הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
3.4 ממוצע
1
2
2
4
3
4
4
2
5
7
10
סודות 2: סודות נחשפים

סודות 2: סודות נחשפים


דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
3.4 ממוצע
1
2
2
4
3
4
4
2
5
7
10
35 
35 
סדרה:‎ סודות - 2
גודל (עמ'): 352
מו"ל: אריאלה באום

תקציר

אלכס נעלמה לתוך העננים שעטפו את המטוס. כשהמראנו, אלכס היא זו שהמריאה, ככל שהתרחקנו אלכס התפוגגה ונעלמה ובמקומה הופיעה אלכסנדרה. אריק לא קוסם ולא מחולל נסים, הוא רק מצא את המפתח שנעל את אלכסנדרה בתוכי זמן כה רב, עד ששכחתי מקיומה.

 

מסעם המשותף של אלכסנדרה ואריק נמשך ועמו גילויים פנימיים, אהבה המתעצמת מיום ליום, אושר רב וחששות מפני העתיד. מה יהיה סופם של הימים בגן עדן? ימים שבהם טעמו של הפרי האסור הפך למתוק יותר בכל רגע שעבר? החזרה לארץ ממתינה להם ואיתה סופו של סיפור אהבתם שנדמה כי אין שלם ממנו. אלכסנדרה צריכה להחליט על גורלה, החלטה שתשפיע על בעלה ובנותיה.

מנגד דוד, הבעל שנשאר מאחור, ממשיך בחגיגותיו אל תוך עולם הלילה האפל והאהוב עליו. גם הוא עצמו מצוי במסע לגילוי עצמי - מתנסה, חווה ולעתים שוכח מהם גבולות וחוצה קווים אדומים. מערכת היחסים שלו עם גילה משנה כיוון, הוא מגלה רגשות שלא ידע על קיומם ולא רצה להודות בהם. גילה מתגלה כאישה חזקה ודעתנית הצוברת תאוצה ומאיימת לפרוץ החוצה להתגלות לעיני העולם. הסודות שהיו נעולים בתוך נפשם של ארבעת הגיבורים הולכים ונחשפים, צפים מעל פני המים, האמת מרימה את ראשה המכוער וצוחקת לכולם בפנים, ולשקר אין רגליים ולא חומת מגן שתסתיר אותם לנצח.

מה יהיה בגורלם של האנשים והסודות? האם אלכסנדרה תישאר לצדו של אריק? האם אלכסנדרה תפסיק לפחד ותתחיל לחיות למען עצמה כפי שמעולם לא עשתה? האם דוד וגילה ימצאו אושר אמיתי ויפסיקו להסתתר מאחורי מסכות ההוללות ותאוות בשרים?

בחלק השני המשחק משתנה, הקלפים נטרפים וחושפים תוצאות מפתיעות והרות גורל. חלק נוסף בטרילוגיה הפותחת תיבות ופורצת מנעולים.

המשך קריאה
  • ISBN: 800-1501105
  • גודל (עמ'): 352
  • מו"ל: אריאלה באום
  • יצא לאור ב-: 01/01/2015
  • שם המחבר: אריאלה באום
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

מאיה

 

"אני לא מאמינה שהצלחת לשכנע אותי להזמין אמבולנס. לדעתי, הרופא סתם מלחיץ אותנו" אמרתי בנימה כועסת.

ירון הסתכל עלי במבט נחוש. הוא לא ענה לדברי, מכיוון שכבר הכיר אותי מספיק כדי לדעת שזה לא יוביל לשום דבר טוב, כשהייתי במצב רוח לוחמני עדיף היה שהוא יתרחק ממני.

"אתה תראה ירונצ'יק, אנחנו נגיע לביה"ח, ,יבדקו אותי ויראו שזה לא צירים, ישחררו אותנו מיד הביתה, אני בטוחה שנדבקתי מהווירוס שהיה לילדים." אמרתי בניסיון להרגיע אותו ואולי ניסיתי להרגיע את עצמי בכלל. למרות החזות הרגועה שלי כשאמרתי את הדברים הללו, התחולל בתוכי מאבק בין הרצון להאמין לבין האינטואיציה שלי שאמרה לי בקול רם שמשהו לא בסדר. אני שונאת אותה, הדברים שחשתי בעבר התגשמו ולצערי הרב תמיד הרגשתי רק את הדברים הרעים. הלוואי שהפעם יתברר שזו אזעקת שווא.

מתחילת ההיריון לוותה אותי התחושה שאלד מוקדם, ניסיתי להרחיק זאת ממחשבותיי, אבל הפחד אורב תמיד מעבר לפינה ומחכה לרגעים שאהיה לבד. בהריונות הקודמים לא דאגתי מכך בכלל.

ההיריון הזה שונה מתחילתו. הרגשתי כבדה יותר, סבלתי מקוצר נשימה שהפריע לי לישון, הבצקות שהופיעו בשבועות האחרונים הפריעו לתפקוד היומיומי שלי ועדיין, המשכתי לעשות הכול כרגיל, כמעט בלי להתלונן. לא רציתי להראות חולשה ליד אף אחד, גם לא ליד ירון, העדפתי לשמור לעצמי את התלונות שלי. היחידה שידעה כמה קשה לי הייתה אלכס, לא פחדתי להודות בפניה על החולשות שלי, היא הייתה עבורי יותר כמו אחות גדולה מאשר חברה.

לרגע הרגשתי עצבות שהיא לא נמצאת לצדי. היא הייתה יודעת בדיוק מה לומר לי כדי שאירגע. אלכס לא תסלח לי אם אלד בזמן שהיא בפורטוגל. למה אני חושבת על לידה רק התחלתי את שבוע עשרים ושש היום, אסור לי ללדת עכשיו.

מחשבותיי נקטעו לפתע כשהרגשתי איך העובר החל לבעוט בפראות ולקפץ כמו כדור, החנקתי אנחת כאב שעמדה בקצה פי.

"הכול בסדר מאיה?" ירון שאל ופנה לפרמדיק.

"דוקטור תסתכל על הבטן שלה איך היא זזה, זה לא נורמלי נכון?" ירון דיבר עם הפרמדיק שהיה אתנו באמבולנס. הפרמדיק לא תיקן אותו כשהוא קרא לו דוקטור. הוא התקרב אלי ומישש את בטני.

"בעוד מספר דקות נגיע לביה"ח, ויחברו אותך למוניטור. חוץ מכאבי הבטן יש עוד איזה שהן תחושות שנראות לך לא רגילות?" הפרמדיק דיבר בקול רך שהשרה עלי רוגע.

" העובר פעיל בהרבה מעבר לרגיל, זה לא הגיוני שזה צירים? ילדתי בעבר ואני יודעת לזהות צירים, זה כאב שונה לגמרי." אמרתי לשני הגברים שלידי. אף אחד מהם לא ענה לשאלתי, לא העזתי לעלות אותה שוב.

כשהגענו לביה"ח הפרמדיקים הכניסו אותי עם האלונקה פנימה, הרגשתי מבוכה מהמצב הזה, כשעזרו לי לרדת מהמיטה המצב רוח שלי השתפר מעט.

לאחר מספר דקות העבירו אותי פנימה למיון. כמעט מיד הגיעה אחות ובדקה לי חום ולחץ דם. ואמרה שמעבירים אותי למחלקת נשים, שם יבדוק אותי רופא המחלקה.

קיוויתי שזו תהיה התחנה האחרונה ובהקדם האפשרי ישחררו אותי הביתה.

התווכחתי עם ירון על כך שאני יכולה ללכת לשם ואין צורך בכיסא גלגלים, בדרך למחלקה העובר החל שוב לבעוט חזק, לא רציתי שירון יבחין בכך ויכעס שלא הקשבתי לו קודם וניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר אצלי.

כשהגעתי למחלקת הנשים והתיישבתי, חשתי הקלה בכאב. ירון נתן לאחות את הטפסים מהמיון וחיכינו עד שיקראו לי לבדיקה.

"את בסדר?" הוא שאל בדאגה.

"ברור שכן. עייפה כבר ומחכה שנחזור הביתה לישון." עניתי לו.

הרופא קרא בשמי, ירון קפץ אף הוא מיד והלך איתי. חייכתי אליו ואמרתי

"מותק, אולי עדיף שלא תכנס איתי, הרופא בטח יעשה לי בדיקה וגינאלית וזה יביך אותי שאתה שם." ירון התלבט לרגע ולבסוף עצר ליד הדלת של חדר הבדיקות.

"אל תקראי לי מותק, גברתי הצעירה, מכיר אותך, את סתם מחפשת תירוץ כדי להישאר עם גבר חתיך כזה לבד בחדר. בטח עוד תפתחי לו רגליים." הוא דיבר בלחש כך, שרק אני אשמע את דבריו.

"קלטת אותי מיד, התוכנית הגאונית שלי נכשלה." עניתי לו וכבר ציפיתי שיכנס איתי.

"אני בעל טוב שלא תגידי שלא. יש לך אישור ממני לכך. רק בלי קולות בזמן "הבדיקה" בכדי שלא אובך," אמר וחזר לספסל, חוש ההומור של ירון משך אותי אליו מתחילת הקשר שלנו.

בחדר, הרופא שאל מספר שאלות ולאחר שמילא את הפרטים, הוא ניגש לעבר מיטת הבדיקות.

הפחד ממה שהוא יגיד לי אחרי הבדיקה שיתק אותי והרגשתי איך רגלי נדבקו פתאום לרצפה, לא יכולתי לזוז. הרופא הסתכל עלי בפנים לא מרוצות וחסרות סבלנות, התחושה הזו עברה מיד וזזתי לעבר המיטה.

הביך אותי לשכב על מיטת הבדיקות של רופאי הנשים עם רגליים פשוקות לרווחה והאברים אינטימיים שלי מול עיניהם הבוחנות. לצערי ברוב הפעמים מדובר בגברים וזה הגביר את תחושת האי נוחות והמבוכה. הפעם הפחד גבר על המבוכה. כאשר הרופא הכניס את ידו העטויה בכפפה פנימה חשתי בכאב עז שמפלח אותי, אך לא השמעתי קול. הוא הוציא את ידו ונשמתי לרווחה, אך השמחה לא הייתה ארוכה -כיוון שמיד הוא הכניס את מכשיר האולטרסאונד והכאב חזר. חיכיתי לדבריו בשקט.

"יש לך פתיחה של אצבע וחצי ומחיקה כמעט מוחלטת של צוואר הרחם." אמר בלי להסביר.

"מה זה אומר דוקטור?" שאלתי בפחד.

"האחות תעביר אותך למחלקת נשים ושם יעשו לך מוניטור. אחריו יוחלט על המשך טיפול." הרגשתי שהוא מנסה להתנער ממני ולא מעוניין לפרט עוד. לא התכוונתי לצאת מהחדר ללא הסבר ותשובות לגבי מצבי.

"תוכל להסביר לי בבקשה מה זה אומר?" שאלתי.

"נחכה לתוצאות המוניטור." ענה בקצרה והלך לעבר השולחן שלו.

"דוקטור בעלי יושב בחוץ ודואג ואני לא מתכוונת לחכות עד שהמוניטור יאשר את מה שאתה כבר יודע. אני מבקשת ממך לתת לי תשובה גם אם היא לא ודאית עכשיו. כדי שאוכל להכין אותו למה שעומד לקרות. אני לא אתחיל לבכות בחדר ולמרר עד כמה המצב גרוע. אני לא מתכננת להתעלף פה, אתה יכול להיות רגוע פרה אחת פחות תיפול לך על הרצפה." אמרתי בביטחון מזויף בזמן שהתלבשתי מאחורי הווילון שהוא לא טרח לסגור אפילו, להתעלף באמת לא התכוונתי.

"לא חשבתי עד עכשיו על פרות שנופלות לי בחדר” חחחחחח.הוא צחק וכשנרגע המשיך את דבריו.

"אז ככה, כרגע צוואר הרחם שלך כמעט מחוק, אין מה שיעצור את העובר שלך מלצאת לאוויר העולם והלידה יכולה להתפתח תוך שעות או מקסימום ימים ספורים. המוניטור יראה לנו אם את בצירים ואז נוכל להחליט איך אנחנו עוצרים את הלידה או לפחות מעכבים אותה מעט. ביקשת שאהיה כנה, מקווה שתעמדי במילה ושום פרה לא תיפול פה." הוא חייך אלי וחייכתי בחזרה למרות שמבפנים הכול התהפך לי.

חרא, חרא, חרא לא רוצה ללדת עכשיו ולא בימים הקרובים.

"תודה דוקטור. אני עומדת בהבטחות שלי." אמרתי ויצאתי מהחדר, רק שירון לא יקלוט עד כמה המצב חרא.

ניגשתי לספסל והתיישבתי ליד ירון שנראה לי מאוד עייף, השעה הייתה אחרי שלוש בלילה, הרגשתי תשישות רבה.

"כנראה שאשאר פה הלילה. צריכים לעשות לי מוניטור וזה לוקח זמן. יש לי פתיחה קטנה אבל זה שטויות האמת. הבעיה שהצוואר הרחם מחוק כמעט לחלוטין וזה אומר שיש סיכוי שאלד בקרוב, מתברר שצדקת שהזמנת אמבולנס, שונאת שאתה צודק." אמרתי לירון וקיוויתי שהטון השטותי שלי, העביר לו את הבשורה בצורה קלה יותר, ראיתי בפניו שהוא מתחיל להבין את חומרת המצב.

האחות ניגשה אלינו ומנעה מירון להגיב לדברי, וביקשה שאבוא אחריה לחדר קרוב, היא נתנה לי חלוק ומסרה שתחזור בעוד מספר דקות עם מוניטור.

ירון עזר לי להתלבש, יכולתי לעשות זאת לבד אבל ראיתי שהוא נזקק לכך אפילו יותר ממני, חוסר האונים שניגלה בעיניו גרם לליבי להתכווץ, לא הייתה לי שום דרך לעזור לו, לא ידעתי איך לעזור לעצמי.

העובר הפסיק לזוז בפראות ולרגע חזרתי לנשום כרגיל בלי התחושה שהבטן מתכווצת לי עם כל נשימה או תזוזה שאני עושה. נשכבתי במיטה וחיכיתי לאחות.

ירון ואני שתקנו. התירוץ לזה כמובן היו הנשים שישנו בחדר . האמת היא שפחדנו לדבר. פחדנו ממה שיקרה בשעות הקרובות, האם העובר הקטן שבבטני ישרוד לידה בשבוע מוקדם כל כך? מה עשיתי לא נכון, האם אני אשמה במצב הזה? ואולי האשמה היא של ירון? הרי מעשיו גרמו לי ללילות ללא שינה וללחץ מיותר במהלך כל ההיריון. ידעתי שלחפש אשמים לא יוביל לשום מקום טוב וניסיתי להפסיק לחשוב כך. האם גם ירון חושב ברגע זה על אותו הדבר? פעמים רבות ראיתי אצלו את המבט הזה, הוא חושב שאני לא יודעת לאן הוא נעלם במחשבותיו, אבל ידעתי, ועדיין הפחד שאולי זו לא חרטה על מה שנעשה אלא השתוקקות לעוד, שמרחיקה אותו ממני. הרגשתי ששוב תולעת הספק מכרסמת בי.

האחות קטעה את מחשבותיי כשנכנסה לחדר. היא חיברה אותי למוניטור, הג'ל הקר שהיא מרחה על בטני הרעיד אותי לרגע. שנאתי קור, יכולתי להתמודד עם חום אבל דברים קרים עשו לי לא טוב.

העובר החל להשתולל בבטני, יכול להיות שגם הוא רגיש לקור? או שהחיבורים של המוניטור הציקו לו. אולי זה הלחץ שהייתי נתונה בו והמחשבות על העבר גרמו לו שוב להכאיב לי.

האחות מסרה שבעוד מספר דקות היא תשוב ותבדוק את המוניטור ויצאה מן החדר. עברו הרבה יותר מכמה דקות עד שהיא חזרה, הכאב התגבר, אבל לא העזתי להראות לירון עד כמה אני סובלת.

המחשבות חזרו אלי שוב ושוב הרגשתי שאני עוברת עינוי נפשי וגופני כאחד. זה המחיר שמשלמים על טעויות? העובר הקטן שלי לא אשם בחטאים של הוריו, בבקשה, בבקשה שהכול יהיה בסדר אתו. התפללתי בליבי, פעם אחר פעם.

האחות נכנסה, הסתכלה על התדפיס שיצא מהמוניטור תלשה אותו ויצאה מהחדר בלי לומר מילה. ירון רצה ללכת בעקבותיה, ביקשתי ממנו שלא ילך, רציתי שאת התשובות נקבל יחד.

הכאבים התגברו כל רגע שעבר. אחרי זמן שנראה לי כנצח נכנס הרופא שבדק אותי ואתו רופא נוסף, שהציג את עצמו כרופא שמטפל בפגים. הרופא שבדק אותי פנה אלינו.

"המוניטור מראה שכרגע את בצירים, מאוד חשוב עכשיו שננסה לעצור אותם, כדי למנוע לידה מוקדמת. האחות תביא לך כדורים לעצירת הצירים ואת תהיי במעקב של מוניטור. אל תטפחי ציפיות שווא, מדובר בשעות או ימים בלבד." כשהוא סיים את דבריו, התחלתי לשאול אותו שאלות שעלו בראשי בזמן שדיבר.

"האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לא ללדת בזמן הקרוב. אני מוכנה לעשות הכול." ירון נראה אבוד ומסכן וליבי נכמר עליו, אהבתי אותו למרות הכול, עדיין אהבתי ועדיין כאב לי בנשמה, אולי הגיע הזמן שאשחרר את הזיכרונות ואסלח לו באמת.

האחות נכנסה לחדר עם כדורים בתוך כוס פלסטיק ומים בכוס נוספת ואמרה שמיד תחזור עם הזריקה שלי.

דיברתי בלחש עם ירון, המיטה שקיבלתי הייתה הראשונה בחדר והאור הגיע אליה מהמסדרון, קיוויתי שהוא לא יפריע לי לישון בהמשך. הכאב לעת עתה נרגע אבל ידעתי שהוא יכול לשוב בכל רגע.

בלעתי את הכדורים, הלוואי והם יעצרו את הצירים, הבקשה הזו הייתה תפילה אילמת שנשאתי לשמיים.

"איפה תישן ירון, הכיסא שישבת עליו נראה לי, לא נוח לשינה. אולי תחפש כורסה באחד מהחדרים. אני אהיה בסדר." אמרתי לו.

"את בטוחה מאיה? אני אסתדר על הכיסא." ירון אמר לי בדאגה.

"אל תדאג. אני לא אברח מפה." עניתי לו.

לפני שיצא מהחדר נשק למצחי ואמר שהוא אוהב אותי, ידעתי שזו האמת, מעולם לא היה לי ספק ברגשות שלו אלי. הספקות היו אחרים, הגיע הזמן שלא אפקפק בו יותר.

כמה דקות לאחר מכן נכנסה האחות עם הזריקה. היא ביקשה שאסתובב לצד .

"נקווה שהזריקה תצליח לשכנע אותו להישאר ברחם. שיהיה לכם לילה טוב. נסי לישון." האחות אמרה ויצאה מהחדר.

ירון ניגש למיטה שלי ושם את ידיו על הבטן שלי.

"תפסיק לעשות בעיות לאימא קטנצ'יק, אתה מכאיב לה, היא כל כך אוהבת אותך ודואגת לך. תן לאימא לנוח קצת." הוא אמר ונשק לבטני. המילים שלו ריגשו אותי אבל על העובר הן לא השפיעו והוא המשיך לבעוט בלי הפסקה. חשתי איך כל החלקים הפנימיים שלי כואבים כבר מרוב הלחץ שלו עליהם.

"מצאתי כורסה מאיה, היא נראית לי נוחה מאוד. אם אתחיל לנחור חזק תזרקי עלי נעל בבקשה או כל דבר אחר שקרוב אלייך." ירון קרץ לי כשאמר זאת. הוא חייך אלי, את החיוך הזה שגרם לי להתאהב בו.

"רק חסר שתתחיל לנחור פה. מספיק שאני לא ישנה בלילות. אתה רוצה להעמיד את כל מחלקת נשים על הרגלים. הן יחפשו אחרי הטרקטור השבור שעושה את הרעש האיום הזה בכל מקום וכשיבינו שזה אתה, יזרקו את שנינו מפה. תבטיח לי שהפעם לא תנחר." אמרתי לו וחייכתי אליו בחזרה.

"מבטיח בתנאי שגם את לא תנחרי." הוא ענה .

"אני לא נוחרת ואתה יודע את זה מרגיז שכמוך. לך לישון כבר." ירון התכופף אלי ונשק לי, הפעם בשפתיי. הוא הלך לכורסה ותוך מספר דקות נרדם, איך אפשר להירדם במצב כזה שמרוב דאגה הכול מתהפך מבפנים. תמיד קינאתי ביכולת שלו להירדם בכזאת מהירות, יכולתי לשכב זמן רב אחרי שנרדם בלי לעצום עין. ההיריון רק החמיר את נדודי השינה. למזלי הוא לא נחר עכשיו כמו שהבטיח.

התבוננתי בו והמחשבות הובילו אותי כמה חודשים אחורה בזמן אל הרגע שנודע לי בטעות על ירון וגילה.

נזכרתי בערב בו גיליתי שהחיים שלי הם לא אגדה עם נסיך מושלם ואהבה חזקה שעומדת בכל המשברים.

העדפתי שלא לגלות זאת לעולם, להמשיך להאמין באהבה מוחלטת ולא לפחד שיהיו עוד גילות בדרכנו

הערב בו הפכתי באמת לאישה ונעלמה לה הנערה החולמנית שתמיד הייתי. לעצב ולכאב יש דרך מופלאה להוביל אותנו לשם.

הבנתי את המחיר שאני עלולה לשלם, אם אחליט בפזיזות מתוך סערת רגשות שהייתי נתונה בה, על המשך חיי. אני מצטמררת ומודה לאל שהוא פתח את עיני וגרם לי להבין מה הם הדברים החשובים באמת- ירון והילדים שלנו, אם לא כן היום הייתי שוכבת כאן מפוחדת, לבד, חושבת עליו, ולא מתקשרת אליו מתוך כעס וגאווה טיפשית, הכרתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שכך בדיוק זה היה קורה.

הכול התחיל כשהיינו בארוחה אצל אלכס ודוד. כרגיל היה לנו כיף לבלות יחד, התבדחנו, צחקנו ואכלנו את התבשילים הנפלאים שאלכס הכינה בשבילנו.

כמו בכל ערב הגברים הלכו לחדר העבודה של דוד והשאירו אותנו בסלון לדבר בפרטיות. אלכס ואני יצאנו למרפסת, היא עישנה ואני סיפרתי סיפורים מהעבודה. נזכרתי שהשארתי את הפלאפון בסלון וניגשתי לקחת אותו, בדרך נכנסתי לשירותים המרוחקים, הסמוכים לחדר העבודה של דוד. שמעתי באופן ברור את השיחה שלהם ולא יכולתי לדעת שרגע זה יהיה גורלי כל כך לחיי.

שמעתי את דוד אומר לירון שזו טעות ענקית לספר לי, על הסטוץ שהיה לו עם גילה, שזה יפרק את המשפחה שלנו וכולם יפגעו מכך. הוא הוסיף ואמר שאין גבר שלא מועד מידי פעם ושיפסיק לקחת את זה כל כך קשה.

בשניות הראשונות חשבתי שטעיתי, שלא הבנתי נכון את מה שדוד אמר. אבל אז שמעתי את ירון אומר שהוא שונא את עצמו ואם אפשר היה יכול למחוק את העבר היה מוחק את הרגע הזה ששכב עם גילה.

פתאום הכול התבהר לי, השעות המוקדמות בהם ירון החל ללכת לישון, הוא הפסיק להסתכל לי בעיניים.

בן זונה, הייתי מוכנה להרוג אותו באותו רגע, הוא מנהל רומן עם גילה. הרצון שלי לפרוץ לחדר העבודה ולבעוט לירון בין הרגליים היה גדול אבל לא יכולתי לזוז.

הרגשתי איך הבחילה עולה בגרוני, אבל הפחד שהם עלולים לשמוע אותי ולהבין שצותתי לשיחה שלהם מנע ממני להקיא שם. המשכתי להקשיב להם כמו חולה שרק מחפש להכאיב לעצמו יותר, שמעתי פרטים שלא הייתי צריכה לדעת.

ירון אמר לדוד שהוא ניסה לומר לגילה שלא תתקרב אליו יותר והיא צחקה לו בפרצוף. הייתי מוכנה באותו רגע לעקור לה את העיניים, בת זונה וכלבה מיוחמת, חצופה, אם היא רק תיפול לי לידיים אחנוק אותה על זה שבכלל התקרבה אליו, לחצתי את היד כל כך חזק לקיר עד שהרגשתי כאב.

ירון המשיך את דבריו ואמר שבסוף זה נגמר בזה שהיא מצצה לו שוב והוא לא יכול היה להפסיק אותה, היא עשתה זאת כל כך טוב ושמאיה לא יודעת למצוץ טוב כל כך . הרגשתי איך הבחילה עולה לי בגרון והאוכל שרק לא מזמן אכלתי מתחיל לצאת בזרם לכיור שליד האסלה.

שמעתי את ירון שואל את דוד האם גם הוא שמע רעשים מוזרים.

צמרמורת עברה לי בגוף, לא כך ירון צריך לגלות שאני יודעת. לא ברגע שאני חלשה וחיוורת ובאמצע התקף הקאה. רציתי לעמוד מולו חזקה ולהכאיב לו כמו שהוא הכאיב לי. היו לי מספר שניות כדי להחליט מה לעשות. דוד אמר שהוא יבדוק מאיפה הגיעו הרעשים.

כיביתי את האור בשירותים שנייה לפני ששמעתי את דלת חדר העבודה נפתחת. שמעתי צעדים ליד דלת חדר השירותים.

הלב שלי פעם בחוזקה כשהבנתי שמישהו נעצר לידה. מה אם הוא יפתח את הדלת והכול יתבהר לו. המחשבה שירון יתחנן שאסלח לו שיחבק אותי וייגע בי החזירה לי שוב את הרצון להקיא. פחדתי לנשום או לזוז. לרגע היה נדמה לי שהידית הדלת מתחילה לזוז. הרגשתי איך הדם יורד לי מהפנים. לפתע שמעתי שוב את הצעדים ודלת חדר העבודה נסגרת.

שמעתי את דוד אומר לירון שאין מה לדאוג הקולות כנראה הגיעו מבחוץ, ירון המשיך לספר לו שאחרי המציצה הם שכבו ועל זה הוא הכי מתחרט. הבנתי שאני לא מסוגלת יותר להמשיך ולהקשיב לשיחה. הייתי צריכה לחשוב על מה ששמעתי ולהחליט מה לעשות.

יצאתי מחדר השירותים בשקט והלכתי לסלון, אלכס כבר ישבה שם. אמרתי לה שאני חייבת לצאת רגע למכונית ולהתקשר לעמיתה לעבודה. אלכס הופתעה והתחילה לשאול למה אני לא יכולה לעשות את השיחה מהבית וציינה שאני נראית חיוורת. אמרתי לה שאני מרגישה לא טוב ולחוצה כי שכחתי במכונית מסמך שקשור לעבודה וחייבת להעביר דיווח עליו במידי. היא כמעט והמשיכה בשאלות שלה אבל קטעתי אותה בטענה שאני ממהרת ויצאתי מהבית. פחדתי שהיא תבין הכול, שלא אוכל להסתיר ממנה את מה שנודע לי.

נכנסתי לרכב והתחלתי להכות את הכיסא שלידי את ההגה וכל מה שרק יכולתי. קיללתי את גילה וירון בכל מילה גסה שעלתה לי בראש, רציתי לפגוע בה, להכאיב לה כמו שהיא הכאיבה לי ברגע שנגעה בבעלי.

הדפיקה בחלון הקפיצה אותי, לרגע אפילו הפסקתי לנשום, כשהרמתי את עיניי וראיתי שזה דוד הרגשתי איך הלב נעצר אצלי. פתחתי את הדלת ושאלתי מה הוא רוצה, לא הצלחתי להשתלט על הכעס שבקולי. הוא אמר לי שאעבור למושב שליד הנהג והוא ייקח אותי לסיבוב קצר כדי שנוכל לדבר.

מה לעזאזל יש לו להגיד לי. כעסתי עליו ועל ירון אבל הקול הסמכותי שלו ששוב ציווה עלי לעבור למושב הנוסע גרם לי לצאת מהרכב ולעשות את מה שדרש.

נסענו נסיעה קצרה והוא החנה את הרכב בדרך עפר. הוא לא חיכה שאתחיל לדבר ומיד שאל מה בדיוק שמעתי כשהסתתרתי בשירותים.

צעקתי לו בתשובה ששמעתי הכול. על הרומן שיש לירון עם גילה, על המציצות הטובות שלה לעומת שלי, צעקתי וקיללתי והוא הקשיב בלי לומר מילה, גם כשהתחלתי לבכות הוא שתק ורק חיבק אותי אליו.

הנחתי את הראש על הברכיים שלו ובכיתי, פתאום הרגשתי איך מתחת לראשי האיבר שלו מתקשה, התחושה הראשונה שלי הייתה של גועל, איך הבכי שלי מדליק אותו לעזאזל, רציתי להרים את הראש ולברוח כמה שיותר רחוק ממנו ואז עברה בי ההחלטה לנקום בירון באותו מטבע. מה יכול להיות יותר טוב מלשכב עם החבר הכי טוב שלו. הבעיה היחידה הייתה אלכס, ידעתי שהוא לא נאמן לה עוד מהזמן שירון הכיר את דוד בלימודים אבל לא אמרתי לה דבר, הרגשתי שזה לא נכון להתערב בחיים של אחרים. אבל אם אני אהיה זו שתשכב עם בעלה, אז אפגע בה באופן אישי וזה לא מגיע לה, למרות שהוא בוגד בה, אם לחשוב על זה אז אולי לא משנה אם פעם אחת זה יהיה איתי או שכן משנה?

לעזאזל גילה מצצה לירון, היא נגעה בבעלי שכבה אתו ולא היה אכפת לה שהוא גבר של אחרת והוא נהנה ממה שקרה, אז למה אני צריכה לחשוב על אחרים עכשיו. למה המצפון שלי עובד שעות נוספות ברגע הלא נכון. עכשיו או לעולם לא, חשבתי לעצמי והתחלתי לנשק את האיבר הנוקשה שהרגשתי דרך המכנס הקצר שלו.

הרגשתי איך הוא התקשה והזדקר עוד יותר ממעשיי. לרגע היה נדמה לי ששמעתי את דוד גונח את שמי אך לא הייתי בטוחה שבאמת כך היה.

זו ההזדמנות שלי להוכיח לו שאני מוצצת טוב, שירון טועה. לפתע דוד תפס אותי בחוזקה והזיז אותי ממנו, הוא עצר את מעשיי. הוא קילל ואמר שהוא לא יעז לעשות את זה לירון, שהוא החבר הכי טוב שלו. שאני כרגע מונעת מקנאה וכעס ולא חושבת כראוי, שאני חייבת לישון על זה ולהבין שירון אוהב אותי ורק אותי, שלא היה לירון שום רומן עם גילה רק מעידה חד פעמית.

צעקתי על דוד וניסיתי לחזור לתנוחה ששכבתי בה קודם כדי לגעת שוב באיברו. אבל הוא לא נתן לי להתקרב אליו. הוא החזיק את ידי בכוח והצמיד את גופי למושב שלי. התחננתי שייתן לי להרגיש שאני וירון שווים והבטחתי לו שאם הוא לא יזיין אותי אדאג למצוא גבר אחר שיעשה זאת. נשבעתי לו שלא אנוח עד שזה יקרה.

דוד שיחרר אותי לפתע ואמר שאם אני כל כך נחושה אז שאפתח את הפה והוא יזיין לי אותו כמו שהוא אוהב, הוא דיבר בכזאת ברוטליות, אמר דברים נוספים שגרמו לי לחוש כמו גוש בשר שהוא זקוק לו רק כדי להשתמש בו ולזרוק, נגעלתי מעצמי, לא הייתי כזאת, הופתעתי לרעה מדוד. הלהט והכעס שחשתי לפתע נעלמו. הרגשתי בושה על הרצון שלי לעשות זאת. חשבתי שוב על אלכס שבוטחת בי שאת האמון שלה כמעט והפרתי. במה אני אהיה שונה מגילה אם אעשה זאת.

הבנתי פתאום שזה מה שהוא רצה שיקרה, לכן הוא הסכים לכאורה שאמצוץ לו, כדי לגרום לי להתחרט על זה, אבל באמת הוא לא היה הולך על זה, או שכן? זו הייתה שאלה שהעדפתי לא לענות עליה. דוד שתק זמן מה ואחר כך שאל אם התחרטתי, הנהנתי בראשי. הוא אמר שהוא שמח שכך והניע שוב את המכונית.

נסענו בחזרה אל הבית שלהם ודוד ביקש שלא אגיד לירון על כך שאני יודעת על מה שהיה לו עם גילה. הוא הבטיח שהוא ידבר אתה אישית ושאם היא לא תבין את זה שירון מחוץ לתחום הוא יפטר אותה. שאלתי למה שלא לפטר אותה כבר עכשיו והוא ענה לי ברוגע שהיא המאהבת שלו וטוב לו אתה. נשארתי עם פה פעור. הגילה הזו הגעילה אותי. תת רמה של אישה.

שאלתי אותו למה הוא בוגד באלכס והוא אמר שאין לו תשובה לזה. הוא פשוט רוצה ועושה ולא חושב על אף אחד בזמן שהוא נהנה. על כך עניתי לו בשאלה למה הוא לא שכב איתי הרי הוא לא חושב על אחרים בזמן שהוא נהנה. דוד ענה שירון קרוב אליו יותר מאח ושאני עבורו כאשת אחיו וגם לו יש קוים אדומים. הוא הוסיף שירון אוהב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם אבל הוא גבר ולפעמים הפיתוי חזק כל כך שגם הטובים ביותר מועדים והוא בטוח שירון למד את הלקח ולעולם לא יתקרב לאף אישה אחרת. הוא אמר שהוא ערב לזה.

דוד פתח את הדלת ואמר לי לנסות להתנהג כרגיל ליד אלכס וירון. כשנכנסנו לבית הם מיד שאלו איפה היינו ודוד ענה בצחוק שעשינו סיבוב בחורשה ומספר קצר ומהיר ברכב ומאיה פשוט אש אז שירון ישמור עלי יותר טוב. בני הזוג שלנו החלו מיד לצחוק, האם הם היו צוחקים אילו ידעו את האמת?

לא ידעתי איך הצלחתי להעמיד פנים לידם שהכול בסדר ועוד לצחוק יחד איתם על הבדיחה של דוד.

התביישתי להסתכל לאלכס בעיניים והייתה לי תחושה שהיא הרגישה זאת, ירון לעומתה היה מוטרד בענייניו ולא שם לב לכלום, הוא בטח בדוד מספיק כדי לדעת שזה שנעלמנו לזמן מה לא אומר דבר, מעניין מה היה חושב אם היה יודע מה כמעט קרה במכונית שלנו.

כשחזרנו באותו לילה הביתה, אמרתי לירון שאני לא מרגישה טוב. לא יכולתי לחשוב על כך שנקיים יחסי מין בזמן הקרוב. רק אחרי שבוע בערך נתתי לו להתקרב אלי.

הרגשתי כאב עצום בלב כשהוא נגע בי, איך הצלחתי לשתוק ולא הראיתי לו באיזה מצב נפשי אני נמצאת, בפעם הראשונה הזו שקיימנו יחסי מין לאחר הגילוי על הבגידה שלו נשגב מהבנתי.

שבוע לאחר מכן גיליתי שאני בהריון כבר כמעט חודשיים. הבנתי שזה קרה לפני שהוא שכב עם גילה וזה שינה פתאום את התחושה שאולי לא אוכל להמשיך לחיות אתו ואאלץ להתגרש ממנו.

במהלך החודשים האחרונים התקרבנו וזה שימח אותי, למדתי להעריך יותר את אהבתינו והמשפחה שלנו, ידעתי באיזו בקלות אפשר לאבד את הכול. צל העבר עדיין העיב על חיי וההיריון שלי לא עבר רגוע והנה המחיר שעלי לשלם על מעשים שנעשו ועל מעשים שיכלו להיעשות.

המחשבות על העבר עייפו אותי וחשתי איך אט אט עיני נעצמות עד ששקעתי בשינה עמוקה, כשהתעוררתי ראיתי שהשעה כמעט שש בבוקר. ישנתי מעט ועדיין חשתי עייפות אבל המחשבה על כך שהעובר עדיין בבטני שמחה אותי. ירון ישן עדיין וגם שאר הנשים בחדר. עצמתי את עיני שוב ונרדמתי במהרה. כשהאחות הגיעה אלי כדי לחבר אותי למוניטור התעוררתי לחלוטין. לשמחתי המוניטור הראה שהצירים כמעט ופסקו. זו הייתה דרך נפלאה להתחיל בה את הבוקר.