הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
21 דירוגים
3.3 ממוצע
1
4
2
3
3
5
4
1
5
8
21
סודות 1: סודות חבויים

סודות 1: סודות חבויים


דרג ספר זה מתוך 5
21 דירוגים
3.3 ממוצע
1
4
2
3
3
5
4
1
5
8
21

במקום 35 

17.5 

במקום 35 

17.5 

סדרה:‎ סודות - 1
גודל (עמ'): 362
מו"ל: אריאלה באום

תקציר

טיסה אחת לפורטוגל עומדת לשנות הכל. מהרגע שבו אלכס עולה מעל פני הקרקע, היא כבר לא אותה אישה. מרעיה ואם מסורה היא הופכת לרווקה נפשית, חיה את הרגע ונסחפת באהבה גדולה שנפלה עליה - פשוטו כמשמעו - משמים. עתה היא צריכה להחליט האם ה"סוד" שאיתו היא חווה לילות של תשוקה ושיחות ממעמקי הלב יישאר בפורטוגל או יחזור לארץ.

 

אבל לא רק לאלכס יש סוד, גם לבעל שהיא השאירה מאחור יש דברים שהיה מעדיף לשמור לעצמו. אפילו לסוד מפורטוגל, אדון המילים שכבש את לבה ונפשה, יש רזים הנעולים במגירה הפרטית שלו.

מה יקרה כשהסודות יאיימו לצוף מעל פני הקרקע? כמה חזק אפשר לנעול אותם? איך לשמור בכל מחיר על הסודות חבויים? זהו סיפור על אהבה גדולה, תשוקה חסרת גבולות, עבר, הווה ועתיד, המחוברים בפיסות מידע שישפיעו על הגיבורים ויטלטלו את עולמם ואת עולמכם. חלק ראשון מתוך טרילוגיה אירוטית, שישאיר אתכם פעורי פה ועם טעם חזק של עוד.

המשך קריאה
  • ISBN: 800-1501106
  • גודל (עמ'): 362
  • מו"ל: אריאלה באום
  • יצא לאור ב-: 01/07/2014
  • שם המחבר: אריאלה באום

1

אותו היום החל כמו כל יום אחר בחיי בשנים האחרונות. ארוחת בוקר מהירה שכללה נס קפה, קרקרים, עגבניות שרי חתוכות לחצאים ופרוסות גבינה צפתית, שנשארה מהארוחה שהכנתי לבעלי דוד.

כמו בכל יום, כשסיימתי לאכול, הדלקתי את המערכת בסלון. צלילי המוזיקה שבקעו ממנה נועדו להשכמה מוסיקלית עבור נטלי וסיגלית, בנותיי התאומות בנות השלוש-עשרה. כך הרגלתי אותן עוד מאז שהיו ילדות קטנות.

אנחנו משפחה שמאוד אוהבת מוזיקה, וכל יום אצלנו מתחיל בצלילים ומנגינות. כך היה עוד בתקופה שהיינו זוג סטודנטים צעירים, ושכרנו יחד דירה לפני שהתחתנו.

הקשר של דוד ושלי הוא סיפור קלאסי על חברים מהתיכון, שישבו זה לצד זה בשיעורים ושילבו ידיים בכל רגע שהמורה הפנתה את מבטה ללוח. הסיפור על אלה שהתעקשו לשרת באותו הבסיס בצבא, וגם למדו באותה האוניברסיטה. וכמו בכל סיפור מהאגדות עם סוף טוב, עם סיום הלימודים, חלומי התגשם, ועמדתי תחת החופה עם גבר חלומותיי. הגבר היחיד שאהבתי, היחיד שנשק לי, והיחיד שעשה איתי אהבה. הגבר שהעניק לי את המתנה המושלמת מכל המתנות שיכולתי לבקש, מתנת האימהות. הוא העניק לי שתי נסיכות, שכבשו את לבי מהמבט הראשון.

אם כך, אז למה לפעמים החיים נראים לי יותר כמו סיוט מאשר אגדה? למה אני לא מעריכה יותר את החלום שהאמנתי בו בעבר? מה לא בסדר איתי? ולמה אני חוששת מהמשך היום הזה? אולי בגלל, שלראשונה בחיי, אטוס לגמרי לבד לחו"ל, לפורטוגל?

החשש והפחד לא הגיוניים ולא ברורים אפילו לי, אז למה אני מתפלאת שזה לא מובן לבעלי ולבנותיי? הם השתעשעו על חשבוני מאז שנודע להם על הפחד המטופש שלי.

דוד אמר לי להיות הגיונית ושאל בהתרסה, "מה כבר יכול לקרות לך שם?", והבנות צחקקו והעלו כל מיני סיבות לא הגיוניות ומשעשעות לפחדיי.

איך יכולתי להסביר להם את התחושה הזאת, אם לא הצלחתי להבין אותה בעצמי? הרי הם לא יוכלו להבין ולו במעט את החששות והפחד הבלתי נשלט הזה מהלא נודע - מדינה זרה, שדוברים בה שפה אחרת. נכון שמדברים שם גם אנגלית, אבל מה אם האנשים שם לא יבינו את מה שאני אומרת? מה אם אתחיל לגמגם? מביך אותי לחשוב על זה שאצטרך לנסות להסביר את עצמי באנגלית, בקושי דיברתי בשפה זו מאז הלימודים.

דוד תמיד נסע איתי לטיולים בחו"ל, ולא נאלצתי לחשוש או לחשוב על כך אפילו. אני שונאת את התחושה המשתקת הזאת. למה אני לא יכולה להיות מלאת אושר מהטיול, במקום תחושת הפחד הזו שממלאת אותי?

הנסיעה הזו לא הייתה מתוכננת בכלל, ובתחילה היא הגיעה כהפתעה גדולה ומשמחת. לפני כחודשיים הודיעו לי בעבודה, ששולחים אותי לקורס של שלושה ימים בפורטוגל, באמצע חודש אוקטובר. נאמר לי שאני יכולה לצרף לנסיעה אדם נוסף על חשבוני, וניתנה אופציה להארכת השהייה.

במקום עבודתי לא נהוג לשלוח עובדים לחו"ל, לכן הידיעה שמעריכים את עבודתי מילאה אותי אושר גדול. הדמיון החל לפרוח והתחלתי לתכנן תוכניות. גלשתי באינטרנט, ובדקתי את כל אותם הדברים המרתקים שאוכל לעשות עם דוד.

לצערי, אחרי ששיתפתי את דוד בההפתעה שקיבלתי, הוא אמר שלא יוכל להצטרף אליי בגלל שהוא עמוס בהזמנות בנגרייה, וחייב לעמוד בלוח זמנים שהבטיח ללקוחותיו. תחושת השמחה שמילאה אותי התחלפה באכזבה, והפחדים החלו לנקר בראשי.

האפשרות לקחת את הבנות איתי עברה בראשי אך חלפה במהירות, כיוון שלא רציתי שהן יפסידו ימי לימודים בבית הספר. החשש הגדול יותר, כמובן, היה להשאיר אותן לבד בשעות שאהיה בקורס, וזה הטיל וטו מוחלט על כל הרעיון.

זה באמת מגוחך, אישה בת שלושים ושבע, אמא לנערות מתבגרות, החוששת מנסיעה לחו"ל. הסיבה לפחד נבעה מכך שמעולם לא נסעתי לשום מקום בלי בעלי והבנות שלי. אפילו בטיולים השנתיים בתקופת התיכון דוד היה איתי. אם סבתא שלי אידה הייתה בחיים, היא בוודאי הייתה אומרת לי את המשפט שנהגה לומר לנו פעמים רבות, חצי ברוסית וחצי ביידיש:  "כל אחד והשיגעונות שלו". זה היה השיגעון שלי.

בהתחלה, הידיעה שאני נוסעת לבד גרמה לי להחליט שאסע רק לימי הקורס, אבל ברגע שדוד שמע זאת, הוא מיד החל לשכנע אותי לשנות את דעתי, ולהישאר עוד מספר ימים לבלות ולטייל במדינה חדשה, שאולי לא תיפול בידי עוד הזדמנות לבקר בה.

המחשבה שלא אהיה בבית זמן כה רב הייתה אבסורדית בעיניי ורציתי לדחות אותה על הסף. הייתי בטוחה שהבית יתפרק אם רק ארשה לעצמי כמה ימי מנוחה. הנושא הזה גרם לוויכוחים לא מעטים עם דוד, אבל בסופו של דבר השתכנעתי. גם לא היו לי הרבה ברירות, כי לא היו הרבה טיסות מישראל לפורטוגל, אז אחרי בדיקה של התאריכים המתאימים עם חברת הנסיעות, הזמנתי כרטיסים לשמונה ימים, מה שרק העצים את הפחדים והחששות שלי.

כיוון שכמעט ולא היו טיסות ישירות לפורטוגל, החלטתי לטוס דרך שווייץ, עם חניית ביניים קצרה יחסית. בנוסף, השוויצרים נראו לי דייקנים, כמו שעון שוויצרי, וכך חשבתי  שלא יהיו שם שום עיכובים מיותרים.

היו כמובן גם צדדים חיוביים לנסיעה הזו. זו הייתה הזדמנות נדירה עבורי לנוח מהריצות התמידיות והלחץ העצום בעבודה ובבית. ידעתי שלא אשתעמם, ואם אצליח להתגבר על הפחד, אולי אפילו אצליח ליהנות קצת מהנסיעה. קניתי מדריך נסיעות וקראתי באינטרנט המלצות של אנשים שביקרו בפורטוגל. עשיתי רשימה של דברים שאני חייבת לראות ולטעום, כמו שעשיתי בעבר לפני כל טיול שלי עם דוד. ניסיתי בכל הכוח להרגיש ביטחון ולהפסיק לפחד, למדתי על פורטוגל יותר מכל ארץ אחרת שביקרתי בה. קניתי מילון כיס קטן לתייר, וניסיתי לתרגל עם הבנות שיחה באנגלית, אבל הן תמיד היו עסוקות עם חברות או בשיעורים, וכמעט שלא התאפשר לנו לעשות זאת.

הטיסה תוכננה לשעה 12:40 בצהריים, ולכן הבוקר בבית התנהל כמו בכל יום רגיל אחר: הכנת ארוחת בוקר לבנות, והפעם גם לדוד, שהחליט לצאת מאוחר יותר לעבודה בשביל להיות איתי עוד קצת זמן לפני הטיסה.

הופתעתי מרצונו להיות איתי, אבל בעצם לא ידעתי למה לצפות מדוד. היו רגעים שהרגשתי שאני כמו חפץ בעיניו, והיו רגעים שהוא נתן לי מתנות או פרחים, ולרגע האמנתי שאנחנו שוב בני שש-עשרה מאוהבים. האם האהבה הזאת נעלמה עם השנים? אני בטוחה שכולם מרגישים כך אחרי כל כך הרבה שנים יחד, לא רק אני.

דיברתי על כך עם ויקי והודיה, החברות הטובות שלי, והן הסכימו איתי, שלהרבה זוגות זה קורה. במהלך השנים הודיה שאלה אותי, לא פעם, למה בכלל התחתנתי עם דוד, למה לא ניסיתי לצאת עם בנים אחרים?  עוד מהתיכון ידעתי שהיא לא כל כך אוהבת אותו, והיא גם אמרה לי בעבר שהוא פוגע בי, אבל לא הקשבתי לה. זכרתי את הפרידה היחידה שהייתה לנו, את החודש הנורא שעברתי אז. איך יכולתי להסביר לה אז שאני כבר לא בתולה, שאם מישהו מהמשפחה שלי יידע זאת, הם יהרגו אותי בגלל ששכבתי איתו בגיל שש-עשרה. עד היום אמא שלי לא יודעת את האמת.

פחדתי כל כך ממגע של בנים אחרים. היציאה היחידה עם נער מהשכבה מעליי נגמרה בזה שהתחלתי לבכות וברחתי כשניסה להתקרב ולנשק אותי. לפחות לא קפאתי, כמו שקרה לי אז. אני לא רוצה לחשוב על זה, לא רוצה להיזכר שוב, לא כשאני צריכה להיות ממוקדת ולהתארגן לטיסה בלי לשכוח דבר.

הקפצתי את הבנות לבית הספר שלהן. תמיד עשיתי זאת בדרך לעבודה, אך הפעם לא מיהרתי כמו בשאר הבקרים, אז נסעתי לאט יותר. רציתי שהנסיעה הקצרה לא תסתיים, אבל כשהגענו ליעד ועצרנו, הן יצאו במהירות מהרכב, ובקושי נתנו לי חיבוק ונשיקה.

מסתבר שזה מה שמגיע לאימהות, אחרי כל מה שהן עוברות במהלך ההריון והלידה, כל אותם לילות ארוכים ללא שינה, היקיצות המרובות כשהן חולות או זקוקות לכל דבר קטן. זאת התמורה המזערית שאנחנו מקבלות. חיבוק, נשיקה קטנטנה ותזכורת לא לשכוח לקנות להן מתנות, שנייה לפני שהן קופצות מהרכב, כאילו אימא יכולה לשכוח דבר כזה.

כשהן נעלמו לתוך בית הספר, קפאתי לרגע, והרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז משם. הדמעות עמדו בקצה עיניי והתחילו לזלוג על לחיי. רציתי לרוץ אחריהן ולחבק אותן כה חזק, להרגיש את החום המנחם של הזרועות הדקות והאהובות עלי מכל. ישבתי משותקת כך זמן מה, עד שהלחץ הפנימי נרגע מעט. התבוננתי על עצמי במראה הקטנה ברכב, המסקרה נמרחה והשחור מסביב לעיניים רק העמיק את התחושה של השחור בחיי. הוצאתי מגבון מהתיק וניקיתי את הפנים שלי.

תמהתי לעצמי למה אני כבר לא רואה במראה את האישה-נערה שהייתי במשך שנים? לאן נעלמה השמחה מעיניי? תמיד התגאיתי בכך שאני נראית צעירה לגילי, אבל האישה הזאת שהסתכלה עלי, עם עיניי הדבש ששינו צבען כשהשמש האירה עליהן, נראתה לי כה מבוגרת, מותשת, עייפה ודואגת. איפה הניצוץ שתמיד היה שם, מתי הוא נעלם ולמה? האם אוכל להחזיר אותו אי פעם?

הזזתי את המראה והסתכלתי על שערי האסוף, למה טרחתי ללכת אתמול למספרה, לעשות פסים ולהסתפר מעט, אם אני שוב אוספת אותו בגומייה? פיזרתי את שערי הארוך והגלי, התבוננתי בעצמי, ולרגע אחד במראה התגלתה לה אלכס מהעבר. אולי אצליח אי פעם להחזיר אותה, או שהמלחמה הזאת כבר אבודה?

נשמתי בכבדות והתנעתי את המכונית. בזמן הנסיעה חזרה הביתה, נזכרתי איך הבוקר הזה החל באמת, ושוב הדאגות ניקרו בראשי. הבוקר החל בהשכמה מוקדמת מצד דוד, אם אפשר לקרוא לזה בכלל השכמה. אם להיות כנה עם עצמי, דוד לא העיר אותי. הוא פשוט עלה עליי, פיסק את רגליי, שם משחת ג'ל בפתח הנרתיק שלי וחדר לתוכי. הוא החל לנוע, התנשף ונאנח באוזניי, וכל זה בזמן שאני עדיין ישנה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה זאת. הבחירה של בעלי, לשכב איתי כשאני במצב של שינה עמוקה או כה עייפה עד שאני כבר כמעט נרדמת ועיניי נעצמות, אפשר לומר שהייתה מוזרה בעיניי ומטרידה ביותר. במיוחד שהתופעה הייתה חדשה יחסית. לא הבנתי מהי הסיבה לשינוי הפתאומי הזה, ולפעמים היה נדמה לי שהוא לא ממש זקוק, ואולי אפילו לא רוצה, שאהיה במצב של תודעה. נדמה היה לי שמה שמדליק אותו הייתה העובדה שאני ישנה, והוא יכול לעשות בי ככל העולה על רוחו. אולי היה זה רק הדמיון או חוסר הביטחון שלי, אבל זה הדאיג אותי. ניסיתי להבין מה גרם לו להתחיל בהתנהגות הזאת, אבל התשובות שעלו בראשי הכאיבו לי כל כך, שהעדפתי לא לחשוב על זה.

עצמתי את עיניי כנגד הצער שנגרם לי בכל פעם מחדש, ההבנה שככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר כחפץ ולא כאישה, בובת מין. בעבר, כשהבנות בעבודה היו שואלות אותי במהלך שיחה אינטימית איך חיי המין שלי, הייתי עונה ללא כל ספק שהם בסדר גמור. אנחנו שוכבים כמעט כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום, מתנסים ומגלים יחד דברים חדשים בכל פעם. אפילו לא התביישתי להודות בפניהן, שאינני מגיעה לאורגזמה, הרי זה לא ביג דיל כמו שעושים מזה, והרבה נשים מלבדי לא חוות זאת. שיקרתי להן ולעצמי, ואמרתי שהעיקר הוא שאני נהנית מהסקס, ועושה אותו עם הגבר שאני אוהבת. אבל ככל שעבר הזמן, השקר הזה התחיל להכביד עלי יותר ויותר וכבר לא האמנתי בו.

ברוב המקרים בהם דוד החל לשכב איתי בדרך הזו, העמדתי פני ישנה, ורק חיכיתי עד שיגמור, יעזוב אותי לנפשי וילך לעבודה. לא רציתי שידע עד כמה זה פוגע בי ומאכזב אותי, או שידע שאני לא מסופקת מינית. לא רציתי שידע על הדמעות שזלגו לי באותן פעמים שכן פקחתי את עיניי והוא ראה שאני ערה, ויכולתי להישבע שאני רואה אכזבה בעיניו, שהרסתי את הנאתו מהמעשה. הדמעות האלה חיכו עד שהוא יצא מהבית, ואז היו פורצות ממני. כך שהעדפתי להעמיד פני ישנה בשבילו, ולמעשה גם בשבילי.

הבוקר לא עשיתי זאת. רציתי לראות אותו לפני שאטוס לפורטוגל, שהסקס שלנו לא יהיה גם הפעם חד-צדדי. רציתי את האינטימיות שכל כך היתה חסרה לי בזמן האחרון, עד כדי כאב, להרגיש שהוא נמשך אליי כמו בעבר, כי כבר לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כך. האם חלפו כל כך הרבה שנים מאז? המחשבה הזאת גרמה לי לכאב.

שפקחתי את עיניי בזמן שחדר לתוכי. פניתי אליו בברכת בוקר טוב, ושאלתי האם זו המזכרת הקטנה שהוא החליט להעניק לי לפני הנסיעה שלי. למרות שתשובתו הייתה כן, שוב ראיתי בעיניו את התחושה המרה של האכזבה שראיתי בעיניו על כך שהתעוררתי. החדירות הפכו לפחות פעילות, ואם אפשר לומר כך, חסרו את ההתלהבות שהרגשתי כשעיניי היו עצומות. אולי רק דמיינתי זאת, ובכלל יכול להיות שהבעיה היא בי ולא בו. שוב הרגשתי איך ביטחוני מתערער.

בכל פעם שזה קרה, חיפשתי תירוצים בשביל להצדיק את התנהגותו של דוד, והעליתי אותם בראשי. כל דבר, מלבד המחשבה שהוא כבר לא נמשך אליי, או גרוע מכך, שהוא כבר לא אוהב אותי. אני לא נאיבית לגמרי, וכבר מזמן הבנתי שלצפות מגבר שיהיה נאמן לאישה אחת בלבד במשך כל חייו, זו טעות שתיגמר באכזבה וכאב לב מיותר. אם רק היינו מקבלות את האמת ואומרות לעצמנו שהבעל שלנו שוכב גם עם אחרות, אפשר היה למנוע מראש את כל המועקה הזאת.

כמובן שזו לא עובדה, רק הנחה, וברור שהיה משמח אותי לדעת שאני טועה, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני צודקת ולא רציתי לעצום את עיניי באופן מוחלט. לא רציתי לחכות לרגע שבטעות אגלה זאת, והידיעה תהרוס את חיי.

ראיתי את זה קורה לנשים רבות שהכרתי. התגובה של כל אחת מהן היתה שונה, אבל תמיד היה נראה כאילו הן התעוררו מחלום אל תוך סיוט שלא נגמר. חלקן התגרשו, וראיתי את הכאב שנגרם לילדים שלהן, שסבלו מהמצב הזה יותר מכל. היו גם את המקרים שלא הגיעו לכדי גירושין, אבל הם גם לא חזרו למצב הקודם של האידיליה השקרית בה חיו קודם לכן. החיים שלהם נראו בעיניי בלתי נסבלים אפילו יותר, לחיות בצל הבגידה והשקר, במתח תמידי.

לא ידעתי מה יהיה הדבר הנכון לעשות במצב שכזה, להתגרש או להישאר יחד, וקיוויתי שלעולם לא אצטרך להתמודד עם החלטה כזאת. הדבר היחיד שידעתי בבירור הוא שלא ארצה להרוס את המשפחה שלנו, או לפגוע בבנותיי. הן הרי הכי חשובות, גם אם זה על חשבוני. אני הרי לא אומללה, יש נשים שמצבן גרוע בהרבה.

עליי להודות שתובנות שכאלה לא מגיעות אצלי בכזאת קלות. עברתי תקופה ארוכה של קנאה לדוד וכמעט לכל אישה שבאה עמו במגע. חיפשתי בכל מקום סימנים לבגידה. מיררתי לעצמי את החיים, בכיתי לילות רבים, עד שהנפש שלי נשארה ריקה מדמעות.

עברתי תקופה לא קלה. התאומות היו בגן ואני הזרקתי לעצמי הורמונים כדי להיקלט להריון נוסף. התנודות במצבי הרוח שלי יצרו רגעי אושר ורגיעה, ומיד אחריהם רגעי קנאה ופחד. חיטטתי בנייד שלו וחיפשתי רמזים, ובכל פעם שלא מצאתי כלום נאנחתי בהקלה. שנאתי את עצמי על שנגרתתי לכך, וניסיתי להחזיר את השליטה לחיי. רק כשהחלטתי סופית להפסיק עם טיפולי הפוריות  הצלחתי, ואז עלה בראשי הרעיון - שלא אתנגד לכך שהוא ישכב עם אחרות. העדפתי לחיות כך, בקבלה ובידיעה שככל הנראה הוא בוגד בי, ולא להתייחס לזה כאל בגידה, אלא כאל צורך שהוא מספק לעצמו.

הסתפקתי בעובדה שהייתי האישה הראשונה בחייו, כי הרי לא שוכחים את הפעם הראשונה, שמשאירה את החותם הגדול ביותר. חשבתי על כך זמן מה עד שהתגבשה ההחלטה הזו. לאחר מכן, עשיתי צעד שזעזע את חברותיי, ובייחוד את הודיה, והן קראו לי משוגעת כשסיפרתי להן עליו.

באחד מימי הנישואין שלנו, בילינו בצימר כפרי משגע. דוד, כהרגלו ביום הנישואין, נתן לי מתנה. פעם היו אלה לבנים סקסיים ובפעם אחרת צעצוע מין שהדליק אותו. הפעם החלטתי להעניק לו מתנה מעניינת יותר. נתתי לו את החופש לשכב עם אחרות. העליתי לכך מספר תנאים, כמו שימוש באמצעי מניעה, ושכל מה שיקרה יישאר בגדר מין בלבד, ולא יהפוך לרומן מתמשך. כמובן, דוד התנגד לרעיון ואמר שמעולם לא שכב ולא ישכב עם אחרת. הוא אמר שלא חסר לו סקס איתי, שאני תמיד זמינה בשבילו, וכיוון שאני מגשימה את כל הפנטזיות המיניות שלו, אין לו צורך באחרות.

כל כך רציתי להאמין לו, וכמעט שהאמנתי. למשך כמה שעות חייתי בחלום רומנטי טיפשי של זוגיות אידילית, אבל החלום התנפץ בין רגע, עוד באותו הלילה. בזמן ששכבנו, דוד החל לדבר על פנטזיה אחת שלא מימשנו, וכיוון שכבר העלתי את הנושא קודם, הוא הרגיש שהוא יכול לספר לי עליה. הוא אמר שהוא מפנטז על שלישיה עם עוד אישה, והוסיף שהוא אולי יכול להזמין מישהי אלינו לצימר כבר למחרת היום, אם רק אסכים.

המציאות המרה היכתה בפניי. הידיעה שהוא יבגוד בי עוד הייתה נסבלת, אבל לראות זאת במו עיניי היה הכל חוץ מנסבל. לא יכולתי להסכים לרעיון המטורף הזה, והתנגדתי לו בתוקף. שוב פרצה מריבה בינינו, אבל הפעם ידעתי שאני אשמה, וניסיתי לכפר על האשמה הזאת בהיענות לדברים שלא אהבתי לעשות בחיי המין שלנו.

במהלך כל אותו סוף שבוע ובמשך שנים לאחר מכן, דוד ניסה לשנות את דעתי, אבל ללא הועיל, התשובה שלי נותרה שלילית. ברוב המקרים בחיי הנישואין שלנו נתתי לו את האפשרות להחליט, אבל כשאני נחושה בדעתי בנושא כלשהו, גם טנק לא יזיז אותי ממקומי. הפנטזיה שלו הרגיזה אותי ואמרתי לו זאת.

לשמחתי, בשנים האחרונות דוד הרפה מהנושא, והעלה אותו שוב רק לעיתים נדירות. כשהזכיר את הנושא אמרתי לו שהוא חופשי להתנסות בפנטזיה הזו, רק לא איתי, אך הוא תמיד הגיב באותה הצורה, שאני היחידה עבורו, ושרק איתי הוא יוכל להגשים את הפנטזיה הזו. בתוך תוכי הרגשתי שהוא משקר.

פעמים רבות הרגשתי שהוא חוזר אליי מאישה אחרת, ויכולתי להישבע שהרחתי את הריח שלה על גופו. מה שבדרך כלל הסגיר אותו, היה הרעב התובעני שאיתו היה מגיע למיטה. הוא היה מתנפל עליי, ולא בנגיעות רכות ועדינות שהייתי רגילה אליהן, אלא תופס ומזיין אותי חזק.

דווקא באותן הפעמים הייתי מרגישה כה נחשקת, ולרגע המחשבות היו נעצרות ונעלמות מראשי. משהו עמוק שהיה רדום אצלי רוב הזמן, היה מתעורר בתוכי. התחלתי לקוות שאולי הפעם זה יקרה - אני אטפס על ההר הדמיוני ואגיע לפסגה שכה חיכיתי לה, לאותה אורגזמה מיוחלת, שלא הגיעה עד עכשיו. כך הייתי מתרוממת בכל פעם ומגיעה גבוה, גבוה כל כך שכמעט נשקתי לעננים, ואז שוב האכזבה הייתה מחזירה אותי לקרקע. בן רגע הכל היה נעלם. התחושה, ההנאה, התקווה, ונשאר רק חור שחור של כלום. גורנישט, נאדה, נאטינג, ריקנות ואכזבה מרה.

אילצתי את עצמי ללמוד להשלים ולחיות עם התחושה הזאת, עם הכאב, התסכול וההבנה שאולי זה לא יקרה לי לעולם. תמיד קיוויתי לדעת מהו הדבר הזה שנשים רבות חוות ואוהבות, אבל שנים של אכזבות מגופי ומעצמי, לימדו אותי להנמיך את הציפייה למינימום. כגודל הציפייה, גודל האכזבה.

 

כשחזרתי באותו היום הביתה לאחר שהורדתי את הבנות בבית הספר, נשאר לי מעט זמן עד שהמונית תגיע לאסוף אותי. עברתי שוב על הדברים שהיו בתיק היד שלי. דרכון, כרטיסי הטיסה שהדפסתי מראש, המדריך על ליסבון, ועוד כמה דברים שתמיד היו איתי, בדקתי שהכל נמצא. פתחתי את המקרר ובדקתי שוב שיש מספיק אוכל לדוד. בישלתי בשבילו את המאכלים שביקש ממני מראש, רציתי שכמעט ולא ירגיש בחסרוני בימים האלו.

בהתחלה רציתי שהבנות יישארו בבית, ושההורים שלי יבואו לשמור עליהן בערב, עד שדוד יחזור מהנגרייה. אבל דוד הציע רעיון טוב יותר, שכלל פחות טרטור להורים שלי – שהבנות יישארו לישון אצל הוריי בבית, מה שיותיר את הבית ריק לחלוטין. עיוורת למעשיו או לא, הבנתי אילו תסריטים עלולים להתרחש בבית בימים שלא אהיה פה.

עברתי ליד המראה במסדרון, נראיתי זוועה. בגלל הבכי במכונית האיפור נמרח והעיניים היו נפוחות מעט. למה נתתי לדמעות להשתחרר דווקא היום? אצטרך ללכת לחדר השינה ולהתאפר מחדש בזמן שנותר לי.

רציתי גם להספיק לעשן סיגריה אחת לפני שאצא מפה. החלטתי לצאת קודם למרפסת הקטנה שיוצאת לגינה שלנו, זאת שדוד החליט שהיא תהיה פינת העישון שלי. הוא שנא את ההרגל הזה שלי, וכשהודעתי לו שאני חוזרת לעשן, נגררנו למריבות איומות. הפתעתי את עצמי בכך שעמדתי על שלי ולא נשברתי תחת הלחץ שלו, כמו ברוב הפעמים שהתווכחנו.

בזמן הלימודים באוניברסיטה שנינו התחלנו לעשן מדי פעם, אבל דוד לא אהב זאת והפסיק כמעט מיד. בסוף הלימודים הבטחתי לו שלא אעשן יותר ובמשך שנים עמדתי בהבטחה שלי, אבל עד כמה שזה נשמע טיפשי, ההרגל היה חסר לי.

אהבתי לעשן כשיצאתי עם חברות, ותמיד רציתי לעשן סיגריה כששתיתי אלכוהול, אבל לא עשיתי זאת מנאמנות אליו ומפחד למרוד  בבקשתו.

דוד לא ידע דבר אחד - המרד שלי בו דרך העישון היה קשור באופן ישיר לתחילת עבודתה של גילה כמזכירה אצלו בנגרייה. האישה הזאת הדיפה סקס והרגיזה אותי בטירוף. ראיתי את המבטים שהיו מחליפים ביניהם. יכולתי להמר על כך שדוד שכב איתה. כעסתי כי הוא הפר את התנאי שלי - ניהול רומן עם המזכירה שלו לא בא בחשבון מבחינתי. רציתי לפגוע בו, והרגשתי רע בגלל זה.

לכן, קניתי את קופסת הסיגריות הראשונה שלי, וכשהוא הגיע הביתה הודעתי לו שאני עומדת לחזור לעשן. רבנו על הנושא, רציתי לומר לו שאני יודעת עליו ועל גילה, אבל שתקתי ובמקום זאת יצאתי לגינה לעשן. הוא חטף את הסיגריות, זרק לפח, ואיים עליי שאם אעשן אתחרט על כך. אבל באותה הפעם לא ויתרתי והייתי גאה בעצמי.

  יצאתי מהבית, קניתי עוד קופסת סיגריות ועישנתי בחוץ. רעדתי כמו עלה נידף, למרות שלא נשבה כל רוח. חזרתי הביתה עם ריח של סיגריות מהפה והבגדים, ואמרתי לדוד שאני אסבול הרבה דברים, אבל שלעולם לא יאיים עלי, ושהוא יאבד אותי ואת הבנות אם יעשה זאת שוב. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להילחם בו, אבל כל סיגריה שעישנתי הייתה בשבילי ניצחון קטן ומעט עצמאות שגנבתי לעצמי. אבל לא עישנתי הרבה, ולא הצגתי את עצמי כמעשנת כששאלו אותי על כך.

כשסיימתי את הסיגריה נכנסתי לחדר השינה ונעלתי את הדלת שהובילה לגינה. ניגשתי לפינת האיפור, והתכוונתי למרוח מסקרה ואודם בצבע ורדרד עדין כהרגלי בכל יום. אבל משהו במבט שלי כשהתבוננתי במראה גרם לי לרצות להעז, להפסיק לפחד ולהרגיש לרגע אישה שגברים יכולים להימשך אליה. ויקי והודיה אמרו לי תמיד שאני מסתתרת תחת חזות העכברון האפור, ושעם קצת איפור הכל ישתנה אצלי. הן כל הזמן אומרות לי שאני יפה, אז למה אני לא רואה את זה?

  אהבתי את המראה שלי רק באירועים, אבל מי לא נראית טוב כשיש עליה איפור מושקע ושמלת אירוע יפהפייה? הוצאתי את האיליינר, המייק אפ והסומק ששכבו להם במגירה אל שולחן האיפור, ושקעתי בעולם אחר, בניסיון להגיע לתוצאה הכי מושלמת שיכולתי. תמיד שאפתי לשלמות בכל דבר. התוצאה הסופית מצאה חן בעיניי, אבל עדיין היה חסר לי משהו. לבסוף, הוספתי עיפרון מתחת לעיניים שהדגיש את צבע עיניי, ואז אהבתי את מה שראיתי במראה.

דוד לא היה אוהב את זה שהתאפרתי כך, אבל הוא כבר לא יראה אותי היום, אז אין לי מה לחשוש מהתגובה שלו. לקחתי את כל האיפור שהיה על השולחן, והכנסתי גם אותו למזוודה בסלון.

הסתכלתי בחטף בשעון. וואו, הזמן טס היום! בעוד חמש דקות המונית אמורה להגיע, אבל ידעתי שאני יכולה להספיק לעשות דברים נוספים. מיהרתי למטבח, לבשתי סינר ושטפתי את הכלים שנשארו מארוחת הבוקר. עשיתי זאת בחופזה, ואפילו התחלתי לטאטא את הרצפה, כששמעתי את המונית צופרת לי. פתחתי את חלון המטבח שפנה לכיוון הכניסה של הבית, צעקתי לנהג שאני תיכף יוצאת, וסיימתי לטאטא את המקום. אסור להשאיר עבודה לא גמורה, במיוחד שלא אהיה פה בימים הקרובים.

הורדתי את הסינר ויצאתי מהמטבח, המזוודות חיכו לי בכניסה לבית. המונית חיכתה מחוץ לדלת, והיום הזה - שהתחיל כמו שאר הימים של חיי - חיכה לי בפתח ביתי, כדי להביא איתו שינוי ולא להיות דומה לאף יום אחר. לא ידעתי מה מצפה לי בימים הבאים. אולי בסופו של דבר עוד אשמח שנסעתי לבד, ואזכר בפחד שלי כרגש מטופש.

זה מה שמעניין כל כך בחייו של אדם. הוא לא יודע מה צופן העתיד, הוא מתכנן הכל לפרטי פרטים, אבל עליו לדעת שבכל רגע נתון הקלפים יכולים להיטרף מחדש, והקלף שיתקבל לא תמיד יהיה זה שציפה לו. השאלה היא, האם ידע מה לעשות עם אותו הקלף? להיכנס למשחק, לפרוש, או לחכות לקלף הבא.