הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
סודות בירושלים - שקט מצלמים

סודות בירושלים - שקט מצלמים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

איך קרה שנהייתי פתאום שחקן?
הכול התחיל כשיעלה, אחותי, היתה צריכה עזרה בסרט הגמר. ברור שהייתי מוכן לעזור! אני אח נהדר (וגם הפסדתי לימודים). אבל אז ביקשו ממני לשחק בסדרה על ירושלים ופתאום כבר לא קוראים לי רועי, אלא יששכר־אהרון. ואני לא סתם תלמיד רגיל בבית ספר, אלא עוזר לסוחר ירושלמי לפני מאתיים שנה!
רועי, ילד בן עשר, נבחר לשחק בסרט על ירושלים, ונשאב לעולם שלא הכיר. בשקט, מצלמים! — הספר הראשון בסדרה "סודות בירושלים" — הוא מגלה איך הגיעה לירושלים מכונת הדפוס הענקית הראשונה וכיצד היא שינתה את פני העיר. במקביל, הוא מגלה שגם אצלו במשפחה יש כמה סודות. למשל, למה אביו מסרב בתוקף שיצלמו בטחנת הקמח המפורסמת בירושלים?
רונית לוינשטיין, מחברת סדרת ספרי הנוער המצליחה "מסע בעקבות שמי", זוכת פרס הספריות הציבוריות, משלבת בספרה סודות בירושלים — שקט, מצלמים! בין ההווי התוסס של אתר צילומים בן זמננו לבין תקופה מרתקת בתולדות העיר ירושלים.

  • ISBN: 3624823
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: רונית לוינשטיין־ מלץ
  • זמין להשאלה: כן

1.

"מה נעשה? אין לנו מספיק אנשים! פשוט אין!"

יעלה צעדה הלוך ושוב בפרוזדור הבית תוך כדי שיחת הטלפון, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מתוחה במיוחד. נקישות הצעדים המדודות הודיעו לכולם מה מצב הרוח של אחותי.

"שחף הבטיחה לעזור לנו, אבל פתאום אין לה זמן והיא עמוסה עם הבגרויות. כאילו לנו אין בגרויות! עד שתיאמנו תאריכים עם כל הצוות, כבר יש לי את כל הלוקיישנים, הכנו את הפרופס, רק סאונד־מן אין לי!!!"

חצי מהמילים שאחותי אמרה לא הבנתי. זה בעברית? מי מכיר את המילים האלה בכלל? אבל את אחותי אני מכיר היטב, והיא היתה ממש בלחץ.

גם היום אחותי חזרה בוכה הביתה.

בכל פעם שמשהו לא מסתדר כמו שהיא רוצה — היא מיד בוכה. וזה לא שהיא תינוקת, היא כבר מסיימת תיכון, ועדיין כל דבר גורם לה לבכות. חוץ ממני. אני לא גורם לה לבכות, אני גורם לה להתפוצץ. להיות זועמת. היא מצמצמת את שתי עיניה, ממצמצת ומשחררת מין "רועי" שקט וארוך. השם שלי ממש קצר, אבל היא מצליחה לעשות אותו ארוך מאוד, ובסיומו יש עלייה קטנה בצליל, כמו סיום חגיגי של שיר, וככל שהסיומת אצלה ארוכה יותר — ככה אני יודע שהיא מרוגזת עלי.

אבל עכשיו לא אני הנושא, אלא אחותי, שחזרה הביתה בוכה, וניגשה ישר למטבח. כשהיא עומדת מול מקרר פתוח ולא לוקחת כלום, אני יודע שכדאי לי להתרחק.

אבל אבא ניגש אליה.

"ציון נמוך במתמטיקה?" שאל.

ואחותי אמרה, בדמעות, "מה פתאום, אבא. מזה לא בוכים."

"המורה הוציאה אותך מהכיתה?"

"אויש, אבא. מי מוציא היום מהכיתה באמצע השיעור? זה היה רק בזמן שאתה היית ילד. היום לא עושים דברים כאלה. בטח לא בתיכון."

"חברה העליבה אותך."

אחותי שלחה לעברו מבט מרחם ואפילו לא ענתה.

איך אבא שלי לא יודע שאחותי לא נותנת לאף אחד להעליב אותה? אין מצב. ואם היא נעלבה בכל זאת — היא לא תודה בזה לעולם. אני יודע, אני כבר מומחה. יש לי דוקטורט בענייני יעלה. אני יודע מה מותר ומה אסור להגיד לידה, ואני יודע לנחש מה היא חושבת ומה מעצבן אותה.

לי נראה שהדמעות הפעם קשורות לפרויקט הסיום שלה במגמת תקשורת. כבר כמה שבועות שהיא לא עושה כלום חוץ מלתכנן את סרט הגמר שלה ולדבר בטלפון עם חברות בנושא הזה.

יעלה פתחה וסגרה את דלת המקרר כמה פעמים בלי לקחת דבר. אחרי שפתחה עוד שני ארונות וטרקה אותם בתנועה כמעט אוטומטית, היא התיישבה ואמרה בשקט, "רוני הגזימה היום לגמרי ואמרה שהתסריט שלי ממש גרוע."

אז שנינו צדקנו. אני ידעתי שזה קשור לסרט שלה, ואבא צדק כשאמר שחברה העליבה אותה.

"חבל שאמא לא בבית," המשיכה יעלה, "היא כבר היתה מבינה אותי."

בטח. אז פשוט היה לה עוד מישהו להתעצבן עליו על שלא מבינים אותה אף פעם.

במצבים כאלה, הכי טוב לשמור מרחק. בשקט עזבתי את המטבח והלכתי לחדר שלי. שמתי מוזיקה בקול רם כמו שאני אוהב, וסגרתי את הדלת. ככה אני מרגיש מוגן. אני אוהב שכל החדר מתמלא במוזיקה, ברעש התופים ובכלי הנשיפה. אני מדמיין את הצלילים רוקדים, נוגעים בתקרה וחוזרים אלי אחרי שהתפוצצו להמון חלקים קטנים. כל החדר הופך למסיבת צלילים גדולה שאני מנהל, ואף אחד לא מערער על סמכותי. אני אוהב להיות בחדר שלי לבד. ועוד יותר אני אוהב להיות רחוק מיעלה כשהיא עצבנית.

אחותי נכנסה לחדר בלי לדפוק.

"מה אתה שומע?" אמרה בקול שלא הכרתי. זה לא הטון הרגיל הכועס, אבל גם לא המתעניין. זה היה משהו לא מוכר.

"את רוצה שאני אחליש? זה מפריע לך?" מיהרתי להתגונן.

"לא, מה פתאום. אני רק שואלת מה זה השיר הזה." היא דיברה בקול תובעני. אז סיפרתי לה על הלהקה החדשה ששמעתי עליה, ועל השיר הזה שאני אוהב במיוחד.

"תראה לי את המילים!" ירתה.

מילים? ממתי היא מקשיבה למילים? לא יודע מה המילים.

"תסתכלי בחוברת שמצורפת, יש שם את המילים," אמרתי. מה קורה לה היום?

יעלה לקחה את החוברת, דפדפה עד שמצאה את השיר שהתנגן, והתחילה לקרוא בעיון. היא קראה שוב ושוב, וכשהשיר נגמר היא החזירה אותו להתחלה. הסתכלתי עליה בפליאה. מה היא מצאה בשיר הזה?

"זה בדיוק מה שאנחנו צריכים!" מלמלה ויצאה מהחדר. עם החוברת.

לא נורא. ממילא לא אכפת לי כל כך מהחוברת. העיקר ש"התפרצות יעלה" להיום הסתיימה, ואוכל להמשיך לשמוע את הלהקה שאני אוהב. מה שבטוח, שמתי את האוזניות. אני כבר לא יודע מה יכול להרגיז אותה עכשיו.