הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
1
5
4
14
גם ב - Kindle
נשף המסכות

במקום 29 

17.4 

נשף המסכות


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
1
5
4
14

במקום 29 

17.4 

במקום 29 

17.4 

גודל (עמ'): 210
מו"ל: שלגי

תקציר

ולנטינה ד'אנג'לי הרה. והאב...? הגבר איתו היא חלקה לילה חושני אחד אחרי נשף מסיכות. רק כשהיא הגניבה הצצה מתחת למסיכה שלו כשהוא ישן, היא גילתה שהיה זה ניקולו גאברטי, אויבו המושבע של אחיה!


ולדעתו של האיטלקי חסר המצפון הזה יש רק פתרון אחד למצב - לענוד טבעת על אצבעה של ולנטינה. ולא משנה כמה היא תתנגד לכך...

  • ISBN: 50-1843
  • גודל (עמ'): 210
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 12/07/2015
  • שם המחבר: ליין ריי האריס
  • תורגם ע"י: ורדה הראל חגג
  • זמין להשאלה: כן
1

1

לא ייתכן שהיא בהיריון. אצבעותיה של ולנטינה ד'אנג'לי רעדו כשהיא בחנה את מקל הבדיקה, את הקו הכחול שבהחלט ניסה לומר לה שהיא אכן מצפה לתינוק.

זה היה מטורף מכדי להאמין, ובכל זאת...

צינה פשטה במורד גבה. ליל נשף המסכות היה הלילה המטורף שיותר שהיא חוותה אי פעם; הלילה שבו היא החליטה לפזר את שערה ולהיות האדם שהיא מעולם לא הצליחה להיות, הנשמה החופשית שהיתה מסוגלת לשכב עם גבר ולעזוב אותו בבוקר ללא שמץ חרטה.

למשך לילה אחד היא החליטה להיות נועזת ומפתה. היא כן תחווה תשוקה ותתגבר על ביישנותה פעם אחת ולתמיד. היא כן תהיה כנשים אחרות בגילה – מתוחכמת, מנוסה ולגמרי בשליטה.

טינה הניחה את מקל הבדיקה ולקחה אחר. אין ספק שהראשון היה פגום איכשהו. השני ייתן לה את התשובה הנכונה.

אותו לילה היה רעיון טוב לכאורה, אך גם עם האנונימיות שבמסכה היא לא הצליחה להניח לעצמה לפעול כפי שחברתה הטובה ביותר, לוסיה, החליטה שעליה לפעול.

"את צריכה להיכנס למיטה, טינה." אמרה לוסיה.

טינה הסמיקה וגמגמה ואמרה כן, מובן שהיא צריכה – היא היתה עייפה מלהיות בתולה בת עשרים וארבע – אך היא לא חשבה שזה באמת יקרה. היא ניסתה לפלרטט ולרקוד ולהיות חופשייה, אך כשבן זוגה משך אותה קרוב ונשימתו הדיפה ריח קלוש של שום ומנטה מעורבים, היא ידעה שהיא אינה מסוגלת לעשות זאת. היא התרחקה ממנו ויצאה בריצה מהפאלאצו, החוצה אל הרציף שם היה שקט יותר וקריר יותר, ושאפה את אוויר הלילה הוונציאני כמו תרופה מרגיעה.

ואז הוא הופיע. לא הגבר ממנו היא ברחה, אלא הגבר שהיא תעניק לו את עצמה לפני תום הלילה. הוא היה גבוה, אדיב, לבוש קטיפה שחורה ועל עיניו מסכת משי.

הוא היה מרתק לגמרי, והיא נשבתה בקסמו בקלילות רבה הרבה יותר משהיא ציפתה אי פעם. הוא התעלס איתה כל כך בעדינות, כל כך בשלמות, עד שהיופי שבכך גרם לה לבכות.

וגם בשל הבדידות שבכך.

"בלי שמות," הוא לחש באוזנה. "בלי פנים."

היא הסכימה, משום שזה מה שהפך כל זאת לקסום – ועם זאת, כשזה נגמר, היא רצתה להכיר אותו. היא הרגישה חסרה כשחשבה שהיא לעולם לא תזכה לכך.

טינה בלעה את הפחד שעלה מפסגת בטנה ולפת את גרונה. לעיתים, לא לדעת היה הדבר הטוב ביותר. היא התפללה לאלוהים והצטערה שהיא אינה עדיין במצב של אי ידיעה.

אך כשאור הירח המלא החליק בין הווילונות והאיר את דמות הגבר הישן לצידה, היא העזה למשוך את מסכת המשי מעיניו. נשימתה נעצרה בחזה כשהיא נזכרה באותו רגע.

הוא לא התעורר גם כשהיא עצרה את נשימתה. אפילו לא כשהיא החליקה מהמיטה ועמדה שם בחדר השינה השקט והאלגנטי במלון שאליו הוא לקח אותה. לבה התהפך, קיבתה התעוותה.

מכל הגברים שבעולם.

אז היא הגיבה כאילו מתוך עיוורון. היא חטפה את בגדיה בשקט ככל שהצליחה – וברחה כפחדנית כפי שהיתה באמת.

"טוב," היא אמרה לעצמה כשהמתינה לבדיקה החדשה שתסתור את הראשונה. העולם פשוט שיחק איתה בבדיחה אדירה, העניש אותה על אותו לילה של התנהגות זולה עם גבר שהיא לא היתה אמורה כלל להכיר. איזו אישה מעניקה את עצמה לגבר שהיא אינה מכירה?

אך את מכירה אותו. תמיד הכרת אותו. תמיד רצית בו.

טינה נשכה את שפתה, לבה הלם בטירוף כשהשניות נקפו.

ואז הופיעה התשובה, ברורה ומטלטלת כמו הראשונה.

הרה.

 

"יש אישה, אדוני." אמר האיש בטון מתנצל.

ניקולו גאברטי, המרקיז די קאסארי, פנה מהמקום שבו הוא הביט מבעד לחלון במסעדת מלון 'רומן' היוקרתי והביט במלצר הראשי במבט אדיש.

תמיד היתה אישה. נשים היו התחביב החביב עליו – כשהן לא דרשו יותר משהוא היה מוכן לתת וחשבו שמשום שהוא שכב איתן הוא חייב להן משהו נוסף.

לא, הוא אהב נשים, אך בתנאיו שלו.

"היכן האישה הזאת, אם כן," הוא שאל כמעט בעייפות.

"היא מסרבת להיכנס, אדוני." קולו אמר שהוא לא אהב זאת.

ניקו נופף בידו בביטול. "אם כך, היא אינה הבעיה שלי."

המלצר הראשי קד. "כרצונך, אדוני."

ניקו שב לעיתונו. הוא בא לכאן הבוקר לארוחת בוקר עם שותף, אך הוא נשאר לשתות קפה ולקרוא את העיתון כשהפגישה הסתיימה. הוא לא ציפה שאישה תפנה אליו, אך הוא גם לא הופתע מכך מאוד. אישה נחושה בדעתה היתה לעיתים קרובות כוח שיש להתחשב בו.

לעיתים התוצאות היו נעימות ומעניינות למדי. בפעמים אחרות, לא כל כך.

רק מספר דקות חלפו לפני שהמלצר הראשי חזר, מתנצל ואדום פנים. "אדוני, אני מבקש את סליחתך."

ניקו הניח את העיתון. סבלנותו הלכה ואזלה. הוא היה טרוד לאחרונה, ולא רק בטיפול בעסק הביש שאביו הוריש לו.

"כן, אנדרס?"

"האישה אומרת שדחוף מאוד שהיא תדבר איתך, אך היא אינה יכולה לעשות זאת במקום פומבי. היא מציעה שתבוא לחדרה."

ניקו התאפק בקושי שלא לגלגל את עיניו. לפני מות אביו היה ניקו אחד מהמעולים ברוכבי האופנוע בגראנד פרי בעולם. הוא זכה באליפות העולם מספר חודשים קודם לכן. הוא ידע הכול על סוגי התככים שאישה עלולה להפעיל כדי ללכוד את תשומת לבו. הוא היה מושא לתחבולות רבות כאלה בחייו. לעיתים הוא שיתף פעולה משום שהדבר שעשע אותו.

היום לא תהיה אחת הפעמים הללו.

"אמור לה, בבקשה, שהיא תמתין זמן רב," הוא אמר בנועם. ואז הוא הביט בשעונו. "אני חושש שיש לי פגישה במקום אחר."

פניו של המלצר הראשי היו דוגמה לניגודים. נראה היה שהוא מרגיש לא נוח ו... עליז היתה המילה שניקו חיפש... בעת ובעונה אחת. "היא אמרה שאם תסרב, עלי לתת לך את זה, אדוני."

הוא הושיט מעטפה על מגש קטן. ניקו היסס, זועם משום שעליו לשחק במשחק הזה – וגם מסוקרן, לעזאזל איתו. הוא חטף את המעטפה ופתח אותה בקריעה. כרטיס ביקור נפל ממנה. הוא היה לבן, פשוט, ובאחת מפינותיו מודפסת בסגנון מיוחד רק האות די.

השם על הכרטיס הוא שהלם בו עד עצמותיו. הוא הביט באות המעוצבת שהפרידה בין המילים על הנייר.

ולנטינה ד'אנג'לי.

השם שלח בו משהו מהזעם הנושן. לא השם הראשון, אלא האחרון. אחיה של ולנטינה, רנצו ד'אנג'לי, היה יריבו הגדול ביותר על המסלול. יריבו הגדול ביותר בעסקים, גם עכשיו.

אך בעבר היה רנצו חברו הטוב ביותר. ניקו ורנצו עבדו יחד בבניית אופנוע שיכבוש בסערה את עולם המרוצים – עד שהכול קרס בהאשמות של בגידה והונאה.

זה היה זמן רב קודם לכן, אך עדיין היה בכך כוח לעורר את דמו של ניקו בזעם מסוכן. ובעצבות.

הוא התרכז בשם, ניסה לזכור את הילדה שהיתה עדיין נערה בפעם האחרונה שהוא ראה אותה. ולנטינה ד'אנג'לי. היא ודאי בוגרת לגמרי עכשיו. בת עשרים וארבע, הוא חישב. הוא לא ראה אותה מאז היום שבו הוא יצא מבית ד'אנג'לי בפעם האחרונה, בידיעה שהוא לעולם לא יתקבל בו בברכה.

ולנטינה היתה ילדה מתוקה אך ביישנית מאוד. ביישנותה, הוא נזכר, הטרידה את אחיה. עד כדי כך שרנצו תכנן לשלוח אותה לבית ספר ברגע שיהיה לו כסף לעשות זאת, בתקווה שחינוך יקר יוכל לעזור לה.

ניקו ניסה לשכנע את רנצו לשקול זאת שוב. הוא הכיר את ההרגשה כשנשלחים לבית ספר, והוא כלל לא היה ביישן. הוא הרגיש מבודד, לא חשוב כמה חברים היו לו או כמה הוא הצליח בכיתה. והוא שנא את הבדידות, את ההרגשה שהוריו היו מאושרים יותר בלעדיו, ושהוא הפריע כשהוא היה בבית.

ניקו קימט את מצחו. זה לא היה רחוק מהאמת, אך הוא גילה זאת רק מספר שנים לאחר מכן.

עם זאת, החינוך המעולה בהחלט השפיע עליו. לא היה לו ספק שהוא השפיע גם על ולנטינה. האבן הגולמית מלוטשת עכשיו ונוצצת ביותר.

אך מה היא עושה פה?

ניקו הפך את הכרטיס. חדר 386, היה כתוב מאחור. הוא סגר עליו את ידו. מוטב שיסתלק. הוא צריך לקום ולצאת מהדלת ולשכוח שהוא ראה אי פעם את הכרטיס הזה.

אך הוא לא יעשה זאת. הוא רצה לדעת מה היא רצתה ממנו. רנצו ודאי שלח אותה, אך לאיזו מטרה? הוא לא ראה את רנצו מאותו יום על המסלול בדובאי, המרוץ הראשון במחזור הגראנד פרי. רנצו הסתלק מהמרוץ אחרי שהוא נגמר. הוא נשא את מזכירתו לאישה ועכשיו הוא עושה תינוקות בכפר, על פי כל מה שניקו שמע.

דמו קפא. רנצו אולי הפסיק להתחרות, אך הוא לא סיים עם האופנועים. הם עדיין היו יריבים עסקיים. ורנצו ודאי רוצה משהו עד מאוד אם הוא שלח את אחותו להשיג זאת.

 

היא היתה מתוחה. טינה עמדה ליד החלון והביטה במכוניות שנעות בכביש למטה. היא לא ידעה אם הוא יבוא. מה אם לא? האם היא תעז ללכת למשרדו ולתבוע להיפגש איתו? או שמא עליה לנסות לפגוש אותו דווקא באחוזה הכפרית שלו?

אלא שבימים אלה היו לו יותר מאחוזה כפרית אחת, לא כן? חלפו כמעט חודשיים מאז שהיא ראתה אותו בוונציה. בזמן הקצר הזה מת אביו וניקו היה עכשיו המרקיז די קאסארי, אדם בעל חשיבות רבה הרבה יותר משהיתה לו כשהוא נהג לעבוד במשך שעות במוסך עם רנצו.

האם אדם במעמדו יבוא לפגוש אותה? הוא ורנצו היו אויבים זמן רב יותר משהם היו אי פעם חברים. סביר מאוד שניקו אינו זוכר דבר עליה. היא היתה ילדה רזה, שקטה וביישנית שהזדחלה אל המוסך והביטה בהם בשתיקה. היא כלל לא היתה מישהי שזוכרים.

אך זה היה לפני חיים שלמים, ועכשיו היא עמדה פה הרה עם ילדו. טינה החניקה נשימה דומעת. אלוהים. איך – איך – זה קרה? זה היה לילה אחד, לילה ארוטי ויפה אחד שבו היא התנהגה בדרך שכל כך לא היתה אופיינית לה.

היא שנאה להיות כה ביישנית בנעוריה, שנאה אף יותר את העובדה שלמרות ההשכלה שהיא רכשה או כמה קשה היא התאמצה להיות נועזת ומתוחכמת, בתוכה היא היתה עדיין אותה ילדה ביישנית. בפעם היחידה שבה היא היתה נחושה בדעתה לצאת מהגבול הנוח שלה, להיות נועזת באמת, התוצאות היו מטלטלות.

אם היא היתה יודעת מי היה איש המסתורין שלה, היא היתה נמלטת מוקדם יותר. משום שהיא לא היתה מסוגלת להניח לעצמה להשתחרר כל כך לו ידעה שהגבר שהפשיט אותה היה אותו גבר שעליו היא חלמה רוב חייה.

כשהיא היתה בת ארבע עשרה היא העריצה אותו. הוא היה בן עשרים ויפה עד כדי כאב, שכמעט עצר את נשימתה. היא מעולם לא למדה להירגע בסביבתו למרות שהוא תמיד היה נחמד אליה. הוא חייך אליה, והיא הפכה לשלולית מגמגמת בכל פעם שזה קרה.

ואז יום אחד, כשהיא הזדחלה אל המוסך רק כדי לראות את פניו היפים, הוא לא היה שם. הוא מעולם לא היה שם שוב, ורנצו סירב לדבר על כך. היא שכבה בלילה בחדרה במשך חודשים והתפללה לשובו, אך מאז הוא לא שב.

נשמעה נקישה בדלת וטינה קפצה לשמע הצליל כצבייה מבוהלת. ספיקות תקפו אותה. האם היא אמורה בכלל להיות פה? האם עליה לספר לו את סודה?

הוא ירתח מזעם. וקרוב לוודאי שהוא יהיה מבועת.

אך כיצד היא יכולה לא לעשות זאת? היתה לו זכות לדעת שהוא עומד להיות אב. זכות להכיר את תינוקו. היא מעולם לא הכירה את אביה, ואמה סירבה לספר לה מי הוא היה, מלבד לומר שהוא היה אנגלי. היא לא תעשה זאת לילדהּ, לא משנה כמה קשה זה יהיה.

היא פסעה במהירות אל הדלת ופתחה אותה לפני שתספיק לשנות את דעתה. הגבר שעמד על סף הדלת היה גבוה, כהה, משגע – גרסה בוגרת יותר של הגבר הצעיר שהיא התאהבה בו לפני שנים רבות כל כך. רק מראהו הצית בגופה ניצוצות.

הוא ניצת במתח כשמבטו הסוער פגש במבטה. ואז הוא השפיל את עיניו במורד גופה, לומד אותה ביסודיות רבה כל כך שהיא הסמיקה.

לצורך הפגישה הזאת היא בחרה ללבוש חצאית מעל נעלי עקב גבוהות ביותר וחולצת משי תחת הז'קט שלה. היא ידעה שהיא נראית אלגנטית ומוכשרת כפי שהתכוונה להיראות, אך לרגע אחד חזרה אותה נערה ביישנית עד זוועה.

"ולנטינה?" הוא אמר, בקולו נימה של חוסר אמון, ורמז לאותה מגנטיות סקסית שהיא מצאה כל כך כובשת בוונציה. כיצד היא שכחה את קולו במשך השנים? היא היתה יכולה למנוע את המצב שהיא נמצאת בו עכשיו לו רק היתה זוכרת את היופי המשיי של קולו ומזהה אותו מוקדם יותר.

"כן. נחמד לראות אותך שוב, סניור גאברטי." היא צעדה לאחור, לבה הולם בגרונה. היא בילתה לילה של אושר בזרועותיו, ולא היה לו שום מושג על כך. עד לרגע זה ממש היא בקושי האמינה שהוא יזהה אותה כשיראה אותה, שאיכשהו נשמתו תדע שהיא היתה האחת שאיתה הוא התעלס.

אך הוא לא זיהה אותה, והדבר פגע בה עד עצמותיה. טיפשי. הוא היה גבר, לא קוסם.

"לא תיכנס?"

הוא חצה את הסף, ולרגע נסגרה יד בלתי נראית סביב גרונה. מה היא עשתה? מדוע היא חשבה שהיא מסוגלת להתמודד עמו? היא לא הצליחה להתמודד עמו באותו לילה. לא, היא עשתה כל מה שהוא רצה שתעשה. ברצון, בלהיטות, ביסודיות – כאילו הביישנות שאותה היא הסתירה מהעולם חדלה מלהתקיים.

גופה התלהט כשהזיכרונות שטפו אותה. עוד כנגד עור, להט כנגד להט, קשיות כנגד רכות. מה הוא יחשוב עליה כשהוא יֵדע?

טינה דחקה את הזיכרונות עמוק פנימה ופסעה אל עגלת הגשה. "תה?" היא שאלה, ידה רועדת מעט כשהיא הושיטה אותה אל הקומקום. מה שהיא רצתה לעשות היה לקחת צלחת ולנופף כדי לאוורר בה את עצמה.

"לא."

היא מזגה כוס לעצמה – ללא קפאין, כמובן – ופנתה ומצאה אותו ממש מאחוריה. היא פסעה אוטומטית צעד אחד לאחור. עיניו הכסופות הסוערות היו חודרות, הבעת פניו קשה וסקרנית גם יחד. היא רצתה להעביר את ידה על לסתו, להצמיד אליה את שפתיה כפי שעשתה באותו לילה... שנדמה היה שהוא התרחש לפני חיים שלמים.

"לא ביקשת ממני לבוא לפה כדי לשתות תה," הוא אמר באיום. "אמרי לי מה אחיך רוצה ונסיים עם זה."

טינה מצמצה, הרגשות החמים שצפו בה שככו לרגע. "לרנצו אין מושג שאני פה." אלוהים, לא. הוא ירתח מזעם. מחמה. קרוב לוודאי שהוא יתכחש לה אם הוא יֵדע.

והוא יֵדע, בסופו של דבר. אך לכן היה עליה לספר קודם לניקו. אם רנצו יגלה שהיא הרה, הוא ידרוש לדעת מי האב. הגיהינום יתעורר כשהוא יֵדע מיהו אותו גבר.

טינה הניחה את התה שלה והצמידה את ידה אל מצחה. זו היתה צרה. צרה איומה, איומה. איכשהו היה עליה לסדר הכול.

חיוכו של ניקו כלל לא היה ידידותי. "אם כן, כך נשחק את זה?" מבטו החליק עליה שוב. "גדלת והפכת לאישה מקסימה, ולנטינה. נכס אדיר לאחיך."

טינה רצתה לצחוק, אך היא לא יכלה. היא לא יכלה לחשוף בפניו פגיעות רבה כל כך. לא, רנצו לא ראה בה נכס. יותר תפקיד. הוא דאג לה, אהב אותה, אך סירב לשקול את העובדה שאולי היא עשויה לשמש יותר מאשר רק אביזר דקורטיבי בחייו. היא רצתה לעבוד בשבילו, אך הוא לא הרשה זאת.

"את בת ד'אנג'לי," הוא אמר. "אינך צריכה לעבוד."

לא, היא לא היתה צריכה לעבוד. היא רצתה לעבוד – ואם אחיה לא הסכים להעסיק אותה, היא תלך לעבוד בשביל מישהו אחר. היא הסכימה עם רנצו בשנה האחרונה, אך רק בתקווה שהיא תצליח לשכנע אותו שהיא שייכת למנועי ד'אנג'לי.

למרות שהיא סיימה בהצטיינות לימודי ראיית חשבון וניהול פיננסי, הדבר היחיד שהיא היתה יכולה לעשות ברגע זה עם התואר שלה, מלבד להשתעשע במספר השקעות עם התשלומים מקרן הנאמנות שלה, היה איזון פנקס הצ'קים שלה.

זה גרם לה להיות עוקצנית. "אינך יכול להתיימר לדעת מה רנצו חושב בימים אלה, נכון?"

הוא הביט בה להרף עין, הבעתו התקשחה. היא הפתיעה את עצמה כשהיתה כל כך חריפת לשון. היא הפתיעה גם אותו, כך הסתבר.

"מספיק עם המשחקים. אמרי לי מדוע ביקשת את הפגישה הזאת, או שסיימנו פה."

קולו היה פוגע. "בעבר לא היית כל כך גס רוח."

"ואת לא שיחקת משחקים."

טינה לקחה את התה שלה אל הספה. היא ישבה בחן כפי שלימדו אותה ולקחה לגימה זעירה, בתקווה שהיא תרגיע את בטנה שהתהפכה לפתע. אולי היא טעתה כשלא אכלה ארוחת בוקר, אך היא נתנה מבט אחד בבשרים, בגבינות ובביצים שהוצגו בפניה על השולחן והרגישה שהיא תחלה מאוד אם היא תנגוס נגיסה אחת.

"אני לא משחקת משחקים, סניור. אני רק לא יודעת כיצד להתחיל." זו היתה האמת.

"נהגת לקרוא לי ניקו," הוא אמר. "כשהצלחת לדבר אלי בכלל."

היא הרגישה שהיא מסמיקה במבוכה כשזכרה כיצד היתה כל כך מסוגרת לידו. פניו היו תקיפות ומאיימות, גופו מתוח כשהוא התנשא מעליה בחליפתו היקרה ובחן אותה כאילו היא היתה משהו שהוא נתקל בו.

לו רק ידע...

טינה נאלצה להדחיק צחקוק פראי. זה לא היה שעשוע אלא היסטריה, אך היא בכל זאת לא יכלה להיכנע לה. מלבד זאת, בקרוב הוא יֵדע מספיק, לא כן? ברגע שהיא תצליח לומר את המילים.

"זה היה לפני זמן רב," היא אמרה. "החיים היו אז פשוטים יותר."

היא חשבה שניצוץ של רגש חלף בפניו, אך הוא נעלם פתאום כפי שהופיע. "החיים לעולם אינם פשוטים, קארה. הם רק נראים כך במבט לאחור."

"מה קרה בינך לבין רנצו?" המילים נפלטו מפיה, אף שהיא לא התכוונה לכך. כל רכות שהיא אולי ראתה בפניו נעלמה שוב.

"הפסקנו להיות חברים. זה מספיק."

טינה נאנחה. היא תמיד רצתה לדעת מדוע הוא הפסיק לבוא, אך רנצו נותר שותק בנוגע לכל העניין. היא היתה אז צעירה מכדי להבין באמת וחשבה שזה ודאי יהיה זמני. חוסר הסכמה בין חברים.

היא טעתה.

קיבתה התכווצה שוב והיא פרשה את ידה על בטנה, כאילו היא היתה יכולה לעצור בכך את הצריבה.

לפתע היה ניקו מולה על ברך אחת. עיניו נראות בצבע שמי עופרת, היא חשבה בפראות. בכל רגע תפרוץ הסערה. בכל רגע.

אך לעת עתה הוא נראה דואג, ולבה התכווץ. "מה קרה, ולנטינה? את נראית... ירוקה."

היא בלעה את המרירות שאיימה עליה וניסתה ללגום שוב מהתה. "אני הרה," היא אמרה, לבה הולם באוזניה, בגרונה.

"איחוליי." זה נאמר בכנות, והיא בקושי הצליחה לעצור את הצחוק העצבני שלחץ באחורי גרונה.

"תודה לך." היא הרגישה חמה, כל כך חמה. היא יכלה לחוש בזיעה המבצבצת במצחה, על שפתה העליונה. היא הניחה את התה ופשטה את הז'קט מכתפיה. ניקו הושיט יד כדי לעזור לה. הוא נעמד והניח את הז'קט על משענת הספה.

הבעתו היתה עכשיו רכה יותר, אך הוא עדיין היה כאריה כלוא המתהלך בחלל השקט בסוויטה. עוד שנייה והניבים שלו ייחשפו, טפריו יישלפו.

טינה עצמה את עיניה וניערה מעט את ראשה. תתרכזי.

"האם אני יכול להביא לך משהו?" הוא שאל.

"אחד מהביסקוויטים האלה יהיה נחמד." היא אמרה.

הוא לקח ביסקוויט וניל משולחן התה ונתן לה אותו. טינה שברה חתיכה ולעסה באיטיות.

ניקו תחב את ידיו בכיסיו. "אם תוכלי לומר מה רצונך, נוכל לפתור את מה שזה לא יהיה ולהיפרד לדרכינו."

"כן, אני מניחה שאנחנו יכולים." האם הוא ירצה להיות מעורב? או שהוא ינער את חוצנו ממנה ברגע שהיא תספר לו? זה לא באמת משנה, היא החליטה. היא היתה מספיק חזקה ללדת לבדה את התינוק. איש גם לא ימנע ממנה לעשות זאת.

היא סיימה את הביסקוויט ונשענה לאחור על הספה. נראה היה שהפעם המזון יישאר במקומו, אך היא ידעה שעליה לאכול יותר.

"לא ידעתי שנישאת." אמר ניקו.

מבטה ניתז אליו, הדופק שלה הלם. "אני לא נשואה."

השתיקה שלו היתה משמעותית. "אה."

טינה זעמה בשל הרמיזות שלא נאמרו. "לא תכננתי זאת, אבל אני גם לא אתבייש בתינוק שלי."

"לא אמרתי שעלייך להתבייש." ובכל זאת היא לא האמינה לו. לאנשים כמוהו – לאנשים שבאו ממשפחות כמו שלו – היו דעות מחמירות מאוד בנוגע להתנהגות נאותה. היא למדה זאת בבית הספר בפנימייה כשהנערות האחרות התנהגו אליה כאל רפש משום שלא היה לה אב, משום שיש לה אם שפעם היתה מלצרית ושמעולם לא נישאה למרות שהיו לה ילדים.

הנערות האלה מיררו את חייה בסנט קתרין. הן שנאו אותה משום שהיא לא באה ממשפחה עשירה מזה דורות, משום שהיא היתה ביישנית ומטרה קלה לארס שלהן. סנוביות עלובות, כולן. מלבד לוסיה, כמובן.

טינה לפתה באצבעותיה את הכרית. ניקו היה אחד מהאנשים האלה, ממשפחה עשירה ומיוחסת זה דורות. והוא שפט אותה ומצא שהיא לוקה בחסר. זה היה אמור לגרום לה לרצות להסתתר.

במקום זאת זה הרגיז אותה. "לא, לא אמרת דבר. אבל זה מה שאתה חושב."

הוא נראה קר ומשגע כשעמד שם. מרוחק. "איני חושב דבר. מלבד כיצד משהו מכל זה יכול להיות קשור אלי."

היא הביטה בו במשך מספר פעימות לב, כשנדמה היה שנשימתה תעצור בריאותיה. זה היה עכשיו או לעולם לא, לא כן? הוא העניק לה את ההזדמנות. היא היתה חייבת לומר את המילים. אך אמירתם היתה כמו למנוע מפתיתי שלג מלהתמוסס על לשונה.

"הכול קשור אליך." היא הצליחה לומר לבסוף, קולה רק מעט יותר מלחישה.

אך הוא שמע אותה. הבעת פניו השתנתה, הפכה קפואה יותר. הוא היה האריסטוקרט, והיא היתה כלב מעורב שלא היה לו אפילו אב.

"אני מתקשה להבין כיצד. כמעט עשר שנים לא ראיתי אותך. והאמיני לי," הוא אמר, מבטו חולף עליה שוב. "הייתי זוכר אם הייתי רואה אותך."

קולו היה הסקס עצמו, והיא הסמיקה, אך היא הביטה ישירות בעיניו וסירבה למצמץ כשאמרה את המילים הבאות.

"לא בהכרח. לא אם היה חשוך ואנחנו... עטינו מסכות."