הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
4.3 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
8
12
נפלנו כך 2: עד שבאת את

נפלנו כך 2: עד שבאת את


דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
4.3 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
8
12
33 
33 
סדרה:‎ נפלנו כך - 2
גודל (עמ'): 367
מו"ל: א(ה)בות

תקציר

הלב שלי פועם רק בשבילה זה הסיפור של ג'ארד.


האם כעסת פעם עד כדי כך שלהרביץ למשהו היתה הדרך היחידה להרגיש טוב? או לפחות לא להרגיש דבר? ככה אני חי בשנים האחרונות. נע בין זעם לאדישות בלי לעצור. יש אנשים ששונאים אותי בגלל זה. אחרים פוחדים ממני. אבל אף אחד מהם אינו יכול לפגוע בי, כי לי לא אכפת משום דבר וגם לא אכפת לי מאף אחד. חוץ מטייטום.
אני כל כך אוהב אותה, שאני שונא אותה.


שונא את העובדה שאני לא יכול להרפות. פעם היינו חברים טובים, עד שגיליתי שאני לא יכול לסמוך עליה - אז פגעתי בה. הרחקתי אותה ממני.
אבל זה שקר, אני משקר לעצמי, כי האמת היא שאני עדיין זקוק לה. היא מאזנת אותי. להילחם בה, לאתגר אותה, לדחוף אותה לקצה - זו הדרך היחידה שבה אני מרגיש משהו. אבל אז היא הרסה הכול. היא עזבה לשנה וחזרה מישהי אחרת. עכשיו כשאני דוחף, היא דוחפת בחזרה... אחרי שכל זה ייגמר, אף אחד מאיתנו לא ישוב להיות כשהיה.

מעריצים של 'בולי' לא יתאכזבו מ'עד שבאת את'. פנלופה דאגלס עושה את זה בגדול!״ as the pages turn blog

“זהו באמת סיפור האהבה הכי מיוחד שקראתי. חובה לקרוא!! ג׳ארד וטייט הם נשמות תואמות, וסיפור האהבה שלהם שובר לב ויפיפה!״ LiteratiBookReviews.com

״אוי אלוהים. הספר הזה. ה ס פ ר ה ז ה. והכול בגלל בחור שקוראים לו ג׳ארד.״ Book Lovers Lacey Cat

״חובת קריאה... דאגלס תעיף אותך לעננים. שוב. הכתיבה שלה פנומנלית, והיא בהחלט אחת מהאהובות עליי ביותר.״ Hopeless Book Lovers

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7648-58-2
  • גודל (עמ'): 367
  • מו"ל: א(ה)בות
  • יצא לאור ב-: 10/12/2018
  • שם המחבר: פנלופה דאגלס
  • תורגם ע"י: ענב מרילה
  • זמין להשאלה: כן

1

שש שנים לאחר מכן

הדם זולג מעל לשפתי התחתונה ונוזל אל הרצפה כמו פס ארוך של צבע אדום. אני נותן לו להיקוות בתוך פי עד שהוא נוטף החוצה, מפני שהכול כואב מכדי לירוק.

״אבא, בבקשה,״ אני מתחנן, קולי רועד בעוד גופי רוטט מהפחד.

אמא שלי צדקה. הוא בן אדם רע, והלוואי שלא הייתי משכנע אותה לאפשר לי לבלות איתו את הקיץ.

אני כורע על ברכיי על רצפת המטבח שלו ורועד כשידיי קשורות מאחורי גבי. החבל המעקצץ נוגס בעורי.

״אתה מתחנן, נמושה קטנה שכמוך?״ הוא נוהם והרצועה שוב מלקה את גבי.

עיניי נעצמות בחוזקה, ואני מתפתל כשהבעירה מתפשטת לאורך השכמות שלי. אני סוגר את פי ומנסה לא להשמיע שום קול כשאני נושם דרך האף עד שהשריפה מתפוגגת. העור שעל שפתיי מרגיש מתוח ונפוח, וטעם חלקלק ומתכתי של דם ממלא את פי. טייט.

פניה מבזיקות אל מוחי ואני זוחל חזרה אל תוך ראשי, אל המקום שבו היא נמצאת. במקום שבו אנחנו יחד. שיערה הבוהק מתנופף ברוח כשאנחנו מטפסים על הסלעים סביב בריכת הנוי. אני תמיד מטפס אחריה למקרה שהיא תמעד. עיני הסערה הכחולות שלה מחייכות מטה אליי. אך אבי קוטע את זכרונותיי. ״אתה לא מתחנן! אתה לא מתנצל! זה מה שאני מקבל על שנתתי לזונה הזו לגדל אותך כל השנים האלו. חתיכת פחדן עלוב. זה מה שאתה.״

ראשי מיטלטל אחורה בפתאומיות והקרקפת שלי שורפת כשהוא מושך אותי בשיער כדי לפגוש את מבטו. בטני מתהפכת מריח הבירה והסיגריות שבנשימתו.

״ג׳קס לפחות מקשיב,״ הוא מסנן ובטני רועדת מהבחילה. ״נכון, ג׳קס?״ הוא צועק מעבר לכתפו.

אבא משחרר אותי, וצועד לכיוון המקפיא העמוק שבפינת המטבח ומכה פעמיים על המכסה.

״אתה עדיין בחיים שם?״

כל עצב בפניי ניצת בכאב כשאני נלחם להדוף את הדמעות. אני לא רוצה לבכות או לצרוח, אבל ג׳קס, בנו האחר של אבי, נמצא במקפיא כבר כמעט עשר דקות. עשר דקות שלמות בלי שהשמיע קול!

למה אבא שלי עושה את זה? למה הוא מעניש את ג׳קס כשהוא כועס עליי?

למרות זאת אני נותר שקט, כי ככה הוא אוהב את הילדים שלו. אם הוא יקבל את מבוקשו, אולי הוא ישחרר את אחי. הוא בטוח קופא שם ואני לא יודע אם יש לו מספיק אוויר. כמה זמן אפשר לשרוד בתוך מקפיא? אולי הוא כבר מת.

אלוהים, הוא רק ילד קטן! אני ממצמץ כדי לגרש את הדמעות. בבקשה, בבקשה, בבקשה…

״אז…״ אבא שלי צועד אל עבר חברה שלו שְרְלִין, מסוממת־משוגעת על כל הראש, וחבר שלו גורדון, חתיכת יצור דפוק ובזוי שמסתכל עליי באופן מוזר.

שניהם יושבים בשולחן המטבח דלוקים על סם כלשהו המוצע בתפריט היומי, ולא מבחינים מה קורה עם שני הילדים חסרי האונים שבחדר.

״מה אתם חושבים?״ אבא שלי מניח יד על כתף של כל אחד מהם. ״איך נלמד את הבן שלי להיות גבר

התעוררתי בבהלה כשהדופק שלי הולם בצווארי ובראשי. טיפת זיעה החליקה במורד כתפי, וכשמצמצתי ראיתי את החדר שלי ואת הקירות המוכרים מופיעים מול עיניי.

זה בסדר. התנשפתי בחוזקה. הם לא כאן. זה היה רק חלום.

הייתי בבית שלי. אבא שלי לא היה כאן. גורדון ושרלין נעלמו מזמן. הכול בסדר. אבל תמיד היה עליי לוודא.

עפעפיי היו כבדים בטירוף אבל התיישבתי וסקרתי במהרה את החדר. אור הבוקר חדר בחוזקה מחלוני והרמתי את ידיי לעיניי להגן עליהן מהקרניים המכאיבות.

הבלגן שהיה על השידה היה עכשיו זרוק על הרצפה. זה לא היה חריג מצידי לבלגן הכול כשהייתי שיכור גמור, אבל מלבד אי סדר קל החדר היה שקט ובטוח.

שחררתי נשיפה ארוכה ושאפתי שוב בניסיון להאט את קצב פעימות ליבי בזמן שאני ממשיך לשלוח מבטים לצדדים. רק לאחר שמבטי הקיף עיגול שלם, עיניי נחו לבסוף על הבליטה שלידי מתחת לשמיכות. התעלמתי מהכאב בין עיניי מהאלכוהול ששתיתי בלילה והרמתי את השמיכה כדי לראות מי הבחורה שהייתי טיפש מספיק — או שיכור מספיק — לבלות איתה כל הלילה בבית שלי. נהדר, עוד בלונדינית. מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

בלונדיניות לא היו הקטע שלי. הן תמיד נראו כמו ילדות טובות. לא אקזוטיות או מעניינות בכלל. טהורות מדיי.

הן נראו כמו הטיפוס של הילדה־מהבית־השכן.

ומי באמת רצה את זה?

אבל בימים האחרונים — כשהסיוטים חזרו — כל מה שרציתי היה בלונדיניות. זה היה כאילו יש לי משיכה חולנית להרס עצמי בגלל בלונדינית אחת שאהבתי לשנוא.

אבל… הייתי חייב להודות, הנערה נראתה טוב. עורה היה חלק והיו לה ציצים יפים. נדמה לי שאמרה משהו על זה שהיא חזרה הביתה לחופשת הקיץ מאוניברסיטת פּרְדוּ. אני לא חושב שסיפרתי לה שאני בן שש־עשרה ועדיין לומד בתיכון. אולי אני אפיל את זה עליה כשהיא תתעורר. רק בשביל הכיף.

השענתי את ראשי אחורה, כאב לי אפילו לחייך כשדמיינתי איך בטח תתחרפן כשתגלה את זה.

״ג׳ארד?״ אמי דפקה בדלת, הרמתי את ראשי בבהלה והתכווצתי.

ראשי הלם כאילו מישהו תקע בו מזלג כל הלילה ולא רציתי להתמודד איתה עכשיו. אבל בכל זאת קפצתי מהמיטה והתקדמתי לדלת לפני שהבחורה שלידי תתעורר. פתחתי את הדלת לכדי סדק קטן והבטתי באמא שלי עם כל הסבלנות שיכולתי לגייס.

היא לבשה מכנסי טרנינג ורודים וטישרט עם שרוולים ארוכים — די נחמד ליום ראשון, אבל מהצוואר ומעלה זה היה הבלגן הרגיל. השיער שלה היה דחוס בפקעת עגולה והאיפור מאתמול היה מרוח מתחת לעיניה.

ההנגאובר שלה גבר על שלי. היא ערה ומסתובבת רק כי הגוף שלה רגיל לזה הרבה יותר ממני.

אבל כשהיתה פיכחת ומסודרת, אפשר היה לראות עד כמה צעירה היא היתה. כשמרבית החברים שלי ראו אותה בפעם הראשונה הם חשבו שהיא אחותי.

״מה את רוצה?״ שאלתי. חשבתי שהיא מחכה שאתן לה להיכנס — אבל זה לא הולך לקרות.

״טייט עוזבת.״ קולה היה רך.

הלב שלי התחיל לדפוק בפראות בחזי. זה היום?

ולפתע הרגשתי כאילו יד בלתי־נראית הופכת את קרביי והתכווצתי מהכאב. לא ידעתי אם זה ההנגאובר או התזכורת לכך שהיא עוזבת. הידקתי את שיניי בניסיון לדכא את מיצי הקיבה שעלו בגרוני.

״אז?״ מלמלתי, משחק אותה אדיש.

היא גלגלה אליי את עיניה. ״אז חשבתי שאולי תזיז את התחת שלך ותיפרד ממנה. היא תיעדר שנה שלמה, ג׳ארד. הייתם חברים פעם.״

כן, עד לפני שנתיים... הקיץ שלפני כיתה י׳ נסעתי לבקר את אבא שלי וכשחזרתי הביתה הבנתי שאני לבדי. אמא שלי היתה חלשה, אבא שלי היה מפלצת, וטייט לא היתה חברה אחרי הכול.

הנדתי את ראשי לפני שסגרתי את הדלת בפניה של אמי. כן ממש. כאילו אני הולך לצאת החוצה ולתת לטייט חיבוק פרידה. זה לא הזיז לי ושמחתי להיפטר ממנה. אבל האמת היתה שגוש עמד בגרוני ולא יכולתי לבלוע.

קרסתי אחורה על הדלת והרגשתי את משקלן של אלף לבנים נופלות על כתפיי. שכחתי שהיא עוזבת היום. שתיתי ללא הפסקה מאז המסיבה של בקמן לפני יומיים. שיט.

יכולתי לשמוע דלתות של מכונית נטרקות בחוץ ואמרתי לעצמי להישאר במקומי. לא היה לי צורך לראות אותה. שתלך ללמוד בפריז. העזיבה שלה היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות.

״ג׳ארד!" נדרכתי כשאמא שלי קראה מלמטה. ״הכלב ברח. כדאי שתלך לתפוס אותו.״ נהדר ממש.

אני מתערב שהיא הוציאה את הכלב הארור מלכתחילה ושהיא שחררה אותו דרך הדלת הקדמית. כיווצתי את הגבות שלי כל כך חזק, עד שזה ממש כאב.

זרקתי על עצמי את הג׳ינס מאמש, פתחתי את דלת חדר האמבטיה בגסות בלי שיזיז לי אם הבחורה מפרודו תתעורר וירדתי במהירות במדרגות.

אמא שלי חיכתה בכניסה, כשהדלת הראשית פתוחה, והושיטה לי את הרצועה בחיוך כאילו היא היתה כל כך חכמה. חטפתי אותה מידה וצעדתי החוצה אל החצר של טייט. ׳משוגע׳ היה פעם גם הכלב שלה ואין מקום אחר שאליו הוא היה הולך.

״באת להיפרד ממני?״ טייט כרעה על ברכיה על המדשאה הקדמית ליד הפורד ברֹונקֹו של אביה. קפאתי על מקומי למשמע קולה המאושר וצחקוקה הבלתי נשלט. היא חייכה כאילו זה היה בוקר חג המולד. עיניה היו מכווצות כש׳משוגע׳ חיכך את אפו בצווארה.

עור השנהב שלה זהר בשמש הבוקר, ושפתיה הורוודות והמלאות היו פתוחות והציגו שורה של שיניים לבנות יפיפיות.

היה ברור שגם הכלב מאושר, כשהוא כשכש בזנבו בסחרור עד שממש הרגשתי שאני מפריע.

הם אהבו זה את זו ובטני התמלאה בפרפרים. לעזאזל. חשקתי שיניים.

איך היא עושה את זה? איך היא תמיד מצליחה לגרום לי להרגיש שמח כשאני רואה אותה שמחה? מצמצתי ארוכות בחוזקה, טייט המשיכה לקשקש אל הכלב. ״נו טוב, גם אני אוהבת אותך!״ היא נשמעה כאילו היא מדברת אל ילד, בקול מתוק כזה, בעוד ׳משוגע׳ ממשיך להיצמד אליה וללקק את פניה. הוא לא אמור לאהוב אותה כל כך. מה היא עשתה בשבילו בשנתיים האחרונות?

״׳משוגע׳, בוא,״ נבחתי, אך לא באמת כעסתי על הכלב.

עיניה של טייט התמקדו בי והיא נעמדה. ״עכשיו אתה מתנהג כמו אידיוט גם לכלב?״ היא אמרה בזעף, ואז הבחנתי במה שהיא לבשה.

חולצה של להקת Nine Inch Nails שנתתי לה כשהיינו בני ארבע־עשרה; מסיבה טיפשית ולא ידועה הרגשתי גאווה.

שכחתי שיש לה אותה.

טוב… לא באמת. אני מניח שלא קלטתי שהיא עדיין שמרה אותה. היא בוודאי לא זוכרת בכלל שאני נתתי לה אותה.

כרעתי על ברכיי כדי לחבר את הרצועה לקולר של ׳משוגע׳ ושפתיי התעגלו מעט. ״את מדברת שוב, טייטום.״

לא קראתי לה טייט. היא שנאה את ׳טייטום׳, אז ככה קראתי לה.

הסתכלתי בה במבט משועמם ומתנשא. אני אהיה מאושר יותר כשהיא לא תהיה בסביבה, אמרתי לעצמי. אין לה שום משמעות. ובכל זאת שמעתי את הקול הקטן לוחש בירכתי מוחי, היא היתה הכול.

היא הנידה את ראשה והכאב בעיניה ניכר כשהסתובבה והתרחקה.

היא לא משיבה מלחמה. לא היום. המסיבה של ליל שישי — שבה השפלתי אותה והיא החטיפה לחבר שלי, מדוק, בפנים — כנראה היתה עניין חד־פעמי.

״זה מה שאת לובשת לטיסה?״ שאלתי בלגלוג. הייתי צריך פשוט להתרחק משם, אבל לעזאזל, לא יכולתי להפסיק להציק לה. זה ממכר.

היא הסתובבה בחזרה אליי ואצבעותיה נקמצו לאגרוף. ״למה אתה שואל?״

״זה פשוט נראה קצת מרושל, זה הכול.״ אבל זה היה שקר מוחלט. הטישרט השחורה היתה בלויה, אך היא נצמדה לגופה החטוב כאילו נתפרה במיוחד בשבילה; ומכנסי הג׳ינס הכהים שלה חיבקו את ישבנה וגילו לי בדיוק איך היא תיראה עירומה. עם שיער ארוך ובוהק ועור מושלם היא נראתה כמו אש וסוכר, עד שרציתי לזלול ולהישרף בו זמנית.

טייטום היתה יפיפייה, אבל היא לא ידעה את זה.

ובלונדינית או לא היא היתה בדיוק הטיפוס שלי. ״אבל אל תדאגי,״ המשכתי. ״אני מבין את זה.״

היא צמצמה את עיניה. ״מבין מה?״

נשענתי קדימה והקנטתי אותה בחיוך זחוח. ״תמיד אהבת ללבוש את הבגדים שלי.״

עיניה נפערו ועורה הסמוק לא הותיר מקום לטעויות — זה עיצבן אותה. הכעס השתולל על פניה הקטנים והיפים.

חייכתי לעצמי כי אהבתי את זה בטירוף.

אבל היא לא ברחה. ״חכה שנייה.״ היא הרימה את האצבע המורה שלה ופנתה אל המכונית.

היא חפרה מתחת למושב הקדמי ושלפה משהו מערכת העזרה הראשונה שאבא שלה שמר שם וטרקה את הדלת. כשחזרה אליי מתנשפת בזעם ראיתי שהיא מחזיקה מצת בידה.

לפני שהספקתי לקלוט מה קורה היא קילפה מעליה את החולצה וחשפה את החזה הסקסי שלה בחזיית ספורט סקסית בטירוף.

הלב שלי כמעט יצא ממקומו מהדפיקות ההולמות בחזי. אלוהים אדירים.

נשימתי נעתקה כּשצפיתי בה מרימה את חולצתה, מציתה את האש, טובלת את דש החולצה בלהבה והופכת אותה לאפר חתיכה אחרי חתיכה. שאני אמות! מה לעזאזל קורה איתה פתאום?

מבטי נורה אל מבטה, והזמן עמד מלכת כשמבטינו ננעצו זה בזו בעודנו שוכחים את החומר הבוער שבינינו. שערה רקד סביב גופה ועיניה מלאות הסערה חדרו את עורי, את מוחי ואת יכולתי לנוע או לדבר. זרועותיה רעדו קצת, ועל אף שנשימותיה היו אחידות הן היו עמוקות. היא היתה לחוצה עד אימה.

אוקיי, אז שבירת האף של מדוק באותו לילה לא היתה הצלחה מקרית. היא משיבה מלחמה.

ביליתי את השנתיים האחרונות של התיכון בהפיכת חייה לאומללים. סיפרתי כמה שקרים, הרסתי כמה דייטים, הכול להנאתי האישית. אתגרתי את טייט — הפכתי אותה למנודה בתיכון, וזה הפך להיות מרכז עולמי, אך היא מעולם לא נאבקה בחזרה. עד עכשיו. אולי היא חשבה שמכיוון שהיא עוזבת את העיר היא יכולה להרשות לעצמה להיות אמיצה יותר.

אגרופיי נקמצו באנרגיה מחודשת, ולפתע שיתקה אותי הידיעה עד כמה אתגעגע לזה. לא אתגעגע לשנוא אותה או להתעלל בה.

פשוט. אתגעגע. אליה.

ועם הידיעה הזו הידקתי את הלסת שלי כל כך בחוזקה, עד שהיא כאבה. לעזאזל איתי.

היא עדיין היתה חייבת לי.

״טייטום ניקול!״ אביה צעק מהמרפסת ושנינו קפצנו חזרה למציאות. הוא רץ אלינו במהירות, חטף את החולצה מידיה ורקע עליה ברגליו על האדמה.

עיניי לא משו מעיניה אבל, הרגע נשבר ויכולתי סוף סוף לפלוט נשימה. ״נתראה בעוד שנה, טייטום,״ סיננתי, מקווה שזה נשמע כמו איום.

היא זקפה את סנטרה ורק רשפה לעברי, בעוד אביה מצווה עליה להיכנס פנימה וללבוש חולצה.

צעדתי עם ׳משוגע׳ לצידי חזרה הביתה ומחיתי את הזיעה הקרה ממצחי. לכל הרוחות. ינקתי אוויר כאילו הוא עומד להיעלם ולצאת מהאופנה.

למה אני לא מצליח להוציא את הבחורה הזו מהווריד שלי? הטריקים הקטנים והסקסיים שלה לא תורמים לעניין.

התמונה הזו תיחרט במוחי לנצח.

פחד השתרש במוחי כשהבנתי שהיא באמת עוזבת. היא לא תהיה בשליטתי יותר. היא תחיה כל יום בלי לחשוב עליי. היא תצא לדייטים עם כל חמור שיגלה עניין. וגרוע מכך, אני לא אראה אותה או אשמע ממנה. יהיו לה חיים, ואני לא אהיה חלק מהם. וזה הפחיד אותי.

לפתע הכול הרגיש זר ולא נוח. הבית שלי, השכונה שלי, החזרה לבית הספר בעוד שבוע.

״לעזאזל,״ נהמתי בעודי נושם בכבדות. החרא הזה חייב להסתיים, הייתי זקוק להסחת דעת. הרבה הסחות דעת.

מיד שנכנסתי הביתה שחררתי את הכלב, טיפסתי במעלה המדרגות אל חדר השינה שלי ושלפתי בדרך את הטלפון מכיס המכנסיים. מדוק לא היה עונה כל כך מוקדם בבוקר לכל אחד אחר שהיה מתקשר. אבל לי — אחרי שני צלצולים בדיוק הוא ענה לחבר הכי טוב שלו.

״אני. עדיין. ישן,״ הוא רטן.

״אתה עדיין בעניין לארגן מסיבת בריכה לפני החזרה ללימודים?״ שאלתי, מדליק את השיר Crazy Bitch של Buckcherry בתחנת העגינה של האייפוד שעל השידה.

״אנחנו מדברים על זה עכשיו? הלימודים מתחילים רק בעוד שבוע.״ הוא נשמע כאילו חצי מפניו קבורים בכרית, אבל ככה הוא דיבר לאחרונה. אחרי שטייט שברה לו אמש את האף, היתה לו בעיה לנשוף מאחד הנחיריים שלו.

״היום. אחר־הצהריים הזה,״ אמרתי וצעדתי אל עבר החלון.

״גבר!״ הוא פלט. ״אני עדיין גמור מאתמול.״

ולמען האמת, גם אני הייתי. ראשי עדיין הסתובב מכמות האלכוהול שניסיתי לשתות, אבל אין סיכוי שאוכל לשבת כל היום כשרק המחשבות שלי מארחות לי חברה.

טייט עוזבת לצרפת לשנה.

טייט עומדת בחצר הקדמית שלה בחזייה שלה ומציתה אש.

״אז לך לחדר כושר ותזיע החוצה את ההנגאובר,״ ציוויתי. ״אני צריך הסחת דעת.״ למה אמרתי את זה הרגע? עכשיו הוא ידע שמשהו לא בסדר; ולא אהבתי שאנשים נכנסים לי לחיים.

״טייט כבר עזבה?״ הוא שאל כמעט בביישנות.

כתפיי נדרכו, אך שמרתי על קולי יציב גם כשצפיתי בה יוצאת מהבית שלה בחולצה חדשה. ״מי מדבר עליה? אתה מארגן מסיבה או לא?״

הקו היה שקט לכמה שניות לפני שהוא מלמל, ״אה הא.״ היה נשמע שיש לו משהו נוסף להגיד, אך הוא החליט בחוכמה לסתום את הפה המזוין שלו. ״בסדר. אבל אני לא רוצה לראות אותם אנשים שראינו אתמול בערב. את מי אנחנו מזמינים?״

הסתכלתי על הפורד ברונקו יוצאת מהחנייה ועל הנהגת הבלונדינית המזדיינת שלא הסתובבה אפילו פעם אחת להביט אחורה. הצמדתי את הטלפון לאוזן. ״בלונדיניות. הרבה בלונדיניות.״

מדוק התנשף בצחוק שקט. ״אתה שונא בלונדיניות.״ לא את כולן. רק אחת.

נאנחתי. ״כרגע אני רוצה לטבוע בהן.״ לא היה אכפת לי אם מדוק יבין למה. הוא לא יציק לי לגבי זה, וזו הסיבה לכך שהוא החבר הכי טוב שלי. ״תשלח הודעות לאנשים ותשיג משקאות. אני אביא את האוכל ואגיע תוך כמה שעות.״

הסתובבתי כששמעתי אנחה קטנה מכיוון מהמיטה. הבחורה מפורדו — שכחתי את שמה — מתעוררת.

״למה שלא תבוא לכאן? נוכל ללכת לחדר כושר ואז לאסוף אספקה,״ מדוק הציע, אבל עיניי התקבעו בלהט על גבה החשוף של הבחורה במיטה שלי. ההתפתלות שלה במיטה גרמה לשמיכה להימשך במורד גבה עד לחלק העליון של ישבנה, והפנים שלה פנו ממני לכיוון הנגדי. כל מה שראיתי היה את עורה ושערה הזהוב.

ניתקתי את השיחה עם מדוק, כי המיטה שלי היתה המקום היחיד שבו רציתי להיות כרגע.