הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
3
גם ב - Kindle
נער המדבר מפורלאן
אלון רוטר
37 

נער המדבר מפורלאן

אלון רוטר

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
3
37 
37 
גודל (עמ'): 256
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מי‭ ‬העלים‭ ‬את‭ ‬המשפחה‭ ‬שלי‭?‬
בלילה‭ ‬אפל‭ ‬במיוחד‭ ‬מגלה‭ ‬מואפר, ‬נער‭ ‬המדבר, ‬שהוריו‭ ‬ואחיו‭ ‬נעלמו‭ ‬מהאוהל‭ ‬כאילו‭ ‬בלעה‭ ‬אותם‭ ‬האדמה. ‬לבדו‭ ‬בעולם‭ ‬הוא‭ ‬יוצא‭ ‬למסע‭ ‬חיפושים‭ ‬אחר‭ ‬משפחתו‭ ‬האבודה. ‬
מסעו‭ ‬הנועז‭ ‬ייקח‭ ‬אותו‭ ‬אל‭ ‬מכלאות‭ ‬העבדים‭ ‬של‭ ‬קרטילה, ‬אל‭ ‬כפר‭ ‬אבוד‭ ‬ומסתורי‭ ‬בלב‭ ‬המדבר‭ ‬הלוהט‭ ‬ואל‭ ‬זירת‭ ‬קרבות‭ ‬אכזריים‭ ‬בקרוסטה‭ ‬הרחוקה. ‬בדרכו‭ ‬לפתור‭ ‬את‭ ‬התעלומה‭ ‬ולחשוף‭ ‬את‭ ‬מי‭ ‬שעומד‭ ‬מאחוריה, ‬יפגוש‭ ‬מואפר‭ ‬אויבים‭ ‬מאיימים‭ ‬ובעלי‭ ‬ברית‭ ‬מפתיעים, ‬ויגלה‭ ‬דברים‭ ‬חדשים‭ ‬על‭ ‬עצמו‭ ‬ועל‭ ‬עולמו, ‬עד‭ ‬הסוף‭ ‬המפתיע‭.‬
אלון‭ ‬רוטר‭ ‬מזמין‭ ‬את‭ ‬הקוראים‭ ‬לביקור‭ ‬נוסף‭ ‬מרתק‭ ‬ורב‭ ‬תהפוכות‭ ‬בעולם‭ ‬שברא‭ ‬בדמיונו‭ ‬המתפרץ‭ ‬ובשפתו‭ ‬הקולחת, ‬עולם‭ ‬שהוא‭ ‬בעת‭ ‬ובעונה‭ ‬אחת‭ ‬גם‭ ‬שונה‭ ‬ומופלא‭ ‬אך‭ ‬גם‭ ‬דומה‭ ‬מאוד‭ ‬לעולמנו‭ ‬אנו‭.‬
נער‭ ‬המדבר‭ ‬מפורלאן‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬ההמשך‭ ‬להחטופה‭ ‬מאינקנדאר‭ ‬והשני‭ ‬בסדרת‭ ‬סיפורי‭ ‬ארצות‭ ‬היוליקטאן‭.‬
אלון‭ ‬רוטר‭ ‬כותב‭ ‬בהשראת‭ ‬ספרי‭ ‬ההרפתקאות‭ ‬שריתקו‭ ‬אותו‭ ‬בילדותו, ‬בהם‭" ‬פנג‭ ‬הלבן‭" ,"‬אי‭ ‬המטמון" ‬וספרי‭ ‬קרל‭
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-911-1
  • גודל (עמ'): 256
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 28/08/2014
  • שם המחבר: אלון רוטר

מוֹאֲפֵר

(מתוך "החטופה מאינקנדאר")

השמש עלתה מעל הרי פוׂרְלָאן. דסקית אדומה וזוהרת. קרניה חשפו מדרונות כתומים מכוסי סלעים שהיו עדיין קרירים מצינת הלילה. בעוד שעה יהיו כה חמים, שכל הנוגע בהם יסתכן בכווייה. בעלי החיים הקטנים שהיו פעילים בשעות החשֵכה מיהרו לתפוס מחסה במקומות מוצלים, שבהם יעבירו את שעות היום הלוהטות. מקצתם עצרו לרגע ללקק את טיפות הטל האחרונות שעוד נותרו על הקרקע ואז נעלמו מעין. שעה לאחר הזריחה היה מדבר רֵגִ'ינָה דומם ונטוש.

מוֹאֲפֵר הוריד את האוכף מגב הגמל האחרון והוליך את החיה אל צד הגבעה המוצל. המשפחה הקטנה שלהם כללה את אביו עָדֵל, שני אחיו הגדולים מַרְעוּד ובְּזָאר, נָרִיטָה — אשתו ההרה של בזאר, אמו קָרְיָה ואחותו הקטנה לִידְיָה. פרט להם היו בשיירה עוד כמה משפחות שנלוו אליהם במסע הזה. אביו ושני אחיו הגדולים הקימו את האוהל ואמו ונריטה כבר החלו להכין את ארוחת הבוקר. היעד שלהם היה העיר הצפונית דוּרָה, עיר הולדתה של נריטה, שבה תיכננה ללדת.

קריה לא הבינה את התעקשותה של נריטה ללדת דווקא שם. בנות השבטים ילדו במהלך מסעות הנדודים. אלא שנריטה, שנולדה וגדלה בעיר ולא במדבר, העדיפה ללדת במקום שיימצאו בו מיילדות שיעזרו לה בלידה ורופא שיוכל לסייע בשעת הצורך. פרט לכך, בְּדורה גר דודהּ, אחי אביה, שהיה קרוב משפחתה היחיד מאז נהרגו שני הוריה במלחמה.

בעקבות נישואיה הצטרפה נריטה לשבט, אך לא הפסיקה להתלונן ולקטר על אורח החיים הפרימיטיבי ועל התנאים הקשים שנאלצה להסתגל אליהם. על מקום הלידה סירבה בתוקף להתפשר ולאחר ויכוחים רבים, שקצתם אף גלשו למריבות סוערות, נכנעה קריה והם עשו את דרכם לעבר דורה.

ביום אי־אפשר לנוע במדבר. החום כבד והגוף מאבד נוזלים בקצב מהיר. גם אם שותים ללא הפסקה מרחפת על האדם סכנת התייבשות שעלולה לגרום מוות. על כן משתדלים שבטי הנוודים להעביר את היום הלוהט במנוחה, רצוי באחד מנאות המדבר הפזורים ברחבי מדבר רג'ינה. אם אין נווה מדבר קרוב יחפשו מקום מוצל, מוגן מקרני החמה. משום כך עיקר ההליכה מתבצע בשעות הבוקר המוקדמות: מעלות השחר ועד מעט אחרי הזריחה, ובשעות אחר הצהריים, לאחר שהשמש יורדת והחום כבר לא נורא כל כך. במקרים חריגים, אם הלילה בהיר, ניתן להמשיך עוד כמה שעות לאור הירח.

מואפר נשא את ראשו אל עבר ההרים הרחוקים. אפילו ממרחק זה היה ניתן להבחין בעשן שהיתמר מהרי הגעש הפעילים. דווקא מההרים הללו לא נשקפה סכנה. האש והעשן שימשו אות אזהרה, והכול ידעו להתרחק מהם. ההרים המסוכנים היו דווקא אלה שהתפרצו מדי פעם, בזמנים לא סדירים. לעתים קרובות היה הר כזה תמים למראה, מכוסה עצים וירק, ומראהו הטעה את העוברים לחשוב שכבה לעד. אז, בהפתעה, היה מתפרץ בזעם, סלעים ואפר הוטחו לחלל האוויר, עשן רעיל כיסה את סביבותיו ולבה רותחת עשתה את דרכה במורד, שורפת ומאכלת את כל הנקרה בדרכה. לעתים התלוותה להתפרצות גם רעידת אדמה שפערה סדקים עמוקים באדמה היבשה, שינתה את פני הקרקע וחייבה לשרטט מחדש את המפות.

בקרב תושבי פורלאן היה שמור מקום של כבוד למסדר נוטרי האש. זה היה מסדר עתיק, בן מאות ואולי אלפי שנים. מבין האלפים הרבים שהגישו בקשות הצטרפות מדי שנה רק קומץ התקבל לשורותיו. אנשי המסדר הכירו את ההרים כמו את כף ידם. הם בילו את מרבית זמנם בין האש והעשן, התקרבו אל הלבה הרותחת ואפילו הציצו לתוך הלוע עצמו. לא מעטים מהם שילמו מחיר יקר על שהעזו להתגרות בהרים.

מסדר הנוטרים שמר מפות עתיקות, ובהן תועדו כל התפרצויות ההרים משך מאות שנים. על סמך המידע הזה ידעו הנוטרים מי מההרים מתפרץ תדיר ומי נם שנים רבות בין התפרצות להתפרצות. כך גם היו יכולים להעריך את הסכנה במעבר ליד הר געש רדום. אלא שאפילו הם לא היו חסינים מטעויות — לא פעם קרה שהר געש אשר נח שנים רבות התפרץ דווקא בשעה ששיירה עברה לידו, וקבר תחת שכבות של לבה רותחת את אנשי השיירה האומללים ואת הנוטר חסר המזל שהדריך אותם. למרות זאת אף שיירה לא העזה לחצות את ההרים מבלי שילווה אותה נוטר מנוסה.

העיר דורה שכנה בצפון, מעבר לרכס. יהיה עליהם לחצות את ההרים במעבר שנמצא במרחק יום רכיבה ממקומם הנוכחי. מצבם הכספי לא יאפשר להם לקחת נוטר פרטי. הם ייאלצו להגיע אל נקודת היציאה ליד המעבר ולהמתין שם עד שיגיעו אנשים שכספם המשותף יספיק לארגן שיירה ולשלם לנוטר, בתקווה שדי אנשים יגיעו לפני המועד האחרון ליציאה. אם לא יתקבצו מספיק אנשים תצא השיירה רק בחודש הבא. בפעם האחרונה שחצו את ההרים, לפני כשלושה חודשים, לא הגיע מספר האנשים למינימום הדרוש ויציאת השיירה כמעט בוטלה. אחרי תחנונים הסכים הנוטר להמתין יום נוסף, ולמזלם הגיעה באותו יום משפחה נוספת והנוטר ניאות לצאת לדרך אף שעברו ביום אחד את מועד היציאה האחרון. מואפר קיווה שהפעם לא ייאלצו להתחנן. בתקופה זו של השנה לא אמורה להיות בעיה. להפך — סביר שיצאו כמה שיירות ביום אחד.

אמו קראה לו והורתה באצבעה על כד המים. מואפר נאנח. בחודש שעבר מלאו לו ארבע־עשרה. לפי המסורת עד גיל חמש־עשרה נמצא הילד בחסותה של אמו ומחויב לעשות כל מה שתבקש. נאסר עליו לשבת בין הגברים, לעשן או לשתות משקאות חריפים. הוא ספר את הימים…

מואפר היה נער חסון וגבוה, פניו צרובות משמש המדבר. עוד שנתיים יהיה בוגר דיו להגיש בקשה להצטרף למסדר. הוא ידע שסיכוייו להתקבל קלושים — הוא זכה להשכלה בסיסית בלבד (שש שנים בסך הכול) בטרם הצטרף לנדודי המשפחה. אמנם המסדר לא הציג את ההשכלה כתנאי מוקדם, אך ניתנה בכל זאת עדיפות לאלו שסיימו בית ספר תיכון, ובחינות הקבלה היו קשות וכללו ריאיון אישי ומבחנים בכתב ובעל פה.

מואפר קיווה שהתקופה הארוכה שבילה במדבר תחפה על מיעוט שנות הלימוד. בנדודיו הספיק לעבור כמה וכמה פעמים בשלושת המעברים הגדולים והכיר אותם היטב. הוא גם התיידד עם כמה מהנוטרים ולמד מהם מעט מסודות המקצוע. לאכזבתו, כל הנוטרים, להוציא נוטר זקן אחד, לא הסכימו להראות לו את מפות המעברים. המפות היו סודו הכמוס של המסדר והנוטרים נשבעו להגן עליהן בכל מחיר, גם אם יעלה הדבר בחייהם. לפני שנים רבות נשדדה מפה כזו מידיו של אחד הנוטרים והמסדר הודיע שעד השבת הגנבה לא ילוו עוד שיירות. במשך שלושה חודשים שבת המסדר ושיתק את חיי המסחר בממלכה. בסופו של דבר הוסגר הגנב לשלטונות והתנועה חודשה.

מואפר נטל את הכד וניגש לגמלים שעמדו בצל הגבעה. הוא מילא את הכלי במים מהנאד הגדול שעל הגמל ונשא אותו לאוהל. לידיה שיחקה עם נריטה, ליטפה את בטנה הגדולה וניסתה לחוש את תזוזות העובר. כשנכנס, לקחה את הבובה הישנה שלה והכניסה אותה אל מתחת לחולצתה. אז תפסה בידו של מואפר וביקשה ממנו למשש את תנועות "העובר" שלה. מואפר הניח את הכד המלא ליד אמו, תפס את אחותו מתחת לזרועותיה והקפיץ אותה באוויר. היא צחקה בקול ואחזה בחולצתה כדי שהבובה לא תיפול. נריטה התבוננה מהצד, מחייכת. קריה, לעומתה, עמדה ליד המדורה חמוצת פנים.

"אולי במקום להשתולל עם אחותך תעזור לי קצת? האש עומדת לכבות. אני צריכה עוד חומר בערה."

חומר בערה, חשב מואפר. שם יפה לגללי גמלים. הוא נטל את כלי הפח ויצא שוב אל השמש המסנוורת. אביו ישב בצל הגבעה, מרעוד לידו, ושניהם עישנו מקטרות. בזאר לא נראה בסביבה. מואפר ניגש לקבוצת גמלים שעמדו קשורים בצד. תחת כל גמל נקשר שק שנועד לאסוף את הגללים. מואפר רוקן את השקים לתוך כלי הפח והפנה את פניו בגועל הרחק מהריח הרע. עדל ומרעוד הביטו בו באדישות. עוד שנה...

היום עבר בעצלתיים. כולם ניצלו את הזמן למנוחה לקראת ההליכה הארוכה שציפתה להם בהמשך היום. עדל רצה להגיע למקום המפגש מוקדם ככל האפשר כדי לא להחמיץ את השיירה שעמדה לצאת ביום המחרת. התוכנית היתה לצאת לדרך מיד לאחר שהשמש תהיה בשליש האחרון של מסעה בשמים ולהמשיך ללכת גם בלילה.

אחר הצהריים, כשהחמה החלה נוטה לעבר האופק, הקים מואפר את הגמלים. אביו ואחָיו פירקו את האוהל והעמיסו אותו על הבהמות. פעמים רבות הקימו ופירקו את המאהל וכעת ארך הפירוק דקות ספורות. השמש כבר לא היתה בשיא השמים, אך החום בשעה זו עדיין היה כבד, והחול והסלעים לוהטים למגע. קריה קשרה את לידיה במנשא על גבה, ורגליה של הילדה השתלשלו משני צדדיה. לידיה שלחה זוג ידיים קטנות וכיסתה את עיניה של אמה, וזו ניערה אותן בגערה.

השיירה התקדמה בכבדות, הגמלים כרעו תחת המשא הרב. כשעה ומחצה לאחר שיצאו לדרך נשקה החמה לאופק ולילה ירד על המדבר. השיירה עצרה להפסקה, ומדורות עלו מסביב. מואפר ניגש להאכיל את הגמלים. הוא הידק את הגלימה העבה סביב גופו, נרעד בקור הפתאומי. בחצי אוזן שמע את אביו מדבר עם ראשי המשפחות האחרים.

"אנחנו חייבים להגיע למקום המפגש מחר. הלידה של נריטה צפויה בשבוע הבא. אנחנו לא יכולים לחכות," עלה קולו של עדל.

"צר לי, ידידי," ענה קול אחר. מואפר זיהה מיד את קולו של קָעִיל, המבוגר בבני הקבוצה. קעיל היה אלמן חסר ילדים. אשתו מתה שנים רבות קודם. "הלילה הזה לא מתאים לרכיבה. הירח לא מלא לגמרי ויעלה רק בעוד שלוש שעות. יצאנו מוקדם היום כי התחשבנו בכם אבל לא נוכל לסכן את השיירה כולה. תנועה בלילה, אפילו באור ירח מלא, רצופת סכנות: בורות, צבועי המדבר, שודדי דרכים. עם כל הרצון הטוב לא נוכל ללכת הלילה."

מואפר הסתתר מאחורי הגמל וצותת בדריכות, עוצר את נשימתו מחשש שיחושו בו וישלחו אותו אחר כבוד חזרה לאמו. אביו דיבר בקול רך, כמעט מתחנן.

"אחַי, אנחנו מכירים כבר שנים רבות. חודשים אנחנו הולכים יחד, בשיירה. הרי אתם יודעים למה אני הולך לדורה — כדי שכלתי תוכל ללדת את הנכד הראשון שלי במקום בטוח. הבטחתם ללוות אותי למקום המפגש כמו שאני ליוויתי אתכם כשהייתם זקוקים לכך. אתה זוכר, קָעִיל, כששמעת שאחיך חולה וביקשת שנלווה אותך לפּרָסְטָאל, הסכמנו ברצון למרות שהארכנו את הדרך והיינו עלולים להיתקע במדבר בלי מים. כל מה שאני מבקש מכם הוא עוד לילה אחד. מחר נגיע למקום המפגש ואז ניפרד עד שנחזור מדורה. האם זאת בקשה גדולה כל כך?"

השתררה דממה. מואפר הקשיב קפוא במקומו. הוא לא יכול היה לראות את פני המדברים. קעיל אמר משהו בקול נמוך שמואפר לא הצליח לפענח. שניות ספורות אחר כך שמע את צעדיו של אביו באים לעברו. הוא מיהר לשוב למדורה והעמיד פנים שסייע לאמו. פני אביו היו נפולות ומואפר לא היה צריך לשאול כדי לדעת מה השיבו יתר ראשי המשפחות.

עדל התיישב ליד המדורה, ולידיה קיפצה על ברכיו. הוא ליטף את ראשה בחיבה ושלח במשפחתו מבט עצוב וגאה. קריה הניחה על האש סיר ובו בשר ועדשים, וכעבור זמן מה נישא ריח התבשיל באוויר. עדל לא שיתף את המשפחה בחדשות, אך קדרותו השרתה אווירת נכאים והארוחה עברה עליהם בדממה. לאחר שסיימו וכיבו את האש לא היה צורך לעדכן אותם. די היה במראה יתר המשפחות המתארגנות לחניית לילה. קריה הפנתה מבט חרד אל עדל.

"לא הולכים הלילה? השיירה לדורה יוצאת מחר! אנחנו חייבים להמשיך. מוכרחים."

עדל לא השיב. במקום זאת קם, ניגש לאחד הגמלים והחל לחגור עליו את הרצועות כדי להכינו להליכה. קריה נחפזה אחריו. הוא קשר את הרצועות בכוח, הכעס ניכר בתנועותיו.

"הם לא מוכנים ללכת. הסיכון גדול מדי. הירח לא מלא ובעונה הזו להקות צבועים נודדות במדבר בלילה. יש גם שודדים ואפשר אולי ליפול לתהום," הוא ציטט את קעיל והלעג נטף מקולו. קריה עמדה המומה, מתקשה להאמין לדבריו.

"תשכנע אותם. דבר שוב עם קעיל. הוא שכח שהסכמנו ללוות אותו לפרסטאל כדי שיוכל לבקר את אח שלו וכמעט נגמרו לנו המים? איך הם יכולים לבגוד בנו ככה?"

עדל שתק. הוא ניגש לגמל הבא והחל להכינו למסע. קריה התבוננה בו, עיניה קרועות לרווחה. מה הוא מתכוון לעשות?

"אני אגיע מחר למקום המפגש, איתם או בלעדיהם," אמר בקול חנוק מכעס. "אולי עדיף כך. עכשיו אני יודע מה הפרצוף האמיתי של ה'חברים' שלי."

קריה התנשמה. ללכת לבד? רק הם? משפחה אחת במדבר? ואם באמת יתקיפו אותם להקת צבועים או שודדים…? אולי כדאי לחכות עוד יום, אולי השיירה תתעכב, אולי עדיין לא הגיעו מספיק אנשים… אבל בלבה ידעה שהסיכוי לכך קלוש. שיירות המעבר יצאו לדרך כשהירח היה שני שליש מלא כדי להגיע להרים בתקופת הירח המלא. בין ההרים לא השתהו השיירות פרט להפסקות מנוחה קצרות, ונעו גם בלילה, נחפזות להסתלק מהר ככל האפשר מהרכסים צופני הסכנה. אם לא יגיעו למקום המפגש מחר ייאלצו להמתין חודש שלם. אבל נריטה לא יכולה לחכות.

קריה היססה אם להציע לעדל לוותר. זה הדבר הנכון לעשות. שום דבר לא יקרה אם נריטה תלד כאן, כמנהג בנות השבטים. אך היא ידעה שעדל לא יסכים לכך בשום אופן. הוא הבטיח לנריטה שיביא אותה לדורה, והוא לא יכול שלא לקיים את הבטחתו. מעבר לכך כעסו על יתר המשפחות עיוור את עיניו ומנע ממנו להקשיב לקול ההיגיון. היא הכירה את בעלה שנים רבות וידעה שלא תוכל להניא אותו מהחלטתו.

עדל עבד בנחישות, והידק את הרצועות בחוזקה, באגרופים קפוצים. מרעוד ובזאר סייעו לנריטה לעלות על הגמל. אחריה טיפסה קריה ועל גבה לידיה. עדל רכב בראש, מרעוד ובזאר אחריו וקריה, לידיה ונריטה על הגמל השלישי. מואפר רכב על הגמל האחרון שעליו הועמסו גם האוהל ויתר המטען. הוא העיף מבט אחרון לעבר שאר המשפחות שעשו סידורים אחרונים ללינה, הבריכו את הגמלים והשתדלו שלא לפגוש במבטם. שניות אחר כך נעלם המאהל בחשכה.

מואפר התנודד על הגמל. הרחק מהשיירה עטפה אותם דממת המדבר, ללא קול נביחות הכלבים, פעיות הכבשים ובכי התינוקות שהיו מלוויהם הקבועים. למשפחתו לא היו עדרי צאן ופרנסת המשפחה התבססה על עדר הגמלים הקטן שסיפק שירותי הובלת סחורות. עדל קיווה שיוכלו למצוא גם מעט עבודה במקום מפגש השיירות, אולי סוחר המבקש להעביר סחורה לדורה תמורת תשלום צנוע.

הערב היה בהיר וקר. המדבר השטוח נמתח סביבם לכל הכיוונים, שומם ושקט, אך מואפר ידע שהמראה השלֵו מטעה. הירח עלה והטיל את אורו על ארבעת הגמלים שהלכו באיטיות. במרחק הבחין מואפר בלהבות שפרצו מהרי הגעש. הם כבר לא רחוקים. הוא העריך שיוסיפו ללכת עוד כשעתיים ואז יעצרו לחניית לילה. הם ייאלצו לשמור בזוגות. הלילה הוא לא יזכה להרבה שינה. הוא הביט קדימה לעבר הגמל שעליו רכבו אמו ונריטה. לידיה נרדמה, מניחה את ראשה על כתף אמה. בחשכה נראה כאילו צמח לקריה ראש נוסף.

הנדנוד הקבוע הפיל עליו תנומה. מואפר גישש אחרי נאד המים ושטף את פניו. אסור לו להירדם. נפילה מעל הגמל עלולה להסתיים בדריסה תחת פרסותיו. אלא שהעייפות היתה חזקה ממנו ופעם אחת התעורר בבהלה כשחבל האבטחה שקשר למותניו התהדק ומנע ממנו מלהישמט מתוך נמנום.

הם הלכו זמן רב עד שעדל עצר את הגמל וסימן לכולם לרדת מן הבהמות. כאן נחנה? תהה מואפר. בדרך כלל העדיפו לנטות את האוהל ליד גבעה, צוק או לפחות קפל קרקע שסיפקו הגנה כלשהי, אך אלה לא היו בסביבתם. עדל ירד מהגמל המוביל וסימן לאחים הגדולים לסייע לו בפרישת האוהל. קריה ונריטה הציתו מדורה ומואפר החל לאסוף את הגמלים ולהכינם לחניית הלילה. לא היה מחסה בסביבה ולכן סידר אותם במעגל סביבם. דקות ספורות אחר כך היו כולם בתוך האוהל, שותים תה חם ומתוק. עדל ומרעוד ישמרו ראשונים ואחר כך יהיה תורם של מואפר ובזאר.

הקור היה מקפיא. מואפר תהה איך נעלם כה מהר החום שנצבר בסלעים. הוא זכר שמוׂרְטוֹק, המורה הזקן, הסביר לו שהסיבה לכך היא היובש הגדול השורר במדבר ושכל העסק קשור איכשהו גם לכך שהשמים נקיים מעננים, אבל ההסבר היה מסובך מדי ומואפר לא הצליח להבינו. מורטוק גם אמר שיש קשר בין ההרים להיווצרות המדבר, אבל אז היה ראשו של מואפר במקומות אחרים. היום הצטער שלא האזין ביתר תשומת לב לדברים. ייתכן שיזדקק לכך בבחינות הקבלה למסדר.

הוא תפס את מקומו בתוך האוהל והתכרבל בשמיכת הצמר העבה. עדל ומרעוד התעטפו בגלימות ויצאו לשמירה. כדאי לנסות לישון. בעוד כמה שעות יעירו אותי למשמרת והשכם בבוקר נצא שוב לדרך. בזאר יצא עם נריטה לטיול לאור הירח ואביו התרה בהם שלא יתרחקו מהאוהל. קל מאוד ללכת לאיבוד במדבר בחשכה.

מואפר התעורר למשמע קולות דיבור רמים שבאו מחוץ לאוהל. הוא זיהה את קולו של אביו וקול זר, חזק ותובעני, שהשיב לו. בחוץ שררה עדיין חשכה מוחלטת. מואפר הסיט את כנף האוהל והציץ החוצה. באור הכוכבים הקלוש ראה את עדל משוחח עם ארבעה אנשים לא מוכרים, רכובים על סוסים. לא רואים סוסים במדבר לעתים קרובות, כיוון שהם לא שורדים היטב בחום הכבד. אנחנו כנראה נמצאים בקרבת עיר או כפר אחר, הירהר מואפר, אך לא הצליח להיזכר באף יישוב קבע בסביבתם. מאין באו ומה הם רוצים? גברים זרים באמצע הלילה לא מבשרים טובות.

עתה הבחין גם בשני אחיו הגדולים שעמדו בצל האוהל ואחזו מקלות גדולים בידיהם, מוכנים לחוש לעזרת אביהם במקרה הצורך. אחד הרוכבים ירד מסוסו וניגש לעדל בהילוך מאיים. כפי הנראה דרשו הארבעה דבר מה מאביו והוא סירב להיענות להם. האיש עמד לפני עדל ולפתע, ללא כל אזהרה, הרים את ידו וסטר בחוזקה על לחיו של אביו. עדל ההמום נפל לאדמה כשידיו על פניו.

בזאר קפץ קדימה והלם בראשו של האיש במקל שבידו. שלושת הרוכבים האחרים זינקו מסוסיהם ושלפו חרבות ארוכות. מואפר התכונן לחוש לעזרת אחיו אך יד חזקה תפסה בכתפו ועצרה אותו. הוא הסתובב בכעס — מי מעז…? אמו סימנה לו באצבעה לשתוק והושיטה לו חבילה קטנה עטופה בשמיכת צמר. לידיה.

"קח אותה, בני, ותסתלק מכאן. מהר," אמרה קריה בלחש, והמילים חופזות מפיה, בהולות, מפצירות. "תזדרז, שלא יגלו אתכם. מחר תעבור כאן השיירה של יתר המשפחות ותצטרפו אליה. מהר."

את המילה האחרונה אמרה בבכי, כמעט בתחינה. מואפר הניד ראשו בתוקף. הוא לא יעזוב אותם. לא עכשיו. בזווית עינו ראה את מרעוד נאבק באחד הפרשים. הפרש הניף את חרבו במעגל מעל ראשו. מדי פעם הנחית מהלומות חרב חזקות בניסיון לפגוע ביריבו. מרעוד אחז במקל בשתי ידיו, מתאמץ להדוף את מכות החרב, אך הכוחות לא היו שקולים. מואפר הושיט את לידיה לאמו וביקש שוב להצטרף לאחיו, אך היא הנידה את ראשה לשלילה.

"לא. קח את אחותך ושמור עליה. אנחנו נהיה בסדר."

עדל ובזאר עמדו מול שלושת הפרשים בידיים ריקות. מרעוד עדיין ניסה להדוף את הרביעי, אך היה ברור שבעוד זמן קצר יוכרע גם הוא. הפרש שירד ראשון מסוסו, זה שבזאר הכה, היה כפי הנראה מנהיג החבורה. הוא שיפשף את ראשו בידו, ניגש בצעדים מהירים אל בזאר, ובלי לעצור הלם בו בצדה הקהה של חרבו. בזאר נפל לאדמה. קריה תפסה במואפר ודחפה אותו בכל כוחה עד שכמעט נפל.

"ברח מכאן!" צעקה בקול גדול, תופסת באחד ממוטות האוהל, "תסתלק, עכשיו!"

הפרשים שמעו את קולה ונפנו אליה. מואפר נסוג לאחור והתחבא בין הצללים כשהוא אוחז בחוזקה באחותו הישנה. אחד הפרשים הבחין באמו, ולמרות החשכה ניתן היה לראות את הגיחוך הרחב שעלה על פניו כשהבין שאישה עומדת מולו. קריה אחזה במוט לפניה וניסתה לחבוט בו כשהתקרב אך הוא סילק את המקל בקלות, תפס את ידה והפיל אותה אל האדמה. אמו צרחה בכאב ובאימה, וצעקתה הידהדה ברחבי המדבר השומם עד שגוועה.

"ברח, מואפר…"

הוא רץ, מאמץ אליו את גופה החם של אחותו, נמלט מהרעש, מהבלהה, מפחד המוות. לא עוצר, לא מביט לאחור, ממהר להיעלם לתוך החשכה, אל המדבר השחור והקר. לאחר שעבר כחמישים צעדים נתקל באבן וכמעט נפל, אך ייצב את שיווי משקלו ברגע האחרון. לידיה התעוררה והחלה לבכות ולקרוא לאמה. הוא ליטף את ראשה וניסה להרגיע אותה. אני מספיק רחוק? אם ישמעו את הבכי יבואו לחפש אותנו. במרחק ראה את צללית האוהל שלהם. מה קורה שם? מי הגברים האלה? האם הרגו את המשפחה? למה בכלל תקפו אותנו?

בוהק עלה לפתע בחשכת הלילה, צהוב, מסמא. הזרים הציתו את האוהל. באור הפתאומי ראה את הגברים, צלליות בחשכה, מחטטים בין חפציהם, מחפשים דברי ערך. שודדים? מואפר גיחך בכאב. אין לנו רכוש. מה כבר אפשר לשדוד מאיתנו? אחד השודדים אסף את הגמלים וקשר אותם לסוסו. לידיה בכתה שוב והוא עטף אותה בגלימתו. הקור הציק לו ובוודאי גם לה. הוא נזכר בשיר ערש שאמו נהגה לזמר והחל לשיר לה בלחש, מאמץ אותה אל חיקו.

כשנשא שוב את עיניו אל האוהל לא ראה את הפרשים. גם הסוסים והגמלים נעלמו. הוא חיכה עוד כמה דקות, ואז החל לעשות את דרכו חזרה ולבו הולם, חושש ממה שימצא שם. הלהבות שככו מעט, אך עדיין דלקו בעוז וכילו את כל מה שנותר מרכושם הדל. אט־אט התקרב והניח את לידיה הבוכייה על האדמה, להתחמם בחום האש. למשפחתו לא היה כל סימן וזכר. מואפר הקיף את האוהל הבוער והתיישב על האדמה הקשה, נטל שוב בידיו את אחותו המתייפחת, עירסל אותה וניסה בכל כוחו לא לבכות בעצמו. הוא חש בחפץ רך מתחתיו ושלח יד להוציאו. הבובה הישנה של לידיה.

"מואפר?" קול מאחוריו הקפיצו על רגליו. נריטה עמדה שם, עיניה קרועות לרווחה. "בזאר הוליך אותי אל מאחורי האוהל וחזר לעזור לעדל. רק אתה כאן?"

מואפר הינהן והחזיר את מבטו לאש. בכייה של לידיה התגבר, והיא החלה לקרוא שוב לאמה. מואפר הרים אותה בזרועותיו וחיבק אותה, אך היא מיאנה להירגע. בייאושו הושיט לה את הבובה. לידיה אימצה את הצעצוע המרוט אל חיקה והשתתקה, כשהיא מוצצת את אגודלה. נריטה התיישבה לידו, ושניהם ישבו שותקים בפנים המומות, נצמדים זה לזה ומנסים להתחמם.

כך מצא אותם קעיל כשעבר שם עם השיירה למחרת בבוקר.