הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
נעלי תיאטרון

נעלי תיאטרון


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
35 
35 
גודל (עמ'): 389
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"אתם, ילדים, תקראו לי מאדאם, וכשתראו אותי בבוקר ומאוחר בלילה כשניפרד, ולפני שיעור ואחרי שיעור או בכל זמן שניפגש, תקודו קידה עמוקה ותגידו 'מאדאם'. ואתה, מָארק, שים יד אחת על הלב ותשתחווה."

בכל משפחה יש סודות, אבל שלושת ילדי משפחת פוֹרבֶּס הצעירים, מבית הכומר בכפר, מופתעים במיוחד לגלות שסבתם היא שחקנית נודעת. כשהם נשלחים להתגורר אצלה בזמן המלחמה הם מגלים עד מהרה שמצפים מהם להמשיך את המסורת המשפחתית — אל אור הזרקורים!

בלונדון המופצצת של מלחמת העולם השנייה, מתקדמים סוֹרֵל ומָארק והוֹלי מבית הספר לאמנויות הבמה לאודישנים ולהופעות של ממש. נואל סטריטפילד, שגם היא היתה שחקנית, מכירה את כל הפרטים של העולם שמאחורי הקלעים ויצרה תמונה אותנטית, דקת הבחנה וברורה של עולם התיאטרון.

נואל סטריטפילד (1986-1895) כתבה כארבעים ספרי נוער, והיא אחת הסופרות האהובות על ילדים בבריטניה. נעלי תיאטרון הוא האחרון בסדרת "ספרי הנעליים" שלה. ספריה נעלי בלט, נעלי החלקה ונעלי קולנוע ראו אף הם אור בהוצאת ידיעות ספרים.

  • ISBN: 3624810
  • גודל (עמ'): 389
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 09/07/2015
  • שם המחבר: נואל סטריטפילד
  • תורגם ע"י: ימימה עברון
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון

תה עם הבישוף

קשה מאוד להעמיד פנים שבאמת אכפת לך ממותו של סבא, שאף שבילית בביתו את ימי החופשה הוא כמעט לא זכר זאת. כך היה עם ילדי משפחת פוֹרבְּס. אמם מתה כשהוֹלי, הבת הצעירה, היתה קטנה מאוד. לפני מלחמת העולם השנייה הם חיו עם אביהם בגֶרְנְזִי.1 עם הכרזת המלחמה,2 אביהם, שפרש מהשירות בצי כדי שיהיה לו זמן לגדל את ילדיו כראוי, חזר לצי, והילדים נשלחו לאנגליה להשגחתו של סבם.

סבא היה איש הכנסייה. הוא היה כומר בכפר בשם מַרְטִינְס, אולם אף שמילא את חובתו כלפי מרטינס, הכפר היה הרבה פחות חשוב בעיניו מסֵפר הלימוד שכתב על חיות שנזכרות בתנ"ך. הוא היה כה שקוע בספר, שכאשר סוֹרֵל, מָארק והוֹלי הגיעו לראשונה לבית הכומר, כל שהיה לו לומר היה, "היו ארבע בהמות." באותו הזמן הילדים, שלא ידעו דבר על ספר הלימוד, חשבו שזה גם לא מנומס וגם לא מדויק, אבל אחרי זמן קצר הם הבינו שהוא באמת לא הבחין שהם שם.

ימי החופשה באו וחלפו, וחוץ מאשר כשביקרו בכנסייה, הילדים כמעט לא ראו את סבם. לפעמים ראו אותו רוכב על אופניו לבקר מישהו בכפר, אבל רוב הזמן הוא היה מסוגר בחדר העבודה שלו, ואפילו אכל שם את ארוחותיו. ואז, כעבור שנתיים, הוא שוב דיבר אליהם. הוא סיפר להם על אביהם. ואז הוא נראה פחות מבולבל ויותר רשמי ומרוחק. נראה כאילו הוא עטה על עצמו שכבה נוספת של עור שתגן עליו מפני תחושת האומללות.

"במברק כתוב 'נעדר'."

"שום דבר כמו 'ככל הנראה הוטבע'?" שאלה סוֹרֵל.

"שום דבר."

"אז הוא יכול בקלות להיות שבוי בידי היפנים," היא התעקשה.

סבא הסתכל בה.

"בהחלט יכול להיות," אמר, וסגר את דלת חדר העבודה שלו. סוֹרֵל היתה כמעט בת אחת־עשרה כשזה קרה. מָארק היה בן תשע וחצי והוֹלי בת שמונה ורבע. השיחה על המברק התקיימה במבואה. מָארק התנדנד על מעקה המדרגות.

"אני מתערב שהוא שבוי."

"אם הוא שבוי או..." סוֹרֵל קטעה את עצמה, היא לא האמינה שאביה הוטבע, אז היא לא התכוונה לומר על כך אף מילה. "למי אנחנו שייכים? לסבא?"

הוֹלי הריחה ריח של תבשיל טוב.

"בואו נשאל את האנה."

האנה היתה האדם שהפך את ימי החופשה אצל סבא לנסבלים. היא טיפלה בו שנים על גבי שנים, והתייחסה אליו בתערובת של חיבה וגסות רוח, אבל מעולם לא רחשה לו כבוד.

"אני נותנת כבוד לאנשים שמגיע להם כבוד," נהגה לומר לסבא, "ולא נראה לי שמגיע לך כבוד כשאתה לובש את החליפה שלך כל כך הרבה זמן עד שאתה כבר יכול לראות בה את ההשתקפות של הפנים שלך, והצבע שלה הופך משחור לירוק. ולא נראה לי שמגיע לך כשבמקום להתעניין בעניינים של נוצרים הגונים, אתה מקשקש על עֵיטים, אריות וכאלה, דברים שאנשים לא מצפים לשמוע עליהם בבית של כומר."

האנה התייחסה אל סבא כאילו היה עוד רהיט, וחבטה בו עם המטלית או עם מקל הנוצות שנועדו לניקוי אבק.

"תראה אותך, נראה כמו משהו שזרקו לנזקקים! אבק בכל מקום!"

אולי משום שתמיד חיבבה את מזמורי הכנסייה, או משום שחיה זמן רב בבית הכומר, האנה היתה זמרת נפלאה של מזמורי כנסייה. לאורך כל היום יצאו מפיה קטעי מזמורים, ופעמים רבות היא הוסיפה באמצע מילים שלא היו חלק מהמזמור, ושרה אותן באותה מנגינה, או משהו שנשמע דומה.

"נחרוש שדות עם סתיו, נזרע זרעי ברכה... לעזאזל עם הקָצב, איזו חתיכת בשר מעוכה!"

בבוקר שבו קיבל סבא את המברק האנה לא שרה. היא ידעה מה כתוב במברק והיא חיבבה מאוד את מר ביל, כך היא קראה לאביהם של הילדים. כך או כך, בין ששרה ובין שלא, המראה שלה היה מנחם ומרגיע. היא היתה כולה קימורים. חלק עליון עגול שנלחץ מעט פנימה באמצע והפך שוב לבליטה בעלת משמעות למטה. היו לה שוקיים אדירות שנעשו צרות מעט באזור הקרסוליים לפני שהפכו לכפות רגליים. היו לה פנים תפוחות ופקעת שיער עגלגלה. בדרך כלל פניה היו אדומות, אבל הבוקר הן היו כמעט חיוורות.

סוֹרֵל התבוננה בה ופתאום התחילה לבכות, וכשהיא בכתה התחילו גם השניים האחרים לבכות. האנה כרעה על ברכיה על הרצפה ופינתה לכולם מקום בין זרועותיה.

"את חושבת שהוא הוטבע?" השתנקה סוֹרֵל.

האנה חיבקה אותם חזק יותר.

"ברור שאני לא חושבת ככה. וגם לא האנשים למעלה ששלחו את המברק. האנשים שם בצי לא מדברים הרבה. אם הם מתכוונים לומר שהוא הוטבע, הם אומרים שהוטבע. אם הם מתכוונים לומר נעדר, הם אומרים נעדר. טוב, ואנחנו רגילים לזה שאבא שלכם נעדר. הוא תמיד חסר לנו."

לאחר מכן הילדים הרגישו טוב יותר. האנה אמרה שכשדואגים, קר מבפנים, ולכן נתנה לכולם כוסות שוקו, וכאילו אין קיצוב3 בעולם הוסיפה שתי כפיות סוכר לכל כוס. בזמן ששתו את השוקו שאלה סוֹרֵל את האנה מה יקרה איתם. בהתחלה האנה לא הבינה ממה היא מודאגת, וכשהבינה צחקה צחוק קצר.

"לא באמת חשבת שאבא שלך לא תיכנן מה לעשות אם דבר כזה יקרה. ברור שהוא תיכנן. הכול יימשך בדיוק אותו הדבר עד שהוא יחזור. את והוֹלי תלכו לבית ספר פֶרְנְטְרִי לבנות ומָארק — לווילטוֹן הָאוּס."

מָארק נהג להזעיף את פניו כשהיה מוטרד.

"אבל מי ישלם עלינו אם אבא לא יכול?"

"מי אמר שאבא שלכם לא יכול? ברור שהוא דאג לכם, ולמעשה, סבא שלכם משלם את חשבונות בית הספר שלכם, תמיד הוא שילם."

מָארק לגם לגימה גדולה מהשוקו.

"למה?"

האנה בישלה ארוחת צהריים. היא סובבה אליו רק את פניה.

"וואו, כמה שאלות אתה שואל! אבא שלכם הפסיד כסף כשהגרמנים כבשו את איי התעלה, אבל לסבא שלכם יש מספיק, אז הכול בסדר."

לסוֹרֵל היו שתי צמות. היא נהגה לשחק בהן כשהיתה מודאגת. עכשיו היא שיחקה בהן.

"נראה לי שהוא לא מרוויח מזה כל כך. זאת אומרת, אי־אפשר להגיד שאנחנו תענוג גדול בשבילו."

"אני לא חושבת ככה," אמרה האנה. "הוא נהנה מזה שהוא יודע שאתם ממלאים את חובתכם. כשהוא מפסיק לחשוב לרגע על האריות שלו והנחשים וכל זה, הוא יודע שאתם בטוחים כאן ובטוחים בבית הספר והוא יכול לחזור לעבודה שלו ולהרגיש שאין עוד משהו שהוא יכול לעשות."

באוגוסט סבא מת. הוא סיים את כתיבת ספר הלימוד שלו, ונראה כאילו לזה הוא חיכה, כי הוא בדיוק מתח קו קטן ונקי מתחת לשמה של החיה האחרונה, ואז מת.

"הלוואי שהיו לנו תלושים4 לבגדים שחורים, זה היה יכול להתאים למעמד," אמרה האנה.

אנשי הקהילה של סבא היו תמיד נחמדים מאוד אל הילדים, ומאז שסבא מת הם היו אף יותר נחמדים מהרגיל, והזמינו אותם לכל כך הרבה ארוחות, שהם היו יכולים ללכת לשתיים או שלוש ארוחות צהריים וארוחות ארבע בכל יום. הילדים לא הלכו ללוויה אבל אחריה הם ישבו לארוחת ארבע עם הבישוף שניהל אותה. האנה היתה כל כך מרוצה מכך שהבישוף ניהל את הלוויה, וכל כך משוכנעת שחייבים להבריק את הרהיטים יותר מתמיד לכבוד בואו, שהילדים התכוננו למישהו שהם בטוח ישנאו, אבל הוא בכלל לא היה אדם ראוי לשנאה. הם שתו תה בחדר האוכל ואכלו כריכי מלפפונים ועוגה בחושה עם ריבה, והוא הביע את שביעות רצונו מהכריכים ומהעוגה. רק אחרי שהכריך האחרון נאכל החל הבישוף לדבר על העתיד.

"אני מניח שלשלושתכם כבר מובנת העובדה שלא תגורו פה יותר."

הם הבינו, כמובן, שחייב לבוא כומר חדש. מָארק אמר זאת.

"האנה חשבה שאני האיש שצריך לדבר איתכם על העתיד שלכם. האנה רוחשת כבוד רב לבגדי כמורה. היא סבורה שמי שלבוש בבגדי כומר הוא גם חכם מאוד. זה לא מדויק, כמובן. אני רק אדם פשוט ואתם יכולים לשאול אותי שאלות פשוטות. אז עִצרו אותי אם אני אומר לכם משהו טיפשי ואם אתם לא מבינים את מה שאני אומר. מה אתם יודעים על אמא שלכם?"

הילדים חשבו.

"אני זוכרת קצת, אני חושבת," אמרה סוֹרֵל. "אבל אני לא בטוחה. אולי אני רק חושבת שאני זוכרת."

"אבא שלכם מעולם לא סיפר לכם עליה?"

"אה, כן, בטח," אמרה הוֹלי. "היא היתה כל כך יפה שאנשים ברחוב היו מסובבים אחריה את הראש."

מָארק רכן לפנים.

"היא היתה עליזה מאוד. כשהיא היתה בבית זה היה כאילו השמש כל הזמן זורחת."

סוֹרֵל העיפה לאחור את אחת מצמותיה שנפלה קדימה.

"בגרנזי, היא זאת שבחרה את כל מה שהיה יפה בבית, ואבא אף פעם לא הזיז שום דבר מהמקום שבו היא שמה אותו."

הבישוף הינהן.

"יש לכם מזל שהיתה לכם אמא כזאת, אבל היא היתה אפילו יותר מעניינת ממה שאתם יודעים. היא היתה בת למשפחת ווֹרֶן. אַדֶלַיין ווֹרן."

הוא אמר אדליין ווֹרן כאילו היה לשם הזה טעם טוב.

הוֹלי אמרה, "ידענו שקראו לה אדליין. אבא קרא לה אָדִי."

"אבל לא ידעתם שהיא היתה בת למשפחת ווֹרן, או מה המשמעות של השם ווֹרן. משפחת ווֹרן היא מהוותיקות והבולטות ביותר במשפחות התיאטרון בארץ."

הילדים היו כה מופתעים, שלרגע קט לא אמרו דבר. אבא שלהם לא אמר מעולם דבר על תיאטרון.

"זאת אומרת שאבא של אמא שלנו היה שחקן?" שאלה סוֹרֵל.

"אבא שלה היה שחקן, ואמא שלה היתה ועודנה שחקנית. האחים והאחיות שלה כולם עוסקים באמנויות הבמה. וכך גם הסבא והסבתא והסבא־רבא והסבתא־רבתא שלה. וגם היא היתה שחקנית למשך שנה בלבד. אדליין ווֹרן הנפלאה! זכיתי לראות אותה."

מָארק אהב שמבהירים לו היטב את העובדות.

"והיא הפסיקה לשחק בגלל שהיא התחתנה?"

הבישוף התבונן בכל אחד מהם בתורו כדי לוודא שהם קשובים.

"היא היתה בת שמונה־עשרה וסבתא שלכם היתה גאה בה מאוד, כל כך גאה שחשבה שהיא חייבת להשיג תמיד את הטוב ביותר, בעיקר בעל."

"והיא בחרה בשבילה את אבא," אמרה הוֹלי.

"לא, היא בחרה מישהו אחר. אדם חשוב מאוד. אמא שלכם היתה צעירה מאוד ואולי גם חששה מסבתא שלכם והיא לא אמרה 'אני לא אתחתן איתו, אני אוהבת מישהו אחר', אז ההכנות לחתונה הענקית נמשכו, ואז, כשכולם היו בכנסייה, כולל החתן, הגיעה הודעה שאמרה שהיא מצטערת, והיא לא מתכוונת להתחתן עם האיש הזה היום, ולא באף יום. היא מתכוונת להתחתן עם אבא שלכם."

"וזה מה שהיא עשתה," אמרה הוֹלי.

"כן, אבל זה לא היה קל בכלל, כל הסיפור. סבתא שלכם כעסה נורא ויותר לא ראתה את אמא שלכם אף פעם."

"מה, בגלל שהיא התחתנה עם אבא?" שאל מָארק. "אני חושב שהיא היתה צריכה להיות מאושרת מאוד מזה שאבא שלנו הצטרף למשפחה שלה."

"אני יודע. אולי זה מה שהיא היתה אמורה להיות. אולי היא מצטערת עכשיו, אבל אז היא חשבה שגרמו לה להיראות מטומטמת, והיא איבדה את עשתונותיה. אפשר להבין את זה, אתם יודעים."

"לא נראה לי שאפשר להבין את זה במיוחד," אמרה סוֹרֵל. "לכעוס באותו רגע זה בסדר, אבל תתאר לעצמך, לא לראות יותר את אמא שלך לעולם!"

"איי התעלה רחוקים מאוד. אמכם חיה רק עוד ארבע שנים אחרי שהתחתנה עם אביכם. אני מתאר לעצמי שלסבתא שלכם נשבר הלב כשאמא שלכם מתה. אני בטוח בכך."

סוֹרֵל הביטה בכומר בחשד. "למה אתה רוצה שנחבב את סבתא שלנו?"

היתה הפסקה קלה לפני שהוא ענה.

"כי כתבנו לה. אתם עוברים לגור איתה."

השאלות התפרצו מתוכם.

"איפה היא גרה?"

"היא משחקת עכשיו בתיאטרון?"

"מתי אנחנו נוסעים?"

"אני לא חושב שהיא משחקת כרגע באיזה מחזה. אתם נוסעים בשבוע הבא. היא גרה בלונדון."


1 אי בתעלת לָמַנְש, מקבוצת איים המכונים "איי התעלה", שהם חלק משטחי החסות של הממלכה הבריטית (כל ההערות הן של המתרגמת).

2 הסיפור מתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה שהתחוללה בשנים 1945-1939.

3 בתקופת מלחמות העולם ולאחריהן הונהגה בבריטניה מדיניות של קיצוב מזון ומוצרים בסיסיים לכל אדם.

4 לצורך ההקצבה חילקו לכל משפחה תלושים שרק באמצעותם היה אפשר לקנות בחנויות.