הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
נמר גימ"ל

במקום 37 

27.8 

נמר גימ"ל


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 37 

27.8 

במקום 37 

27.8 

גודל (עמ'): 240
מו"ל: עם עובד

תקציר

בכפר קטן ונידח בגבול הצפון המציאות האבסורדית כבר הייתה מזמן לשגרה. על רקע התרעות על חדירות מחבלים, נפילות טילים ומבצעים צבאיים, מנסים גבי ואלה לשמור על התא המשפחתי שלהם, שהולך ומתפורר. כשגבי מחליט פתאום להתחיל פרויקט חסר סיכוי ולבנות קומה שנייה לביתם, מתערערת אף יותר שגרת יומם של בני המשפחה. על הגג עמל פועל זקן על הבנייה, ולא נראה שיסיים אותה אי–פעם, והתנהגותה המוזרה של הבת


הקטנה מחמירה מיום ליום. בעיר הגדולה גרה אחותה של אלה, שעזבה את הכפר למרות מה שקושר אותה אליו – אהבה חשאית שאולי עוד תגרום לה לחזור. אלו ימים לא שלווים בגבול הצפוני, ודווקא עכשיו האיום הפנימי על בני המשפחה נהיה ממשי כמעט כמו האיום החיצוני.


בכישרון רב ובעין רגישה פותחת לירן גולוד, בת המקום, צוהר אל הוויית חיים שלרבים אינה מוּכרת אלא ממהדורות החדשות, אבל הרגשות והיצרים שרוחשים בעומקה מוּכרים גם הרחק
מן הגבול.

  • ISBN: 32-22091
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 12/06/2019
  • שם המחבר: לירון גולוד
  • זמין להשאלה: כן

2.

מיקה ישבה על כיסא הנוח והספר בידיה. אור שלוש בצהריים הזדחל בנחישות בין ריסיה, והנמשים על פניה התרבו.

הכיסא היה ישן ולכן שקע כולו עד הדשא ממש, והיא התקפדה בו כמו חרק עקוד. בזמנים כאלה לא הרגישה כלל בת שש עשרה, בכלל לא — כל גופה כבד כמו קליפה של עץ זקן מאוד, איבריה האיטיים מזרימים דם אל תאי קצוות פיהוקיים, ואיזה תקתוק חסר סבלנות ועיקש מהדהד לה, די, די.

רק צעדים אחדים הפרידו בינה ובין המרפסת, ומזל שכך, עם האור המעלף והתקתוק. היא רצה אל תוך הבית, שהיה כולו חלונות־חלונות — מי בונה ככה במקום כזה, חשבה, ובאמת התנפץ אחד מהם — כלומר לא ממש, רק נסדק, אבל התריס נפל בגלים אפורים מעוקמים, ודרך חרכיו הצרים המשיך האור במלאכתו הלאה.

"רק זה היה חסר עכשיו," שמעה מלמול מתוך חדר השינה. אימא שלה זינקה אל הסלון ועל ראשה כרוכה המגבת הוורודה, שכבר הלבינה כמעט לגמרי בשל הכביסות התכופות.

היא הטתה את ראשה ובחנה את התריס הרובץ על הזכוכית הסדוקה.

"את חושבת שזה נפל בפרדס?" שאלה את מיקה, והיא משכה בכתפיה.

"תמיד הם מתחילים כשאני במקלחת," רטנה אימה, אבל מיקה חשבה, את תמיד מתקלחת כשלא מתאים.

אלה עיסתה בעצבנות את שערה דרך המגבת, אצבעותיה ארוכות וגרומות. על האמה הימנית חלשה טבעת זהב קלועה בתבנית צמות, מתפתלת כנחש חונק סביב העור התפוח, האדום. מיקה אמרה לה לא פעם, זה לא בריא אימא, תורידי את זה, אבל אימה פסקה שאי אפשר. כשנקנתה בחנות התכשיטים, לפני כמעט עשרים שנה, הייתה טבעת הנישואין אפילו גדולה מעט, אבל הכביסות והגינה והמטבח והזמן, הזמן, כל אלו הצטברו בגופה, והרי לא הייתה זו אשמת הטבעת אלא אשמתה שלה, שככה התנפחה בתוכה.

"תתקשרי לאבא, תבדקי מה איתו," ביקשה ממיקה. הם לא דיברו כבר יומיים, והיא לא התכוונה להפר את שתיקתה, אפילו עכשיו. "אבל לא, רגע, חכי. קודם נבדוק מה עם מילי."

אימה מיהרה אל מכשיר הטלפון השחור שמונח על השידה בסלון. זו הייתה שידת עץ ישנה, שכבר מזמן תכננו להחליף אותה, ומכיוון שהייתה גם היא שחורה נראה תמיד האבק שדבק בה. במגירה הקטנה, העליונה, החזיקה אלה סמרטוט בד מהוה — גופייה של גבי שאיזה כלב קרע פעם לגזרים, מתוך משחק או שיעמום; כך או כך, קרע, והיא עשתה לה מנהג לשוחח בטלפון ובו בזמן "להעביר סמרטוט" על העץ הספוג פירורים.

"עופרה!" היא לפתה את השפופרת, "מה קורה? הבנות בסדר?" מיקה עמדה לידה וחיכתה. בינתיים יכלו טילים נוספים להגיע, והן לא בחדר הביטחון. היא הרימה את רגלה הימנית והתוותה חצי מעגל באוויר סביב גופה. כל היום התאמנה כך על הסיבוב הזה, שלא הצליחה להשלים על הקרח, ואפילו המורה כבר מזמן התייאשה ממנה.

"אהה, אהה," הנהנה אימה, "באמת מזל. אז הן בחדר ביטחון עכשיו? יופי. אני אקפוץ יותר מאוחר לאסוף אותה, רק נראה שהירי לא מתחדש," וכשאמרה ירי שלחה מבט זהיר אל החלון, כאילו מקשיב לה מישהו.

עצי התפוזים הצטופפו זה אל זה בפרדס שנמתח עד הנחל. אפשר היה להתחבא שם, בטח, לדאות בלילה מן ההר על גלשן רעוע שמתנדנד ברוח, להתרסק אל הקרקע הלחה מטל וללכת עם הרובה בשקט־בשקט עד המרפסת, עד דלת העץ הכתמתמה, שתיפתח מיד אל חדרי השינה שלהם. הם ישכבו שם כמו גורים קטנים, פיותיהם הוורודים פעורים. הרוח הקרירה לא תביא עימה את סודותיהם של האורבים בחושך, רק תלטף בשערם, והכול יהיה חרישי מאוד ומפתיע.

היא הניחה את השפופרת ופנתה אל מיקה. "עופרה אומרת שהייתה רק קטיושה אחת באזור שלנו, והיא נפלה בפרדס של צביקה! שוב!" ותוך כדי דיבור נסוגה אל חדר השינה. "תעשי לי טובה, תתקשרי לאבא ותשאלי אותו אם הוא יכול לאסוף את מילי כשהוא חוזר הביתה."

מיקה התכוונה לחייג אל תחנת המידע שאביה עבד בה, אך הצלצול הקדים אותה.

"מיקושקה??? אני מנסה להתקשר כבר כמה דקות, וכל הזמן תפוס! אתן בסדר??" שאל גבי בבהילות. אביה לא היה אדם מודאג בדרך כלל, אבל מאז האסון הכול השתנה אצלו.

"פחות או יותר," היא לכסנה מבט אל התריס, "אני ואימא כאן. מילי אצל דנה. אתה בא הביתה?"

"אני צריך לסגור בחמש, אבל ממילא אין פה אף אחד. אני כבר מקפל פה."

"טוב. אז אתה יכול לאסוף את מילי כשאתה חוזר? אימא ביקשה."

"בסדר, בסדר. רק תשאלי אותה אם היא קנתה לחם."

מיקה כבר התרגלה לתפקידה כמעבירת מילים בין הוריה — שתיקות על גבי שתיקות מופרדות זו מזו בפסיקים של קול צעיר ורועד.

היא הניחה את השפופרת על צידה והלכה למטבח לסקור את מגירת הלחם. בני משפחת רוגוב היו אכלני פחמימות מובהקים, ובייחוד גבי, שהיה זללן לחם מושבע וצרכן קבע במאפיית "פת העמק". הוא לא הרשה לקנות לחם פרוס, "רק כיכר," היה חוזר ואומר, כדי שיוכל לבצוע או לחתוך בעצמו פרוסות עבות־עבות ולאכול אותן עם חמאה וריבת משמש. לפחות מן הבחינה הזאת הוא היה שידוך נפלא לאלה, שהאמינה כי בכל ארוחה חובה לאכול גם לחם, ואם סירבה מיקה לגעת בפרוסה שלה הייתה מתרה בה בנפנוף אצבע — "שלא תגידי לי עוד חצי שעה שאת רעבה!"

מיקה פתחה את המגירה ובחנה את המלאי.

"יש עוד חצי כיכר," הודיעה לאביה כשחזרה אל הסלון.

"חצי? זה לא מספיק. אני אביא עוד, וגם רוגלך. רק נקווה שהם עדיין פתוחים. ותישארו קרובות לחדר ביטחון, טוב?"

גבי ניתק את הטלפון. דקה לפני שהחל מטח הטילים הוא סיים עוד שיחה ארוכה עם זוהרה, שצעקה אליו בניסיון לגבור על קולות הניסור והקדיחה של השותף שלה בסטודיו. "הוא פשוט הורס את המקום, אני אומרת לך, עם העבודה החדשה שלו, ואיך בכלל אפשר לצייר ברעש הזה!"

בשבועות האחרונים היא לא חדלה להציק לו בָּעניין המשוגע הזה עם הפרה, והוא חזר ואמר לה: "אבל מאיפה אני אשיג לך משאית, ומי בכלל ייתן לנו אישור לדבר כזה?" וכרגיל התקשה לעמוד בתחנוניה ונכנע לקולה, שהמשיך לעטוף את אוזניו בזמן שנפלו הקטיושות וגם אחריהן.

הוא ישב על הכיסא המשרדי, הביט סביבו ונאנח. חבל, יום כל כך יפה. על הקירות סביבו נפרשו המפות שתלה בקפידה: מסלולי טיולים, פינות חמד, שמורות הטבע והנחלים.

ממתקן העץ שבנה בעצמו בצבצו כמו לשונות כלבים פנקסי קופונים למסעדות, לשיט קיאקים ולרכיבה על סוסים, גלויות וספרי הדרכה. תחנת המידע "סביונים", שנקראה כך על שם הצומת שמוקמה בו, הייתה נטושה.

הוא נעל את הדלת, סיבוב אחד, וניגש אל הטנדר הלבן שחיכה לבדו בקצה מגרש החניה, כמו חיה דחויה. השמש והרוח טפחו על עורפו ברווח השזוף שבין החולצה לשיער, והוא מצמץ והרים את עיניו מעלה. תכלת עמוקה סוככה עליו, מרובת קרעי עננים השטים במהירות הלוך ושוב ומשנים את צורתם מדי רגע. לחם ורוגלך, הזכיר לעצמו. ומילי. הוא יצא מן החניה אל הכביש הראשי, ובצומת פנה ימינה.