הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
ניצוצות של עתיד

במקום 36 

27 

ניצוצות של עתיד


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 36 

27 

במקום 36 

27 

גודל (עמ'): 312
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

רומן היסטורי מרתק לנוער שבמרכזו סיפורן של שתי נשים צעירות שכמעט 2000 שנים מפרידות ביניהן. ב-2014 מצטרפת יובל ללימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים כדי להתמודד עם אובדנו של בן זוגה הלוחם. בשנת 67 לספירה מתמודדת תמר מהישוב יודפת עם מצור רומאי אכזרי.  סיפוריהן של שתי הנערות נשזרים זה בזה, יחד עם סיפורם של אנשי יודפת וביניהם יוספוס פלאוויוס, היהודי שהתנצר לאחר המצור על יודפת וכתב את הספר "מלחמות היהודים" שאותו לומדת יובל. לגיל 12+.

  • ISBN: 3626074
  • גודל (עמ'): 312
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 03/11/2019
  • שם המחבר: צופיה בלומן
  • זמין להשאלה: כן

1

יובל, 2014

"אם אתם רוצים לכתוב עבודה שתשפיע על עולם המחקר האקדמי ולא תיקבר בארכיון של גבעת רם, תנסו להכניס קצת צבע לנושא שבחרתם ולחשוף בו צדדים שהיו נסתרים עד עכשיו." פרופ' בן שמעון ישב מול הסטודנטים שהתקבלו לתוכנית ששמה "היסטוריה ותיאוריות חברתיות" באוניברסיטת בר־אילן וניסה להחדיר בהם את התחושה שהם חלק מקבוצה שתציל את מדעי הרוח מהתמוססות ושקיעה. "בעולם שבו צעירים בוחרים ללמוד מקצוע לפי השכר שיקבלו בעתיד, חייבת להיות אליטה שתישא על כתפיה את כובד הדעת ועומק המחשבה שעליהם עומד העולם," אמר. ידיו התנועעו לצדדים כשדיבר, והמצגת שהקרין המתרגל הצעיר שלו על המסך היתה רק תפאורה לפניו המשולהבות ולשיער הקלוש שפרע באצבעותיו, הלוך ופרוע, תוך כדי נפנוף. יובל התבוננה לסירוגין בבן שמעון ובסטודנטים האחרים, מנסה להבחין בפנים המסתתרות מאחורי המחשבים הניידים. גבר בסביבות שנות הארבעים לחייו עם קרחת מבריקה ומשקפיים עגולים ואישה ששערה הלבן קצוץ ולצווארה שרשרת חרוזי זכוכית ישבו לימינה. משמאלה היתה בחורה צעירה שסיכמה בחריצות בקלסר ירוק גדול שהניחה על המקלדת הפתוחה. בשורה שלפניה ישבו גבר דתי מזוקן, בחורה ג'ינג'ית עם משקפיים גדולים במסגרת אדומה, בחור גבוה ורזה ששערו מאפיר, לבוש בחולצת פסים מכופתרת, ובחור נמוך עם תלתלים חומים שהציצו מתחת לברט צבעוני. מסקירה ראשונית היה קשה לדעת עליהם משהו, אבל יובל ניסתה לנחש מה הביא אותם לכאן.

מרגע שהראתה לה אמה את הפרסום בעיתון בנוגע לתוכנית המחקר על השפעות מיתוסים היסטוריים על החברה, ידעה בדיוק באיזו תקופה תתמקד ובאיזו דמות: יוסף בן מתתיהו, יוספוס פלביוס או טיטוס פלביוס יוספוס, כמו שהיה מזדעק המרצה שלה אם היה שומע את הטעות הנפוצה. דמותו רבת־הפנים נגעה ללבה כבר מזמן. שבע שנים היא מסתובבת עם הזיכרון מהטיול שבו שמעה עליו לראשונה ועדיין היא רואה אותו בחלומותיה עומד מול הלוחמים במערת האבן.

"מלגת לימודים בחו"ל לשלושה חודשים תינתן למי שישכנע אותנו בחשיבות החומרים שלא יוכל למצוא בארץ. במקומכם הייתי מנצל את זה. אתם מוזמנים לשלוח לי פרקים להערות במייל, ופבלו ואני נעבור עליהם." הוא הצביע על הבחור הצעיר שכיבה את המצגת וגלל את המסך, ויובל תהתה אם קיבל אותו לתפקיד רק כדי שילחץ עבורו על הכפתורים או שהם באמת יכתבו יחד את ההערות לפרקים. הפרופסור סיים את הרצאת המבוא, והחדר התרוקן לאטו בקול נקישות מחשבים נטרקים.

"למדת כאן גם בתואר הראשון?" שמעה את קולו של הבחור המתולתל כשניסתה להכניס את הקלסר השחור אל התיק הקטן. "את ממש מוכרת לי," אמר. התיק מיאן להיסגר.

"לא. אולי אתה מתבלבל עם מישהי אחרת. את התואר הראשון עשיתי בָּעברית עם החבר שלי." יובל אפילו לא הביטה בו כשדיברה וסיפרה על החבר שלה כאילו כלום.

"סורי, אני ערן. נעים מאוד."

היא לא הצטערה כשהלך בלי לחכות לתגובה. היא דווקא שמחה שאף אחד כאן לא מכיר את הסיפור שלה. את העולם שהיה לה וקבור עכשיו בין ארבעה קירות לבנים בתל השומר.

היא נשמה עמוק, התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס בצעדים מהירים לפני שהדמעות יפרצו וניסתה לחשוב מחשבות שמחות כמו שלימדה אותה רונית, שראתה כבר הרבה בחורות במצבה. "תחשבי על נוף שאת אוהבת, על מוזיקה שכיף לך לשמוע, או על כל דבר אחר שיעשה לך טוב וייקח אותך רחוק מהגעגועים." השילוט האלקטרוני בתחנה טען שהאוטובוס הבא לירושלים יגיע רק בעוד שבע־עשרה דקות. זה המון זמן, חשבה. מזל שהיא לפחות מחכה בשמש החורפית של גוש דן ולא בקור המשתק של ירושלים.

יובל הביטה בגושי הבניינים האפורים שניצבו משני צדי הכביש הסואן והעלתה בדמיונה שוב את ההר ההוא בגליל, את השקט הנעים שרבץ עליו ואת הפרחים הקטנים שהציצו מתוך העשב בסגול, צהוב ואדום. ביום האחרון של הטיול השנתי בכיתה י"ב עברו ביודפת ל"קצת ציונות ומורשת," כמו שסמדר, המורה, קראה לזה, אבל רוב התלמידות כבר היו עייפות מכדי לרדת מהאוטובוס הממוזג. גם היא כמעט ויתרה, אבל כשראתה קבוצה של נערים מגניבים בחולצות גזורות וסנדלי שורש יורדים מהאוטובוס הסמוך, נראו פתאום הציונות והמורשת הרבה פחות משעממות. עכשיו ניסתה להפריד בין המחשבה על קבוצת הנערים, שתביא אותה שוב לדמעות כשתיזכר בחיוכו השזוף ובקמטי הצחוק סביב עיניו, לבין הסיפור ששמעה שם. כי הסיפור, אף על פי שהוא שזור במוות ובחורבן, לא מציף את לבה בדמעות חונקות אלא נותן לה אחיזה בשאלה גדולה מהחיים.

המסך הקטן הראה שיש לה עוד שמונה דקות לחכות, לכן עצמה את עיניה וניסתה לשחזר את האוויר הקריר שעטף אותה במערה החשוכה שבה שמעה לראשונה את הסיפור של יודפת. את הסיפור של יוסף. היא ישבה אז על אבן שטוחה ליד חברותיה והקשיבה ליוני המדריך שלבש מעל בגדיו סדין לבן, שהיה קשור על כתפו השמאלית, ובידו הימנית החזיק נר דולק.

"רק אנחנו נשארנו. אתם ואני — יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל. כבר שלושה ימים שהרומאים מחפשים ניצולים מהקרב האחרון. הם נחושים לנקום. הבושה שגרמנו להם כשהחזקנו מעמד ופגענו באנשיהם נגד כל הסיכויים, מעטים מול רבים, בלי מים ובלי תגבורת, ממלאת אותם שנאה. כבר שלושה לילות שאני מחפש דרכים נסתרות שבהן נוכל כולנו לברוח מהעיר, אבל המשמר עדיין עומד דרוך ומונע כל תזוזה. וכעת הרומאים עומדים על פתחנו. חמושים. ניקנור, החייל הצעיר שהכרתי בזמן ביקורי ברומא, עומד עם חייליו ושומר על היציאה בעזרת לפידים בוערים שהם מוכנים להשליך עלינו בכל רגע. רק בגידה היתה יכולה להביא אותם בדיוק אל המערה הזאת, מכל המקומות שבאזור. כנראה מישהו שישב איתנו כאן וניסה להימלט לא עמד בעינויים ומסר אותנו." המדריך השתתק, ויובל הבחינה שגם קבוצת הנערים הצטופפה בירכתי המערה, מהופנטת להצגת היחיד של המדריך שנכנס בכל לבו לדמות שגילם למרות התלבושת המאולתרת והקול השקט.

"אחַי! לחמתם איתי בגבורה ואני בטוח שנדע גם למות באופן היאה לחיילים בקרב. הבה נערוך גורלות ולפיהם נסתדר במעגל. כך כל אחד מאיתנו ייפול בידי חברו בעת ובעונה אחת, כי הרי לא יהיה הוגן שבשעה שייפלו כולם לפי חרב יהיה מי שיתחרט ויינצל." יוני הוציא מכיס מכנסיו שקית מלאה פתקים מקופלים, עבר בין יושבי המערה וחילק לכל אחד את פתק המוות שלו. בדממה. תחושת הייאוש חילחלה מבין הקירות, ואיתה גם ההבנה שבחירה במוות אצילי עדיפה בהרבה על בחירה בחיים של שעבוד והשפלה. אחר כך המתין כמה רגעים כדי לוודא שכל הנוכחים מבינים את מה שקרה באותו המקום לפני אלפיים שנה: התאבדות קבוצתית, איש בידי חברו.

"זהו. זה נגמר."

יוני העביר את מבטו על פני התלמידות והתלמידים והמשיך: "כולם כאן שוכבים מתים. רק אני נשארתי. האחרון. אעלה אל הרומאים ואקווה שיעמדו בהבטחתם לשמור על חיי. אתם אולי חושבים שאני בוגד, אבל בורא עולם יודע שלא רציתי לבגוד בו ולפגוע בחיים שהעניק לי כפיקדון. אני מרגיש שהוא רוצה שאמשיך לחיות אם ניתנת לי האפשרות ושיש לי עוד שליחות בעולם הזה."

כאן עצר לרגע ואז צעק אל פתח המערה: "ניקנור, חברי, עזור לי לצאת מכאן."

השקט נשמר גם כשיוני הוריד את הסדין וכיבה את הנר.

"מה אתם אומרים?" שאל, ומילותיו הידהדו מן הסלעים האפורים שבקירות המערה.

כמה נערים צעקו שיוסף שקרן ובוגד ואפילו רוצח, כמה בנות אמרו שהוא פחדן אבל אפשר אולי להבין אותו, ויובל רק חיכתה שהצעקות יירגעו וברגע של שקט אמרה שמעניין שיוסף בחר לספר לנו את זה. הרי רק הוא יצא מהמערה, והיתה לו אפשרות לבחור בסיפור אחר שלא יציג אותו באור כל כך שלילי.

כשיצאו לשביל שמקיף את ההר ניגש אליה בחור מנומש וגבוה עם עיניים חומות סקרניות. "וואו, ממש אהבתי את מה שאמרת שם במערה. את יודעת, הוא היה די אמיץ אם כתב את זה וספג את הביקורות וכנראה גם לא שקרן, כי את צודקת, הוא בקלות היה יכול לכתוב משהו שיוציא אותו טוב מכל זה."

"זה עדיין לא אומר שזו האמת. זה מה שבחר לספר לנו אדם שמסר את עצמו לרומאים תוך כדי מלחמה, אבל מה הוא רצה להעביר בסיפור הזה? אני מרגישה שיש כאן איזה סוד."

"בכלל, כל המקום הזה נראה כמו סוד אחד גדול. אומרים שהיתה כאן עיר גדולה ושהקרב היה ארוך, אבל אני רואה רק גבעה מלאה בעשב ובבורות. ושמעת שהמדריך אמר שיוספוס ביקר ברומא לפני שהגיע לגליל להיות המפקד? מי נותן לאחד שמסתובב עם רומאים לפקד על המרד? איך אמרת שקוראים לך?" הוא דיבר במהירות, מעיף מבט מדי פעם לעבר חבריו שהתקדמו במורד.

"עוד לא אמרתי. יובל. ואתה?"

"איזה קטע! גם אני יובל. יובל דרורי בשבילך." הנמשים שלו רקדו כשצחק.

"יובל, אתה מגיע? יש לנו להספיק עוד את כל נחל צלמון עד החושך." המורה שלו קלט פתאום שתלמיד אחד חסר.

"אני כבר בא, אני אשיג אתכם! בלי לחץ! תקשיבי, יובל, אני חייב לרוץ שלא יתחילו פה עם סרטים וכאלה. אם את מגלה כאן עוד משהו מעניין על המפקד הזה שנשמע כמו בוגד פחדן, את ישר מתקשרת אלי, הולך?" ובזמן שדיבר הוציא במהירות כרטיס אוטובוס ישן מכיס מכנסיו הקצרים ושירבט עליו בבדל עיפרון שהוציא מהתיק את מספר הטלפון שלו.

"אני בא, אני בא! מה יש לכם?" יובל התבוננה בו כשניסה לרוץ בלי להחליק בשביל התלול, תוהה אם הוא נוהג לחלק פתקים עם מספר הטלפון שלו לכל בחורה שאומרת משהו מעניין. כשהגיע לשביל שנמשך אל תוך הסבך הירוק עצר לרגע ופנה אליה בנפנוף יד עליז. ואז נעלם מעיניה.

היא הכניסה את הכרטיס הקטן לתא השקוף בארנק הפרחוני והצטרפה לחברות שהשתרכו לאטן אחרי יוני. המדריך ניסה לעורר את התלהבותן למראה פרח נדיר או בור מים המעיד על סימן חיים מהעבר. "וזו החומה, רואות? הצליחה להחזיק ארבעים ושבעה ימים מול הבליסטראות ואיל הברזל של הרומאים." הוא הצביע על מצבור נמוך של אבנים אפורות. "ומי שתבוא איתי עכשיו תראה את אחד הדברים המעניינים, מקום שהעבר כאילו נשמר קפוא בתוכו כל השנים האלו. ואחר כך נחזור לאוטובוס. מבטיח." יובל הצטרפה לרעות ולשירה שירדו אחרי יוני במדרגות האבן שעל צדו של ההר. הבנות העייפות והמורה שוויתרה על התענוג כדי להשגיח עליהן נותרו מאחור. הם נכנסו לתוך מערה חצובה עם קירות מסותתים שבמרכזה אבן עגולה גדולה, מהסוג שנמצא בבתי בד. סמוך לקירות המערה היו חצובים שקעים שנועדו כנראה לשמן הזית שיוצר במקום לפני אלפי שנים. "מרגישות את זה? זו לא מערה של מוות, אלא מערה של חיים. כאן אפשר לחוש את האנשים שהכינו את השמן מהזיתים שמסקו בשדותיהם הפרושים למרגלות ההר. תעצמו עיניים ותוכלו ממש לראות אותם. בחוץ שמש קופחת ופה בפנים רוח נעימה. זהו בוודאי מקום העבודה המועדף בעיר." יובל הלכה לאורך קירות המערה וניסתה לדמיין את העובדים, נערים צעירים או גברים מאפירים? נשים? ומה הרגישו כשראו את הלגיונות הרומיים מתקרבים מהעמק להקיף את ההר? ומה היה אומר על זה יובל דרורי שאין לה עליו שום מושג חוץ מזה שהיא רוצה לפגוש אותו שוב? כשחזרו לחניון האוטובוסים, שם המתינו שאר התלמידות שלא הצטרפו למסלול, העיפה יובל מבט אחרון בהר הצנוע הזה. היא הבחינה במילים בהירות חרוטות על אבן, מעין אנדרטה, שעמדה בתחילת השביל המסומן והתאמצה לקרוא אותן:

יד זיכרון למגיני יודפת

"יודפת היא משגב חזק לבני הגליל"

על גבעה זו שכנה העיר היהודית יודפת בה לחמו בחירוף נפש מאות מתושביה עם פליטים מהאזור נגד רבבות חיילי הלגיונות הרומיים שצרו עליהם במשך 47 ימים. בחפירות שנערכו כאן מטעם אוניברסיטת רוצ'סטר ורשות העתיקות התגלו עצמותיהם של עשרות נשים, גברים, נוער וטף שנטבחו על ידי הכובשים בא׳ בתמוז ג'תתכ״ז 20 ביולי 67 לספירה ונקברו בחופזה על ידי משפחותיהם. בהנחת אבן גלילית זו על חורבות עירם אנו מנציחים את נחישותם ואומץ לבם.

קק"ל. רשות העתיקות

לרגע הרגישה איך הגבעה מתרוממת להר גבוה ומבוצר, ובמקום בחניון לכלי רכב היא נמצאת בלב מחנה רומי מלא תחמושת וחיילים צמאי דם.

צפירות עצבניות החזירו אותה להווה מן השרעפים. היא עלתה והעבירה את הרב־קו במכונה באוטובוס שהגיע דקה מאוחר יותר ממה שהבטיח הצג האלקטרוני. היא התיישבה מאחור, ליד החלון, עדיין שקועה בזיכרונות שהגיעו, למרות הניסיון להימנע מכך, ליובל שלה. ליובל עם הנמשים הצוחקים והעיניים החומות הטובות. ליובל שהנמשים שלו מעטרים את פניו גם כעת, אבל העיניים... והחיוך...

מחלון האוטובוס ראתה את נחש המכוניות שהזדחל לאטו בכניסה לשער הגיא, מלווה בצפירות עצבניות של נהגים ממהרים. לאן? רצתה לצעוק כשנעשתה פתאום מודעת לדחף הזה להספיק, להגיע מהר. לאן אתם רצים?

היא, שראתה חלום שהתנפץ, התפוגג וכמעט נעלם לגמרי, חיה עכשיו כל כך לאט, שכל יציאה מהבית היא עבורה סוג של ניצחון.