הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
2
1
ניסויים פתוחים

ניסויים פתוחים


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
2
1
42 
42 
גודל (עמ'): 137
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

"עברנו לקומונה כי נמאס. נמאס להתעקש, להיות שונים. מבטים מוזרים, לחישות מאחורי הגב. ככה חשבנו, אבל רק אחרי כן ידענו. זו היתה תשוקה שחיברה בינינו. תשוקה שהדביקה כאב ונחמה, עד אין סוף, התערבבה בין כולנו ולקחה קצת מכל אחד. קצת מהאידיאליזם והחרמנות של יונתן, מהיצירתיות של נעמה, מהטירוף והקצב של מרקו, מהידיים הטובות והלב הגדול של בועז, מהיצריות שלי ומהברכה שהביא כל אחד מחמשת הילדים של הקומונה. ובזמן הזה, כשהיתה לנו קומונה, התמסרנו לתעתוע מבלי לנחש את הסוף, את האמת ואת הבדידות."

ניסויים פתוחים הוא רומן שמשתעשע בשאלה "ומה אם?" ומה אם היה מותר נשים אחרות, גברים אחרים, סקס אחר; ומה אם היינו חיים בשבט, מגדלים ילדים עם עוד ידיים מחבקות, מכבסות ומבשלות.
שלוש משפחות צעירות עוברות לגור יחד כדי לבנות קהילה אלטרנטיבית במרכז הארץ. הקומונה המודרנית שלהם מצטיירת כמבנה חברתי אפשרי, אבל מה שמתחיל לצלילי פעמוני הרוח המדנדנים על מרפסת העץ המשותפת, הופך אט־אט לסיר לחץ של יצרים ותשוקות.


ספר הביכורים של אורלי סיגל עוסק באחד הדיסוננסים הגדולים של התרבות: משפחה ותשוקה. זהו רומן סקסי, חצוף, ביקורתי, חכם ופראי שמעמיד למבחן נורמות עתיקות, קורא תיגר על הצביעות הבורגנית ומזכיר לנו שמבנים חברתיים כמו נישואים, כמו משפחה, הם תחבושת שאנחנו מניחים על הפצע הפעור בלבנו. אהבה, מזכירה לנו אורלי סיגל במילים מכשפות ובתיאורים רבי קסם, זה כואב.

אורלי סיגל, מנחה בינלאומית בחשיבה המצאתית וניהול חדשנות, פסיכולוגית ארגונית ומרצה אורחת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. אמא לשני בנים, מושבניקית על עקבים ובלוגרית. אוהבת שפות, אנשים ואת האיש שלה.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100894
  • גודל (עמ'): 137
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/05/2018
  • שם המחבר: אורלי סיגל
  • זמין להשאלה: כן

שתי מזוודות

בחמישי בצהריים היה אפשר להרגיש את הזמזום באוויר, זה שמביא איתו אי־נוחות בגב העליון ובאגן, בעומק העצמות, ותחושה אפוקליפטית, משתקת. בחווה של זילבר האדמה התנערה מלחות הגשמים. אולי זה היה היום שבו התנפצה על הקרקע שבשבת הרוחות, מלכת הגורלות, והקומונה נולדה. הרוח הגדולה התפרצה לחווה כמו שד. חמקה מתחת לשלט העץ שבכניסה, הכתה באלביציה הוורודה עד שהגזע העדין נסדק, לקחה את בת הערובה, השבשבת, והטילה אותה באכזריות על הקרקע. בדרך החוצה דרסה שיחי קישואים ומוסר. כשמסיגת הגבול הנושפת הסתלקה והחווה נרגעה, יונתן בישל לבועז ארוחת מלכים של טבעונים, רוסט דלורית, עדשים ופולנטה ואז התיישב מולו ושאל, "עד כמה רחוק אפשר ללכת עם אשתך מחר?"

העדשים חנקו את בועז. קנקן קטן מנירוסטה עם תה צמחים קר הציל אותו. "מה? אשתי? למה? איזה מין מסיבה זאת?" הוא שתה ודמע מול השמש.

יונתן סובב את הכיסא וגחן קדימה על המשענת, להשוות בין גובהו הגאה לרוחב של בועז. שרוולי הסוודר המופשלים חשפו זרועות צרובות וכתמי שמש לבנים שנוספו לו מאז שהתחיל לעבוד בחווה. "מצטער," הוא גייס את הטון הכי רך שלו. "חשבתי שאתה... שאתם פתוחים לגבי זה."

בועז חייך אליו, אבל לא בעיניים. "לא," הוא אמר. "שום פתוחים. עם אשתי אתה לא הולך רחוק." ומול הכחול המודאג בעיניים של יונתן קבע, "עם אשתי אתה פשוט לא הולך." באצבעות רחבות של לוחם אפריקאי שורד הדף את הצלחת עם העדשים וטפח ליונתן טפיחה מאיימת על הגב הצנום. "אני זז, אחי," הוא התרומם והשיער השחור הטיל צל על זה, האפור, של יונתן, שנשאר בכיסאו. "צריך לקחת את הילדים מהגן."

ואז נסע הביתה והוריד שתי מזוודות מעל הארון הגדול בחדר השינה ורוקן לתוכן את המגירות של הילדים. אחר כך חטף בגדים מהמדף שלו ודחס למזוודה השנייה. אסף כמה צעצועים שהיו פזורים על רצפת הסלון, העמיס הכול על הגגון של האוטו, לקח את הילדים מהגנים וברח.

כלבה.

לא חשדתי בכלום.

אלמלא השכנה החטטנית, הייתי מגיעה לבית ריק. בהפתעה. אבל כשסיפרה לי בטלפון על בועז והמזוודות והילדים שראתה ביציאה מהיישוב, הבטן שלי התחילה לבעור.

התקשרתי ליונתן. הצרות הסריחו עד אלי.

"הכנתי לו צהריים, דיברנו. היתה שיחה פתוחה," יונתן סיכם באווריריות מאוסה, שאין עליה משקל ומחויבות. "שום דבר מיוחד."

רציתי לתת לו בוקס בבטן. במקום זה מילמלתי, "אוי יונתן, אוי יונתן."

"את יודעת מה? אני דווקא שמח שזה התפוצץ ככה," הוא אמר ממרומי האולימפוס הרוחני שלו. "זאת הזדמנות לשניכם להתמודד עם כל מה שיבוא."

התיישבתי על ספסל אלומיניום מטונף באמצע הקניון. לידי ישבה הריונית עייפה עם ורידים בולטים ברגליים, ומסביבנו המולה, רעש ואור והריתמוס הבלתי נסבל הזה של קניונים. "למה אתה מתעקש לחרבן לי את החיים?" אמרתי אחרי שניתקתי.

התסריטים שטוויתי עירבלו את הנתיבים בכביש בדרך הביתה ואת הרמזורים והצפירות הארורות מסביב. נסעתי הביתה, אבל הבית התרחק ממני.

כשהגעתי חיכתה לי דממה חדשה. המגירות של הילדים הקיאו כאוס. על המיטה בחדר השינה עמדו ערימות מבוישות של בגדים ונעליים הפוכות. התיק הכבד עם הלפטופ החליק מהכתף שלי לרצפה ואני איתו. ישבתי באמצע המסדרון החשוך וכאב לי בכל פינה בחזה. יישרתי את הרגליים עד שנגעו בקיר של המסדרון ושאפתי אוויר. הנשימה הראשונה היתה קשה, הלחץ על הלב היה בלתי נסבל, אבל הצלחתי. הנשימה השנייה הבריחה את כל המחשבות וריפדה את התחתית של הלב, איפה שכואב הכי הרבה, בחומר גמיש, בולם זעזועים. רציתי לשים את הראש הגדול של בועז על החזה הקטן שלי ולהגיד לו שהכול יהיה בסדר. ממש בסדר.

קמתי, יצאתי מהבית והשארתי את השדים להתרוצץ לבד בין החדרים.

דווקא הערב הרכב קירטע. פעמיים עצר בצד הדרך לבדוק רעשים במנוע ופעם אחת עצר בבית ינאי, אבל הילדים לא רצו לאכול. פחד שייתקע ככה באמצע הדרך, בקור הנקמני, ויחכה לגרר עם הקטנים. איזה יום מחורבן.

איתי צעק מאחור. "לא רוצה לסבא וסבתא. אתה הבטחת לקנות לי. הבטחת."

"נמצא לך גולות גדולות בכרמל," בועז כעס.

אבל הסופרן של איתי המשיך להכות בחלונות המכונית מבפנים והרוח הכתה בחזרה מבחוץ.

היא התקשרה אולי חמש־עשרה פעמים, אבל הוא לא ענה. שקרנית.

והוא? היה תמים לחשוב שזה נגמר. שעבר לה. שהחליפה את המגפיים והשוט בטיטולים ובישולים. למענו. שוויתרה על החיים האפלים ההם בשביל להקים משפחה.

רק פעם אחת פגש את החיה שבפנים ונכווה בכאב. אולי בגלל ההפתעה, אולי בגלל ההשפלה, הלחי הבוערת. איך סטרה לו בדיוק כששפך, בעוצמה ובאכזריות, עם ערפל בעיניים.

וכל הביחד והסקס, מה היו בשבילה? זיוף? השנים, האמון והביטחון התמוטטו לו כאן, על כביש החוף. דמעות מעצבנות טישטשו את הארובות של חדרה.

כשהילדים נרדמו התקשר למרקו. בתוך הבלבול של הלילה מרקו שלח לו נחמה. מצע תומך של חבר קרוב. הבטיח שיגיע עם הוואן עד חיפה בשבילו, אבל בועז אמר שלא צריך.

"אם תתחרט, אגיע," המבטא החבוי של מרקו השאיר על הקו צליל עדין וריח זר.

בועז עלה את העליות של פרויד בתשעים קמ"ש, האט רק כשנכנס לרחוב של ההורים והחנה בחניה של בית האבן הישן, ליד הפורד החדשה של אבא שלו. הוא הסתובב אחורה והסתכל על הגוזלים הישנים. ואם המשפחה תתפרק עכשיו? הכול באשמתה.

בבטן ידע. המשפחה שלו כבר התפרקה. מה שרקוב ביניהם מדיף סירחון. מסיבה אחת ובריחה אחת הן רק קצה הקרחון.

באצבע אחת הקיש על הדשבורד, עד שהצליח למצוא מחשבה פרקטית בתוך הברדק. מחר ילך למוסכניק של אבא שלו, למטה, בוואדי סליב. אמא שלו תשגיח על הילדים. ויקטור הזקן ייתן לו להיכנס מלמטה על העגלה, וביחד יתקנו את הרכב. לפחות דבר אחד בחיים שלו יהיה פתור.

הוא דומם את המנוע ופתח את החלון. האוויר הנקי של הכרמל החליף את האוויר מהמרכז שנכלא באוטו. הנשימות של הילדים, עם האף הסתום של יואב, היו הצליל היחיד ששמע. אמא שלו יצאה מהבית, בחושך ראה רק את השיער הלבן. היא עזרה להעביר את הילדים הישנים הביתה, לחדר הילדוּת שלו. ואז, כשיואב התעורר והתחיל לבכות ולקרוא לאמא, היא הגיעה.

בחניה של ההורים שלו כבר לא היה מקום, אז חניתי בחוץ, מתחת לעץ התאנה. בדיוק איפה שנישקתי את בועז כשהתארסנו, בבריזה של הכרמל, מול כל המשפחה שלו ואבא שלו אמר שבתור מצרי, אף פעם לא חשב שתהיה לו כלה תימנייה. בלעתי את כל הצפרדעים במכה ושמחתי בחלקי. בחלקנו.

דפקתי על הדלת וחייכתי מבפנים. כמו במטריקס, העולם זלג מולי בשקיפות. קודים־קודים, שאת כולם יכולתי לקרוא. גם את אלה של בועז. בקצה כל בעיטה שהלב שלו יבעט, אני אשב ואכיל, ואספוג. עד שהשרירים יתעייפו ונתחבק.

כשאמא שלו פתחה, שמעתי את יואבי בוכה בחדר ומבקש אותי. אבא של בועז ישב בכיסא הנדנדה הישן שבועז שימן ושייף וצבע בשבילם. הוא סימן בידו תנועת שאלה ואמרתי לשניהם שאסביר, אבל לא עכשיו. בועז לא סיפר להם כלום. נכנסתי לחדר של בועז וחיבקתי את יואבי והוא נישק אותי בלחי ובעיניים, וטמן את הפנים המתוקות בתוך רעמת חוטי הטלפון הסבוכים שלי. זלגו לי דמעות של אהבה ואשמה. איך שכחנו שהוא בעצם עדיין תינוק. גור אדם. שנתיים של תום ואמון ולחיים שמנמנות.

אחרי שהנשימות של הילדים מילאו את החדר, בועז נשכב על הגב ומיצמץ מול התקרה. על הקיר ניצח צל האף הגדול שלו את זה הנשרי שלי. מזל שהאנרגיה הרכה הזאת של הילדים עמדה בינינו. הוא שתק ואני שתקתי. במשא ומתן הראשון שמדבר מפסיד.

"אני לא חוזר," הוא אמר בסוף. "זה נגמר."

"אני מבינה אותך," סובבתי אליו את הראש, והגבעה הקשוחה של בית החזה שלו עלתה בקצב הנשימות. בחנתי אותו. כולו שריר אחד יציב, לא מתפשר. יציקה אחידה. מכפות הרגליים הרחבות, שהאדמה רגילה אליהן, דרך הירכיים ששולחות גצי חשמל לישבן ועד לשכמות, שכל רוחבי רק מחציתן.

"את לא מבינה שיט," הקול שלו הזדקף מולי ואיתי השתעל. "תסתכלי עליהם. זה היה שווה את זה? מסיבה מחורבנת אחת בשביל כל מה שבנינו יחד? איזה מין מפלצת את?" בועז בלע רוק. הוא התנשף ואני התבוננתי ברפיון הזה של הגוף שלי, עם כל נשיפה שלו. נתליתי ברווחים בין המילים שלו וידעתי ששם מחכות לי החירות והמחילה. כי יותר מהכול, רציתי לאחוז חזק בריבוע הקסם הזה על ארבע צלעותיו: אבא, אמא ושני ילדים.

"ותדעי לך שעל יונתן אני לא כועס. הוא היה חבר עד הסוף. לקח אותי, אמר את האמת, לפני שהתכוונתם בכלל ללכת למסיבה. אבל את?" בועז גילגל עיניים, "את כלבה שקרנית."

"מה הכי הרגיז אותך?" הייתי מוכנה להכיל הכול. את הכלבה, את השקרנית ואת הזעם שלו.

"מה לא ברור? שיקרת לי!"

"אני לא שיקרתי."

"אל תיתממי. זאת לא סתם מסיבה ואת רצית להסתיר ממני. סאדו מאזו. וכל מה שרצית עם יונתן," הוא נופף בידיים בתנועות גדולות ופחדתי שאחת מהן תפגע ביואבי.

יכולתי להיגרר לתוך הקרב, לשחרר זעם וייאוש אבל נשמתי. "אז אתה מרגיש שהאמון נפגע?"

"נפגע?" הוא חיקה את טון המטפלת שלי, והשפה הגדולה, היפה שלו, התיזה טיפות קטנטנות של רוק באוויר כשנישקה את השפה העליונה. "אני לא רואה איך אני יכול לסמוך עלייך יותר."

העיניים שלי כבר התרגלו לחושך ועצרו בתמונה הממוסגרת מהחתונה של ההורים של בועז. אמא שלו, מחויכת, בשמלת האודרי־הפבורן שלה ואבא שלו בפפיון ופאות לחיים. אף פעם לא יצאתי טוב בתמונות. העור הכהה תמיד נבלע ברקע והשאיר רק קונטור אפל וריק. שאלתי את עצמי לאן נעלמו האלגנטיות והצבעוניות של שנות השבעים ואיך נשארנו רק עם האפרוריות והשמרנות המאוסה?

האוויר בחדר היה דחוס והצמיגיות הזדחלה גם לריאות שלנו. "אני מצטערת שפגעתי באמון שלך. אתה לא חייב לחזור הביתה," אמרתי והפליאה בפנים של בועז סימנה לי את הדרך כמו מצפן.

"הילדים יישארו איתי פה," הוא איים ובעיניים השחורות שלו חיכו לי כניעה ופחד.

"אני אוהבת אותך. אין לך סיבה לא לסמוך עלי. אם תרצה להישאר פה ולחשוב, זה גם בסדר." קמתי ויצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת בשקט.

ההורים שלו כבר הלכו לישון. אמא שלו הציעה לי את הספה בסלון עם המצעים הצבעוניים הישנים שהיו פעם של בועז. איך ידעה שאישן בסלון? אילו היתה ערה, הייתי מחבקת אותה.

שכבתי על המצעים הישנים והלב שלי השתולל. אחרי שנים של קווים מטושטשים מקרוב ומרחוק סוף־סוף היו לי משקפי מולטי־פוקאל שדרכם רואים באומץ את המציאות והקנאה ואיך להתנהל בעדינות, כשבא מולי כאב כזה, נוכח, של מישהו אהוב.

קמתי והכנתי תה קמומיל בספל ישן סדוק וכשחזרתי לספה, בועז יצא מהחדר.

"למה עשית את זה?" הוא שאל אותי בעיניים שבורות.

קמתי לחבק אותו, וטיפות של תה מהספל שלי ליכלכו את השטיח הישן. הוא הסתובב והלך למטבח, ואני נשארתי עם התה והטיפות והחיבוק.

הוא חזר והתיישב מכווץ בקצה הספה. אחר כך השעין ראש כבד על הדקורציה הזהובה של המשענת ונשף מהנחיריים אחרי כל משפט שאמרתי. הגוף שלו ביקש שאכיל את העלבון. ילד קטן שרצה להניח ראש על ירך של אמא.

בארבע בבוקר, מותשים וקרובים, נישקתי אותו והוא נענה לי. ואז הזדיינו בקרבה ובכאב על הספה של ההורים שלו. הגוף שלו עדיין כעס וכשחדר אלי, הזריק את כל הכעס הזה ישר לרחם שלי, והכאיב לי בכל פעם שנכנס, כמעט בכוח.

הוא מאוהב בה כבר שנים.

בכניסה למועדון עמדו ריח שתן, שקית זבל קרועה וגרפיטי זרחני בקצה דלת זכוכית עם וילון שחור. בפנים הכתה בו החשכה והוא חייך מול העולם שלמטה. תעלת הניקוז של הסודות הקטנים. בתוך בִּיצה של חספוס וכאב חיכו לו אמפתיה ורוך.

"ברוך הבא, מאסטר," חייכה אליו המארחת. השוט שהושיטה לו הזיע בכף ידו. היא נמתחה במגפי העור אל הרצפה. שוקיים, ירכיים, ישבן ואז נאנחה עם כל הצלפה. כשהתרוממה, תיקנה בכרית האגודל את הליפסטיק שנמרח וניקתה את האצבע בחזיית העור.

הוא לא שאל לשמה. ירד נינוח במדרגות האבן המטונפות אל מרתף המועדון. ריח הטחב מהקירות הלחים דבק בעבדים ששכבו על הרצפה, חנוטים בחליפות עור ובקולרים שחורים וחיכו לסוליות המגפיים, דבק גם בקבוצות המציצנים עם אגלי הזיעה בשפם ובמפשעה ודבק בזוגות שהסתגרו בתאי השירותים.

בין הצללים, הכניעה והאלימות, יונתן דמיין את אחינועם. פס כהה של עור ותלתלים. מלכת שבא. גבוהה וזקופה, אוחזת בפמוט ומטפטפת עליו שעווה. טיפה אחת על הבטן, טיפה אחת על הירכיים, ואחרונה על המפשעה. אילו היתה פה איתו היה נותן לה לחרוך לו את העור. היה מתמסר ומתמוטט איתה. ממוטט איתה מותר ואסור. מכולן, היה רוצה להיות הנשלט שלה.

הכניעה הוליכה אותו, מכשפה רעה, לידיה של מלכה בבגד גוף מלטקס. העור הלבן והאזיקים שנתלו בחגורתה זרחו באפלוליות המועדון וסינוורו את יונתן. הוא נשכב תחתיה. במבט אחד סגרה אותו באינטימיות כנה שלא מצא מחוץ לעולם השליטה. הפחד ריגש. הגב נרתע מהבטון החשוף והמחוספס. במגפיים גבוהים נעמדה המלכה על שני צדי האגן שלו ודרכה עליו בכוח. אחר כך דחפה אצבע אל קשר העניבה שענב על הגוף החשוף ומשכה. הצוואר נחרך באודם המשיכה והתכווץ ברגע אחד של חנק. היא הידקה את האחיזה בידיה ויונתן חרד ונרגש מהאפשרות לסוף — להניח לדרך, למאמץ, להחלטות הנכונות, לפצעים ולצלקות הוותיקות. שיבתרו אותו אצבעות הגיליוטינה שלה. במיומנות ובזריזות קשרה לו את הידיים והצליפה בו במרץ בקרופ מעור. מכה ראשונה, חזקה ומהירה שצרבה את הבשר, ואז סדרה של הצלפות קצובות, בינוניות בעוצמתן. החזה בער לו וגם כל תא שהשמידה, כשסימנה אותו עם הקרופ כמו שמסמנים בקר. היא תכאיב, תעניש והוא יינצל מהעונשים הגדולים שארבו לו בחוץ. יינצל מהאמת ומהבדידות. יינצל מאשמה, אגואיזם ונטישה. כשסיימה, השאירה אותו מונח על הרצפה, חי ורעב.

רגע אחד הוא אדון ואחר כך עבד. השליטה והכניעה היו אחת בתוכו. ואת שתיהן אחינועם תכיל. כמו גם את הגוף, בנינוחות נטולת הבושה שלה. מהרגע הראשון זיהה את צלקת הברזל המלובן בנפשה, זו שמערבלת כאב ואינטימיות, בדיוק כמו אצלו, שמוסרת מנחה של כאב בתמורה לחוסן, שמעניקה כוח.

הבדידות ארבה ליונתן בגבה של כל אישה. עד שוויתר. באחרונה היתה רכות מתמסרת, זאת שלפניה שלטה בו והכניעה אותו עד ששכח מי הוא. ובינו לביניהן נשארה הבדידות. אבל לא עם אחינועם. את האמת שהגוף רצה לחשוף, לא ימצא בשום אישה אחרת. כשנפגשו, לפני בועז ולפני הילדים, לא היה מסוגל לעמוד מולה. כל כך אישה, כל כך בטוחה בעצמה. ורק בשנים שחלפו הפך לגבר הזה שיכול לה.

בדרך הביתה, ירח מלא מעל גוש דן, סימס לה וקיווה שהמילים יסדקו את הבטון המזוין של אחינועם ובועז.

אבל שבוע שלם היא שתקה.

בסוף אותו שבוע כתבה לו: יונתן, אני לא יכולה.

הכול את יכולה, הוא ענה לה. תבואי ותסתכלי לי בעיניים.

בשש בבוקר הסלולרי היבהב. ידעתי שיום אחד ההודעה הזאת תגיע עם כל מה שלא אמרנו אף פעם. בהתחלה לא אמרנו כי רק ריחרחנו ישבנים, בביטחון כזה של צעירים שהחיים מחכים להם, אחר כך בא בועז והיה ברור שיונתן ואני כבר לא יקרה.

הנחתי את הטלפון על השידה מבלי להסתכל והוא החליק על המרצפות האשמות. בועז שכב לידי במיטת הקווין סייז שקנינו במרכז הישראלי לריהוט בראשון. בין הסלולרי על הרצפה ובין בועז במיטה צעקו המילים של יונתן. יונתן, שסחב בשבילנו את הסנדות של החופה בחוף בניצנים והחזיק אחת מהן, עם הכיפה הלבנה שאמא שלי שמה לו באלכסון על הראש.

מחקתי את ההודעה.

קמתי מהמיטה. תופים לא מסונכרנים דפקו לי ברקה. הוצאתי את הדקסמול של המיגרנות מארון התרופות באמבטיה, בלעתי שני כדורים עם מים מהברז של הכיור באמבטיה. כל מילה שכתב לחצה לי על השכמות בדיוק בקעקוע.

"מוזר לקעקע אהבה וכאב," בועז אמר פעם, אחרי החתונה, והאצבע שלו עקבה בכתפי אחרי האותיות הזוויתיות של הקאנג'י. "את לא חושבת?"

על השולחן במטבח עמדה תיקייה כחולה של הצעות למשכנתה מהבנק. קצות הפלסטיק שלה היו אכולים. עיסיתי את הרקות וחיכיתי שהמיגרנה תעבור. רציתי שיונתן ישתוק לפני שהמילים שלו ירקדו עירומות מעל הראש של בועז ואני אאבד הכול. יואבי קרא לי מהשירותים. הורדתי את המים והסתכלתי על כל החרא נשטף. רציתי לתת לאמת ללטף לי את הראש, עד שהקרקפת תצטמרר ותיכנע.

יש לי מקום בלב ליותר מאחד. הנה, את הילדים אני אוהבת והם שניים. וככה הלב מתחלק. בועז זורם לי בוורידים וכל המולקולות שלנו הן רצף אורגני, ויונתן — החיבור שלי איתו הוא יצרי ושלם. הייתי נסגרת איתו במקום מבודד לשבוע ומשאירה את הגבולות והמוסר מחוץ לדלת. שיירקבו.

תמיד אהבות מתחילות אצלי במיטה. ככה זה אצל כולן?

חודש אחרי שהנישואים כמעט התפרקו לנו קנינו דירה.

בועז חזר הביתה אחרי המשבר הגדול והמשיך להעמיד בפינות הבית כעסים כמו לבנים כבדות. וביניהן היה ואקום והיה הצל של יונתן. אבל באמצע העדלאידע של פורים, כשהילדים כבר היו עייפים מלחכות למשאיות ולרקדנים, והשמש החורפית השאירה את כולנו עם פנים אדומות, בועז קיבל טלפון וחייך.

"מזל טוב, קנינו את הדירה," הוא צעק לי בין ההמונים.

"מה?" צווחתי.

"הדירה. הם קיבלו את ההצעה," הוא צווח חזרה.

רכנתי מעל הגלימה של הסופרמן הקטן וצב הנינג'ה הגדול שנתלו על הגדר ונישקתי את בועז בלחי. פעם ראשונה מאז הסקס על הספה של ההורים שלו. הוא לא נישק אותי בחזרה.

אנשים שאנחנו לא מכירים חייכו אלינו ואמרו, מזל טוב, ותתחדשו. וככה, כמו טייקוני נדל"ן, קנינו נכס באמצע קרנבל של פורים. שבע שנים לקח לנו. אבל הנה, הנכס הראשון שלנו. הכול היה שווה. התכנונים והחיפושים והריבים והריצות, וכל הבתים שראינו, גם הבית ההוא שבועז כל כך רצה ואני שנאתי, וגם השיחות עם הבנק ושבעים ושבעה עמודי המשכנתה שעוד נחתום.

ואז הגיעה משאית ראשונה, מקושטת בעלים מצוירים, עצי ענק מקאפה, וסרטים ירוקים מצלופן ואיתי צעק, "אבא, אבא, תראה, זה פיטר פן וקפטן הוק." בועז הניף אותו גבוה על הכתפיים ואני לקחתי את יואבי על הידיים. לפני המשאית רקדו פיטר פן, בנות בחצאיות ורודות וכובעים של טינקרבל וליצנים גבוהים על קביים שהאיפור נזל להם בבוקר השמשי, המפתיע הזה של פורים, על חולצות הסאטן האדומות. יואבי אמר שהליצנים גבוהים כל כך עד לרצפה. התפעלנו מהתחפושות ורקדנו עד שעברו כל המשאיות ואני הדפתי את שיירי הריב ההוא בינינו וכל הכעס הנקמני של בועז אל פינה מאובקת בלב, וגם איזו אשמה, חמקמקה, שליוותה אותי, ידענית כמו כדור בדולח.

ולרגע היינו המשפחה הזאת, הבריאה, שתמיד חלמתי שתהיה לי. שני הורים, שני ילדים, בית אחד.

אבל הרגע החמקמק ההוא חלף. מאז פורים הסדקים הלכו וגדלו, עד שלא ראיתי בין שנינו אלא תהום. והאמת היחידה ששמענו ביחד היתה הדברים שהגננת אמרה באספת ההורים ויועץ המשכנתה שלנו בבנק. והיה הערב ההוא, שעמדתי מול המראה בחדר השינה ומרחתי אודם. בועז עמד מאחורי ובדק את הזקנקן שלו ואת השרירים ועשה פרצוף קשוח למראה. אבל לי הוא לא אמר כלום.

בעולם שלו צברתי חוב גדול. וזה לא משנה שהתפייסנו, ששכבנו, שסלחנו, או לא סלחנו. פעמיים קרא לי שקרנית ופעם אחת שבר כוס זכוכית. הזוויות שלו, עם הניכור והכעס, הכאיבו לי בצלעות.

בלילה חיכיתי שילך לישון. רק כשהתחילו הנחירות הקצובות, ניתקתי את הסלולרי שלו מהמטען. התיישבתי בסלון, בחושך, ועברתי על כל ההודעות שלו. גם בווטסאפ וגם במייל. כי איתי הוא לא דיבר, אבל למרקו הוא בטוח אומר הכול. אבל חוץ מתמונות פורנו מטומטמות שהחבר'ה מהמילואים ממשיכים לשלוח, לא היה שום דבר חריג.

בסוף נעמה ניערה אותי. "יש לי מטפלת בשבילכם," היא הודיעה לי בטלפון. "אם את לא רוצה, אל תתקשרי. אבל קחי את הטלפון, בשבילי."

שבועיים הטלפון שלה חיכה על המקרר, בספרות שחורות קטנות על חתיכה של נייר סופג שלא התחשק לי להכניס לזיכרון בסלולרי. בכל פעם שפתחתי את המקפיא, המספרים הסתכלו עלי במבט מאשים. בסוף הלכנו אליה.

"למה אתה לא שוכב איתי?" שאלתי אותו אצלה.

"מה?" העיניים השחורות שלו הקפיאו לי את העורף. כמו שד הוא הפיל עלי את הזרות שלו.

"מאז שלא הלכתי למסיבה ההיא עם יונתן, אתה לא שוכב איתי. למה?" הנחתי כוס פלסטיק של אייס קפה על משענת הספה של המטפלת וניגבתי את טיפות המים החופשיות שנקוו בחוץ.

"ככה," הוא בהה בשטיח עם המעוינים. גם הבית שלה חסר השראה או רק הקליניקה?

"מה ככה?" נעמדתי באמצע הקליניקה המזופתת וצעקתי עליו. "אתה תשים אותי בכלוב, תשפיל ותייבש אותי ואני אהיה בשבילך האישה הקטנה? תגידי," פניתי למטפלת, "זה נשמע לך הגיוני שהוא רצה לעזוב את הבית רק בגלל שהתכוונתי ללכת למסיבה? מה, אני הרכוש שלך?" חזרתי לצעוק עליו, "חיית מחמד שאתה מעניש?" הבנתי שהעפתי את הכוס עם המרפק רק כשהנוזל החום כבר צבע לי את המכנסיים ונספג בגדילים המאובקים של השטיח.

"אני לא מבין," בועז שילב ידיים והשאיר את האגודלים בחוץ, מורים כלפי מעלה, מתחמקים. "את רוצה לדבר על המסיבה ועל יונתן? כי יש לי הרבה מה לומר ואת טיפשה אם את חושבת שהחשמל עובר לי מעל הראש ואני לא מרגיש אותו," הוא חרק שיניים והצטמררתי. "גם סטיבי וונדר היה יכול לראות מה קורה ביניכם."

המטפלת הביאה מגב עם קצה שבור והושיטה לי. עמדתי שם. את מה שליכלכתי, רק אני יכולה לנקות. היא גילגלה את השטיח והסבירה לבועז על החשיבות של תקשורת פתוחה בינינו. בועז הרים את הרגליים כשהיא קיפלה את השטיח מתחתיו והתחתונים שלו הציצו מחור גדול בג'ינס. איך מישהו שאסתטיקה והרמוניה הן חומרי העבודה שלו מסתובב כמו קבצן? איך?

השענתי את המגב על הקיר. "הפסימיות לא תחזיק אותנו ביחד."

בועז הרים גבה שגילגלה בקצותיה שערות לבנות חדשות. לעזאזל, אנחנו באמת מזדקנים יחד.

"את לא כאן בכלל, אז על איזה ביחד את מדברת?" פעימות הטון האגרסיבי שלו דפקו לי בבטן. "את לא רואה אותי בכלל. אני מסתובב בבית וחושב איך להקל עלייך, לשמח אותך. מפזר את הילדים בבוקר בגנים בשביל שלא תעמדי בפקקים לעבודה, דואג לתשלומים במקומך ומוריד מעלייך את כל מה שעושה לך רע. הבירוקרטיה, הזבל, אספות הורים, תיקונים. בא לי להשאיר אותך עם כל החרא הזה על הראש ולתת לך להסתדר לבד."

וככה, כשהוא מנה את המרכיבים של החיים שלנו, עלתה בי בחילה. זה היומיום? זה הכלא שכלאנו בו את עצמנו? מה קרה לאחינועם ובועז שנשבעו לטרוף את החיים? ואיפה הבועז ההוא שרצה לפתוח פנסיון בקוסטה ריקה ולהדריך צלילה באוסטרליה ואף פעם, אף פעם, לא לשלוח ילד לגן או לשטוף את הרכב בשבת?

ואז הוא התפוצץ. "לפחות תהיי אמיתית." העפעפיים העליונים הכבדים שלו הסתירו מחצית מהעין, עד שראיתי רק חריץ ינשופי ומאיים. "אני לא באמת מעניין אותך. לא העבודה שלי ולא מה שאני אוהב לעשות. כל פרויקט שלי הוא כישלון בעינייך, לא משנה כמה יגידו לך את ההפך."

"זה לא..." ניסיתי לומר, אבל הוא צעק. "סתמי. את לא צריכה להגיד כלום, הזלזול נשפך לך מהעיניים. אני יודע. וגם את החברים שלי את שונאת," הוא בלע רוק. "את כל הזמן מחפשת ואני אפילו לא יודע מה. את יודעת בכלל? כאילו יש לך בפנים איזו מפלצת רעבה," הוא עיגל ידיים באזור הבטן. "שמחסלת כל מה שהיא מוצאת. אוכל מהזבל ומזון גורמה, עדין, שאנחנו בישלנו יחד בשנים של זוגיות ומאמץ. את כל הזמן במרדף."

"ואתה לא?" גילגלתי עיניים.

"אני לא רודף אחרי דברים. הם באים אלי. אני נותן לסחף לקחת אותי, כמו בצלילה," הוא פנה למטפלת, כאילו יש לו חבר מושבעים להרשים. "ואז האלמוגים עוברים מולי כשאני נסחף, כמו על מסך בקולנוע. ודווקא בגלל השקט מסביב אני יכול להגיד לך מה אמת ומה שקר. אני לא צריך את כל הפיתויים מסביב בשביל לדעת מה אני רוצה."

"ואני צריכה פיתויים? אפשר לחשוב שאני לא נאמנה לך."

"אל תמכרי לי את החרא הזה שלך על מונוגמיה ועל ויתורים. הוויתור היחיד שאת עושה הוא לשכב עם גבר אחד וסליחה באמת, שבעלך מצפה ממך למונוגמיה. עשית תואר שני ואני הייתי שנתיים לבד עם הילדים. שנתיים! לא שמעת ממני ציוץ, רק פרגון. אבל במה את מנפנפת לי? במונוגמיה. את בדיוק כמו אבא שלך," בועז שלף את הנצרה מהרימון ופוצץ אותו עלי.

התחשק לי לזרוק הכול לעזאזל. את השנים, את בועז, את כל מה שהשגנו יחד.

"אם את עוזבת, אני מרחיק את הילדים, שופך נפט בכל הבית ושורף אותך ואותי בפנים," מרקו צרח. אדם וליה שיחקו בחוץ. הרעמה הארוכה שלו זזה בקצב השאגה ועיני הדרקון שלו צרבו את נעמה בירוק. בתוך כלים שלובים של חברות, שהשנים חיברו יחד כמו צמה הדוקה, המשבר של אחינועם ובועז זרע הרס גם אצל מרקו ונעמה. מאחורי הרעב למשפחה הציצו שאלות ותיקות, מאוסות ועקשניות, על לבד ועל בחירה. והאפשרות ההיא, שסבבה סביב ארבעתם, פתיינית ומלוכלכת, לחיים משוחררים מעול הזוגיות.

"ואל תרמי אותי," מרקו נופף מולה אצבע שזופה עם התחלה של פסוריאזיס. "ישבת לצהריים עם שי."

"כבר עברו תשע שנים ושני ילדים. די, מרקו," נעמה נאנחה מול פאות הלחיים הזועפות שלו וחיפשה לשווא אצלה בגוף את זיכרון הקסם הלטיני שלו. "הרגש הזה מת מזמן."

"הרגש אליו או הרגש אלי?"

"אתה משתגע כשאני נוסעת, אבל אחר כך תמיד נרגע," אמרה לו בנימה מאוזנת, מחוסנת, כמו אז, לפני הנסיעה האחרונה לכנס באוסטריה. אבל זה לא עזר, לא אז ולא עכשיו. מרקו הודיע שאם היא נוסעת הוא שובת. וככה, שבוע הוא נסגר עם הילדים בבית. בלי גן, בלי חברים, בלי ללכת לשום מקום. הוא הזמין פיצה ולא קילח אותם אפילו פעם אחת וסינן את כל השיחות המודאגות שלה מחו"ל. גם לבועז לא התיר לבקר. אחרי שחזרה מהנסיעה, ליה שילשלה כמעט שבוע שלם ואדם חזר להרטיב בלילה.

החרדות התלקחו, דחפו אותו להרס. כל חרדה עומדת ומשליכה מתוכו עוד חפץ, עד שמגיעה החרדה הגדולה מכולן, שיישאר לבד, ומחריבה את מה שנשאר. הדרמות נתלו זו בזו כמו חוליות בשרשרת ברזל כבדה, מאז שמרקו הפסיק ללכת לטיפול והכדורים שלו נשארו סגורים, מאוכזבים, בתוך האריזה בשידה הצהובה.

מרקו תפס את הקערה של הפירות על השולחן עם הפסיפס הצבעוני וניפץ אותה על הרצפה. נעמה התרוממה, חטפה את מפתחות האוטו משולחן המטבח ורצה בכפכפים לשער החצר. בדרך הרימה את שני הילדים צהובי הראש, כמוה, כל אחד ביד, הכניסה אותם למושב האחורי ונסעה.

תפוזים וקלמנטינות התגלגלו עד המסדרון, נפצעים משברי הקרמיקה. מרקו המשיך לזרוק לכל עבר כל מה ששביר בסלון ובמטבח. סט כוסות מעוצבות שקיבלו במתנה מחברה של נעמה, מלחייה אדומה עם כרבולת שבזכותה אדם למד להגיד תרנגולת, ותמונה ממוסגרת שנעמה ציירה מזמן ובכל פעם ששכח אותה במתכוון בדירות שעזבו נעמה חזרה לקחת אותה. השברים התפזרו על הרצפה בגדלים שונים, דביקים, בין פלחים מעוכים של תפוזים.

ואז היה שקט שהגיע מהחלק האחורי של הבית. זחל מחדר הילדים וחדר השינה, גירש את הרעש הנורא של ניפוץ זכוכיות בסלון ועטף את ההרס שהשאיר, לאט־לאט בהבנה ובהכלה, כמו שמחבקים חזק ילד משתולל.

הוא התיישב על הרצפה הדביקה והתבייש. אחר כך קם והתחיל לאסוף את השברים לפח, שטף את הבית וסידר הכול. כשכמעט לא נותר זכר למה שהתרחש לפני כן, נשכב על הספה ושלח שתי הודעות בטלפון. אחת לנעמה, להודיע שהבית חזר לקדמותו ושהוא מצטער. את ההודעה השנייה שלח לבועז:

אני חנוק. תעמיס את האופניים ובוא, יוצאים לשדות.

הם רכבו שעה, בלי לדבר. מרקו דיווש ודיווש והרוח הדפה את המחשבות והניחה אותן אחת אחרי השנייה על גלגלי השיניים בשרשרת האופניים. לבועז כבר התחיל לגרד והוא ידע איזה שפשפת מחכה לו אחרי הרכיבה. בעבודה ילעגו להליכה המוזרה והרופאה הזקנה עם הציצי הענקי תגיד לו שהיא לא נותנת לו מרשם למשחה המסריחה עם הקורטיזון, עד שהוא לא מראה לה שזו באמת שפשפת.

האבנים הקטנות בעטו באופניים. פעמיים עצרו לוודא שאין פנצ'ר בגלגל. מרקו חתך לפני הכביש והשדות ועצר מתחת לעץ שיטה גדול, שהענפים שלו התארכו והתארכו, כמו תנוכים זקנים שעגילים כבדים משכו אותם למטה. בועז הניח רגל אחת על האדמה ואת השנייה על הדוושה. "מה? התעייפת?"

עמד ביניהם הריח המוכר של זיעה גברית. מרקו התיישב מתחת לעץ. בועז ירד מהאופניים, השכיב אותם על הקרקע ודרך על העלים היבשים לפני שהתיישב.

"הבאת איתך משהו?" בועז שאל.

מרקו הוציא מהכיס שקיק בד אפור עם הדפס של הלו קיטי. הוא התיר את השרוך הלבן ושלף טבק, חומר ונייר גלגול. "כן, אתה מכיר אותי," הוא טפח לבועז על הכתף.

"שובבה, הלו קיטי שלך."

"סטלנית," מרקו הינהן והיד שלו עדיין נחה על הכתף של בועז. אחר כך שניהם נשענו על הגזע. כתף נוגעת בכתף. הצהוב היבש של השדות והיום שהתארך נפרשו מולם בכניעה מוחלטת.

"הורדת לנו את הסרט ההוא מהניינטיז?" מרקו שאל.

"כן. ישן. מייקל דאגלס בחליפה, חנון כזה, בדרך חזרה מהעבודה במשרד, מכסח אנשים במכוניות עם אלה של בייסבול."

מרקו פזל לעבר בועז. "זה מה שקורה לאנשים שעושים כל הזמן רק את הדבר הנכון."

בועז השתעל. "אז מה קרה ביניכם?"

"נשבר הזין," מרקו אמר ובועז הסתכל על האצבעות הזריזות שלו רוקדות במיומנות על גבי הריזלה. "אני יודע למה נעמה נוסעת. היא בורחת. מחפשת זמן לתכנן את הגירושים," הוא ירק על האדמה.

"איך אתה יודע?"

"אני מרגיש," מרקו בעט בעפר בכפות רגליים צרות. "צרחתי עליה קודם. אמרתי שטויות, איימתי. ככה היא, מגיבה רק אם יש דרמה." הוא העביר אצבעות על הזיפים.

"שלא תמצא את עצמך בלי אישה, בלי ילדים ועם צו הרחקה," בועז חשב שאם רק היה ליד מרקו, זה לא היה קורה. אם היו גרים דלת מול דלת, היה מרגיע אותו לפני שהכול התלקח. היה מאזן אותו. הוא הרים את המצית והדליק למרקו את הסיגריה. הקצה של הנייר בער עד שהגיע לטבק והאפר נשר על האדמה.

בועז קיפל עלים יבשים שוב ושוב. בהתחלה קיפל לחצי וכשנשברו קיפל לעוד חצי וככה המשיך עד שנשאר לו בכף היד הרחבה רק גרגר קטן של עלה שיטה.

מרקו לקח שאכטה גדולה, העשן טישטש את האופק והשדות.

"תביא עוד מהחומר של החתולה המסטולה," בועז הושיט יד לשקיק האפור וגילגל עוד סיגריה עם קצת טבק והרבה ירוק.

הם עישנו והשאירו את המתח והנשים והילדים מאחור.

בועז סיפר בדיחה ומרקו געה בצחוק. "אוי, זה גדול. חולירע הלביאה, חולירע..." הוא צחק ולא נתן לבועז לסיים את הבדיחה. בועז הביט על הירך הבהירה של מרקו, ממש ליד זו שלו. "זה גדול," מרקו אמר שוב ובועז כבר שכח את הבדיחה והאישונים שלו ריצדו כמו איילה במנוסה. החומר שעישנו הסתחרר מהר מדי בראש. הוא עצם את העיניים ונשען.

ואז היה שקט.

הוא שמע את הנשימות של מרקו בשקט הזה ואת הלב פועם לו ברקות.

ואם היה מסובב את הראש, היה רואה את מרקו אומד את המרחק הזה בין הירכיים שלהם. ושותק.

אף פעם לא ראיתי את יונתן ככה. גם לא אחרי שחזר מהברנינג־מן בנוואדה והעיניים שלו נצצו כאילו ראה את אלוהים. חמש־עשרה שנים הוא גרוש. מאז שליאור היה בן שנתיים. הנישואים היו שקר גס וכל מי שבאה אחר כך היתה רק נחמה. מינית, טנטרית, אינטלקטואלית, רגשית, אבל רק נחמה.

עכשיו הוא עמד בכניסה לחווה של זילבר והסתכל עלי בעיניים משתוללות. מתחתיו נצצו פיסות מרוסקות של המוסר שניהל אותו עד היום. כל המחסומים נשברו. אולי זה קרה לו במסיבה. האושר הזה היה שלו, אבל הרסיסים עפו עלי מכל הכיוונים בנדיבות.

הוא חיבק אותי אחרי שחניתי והורדתי את הילדים. ממש מחץ אותי. חיכיתי בסבלנות שהחיבוק ייגמר כדי להכניס אוויר לריאות. אבל כשהוא שיחרר אותי נשאר לי געגוע בשדיים.

"לפחות החיבוק תמיד יישאר לנו," הוא אמר והמילים שלו צרבו אותי באפידרמיס.

"ככה זה," אמרתי ביובש. "אני נשואה."

איתי כבר רץ למאנֵז׳ לבדוק את גולדה, הסוסה החדשה. הוא טיפס על הגדר וקפץ פנימה. הסוסה נבהלה ואיתי התיישב וחיכה. "תראה כמה סבלנות יש לילד הזה," מילמלתי.

"גם לי," יונתן נאנח. "תראי כמה שנים אני מחכה לך."

השפלתי מבט לאדמה הלחה והוא עבר לידי, כתף מתחככת בכתף, והשאיר לי תקתוק מתרגש בתחתית הבטן, עם שיירים עדינים של זיעה. הלכנו לראות איך גדלו העגבניות ששתל ואני התיישבתי בתוך הערוגה. "תיזהרי," חייך אלי, "אם תהרסי את השתילים, תישארי פה לשתול מחדש."

שילבתי ידיים ולא הורדתי את המבט מהכחול הכנוע בעיניים שלו.

יונתן הניח כף יד מחורצת עם ציפורניים מלאות באדמה על שקי הדשן. "מה אני אעשה איתך?" הוא נאנח והאוויר בין כף היד שלו ללחי שלי נשאר דחוס ומצפה. אחר כך הושיט לי יד ועזר לי לקום, ובריזה מתחנפת של ראשית הקיץ דיגדגה אותי בעורף.

ואז הופיעו בועז ומרקו. יואבי היה הראשון שראה אותם ורץ דרך הערוגה של החצילים. בועז ירד מהאופניים ונתן אותם למרקו במחווה כזו של מי שרוכבים ביחד כבר הרבה זמן, ופרש זרועות לחבק את יואבי. הקמטים סביב העיניים של בועז נמתחו ודרך החיוך שלו זהרו השיניים הלבנות, הבריאות. ומתחת לחיוך הלבן ולקוצים ולקאובוי המחוספס, ראיתי את המתבגר הפגיע והרגיש.

מרקו היה אדום — מהשמש, מהחומר שהוא מעשן, או ממבוכה. בועז ויונתן נראו כמו שני תרנגולי קרב, כשעמדו זה מול זה זקופים ומטופשים. התחלתי לצחוק, צחוק אמיתי, מהבטן. צחקתי את הכול. את החרדה מאז שנכנסתי לבית ריק עם מגירות הפוכות ואת ההתרגשות שיונתן הכניס עכשיו לחיים שלי.

"מה מצחיק?" נהם מרקו.

לא עניתי.

יואבי הרפה מבועז והלך בצעדים הקטנים שלו להחזיק ליונתן בקצה החולצה. "פוזים, פוזים," הוא צעק.

"אתה רוצה תפוזים?" יונתן חייך אליו בחום ובחריצי העיניים התחבאה החוכמה השמאנית שלו. הוא קרא לכולם למרפסת העץ. "אני סוחט מיץ ל־כו־לם," אמר ויואבי חייך בסיפוק.

ואז נעמה הגיעה עם הילדים.

"כן, קבעתי איתה פה," אמרתי מול המבט הנוזף של מרקו.

"היית חייבת?" הוא נשף, הכעס והמרירות דבוקים אליו כמו לכה שמסרבת להתקלף מהעץ. מסכן.

"אל תדאגי, אני לא מתרגשת ממנו," נעמה אמרה כאילו שהוא לא פה לידי והמצח הקטן שלה החזיק חזק את התווים העדינים.

"הייתי מגלגלת אותו מכל המדרגות," לחשתי לה כשהוא התרחק והמרפקים המקולפים שלו צימצמו אותו כמו מסגרת מכוערת. הנה עוד משהו בחיים שלו שהוא מזניח. "ובטח לא הייתי סולחת. בשביל מה את צריכה את הדרמה הזאת בחיים שלך?"

"את לא מבינה כלום," היא קפאה מולי.

רציתי להגיד לה שאם היא תחזיק את הזוגיות שלה כל כך חזק, תלחץ ותתאמץ בכל הכוח, היא בסוף תישפך לה מהצדדים. כי מרקו הוא משקולת שמושכת את החיים שלה למטה והוא תמיד יעמיס עליה את הפרא שבתוכו.

אבל לא אמרתי כלום, והם פרשו הצידה ושם היא עשתה את הקסם שלה. הטון המפייס שלה, אשם תמיד, ריכך אותו. הוא תפס את הראש ובעט באדמה, אבל לא הסתכל עליה. רק בהה בקרקע. כשהתקרבו אלינו, הוא הניח יד נינוחה על הגב המפויס שלה. ורק אצלה נשאר הרעד הקטן, הקבוע, של האצבעות. זה שרואים כשהיא מחזיקה סיגריה.

ישבנו במרפסת העץ. איתי פתח את מכסה הפסנתר הישן. "איפה כל הקלידים שלו?" הוא שאל. יונתן פתח את התיבה מלמעלה באצבעות זריזות ואיתי התבונן בחלל העירום שבתוכה.

"בטח היה לו צליל מיוחד," יונתן העביר אצבע על העץ המתבקע בצדי הפסנתר ובתחתית שהתנפחה מלחות.

הערב ירד לאט. המובייל הכהה ניגן ברוח והכניס קצב אחר למחשבות ואז דיברנו בפעם הראשונה על הקומונה.

אדם ביקש לישון אצל איתי והסכמתי. וכשמרקו שאל אם צריך להביא לו בגדים למחר, נעמה צחקה והדביקה אותי במתיקות כנה ושתי גומות חן. "לאדם כבר יש תא בארון אצלנו ומברשת שיניים משלו," הסברתי. "ביום המשפחה איתי צייר גם את אדם והגננת שאלה אם אני בהיריון. אם זה היה תלוי בהם, הם היו גרים יחד."

"למה לא בעצם?" יונתן שאל. "למה שלא יגורו ביחד? למה שכולנו לא נגור יחד?"

"כן, למה לא?" בועז הסתובב אליו עם חיוך ציני וזלזול בעיניים. אבל יונתן לא צחק ולא נבהל.

"לגור ביחד," יונתן חזר כמו מטיף בכנסייה. "כבר שנים אנחנו מפנטזים על קהילה משלנו." הוא הסתובב אל מרקו. "לא ככה?"

מרקו הינהן הנהון ארוך והסנטר נעצר בסמוך לבית החזה. "שנים. בעצם אנחנו קצת קומונה כבר עכשיו, לא?"

"אני מדבר על משהו מעשי," הבלורית האפורה של יונתן קפצה בהתרגשות. "קומונה של אנשים שרוצים לחיות לפי מה שנכון להם, בלי להתנצל ועדיין לשמור על הפרטיות," הוא פזל לכיוון של בועז.

"חווה, כמו זאת," מרקו התפרץ. "עם בקתות במרווח סביר אחת מהשנייה," הוא החזיק את האצבעות קרוב־קרוב, ברווח של פחות מסנטימטר להדגים את המרחק בין הבקתות, ויונתן הינהן באקסטזה.

"אבל גם אזורים משותפים, כמו סלון," יונתן בהה בנקודה דמיונית, שבוי כולו בחיזיון החדש, והוסיף עוד קומה למגדל הקלפים הזה.

נעמה ניפחה נחיריים קטנים. יונתן הבחין בזה בדיוק כמוני. "אם היום היית יכולה לבחור את השכנים שלך," הוא שאל אותה, "מי הם היו?"

היא הסתכלה על כולנו. "אתם."

"אז זהו, בדיוק!"

נעמה כיווצה שפתיים ורודות. "אתה רציני?"

יונתן הינהן.

"משוגע."

"נניח. אבל אני מסתכל עליכם ורואה יותר משותף משונה," יונתן הניח מרפקים על השולחן והעביר מבט תובעני בין כולנו. "כולכם הולכים נגד הזרם במובן מסוים." אצבע אחת, אסרטיבית, הקישה על השולחן ואז הצביעה על ליה ויואבי שטיפסו על הצאלון הישן. "פה בקהילה חושבים שאתם פריקים וקצת תימהונים," המבט שלו חלף בינינו ובועז החליף תנוחה בכיסא.

מרקו קם לחפש את הטלפון שלו וקטע את הנאום המשיחי של יונתן. "אתה יודע שאסור ובכל זאת לקחת," צווח על אדם ותלש מידיו את הטלפון. כשהתיישב חזרה, זועם, אמר, "אני לא רוצה לראות את אדם עוד שנה מכור לאפליקציות ורואה יותר מסך מטבע. וגם את לא," הוא הסתכל על נעמה. "אבל זה מה שהולך לקרות אם לא נעשה מעשה ונייצר לו סביבה חלופית, מעניינת, כך שהוא בעצמו יוותר על המסך."

כולם הסתכלו על בועז.

איתי הביט בי ושאל אם זה אומר שהוא ואדם יגורו ביחד, ונעמה ענתה במקומי בסבלנות הנצחית שלה ואמרה שזה רק חלום שאנחנו מדברים עליו.

"אני חושבת שזה חלום לא רע בכלל," אמרתי. "אני כבר שנים מסתובבת בתחושה שאני בקהילה הלא נכונה. ולילדים זה אפילו עוד יותר משמעותי עם הלחץ החברתי, המסכים והג'אנק פוד." חיפשתי את העיניים של נעמה אבל הן חמקו ממני אל השדה שמעבר למרפסת ובועז היה עסוק עם יואב, בכוונה.

"לחיות ביחד עם עוד משפחות? את צוחקת עלי?" נעמה החזירה לי. "בקושי אני מצליחה להשתלט על שלי," היא הגניבה מבט למרקו.

"אולי דווקא להפך," אמרתי. "אם נחליט מראש על הגבולות וכל משפחה תגור במתחם שלה, זה יכול לעבוד הרבה יותר טוב מאיך שאנחנו חיים היום."

"בואו נשחק בנדמה לי, רק לערב הזה," אמר יונתן.

נעמה גילגלה עיניים. "מה שתגידו."

יונתן סיפר על קהילה בפורטוגל שהיה בה חודשיים. הוא דיבר על ערבות הדדית ושותפות אמיתית ותחושה עמוקה של שייכות. קומונה שלמדה מהשגיאות של הסיקסטיז והשקיעה הרבה מחשבה בניסוח חוזה ברור בין החברים, בחלוקה הגיונית של אחריות, באג'נדה חינוכית ובקשר פורה עם הקהילה מסביב. עם כל משפט שאמר, הדביק אותנו יותר ויותר בחלום הירוק הזה. משאלות על הקומונה בפורטוגל עברנו לדבר על הקומונה "שלנו". רבנו אם יהיה מטבח משותף או לא ובסופו של דבר סיכמנו על מטבח משותף ולצדו שני מטבחים פרטיים קטנים — אצל נעמה ומרקו ואצלנו.

"ומה אם מישהו ירצה להצטרף? או מישהו מאיתנו ירצה לצרף מישהו?" שאלתי ומיד התחרטתי. בועז הציץ לכיוון שלי ויונתן שתק והריסים שלו ליטפו את האוויר בסבלנות.

"בואו נסכם שחוץ מבת זוג שיונתן יביא, נצטרך הסכמה של כולם פה אחד עבור כל מצטרף," נעמה ענתה ויונתן מתח שפתיים לחיוך מעל שיניים עקומות.

עקומות כמו שלי.

חשבתי שחבל שעל בת זוג של יונתן לא נצטרך הסכמה של כולם.

ואז דיברנו על חלוקת ירושלים. כלומר, על עניין הבשר.

"כל הרעיון בלהקים קומונה בחווה זה לבוא ממקום של חמלה. לעצמנו, לבעלי החיים," יונתן הצביע סביב. "איך נגדל עזים וסוסים ותרנגולות ונגיד לילדים אחר כך שאנחנו אוכלים חיות?"

נעמה, הצמחונית, הינהנה והניחה כף יד עגולה על הכתף של בועז. "לא ככה?" היא שאלה אותו. אבל בועז אפילו לא סובב את הראש, והיד שלה נשארה שם, עם הציפורניים הקטנות.

"אנחנו אוכלים חיות?" איתי שאל אותי בפנים מבועתות, ובועז ירה ביונתן מבט נוזף וחפן ברוך את התלתלים הכהים של איתי. "יש אנשים שאוכלים חיות. אבל לא אנחנו."

"מתי הוא מתכוון לספר לילד שהמבורגר לא גדל על עץ?" נעמה לחשה לי.

"במסיבת גיוס," עניתי והיא צחקה. ובאותה נשימה פנתה בחזרה אל הקבוצה והודיעה שהיא לא מתכוונת לעבור לשום קומונה אם לא יהיה בה מרחב צמחוני.

מרקו עיקם פרצוף, כמו שרק דרום אמריקאי שקיבל בשר מיובש במקום מוצץ בינקות יכול לעקם. "יעיפו אותי מהמשפחה," יילל. בפעם הראשונה אי־פעם הייתי לטובתו.

קמתי אל המטבחון ועירבבתי אבקת צ'אי שיונתן הביא מההודי של התבלינים ברמלה. יונתן קם לשטוף כוסות בכיור ועקב אחרי בעיניו כשהתכופפתי למדף התחתון לשלוף את הפינג'ן וגם כשלקחתי מהידיים שלו את הספוג לסבן את הכוסות בעצמי. החלל בינינו בער וצרב לי בעור הרך של הירכיים.

"אנחנו שלושה צמחונים מתוך חמישה," נעמה לא הרפתה.

"והילדים?" מרקו שאל והגבות העדינות שלו התעגלו בתקווה.

"דווקא בגלל הילדים, כל המוסר הכפול הזה הוא סיבה לצמחונות. אבל נמצא פשרה," נעמה סיכמה את הדיון והשמרנות והבינוניות הקטינו לה את העיניים וכיווצו לה את הפרצוף. מרקו ואני איגפנו אותה במבטים.

"נו, מקסימום תקבעו יום או יומיים בשבוע שלוקחים את כל הילדים לאכול בשר בחוץ," אמר יונתן.

"שני וחמישי?" שאלתי את מרקו, מובסת. "אתה, אני וכל הילדים? נלך למוסא להרביץ שיפודים."

מרקו הינהן.

ורק בועז לא אמר כלום. מההתחלה. לא על הרעיון המטורף של יונתן ולא על איך העמדתי בינינו את עניין הבשר ועשיתי יד אחת עם מרקו. כבר כמה חודשים שבועז צמחוני. לא סתם צמחוני. מיסיונר. יום אחד ראה בפייסבוק סרטון קורע לב על עגלים, חזר הביתה, זרק את כל הבשר מהמקפיא וניסה לגזור עלינו צמחונות. הוא ויונתן החליפו מתכונים כמו עקרות בית משופשפות ואני תהיתי מה קרה לצייד ההוא שלי, זה שהתחתנתי איתו.

התקרבתי ושלחתי יד לעורף הרחב שלו, ליטפתי בעדינות, נזהרת לא לשרוט עם הטבעת המחודדת. מתחת לכריות האצבעות שלי דיגדג בהתרסה עור הברווז שלו והוא הוריד לי את היד. האנרגיה המבוהלת בגוף שלו זיגזגה בחשש ביני ובין יונתן. מה עובר לו בראש?

היה מאוחר כשמרקו אמר, "אז הולכים על זה? מרימים קומונה?" הוא העביר מבט שובב בין כולנו, וכולנו הסתכלנו על יונתן. יונתן חייך אלינו בידיעה ובביטחון ופתאום המחומש הזה נראה לי צורה מאוזנת ואורגנית מאוד.

"אתם אמיתיים?" בועז ניפץ את האידיליה. "באמת הייתם עוברים לגור בקומונה בהחלטה של רגע? כי אם כן, אז אני אהיה המבוגר האחראי." ואחרי שהעיניים שלו נתקלו בשלי, הוא הוסיף, "צריך לחשוב על זה. זאת לא החלטה שמקבלים ברגע. אנחנו מדברים על משפחות ועל כסף וקרקע. ובניגוד אליכם, אני לא משחק פה בנדמה לי," והכבל הדמיוני שמתח בינו ובין יונתן חישמל גם אותי.

אבל הרעיון נשאר יציב, בינינו, ואחרי השבת ההיא במרפסת העץ נוספה באוויר לחות חדשה, ממסכת, שבודדה אותנו מהשאר.