הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
0
5
1
5
נזק מושלם
35 

נזק מושלם


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
0
5
1
5
35 
35 
מו"ל: אורית פטקין

תקציר

כולם משקרים. לפעמים שקרים לבנים ולפעמים כאלה שיכולים להרוס חיים.

 

מילי שיקרה לכולם, אך בעיקר לעצמה. היא לא חשבה שהשקר שלה יזיק לה עד שהתעוררה למציאות ששברה את ליבה. היא זאת שבחרה לשכוח, לא להתמודד עם האמת שהייתה חלק בלתי נפרד מחייה. כאשר הכתה המציאות בפניה היא הבינה שדברים יכולים להשתנות עבורה. תוך כדי מסע נפשי מסובך היא מבינה שגם היא יכולה להיות מאוהבת. כמה שווה האהבה הזאת? האם יש לה מחיר? ומי יהיו אלה שישלמו אותו?

 

גלעד בחר לזכור. הוא לא רצה לשכוח את כל מה שעבר בחייו, גם לא את הרע, עד שהבחירה כבר לא הייתה בידיו. האמת משתנה, ומציאות מדומה תופסת את מקומה. דמות מהעבר מוצאת את דרכה אל ההווה ומנסה להשפיע על תוכנית שנרקמה בשם האהבה. מי מהדמויות תצליח להכתיב את רצונה?

 

מה קורה כששקר ואמת מתמזגים למציאות אחת המורכבת מגבר ואישה? וכמה חזקה היא אהבה שנבנית על קרקע לא יציבה שעלולה להתמוטט בשבריר של שנייה?

 

זהו ספרה האחד־עשר של אורית פטקין.

קדמו לו "לורי", "חצויה", "נטע אהובתי", "מִיה רוזה", "שני מלאכים", "אהבתי אותך", "חיים של שקר", "פעמיים עשרים", "אהבה למכירה" ו"לאהוב את סטלה".

 

  • ISBN: 290519-1708
  • מו"ל: אורית פטקין
  • יצא לאור ב-: 30/05/2019
  • שם המחבר: אורית פטקין
  • זמין להשאלה: כן

רגע לפני הפרולוג

לא זיהיתי אותם. לא ידעתי מי הם. שיקרתי לעצמי ושיקרתי להם. אני לא רוצה לזכור אותם. רוצה להעלים אותם מחיי לנצח, וזאת העובדה היחידה שחשובה כרגע.

עשרים שנה שאני סובלת אותם, חיי קשורים בחייהם בגלל הזיכרונות. היו ימים שניסיתי להעלים את הזיכרונות אך זה לא הצליח. היום, אף זיכרון לא יצא החוצה, בחרתי למחוק את תוכן הקופסה הארורה שנקראת מוחי ולשכוח אותם. אשקר להם במצח נחושה, אעשה את עצמי חסרת זיכרון עד שאשתחרר מהם.

אושפזתי. הם קבעו שמשהו לא בסדר אצלי. איך ייתכן שאיני זוכרת אותם? לא אכנע, לא אתן להם להשפיע עליי. אני איתם סיימתי.

 

בזמן האשפוז פגשתי אותו במחלקה. טענו שהוא סובל מפוסט־טראומה. הוא היה חייל ואז כבר לא. הוא נפצע אבל החלים. הוא נפצע אבל לא החלים. הזיכרונות שלו לא מרפים, הוא לא מצליח לשחרר, בדיוק כמוני. הוא כאן כי הוא זוכר. אני כאן כי בחרתי לשכוח.

ניגשתי אליו.

דיברתי איתו.

הקשבתי לו. שעה שלמה של מלל מלא משמעות. תהיתי אם הרופאים הקשיבו לו. הוא סבל, היה נתון ללחצים בלתי פוסקים של החברה להיות בסדר. ומי בכלל קובע מה זה בסדר? מה הסטנדרט המקובל כדי להיות מושלם? אותי לא קיבלו בגלל הסטיות שלי, ולכן בחרתי לשכוח. אותו מנסים לרפא מהצלקות שלו, ולכן הוא נאלץ לזכור.

ישבנו בלובי המחלקה, לבושים בלבן מעוטר בוורוד, הבטנו באליטות שהסתובבו סביבנו והרימו את ראשם גבוה במחשבה שהם יודעים מה לא בסדר איתנו, להם יש פתרון לכל המצוקות שלנו, כך לפחות הם חושבים.

הם טועים. לנו יש פתרון למצוקות שלנו. איני זקוקה לליטופים שקריים שיוכיחו לי שאני מושלמת. אני לא מושלמת, אני פגומה כל כך שזה מושלם בעיניי. כך בדיוק אני רוצה להיות.

והוא? הוא כבר אבוד. הוא נתן להם להטריף את דעתו בעזרת הכדורים שלהם והדעות הטיפשיות שלהם, אך אחרי השיחה שלנו הוא הבין עד כמה הוא מושלם, אבוד בתוך המושלמות שלו.

הוא הבטיח לשכוח, לא לאפשר להם לשלוט בו יותר, לא לתת להם פתח לחייו, לראשו, למחשבותיו. הסודות שלו מהיום יהיו רק שלו. חייו יימשכו כי הוא בוחר לעשות זאת.

ראיתי בו חלק שבור שיכול להשלים אותי. הוא ראה בי מטורפת שמשקרת לכולם. חיינו משתלבים נהדר יחד בתוך הטירוף הזה שנקרא אנחנו.

 

בלילה שמעתי את הצרחות. האח התורן המשיך לצעוק על כל המחלקה להיות בשקט, אך הצרחות שלו לא הרפו מאיתנו. לא יכולנו לישון נוכח מצוקתו. ידעתי שהם ריסנו אותו. שוב.

בבוקר חיפשתי אותו בין המהלכים במחלקה, אך הוא לא היה. ניגשתי לאחות הבוקר, והיא אמרה שאין זה ענייני. פחדתי ממנה, פחדתי מהם, פחדתי מכולם. בערב הוא הגיע לחדר האוכל. עיניו היו מעוטרות בשקים שחורים, ושפתיו נראו חסרות צבע, חסרות חיות. הוא מת מהלך, הוא כבר לא הוא. הסמים יחזיקו אותו הלילה, ידעתי שהוא יישן כמו תינוק בהשפעתם. הלילה כולנו נישן.

רציתי להשתחרר הביתה אך לא יכולתי להשאיר אותו כאן. כאשר הגיעו הוריי לביקור, נתתי לאפי לנזול ולמחשבותיי לנדוד. שיקרתי להם במצח נחושה. "מי אתם?" שאלתי כלא יודעת. "למה אתם כאן?" הכאבתי להם בכוונה. הרופאים החליטו שאני עצמאית וצלולה, לכן אוכל לשחרר את עצמי בכל רגע שאחפוץ, אבל הוא לא. הוא תקוע כאן עד שיבינו הרופאים שהטוב ביותר עבורו יהיה להתקדם הלאה, להפסיק לדון בעבר ולהחיות את הסיוטים מדי יום ביומו.

"תשקר להם," אמרתי בבוקר שאחרי, בבוקר שהוא היה מספיק צלול כדי להקשיב למילותיי.

"ולהיות כמוך?"

"עדיף להיות כמוני מאשר לצרוח כל לילה. עדיף להתחיל מחדש, לפחות לנסות, מאשר להיות מסומם רוב הזמן."

"אני לא יודע. לא נראה לי."

"למה אתה לא בבית חולים צבאי שמתמחה במצבך?" התעניינתי.

"למה את לא בבית?" הוא עקץ. "העבירו אותי לכאן כי קבעו שאני מקרה קשה."

"אתה מקרה קשה?" לעגתי. "אתה לא מקרה קשה. ברגע שתצא החוצה ותחיה, תבין שבזבזת זמן יקר."

"למה את עדיין כאן?"

"בשבילך," עניתי בכנות, "אני מפחדת שיסממו אותך כל כך שתשכח מי אתה."

"אני לא אשכח. לעולם."

"נצא יחד."

"אין לי לאן לצאת, נכון יותר אין לי בשביל מה."

"אני יודעת, לכן אני מחכה לך."

"אבל לך יש לאן לצאת. יש לך בית לשוב אליו."

"בית שאני לא רוצה, הבית שבו גדלתי."

"הלוואי שיכולתי לשוב לבית שבו גדלתי," ניכר עצב בקולו.

"לא היית רוצה בית כמו שלי. זוהי ממלכה של שליט אחד, דיקטטור רשע שחושב שהוא אחראי על כולם."

"לפחות יש לך מיטה חמה."

"לכן אתה נשאר כאן? בשביל המיטה?"

"גם אני שקרן. שיקרתי אפילו לך."

"והצרחות? גם הן היו שקר?"

"הצרחות נועדו כדי להבטיח לי מיטה חמה וארוחה טובה." מילותיו נשמעו כמו שקר, אבל בחרתי להאמין להן.

הוא בדיוק כמוני. בורח מהמציאות העגומה של עצמו ולא אכפת לו מהדרך, לא אכפת לו מה חושבים עליו. העיקר המטרה.

 

הלילה היה שונה מכל הלילות ומוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ללא החלוק הלבן המעוטר בוורוד, בעצם ראיתי אותו כמעט לגמרי עירום. הצרחות התחילו בדיוק בחצות. נמאס מהרעש שלו בכל פעם מחדש. הוא בטוח משקר, לא ייתכן שהוא באמת עושה את עצמו. התיישבתי במיטה והקשבתי לאחיות דנות במצבו. הן החליטו לקרוא לשני אחים ממחלקה מקבילה ולהוריד אותו לבידוד, שם הוא יכול לצרוח ולא ישמעו אותו. נעמדתי במסדרון החשוך וחיכיתי לראות מה יקרה.

הצעקות פסקו, ואז ראיתי אותו. שני אחים סחבו את גופו הגדול, והאחיות הלכו בעקבותיהם. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים, ופלג גופו העליון היה עירום. הם סיממו אותו. סיממו אותו יותר מדי כדי שיוכלו להעביר אותו. ראיתי את הקעקועים על חזהו ועל זרועותיו ורציתי לראות את כולו. למה הוא נותן להם להתנהג אליו ככה? למה הוא נכנע להם? נכנע לעצמו.

"תיכנסי למיטה ומייד!" נזפה בי האחות, ובלי לחשוב פעמיים צייתי לה.

 

הוא היה הראשון בחדר האוכל. האור כנראה הפריע לעיניו כי משקפי שמש עיטרו את פניו היפות. הוא שתה תה ואכל מעוגת הגזר המפורסמת של המחלקה.

"ראיתי אותך אתמול בלילה," רציתי שידע.

"ראיתי אותך אתמול בלילה," הוא ענה לי בצורה מטרידה.

אחרי האוכל כבר לא דיברנו ולא נפגשנו, הוא הסתגר בחדרו. בערב הלכתי לחפש אותו ואז הבנתי למה טוב לו כאן כל כך.

ישבנו היה מכווץ וכל שריריו דרוכים. הוא נע לאט ואז הגביר את הקצב, משמיע קולות מוכרים. רגליה היו כרוכות סביבו, אך לא יכולתי לראות אותה, ואז שמעתי אותו קורא בשמה. קורא בשמי. אולי שמה זהה לשמי? גל עצום עבר לאורך עמוד השדרה שלו, ועכוזו התכווץ בעוצמה. אהבתי את מראה גבו המפוסל, דמיינתי שאלה רגליי שעוטפות אותו בחוזקה.

הוא התרומם מעליה והבנתי מי זאת. הוא אכן קרא בשמי ולא בשמה.