הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
נבדה

במקום 36 

25.2 

נבדה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 36 

25.2 

במקום 36 

25.2 

גודל (עמ'): 80
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

נבדה נפתח בהתרסקות מטוס, ובקופסה שחורה שמתגלה שנים אחר כך בלב הבית. בתנועה שחוצה יבשות ומדלגת קדימה ואחורה בזמן, מנסה המספרת לאתר את החלקים שהתפזרו, ולהרכיב מחדש את דמותו של אביה, הטייס, ואת סיפור המשפחה.

הפרוזה הלירית של נבדה הולכת על חבל דק שבין התפרקות ללכידוּת. מתוך השברים הולך ונבנה הסיפור, פיסות של חיים, אֵבל, אשמה וכמיהה. אט-אט נחשף מרחב משפחתי שהוא אתר התרסקות, דגם משפחתי שנמצא "בתוך שבר אחד גדול". יותר מכול נבדה הוא סיפור על אב ובתו: אב שקומתו הולכת ונכפפת, וילדה שבגיל שש מנסה, כמו אביה, לעוף.

זהו ספרה הראשון בפרוזה של מיטל זהר. ספר שיריה, הבית לָקח (הליקון, 2014), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.

  • ISBN: 31-9006778
  • גודל (עמ'): 80
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 01/09/2019
  • שם המחבר: מיטל זהר
  • זמין להשאלה: כן

1

באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה. הוא לקח אתו למטה שני חברים, אחד איבד יד, השני את שתי הרגליים. הוא עצמו נחבל בגב ובראש, חתך אופקי במצח, מקביל כמו פלס לאדמה. חרטום המטוס נמעך כמו קופסת שימורים. הוא זחל מהחלון החוצה, חצה על הבטן את Highway 50, רצה להזעיק עזרה. כעבור יומיים מצאו אותו זרוק ליד תא טלפון עם אסימון ביד. במטוס לא היתה קופסה שחורה.

עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה.

בין 1 ל־2

היתה קופסה שחורה: התאונה נגרמה בשל טעות אנוש, הטייס טעה בהערכת הגובה. הוא יצא מזה בחיים, אבל בגלל שברים בחוליות עמוד השדרה איבד כמה סנטימטרים מגובהו. אפשר לומר שהחיים כופפו אותו (שהוא הלך והתמעט).

2

היינו צריכים להביא הורים שעוסקים במקצוע מעניין. שבוע לפני היה אדריכל, שבועיים לפני זה גם (למורה לא היה נעים לסרב). טייס היה כבר סיפור אחר. שני ילדים הגיעו אחרי שכל השבוע הם היו חולים.

הוא פתח בכמה מילים כלליות על מכניקה, אחר כך הסביר על כוחות אווירודינמיים: משקל, עילוי, דחף וגְרר. הוא התעכב יותר מדי ובלי שהתכוון על כוח העילוי והרחיב בנושא הפרשי לחצים, אפילו הזכיר את עקרון בֶּרנולי (היינו בכיתה ב'). בסוף ביקש שכל אחד יוציא דף, הראה איך לבנות כנפיים, אמר לנשוף.

לא קרה כלום. בכל אופן לא משהו שיכולנו להבחין בו. סשה ספיבק מעך את הנייר לכדור וניסה לקלוע לפח. אופיר פרידמן שאל כמה זמן נשאר עד ההפסקה. המורה תמי קמה מהכיסא ואמרה שהמפגש היום יהיה קצר יותר מהמתוכנן. אבל אבא שלי לא זז: עומד כפוף לפני הלוח, מחייך כמו אידיוט.

0

המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה, רק שמשהו יקרה. בכל זאת הייתי הבת שלו.

1-

לא, זה לא נכון. גם אני קמתי. יצאתי עם כולם להפסקה. הוא המשיך לעמוד שם עד שהאדמה בלעה אותו. טייס ללא מטוס התרסק ב־ב'3, הודיעה סגנית המנהלת בכריזה. הוא השמיע קולות של חיה שנלכדה, קולות סמיכים, מתחתית הגוף, לא הבטתי לאחור (אבי נופל, צל גדול על השמיים).

3

פעם אחת בלעה אותו האדמה. הייתי קטנה, עמדנו בתור בסופּר. חיבקתי אותו. פתאום הוא הדף אותי בשתי ידיים, בכוח. כשהרמתי את הראש הבנתי שזה לא הוא, שזה מישהו אחר, דומה לו. התחלתי לרוץ בין המעברים. לא מצאתי אותו, אני לא מוצאת.

4

לפני כמה שנים הוא בא לבקר אותי בדירה שעברתי אליה בתל אביב (קניתי עוגיות ללא סוכר, הסוכר שלו היה בשמיים). ישבנו במעבר בין החדר לשירותים, בין כל הארגזים, על שני שרפרפים חדשים מאיקאה. הוא נראה עצום, פיל שהתיישב על גזע כרות, לא היה לו נוח. לא הצעתי לו לעבור לַחדר, בדיוק סיימתי לנקות שם.

שאלתי אותו, בפעם הראשונה, על "התאונה ההיא" (אף פעם לא קראנו לתאונה שלו התרסקות, כמו שלא קראנו למחלה שלה סרטן; רק ברגע האחרון היא מתה מסרטן ולא ממחלה קשה). הוא הביט בי בעיניים קטנות, עכורות, אמר: מה כבר יכולתי לעשות מה כבר יכולתי לעשות לא יכולתי לעשות כלום     אני יכולתי לעשות משהו?

5

מאז ומתמיד הגרסה הרשמית - שלו, של הבית - היתה שקרתה תקלה במנוע. כבר בגיל קטן הבנתי מה הופך שקר למוצלח: אשמה, היצמדות לפרטים. למשל, שתי רגליים ויד.

6

בַּסוף המחלה הקשה הגיעה לה לצוואר. שנים אחרי שהיא מתה עדיין הייתי חולמת את אותו חלום: היא הולכת ברחוב הראשי של העיר (למכולת, למאפייה, לבנק, ממני), פתאום מגיע מטוס משומקום, מעלות, בחוליה C2.

7

באותו בוקר נכנסנו לאוטו ונסענו כמה שיותר מהר לבית החולים. אחי ואחותי כבר היו שם, הם נשארו אִתה בלילה. כשנכנסנו לחדר הם עמדו ליד המיטה והיא כבר היתה מתה. בלי לחשוב פעמיים הוא לקח סדין וכיסה אותה עד מעל לראש. אחותי צעקה עליו (חושב שהוא בסרט הוליוודי, אמרה לאח שלי כשיצאנו משם). אני הורדתי את הסדין וקיפלתי עד המותניים, אבל האמת שאני חושבת שסדין על הראש זה מה שהיא היתה רוצה (היא לא היתה במיטבה).

8

היא צעקה עליו כאילו הוא חונק אותה, כאילו היא מתה בגללו. זה לא היה חדש: תמיד האשמנו אחד את השני במה שקורה לה. פעם אחת, כשהייתי בתיכון, הוא העיף אותי מהבית בגלל זה ("את עושה את אמא חולה"). לקחתי מברשת שיניים ויצאתי, נשבעת לא לחזור. תכננתי להגיע עד ניו יורק, אבל אחרי חודש זחלתי, רזה מאד, חזרה הביתה.

והוא צדק: באמת עשיתי אותה חולה. לא רק אני - כולנו. גם היא, עם כל הספורט והדמיון המודרך, עשתה את עצמה חולה יותר. כשחוטבים עצים עפים שבבים, זה חלק מהחיים, אנשים עושים אנשים חולים.

בלילות היינו שוכבים במיטות עם עיניים בתקרה, מתפשטים אחד בשני כמו סרטן.

9

עוד באותו היום, כשחזרנו מבית החולים ואנשים התחילו להגיע לבית, הוא הוסיף לה את הזכרונה־לברכה: שרה־זכרונה־לברכה, אשתי־זכרונה־לברכה, אפילו כשדיבר אלינו ("אמא־זכרונה־לברכה"). בזמן השבעה הוא אכל דברים שבחיים לא היה נוגע בהם אם היא היתה לידו. אף פעם לא ראיתי אותו זקוף כל כך.

אבל ביום האחרון, כשהבית התרוקן וגם החברים שלהם מהקאנטרי הלכו, הוא שוב התעקם. יצאתי ללוות אותם לאוטו, כמעט נכנסתי להם לבגאז'. אחר כך עליתי הביתה, פוחדת לפתוח את הדלת, לא יודעת מה חשבתי שאמצא (אותו על סולם, יורד אל בטן האדמה). הוא ישב מול המחשב, ערמה של פתי בר ליד העכבר, הכלב על הברכיים. לפני יותר ממאתיים מיליון שנה החלה פנגיאה להתפרק. הוא נראָה בסדר.

10

לחדר השינה שלהם הוא לא נכנס. רוב הזמן ישב מול המחשב או במטבח, אפילו ישן שם. בבקרים הייתי מוצאת אותו שרוע על השולחן, איברים פנימיים ומוח.

11

כשהיא היתה בחיים הוא היה מתגנב למטבח בלילות, מוציא בשקט את הקופסה של הפתי בר מהארון. הייתי עושה את עצמי ישנה על הספה בסלון, וברגע שהוא היה פותח את הקופסה הייתי מתרוממת, בלי משקל, נועצת בו את העיניים שלה. הייתי תופסת אותו על חם, עם הפתי בר ביד, תמיד הוא היה מתחיל לזמזם.

12

הוא היה מחזיר לי: פותח את הדלת של החדר שלי באמצע הלילה, בזמן שהייתי רואה פורנו ב־RTL. אחר כך מלשין עלי לבית, ובמשך שבוע הבית (כולל הכלב) לא היה מדבר אִתי.

13

כשעוד הייתי מתעוררת עם הכאבים באוזניים, הייתי קמה והולכת לחדר שלהם. היא תמיד ישנה בצד הקרוב לדלת, עם הגב לדלת, והוא ישן בצד הרחוק, קרוב לחלון. אסור היה להעיר אותה: אם בטעות היא היתה מתעוררת, היא היתה מרימה את הראש ואומרת, בקול חד ובהיר, זעם לבן, לחזור למיטה תכף ומיד (היו לה סכינים מתחת לכרית). אחר כך היא היתה מסתובבת, שוב מפנה את הגב אל הדלת, נרדמת תוך שנייה.

כדי לא להעיר אותה הייתי צריכה לעקוף את המיטה ולהגיע לעבר השני, אליו. זה לא היה פשוט: בגלל הגב הדפוק שלו היתה להם מיטת מים ענקית שמילאה כמעט את כל החדר, ייבוא מיוחד מארצות הברית (עד גיל מאוחר יחסית חשבתי שיש בה דגים). הייתי עוצרת את הנשימה, הולכת על קצות האצבעות, נאחזת לבסוף באדן החלון.

לא הייתי צריכה להניח עליו יד. הוא היה מרגיש אותי מיד ומתעורר, כיתת כוננות שחיכתה לי כל הלילה, אבא־אימהית. היינו יוצאים מהחדר בשקט, הולכים בחזרה למיטה שלי. הוא היה מניח לי מגבת קרה על המצח (גם כשהיתה לי דלקת בכתף), יושב לידי עד שהייתי נרדמת, נרדם גם.

14

לפעמים דלת חדר השינה שלהם היתה סגורה. האור בפנים כבוי, השעון המתכתי שלו מונח על השיש במטבח (הוא הקפיד להוריד אותו גם כשרחץ את הכלב). הייתי עומדת מול הדלת הסגורה, מנסה לדמיין: הפנים שלו קרובים לפנים שלה, נשימות קצרות, היא על גבה. אבל תמיד אחרי שנייה התמונה הזו היתה נשמטת, והמחנק שהרגשתי, הקיר שנסגר כמו צלקת במקום שהיה בו פעם חלון.

15

באופן כללי לא היה ביניהם מגע, אולי רק באירועים משפחתיים (אירועים משפחתיים מחוץ לבית). היא שמרה ממנו מרחק, אף פעם לא ראיתי אותה נוגעת בו (לכן, באותם אירועים־משפחתיים־מחוץ־לבית, כשהמרחק ביניהם הצטמצם, הוא באמת היה נופל על צווארה, מאושר). אבל בשבוע האחרון, גוססת מאד, מבלבלת ביני לבין אחותי, היא ביקשה שהוא יהיה לידה ("אני רוצה שאבא יהיה לידי"). אני חושבת שהבקשה הזו הכתה בנו יותר מהמוות עצמו. אני זוכרת את אח שלי ואותי עומדים במסדרון המחלקה, אובדי עצות: לא ידענו איך לקרוא לו ואיך פתאום קרה שהפסדנו במערכה על לבה.

16, או קצת לפני 0

היא מתרחקת, נשטפת עם הזרם. הוא ואני עומדים במים הרדודים. הם מגיעים לו עד הברכיים ולי עד בית החזה. אני מביטה בו בזמן שהוא קושר, לאט ובקפדנות, חבל לאבוב. אחר כך הוא מניח את האבוב על המים, אוחז בו כדי שלא יזוז. אני מתיישבת על האבוב. הוא שואל אם אני מוכנה. אני מוכנה. הוא מרפה ואני מתחילה להתקדם עם המים. מאחורַי החבל משתחרר, החבל מתיישר, החבל נמתח מקצה לקצה. אני נעצרת, הנהר ממשיך. הוא מושך אותי חזרה. אני חוזרת.

*

הוא נושא אותי על כתפיו לאורך נהר הירדן, דרך השבר הסורי־אפריקאי, עד למקום הנמוך בעולם, ומשם נמוך יותר, הביתה.

17

בימי ששי בצהריים היינו נוסעים לחבר שלו פבריציו. כל השבוע הייתי מחכה שיום ששי יגיע. באותו זמן יום ששי היה מקום. לפבריציו היו שתי בנות, אחת מהן בגילי, ושולחן פינג פונג. דיטה, אשתו של פבריציו, היתה מכינה את העוגה עם המרציפן שהוא אהב (דיטה ופבריציו חיבבו אותו מאד). אחר כך היינו חוזרים הביתה, בדיוק בזמן ל־WWF, מדליקים את הטלוויזיה הקטנה בחדר שלי. אני שוכבת על מיטת היחיד, הוא על השטיח מתחתי, רק שנינו, ככה היתה בולעת אותנו האדמה.

17-

בבטן האדמה אפשר לשמוע את ברנדה לי שרה, ואותנו שרים אִתה: Break it, break it to me gently. Give me time, give me a little time to ease the pain. Love me just a little longer, cause I’ll never, never love again.

18

אם לנסות ולסמן איזושהי תפנית, מקרה מיוחד ורב־רושם, אפשר לחזור לאותו יום ששי שהפלצתי אצל פבריציו. זה קרה בזמן שאכלנו עוגה בסלון. עשיתי כאילו כלום לא קרה, אפילו התחלתי לזמזם, אבל היה ברור שכולם שמעו. כשנכנסנו לאוטו הוא עימת אותי עם מה שעשיתי (הכחשתי; "את משקרת, איזה בושות את עושה"). עברו חודשים עד שחזרנו לשם.

ואז גם הגיע שלב שהייתי מתעצבנת על זה שהוא נרדם בזמן שאנחנו רואים WWF. הייתי צועקת שאם הוא עייף עדיף כבר שילך למיטה, כמעט נועצת בו את המרפקים שלה כשנחר. אחר כך קיוויתי שיקרה משהו למחשב או לאוטו ושהוא לא יוכל לראות אִתי את התכנית מלכתחילה (בערך באותו הזמן הבנתי שמדובר בתכנית), או שרק הייתי מחכה שיתחיל לנחור, שאוכל להגיד לו ללכת למיטה. רציתי לאונן מול ההַארטבְּרייק קיד, וכשהוא היה יוצא מהחדר, הייתי מתהפכת על הבטן, נוגעת בעצמי, גומרת ונרדמת. כבר לא שינה לי מי ניצח, פתאום עמדנו משני צדיו של השבר.

19

בַּסוף אח שלי נשאר למעלה ואני ירדתי לקפטריה. הוא בדיוק אכל קרואסון בעמידה. קראתי לו מהצד השני, הוא לא שמע אותי בפעם הראשונה. אמרתי לו לעלות, שהיא קוראת לו (הוא גם היה מופתע).

הוא ישב על המיטה, כמעט לא זז ממנה. החבל נמתח ואחר כך נקרע. בבת אחת הוא נעשה אלמן.

*

מאז אותו יום יש לי את אותו החלום שחוזר: אני לא מוצאת אותו - לא בחוץ, לא בבית - ובחצר האחורית יש חבל תלוי על עץ.