הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
מתוקות קטנות
37 

מתוקות קטנות


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

כשדסטיני חוגגת יום הולדת 12, אמא שלה מתכננת עבורה מתנה מיוחדת: הן ייסעו ללונדון לפגוש את אבא של דסטיני, הזמר המפורסם דני קילמן.


הבעיה היא רק שדני קילמן לא יודע שדסטיני היא הבת שלו.


לסאנסט בת ה-11 יש בעיות אחרות, אבל הן מטרידות לא פחות. סאנסט היא הבת הרשמית והחוקית של קילמן. החיים שלה אמורים להיות מושלמים, אבל הם לא. אביה הכוכב ואמה הדוגמנית לא מפסיקים לריב, אחותה הקטנה והבלונדינית היא חביבת הצלמים ואחיה הפעוט סתם מרגיז. החיים בצל העיתונאים והמצלמות יכולים להיות קשים.


אבל הכול משתנה כשסאנסט ודסטיני נפגשות.


סאנסט ודסטיני – שתי ילדות, שני בתים, שני עולמות. המפגש ביניהן ישנה את גורלן לנצח.


ג'קלין ווילסון היא אחת הסופרות האהובות והמצליחות בעולם. במתוקות קטנות היא מספרת על מפגש יוצא דופן בין שתי בנות מקסימות שנולדו לאב אחד, אבל לחיים שונים לחלוטין. זהו מפגש המעלה נושאים כמו אי-צדק חברתי, חייהם הסודיים של ידוענים מאחורי המצלמות וכוחה של התקשורת להרע או להיטיב.


בין ספריה הקודמים של וילסון: חברות בפיג'מות, ילדות רעות, נערות בלחץ, הסיפור של טרייסי ביקר ועוד רבים.

  • ISBN: 3624810
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 09/09/2014
  • שם המחבר: ג׳קלין ווילסון
  • תורגם ע"י: סיגל גפן
  • זמין להשאלה: כן

1

דֶסְטִינִי

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לדס־טי־ני..."

אני נשלפת מתוך שמיכת הדובונים שלי ונשענת על המרפקים.

"חג לה שמח וזר לה פורח, היום יום הולדת לדֶסְטִינִי!"

אמא תופסת בשמיכת הפוך ומנסה לתפעל את הפִּיות של שני הדובים הגדולים כאילו הם בובות כף יד ומשמיעה נהימות "מזל טוב" דוביות. היא משחקת איתי במשחק הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני אולי מבוגרת מדי בשבילו, עכשיו כשאני כבר בת שתים־עשרה, אבל לא נורא, זה רק אני ואמא.

"תודה, וָרוֹדי, תודה, כָּחוֹלי," אני אומרת ונותנת נשיקה לכל אחד מדובוני השמיכה.

אני יודעת שאלה לא שמות מגניבים במיוחד, אבל נתתי להם את השמות האלה כשהייתי בסך הכול בת שנתיים או שלוש. "ותודה, אמא."

אני נצמדת אליה ומחבקת אותה חזק. היא כזאת רזה שאני מפחדת לשבור אותה לשניים. היא לא עושה דיאטה, פשוט אין לה יותר מדי זמן לאכול. מאז שעברנו לבַּיילְפִילְד היא עובדת בשלוש עבודות: מוקדם בבוקר היא מנקה באוניברסיטה, ואז היא עובדת כל היום במשק בית, ובשישי־שבת־ראשון יש לה משמרת ערב ב"הכלב והשועל", רק שזה הסוד שלנו, כי היא חייבת להשאיר אותי לבד כשהיא בפאב.

לי בכלל לא אכפת. היא משאירה לי פיצה וצ'יפס במקפיא, ואת אלה כל טיפש יכול לחמם. אני יכולה לראות מה שמתחשק לי בטלוויזיה ולשחק בכל המשחקים הסודיים שלי, וכשאני הולכת למיטה תמיד יש לי פתק קטן מאמא. לפעמים זה חידון דֵנִי קִילְמָן — השלימי את השורה האחרונה של הפזמון, שטויות כאלה. ולפעמים זאת הודעה: לילה טוב, ילדה אהובה, חלומות נעימים, בלי שום יתושים ושום פשפשים.

פעם באמת היו לנו פשפשי מיטה, כשגרנו בשיכוני לֶצְ'פוֹרְד. אמא נתנה לאיזו חברה עם שני ילדים מהקומה למעלה לגור אצלנו כמה שבועות אחרי שאותה חברה עזבה את בעלה, והם כנראה הביאו את הפשפשים איתם. הם עברו דירה, אבל הפשפשים נשארו — יצורים נוראים, שחורים וקופצניים. אמא ניסתה לחסל אותם עם סבון חיטוי ושפשפה את המזרון שוב ושוב ושוב, אבל הם המשיכו לקפץ. אז בסוף ויתרנו על המזרון וסחבנו אותו לתוך המעלית והחוצה מהבניין וגררנו אותו אל השטח העזוב שמאחורי פחי האשפה, איפה שכולם זורקים את הגרוטאות שלהם.

אחר כך אמא הלכה לשירותי רווחה והתחננה למזרון חדש. זה היה, כאילו, נו טוב, אם אתה גר בשיכוני לֶצְ'פוֹרְד אז אתה במיץ של הזבל. זה לא בשליטתנו אם אתה מטונף, אנחנו לא יכולים לספק מזרונים חדשים כל חמש דקות. אז אמא אמרה שילכו לחפש את עצמם ובמשך חודשים הסתדרנו בלי מזרון והתכרבלנו יחד על הכריות של הספה עם שמיכת הפוך של אמא מתחתינו ושמיכת הדובים שלי מעלינו. די אהבתי להתכרבל ככה יחד, אבל זה עשה לאמא כאבי גב.

אני חושבת שזאת הסיבה העיקרית שהיא סבלה את סְטִיב. הלכנו לגור בבית המלוקק שלו והוא קנה לנו כל מיני דברים. הוא לא סתם קנה לשתינו מזרונים, הוא קנה לנו מיטות חדשות לגמרי. המיטה שלהם היתה מיטת אפִּריון ממש מפוארת, כמו באגדות. המיטה שלי היתה סתם מיטה רגילה. אמא רצתה לקנות לי סט חדש ויפה של כרית ושמיכה. היא כבר בחרה אחד עם תחרה לבנה ורִקמה של ניצני ורדים. אני בטוחה שהייתי אוהבת אותו, אבל לא רציתי להיות חייבת להתחנף לסְטִיב, אז אמרתי שאני רוצה להישאר עם שמיכת הדובונים הישנה שלי. ושמחתי שזה יצא ככה. כי כשאמא וסטיב היו במיטה המלכותית שלהם, יכולתי להתכרבל במיטה שלי עם ורודי מצד אחד וכחולי מהצד השני, והיינו נכנסים ליער ועושים פיקניקים.

אני הרבה פעמים לא ישנה טוב, וכשסְטִיב היה בסביבה, לא יכולתי לבוא למיטה של אמא, כך שעשיתי הרבה פיקניקים עם ורודי וכחולי. לפעמים, בלילות ממש גרועים, היינו מתעופפים לנו יחד לחופשה, טסים לכל מיני ארצות בחו"ל, מבקרים באתרים ושוחים ומשתזפים. ברור שעכשיו אני כבר לא משחקת בכל משחקי התינוקות המטופשים האלה. טוב, לא לעתים קרובות בכל אופן. וסְטִיב כבר לא איתנו, כולל הבית המלוקק שלו ומיטת האפִּריון.

הוא התחיל להחטיף לאמא והיא השלימה עם זה כמה זמן, אבל אז הוא התחיל להרביץ גם לי, ואת זה היא כבר לא היתה מוכנה לקבל. אז הרמנו את הרגליים והתחפפנו משם, אמא ואני, עם שתי מזוודות דחוסות בבגדים שלנו והשמיכה שלי והאיפור של אמא ונגן הדיסקים הקטן שלנו וכל האלבומים של דֵנִי קילמן והמחברת שבה היא מדביקה את כל גזירי העיתון שקשורים אליו. לא ממש יכולנו להרים את הרגליים עם המזוודות האלה — אפילו לגרור אותן בקושי הצלחנו.

בסוף מצאנו את עצמנו בבית מחסה, והילדים הקטנים שם בכו כל הזמן והילדים הגדולים רבו ואחת מהנשים ניסתה לפלח את אוסף הדֵנִי קילמן של אמא. כשאמא תפסה אותה, היא החטיפה לה כהוגן — האמא הקטנה שלי נגד ההיפופוטמית ההיא, איזה מאה שלושים קילו — אבל אף אחד לא מתעסק לאמא שלי באוסף של דֵנִי קילמן. ואז העבירו אותנו לעוד איזה שיכון מפוצלח, לא הרבה יותר טוב מלֶצְ'פוֹרְד, אבל אמא אמרה שהיא למדה את הלקח ושהיא לא מסתבכת יותר עם שום בחור, גם אם הוא יגור בארמון בָּקִינְגְהָם.

היא ניסתה להפוך את הדירה החדשה שלנו לבית כמו שצריך, צבעה את הקירות בכל מיני צבעים בהירים והכינה וילונות מתאימים לחלונות, עם דוגמה של פרחים — אבל המקום היה כזה טחוב, שהתקרה השחירה מעובש לא משנה כמה פעמים היא צבעה אותה, וכל בוקר הווילונות היו ספוגים לגמרי בלחות.

אבל אז דפק לנו המזל על הדלת! אחד המעסיקים הקבועים של אמא, הָארִי בֶּנְסוֹן, ג'נטלמן מבוגר ונחמד שהיא היתה מנקה אצלו בימי חמישי בבוקר, חטף דלקת ריאות, הלך לבית חולים ומת. אמא היתה עצובה, כי היא אהבה את הָארִי הזקן. היא היתה עושה בשבילו סידורים כמה פעמים בשבוע וקונה לו את עיתון ה"סָאן" וסיגריות פְּלֵיֶירְס וקרטון חלב ואת העוגיות שהוא אהב, ולפעמים היא היתה מהמרת בשבילו אצל סוכן ההימורים. הוא כנראה היה אסיר תודה כי הוא הוריש לה בצוואה את כל החסכונות שלו.

הרבה פעמים הוא היה אומר לאמא שהוא יעשה את זה, כי לא היתה לו ממש משפחה משלו. זה מאוד נגע ללבה, אבל היא לא התרגשה מזה במיוחד כי הארי גר בדיור ציבורי, בדיוק כמונו, וכל מה שהיה לו שם נראה כמו דברים שנשארו ממכירה של חפצים משומשים למטרות צדקה: כלב זאב מחרסינה בלי אוזניים, ספלים עם סדקים שעליהם כתוב מתנה ממרגֵייט, תמונה דהויה של גברת עם פנים ירוקות, כאלה דברים. אבל התברר שהיו לו כמעט עשרים וחמישה אלף פאונד בחשבון שלו!

אולי חלק מההימורים שלו הצליחו בגדול, אולי הוא רק התקמצן וחסך כל חייו, אני לא יודעת. אמא בכתה ובכתה כשזה נודע לה. היא לקחה אותי איתה למקום שבו שרפו את הגופה שלו. היא ידעה שהם פיזרו את האפר שלו בגינת ורדים והיא הלכה לשם, התכופפה ולחשה להארי עד כמה היא אסירת תודה לו, והיא הכריחה גם אותי לומר את זה, אבל זאת היתה תחושה קצת מוזרה לדבר בקול אל מלא ורדים אדומים וצהובים. כל הזמן הסתכלתי בדאגה בעלי הכותרת למקרה שיש עליהם פיסות קטנות של אנשים מתים.

קיוויתי שאמא תיקח אותנו לחופשה נהדרת, גרסה אמיתית של הפנטזיות הליליות שלי, אבל היא הסתפקה ביום טיול לבְּלֶקְפּוּל. (יצא לי להשתכשך בים, אם כי המים היו ממש קפואים והבהונות שלי נעשו כחולות, ואכלתי פִישׁ אֵנְד צ'יפס ושתי גלידות וזכיתי בבובה של גורילה בדוכני המשחקים שעל המזח, כך שזה היה יום ממש כיפי.) היא השתמשה בכל הכסף בתור דמי קדימה לבית שיהיה באמת שלנו.

זה בסך הכול בית קטן מאוד, שהיה שייך לדיור הציבורי בשיכונים בבַּיילְפִילְד. הוא אמור להיות הכי טוב מכל השיכונים של הדיור הציבורי — מעט מאוד מסוממים, הרבה דירות בבעלות פרטית ובית הספר היסודי של בַּיילְפִילְד נחשב לבית ספר טוב. אמא מתעקשת שארכוש השכלה טובה. אז פתחנו דף חדש — אבל קשה לי שלא לחשוב שזה קצת שטויות. אני שונאת את בית הספר כי אני בכיתה ו' ולכולם כבר יש חברים ואני הילדה החדשה שאין לה אף אחד. לא שהייתי רוצה להתחבר עם מישהו מהחבורה הזאת.

אמא אומרת שמצבנו טוב בהרבה עכשיו, אבל לא יכול להיות שהיא מתכוונת מבחינה כלכלית כי המשכנתה אוכלת לה את כל הכסף. היא לא השאירה כלום בשביל פינוקים. אני לא יכולה לקבל בגדים חדשים או מחשב או אייפוד, או אפילו טלפון נייד משלי כמו רוב הילדים בכיתה שלי. אמא אומרת שזה שווה בשביל שיהיה לנו בית משלנו. אם להודות על האמת, אני לא ממש בטוחה בזה. בייחוד בזמנים כמו חג המולד. או ימי הולדת. כמו היום.

"עכשיו תשבי יפה במיטה, ילדת יומולדת שלי, ואני אביא לך את ארוחת הבוקר המיוחדת לכבוד יום ההולדת," אמא אומרת בעיניים נוצצות.

היא עדיין לובשת את כתונת הלילה הוורודה והמרופטת שלה. אני מסתכלת בשעון המעורר שלי.

"אמא, כבר שבע וחצי! את נורא תאחרי לעבודה!"

אמא מחייכת חיוך גדול ומקישה לי על האף. "לא, אני לא. מישל ולָאנה מחליפות אותי באוניברסיטה, ולוּאֵלָה תלך לקשישה הראשונה שלי. היום זה יום מיוחד — זה יום ההולדת של הילדה שלי. כבר חוזרת!"

היא ממהרת לדלת ומתכופפת מעל מגש שמונח על הרצפה. אני שומעת הצתה של גפרור. ואז היא מרימה את המגש, מצחקקת לעצמה ומביאה אותו בזהירות למיטה שלי.

"אוי, אמא!"

היא מרחה פרוסת לחם בחמאה ויצקה מעל סירופ סוכר — אחד מהפינוקים הכי אהובים עלי — ונעצה על כולה שנים־עשר נרות ורודים.

"קדימה, דסטיני, תכבי אותם מהר! תכבי את כולם בבת־אחת ואז המשאלה שלך תתגשם!"

אני נושפת חזק ובמיומנות, ומצליחה לכבות כל נר ונר. ואז אני עוצמת עיניים ותוהה מה כדאי לי לבקש. הלוואי שתהיה לי חברה טובה־טובה? הלוואי שאמא לא תצטרך לעבוד כל כך קשה? הלוואי שהיה לי אבא כמו שצריך?

ואז אני מוציאה את הנרות, מוצצת את הסירופ ממעמדי הפלסטיק שלהם ואוכלת את פרוסת יום ההולדת שלי. אמא הולכת להכין קפה, וכשהיא חוזרת איתו היא מביאה איתה גם מגש עם חבילות: אחת בגודל בינוני, אחת קצת קטנה יותר, אחת פצפונת, וחוץ מזה שתי מעטפות, אחת גדולה, אחת קטנה, עם השם שלי מקדימה בכתב הנטוי והמסולסל של אמא: דסטיני.

"שני כרטיסי ברכה, אמא?" אני אומרת.

"תשמרי את הקטן יותר לסוף," אמא אומרת.

אז אני פותחת את המעטפה הגדולה יותר, ויש בפנים כרטיס ברכה שאמא הכינה בעצמה. היא גזרה כל מיני תמונות מעיתונים — כלבים וחתולים וארנבים וסוסי פוני וחופים חוליים ופרחים ומכוניות מֵרוץ ובונבוניירות גדולות של שוקולד וגלידות ענקיות — ואת כולן היא הדביקה על דף נייר ויצרה תמונה מטורפת.

"אלה כל הדברים שאת הכי אוהבת," אמא אומרת.

אני הופכת את התמונה. אמא כתבה ברכה באותיות צבעוניות גנדרניות, בוורוד ובסגול: לבתי היקרה והמקסימה דסטיני, ליום הולדתה השתים־עסרה. אמון אמון אהבה מאמא.

אני אלופה באיות אבל אמא לא כל כך. אבל בחיים אני לא אצביע על הטעויות שלה. אני מחבקת אותה חזק־חזק.

"אני באמת אוהבת אותך, אמא," אני אומרת.

"לא אכפת לך שזה לא כרטיס ברכה אמיתי?"

"אני מעדיפה בהרבה את כרטיסי הברכה שלך," אני מזדרזת לומר.

אני גם לא מצפה למתנות אמיתיות. הרבה פעמים אמא מנסה להכין לי דברים בעצמה, או שהיא קונה דברים בשוקי יד שנייה ומנקה ומסדרת אותם — אבל צפויה לי הפתעה גדולה. בחבילה הגדולה יותר יש זוג מכנסי ג'ינס שחורים, חדשים לגמרי מפְּרִימַארק, עדיין עם התווית, ובחבילה השנייה יש טי־שרט שחורה חדשה — שחור אמיתי, בלי שום סימן בבתי השחי — שברור שמעולם לא נלבשה או הוכנסה למכונת כביסה. המתנה היחידה שהיא קצת מוזרה היא המתנה האחרונה: זוג כפפות רשת שחורות.

"מוצאות חן בעינייך? מצאתי אותן בדוכן בשוק. קניתי גם לי זוג. הן דומות קצת לאלה שדֵנִי לובש בתמונות המוקדמות שלו."

"הו כן, הן מגניבות, אמא. אני מתה עליהן," אני אומרת בזמן שאני מודדת אותן והופכת את כפות הידיים שלי לעכבישים קטנים שמתרוצצים מעלה־מטה על המיטה.

"טוב, אז צריך למצוא לך מקום ללכת אליו עם הג'ינס השחור והחולצה והכפפות המגונדרות," אמא אומרת. היא זעה ונעה כאילו היא רוצה לקפוץ מעלה־מטה כמו ילדה קטנה. "תפתחי את המעטפה השנייה, דסטיני, קדימה!"

אני פותחת אותה ומוצאת בפנים שני כרטיסי רכבת — ללונדון!

"הו, וואו!" אני אומרת.

הייתי רק פעם אחת בחיים בלונדון. זה היה בסוף שבוע עם סטיב. בהתחלה הוא היה במצב רוח ממש טוב ולקח אותנו לראות את ארמון בָּקִינְגְהָם, איפה שהמלכה גרה, ואת כיכר טְרָפַלְגָר עם האריות הענקיים, ואז הלכנו לחנות גדולה ומפוארת שקוראים לה הֵרוֹדְס והוא קנה לאמא שמלה, ובערב סטיב ואמא יצאו למועדון — אבל למחרת סטיב היה במצב רוח ממש רע ולא רצה לעשות כלום.

"לאן נלך, אמא?" אני שואלת. "לארמון בָּקִינְגְהָם ולכיכר טְרָפַלְגָר?"

"כבר ראינו אותם," היא אומרת.

"אוי, יופי, אז נוכל ללכת לחנות ההיא, הֵרוֹדְס? לא בשביל לקנות דברים, רק כדי להסתכל. נוכל להעמיד פנים שאנחנו גברות עשירות במסע קניות."

"כן, טוב, נוכל לעשות את זה כשנגיע לשם אחרי הצהריים, אבל בערב אנחנו הולכות למקום אחר. אנחנו הולכות להקרנת בכורה של סרט," אמא אומרת.

אני בוהה בה. לפעמים היא ממציאה דברים, בדיוק כמוני.

"לא, אנחנו לא!" אני אומרת.

"דווקא כן! טוב, אנחנו לא הולכות לראות את הסרט עצמו — זה בשביל הכוכבים, מן הסתם — אבל נהיה שם בשביל להסתכל על כל מי שמגיע ועומד על השטיח האדום. ראיתי דברים כאלה בטלוויזיה. אפשר ממש להתקרב לכוכבים, אפילו לדבר איתם, ונחשי מי הולך להיות שם, דסטיני — נו, תנחשי!"

אני מסתכלת על אמא ומנידה בראשי. "אני לא יודעת," אני אומרת, ובאמת שאין לי שמץ של מושג.

אני לא יודעת הרבה על כוכבי קולנוע. אמא היא זאת שמתעכבת שעות בחנות וקוראת את כל הכתבות על הסלבריטאים, לא אני. אני לא ממש מבינה למה היא כל כך מתרגשת, נושכת את השפתיים וקומצת את האגרופים.

"דֵנִי יהיה שם!" היא אומרת.

"דֵנִי שלנו?"

"כן, כן!"

"אבל הוא לא כוכב קולנוע."

"קראתי על זה במגזין מועדון המעריצים. זה סרט על להקה חדשה — הם נקראים מילקי סטאר — "

"לדֵנִי יש להקה חדשה?" אני שואלת.

"לא, לא — אוי, הלוואי! כמה נפלא יהיה לראות אותו מנגן! לא, בידיעה שקראתי היה כתוב שדֵנִי משחק כוכב רוק גדול, מישהו כמוהו — אבל בכל מקרה, הקרנת הבכורה של הסרט היא בשבת ודֵנִי יהיה שם, ככה אמרו שם. ואני חוסכת כבר מלא זמן בשביל משהו מיוחד לכבוד יום ההולדת שלך, אז חשבתי שאקנה לנו כרטיסי רכבת ואקנה לך בגדים חדשים — כי הגיע הזמן שתפגשי אותו, דסטיני. הגיע הזמן שתפגשי את… אבא שלך."

את שתי המילים האחרונות היא לוחשת ביראת כבוד. זה כזה סוד פרטי שאנחנו בקושי מדברות עליו. אמא מעולם לא סיפרה לאף אחד חוץ מלי, ואני בחיים לא הייתי מספרת את זה לאף אחד, גם אם היתה לי חברה הכי טובה בעולם, כי זה כזה סוד מקודש.

אבא שלי זה דֵנִי קילמן. אני מניחה שלא היה שום טעם לספר את זה לאנשים גם אם זה לא היה סוד, כי מי היה מאמין לי? אמא פגשה את דֵנִי כשהיא היתה בת שמונה־עשרה. היא אהבה אותו מאז שהיא היתה בגילי. היא קנתה את כל האלבומים שלו והיו לה פוסטרים שלו על הקירות בחדר שלה. היו לה כמה חברים, אבל דֵנִי היה הגבר היחיד שהיא אי־פעם אהבה. היא נורא התרגשה כשדֵנִי והלהקה שלו הופיעו בָּאָפּוֹלוֹ והיא הצליחה להשיג כרטיס. היא הלכה עם חברה שלה ג'ולי והן צרחו עד שהן נעשו צרודות, ואז הן הלכו למלון מִידְלֶנְד והסתובבו שם בתקווה לראות את הלהקה — והזמינו אותן פנימה למשקה.

אמא אמרה שזה היה הלילה הכי מדהים שהיה לה בחיים — היא פשוט לא האמינה שזה קורה לה. היא ממש דיברה עם דֵנִי קילמן! היא ישבה לו על הברכיים! היא נישקה אותו!

היא מספרת שהוא בכלל לא היה כמו שהיא דמיינה. הוא היה שקט, אפילו ביישן קצת, ומאוד ג'נטלמני, ודאג לה ממש יפה.

אמא אומרת שהיה להם רומן ממש קצר, אבל שזה היה סיפור אהבה מלא תשוקה — האמא הקטנה שלי ואליל הרוק דֵנִי.

"הייתי צריכה לעזוב את הבית ולוותר על העבודה וללכת בעקבותיו ללונדון על המקום," היא אומרת לעתים קרובות בצער. "הייתי צריכה להבין שאי־אפשר לקיים מערכת יחסים אמיתית בשלט־רחוק שתחזיק מעמד, לא עם מישהו כמו דֵנִי. אני לא באמת מאשימה אותו שהוא התחיל לצאת עם סוזי. אני לא רוצה להישמע קוטרית, אבל היא ממש זרקה את עצמה עליו, כולם יודעים את זה — זה היה בכל טורי הרכילות. החלטתי שלא אכפת לי שיהיה לו קטע קטן איתה. כלומר, הנישואים הראשונים שלו כבר נגמרו, כך שהוא היה חופשי לעשות מה שבא לו, וסוזי כבר היתה אז דוגמנית די מפורסמת בעצמה ויפה מאוד — אם כי תמיד חשבתי שהיא נראית קצת קשה. אבל אז, פחות או יותר בזמן שהבנתי שעומד להיות לי תינוק, התינוק של דֵנִי שלי, אני רואה את הכותרות הנוראיות האלה — דֵנִי קילמן מתחתן עם סוזי סווינגר בנישואי בזק בווגאס — והבנתי שאיחרתי את המועד. מה יכולתי לעשות? לא יכולתי לספר לו ולהסתכן בלהרוס לו את הנישואים הטריים שלו. זה היה נורא לא הוגן מצדי אם הייתי עושה את זה."

אני מניחה שאמא חשבה שהיא תמתין ותחכה לשעת כושר. היא מעולם לא חשבה שהנישואים שלו יחזיקו מעמד. אבל אחרי חודשים ספורים של נישואים סוזי הפסיקה לצאת עם דֵנִי למסיבות עד אמצע הלילה והתחילה ללבוש חולצות רפויות ונעשה ברור שעומד להיות לה תינוק. התינוק של דֵנִי.

"החצי־אחות שלך, דסטיני," אמרה אמא.

היא ארגנה אלבום גזירים נפרד של התינוקת מהרגע שהתפרסמו התמונות הראשונות שלה, שלושה ימים אחרי שהיא נולדה — "כי משפחה זה משפחה."

כל החיים ידעתי הכול על האחות הזאת שלי, שאותה מעולם לא פגשתי, סָאנְסֶט.

"אני בטוחה שסוזי בחרה את השם," אמרה אמא ועיקמה את האף.

יש לנו הרבה יותר תמונות של סאנסט מאשר שלי. אני תמיד אהבתי את זאת של סאנסט התינוקת לבושה באוברול הלבן הקטן עם הקפוצ'ון עם אוזני הארנב. אמא ניסתה להכין גם לי תלבושת כזאת ותפרה אוזניים לקפוצ'ון הזעיר שלי, רק שהיא פקששה בצורה של האוזניים והן יצאו קטנות מדי ועגולות ובסוף נראיתי כמו עכברוש לבן קטן. ברגע שסאנסט התחילה ללכת, אמא ויתרה על הניסיונות להכין לי תלבושות תואמות לשלה כי לסאנסט היו כאלה בגדי מעצבים מדהימים. כשנעשיתי גדולה מספיק, אמא ואני היינו מתעסקות בהם שעות וחוזרות בהערצה על השמות האיטלקיים והצרפתיים של המעצבים.

התמונה שאני הכי אוהבת בכל האלבום היא זאת של סאנסט ודֵנִי על חוף לבן בבַּרְבֵּדוֹס. גם סוזי נמצאת שם, בצל שברקע, הבטן שלה נפוחה מעל החלק התחתון של הביקיני כי היא בחודש שישי עם סְוויטי, החצי־אחות השנייה שלי. דֵנִי שרוע על החול ונראה ממש שזוף ובכושר, לבוש במכנסי גלישה מצחיקים עד הברכיים, וסאנסט יושבת לידו, עסוקה בלכסות לו את כפות הרגליים בחול. השיער שלה אסוף למעלה והיא מרכיבה משקפי שמש ענקיים — אולי היא לקחה אותם מסוזי — ולובשת בגד ים מפוספס באדום ולבן. היא מחייכת בשובבות אל אבא, כל כך שמחה. נהגתי לבהות בתמונה הזאת עד שיכולתי להרגיש את השמש על עורי, לשמוע את ליחוך הגלים, לחוש בגרגירי החול האבקתי בזמן שחייכתי אל אבא שלי.