הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
4
5
1
7
משפט חוזר
ליעד שהם

משפט חוזר

ליעד שהם

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
4
5
1
7
37 
37 
גודל (עמ'): 193
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

חמש שעות לאחר שנמצאת גופה של צעירה בחוף הים של תל אביב, עוצרת המשטרה את יגאל לביא, פקיד במשרד הביטחון, אלמן ואב לשני ילדים. לביא מורשע ברצח ונשלח למאסר עולם.
שש־עשרה שנה מאוחר יותר מבקשת בתו, המאמינה בחפותו, לערוך לו משפט חוזר.
רובי ברגר כבר ראה הכול. עם ותק של עשרים וחמש שנה כסנגור הוא מכיר את הלקוחות, את המשטרה ואת בתי המשפט. הוא יודע שהתקיימו מעט מאוד משפטים חוזרים בישראל, וגם הם לא תמיד הסתיימו בזיכוי. מעיון בתיק הוא גם בטוח שהראיות שהובילו להרשעתו של לביא אינן מותירות לו שום סיכוי.
מדוע אפוא נוטל ברגר על עצמו את הטיפול בתיק? מה מניע אותו להילחם במערכת חזקה ממנו ולהתעמת עם גורמים שצצים מכל עבר ומבקשים לפגוע בו ולהשאיר את הסודות והשקרים מהעבר קבורים באדמה? איך קשורים כל אלה לקריירה המקרטעת שלו ולרומן סודי שהוא מנהל לאחר גירושיו?
משפט חוזר הוא רומן מתח מרתק על חייו ועבודתו של סנגור ועל אופן התמודדותה של מערכת אכיפת החוק בארץ עם כשלים וטעויות.
ליעד שהם הוא מסופרי המתח המצליחים ביותר בישראל. ספריו "שבוע באמצע החיים", "מספר חסוי" ו"משחק הראיות" נמכרו בעשרות אלפי עותקים.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-517-655-1
  • גודל (עמ'): 193
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 09/06/2010
  • שם המחבר: ליעד שהם

1

"כבוד בית המשפט," הרעים התובע המשטרתי בקולו והצביע על הנאשמת בדרמטיות. "תקיפת שוטר היא עבֵרה חמורה ביותר. מהחמורות והקשות בספר החוקים. יש בה לא רק משום פגיעה באדם באשר הוא אדם אלא גם פגיעה בשלטון החוק ובסדר הציבורי."

"אל תשכח גם את העם היהודי ואת זכותנו ההיסטורית על הארץ," פלטתי, לא מצליח להתאפק למשמע הנאום הדרמטי והאידיוטי של מי שלדעתי קיבל את רישיון עריכת הדין שלו לפני חודשיים. התובע, בחור קטן, שמנמן וקירח, שהזכיר לי את דמותו של "דודי שמחה" מספרו של ע' הלל, הישיר לעברי מבט שביטא הן כעס על ההפרעה והן בוז על כך שאני מעז לזלזל בערכים המקודשים, ואילו כבוד השופטת שטיינברג, שעד אותו רגע נראתה כנרדמת בכיסאה, היסתה אותי ב"ששש" ארוך, ובטון פדגוגי אמרה, "עורך דין ברגר, לא להפריע בבקשה. כשיגיע תורך תאמר מה שאתה רוצה."

"הנאשמת," שב התובע לנאום וחזר והצביע לעברה, "תקפה את השוטר לוי במילים קשות שהדעת אינה סובלת."

הוא הפסיק לרגע ואז הוסיף בקול דרמטי, "וגם תקפה אותו פיזית בידיה."

מזל גבאי, הלקוחה שלי, או מרשתי, בשפה המשפטית, אישה כבת שמונים, שספק אם הבינה בכלל מה קורה סביבה, חייכה אליו בחביבות וחשפה פה ובו שלוש שיניים.

התובע הסיט ממנה את מבטו בשאט נפש.

"המחוקק ראה בחומרה רבה התנהגויות מסוג זה," המשיך וכעת הפנה את מבטו אך ורק אל שטיינברג המנומנמת. "סעיף 273 לחוק העונשין קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמי שתוקף שוטר כשהוא ממלא את תפקידו כחוק — דינו מאסר שלוש שנים ולא פחות מחודש ימים. אני מבקש להזכיר לבית המשפט כי סעיפי תקיפת שוטרים הם מהסעיפים הבודדים בחוק העונשין הקובעים עונש מינימום."

שטיינברג הינהנה בחוסר עניין גלוי.

"אני גם רוצה לצטט בעניין הזה את פסק דינו של כבוד הנשיא פרופסור אהרון ברק, כתוארו אז, שאמר כי זוהי עבֵרה..."

לשמחתי, באותה העת פקעה גם סבלנותה של שטיינברג ובטון הדידקטי שלה נזפה בו. "בית המשפט מכיר את פסקי הדין. אדוני יתקדם..." מזל. מה שהיה חסר לכולנו עכשיו הוא שהזאטוט יתחיל לקרוא את כל פסקי הדין העוסקים בתקיפת שוטרים ממחברת הבחינה ששמר מימי לימודיו באוניברסיטה.

חייכתי אליה בהכרת טובה. לפני כעשרים שנה, כשהצוציק הלך לכיתה א', שטיינברג ואני למדנו יחד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. פעם אפילו התמזמזנו באיזו מסיבת פקולטה כשהיינו שיכורים (הרבה אני לא זוכר מהאירוע, אבל היו לי נסיבות מקלות). במשך השנים היה לי העונג לפגוש אותה מספר לא מבוטל של פעמים. תחילה כשעבדה בפרקליטות ולאחר מכן כשמונתה לשופטת. עם השנים היא אמנם הוסיפה עשרים קילוגרמים למשקלה אבל לא גרם אחד של שכל. לדעתי היא גם לא לגמרי הפנימה את העובדה שעם מעבר המשרד שלה מרחוב הנרייטה סאלד בתל אביב, מקום מושבה של הפרקליטות, לרחוב ויצמן 1, מקום מושבו של בית המשפט, היא החליפה תפקיד. כמו כמה מעמיתיה שהיו בעבר פרקליטים וכעת שופטים, היא המשיכה לחשוב על עצמה כעל פרקליטה.

כצפוי, הילד נבהל מהערתה של השופטת ואמר בקול רועד, "סליחה, גבירתי, אין לי ספק שבית המשפט הנכבד מכיר ומתמצא בכל פסקי הדין." טירון או לא טירון, הוא כבר הספיק ללמוד שקצת חנופה מעולם לא הזיקה.

לשמחתי, כשראה שהוא לא זוכה אפילו לחיוך, הוא החליט לסכם.

"חרף הוראתו הברורה של הסעיף, גבירתי," הטעים, "החליטה התביעה שכאשר משקללים את חומרת העבֵרה עם נסיבות המקרה וגילה של הנאשמת, מן הראוי שיוטל עליה עונש מאסר על תנאי למשך שנתיים."

הבטתי בו בפליאה. בדרך כלל הם אינם מציינים את משך התנאי אלא מדקלמים משהו על תקופה ממושכת, חרב מעל הצוואר, התראה, הגנה על הציבור. לילד יש עוד מה ללמוד.

"אנו מאמינים שהעונש הזה, הצופה פני עתיד, ישקף בצורה המיטבית את האינטרס הציבורי..." המשיך.

"טוב, תודה," קטעה אותו שטיינברג, ואני תהיתי אם משום שאינה רוצה לשמוע עוד נאום מיותר או שמא התאכזבה שהוא לא ביקש מאסר בפועל לזקנה בת השמונים. שטיינברג, לדעתי, אוהבת לראות באולם שלה "מסלול ירוק וחד־כיווני" של נאשמים לבית הסוהר.

"אנחנו גם מבקשים שיפסקו לטובת השוטר פיצויים משמעותיים," אמר לפני שהתיישב, והדגיש את המילה "משמעותיים".

"כן, עורך דין ברגר, תורך," פנתה עכשיו אלי, והתעלמה מדרישתו האחרונה של התובע.

קמתי ממקומי. מזל גבאי שלחה עכשיו לעברי את החיוך השרמנטי חסר השיניים שלה. חייכתי אליה בחזרה. יש סיכוי שפעם, לפני הרבה שנים, כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש, היא היתה אישה נאה.

שעות ארוכות ישבתי איתה במשרד עד שהצלחתי להבין את גרסתה לאירועים שהובילו להגשת כתב האישום. לא נורא. לפחות היא, כך נדמה לי, אמרה את האמת ולא ישבה מולי וסיבנה אותי בשקרים כמו רבים מלקוחותי.

אני בן חמישים ושלוש, וכבר עשרים וחמש שנה סנגור פלילי. לא נעים להודות, אבל עם השנים התחלתי לפתח אלרגיה ללקוחות שלי. נמאס לי לרדוף אחריהם, לנסוע לפגוש אותם בבתי כלא ובבתי מעצר עלובים ומדכאים ברחבי המדינה או לקבוע איתם פגישה אצלי במשרד ולגלות פעם אחר פעם שלא הגיעו כי שכחו, כי לא הסתדר להם או כי השד יודע מה. קצתי בתלונות שלהם אלי, אל בית המשפט, הפרקליטות, המשטרה ומי לא. אין לי עוד כוח לשמוע את האיומים שלהם כלפי כל הנ"ל ולשתוק. נמאס לי לשמוע על החיים העלובים שלהם והטרגדיות שלא מרפות מהם, ולגבות את הגרוש וחצי שכר טרחה שהם או הסנגוריה הציבורית משלמים לי עבור הטיפול בעניינם. נשבר לי להילחם איתם כדי שלא יעשו שטויות בחקירות במשטרה ובדיונים בבתי המשפט, ובעיקר נשבר לי מהשקרים שלהם. טוב, נכון, נסחפתי קצת: לא כולם משקרים. יש כאלה שלא, או לפחות לא כל הזמן. הם נדירים, אבל יש. בזכות המיעוט הזה, כך לפחות אני משכנע את עצמי, אני הולך לעבודה. בזכותו אני סוחב עשרים וחמש שנה במקצוע הזה.

"כבוד בית המשפט," פתחתי, "בניגוד לחברי המלומד כאן, אני אדבר בקצרה."

שטיינברג חייכה אלי. למרות שכבר עשר שנים היא יושבת על כס המשפט, היא עוד לא הבינה שכשעורך דין אומר שבניגוד לחברו הוא מתכוון לקצֵר, פירוש הדבר שידבר פי שלושה ממנו.

"אני רוצה להזכיר לכולם איפה הכול התחיל," אמרתי. "המדינה הגישה כתב אישום נגד הגברת מזל גבאי באשמה שניסתה לתקוף לפני שישה חודשים את בעלה, האדון גבאי, בן השמונים וחמש, שלו היא נשואה שישים ואחת שנה. אני מבקש להדגיש: ניסתה לתקוף, לא תקפה. איש מעולם לא טען, בשום שלב, שהגברת גבאי פגעה בבעלה. איך אנחנו יודעים שניסתה לתקוף? האדון גבאי סיפר זאת למשטרה. לכאורה, תיק פשוט. היתה בו רק בעיה אחת, משהו שולי ופעוט. למשטרה נדרש אמנם זמן כדי לגלות ולהבין, אבל בסופו של דבר נפל להם האסימון: האדון גבאי עיוור. מכשול לא כל כך קטן כשמדובר בניסיון תקיפה כשאין פציעה או פגיעה בגוף הקורבן."

"אז איך בכל זאת יודע מר גבאי שניסו לתקוף אותו אם אינו רואה?" המשכתי, "חוש השמיעה! מר גבאי טען שהרגיש ושמע את משב הרוח של הסכין כשהתקרבה אליו אשתו. מר גבאי הוא אולי עיוור, אבל החושים האחרים: טפו, טפו, טפו. עושה רושם שהגברת גבאי עוררה רוח פרצים של ממש בנפנופי הסכין שלה. מזל שלא התקרר והצטנן."

"המשטרה כבר כמעט ויתרה על הגשת כתב אישום," הדגשתי, "בחורינו המצוינים הבינו שיהיה קשה לבנות תיק של ניסיון תקיפה על עֵד עיוור. אלא שאז הופיעה הגברת ברכה שפיגל, השכנה מהבניין ממול, ושינתה את כל התמונה. הגברת שפיגל סיפרה לשוטרים שממש באותו רגע שבו ניסתה הגברת גבאי לתקוף את האדון גבאי בסכין, היא ישבה וצפתה בהם מסלון ביתה שמעבר לכביש. למודי ניסיון, בדקו השוטרים את ראייתה של הגברת שפיגל והגיעו למסקנה חד משמעית: היא רואה. לא שש־שש, אבל רואה."

"אני מבקש להזכיר לגבירתי," הישרתי מבט אל כבוד השופטת, "שעל זה התבסס כתב האישום, זה היה עיקרו. ניסיון תקיפה של אישה כלפי בעלה על סמך התצפית שערכה הגברת ברכה שפיגל, השכנה ממול, שנהגה בעודה סורגת גרביים להציץ ולראות מה קורה אצל השכנים. האישום של תקיפת השוטר נכתב בשתי שורות בסוף כמשהו שולי לגמרי לעבֵרה העיקרית."

כאן עצרתי לרגע כדי לוודא ששטיינברג מקשיבה. קשה לדעת. עיניה היו פקוחות והיא התבוננה בי. גם החזה שלה עלה וירד, מה שהעיד שהיא נושמת, אבל אלה היו סימני החיים היחידים שניכרו בה.

"אלא שאז קרתה לתביעה עוד תקלה מצערת," המשכתי. "בחקירה הנגדית הוכח שהגברת שפיגל אינה שכנה תמימה שבמקרה הציצה לסלון ביתם של אדון וגברת גבאי. הגברת שפיגל היא המאהבת של מר גבאי ומי שדחפה אותו להגיש את התלונה נגד אשתו."

על הגילוי הזה אני חייב לתת קרדיט לאמא שלי. בחמש־עשרה השנה האחרונות, מאז נפטר אבי, היא משמשת מזכירה ומנהלת משרד עורכי הדין שלי. פה ושם היא גם עושה עבורי עבודות בילוש. היא אמנם מוציאה אותי מדעתי, אבל לא פעם מביאה תועלת. אחרי עשר דקות שבילתה ב"מועדון הגמלאי" גילתה את הרומן בין גבאי לשפיגל. התכוונו להביא את הגברת פניה בלאושטיין להעיד, אבל לצערה הרב של פניה, שהיה לה הרבה מה לומר על הרומן בין גבאי ושפיגל ("גועל נפש בגילם", עיוותה את פניה כשסיפרה לי על כך במשרד), שפיגל כבר נשברה בחקירה הנגדית שערכתי לה בבית המשפט והודתה בקיום הרומן ובתוכנית שהגתה. זה היה יום מוצלח עבורי. הלימודים המפרכים והניסיון הרב שצברתי כעורך דין השתלמו סוף־סוף והצלחתי לשבור על דוכן העדים את הגברת שפיגל, אישה בת שבעים ושמונה. פרי מייסון לא היה יכול לעשות את זה יותר טוב.

"כבוד בית המשפט," המשכתי בדברי, "לאחר שהובהר בחקירה הנגדית שלא היתה תקיפה ולא היו דברים מעולם, החליטו במחלקת התביעות של המשטרה שבמקום לבקש סליחה מגברת גבאי על הפַשְלה שעשו, יכסו על המחדל שלהם דווקא באמצעות המשך ההליכים נגדה. ולא סתם, הם ימשיכו עם העבֵרה החביבה על התביעה: תקיפת שוטר. כפי שגבירתי יודעת, אין סיפוק גדול יותר לשוטר מאשר לבוא לבית המשפט ולספר עד כמה חמורה והרסנית היא האלימות נגד שוטרים. חברי המלומד חסך מאיתנו ולא סיפר לגבירתי, כמו יתר עמיתיו בהזדמנויות אלה, על עבודת הקודש שעושה המשטרה למרות השכר הזעום. גברת גבאי שיחקה לידם: היא קראה לשוטר שבא לדירה, 'חמור מנוול'. צר לי אם חברי חושב שמילים כמו 'חמור מנוול' הן 'מילים קשות שהדעת אינה סובלת', כדבריו. במהלך השנים שמעתי ונתקלתי במילים קשות מאלה. אם חברי ירצה אני מוכן ללמד אותו כמה מהן מחוץ לאולם בית המשפט."

"היא לא רק קיללה," מלמל התובע מתחת לחתימת שפמו.

"תודה שהזכרת לי," אמרתי. "כמעט שכחתי: היא גם דחפה את השוטר. האישה בת השמונים דחפה את הגבר בן העשרים ושש שגובהו 1.85 מטרים, ומשקלו, אני מאמין, כמעט כפליים משלה. גבירתי, נו, באמת. על זה משחיתים את זמננו? לאור גילה של הגברת גבאי, לאור הנסיבות שציינתי, לאור העובדה שלקרוא לתיק הזה זוטי דברים פירושו לעשות לו שדרוג משמעותי, אני מבקש לזכות את הנאשמת."

השופטת שטיינברג העבירה את כובד ראשה מיד שמאל ליד ימין. עכשיו כבר לא היה לי ספק — היא אכן בחיים. ניסיתי לקרוא בפניה אם דברי עשו עליה רושם כלשהו, אך לשווא. פניה נותרו חתומות.

אז הופנה מבטי בבת אחת לגברת גבאי, שהחלה למחוא כפיים. "כל הכבוד!" צעקה לעברי, "כל הכבוד! בראבו!". אילו חשבתי שהבינה או שמעה את דברי, הייתי אולי מוחמא.

"שקט בבית המשפט," צעקה שטיינברג, שלמשמע מחיאות הכפיים חששה שמא אבקש לתת הדרן.

"מה?" צעקה בחזרה גבאי. בניגוד לבעלה, היא רואה היטב, אבל שומעת בקושי.

"שקט בבית המשפט!" הגבירה שטיינברג את קולה עוד יותר.

גבאי השתתקה.

חזרתי והתיישבתי במקומי. כעת חיכינו, התובע המשטרתי ואני, למוצא פיה של כבודה. שטיינברג פתחה את יומנה והכתיבה לקלדנית החלטה לקונית שלפיה פסק הדין יינתן בעוד חודש.

היא קמה ממקומה ופנתה לצאת.

"עורך דין ברגר," אמרה רגע לפני שנעלמה בלשכתה, "אני מציעה לך לשקול שוב את ההצעה של התביעה."