הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ הרפתקה

דרג ספר זה מתוך 5
20 דירוגים
4
ממוצע
1
2
2
2
3
2
4
2
5
12
7
משפחתי וחיות אחרות
ג'רלד דארל

במקום 39 

31.2 

משפחתי וחיות אחרות

ג'רלד דארל

דרג ספר זה מתוך 5
20 דירוגים
4
ממוצע
1
2
2
2
3
2
4
2
5
12
7

במקום 39 

31.2 

במקום 39 

31.2 

סדרה:‎ הרפתקה
גודל (עמ'): 316
מו"ל: אוקיינוס

תקציר

הכל מתחיל ביום אנגלי גשום ואפרורי, כשבני משפחת דארל יושבים בביתם ומתלוננים על מזג האוויר המדכא. "מה שאנחנו צריכים זה שמש!" אומר לפתע לארי, האח הבכור, ומציע רעיון הרפתקני: לעזוב הכול ולנסוע לאי היווני קורפו. וכך אורזת המשפחה את מיטלטליה ועוברת להתגורר באי שטוף השמש ושוקק החיים.
עם הגעתם לקורפו הם פוגשים את ספירו, נהג מקומי טוב לב וחד לשון שלוקח אותם תחת חסותו ופורש בפניהם את קסמיו של האי, על מפרציו הצלולים, על מטעי הזיתים הפזורים בו ועל עדרי הכבשים הרועים במדרונותיו. יחד הם חווים שלל חוויות מרתקות, ססגוניות ומצחיקות עד דמעות, בחברת התושבים המקומיים ומגוון בעלי חיים מכל המינים.
אהבת הטבע והאדם נוטפת מכל משפט ותיאור נוף בספרו של ג'רלד דארל, שהפך ברבות השנים לחוקר נודע ופעיל מרכזי לשימור אולם החי והצומח.
הסופר יואב אבני תרגם את הספר לעברית, ואנחנו מזמינים גם אתכם להתענג על קורותיהם שובות הלב של בני משפחת דארל וכל החיות האחרות.
המשך קריאה
  • ISBN: 20-53004
  • גודל (עמ'): 316
  • מו"ל: אוקיינוס
  • יצא לאור ב-: 01/01/2014
  • שם המחבר: ג'רלד דארל
  • תורגם ע"י: יואב אבני
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

האי הלא נודע

פילסנו את דרכנו כדי לצאת מההמולה המבלבלת של צריף המֶכס אל אור השמש הבוהק על המזח. סביבנו התרוממה העיר, ושכבות תלולות של בתים בשלל צבעים נערמו בחוסר סדר, תריסים ירוקים פתוחים בחלונותיהם ככנפי אלפי עָשִׁים. מאחורינו נח המפרץ, חָלק כצלחת, לוהט באותו כחול בלתי נתפס.

לָארי הלך במהירות, ראשו מוטה לאחור, ובבוז מלכותי שהשכיח מכולם את קומתו הזעירה, הביט בחשדנות בסבּלים שנאבקו עם מזוודותיו. מאחוריו שוטט לֶזלי - נמוך, חסון ובעל ארשת שקטה ולוחמנית. ואז מַרגו ומאחוריה מטרים של אריגים וריחות. אמא נראתה כמו מיסְיונֵרית קטנה ומוטרדת בעת מרד. רוגֶ'ר הנלהב גרר אותה בניגוד לרצונה אל עבר עמוד הפנס הקרוב, והיא נאלצה לעמוד שם, בוהה בחלל, בזמן שהכלב השתחרר מתחושת הכליאה שהצטברה במלונתו. לָארי בחר בשתי כרכרות רעועות להפליא, דאג שיעמיסו את המִטען על אחת מהן והתיישב באחרת כשהוא מביט סביבו בזעף.

"נו?" שאל. "לְמה אנחנו מחכים?"

"לאמא," הסביר לֶזלי, "רוגֶ'ר מצא עמוד פנס."

"אלוהים אדירים!" אמר לָארי שהתרומם בכרכרה והתכופף מטה, "קדימה, אמא, קדימה. הכלב לא יכול לחכות?"

"אני באה, יקירי," קראה אמא בלי לנוע, כי רוגֶ'ר לא הראה שום סימן לסיום.

"הכלב הזה היה מִטְרָד ארור כל הדרך," אמר לָארי.

"אל תהיה חסר סבלנות כל כך," התמרמרה מַרגו, "הוא לא שולט בזה... וחוץ מזה, התעכבנו בנאפּולי במשך שעה שלמה בשבילך."

"זה היה קלקול קיבה," הסביר לָארי בקרירות.

"טוב, אז כנראה גם לו יש קלקול קיבה," הכריזה מַרגו בניצחון, "זה הַיְינוּ אח."

"את מתכוונת הַיְינוּ הָךְ."

"לא משנה למה התכוונתי, זה אותו דבר."

באותו רגע הגיעה אמא, סְתוּרָה במקצת, וכולנו התגייסנו למשימת החזרת רוגֶ'ר אל הכרכרה. מכיוון שלא היה מעולם בכלִי רכב שכזה, התייחס אליו בחשדנות. בסופו של דבר נאלצנו להרימו ולהשליכו פנימה כשהוא נובח בפראות ואז להידחס אחריו חסרי נשימה ולהשתלט עליו. הסוס, שנבהל מהמהומה, דהר קדימה, ואנחנו נפלנו בערימה מתפתלת על רצפת הכרכרה, כשרוגֶ'ר נוהם בקול תחתינו.

"איזו כניסה," אמר לָארי במרירות, "קיוויתי ליצור רושם אצילי, וזה מה שקרה בִּמקום... הגענו כמו קרקס נודד מימי הביניים."

"אל תיקח ללב, יקירי," הרגיעה אמא ויישרה את כובעה. "בקרוב נגיע למלון."

וכך טופפה וצהלה הכרכרה בדרכה לעיר, ואנחנו ישבנו על המושבים המכוסים בשְׂער סוס וניסינו להשיג את אותה אצילות שדרש לָארי. רוגֶ'ר, שהיה אחוז בחוזקה על ידי לֶזלי, שירבב את ראשו מעבר לדופן הכרכרה ופילְבֵּל בעיניו כאילו נשם את נשימתו האחרונה, ואז חלפנו על פני סמטה שֶׁבה רבצו בשמש ארבעה כלבי רחוב מוזנחים. רוגֶ'ר התקשח, לטש עיניים ופרץ בשטף של נביחות עזות. הכלבים הגיבו מייד ורדפו אחרי הכרכרה כשהם מרעישים בקולי קולות. הרושם שניסינו לעורר התמוטט לבלי שוב כי נדרשו שניים מאיתנו על מנת לרסן את רוגֶ'ר הלהוט, והאחרים נשענו מֵעבר לדופן הכרכרה ונופפו בפראות בעזרת עיתונים וספרים לעבר האספסוף הרודף. זה רק דירבן אותם יותר, ומספרם גדל עם כל סמטה שעל פניה חלפנו, כך שכאשר דהרנו במורד הדרך הראשית בעיר, הסתחררו כעשרים וארבעה כלבים סביב גלגלינו, אחוזי טירוף וכעס.

"למה אף אחד לא עושה שום דבר?" שאל לָארי, "זה כמו סצנה מ'אוהל הדוֹד תום.'"

"למה שאתה לא תעשה משהו, במקום למתוח ביקורת?" רגז לֶזלי, שהיה עסוק בהתגוששות עם רוגֶ'ר.

לָארי התרומם במהירות, חטף את השוט מידו של העֶגְלוֹן הנדהם, הניף אותו בפראות אל מול עדר הכלבים, החטיא וכרך אותו סביב צווארו של לֶזלי.

"מה אתה עושה, לעזאזל?" נהם לֶזלי והפנה פנים סמוקות מזעם אל לָארי.

"טעות," הסביר לָארי בקלילות, "אני לא בכושר... עבר כל כך הרבה זמן מאז שהשתמשתי בשוט."

"אז תשים לב לידיים שלך," אמר לֶזלי בתוקפנות.

"די, די, יקירי, זו היתה טעות," אמרה אמא.

לָארי הצליף שוב בכלבים והעיף את כובעה של אמא מעל לראשה.

"אתה עושה יותר צרות מהכלבים," אמרה מַרגו.

"היזהר בבקשה, יקירי," אמרה אמא ואחזה בכובעה, "אתה עלול לפגוע במישהו. אני הייתי מניחה לשוט, במקומך."

באותו רגע נבלמה הכרכרה ונעצרה מול דלת שמעליה היה תלוי שֶׁלט עם המילים "פֶּנְסְיוֹן שווייץ".

הכלבים, שחשו שסוף־סוף יצליחו להגיע אל הכלב המפונק שנוסע בכרכרה, הקיפו אותנו כגוש מוצק ומתנשף. דלת המלון נפתחה, ושוער קשיש ובעל זקן לְחָיַיִם הופיע ונעץ מבט מְזוּגָג במהומה שברחוב. בהתחשב במשקלו היה קשה למדי להוציא את רוגֶ'ר מהכרכרה ולהכניס אותו למלון, ונדרשו מאמַצים משפחתיים משולבים כדי להרימו, לנושאו ולרסנו. לָארי שכח לגמרי מהאצילוּת ונהנה מכל רגע. הוא קפץ מטה ורקד על המדרכה עם השוט, מפלס דרך בין הכלבים - בשעה שלֶזלי, מַרגו, אמא ואני נושאים את רוגֶ'ר הנאבק והנוהם. התנודדנו אל הכניסה, והשוער טרק את הדלת הראשית ונשען עליה בשפם רוטט. המנהל הגיע ובחן אותנו בתערובת של חשש וסקרנות. אמא התייצבה מולו, כובעה נוטה הצידה ובידה צנצנת הריבה שלי, מלאת הזחלים.

"אה!" אמרה בחיוך מתוק, כאילו שהַגָעָתֵנוּ היתה הדבר הרגיל ביותר בעולם, "אנחנו משפחת דַארֵל. אני חושבת שיש אצלך הזמנה של כמה חדרים עבורנו?"

"כן, גבירתי," אמר המנהל ושמר על מרחק ביטחון מרוגֶ'ר, שעדיין נהם, "בקומה הראשונה... ארבעה חדרים ומרפסת."

"כמה נחמד," קרנה אמא. "אם כך, אני חושבת שנעלה מייד וננוח מעט לפני ארוחת הצהריים."

ובמידה סבירה של אצילות הובילה את המשפחה במעלה המדרגות.

מאוחר יותר ירדנו לאכול בחדר גדול וקודר מלא בעציצי דקלים מאובקים ובפסלים מעוקמים. השוער בעל זקן הלחיים שירת אותנו. הוא הפך למלצר הראשי רק בכך שלבש מִקְטוֹרֶן וצווארון נוקשה שחרק כמו כֶּנֶס של צרצרים. הארוחה, לעומת זאת, היתה גדולה וטובה, ואכלנו ברעבתנות. כשהוגש הקפה, לָארי נאנח ונשען אחורנית בכיסאו.

"זו היתה ארוחה מספקת," אמר בנדיבות, "מה את חושבת על המקום הזה, אמא?"

"האוכל בסדר גמור, יקירי," אמרה אמא, שסירבה להתחייב.

"נראה שהם צוות יעיל," המשיך לָארי. "המנהל בעצמו קירב את המיטה שלי לחלון."

"הוא לא עזר במיוחד כשביקשתי נייר," אמר לֶזלי.

"נייר?" שאלה אמא, "בשביל מה היית צריך נייר?"

"בשביל השירותים... לא היה שם מספיק," הסביר לֶזלי.

"ששש! לא ליד השולחן," לחשה אמא.

"ברור שלא הסתכלת כמו שצריך," אמרה מַרגו בקול חד וברור, "יש להם קופסה קטנה ומלאה ליד האסלה."

"מַרגו, יקירה!" קראה אמא, מבועתת.

"מה הבעיה? לא ראיתם את הקופסה הקטנה?"

לָארי פלט נחרת צחוק. "בגלל מערכת הביוב הדֵי מוזרה של העיר," הסביר למַרגו בחביבות, "הקופסה הקטנה משמשת ל... הממ... איך לומר, שאֵריות, לאחר שסיימת את המגע עם הטבע."

פניה של מַרגו האדימו בתערובת של מבוכה וגועל. "אתה מתכוון ש... אתה מתכוון ש... זה היה... אלוהים! הייתי יכולה להידבק במחלה נוראה," פרצה בבכי וברחה מחדר האוכל.

"מאוד לא היגייני," אמרה אמא בחומרה. "זו באמת דרך מבחילה לעשות דברים. שלא לדבר על הטעויות שאפשר לעשות. אני חושבת שאפשר להידבק כך בטיפוס."

"לא יהיו טעויות אם הם יארגנו את הדברים כמו שצריך," אמר לֶזלי שחזר לטענתו המקורית.

"כן, יקירי, אבל אינני חושבת שאנחנו צריכים לדון בזה כעת. הדבר הטוב ביותר יהיה למצוא בית בהקדם האפשרי, לפני שכולנו נתפוס משהו."

למעלה, מַרגו היתה במצב של עירום חלקי תוך שהיא מתיזה על עצמה כמויות אדירות של נוזל לחיטוי, ואמא נאלצה במשך אחר צהריים מתיש לבדוק אותה לְסֵירוּגִין ולחפש את הסימנים למחלות שמַרגו היתה בטוחה שנדבקה בהן. העובדה שהמלון נמצא על הדרך המובילה לבית־הקברות המקומי לא תרמה לשלוות רוחה של אמא. כשישבנו במרפסת הקטנה שלנו, שהיתה תלויה מעל לרחוב, רצף אינסופי של לְוָויות חלף תחתינו.

תושבי קוֹרְפוּ האמינו, כך נראה, שהלוויה היא החלק הטוב ביותר של השְׁכוֹל, וכל תהלוכה היתה מקושטת יותר מִקוֹדַמְתָה: הכרכרות היו מעוּטרות בסרטי בד שחורים־סגולים ורתוּמות לסוסים שהיו עטופים בכל כך הרבה נוצות - פלא שיכלו לזוז. שש או שבע כרכרות כאלה, נושאות אבֵלים מוּכֵּי יגון בלתי נשלט, הקדימו את הגופה עצמה. זו הגיעה על כלי רכב נוסף דמוי עגלה והיתה נתונה בארון מתים כה גדול ומפואר, שנראה יותר כמו עוגת יום הולדת. אחדים היו לבָנים עם עיטורים בצבעי סגול, שחור, אַרְגָמָן וכחול עז; אחרים היו שחורים מבהיקים עם שֶׁפע חוטי זהב וכסף הַשְׁזוּרים עליהם וידיות פְּליז מבריקות.

מעולם לא ראיתי משהו כל כך צבעוני ומושך. הֶחלטתי שזו היתה הדרך הנכונה למות - עם סוסים בתַכְריכים, דוּנמים של פרחים והמון קרובים המייבבים בצער משביע רצון. התכופפתי מֵעבר למעקה המרפסת והבטתי שקוע ומרותק בארונות הקבורה החולפים מתחת.

עם כל לְוָויה שעברה, וכשקולות האבלים ונקישות הפרסות גוועו במרחק, הפכה אמא מוטרדת יותר ויותר.

"אני בטוחה שזו מגפה!" קראה לבסוף, מציצה בעצבנות מטה, אל הרחוב.

"שטויות, אמא. אל תתרגשי," אמר לָארי בקלילות.

"אבל, יקירי, כל כך הרבה מהם מתים... זה לא טבעי."

"אין שום דבר לא טבעי בְּלָמוּת... אנשים עושים את זה כל הזמן."

"כן, אבל הם לא מתים כמו זבובים - אלא אם כן משהו לא בסדר."

"אולי אוספים אותם וקוברים אותם בערימות," הציע לֶזלי בחוסר רגישות.

"אל תהיה טיפשון," אמרה אמא, "אני בטוחה שזה קשור לביוב. הסידור הזה לא יכול להיות בריא לאנשים."

"אלוהים!" קראה מַרגו בבְעָתָה, "אז זה יקרה גם לי!"

"לא, לא, יקירה, זה לא קשור," אמרה אמא במעורפל, "אולי זה משהו לא מידבק."

"לא ברור לי איך תהיה מגפה, אם לא מדובר במשהו מידבק," העיר לֶזלי בהיגיון רב.

"בכל אופן," אמרה אמא, שסירבה להיגרר לוויכוח רפואי, "אני חושבת שאנחנו צריכים לברר. תוכל להתקשר לרשויות הבריאות, לָארי?"

"בטח אין כאן כאלה," אמר לָארי, "וגם אם היו, אני בספק אם היו מגלים לי."

"טוב," אמרה אמא בהחלטיות, "אין מה לעשות - אנחנו צריכים לזוז. אנחנו חייבים לצאת מכאן ולמצוא בית מחוץ לעיר. מייד."

למחרת בבוקר התחלנו במסע החיפוש, מלוּוים על ידי מר בִּילֶר, מדריך המלון. הוא היה איש קטן ושמן, בעל מבט נִרתע ולחיים חלקות ומבריקות מזיעה. הוא היה עליז למדי כשיצאנו לדרך, אבל רק מכֵּיוון שלא ניחש מה מצפה לו. מי שלא חיפש בית עם אמי, לא מסוגל לנחש. נסענו בָּאי בתוך ענן של אבק כשמר בִּילֶר מראה לנו בית אחַר בית במבחר מְסַחְרֵר של גדלים, צבעים ומיקומים, אך אמא שללה בתקיפות את כולם. לבסוף הגענו אל הבית העשירי והאחרון ברשימתו של מר בִּילֶר, ואמא נדה בראשה לשלילה פעם נוספת. מר בִּילֶר השבור ישב על המדרגות ומחה את פניו בממחטתו.

"גברת דַארֵל," אמר לבסוף, "הראיתי לך את כל הבתים שאני מכיר, ולא רצית אף אחד מהם. גברת, מה את צריכה? מה לא בסדר בכל הבתים האלה?"

אמא הביטה בו בתדהמה. "לא שמת לב?" שאלה, "באף אחד מהם לא היתה אמבטיה."

מר בִּילֶר הביט בה ועיניו בולטות. "אבל, גברת," קוֹנֵן בצער אמיתי, "בשביל מה את צריכה אמבטיה? יש כאן ים!"

חזרנו בדממה אל המלון.

למחרת בבוקר החליטה אמא שנשכור מכונית ונחפש בעצמנו. היא היתה משוכנעת שאיפה שהוא באי חבוי בית עם אמבטיה. לא היינו שותפים לאמונתה של אמא, וכך היא הובילה חבורה נרגזת ומתווכחת אל תחנת המוניות שבכיכר המרכזית. נהגי המונית קלטו את חָזוּתֵנוּ התמימה ופרצו מתוך מכוניותיהם והתקבצו סביבנו כנשרים, כשכל אחד מהם מנסה לצעוק בקול רם יותר כדי להקדים את חבריו. קולותיהם הלכו וגברו, עיניהם רָשְׁפוּ, הם תפסו זה בזרועו של זה וחרקו שיניים זה לעומת זה ואז אחזו גם בנו, כאילו עמדו לקרוע אותנו לגזרים. למעשה, היינו עדים לוויכוח קטנטן ועדין, אך משום שלא היינו רגילים למזג היווני, נדמה היה לנו שאנו בסכנת חיים ברורה ומיידית.

"האם תוכל לעשות משהו, לָארי?" נֶאֶנְקָה אמא, תוך שהיא נחלצת בקושי מאחיזתו של נהג מגוּדל.

"תגידי להם שנדווח עליהם לקוֹנְסוּל הבריטי," הציע לָארי שהגביר את קולו.

"אל תהיה טיפשון, יקירי," אמא היתה חסרת נשימה, "רק תסביר להם שאנחנו לא מבינים כלום."

מַרגו התפרצה קדימה בחיוך אֱוִוילִי. "אנחנו להיות אנגלים!" צעקה על ההמון המנפנף, "אנחנו לא להבין יוונית!"

"אם האיש הזה דוחף אותי עוד פעם אחת, אני מוציא לו עין," אמר לֶזלי בפנים סמוקות.

"לא, לא, יקירי," התנשפה אמא תוך שהיא ממשיכה להיאבק בנהג שדחף אותה במרץ לעבר מוניתו, "אני לא חושבת שהם מתכוונים לפגוע בנו."

באותו רגע השתתקו כולם, וקול חזק ורועם נישא. קול עמוק, עשיר ומהדהד. קול שהֲייתם מצפים שיהיה להר געש.

"הֵיי!" רעם הקול, "למה שלא תיקחו איזה אֶחָדִיס שֶׁמְדַבֵּרִיס את השפה שלכם?"

כשהסתובבנו ראינו דודְג' עתיקה חונה לצד אבן השפה. מאחורי ההגה ישב אדם גוּצי, עם ידיים שמנמנות בעלות אצבעות דמויות נקניקיות ופנים גדולות, מחוספסות וזועפות שמעליהן כובע נטוי של גנרל. הוא פתח את דלת המכונית, ירד אל המדרכה והתנודד לכיווננו. ואז עצר בחמת זעם וסקר את חבורת נהגי המוניות הדוממים.

"אלה מטרידים אתכם?" שאל את אמא.

"לא, לא," הכחישה אמא, "פשוט התקשינו להבין אותם."

"אתם רוצים מישהוס שיבין את השפה שלכם," חזר האיש, "הנבלותוס האלה, סליחה על המילים, אלה היו מרמים גם את האימהותוס שלהם. סליחה רגע, ואני מסדר הכולוס."

הוא פנה אל הנהגים בשצף של יוונית שכמעט הפיל אותם. ואז הוביל אותם האיש הבלתי רגיל הזה, אומללים, מנפנפים בידיהם וכועסים, בחזרה למכוניותיהם. לאחר ששלח בהם פֶּרץ אחרון ומשפיל במיוחד, כך נראה, של יוונית, פנה אלינו שוב.

"אתם, לאן תרצוס לנסוע?" שאל כמעט בגסות.

"תוכל לקחת אותנו לחפש בית?" שאל לָארי.

"בטח. אני לוקח לכל מקומוס. רק להגידיס."

"אנחנו מחפשים בית עם חדר רחצה," אמרה אמא בתקיפות, "אתה מכיר כזה?"

האיש שקע בהרהור ודמה למפלצת שזופה, גבותיו העבותות מתעוותות לכדי קשר כשחשב.

"אמבטיותוס?" אמר, "רוצים אמבטיותוס?"

"כן, עד עכשיו לא ראינו שום בית עם אמבטיה," אמרה אמא.

"אה, אני מכיריס כאלה עם אמבטיה," אמר האיש. "אני חושב אם זה מספיקיס גדולוס בשבילכם."

"תוכל לקחת אותנו לשם, בבקשה?"

"בטח. אני לוקח אתכם. תיכנסו למכוניתיס."

טיפסנו לרכב המרוּוָח, והנהג תחב את גופו מאחורי ההגה ושילב את תיבת ההילוכים שהשמיעה קול מחריד. נורינו כמו קליע דרך הרחובות המפותלים של פרברי העיר, מְתַמְרְנִים בין חמורים עמוסי מִטען, עֲגלות, חבורות של איכרות ואינסוף כלבים, כשהצופָר משמיע קול אזהרה מחריש אוזניים. בו בזמן ניצֵל הנהג את ההזדמנות לשוחח איתנו. בכל פעם שדיבר, הפנה לאחור את ראשו העצום כדי לראות את תגובותינו, והמכונית קיפצה על הדרך כסנונית שיכורה.

"אתם אנגלים? ככה חשבתי... אנגלים תמידיס רוצים אמבטיותוס... יש ליס אחת בבית שֶׁלִיס... סְפִּירוֹ קוראים ליס, סְפִּירו חָאקִיַאפּוֹלוֹס... כולם קוראים ליס סְפִּירוֹ אמריקנו כי חייתיס באמריקה. כן, שמונה שנים בשִׁיקָגוֹס... ככה יש ליס את האנגלית הטובה שֶׁלִיס... הלכתי לעשות כסף... אז אחרי שמונה שנים אני אומר: 'סְפִּירוֹ,' אני אומר, 'עשיתָ מספיקיס...' אז אני חוזר ליוון... להביא את המכונית הזאתיס... הכי טובה באי... לאף אחד אין מכונית כזאתיס... כל התיירים האנגלים מכירים אותיס, כולם מבקשים אותיס כשהם באים לכאן... הם יודעים שלא ירמו אותם... אני אוהב אנגלים... אנשים הכי טובים שיש... בחיי אלוהים, אם לא הייתיס יווני, הייתיס רוצה להיות אנגלי."

טסנו במורד דרך לבנה מכוסה בשִׁכבה עבה של אבק מִשְׁיִי שהיתַמֵר אחרינו באֵד רותח. עצי אגס קוצניים ניצבו לאורכה כגדר של צלחות ירוקות שנשענות בתבונה זו על זו ועליהן מוגשים פירות אדמדמים. חלפנו על פני גפנים בעלי אשכולות בוסר קטנטנים שְׁזוּרִים בעלעלים ירקרקים, מטעי זיתים שגזעיהם המצולקים דמו למאה פנים נדהמות המביטות בנו מבין צל העצים, וקבוצות קָנים מפוספסים כזברה שניפנפו בעליהם כבהמון דגלים ירוקים. לבסוף טיפסנו בנְהָמָה אל פסגת גבעה, וסְפִּירוֹ בלם את המכונית בענן אבק.

"הנה, פה," אמר תוך שהוא מצביע באצבע המורָה, הקצרה והרחבה שלו. "זה עם אמבטיותוס, כמו שאתם רוצים."

אמא, שעצמה את עיניה במהלך הנסיעה, פקחה אותן בזהירות והביטה. סְפִּירוֹ הצביע על גבעה עדינה וקְמוּרָה שהתרוממה מעל הים המנצנץ. הגבעה והעמקים סביבה היו מכוסים בשמיכת פוך של עצי זית שהבריקו כְּדגים כשהרוח נגעה בעלים. במחצית הדרך לפסגה, שָׁמור בין ברושים דקים וגבוהים, נח בית קטן בצבע תות שדה, כִּפְרִי אקזוטי בחממה. הברושים נעו בעדינות ברוח, כמכחולים הצובעים את השמיים בכחול בוהק יותר לכבוד בואנו.