הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.7 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
1
0
משני עברי החלון
יהונתן ולד

משני עברי החלון

יהונתן ולד

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.7 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
0
5
1
0
37 
37 
גודל (עמ'): 216
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

אורי ש' מחליט להגשים את חלומו ולכתוב ספר, אך אין לו רעיון או כיוון להיכן יוליך את המילים. הוא יושב בחדר העבודה, סמן המחשב מהבהב, החלון פתוח לרחוב, בריזת קיץ נעימה חודרת לחדר, ואצבעותיו רועדות על קלידי המחשב, מחכות. הוא מביט החוצה מחלון ביתו ורואה את הרחוב, את שורת הבתים המשותפים שמולו, את הולכי הרגל הממהרים ליעדם, את המכוניות המאיצות בהתחלף הרמזור לירוק, את הגינה הציבורית שבה נהג לטייל עם בת-אל כשהיא הייתה קטנה...

לפתע, בשבריר שנייה, ממש כמו שבמאי צועק "ACTION", מורם מתג חשמל ענק ווילון דמיוני מוסט. העולם שמולו מתחיל לנוע כמו היה תיאטרון בובות שהופעל ברגע שהילד שלשל מטבע לחריץ שבצד המכונה. הרחוב הופך להיות שלו. האנשים שברחוב מקבלים שם, מקבלים חיים, ומתחילים לנוע בקצב אצבעותיו המקישות על המקלדת.


כמו רוכב אופניים הנכנס במעבה היער לשביל לא מוכר, הוא מתרגש לקראת הרפתקה שעדיין אינו יודע את טיבה. "מעניין מה יקרה", הוא לוחש לעצמו, "לאן השביל הנעלם יוליך אותי".

יהונתן ולד, מחבר הספר לרוץ עם אווה, אורג בספרו השני התרחשויות, אירועים ודמויות משני עברי החלון. סיפורם של האנשים החולפים על פנינו ברחוב, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. האם נתיבי חייהם של אנשים אלו יצטלבו ויתקשרו זה בזה?

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-180-6
  • גודל (עמ'): 216
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 16/08/2018
  • שם המחבר: יהונתן ולד
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

 

אורי ש' מתעורר הבוקר בשעה תשע שלושים וחמש. תחושת ייאוש קלה אופפת אותו. גם היום לא הצליח לעמוד בהחלטתו לשמור על סדר יום יעיל. סדר יום יעיל לסמנכ"ל המכירות בדימוס משמעו לקום לפני השעה שמונה.

לאה אשתו כבר מזמן יצאה לעבודה במשרד הנסיעות; הבית דומם. הוא קם מהמיטה וצועד עירום לחדר האמבטיה. עומד מול המראה הגדולה ומתבונן בגופו. הכרס הקטנה שנשקפת במראה מטרידה אותו. דווקא כשהוא עומד ממול היא לא נראית מאיימת. הוא פונה לצד, מנסה להכניס את הבטן, אבל זה לא עוזר. הוא השמין.

 

בעוד שנתיים יהיה בן שישים. הוא לא רוצה להיראות כמו החברים מהגדוד. בפגישה האחרונה הבין כמה הם הזדקנו. לא רק הקרחות אלא הכרס, הידיים המדולדלות והשקיות שמתחילות לבצבץ מתחת לעיניים. הוא לא רוצה להיראות כמותם. תמיד שמר על עצמו, עשה ספורט במכון הכושר שמתחת לבניין, התלבש בקפידה, בגדים קנה רק בחו"ל, תמיד נעליים אופנתיות, אפילו על תחתונים סקסיים גבריים הקפיד.

"ואיך אני נראה עכשיו?" ליטף את איברו הזקוף, "לפחות אתה לא בוגד בי".

מתבונן בפניו במראה. "אתה בדימוס", הוא אומר בקול רם, "במצב דימוס או שמתחילים למות או שמתחילים לחיות, אז כדאי שתתחיל לחיות". הוא נכנס למקלחת. לאחר שעה קלה יוצא רענן, מגולח ומריח מהאפטר שייב החדש שקנה בנסיעה האחרונה לפריז.

 

יש לו תוכנית מסודרת להיום, אך הוא מעדיף לדחות אותה. מלחיץ קצת להתחיל לכתוב ככה סתם. אפילו אין לו רעיון או כיוון.

הפתרון הוא לאכול לפני כן ארוחת בוקר טובה, אחר כך לשטוף את הכלים, להכניס לארון ולסדר את העיתונים בסלון. חבל שהבית מסודר. דווקא מתאים לו לסדר עכשיו את הבית. הוא שם דיסק עם מוזיקה קלסית שקטה ונכנס לחדר העבודה.

המחשב החדש ממתין באפס מעשה כבר חודש ככלב נאמן המתבונן בבעליו ובעיניו תחינה לצאת לטיול.

חדר העבודה הקטן שסידר לעצמו היה החדר של בת-אל. הם לא נגעו בו עד לפני חצי שנה. למעלה משנתיים עברו מאז עזבה את הבית וניתקה את הקשר עימהם. שנתיים, שלושה חודשים ושבוע אחד, הוא יאמר לעצמו, הוא יודע בדיוק מתי ולמה.

 

בת-אל נסעה לאוסטרליה, התחתנה, אלו השמועות שהגיעו אליהם. ניסו ליצור עימה קשר, לאה קנתה כרטיס טיסה כשהחליטה לצאת ולחפש אותה, אבל אז הגיע המסר מרחל, אחותה הגדולה של לאה, על כך שבת-אל מבקשת שיניחו לה ושאינה מוכנה שיבקרו אותה.

לפני מספר חודשים פינו את כל הרהיטים מהחדר, צבעו, החליפו וילונות ואת שארית חפציה ארזו והניחו במחסן.

שולחן עבודה חדש הועמד צמוד לחלון, ולידוכיסא מנהלים מעור שחור בשילוב עץ מהגוני אמיתי. להשלמת האווירה קנו מנורת שולחן בעיצוב מודרני ושטיח פרסי בהיר. שתי תמונות נוף הועברו מהסלון לחדר העבודה. את החסר ישלימו ברכישת שני ציורים חדשים ביום מן הימים.

"אין מה למהר", אמרה לו.

 

"אין מה למהר", אמר לעצמו כשהתיישב והפעיל את המחשב.

בזמן שהמתין פתח את החלון והתבונן ברחוב. היום הוא מתחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו. אין לו כל מושג על מה ועל מי יכתוב.

זהו חלום ישן שנמנע ממנו כל השנים שבהן עבד כסמנכ"ל המכירות של "מרצפות אבן" ולא יכול היה לפנות זמן לתחביביו.

מלחמה יומיומית להגדלת נתח השוק, הפגישות בארץ עם הלקוחות, פתיחת השוק באיטליה, פתיחת השוק בגרמניה, נסיעות לחו"ל, ישיבות, ישיבות ועוד ישיבות, וזמן לעצמו לא הותיר.

חסר לו הזמן לכתוב, ליצור עולם חדש, לתת דרור לדמיון, לברוא דמויות ולהפליג עימהן לאן שהרוח תוביל, להתרגש איתן, לבכות, לאהוב ולהתאהב.

כשבת-אל הייתה קטנה היה האחראי בבית לאגף הסיפורים. אהב לשבת עימה ולשוט יחד בארצות לא נודעות, לברוא גיבורים אלמותיים, לנצח את הרשעים. עד עצם היום הזה...

"יום אחד אכתוב ספר", אמר ללאה ובינתיים יישם את הכישרון ואת האהבה שלו דווקא במקום העבודה. שם נתן דרור לדמיון, והדמיון החזיר לו. הצלחותיו העסקיות פרחו דווקא משום שהפליג למחוזות שרבים לא העזו לחשוב עליהם. השילוב של דמיון עשיר עם עבודה יסודית, מקצוענית לעילא ולעילא, הניב תוצאות. התוצאות הניבו הכנסות נאות. יורם, הבעלים של "מרצפות אבן", גמל לו בנדיבות ובעין יפה. עם השנים הפך אורי ש' לאיש עשיר. לאה הייתה הבנקאי המשפחתי והיטיבה לשמור על ערך הכסף ולהשקיע נבון ונכון.

 

אורי ש' מביט לרחוב ורואה אוטובוס עוצר בתחנה, ורק בן אדם אחד יורד ממנו. הוא לובש חליפה כהה, מתבונן לכיוון הבניין ואחר כך לצד השני של הרחוב ומנסה לחצות את הכביש ללא הצלחה. לפתע, בשבריר שנייה, צועק הבמאי "אקשן!" וילון דמיוני מוסט, והעולם מולו מתחיל לנוע. הדמויות ברחוב הופכות מניצבים עלומי שם לאנשים חיים; לכל אחת סיפור חיים, לכל אחת עבר, הווה וגם עתיד.

 

סמן המחשב מאותת לו שהוא מוכן לפעולה. הוא מניח שתי ידיים על המקלדת ומקיש את המילים הראשונות של הסיפור שברגע זה ניצת במגע שבין אצבעותיו לבין מקשי מקלדת המחשב. מבט נוסף לכיוון הרחוב, עיניו אינן רואות את המתרחש ברחוב אלא את המתרחש במוחו, והמילים מתחילות לזרום.

חיוך עולה על פניו של אורי ש'. הוא מרגיש שבטנו מלאה פרפרים שמחכים לפרוץ החוצה ולהציף את מסך המחשב בסיפוריהם. אורי ש', כמו רוכב אופניים הנכנס במעבה היער לשביל לא מוכר, מתרגש לקראת הרפתקה שעדיין אינו יודע את טיבה, אם יצלח אותה, אם ייכשל... והמילים מתחילות להיחשף מתחת לאצבעותיו... "אולם ההרצאות הקטן במטה המשטרה ביפו מלא עד אפס מקום. בני משפחה ושוטרים במדים יושבים ומולם חניכי הקורס עומדים קשוחים במדיהם הכחולים המגוהצים ומעומלנים".

 

"מעניין מה יקרה", הוא לוחש לעצמו, "לאן השביל הנעלם יוליך אותי".