הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
1
9
גם ב - Kindle
משהו שרציתי לספר לך
42 

משהו שרציתי לספר לך


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
0
5
1
9
42 
42 
גודל (עמ'): 256
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

"לא משנה כמו מה זה נראה,
בסופו של דבר יתברר שמדובר במשהו אחר."
אליס מונרו
"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני... והיא טיפחה אותו לכלל שלמות... מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים."
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

"ביכולת שאין שנייה לה לכתוב את מהות החיים בסיפורים שהם אמנם קצרים ועם זאת אל-זמניים, אליס מונרו מאירה רגעי מפנה בחיים, פניית גורל שמסיטה את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו להוויה חדשה לחלוטין."
מנימוקי השופטים, פרס טריליום 2013


"אליס מונרו מביאה בכל סיפור שלה כל כך הרבה עומק, תבונה ודיוק בה במידה שרוב הסופרים מביאים לחיים שלמים של יצירה... לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם לכן."
מנימוקי השופטים, פרס בוקר 2009
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-566-110-1
  • גודל (עמ'): 256
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 29/10/2015
  • שם המחבר: אליס מונרו
  • תורגם ע"י: אורטל אריכה
  • זמין להשאלה: כן

משהו שרציתי לספר לך

"בכל מקרה, הוא יודע לרתק את הנשים," אמרה אֶט לשָׁר. היא לא ידעה אם שָׁר החווירה עוד יותר כששמעה את זה, כי שָׁר היתה חיוורת כסיד ממילא. היא נראתה כמו רוח רפאים עכשיו משהלבין שערה. אבל עדיין יפה, את זה לא יכלה לאבד.

"לא אכפת לו הגיל או הגודל," המשיכה אֶט. "אני מניחה שבשבילו זה טבעי כמו לנשום. אני רק מקווה שהמסכנות לא מתפתות לו."

"אני לא הייתי דואגת," אמרה שָׁר.

יום קודם לכן נענתה אֶט להזמנה של בּלייקי נוֹבְּל להצטרף אליו לאחד הסיורים ולשמוע את הגיגיו. הוא הזמין גם את שָׁר, אבל היא, כמובן, לא באה. בלייקי נובל נהג באוטובוס. חלקו התחתון היה צבוע אדום והעליון מפוספס, כך שנראה כמו סוכך. על צדו האחד היה כתוב: לֵייקשוֹר טוּרס, קברי אינדיאנים, גן סלעי הגיר, אחוזה של מיליונר, בּלייקי נובּל, נהג, מדריך. לבלייקי היה חדר במלון והוא אף שימש בו גנן, בלוויית עוזר אחד, מכסח את הדשא וגוזם גדרות שיחים וחופר ערוגות תיחום. איזו נפילה, אמרה אֶט בראשית הקיץ, כשהן גילו לראשונה שהוא חזר. היא ושָׁר הכירו אותו בנעוריהן.

וכך אֶט מצאה את עצמה מצטופפת באוטובוס שלו בחברת הרבה זרות, אף שעוד לפני רדת הערב הספיקה להתיידד עם כמה מהן, וכבר הבטיחה להרחיב שני ז'קטים, כאילו ידיה אינן מלאות ממילא. אבל לא לשם כך הצטרפה, אלא כדי לבחון את בלייקי.

ומה היה לו להראות? כמה תִּלים זרועי עשב שאינדיאנים מתים קבורים תחתם, חלקה של סלעי גיר לבנים־אפרפרים מדכדכים למראה בצורות משונות — חיקויים דחוּקים לצמחים (זה היה יכול להיות בית קברות, אם רצית) — ובית ישן מחריד שנבנה בכספי אלכוהול. הוא הפיק את המיטב מכל אלה. הסבר היסטורי על האינדיאנים, אחר כך הסבר מדעי על סלעי גיר. לאֶט לא היה מושג כמה מכל זה נכון. ארתור היה יודע. אבל ארתור לא היה שם; לא היו שם אלא נשים פתיות שקיוו לפסוע לצד בלייקי אל האתרים ומהם, לקשקש איתו מעל כוסות התה בביתן סלעי הגיר, ולצפות בכיליון עיניים לרגע שבו ידו החזקה תאחז בהן תחת המרפק והשנייה תתחכך באזור המותניים כשיסייע להן לרדת מהאוטובוס ("אני לא תיירת," לחשה אֶט בחדות, כשניסה עליה את התרגיל הזה).

הוא סיפר להן שהבית רדוף רוחות. הפעם הראשונה שאֶט שמעה על זה, אף שהתגוררה במרחק חמישה־עשר קילומטרים משם כל חייה. אישה הרגה את בעלה, בנו של מיליונר, או לפחות מאמינים שהרגה אותו.

"איך?" קראה איזו גברת שתבונתה הסתלקה מרוב התרגשות.

"אה, נשים תמיד רוצות לדעת איך," אמר בלייקי, קולו כמו שמנת, לגלגני ואוהב. "זה היה מוות איטי — רעל. או כך אומרים. הכול שמועות, הכול רכילות מקומית." (בטח מקומית, אמרה אֶט לעצמה.) "לא מצאו חן בעיניה כל הידידות שלו. בעיני אשתו, הכוונה."

הוא סיפר להן שהרוח פסעה הלוך ושוב בגינה בין שתי שורות של אשוחיות כחולות. לא הבעל הנרצח פסע, אלא האישה, בחרטה. בלייקי חייך נוגות אל יושבות האוטובוס. אֶט חשבה תחילה שגינוני האבּירוּת שלו מעושים, פלרטטנות שיווקית פשוטה כדי שיצאו מרוצות. אך אט־אט השתנתה תחושתה. הוא רכן אל כל אישה שדיבר איתה — שמנה או כחושה או פתיה ככל שתהיה — כאילו יש בה דבר מה שהוא מבקש למצוא. מבטו היה רך ומשועשע אבל בכללו של דבר רציני, עורג (האם זה אחרי ככלות הכול המבט שיש לגברים כשהם עושים אהבה, המבט שאֶט לעולם לא תזכה לראות?) ששיווה לו מראה של מי שרוצה להיות אמודאי ולצלול מטה־מטה, דרך כל הריקנות והקור והחורבן, כדי לגלות את הדבר האחד שגמר אומר לגלות, משהו קטן ולא יסולא בפז, שקשה לאתרו, כמו אבן אודם אולי על קרקעית האוקיינוס. היא היתה רוצה לתאר את המבט הזה לשָׁר. שָׁר בלי ספק ראתה אותו. אבל האם ידעה באיזו נדיבות הוא הופץ?

שָׁר וארתור תיכננו אותו קיץ טיול לפארק ילוסטון ולגראנד קניון, אבל לא נסעו. ארתור סבל משורה של התקפי סחרחורת ממש בסוף שנת הלימודים, והרופא הורה לו להישאר במיטה. היו לו כמה בעיות. הוא היה אנמי, היה לו דופק לא סדיר, היתה לו בעיה בתפקודי הכליות. אֶט חששה מלוקמיה. היא התעוררה בלילה בדאגה.

"שטויות," אמרה לה שָׁר בשלווה, "הוא רק תשוש."

ארתור קם בערבים וישב בחלוק הבית שלו. בלייקי נובל בא לבקר. הוא אמר שהחדר שלו במלון הוא חור מעל המטבח, שהם מנסים לאדות אותו. הוא העריך אפוא את הקרירות במרפסת. הם שיחקו במשחקים שארתור אהב, משחקים של מורה. הם שיחקו במשחק גיאוגרפיה וניסו לראות מי מהם ימציא הכי הרבה מילים מהשם Beethoven. ארתור ניצח. הוא מצא שלושים וארבע. זה שימח אותו מאוד.

"אפשר לחשוב שמצאת את הגביע הקדוש," אמרה שָׁר.

הם שיחקו "מי אני?" כל אחד מהם בתורו בחר להיות דמות מסוימת — אמיתית או דמיונית, חיה או מתה, בן אדם או בעל חיים — והאחרים היו צריכים לנחש מי הדמות בעשרים שאלות. אֶט גילתה מיהו ארתור בשאלה השלוש־עשרה. סר גָלָהאד.

"לא חשבתי שתגלי כל כך מהר."

"חשבתי על זה ששָׁר הזכירה קודם את הגביע הקדוש."

"רב כוחי כשל עשרה גברים," אמר בלייקי נובל, "כי לבי טהור.1 לא ידעתי שאני זוכר את זה."

1 אלפרד טניסון, Sir Galahad, 1842

"היית צריך להיות המלך ארתור," אמרה אֶט. "יש לכם אותו שם."

"הייתי צריך. המלך ארתור היה נשוי לאישה הכי יפה בעולם."

"הא," אמרה אֶט. "וכולנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר."

שָׁר נכנסה לחדר המגורים וניגנה בפסנתר בחשכה.

לפרחים שמלבלבים באביב, טרה־לה,

אין שום קשר למקרה...

כשאֶט הגיעה קצרת נשימה ביוני שעבר ואמרה, "לא תאמיני את מי ראיתי עכשיו ברחוב?" שָׁר — שכרעה על ברכיה וקטפה תותים — אמרה, "בלייקי נובל."

"ראיתְּ אותו."

"לא," אמרה שָׁר. "סתם ידעתי. אני חושבת שלפי הקול שלך."

שֵם שהן לא הזכירו זה שלושים שנה. אֶט היתה אז נרעשת מכדי לחשוב על ההסבר שעלה בדעתה אחר כך. למה בעצם הניחה ששָׁר תופתע? היה שירות דואר במדינה הזאת, תמיד היה.

"שאלתי אותו על אשתו," היא אמרה. "זאת עם הבובות." (כאילו ששָׁר יכולה לשכוח.) "הוא אמר שהיא מתה מזמן. לא רק זה. הוא התחתן עם מישהי אחרת, וגם היא מתה. אף אחת מהן בטח לא היתה עשירה. ואיפה כל הכסף של משפחת נובל, מבית המלון?"

"לעולם לא נדע," אמרה שָׁר ואכלה תות.

המלון נפתח מחדש רק לאחרונה. משפחת נובל מכרה אותו בשנות העשרים, והעיירה הפעילה אותו זמן מה כבית חולים. עכשיו כמה אנשים מטורונטו קנו אותו, שיפצו את חדר האוכל, בנו טרקלין קוקטיילים, שיקמו את המדשאות והגינה, אף שנראָה שלמגרש הטניס אין עוד תקנה. הם שבו והוציאו את ערכת הקרוקט. אנשים באו לנפוש בו בקיץ, אבל הם לא היו מסוג האנשים שהתארחו בו בעבר. זוגות בפנסיה. הרבה אלמנות ונשים פנויות. איש לא היה הולך אפילו רחוב אחד כדי לראות אותם יורדים מהספינה, חשבה אֶט. לא שהיתה שם ספינה עכשיו.

בפעם הראשונה שפגשה את בלייקי נובל ברחוב היא הקפידה שלא להסגיר את הפתעתה. הוא לבש חליפה בצבע קרם, והשיער שלו, שתמיד היה בהיר משמש, היה בהיר עכשיו אחת ולתמיד, לבן.

"בלייקי. הנחתי שזה או אתה או גביע של גלידה וניל. בטח אין לך מושג מי אני."

"אַת אֶט דזמונד, והדבר היחיד שהשתנה בך הוא שגזרת את הצמות שלך." הוא נשק למצחה, חצוף כתמיד.

"אז במקרה עברת בסביבה," אמרה אֶט, תוהה מי חשב שזה יקרה.

"לא במקרה, באופן קבוע." הוא סיפר לה ששמע שהמלון נפתח מחדש, ושזה מה שהוא עושה עכשיו, מסיע תיירים באוטובוס לכל מיני מקומות בפלורידה ובבּאנְף. וכששאלה, הוא סיפר לה על שתי הנשים שלו. הוא לא שאל אם היא נשואה, רק הניח כמובן מאליו שלא. הוא לא שאל אם שָׁר נשואה, עד שהיא אמרה לו.

אֶט זכרה את הפעם הראשונה שהתחוור לה ששָׁר יפה. היא הסתכלה בתמונה שלהם, שלה ושל שָׁר ושל אחיהן שטבע. אֶט היתה בת עשר בתמונה, שָׁר בת ארבע־עשרה וסנדי בן שבע, רק שבועות אחדים לפני כל מה שיזכה להיות. אֶט יושבת בכיסא נטול משענות יד, ושָׁר עומדת מאחוריה בזרועות שלובות על מסעד הגב, וסנדי בחליפת המלחים שלו יושב בשיכול רגליים על הרצפה — או באכסדרת שיש, אפשר היה לחשוב מהרושם שהותירה מה שלא היתה אלא רשת מאובקת מצהיבה, אבל בתמונה נראתה כמו עמוד שיש וּוילונות משתלשלים, וצפצפות ומזרקות מיטשטשות ברקע. שָׁר אספה בסיכה את המחצית הקדמית של שערה לכבוד הצילום ולבשה שמלת משי תכולה באורך הקרסול — הצבע לא ניכר, כמובן — עם גימורי קטיפה שחורה מורכבים. היא חייכה קלות באיפוק רב. היא בקלות יכלה להיות בת שמונה־עשרה, בת עשרים ושתיים. היופי שלה לא היה מהסוג השמנמן המבויש שהתנוסס תכופות על לוחות שנה ותיבות סיגרים מהתקופה, אלא חד ומעודן, קצר רוח, מאתגר.

אֶט הביטה בתמונה ארוכות ואחר כך הלכה להביט בשָׁר, שהיתה במטבח. זה היה יום הכביסה. האישה שבאה לעזור העבירה בגדים במתקן הסחיטה, ואמא שלהן ישבה ונחה ובהתה מבעד לדלת הרשת (היא מעולם לא התגברה על מה שקרה לסנדי, ואיש לא ציפה שתתגבר). שָׁר עימלנה את חולצות הצווארון של אביהן. היתה לו חנות טבק וממתקים בכיכר, והוא לבש חולצת צווארון נקייה מדי יום. אֶט ציפתה לגלות שהתחוללה איזו מטמורפוזה, כמו עם הרקע בתמונה, אך התבדתה. בפניה הממשיים של שָׁר שרכנה מעל לגיגית העמילן, שקטה וממורמרת (היא שנאה ימי כביסה, את החום והאדים והסדינים המתנופפים וקולות היניקה הרועשים של המתקן — למעשה היא לא אהבה מטלות בית משום סוג), ניכרה אותה הרמוניה רווית בוז כמעט כמו בתמונה. ואֶט הבינה באיזו דרך לא לגמרי משמחת, שהחומרים שמהם עשויה אגדה הם ממשיים, שהם נחשפים ברגעים ובמקומות שאת הכי פחות מצפה להם. היא כמעט הגיעה למסקנה שנשים יפות הן המצאה בדיונית. היא ושָׁר היו יורדות למטה בימי ראשון כדי לראות את האנשים יורדים מספינת הנופש והולכים ברגל לבית המלון. כל כך הרבה לבן שהכאיב בעיניים, השמלות והשמשיות של הגבירות וחליפות הקיץ וכובעי הפנמה של הגברים, וזאת מבלי להזכיר את השמש המתנוצצת על המים ואת נגינת התזמורת. אך כשהביטה בגבירות האלה מקרוב, אֶט מצאה בהן דופי. עור מחוספס או ישבן גדול או צוואר מדולדל או קִני שיער דהויים, מנופחים במכוּון מן הסתם. דבר לא נעלם מעינה הבוחנת של אֶט בצעירותה. בבית הספר כיבדו אותה על קור רוחה ועל לשונה החריפה. היא זאת שאמרה לךְ אם עמדת מול הלוח עם חור בגרבונים או עם מכפלת קרועה. היא זאת שחיקתה (אבל תמיד בפינה בטוחה בחצר בית הספר, הרחק מטווח שמיעה) את המורה מקריאה את "קבורתו של סר ג'ון מור".2

The Burial of Sir John Moore after Corunna מאת צ'רלס וולף, 1817.

אף על פי כן היא היתה מעדיפה לגלות שאחת הנשים האלה יפה, ולא שָׁר. זה היה הולם יותר. ראוי יותר משָׁר בסינרה הרטוב והבעתה הזעופה, גוהרת מעל גיגית עמילן. אֶט לא אהבה סתירות, לא אהבה דברים שאינם במקומם, לא אהבה תעלומות או קיצוניוּת.

היא לא אהבה את הפרסום הקודר שזכתה לו כששמה נקשר לטביעה של סנדי, לא אהבה את הזיכרון הזה שנחקק אצל אנשים, של אביה נושא את גופתו מהחוף. אפשר היה למצוא אותה לעת ערב במכנסי הספורט שלה עושה גלגלונים על מדשאת הבית הלום הצער. היא עיקמה פרצוף, באין רואים, יום אחד בפארק כששָׁר אמרה, "זה אחי הקטן שטבע."

הפארק השקיף אל החוף. הן עמדו שם עם בלייקי נובל, בנו של בעל המלון, שאמר, "הגלים האלה יכולים להיות מסוכנים. לפני שלוש או ארבע שנים איזה ילד טבע."

ושָׁר אמרה — לזכותה ייאמר שלא בטון טראגי, אלא כמעט בשעשוע שהוא יודע מעט כל כך על תושבי מוֹק היל — "זה אחי הקטן שטבע."

בלייקי נובל לא היה מבוגר משָׁר — אחרת היה נשלח לצרפת להילחם — אבל הוא לא נאלץ לחיות כל חייו במוֹק היל. הוא לא הכיר את תושביה האמיתיים כפי שהכיר את הלקוחות הקבועים בבית המלון של אביו. מדי חורף נסע עם הוריו לקליפורניה ברכבת. הוא ראה את הגלים הנשברים על חופי האוקיינוס השקט. הוא נשבע אמונים לדגל שלהם. הגינונים שלו היו דמוקרטיים, העור שלו שזוף. זה היה בתקופה שבה אנשים בדרך כלל לא היו שזופים ממנוחה, אלא מעבודה. שערו היה צרוב שמש. יופיו צד את העין כמעט כמו יופיה של שָׁר, אך שלא כמותה, היה נגוע בקסם אישי.

אלה היו הימים הטובים של מוק היל ושל כל יתר העיירות ששכנו לשפת האגמים, של כל בתי המלון שלימים ייהפכו לאתרי מחנות קיץ לילדי העיר, לבתי החלמה לחולי שחפת, לבסיסי אימון לטייסים בחיל האוויר המלכותי בזמן מלחמת העולם השנייה. בית המלון נצבע מחדש בלבן מדי אביב, בולי עץ חלולים גדושי פרחים הוצבו על המעקים, ועציצים התנודדו משרשראות מעליהם. ערכות קרוקט ונדנדות עץ היו פזורות על המדשאות, מגרש הטניס היה מטופח. מי שלא יכלו להרשות לעצמם להתאכסן במלון — פועלים צעירים, זבנים ופועלות ממפעלים בעיר — שהו בשורה של בקתות קטנות מוקפות סבכה, שהסתירה מעין את פחי האשפה שלהן ואת בתי השימוש החיצוניים המשותפים לכל אורך החוף. על הבנות ממוק היל נאסר להסתובב שם, אם היו להן אימהות שאמרו להן מה לעשות. איש לא אמר לשָׁר מה לעשות, אז היא פסעה בטיילת מולן בשעות אחר הצהריים הלוהטות ולקחה איתה את אֶט לחברה. בחלונות הבקתות לא היו שמשות, רק תריסי עץ פתוחים שנסגרו בלילה. פעם או פעמיים בקעה מהפתחים הכהים הזמנה רפה בקול שיכור או עצוב, לא יותר. המראה והסגנון של שָׁר לא משכו גברים, אולי הרתיעו אותם. בכל שנות התיכון במוק היל לא היה לה אפילו חבר אחד. בלייקי נובל היה הראשון, אם אכן זה מה שהוא היה.

ובמה הסתכם הרומן של שָׁר ובלייקי נובל בקיץ 1918? אֶט לא ידעה לבטח. הוא לא בא אליה הביתה, אלא פעם או פעמיים לכל היותר. הוא היה עסוק בעבודה בבית המלון. מדי יום אחר הצהריים הוא נהג בכרכרת טיולים פתוחה עטורת סוכך לאורך הדרך שלחוף האגמים, מסיע אנשים לתייר בקברי האינדיאנים ובגן סלעי הגיר ולהציץ מבעד לעצים באחוזת האבן הגותית שבנה בעל בית זיקוק מטורונטו ונודעה בפי תושבי המקום בשם טירת גְרוֹג. הוא גם היה ממונה על מופע הצדקה שערך בית המלון פעם בשבוע וכלל אי־אלו כישרונות מקומיים, אורחים שנרתמו עבורו וזמרים וקומיקאים שהובאו לשמו במיוחד.

נראה ששעות הבוקר המאוחרות היו הזמן שנותר לו ולשָׁר. "נו קדימה," שָׁר היתה אומרת, "אני צריכה ללכת העירה." והיא באמת היתה אוספת את הדואר ועושה חלק מהדרך סביב הכיכר לפני שסטתה אל הפארק. עד מהרה בלייקי נובל היה מגיח מדלת צדדית של המלון ומדלג לקראתה בשביל התלול. לפעמים אפילו לא טרח ללכת בשביל, אלא קפץ מעל הגדר האחורית כדי לעורר בהן התפעלות. הוא דילג או קפץ כמו נער מתיכון מוק היל, בגמלוניות אך בטבעיות. בלייקי נובל התנהג כמו גבר שמחקה נער; הוא צחק על עצמו אבל בחינניות, כמו שחקן.

"הוא לא חושב את עצמו?" אמרה אֶט לשָׁר כשראתה אותו. העמדה שנקטה לגביו למן ההתחלה היתה שהוא אינו מוצא חן בעיניה.

"נו ברור," אמרה שָׁר.

היא אמרה לבלייקי, "אֶט אומרת שאתה חושב את עצמך."

"ומה אמרת לה?"

"אמרתי שאין לך ברירה, שאף אחד אחר לא חושב אותך."

לבלייקי לא היה אכפת. הוא נקט בעמדה שאֶט מוצאת חן בעיניו. במשיכה זריזה הוא היה מתיר ומחרב את כל תסרוקת הצמות האסופה שלה. הוא סיפר להן דברים על האמנים במופע. הוא סיפר להן שזמר הבלדות הסקוטי היה שיכור ולבש מחוכים, שהבחור שחיקה נשים לבש כתונת לילה כחולה עם נוצות אפילו בחדר שלו במלון, שהפיתום דיברה לבובות שלה — קראו להן אלפונס ואלישה — כאילו הן אנשים אמיתיים, והיא הושיבה אותן במיטה שלה, אחת מכל צד.

"איך אתה יודע?" שאלה שָׁר.

"הבאתי לה את ארוחת הבוקר לחדר."

"חשבתי שיש לכם חדרניות בשביל זה."

"בבוקר שאחרי המופע אני עושה את זה. אז אני גם נותן להם את המעטפה עם התשלום ומבקש מהם לעזוב. כמה מהם היו נשארים כל השבוע אם לא ביקשת. היא יושבת במיטה ומנסה להאכיל אותן חתיכות קטנות של בייקון ומדברת איתן ועושה כאילו הן עונות לה, היית משתגעת אם היית רואה את זה."

"בטח מטורפת," אמרה שָׁר בשלווה.

ערב אחד באותו קיץ אֶט התעוררה ונזכרה ששכחה על החבל את שמלת האורגנדי הוורודה שלה, אחרי שכיבסה אותה ביד. היה נדמה לה שהיא שומעת גשם, רק כמה טיפות ראשונות. היא טעתה, רק עלים מרשרשים, אך היתה מבולבלת משום היקיצה הפתאומית. היה נדמה לה גם שהשעה מאוחרת מאוד, אך כשחשבה על זה אחר כך, הגיעה למסקנה שקרוב לוודאי זה היה רק סביב חצות. היא קמה וירדה במדרגות, הדליקה את האור במטבח העורפי, יצאה מהדלת האחורית, נעמדה על המדרגה ומשכה אליה את חבל הכביסה. ולפתע, תחת רגליה כמעט, מהדשא שליד המדרגה, שם ניצב שיח לילך גדול שצמח והתפשט פרא עד כדי גודלו של עץ, שתי דמויות התרוממו, לא נעמדו או התיישבו אפילו, אלא רק הרימו את ראשן כמו ממיטה, עדיין אחוזות זו בזו בדרך כלשהי. האור מהמטבח העורפי לא הוטל החוצה ישירות, אבל האיר את החצר די הצורך לראות את פניהן. בלייקי ושָׁר.

היא לא באמת שמה לב מה מצב הבגדים שלהם כדי לדעת עד כמה הרחיקו או התכוונו להרחיק. היא גם לא רצתה. לראות את הפנים שלהם הספיק לה בהחלט. פיותיהם היו גדולים ונפוחים, לחייהם משוטחות ומחוספסות, עיניהם פעורות. אֶט הניחה לשמלה שלה, נמלטה משם פנימה ואל המיטה שלה, ושם הפתיעה את עצמה והצליחה להירדם. שָׁר לא אמרה לה מילה בעניין למחרת. היא רק אמרה, "הכנסתי את השמלה שלך, אֶט. חשבתי שעלול לרדת גשם." כאילו לא ראתה שם את אֶט מושכת את חבל הכביסה. אֶט תהתה. היא ידעה שאם תגיד "ראית אותי", שָׁר בטח תגיד לה שזה היה חלום. היא הניחה לשָׁר לחשוב שהצליחה לשַטות בה שרק חלמה, אם זה מה שבאמת חשבה. וכך, למעשה, שמרה לעצמה את עמדת היתרון; היא ידעה איך שָׁר נראית כשהיא מאבדת מכוחה, יורדת מגדולתה. אפילו סנדי כשטבע, ואיזה חומר ירוק גדש את נחיריו, לא נראה אבוד יותר.

לפני חג המולד הגיעה למוק היל הבשורה שבלייקי נובל התחתן. הוא התחתן עם הפיתום, זאת עם אלפונס ואלישה. הבובות האלה עם בגדי הערב והתסרוקות האלגנטיות נוסח וֶרנוֹן ואיירין קאסל היו בלי ספק זכורות אף יותר מהגברת עצמה. הדבר היחיד שאנשים זכרו בוודאות בנוגע לה הוא שלא יכלה להיות בת פחות מארבעים. נער בן תשע־עשרה. זה מפני שלא גדל כמו כל הילדים והרשו לו לנהל את המלון ולקחו אותו לקליפורניה והניחו לו להתרועע עם כל מיני טיפוסים. מוסר לקוי הוא התוצאה, וזה היה צפוי.

שָׁר שתתה רעל. או לפחות כך חשבה. למעשה היא שתתה מים כחולים לכביסה. הדבר הראשון שהצליחה להוריד מהמדף במטבח העורפי. אֶט חזרה הביתה אחרי הלימודים — היא שמעה את החדשות כבר בצהריים משָׁר עצמה, שצחקה ואמרה, "זה לא הורג אותך?" — ומצאה את שָׁר מקיאה לאסלה. "לכי תביאי את 'מדריך הרפואה'," אמרה לה שָׁר. גניחה לא רצונית מחרידה בקעה מגרונה. "תקראי מה כתוב שם על רעל." אבל אֶט הלכה במקום זאת להתקשר לרופא. שָׁר יצאה מהשירותים מתנודדת ובידה בקבוק המלבין שעמד דרך קבע מאחורי האמבטיה. "אם לא תנתקי, אני שותה את כל הבקבוק," היא אמרה בלחישה חורקנית. אמא שלהן ישנה באותה עת מאחורי דלת סגורה, כפי הנראה.

אֶט נאלצה לנתק את הטלפון ולבדוק בספר הישן המכוער, שפעם קראה בו על לידה ועל סימנים למוות ולמדה ממנו לקרֵב ראי לפֶּה. היא חשבה ששָׁר שתתה מבקבוק המלבין, אז היא קראה כל מה שהיה כתוב על זה. אחר כך היא גילתה שזה היה מים כחולים. לא נכתב כלום על מים כחולים, אבל נראָה שהפתרון הטוב ביותר הוא לעודד הקאה, כפי שהמליץ הספר לגבי רוב הרעלים — ושָׁר כבר הקיאה, היא לא היתה זקוקה לשום עידוד — ואחר כך לשתות ליטר חלב. כששָׁר סיימה את החלב היא שוב נתקפה בחילה.

"זה לא בגלל בלייקי נובל," היא אמרה בין השתנקויות. "שלא תעזי לחשוב ככה. אני לא עד כדי כך טיפשה. סוטה שכמותו. עשיתי את זה כי נמאס לי לחיות."

"ממה נמאס לך בדיוק?" שאלה אֶט בתבונה, כששָׁר מחתה את פניה.

"נמאס לי מהעיירה הזאת ומכל האנשים הטיפשים בה ומאמא והבצקות שלה ומלנקות את הבית ומלכבס סדינים כל יום. אני לא חושבת שאני אקיא יותר. אני חושבת שאני יכולה לשתות קצת קפה. כתוב קפה."

אֶט הכינה קנקן, ושָׁר הוציאה שניים מהספלים הטובים ביותר. הן ישבו וציחקקו בזמן ששתו.

"נמאס לי מלטינית," אמרה אֶט. "נמאס לי מאלגברה. אני חושבת שאני אשתה מים כחולים."

"החיים הם עול," אמרה שָׁר. "איֵה עוקצכם, חיים?"