הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
83 דירוגים
3.4
ממוצע
1
15
2
15
3
8
4
10
5
35
101
גם ב - Kindle
משהו קטן ומשוגע
35 

משהו קטן ומשוגע


דרג ספר זה מתוך 5
83 דירוגים
3.4
ממוצע
1
15
2
15
3
8
4
10
5
35
101
35 
35 
גודל (עמ'): 310
מו"ל: GetBooks

תקציר

אם יש משהו שסיידי טרנר באמת טובה בו, זה לסדר. וכאשר היא מגלה שהחיים המסודרים והמושלמים שלה נכנסו לבלגן רציני עם בגידתו של בעלה, היא מחליטה לקבל את ההצעה של דודתה המטורללת דוֹדי ולבלות את הקיץ בביתה שבעיירת החוף בל הרבור. כל מה שהיא רוצה זה לנוח על שפת האגם עם שני ילדיה, לרפא את פצעי אובדן הזוגיות ולסדר מחדש את חייה. בלי גברים.
רק שעם שני כלבים מריירים ושני בני-דודים שעדיין גרים אצל אמא שלהם, קשה לסיידי למצוא אפילו רגע אחד של שקט בביתה המבולגן של דודי. וכאשר דזמונד, השכן החדש, נכנס לתמונה בריצה, זה קשה הרבה יותר. כי דזמונד הוא הסיוט הגרוע ביותר של סיידי – גבוה, שרירי ושזוף. ומצחיק. ונהדר עם ילדים. סיבות מצוינות לשמור ממנו מרחק.
וכך, ככל שימי הקיץ חולפים בין מסיבת חוף לתחילתה של קריירה חדשה ללִבלובה של אהבה מפתיעה, חייה של סיידי הולכים ומסתבכים. אבל דווקא לקראת סוף החופשה, כשדוֹדי חושפת סוד מטריד, מגלה סיידי שיש סיכוי לסדר חדש. 
בנגיעת מכחול קלילה אך מדויקת, בהומור פרוע וברגישות עמוקה, משרטטת טרייסי ברוגן פסיפס צבעוני של משפחה יוצאת דופן ושל אישה רגילה לגמרי, שכל מה שקורה לה גדול מהחיים.
המשך קריאה
  • ISBN: 1385-2
  • גודל (עמ'): 310
  • מו"ל: GetBooks
  • יצא לאור ב-: 26/07/2015
  • שם המחבר: טרייסי ברוגן
  • תורגם ע"י: מיכל כהן

ביקורות

"אני יודעת שיש לי נטייה להמליץ על ספרים (מה לעשות, אני מסקרת ספרים שאני אוהבת) וכל פעם אני כותבת למה דווקא את הספר הזה ממש כדאי לקרוא. אז כדי שתאמינו לי ותבינו למה כדאי לכן לקרוא את "משהו קטן ומשוגע" אני אתן לכן את הסיבה הלא צפויה – הספר מתובל בהומור משובח.
ספרי רומנטיקה הם ספרים שיש בהם מתח הולך ונבנה. לרוב ברור לנו לאן המתח מוביל ורובנו מצפות לסיפור אהבה, אם לא גדול ועצום אז לפחות קטן, כזה שגם לנו יכול להיות. ספרי רומנטיקה מחזיקים אותי לרוב קצרה ומתוחה אבל כאן זה לא כך. טרייסי בורגן מביאה סיפור אהבה איכותי בכתיבה טובה ועומדת באתגר שמעטים מעזים (או מעטות מעזות) לנסות והוא לכתוב עם הומור.
כמות הפעמים שצחקתי בקריאה הוסיפו לחוויה בצורה בלתי רגילה ועם זאת, ההומור הוא לא הסיבה היחידה לקרוא את הספר... כדי לא לפגוע בספר לא ארחיב מדי אבל אסכם שמעבר למספרים אני מאד ממליצה עליו לבנות ציניות (וגם לבנים), שאוהבות ספרים קלילים ורוצות לצחוק בקול (ובמיוחד אם הן לא צוחקות בקלות כמוני)."

- מיטל אור, "הלוחשות לספרים", 2015

לבעלי היה כישרון לשים את ה-ז' ב”מזעזע”, כך שלא לגמרי הופתעתי כשתפסתי אותו במסיבה של המשרד כשהיד שלו היתה בתוך חצאית של איזו מנענעת צחקנית ואדמונית. או כשענף של דבקון השתלשל לו מאבזם החגורה, למרות שבכלל לא היה חג המולד. בבת אחת, סוף-סוף, קיבלתי תשובה לשמונה שנים של תהיות, אם אני פרנואידית או שאני מנחשת משהו. ריצ'רד בגד בי, ואני כבר לא יכולתי להתעלם מזה.

אני מניחה שהייתי צריכה לעזוב אותו עוד קודם, אבל הייתי מאוהבת ברמות מטומטמות, פלוס זה שאמא שלי חושבת שגירושים זה עניין וולגרי, למרות שהיא בעצמה גרושה. אולי היא דאגה שלא אמצא מישהו יותר טוב. מסתבר שלא הייתי יכולה למצוא מישהו הרבה יותר גרוע.

שנה אחת, שישה ימים וארבע-עשרה שעות בדיוק לאחר מכן, רי'צרד ואני חתמנו על הקו המקווקָו, והנישואים שלנו התפוררו להם כמו מלח של מרגריטה על הלשון, והשאירו אחריהם טעם לוואי מריר, של משהו שהתחיל מתוק והסתיים בחמיצות.

התקשורת המקומית בגְלֶנְוִויל פשוט לא הפסיקה להתעסק בפרטי הגירושים המלוכלכים שלנו. אחרי הכול, ריצ'רד היה הבן המועדף של העיר, וכולם רצו להשיג את נתח הידיעה העסיסי ביותר בשביל כותרות עיתוני הערב שלהם. בגלל שהיה מגיש ‘חדשות ערוץ שבע' הוא נחשב סלב והיתה לו עדת מעריצים לקקנית. אני, להבדיל, נתפשתי אז כרודפת בצע מ'עקרות בית אמיתיות', שכל מה שמעניין אותה זה הכסף שלו. נראה שאף אחד חוץ ממני לא זכר את התקרית עם האדמונית, ואיכשהו הפכתי למצורעת, למרשעת האולטימטיבית, ומצאתי את עצמי תקועה בתוכנית הריאליטי של חיי האמיתיים. כך, כשדודתי, דוֹדי, התקשרה והזמינה אותי ואת הילדים לבלות את הקיץ אצלה, בעיירה הקטנטנה בֶּל הארבּוֹר שבמישיגן — פשוט לא יכולתי לסרב לה.

”את צריכה ניקוי רעלים נפשי טוב, סֵיידי,” אמרה לי דודי בטלפון. ”הגיע הזמן להוציא לך מהמערכת את כל הקארמה הרעה של ריצ'רד.”

היתה לי אפס אמונה בקשקושי הטארוט־הנחיית־מלאכים־טלטול־קריסטלים שלה אבל הייתי זקוקה נואשות לחופשה. ולהזדמנות להתחבא. הבית הוורוד שלה, העשוי מעץ, שישב לו בראש גבעה שצפתה על אגם מישיגן, היה המקום המושלם לנוח, לאתחל את חיי מחדש, ולחשוב מה לכל הרוחות אני הולכת לעשות עם חמישים השנים הבאות שלי. ברור, אני כנראה אמות הרבה לפני זה, אבל אני שונאת להשאיר דברים ליד הגורל.

ניווטתי בג'יפ שלי לאורך שדרותיה הצרות של בל הארבור, שלכל אורכן ניטעו עצי בוקיצה. פתחתי את החלון ונשמתי עמוק. ריח החול החם התערבב בריחות קרם שיזוף ופרחי לילך, והם הזכירו לי קייצים נטולי דאגות, הרבה לפני שהיה לי אכפת מקרינת שמש ורעלנים מזיקים באגם. זמזום הציקדות כמעט הצליח להטביע את קולות הגלים שנשברו אל החוף הסמוך.

איזה הבדל קיצוני מהחום הבוהק וממנטליות מלחמת הכבישים של גלנוויל. בל הארבור נראתה כאילו קפאה בנקודה בזמן, וכאילו צעקנות החיים שהתקיימו מחוץ לגבולותיה כלל לא נגעה בה. כמו איזו בריגדוּן1 מכושפת, רק שכאן אנשים לא פצחו פתאום בשירה ובריקודים. או שאולי הם כן עשו את זה, ואני פשוט לא שמתי לב אף פעם.

המשכתי לנסוע וחלפתי על פני בתים חיוורים, עם מרפסות גבוהות צבועות בלבן שנעטפו בדגל אמריקה. כלב צהוב ומדובלל התהדר במטפחת אדומה והידס לו על המדרכה, כשזנבו זקור ומתנדנד, כאילו הוא בדרך למקום חשוב מאוד. ואז, מעבר לעיקול האחרון בכביש, פתאום פרצה חצרהּ של דודי לשדה הראייה. כמו בחנות ענקית למוצרי גינון, בכל מקום היו שם פרחים — חלקם אמיתיים, חלקם עשויים ממשי וחלקם מפלסטיק. שיחי אזליאה הצטופפו סביב אמבטיות לציפורים, ספסלי ברזל ומינֵי פסלי אבן של מלאכים וגמדים. ליבי פעם במפתיע כנגד צלעותיי, כמו גחלילית שמנסה להימלט מצנצנת זכוכית.

”וואו! תראו את כל הזבל הזה!” הבת שלי, פייג', השתנקה. היא בת שש ואלופת העולם בציון המובן מאליו.

”יש גַאָדים,” הוסיף ג'ורדן בן הארבע. ”אחד, שתיים, שאוש, ארבע...”

”אלה גמדי גינה, טמבלול. וחוץ מזה, אתה לא אמור לקרוא להם גמדים בכלל, כי זה לא מנומס.”

”גם לקרוא לי טמבלול זה לא מנומס, מפגרת אחת.”

”מספיק, שניכם. אנחנו לא קוראים לאף אחד לא טמבלול ולא מפגרת,” אמרתי.

הילדים שלי העבירו את רוב הנסיעה בת השעתיים מגלנוויל בדיון ער בעניינים ברומו של עולם כמו האִם שדונית גדולה יותר מפיית שיניים, האם לכל הג'ירפות יש אותו מספר כתמים, ואיפה אפשר למצוא — ואני מצטטת — ”את החור של הקקי של בתולת ים”. ג'ורדן, בהיותו הבן של אבא שלו, לא היה מסוגל שלא לבחור צד בוויכוח, ולא משנה כמה שרירותי הנושא. הראש שלי כבר היה חסר תחושה מחילופי הדברים ביניהם.

חניתי בשביל הגישה של דודי והוצאתי את המפתחות מהסוויץ'. פייג' פתחה את הדלת בצד שלה וקפצה מהמושב האחורי כמו פופקורן, כשג'ורדן ממהר בעקבותיה. הם רצו לעבר הצמחייה העבותה שבערוגות הפרחים העמוסות לעייפה, והתחילו להתרוצץ בזיגזג בין הפסלים.

”תיזהרו עם ערימת הענפים הזאת!” קראתי. יכולים להיות בה קוצים!”

הם המשיכו בענייניהם, בלי להקשיב לי בכלל. אין שום ספק שאני הולכת הערב לשלוף להם שבבי עץ מכפות הרגליים.

יצאתי מהאוטו ועליתי במדרגות העץ הדהויות לביתה של דודי. לא הייתי כאן כבר למעלה משנה, אבל פתחתי את הדלת מבלי לדפוק עליה. האנשים שגרים בבל הארבור לא נוהגים לדפוק על הדלת — או לנעול אותה. והם אוהבים שקוראים להם ”אנשים”, שזו מילה שאני בדרך כלל לא משתמשת בה, אבל מאחר שאני הולכת לבלות פה את הקיץ, אולי כדאי שאנסה להשתלב.

הסנדל שלי נגע בלינולאום הסדוק בצבע אפרסק ואני עם הרגישות שלי, חטפתי ממש אגרוף בבטן מהבלגן הפרוע ששרר שם. שום דבר לא התאים לשום דבר. אי סדר שהיה מהמם ומטריד בעת ובעונה אחת והשאיר אותי בלי אוויר. ינשוף מקרמה שעיניו חרוזי עץ התבונן בי חסר הבעה מצידו השני של החדר. כלוב תוכים, שזה זמן רב חסר בו הדייר מדיף ניחוחות המושק, התפקע מרוב וורדים מאובקים, עשויי משי — בלי ספק מחוות זיכרון ללכתו של התוכי. בלרינות מחרסינה התחרו בבובות אלביס שראשן גדול יחסית לגופן. ולאיָּל, שקרניו האדירות מתפרשות לכל אורכו של המדף שמעל לאח העשויה אבן, השתשלשל בהפקרות כובע בייסבול של ה'דטרויט טייגרס' מאחת מאוזניו. בית־החזה שלי התכווץ בחוזקה. עיצוב הפנים בסגנון מכירת פרטי יד־שנייה של דודי תמיד בילבל אותי.

אף אחד לעולם לא יוכל להאשים אותה על היותה עקרת בית קפדנית. אף אחד מעולם לא האשים אותי בשום דבר חוץ מזה.

”דודי? שלום?” קראתי.

קולן של כפות כלבים על הרצפה היה בגדר אזהרה קצרצרה, לפני שבלי יותר מדי גינונים נהדפתי אל הקיר על ידי לֵייזיבּוי ופֶטְסוֹ, שני כלבי ציד חסונים, גסי רוח, נעדרי נימוסים או גזע ברור, שכיסו אותי בנשיקות רטובות ומלאות רוק. הם אהבו ללא תנאי והזילו ריר ללא משוא פנים. הרמתי אחת מברכיי כדי להסיט אותם ממני, אבל הם נצמדו אלי בעקשנות, כאילו יש לי בייקון בכיס. הם ממש רטטו מרוב הערצה.

אוח, להיות כלב ולחוות שמחה כל כך לא מרוסנת.

”דודי,” צעקתי שוב. ”תרחיקי את הכלבים!”

”סיידי? מתוקה, זאת את? סוף-סוף!”

דודתי הופיעה מעבר לפינה כשהיא מנופפת בזרועותיה השזופות מעל לתלתליה הבלונדיניים. או שהיא שמחה לראות אותי או שהבית עלה באש. היא לבשה קימונו בצבע טורקיז ומעליו סינר ורוד ופרחוני. בזמן שהיא הזיזה הצידה את הכלבים במחי מותן שמנמן אחד, היא אספה אותי לתוך חיבוק האנקונדה־סטייל החסון שלה.

”חשבתי שלעולם כבר לא תגיעי! איך היתה הנסיעה לכאן?” היא הדפה במותנה השני, כשהכלבים שוב ניסו להתנפל עלי. ”נסעת דרך רחוב מיין וראית את סניף הדואר החדש שלנו? נכון שהגרגוילים נהדרים? תודה לאל שלא היית צריכה לדאוג בגלל שלג. מצד שני, אנחנו ביוני, אז ברור שלא יהיה שלג. לייזי, רד לי מהרגל.” היא דחפה אותו בידה. ”נו? איפה הילדים? הם פה?”

הדודה שלי היא צונאמי בנעלי בית פרוותיות. וגם, מסיבה כלשהי, בקימונו.

”הם בחוץ, סופרים גמדי גינה.”

עיניה נצצו. ”אויש, אני לא יכולה לחכות לראות אותם כבר. הם גדלו? ברור שהם גדלו.”

היא גררה אותי לאחור לעבר הכניסה ופתחה את דלת הרשת בכזו עוצמה, שזו נפתחה בתנופה, נחבטה בקיר הבית ונטרקה שוב בכוח.

היא נדה בראשה לשלילה.

”איזה עצבים, למה וולטר לא תיקן את הדלת הזאת לפני שהוא מת?” היא פתחה אותה קצת יותר בזהירות. כשפסעה ונעמדה באור השמש, הצמידה את שתי כפות הידיים לפניה למראה צאצאיי השובבים. ”אוח, הנה הם! הילדים. סיידי, נכון שהם פשוט מתוקים?”

פייג' בדיוק אחזה בכמה גבעולים תלושים, שבקצותיהם עדיין הידלדלו שורשים, בשעה שג'ורדן ניסה לתחוב אבן בגודל אשכולית לתוך כיסו הקטנטן. ילדיי נרתעו לאחור כשהכלבים קפצו לעברם בחיפוש אחר עוד נשיקות.

”לייזי! פטסו! תתנהגו יפה!” דודי מחאה כפיים והכלבים התרחקו להם בעגמומיות.

”ילדים, בואו תגידו שלום לדודה דודי.”

פייג' מייד טופפה לעברנו. ”דודה דודי, הבאתי לך פרחים!”

”פייג'! אמא אמרה לך לא לקטוף דברים מגינות של אנשים אחרים!” גערתי בה.

”אבל את אמרת שהכול שם זה עשבים.”

דודי הציצה בי בזווית עינה ואז רכנה קדימה ללטף את לחיה של פייג', כאילו היתה שברירית כבועה.

”תקטפי כמה פרחים שבא לך, מתוקה. בשביל זה הם פה.” דודי לקחה את הזר המאולתר וניערה את רגבי העפר על רגלה עטויית המשי. ”הם פשוט נפלאים. ומי הבחור הגבוה הזה שם?” דודי החוותה לעבר ג'ורדן. ”לא יכול להיות שזה האח הקטן שלך.”

ג'ורדן היסס. הוא הכיר את דודי, אבל הפך ביישן מאוד מאז הגירושים.

”אני לא קטן,” רטן.

”בוודאי שלא. בחיי, אתה כמעט מספיק גבוה כדי להחטיף לג'ספר ישר בשיניים.”

שפתיו של בני התעוותו כשהתאמץ להחביא חיוך.

ג'ספר הוא הבן הבכור של דודי, ובהיותו מעל מטר תשעים, הוא בלי כל ספק הגבוה של המשפחה. לאחרונה הוא סיים ללמוד בבית־ספר לבישול, אבל הקפיד להודיע לאנשים שקוראים לזה ”המוסד ללימודי אמנות קולינרית וניהול אירוח”.

”שמעת שג'ספר קיבל עבודה חדשה ב'אַרנו'ס'? המסעדה הכי נחשבת בבל הארבור, תודה רבה לך. הוא יכול לספר לך על זה הכול. ג'ספר!” היא שאגה מעבר לכתפה.

”הוא כאן?” שאלתי.

”הו, כן. לא סיפרתי לך? הוא חזר לגור בבית כדי לחסוך כסף ולקנות מסעדה.”

המוח שלי היבהב מרוב נורות אזהרה. היא ידעה טוב מאוד שלא סיפרה לי, כי אם היתה מספרת — אולי לא הייתי באה. היא ידעה שאני רוצה אזור נטול גברים לחופשת הקיץ שלי. אם ג'ספר כאן, אצטרך לחלוק את חדר האמבטיה עם הזיפים שלו ועם הזנחת האסלה שלו. מדי פעם הוא יפליץ ויאשים את הכלבים. ואני אצטרך ללבוש חזייה כל הזמן! איזו מין חופשה לעזאזל זאת הולכת להיות? החרדה שלי מהנסיעה לכאן שבה וצפה.

זו לא היתה החלטה פשוטה, להרחיק את הילדים מכל מה שהם מכירים. כל ביקור ממושך אצל דודי היה עלול להפוך למהומה. כמו גם רוב הביקורים הקצרים אצלה. אבל נקודת האל־חזור היתה כשריצ'רד אסר עלינו לנסוע. היה שווה לסבול את ג'ספר בשביל האושר שכולו פאסיב־אגרסיב שזכיתי בו כשהודעתי לו שהוא לא יכול למנוע ממני לנסוע.

חזרתי אל הג'יפ שלי ופתחתי את הדלת האחורית כדי לפרוק את הציוד שלנו. הייתי ידועה באריזת היתר שלי והבאתי כל דבר שאולי נצטרך בקיץ — וגם כמה דברים שלא נצטרך בכלל. אני אוהבת להיות מוכנה לכל אפשרות. אף פעם אי אפשר לדעת מתי תיתקעי באיזה מקום מרוחק ותזדקקי לפקעת של חוט קש או דבק מגע. ריצ'רד תמיד לעג לי, אבל לא היה לו מושג כמה מהמאמצים שלי היו מכוונים לוודא שהחופשה שלו תתנהל על מי מנוחות.

דודי פנתה לילדיי. ”מתוקים, יש לכם צעצועים במטבח. זה בעיקר זבל ישן מהחברה שלי, אניטה פרקר. היא בדיוק ניקתה את עליית הגג שלה.”

פייג' וג'ורדן צווחו להם ומייד רצו פנימה. ההבטחה שישנם צעצועים — אפילו צעצועים ישנים ודפוקים מעליית הגג של איזה אדם זר — הספיקה לג'ורדן בשביל להתגבר על הביישנות שלו.

דודי פנתה אלי. ”הציפור של אניטה מתה. סיפרתי לך? איזו טרגדיה.” היא הנמיכה את קולה בהדרת כבוד. ”החתול שלה בעצמו טרף אותה! את מתארת לעצמך?”

”את מתכוונת לציפור שנשכה אותי כשהייתי קטנה?” פחדתי פחד מוות מהציפור הזאת.

דודי הינהנה. ”קרוב לוודאי.” היא חיבקה אותי שוב. ”אוי, אני כל כך שמחה שאת סוף-סוף פה. שלוש שנים זה יותר מדי.”

נחלצתי מחיבוקה ומשכתי מזוודה נוספת.

”לא עבר עד כדי כך הרבה זמן, דודי.”

”שטויות במיץ. הפעמים שישנת במלון לא נחשבות.” היא הסיטה שערה מלחיִי, כאילו הייתי בת שלוש ולא בת שלושים.

”לא ישנו אצלך כי ריצ'רד היה אלרגי לכלבים.”

”שטויות. הוא פשוט לא אהב אותי.”

לא התווכחתי. היא צדקה. ריצ'רד חשב שדודי חצופה ופולשנית ושלבית שלה יש ריח של כרוב ושל בושם פצ'ולי. מה שנכון.

עברתי נושא בכוונה, ואמרתי, ”חתמתי בשבוע שעבר על הסכם הגירושים.”

”באמת? תודה לאל!”

עוד חיבוק משתפך.

”גם אני אף פעם לא אהבתי אותו, את יודעת.” דודי ניגבה את ידיה זו בזו, כאילו המחשבה על ריצ'רד היא כתם שמנוני. ”עכשיו כשסיימנו עם זה, אפשר למצוא לך גבר טוב יותר.”

משכתי החוצה עוד מזוודה וכמעט חבטתי בה איתה. ”למה שארצה עוד גבר?”

מהבעתה המבולבלת אפשר היה לחשוב שהרגע סירבתי לאכול עוגת שוקולד. ”כי את לא יכולה להישאר לבד לנצח, טיפשונת.”

הנחתי את המזוודה בחבטה על העפר של שביל הגישה.

”טכנית, אני גרושה חמישה ימים, דודי. דוד וולטר מת לפני שש שנים, ואת עדיין לבד.”

”אבל את לבד כבר יותר משנה. ואני דווקא יוצאת עם מישהו. למעשה, ממש לפני כמה ימים פגשתי גבר פשוט מקסים. לא סיפרתי לך? נפגשנו במטווח.”

”במטווח? מה עשית במטווח?”

”אימוני מטרות, טיפשונת. לא כדאי שיהיה לך אקדח אם את לא יודעת איך להשתמש בו.”

כמעט סגרתי את תא המטען על היד שלי.

”להשתמש בו? ממתי יש לך אקדח?”

אלה לא חדשות טובות. הדודה שלי לא אחראית מספיק כדי להיות בעליו של רובה מים, אז של משהו עם כדורים אמיתיים?

”לפני כמה שבועות. יש לנו פה את הבואש הזה.”

”איזה בואש?”

”זה שכל הזמן מחטט לנו באשפה. בשבוע שעבר הוא ריסס את לייזיבוי ישר בפרצוף.”

”אז את מתכוונת לירות בו?”

”ברור שלא!” היא התכופפה והרימה את המזוודה הקטנה ביותר. ”אני אירה לו מעל לראש, כדי להבריח אותו. בכל אופן, קוראים לו הארי.”

”קראת לבואש הארי?”

היא הסתכלה עלי כאילו מבין שתינו אני זאת שמדברת כמו משוגעת. ”למה שאקרא לבואש הארי? זה מגוחך. הארי הוא הגבר שפגשתי. הוא רופא שיניים. שיניים נהדרות, אני חייבת לציין. והנכדה שלו עובדת בסטארבטס החדש.”

”סטארבטס?”

”כן, המקום הזה של הקפה.”

”אה, את מתכוונת לסטארבקס.”

”כן, זה. אני מתה על הראלף מאצ'יו האלה שלהם, את לא?”

”היא מתכוונת למקיאטו,” אמר ג'ספר, שסוף-סוף יצא מהבית. הוא חיבק אותי בזריזות ואז הרים כמה מזוודות בבת אחת. ”ברוכה הבאה ל'קאסה דה לוֹקוֹ'.”

”תודה.”

הבן-דוד שלי לא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. גבוה יותר, רזה יותר, אם זה בכלל אפשרי, אבל עדיין גרסה נערית יותר של הדודה שלי, עם תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות בהירות. והוא לא שעיר במיוחד. אולי לא ישאיר יותר מדי זיפים באמבטיה.

”בכל אופן,” אמרה דודי, ”הארי איטלקי. יש לו שפם, כמו לאיטלקים. ויש לו גם אקדח, כמובן. אבל את יודעת מה החלק הכי טוב?” היא ציחקקה כמו נערה. ”הוא נראה בדיוק כמו דוקטור פיל!”

ברצינות? זה החלק הכי טוב?

”פגשתי אותו, את יודעת, את דוקטור פיל,” היא המשיכה לדבר בזמן שג'ספר ואני סחבנו את החפצים שלי אל הבית. ”בהקלטה של התוכנית שלו. הוא אמר לי שהצעיף שלי מאוד ייחודי. זה הצעיף שוולטר קנה לי בפורט נוקס. את יודעת, זה שנראה כמו שטר ענקי של מאה דולר? בכל אופן, הדוקטור פיל הזה פשוט היה הגבר הכי מקסים שפגשתי אי-פעם, למרות שהוא בהה לי בציצים.” היא יישרה את כתפיה. ”וולטר באמת תמיד אמר שיש לי מרפסת מרשימה.”

”אלוהים, אמא,” ג'ספר נרתע.

”מה? באמת יש לי.”

***

”למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אמא?” פייג' תבעה לדעת כשסוף-סוף הצטרפתי אליהם על חוף הים, מאוחר יותר באותו יום. ג'ספר אירגן כמה כיסאות בחצי מעגל כדי שנוכל לצפות בשקיעה ממש על שפת המים. הוא ודודי כבר חיכו שם עם הילדים.

”סידרתי דברים,” אמרתי.

היא הניחה את ידיה על מותניה והזדעפה. ”את כל הזמן מסדרת דברים!”

”מתוקה, אולי את וג'ורדן תמצאו לי כמה נוצות של ציפור?” דודי התערבה. ”אם תמצאו, אני אכין לכל אחד מכם ‘לוכד חלומות'.”

פייג' הינהנה ודילגה לה משם, כשהיא מושכת את ג'ורדן בעקבותיה.

ג'ספר החווה לעבר אחד מכיסאות החוף. ”שבי. רוצה בירה?” הוא תחב את ידו לצידנית האדומה שנחה לצידו על החול.

בקושי זכרתי מתי היתה הפעם האחרונה ששתיתי בירה. נשות גלנוויל לא שותות בירה. הן לוגמות שרדונה יקר מגביעים גבעוליים ועדינים. רובן, כמובן, מחסלות את כל הבקבוק בערב אחד, כדי לשתות איתו את הפרוזאק שלהן. וכשאני אומרת ”רובן” אני מתכוונת ”אני”.

אבל אני רשמית בחופשה. אפשר להירגע ולנוח. ”בטח, אני אשמח לבירה. תודה.”

בקושי הספקתי לקחת את הבקבוק מידו של בן-דוד אחד, וכבר נשמע הקול שאין לטעות בו, של בן-הדוד השני.

”חופשייה, ילדונת! את סוף כל סוף חופשייה!”

פונטיין, בנה הצעיר של דודי, דילג במדרגות הדֶק שתיים־שתיים, כשחולצתו בצבע ירוק־ליים לא מכופתרת ומתנפנפת לה ברוח. שערו הכהה הודק למקומו ברוב יצירתיות עם ג'ל לשיער, והוא התהדר בזקן צרפתי אופנתי. הוא נשק לאוויר ליד אוזני. ”את נראית מהמם, סיידס. יפה לך לב שבור.”

”תודה, פונטיין. גם אתה נראה בכלל לא רע.”

הוא חייך וחשף שיניים לבנות באורח לא־טבעי, וכיווץ שריר כחוש בזרועו. ”נכון? אני יודע. אני עושה יוגה עם אמא.”

ג'ספר נחנק מהבירה. ”גועל נפש לראות את זה.”

פונטיין עיווה גבה כהה. ”אתה סתם מקנא שאני כזה גמיש.”

”ברור. אם אי-פעם אצטרך לתקוע את הראש שלי בתוך התחת אולי אצטרף אליך. קח בירה.” הוא השליך את הבקבוק לפונטיין שתפס אותו בתנועת ראווה.

”בנים, תתנהגו יפה,” אמרה דודי תוך שהיא מותחת את רגלה ומסובבת את כף הרגל במעגלים קטנים. ”פונטיין, מוצאים חן בעיניך הכפכפים החדשים שלי? קניתי אותם במחיר מציאה בחנות של הכול בדולר. הם עלו דולר אחד.”

”מה הסיכוי שזה יקרה?” מילמל ג'ספר, חסין בפני הריגוש שבאיתור נעליים חמודות וזולות.

”נוצצות, אמא. מציאה מוצלחת.” פונטיין צנח לו על אחד מכיסאות החוף ואני עשיתי כמותו.

השמש קרנה בכתום והטילה אור וצל על החול. כבר כמעט הגיע הזמן להשכיב את הילדים שלי לישון, אבל פייג' עוד ציחקקה לה, תוך כדי השלכת נוצות לאוויר וצפייה בהן צונחות למטה באיטיות. ג'ורדן היה עסוק בסחיבת מקל שנמשה מהמים עם צרור אצות יבשות. אולי רק הפעם יוכלו להישאר עד מאוחר. שגרת השכבות נוכל לבסס כבר מחר.

”פונטיין, ספר לסיידי על הריאיון שלך במגזין,” אמרה דודי ואז פנתה אלי. ”ראיינו אותו למגזין, סיידי. נכון שזה מרגש? זה על העבודה החדשה שלו בעיצוב פנים ואיך כולם עושים עכשיו פנג שווי.”

”זה היה תקציר, אמא.” פונטיין לגם מהבירה שלו.

”ועדיין, זה היה מאוד מחמיא.” היא מחתה לחות מעיניה. ”לך יש את העבודה המוצלחת שלך בעיצוב, וג'ספר עובד במסעדה כזאת נחמדה ויש לו חברה יפהפייה. שניכם מצליחים מאוד.” קולה הפך רגשני. ”וולטר ואני כל כך גאים בכם.”

”את עוד פעם מדברת עם אבא?” הנימה של ג'ספר היתה יבשה כמו החול.

”לא ישירות, כמובן, אבל היועצת הרוחנית שלי דיברה איתו. היא מאוד חכמה.” דודי שוב הרימה את רגלה, והתפעלה מהשתקפות השמש בנצנצים שעל הכפכף־בדולר שלה.

”מספיק חכמה כדי להוציא ממך כסף ולומר לך שטויות. אם היא מתקשרת כל כך יפה עם אבא, תגידי לה לשאול אותו איפה הוא שם את המגרפה הטובה.”

”אי אפשר להטריח אותו עם כאלה שאלות טריוויאליות וארציות,” ענתה.

”למה? זה לא שהוא ממהר לאנשהו,” ג'ספר ענה.

”אויש, פויה. אני לא מוכנה לדון בזה איתך יותר. סיידי, תשאלי את פונטיין על הכתבה שלו במגזין. אה, ועל השיפוצים בבית שלו. בגלל זה הוא גר איתנו כמה שבועות, את יודעת.”

שפכתי בירה על החולצה שלי. ”גם אתה גר פה?” לעזאזל! כמה גברים אצטרך לסבול בביקור הזה?

”אני מזיז כמה קירות. אבל אבק מקירות גבס הוא סיוט לתעלות האף שלי. חוץ מזה, את תיהני הרבה יותר מזה שאני פה. את לא יכולה פשוט לשבת לך ימים שלמים עם אמא שלי.”

נהפוך הוא! זה בדיוק מה שתיכננתי לעשות. שומדבר אחד גדול ושמן! רציתי לשכב שעות על החוף, לשחק דמקה עם הילדים שלי, לצפות בתוכניות מטומטמות בטלוויזיה ולהזניח את כל הרגלי הטיפוח האישי. אני כאן כדי לברוח מגברים, אבל החופשה עתירת האסטרוגן שדמיינתי לעצמי הלכה ונעלמה לה מהר יותר מהקרח בקטבים. ברור, פונטיין כייפי, כמו שצמר גפן מתוק הוא כייפי. אבל צמר גפן מתוק גם עושה בחילה ואם אני אוכלת יותר מדי ממנו אני חוטפת כאב ראש רצחני. ועם פונטיין זה בדיוק אותו הדבר.

חייכתי חיוך מאולץ. ”זה נהדר. יהיה לנו פיצוץ.”

חזרתי להתבונן במים ובלעתי את הבירה שלי בלגימות גדולות. זה בכלל לא מה שתיכננתי. מצד שני, מה בחיים שלי יוצא כמו שאני מצפה שייצא?

פונטיין נגע במרפק שלי עם זה שלו. ”אז, בובי, חוץ מזה שהנישואים שלך התרסקו לגמרי — מה עוד חדש?”

הוא היה בוטה באותה מידה שהיה מודע אפנתית, כלומר, מאוד.

”לא הרבה. ריצ'רד עדיין כועס שקיבלתי את הבית. אמא שלי עדיין כועסת שהתגרשתי ואחותי, לעומת זאת, כועסת שלא עשיתי את זה קודם. ואני חושבת להסתפר. מה איתך?”

הוא הינהן. ”כן, אני לגמרי חושב שאת צריכה להסתפר.”

”לא לזה התכוונתי. היי, רגע אחד! אתה אמרת שאני נראית מהמם.”

כבר הוא עולה לי על העצבים.

”את באמת נראית בעיקר מהמם. אבל השיער שלך נראה כאילו ויתרת. אנחנו נצטרך לעשות עם זה משהו, לאור זה שאת שוב מחפשת.”

הזדקפתי בכיסאי בכזו פתאומיות, שלהקת השחפים הסמוכה אלינו פרשה כנפיים בבהלה. ”אני לא מחפשת!”

”ברור שכן.” הוא ייצב את בקבוקו הריק על החול.

”זה מה שאני אמרתי!” דודי הינהנה בהדגשה.

”אני לא.” נדתי בראשי לשלילה, במידה שווה של הדגשה.

”אל תטרחי בכלל, סיידי.” ג'ספר ציחקק. ”את הפרויקט שלהם לקיץ. לא ידעת?”

”שטויות במיץ, ג'ספר. תהיה בשקט,” דודי היסתה אותו.

”בגלל זה הזמנת אותי?” נשטפתי גל של בחילה והעורף עיקצץ לי כמו מפריחה. הייתי צריכה לדעת שההזמנה העיקשת של הדודה שלי טומנת בחובה איזה מניע נסתר. לא סתם היא נשיאת אגודת החטטניות של בל הארבור.

”אל תקשיבי לו, מתוקה,” דודי הרגיעה אותי. ”אנחנו רק רוצים לדאוג לך ולטפל ברוח השבורה שלך.”

”הרוח שלי לא שבורה!”

פונטיין ואמו החליפו מבטים. מהסוג שאומרים היא כזאת פתטית שהיא אפילו לא מבינה כמה היא פתטית.

”ברצינות. אני בסדר גמור. אני פשוט צריכה חופשה קטנה.”

”אל תצאי מפרופורציות, חתולונת.” פונטיין נאנח. ”אנחנו פשוט רוצים שתכייפי קצת, את יודעת.”

”כן, טוב, ההגדרה שלי ל'כיף' לא כוללת גברים.”

”אבל מתוקה,” דודי נזפה בי בעדינות, ”אי אפשר להילחם באיזון הקוסמי. בלי הייאוש של היום לא נוכל לחוות את האושר של המחר.”

”שמעת את זה אצל ד”ר פיל?” שאל ג'ספר ולגם את הטיפות האחרונות בבקבוק הבירה שלו, לפני ששלח את ידו אל הצידנית ושלף ממנה עוד אחד.

היא נדה בראשה לשלילה. ”לא אצל ד”ר פיל. ב'קונג פו פנדה'. ועדיין, סיידי לא יכולה להרשות לתפוח רקוב אחד להרוס לה את כל ענייני הרומנטיקה.”

”רומנטיקה?” פונטיין נחר, שילב ידיים מאחורי ראשו והתמתח. ”מי מדבר על רומנטיקה? אני מדבר על סקס מטורף ופרוע. נגיד... איתו.” הוא החווה בראשו לעבר קו החוף.

ממש על קו המים רץ לו גבר. חתיכת גבר, למעשה. שזוף, גבוה, שרירי ומזיע. מהגברים שיודעים איך אור השמש משתקף בגלים וקורן אל השרירים הבוהקים שלהם. בן-זונה יהיר. מהסוג הזה בדיוק רציתי להימנע, עם הרגליים הארוכות והמפגרות שלו, והכתפיים הדפוקות והרחבות. למה שלא פשוט יקעקע בוגדני על כל השריר הדו־ראשי הזה שלו שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. לעזאזל.

”מי זה?” לחשתי, ונשמעתי הרבה יותר מתנשמת ממה שרציתי. אמרתי שהוא הזיע?

פונטיין חייך. ”לא יודע. אני פשוט קורא לו ‘האיש הרץ'.”

האיש הרץ המשיך בדרכו ונופף במבוכה כשדודי, פונטיין ואני המשכנו לבהות בו וג'ספר חיטט בתווית של הבירה שלו.

”הֵיי, פונטיין!” פייג' דילגה אלינו והפרה את הטראנס הקולקטיבי שלנו.

”הֵיי, מתוקונת! תני לי קצת מתיקות.” הוא משך אותה אליו לנשיקה על הלחי.

הבת שלי מעריצה את פונטיין, לא מעט תודות לחיבה המשותפת שלהם לנוצצים באשר הם.

”זה מגרד,” אמרה והושיטה יד לטפוח על זקן התיש שלו. ”למה יש לך את זה על הפרצוף?”

פונטיין צחק. ”קוראים לזה סטייל, אחותי. זה מה שמבדיל אותנו מהחיות. ומעמי ארצות.”