הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
0
גם ב - Kindle

במקום 37 

25.9 


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
0

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 160
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

אדם ראשון היה מורכב מזכר ונקבה בגוף אחד, שני צדדים של ישות אחת. אחר כך הפיל אלוקים תרדמה על האדם, ניסר אותו, לקח אחת מצלעותיו ויצר ממנה את בת זוגו – האישה.
מאז יש איש ואישה נפרדים, הכמהים לחיבור. לכל אחד מהם אישיות משל עצמו, ושניהם מתגעגעים לחיבור השלם שחוו ברגעי יצירתם.
על הדרך לממש את הכמיהה ויחד עם זאת לשמר את הגעגוע, מספר הספר מרחק, נגיעה.

המקורות היהודיים רואים בחיי המין במסגרת המשפחה אידיאל שיש לממשו – ולא רק לצורך פרייה ורבייה, אלא לשם התענוג – הגופני והנפשי. אבל כדי לממשו באופן הנכון ביותר, עלינו להיות קשובים למחזור חיינו. לעליות שבו ולירידות שבו, לחיים ולהיעדר החיים, לטהרה ולטומאה.


מחצית מהחודש מממש הזוג היהודי את התשוקה, ממצה את התענוג, ומחציתו – בונה מחדש את הגעגוע והכמיהה. ובין לבין – מתחוללת התחדשות במים, הם מקור החיים.

מרחק, נגיעה מביא, באמצעות מקורות וסיפורים אישיים, מבט שונה ומרענן על חיי המשפחה היהודית.

נעמי וולפסון וצופיה שקורי הן אם ובת, שחברו יחד לכתיבת הספר מרחק, נגיעה. נעמי וולפסון היא פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, מרצה בתחום זוגיות ומשפחה ומייסדת המיזם "אחותי כלה" בארגון צהר. זהו ספרה הרביעי בתחום.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624326
  • גודל (עמ'): 160
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 13/09/2011
  • שם המחבר: נעמי וולפסון, צופיה שקורי
  • זמין להשאלה: כן
id="Touch-9" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

חיים והיעדר חיים

תמר, שבאה אלי להדרכה לקראת נישואיה, באה טעונה. זה עתה שמעה מפי שאישה אמורה לטבול במקווה שבעה ימים לאחר תום המחזור החודשי. הטקס כולו נתפש בעיניה כשריד מימי הביניים. היא אינה זקוקה, כך התנסחה, להתנקות מן המחזור החודשי ב"אמבטיה ציבורית" - המקווה. וסת אינה לכלוך, אלא סמל לנשיות.

הסברתי לה שאין מדובר בלכלוך, אלא במצב של טומאה. הביטוי "טומאה" שעלה בינינו קומם אותה עוד יותר. טומאה מתקשרת אצלה לזוהמה ולמעשים רעים.

אני מבינה אותה לחלוטין. באוזני מי שאינה מכירה את המונחים, באוזני מי שמזהה טומאה עם לכלוך, יש משהו מטריד מאוד בכפייה לכאורה לטבול במקווה. ניסיתי להסביר לה את המושגים "טומאה" ו"טהרה".

היכרות עמוקה עם המושגים “טומאה" ו"טהרה" מגלה לנו כי אלו הם מושגים רוחניים וממילא אינם קשורים כלל ללכלוך או לניקיון, גם לא לרמתו המוסרית של האדם. אפילו לכהן, אישיות ייצוגית מן המעלה הגבוהה ביותר, היה מותר - והוא אף צוּוה - להיכנס למצב של טומאה על ידי נגיעה במת ולהפסיק בשל כך את עבודתו, כאשר מדובר בקרוב משפחה!

טומאה קשורה תמיד, באופן ישיר או עקיף, למוות - להיעדר חיים.

הטומאה היא שיקוף מטאפיזי של מצבו הפיזי-נפשי של האדם, שבא במגע עם המוות באיזשהו אופן. המפגש הבלתי-אמצעי עם היעדר החיים משפיע ישירות על נפשו של האדם.

ניתן לדמות זאת למעין “מד חיים" שעליו אנו נדים במהלך חיינו. יש סוגים שונים של טומאה ומצבים שונים של היווצרות טומאה, ועוצמתם היא בהתאם לשינוי שחל בכוחות החיים. לעתים יש התמעטות בכוחות החיים ולעתים אנו מתמלאים בעוצמות חיים עצומות. המוות הוא הדרגה הקיצונית ביותר של טומאה ולכן הוא נקרא “אבי אבות הטומאה". הקצה השני של “מד החיים" הזה - הטהרה - הוא הנצח והאינסוף, מקום שבו אין כלל כיליון, והוא מקורה של הנשמה.

מתי חלה טומאה? כאשר יש הפסקה בהופעת החיים, כאשר דבר חי מפסיק להיות חי. ככל שהופעת החיים גדולה יותר, עוצמתית יותר, הפסקתה גורמת לטומאה בדרגה גבוהה יותר. חומרת הטומאה היא בעצם שיקוף של כוח החיים שהיה טמון במת. ככל שמהותו של זרם החיים היא חזקה יותר, כאשר זרימה של חיים בעוצמה גבוהה יותר נפסקת באחת, הקטיעה הפתאומית יוצרת טומאה חזקה יותר.

ככל שיש יותר חיוּת במשהו, שלילת החיות ממנו יוצרת טומאה גדולה יותר.

מול טומאת המת, הדרסטית כל כך, ניקח לדוגמה טומאת “קרי", טומאה שבאה בעקבות שפיכת נוזל הזרע. בתוך נוזל הזרע קיימים מיליארדים של תאים. כאשר הוא נשפך - ממילא נהרסים מיליארדי התאים הללו ומאבדים את פוטנציאל החיים שהיה טמון בהם. ברור שיש הבדל בעוצמת החיים בין זה לזה, וגם בעוצמת הטומאה שבהיעדר חיים.

בחייה של אישה יש לטומאה ולטהרה מקום חשוב במיוחד, וכך גם לטבילה במקווה.

הטבילה במקווה היא סיומו של תהליך, המתחיל עם קבלת המחזור. בחיי היומיום איננו מודעות לתהליך כולו, אלא רק למחזור החודשי ולחוסר הנוחות שבו, כי זה מה שאנחנו רואות ומרגישות, וגם אם נרצה - לא נוכל להתעלם ממנו. אבל האמת היא שבתוך גופנו, כל אברי הרבייה רוחשים חיים במשך כל ימי החודש.

נשים רבות חוות מצב רוח ירוד בימי הווסת, עצבנות, בכי וכדומה.

יש כמובן גם נשים שאינן מבינות על מה האחרות מדברות. לדעתי, בגלל עומס החיים, לרבות מאיתנו אין פנאי נפשי לשים לב למתרחש בגופנו.

הרי מהו בעצם הדם הזה שאיתו עלינו להתמודד בכל חודש?

הביצית שחיכתה לזרע שיבוא להפרות אותה לא נקלטה. היא יוצאת מגופנו יחד עם כל רקמות הרחם שהתכוננו להפריה.

גם אם איננו מודעות לכך, מדי חודש מתרחש בתוך גופנו תהליך שלם של התחדשות והתנוונות. זהו תהליך מעגלי החוזר מדי חודש ומכיל בתוכו מעגל חיים שלם. מצבי הרוח שלנו הם שיקוף של התהליך הפנימי המתרחש בגופנו. בכל חודש עובר הרחם תהליך של בניית פוטנציאל של חיים. הרחם פועל באופן אינטנסיבי ומכין את עצמו לקראת מפגש אפשרי בין הביצית לזרע. הוא נבנה בכל יום, הרירית מתעבה ומתמלאת בכלי דם, המכינים את הרחם לקראת אפשרות של יצירת חיים חדשים, במפגש המיוחל ביום הביוץ. כשבוע לאחר סיום הווסת מגיעה רירית הרחם לשיאה. אז היא חזקה מאוד, עמידה בפני חיידקים ומוכנה לקלוט חיים חדשים.

זוהי התקופה ה"טובה" שלנו.

וכאשר המפגש בין הביצית לזרע לא מתרחש, הביצית שהמתינה לזרע יוצאת מגוף האישה, יחד עם כל כלי הדם שהוכנו לחיים הפוטנציאליים, והאישה רואה את דם הווסת. פוטנציאל החיים לא מומש, רקמת החיים שברחם נהרסת, הרחם מתנוון וחוזר למצבו הראשוני - למצב של היעדר חיים. לאחר סיום ימי הווסת שוב יתחיל הרחם לבנות את עצמו מחדש ולהכין את עצמו לקראת מפגש אפשרי בחודש הבא.

מצב הרוח העולה ויורד הוא בעצם שיקוף של הריתמוס הזה שמתרחש בתוך הרחם.

הגוף והנפש שלנו מחוברים, והתהליך הפיזיולוגי משפיע על התחושות ומצבי הרוח שלנו.

יחד עם גופה, האישה חווה גם תהליך נפשי פנימי של התחדשות והסתגרות. השינויים ההורמונליים משפיעים באופן ישיר על מצב רוחה, על אנרגיות החיים שלה ועל האנרגיה המינית. בתקופת קבלת המחזור נמצא את עצמנו בדרך כלל מסוגרות יותר, מדוכדכות, פחות שמחות, פחות מתלהבות. בתקופת הביוץ, התקופה של שיא פוטנציאל החיים הפיזי המתרחש בתוך גופנו, נרגיש בדרך כלל משוחררות יותר, שמחות יותר ורגועות יותר.

התהליך הטבעי הזה פשוט מתרחש, ללא כל קשר לרצון, והוא משפיע עלינו.

וכאן אני חוזרת אל תמר ואל הסתייגותה מן המושג “טומאה". כל אדם הוא “טמא" בשלב מסוים בחייו. אין זה אומר שהוא עשה משהו רע או שהוא קשור באיזושהי דרך לרוע או ללכלוך. הכוונה היא לתאר את המצב הנפשי-רוחני שבו מצוי האדם - גבר או אישה. אצל אישה, שבאופן טבעי מלאה בעוצמות של חיים, באים הדברים לידי ביטוי מדי חודש בחודשו.

•••

התהליך החודשי בגופה של אישה מורכב משתי תקופות עיקריות:

תקופה אחת של היעדר חיים ובנייה והתכוננות לקראת חיים, ותקופה שנייה של הופעת חיים.

צמד המילים טומאה-טהרה הוא השפה הרוחנית שבה משתמשת התורה כדי לשקף את המציאות שבה נמצאת האישה במהלך שתי התקופות הללו. התקופה של היעדר החיים והבנייה מחדש נקראת “טומאה", התקופה של הופעת החיים נקראת “טהרה". הטבילה במי גשמים נעשית ביום המעבר בין שתי התקופות, רגע לפני התרחשות הביוץ בגוף האישה - רגע השיא של הופעת החיים ברחם.

המעבר בין שני המצבים - היעדר חיים וחיים מלאים ותוססים - מתרחש בטבילה במים טבעיים - מי גשמים. הטבילה בתוך מים חיים, מים בראשיתיים וראשוניים, היא המאפשרת לאישה להיכנס לתקופת הטהרה, תקופת הופעת החיים. התורה מלמדת את האישה לעבור תהליך חיצוני התואם את התהליך הפנימי, הפיזיולוגי והנפשי, שהיא חווה. לאחר שפוסק דם הווסת, האישה בודקת את עצמה ומוודאת שלא נשארו שאריות דם משום סוג שהוא. בדיקה זו נקראת “הפסק טהרה", כיוון שהיא מפסיקה לראות דם ומתחילה את תהליך הטהרה. לאחר מכן סופרת האישה שבעה ימים נקיים - ימים שבהם מתרחש בתוך גופה תהליך העיבוי של רירית הרחם והכנת הרחם לקליטת חיים, ובסיומם היא מכינה עצמה לטבילה במקווה, וטובלת.

עובדה מפתיעה היא שבתורה אין ציווי מפורש על נשים לטבול בתום תקופת הנידה. הציווי נלמד מ"בניין אב" - האפשרות ללמוד פרטי הלכה שונים שלא נכתבו במפורש לגבי דין אחד בתורה, על פי דין שני דומה שבו הם מפורטים. אדם שנטמא מצוּוה לטבול את כל בשרו במים (פרטי הציווי מופיעים בכמה מקומות בספר ויקרא) - ומכאן שגם על האישה שנמצאת במצב של טומאה, לאחר המחזור, חלה חובת טבילה.

הטבילה תואמת (במצב נורמלי) את זמן הביוץ, שיאו של תהליך המחזור, שיא החיוּת בגוף. כך מתחילה תקופת הטהרה, עד הווסת הבאה. לאחר שחווינו התמעטות בכוחות החיים, הן בגוף והן בנפש, הטבילה במים החיים מטעינה מחדש כוחות של חיים. על ידי ההתמזגות המוחלטת עם המים ניתנת לנו הזדמנות לחיבור של רגע עם משהו מן האינסוף. האדם, בן תמותה, סופי ומוגבל - פוגש במים שהם “מתנת א-ל" ודרכם הוא מתחבר לרגע אל ממד הנצח והחיים. ההתמזגות עם המים היא המאפשרת הטענה מחדש של “מצברי החיים" והיא היוצרת את המהפך מ"טומאה" ל"טהרה". ההתקשרות עם המים מזמינה את הקשר הנשמתי המיוחד בין איש לאשתו.

וכך כתב אבי, הרב משה בוצ'קו ז"ל, בספרו הגיוני משה (עמ' 149):

המגע המיני בין האיש לאשתו אמור לבטא חיות, נביטה ויצירה ולא מיתה וקמילה. כך רואה היהדות את חיי האישות: חיים של יצירה ובניין, חיים של אהבה וחיים של קדושה. ולכן אמרה תורה כי לא ראוי ולא יאות שיותר מגע מיני בין איש לאשתו בזמן ובמקום שביצית האשה חורגת מחיים למיתה, ואובדת מן העולם. יש להמתין אפוא, ולחכות לחידוש החיים בחודש הבא... כי חיבור האדם אל הקודש במקדש, כמוהו כחיבור הקודש של האיש אל אשתו, והתורה רואה בו עניין של קדושה עילאית.