הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
גם ב - Kindle
מפת הגוף
37 

מפת הגוף


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
37 
37 
גודל (עמ'): 206
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

פחד וקרבה, תשוקה וסלידה, אהבה ושנאה, גלות וגאולה – אלה הם הרגשות הקיצוניים הרוקמים את עלילת הספר העוצמתי הזה, החודר לעומקן של מערכות יחסים מרתקות וסבוכות. זהו ספר על קשרים שנוצרים בין אנשים, בצורות ובתבניות שונות, בין גבר לגבר, בין אשה לגבר, בין אם לבתה, בין אב לבנו, ובין אדם למקום.

מפת הגוף הנו ספר מעורר, מתסיס, שקריאתו מצליחה לפרום את התשובות השגורות שמציעה התרבות למשברים העולים ממערכות יחסים. כל אחת מהדמויות עסוקה ללא הפוגה בקשר שבו היא נתונה ובדילמות העולות ממנו: איך מתנתקים אחרי חיבור נפשי עמוק? איך סולחים על נטישה? מה המרחק הנכון בין אנשים? מה מקומם של הגוף והתשוקה? עד כמה אדם זקוק לזולתו על מנת לחיות? ועוד יותר – האם אורבת סכנה לאדם בעצם קיומו של הזולת?

מפת הגוף עוסק במושג "בית". מה יוצר בית, המקום הפיסי ותחושת הביטחון שהוא משרה או הרגשות שהוא מעורר. גיבורי הרומן כולם כמהים לארבעה קירות, לקהילה, לאדם אחר או לאלוהים שיעניק מזור לנפשם וייטע בהם ביטחון. לעתים הם משתמשים בכוח על מנת לממש כמיהה זו ולעתים הם מוותרים או מפנים את התסכול כלפי עצמם. אלה כאלה מסרבים לקבל את המציאות כפי שהיא, סירוב העומד בבסיס הווייתם.

שמו של הרומן מרמז על חוסר היכולת להפריד בין הפוליטי ובין האישי, בין הגוף ובין הנפש. ואולם גיבורי הספר, כל אחד בדרכו, נלחמים בהנחה זו וחותרים אל עולם רומנטי שבו קשר הוא מפגש נשמות בלתי תלוי בהנחות תרבותיות, בשיח או במגדר. כל הנשמות הללו מתנקזות במפת הגוף לירושלים – העיר שהפוליטי והאישי, העבר וההווה והקודש והחול משמשים ברחובותיה, כמו גם בגיבורי הרומן, בערבוביה המטריפה את הדעת.

מפת הגוף הוא ספר נועז, בוטה, חף מקלישאות, שעלילתו מתרחשת בתוך אחד מהפצעים העמוקים ביותר שנוצרו בגוף החברה הישראלית . יאיר אלדן יליד ירושלים 1973, מצליח ליצור כבר בספרו הראשון חוויית קריאה עוצמתית, סוערת ועמוקה, הנשארת עם הקורא זמן רב.
- דב אלבוים

המשך קריאה
  • ISBN: 3624421
  • גודל (עמ'): 206
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 18/11/2011
  • שם המחבר: יאיר אלדן
  • זמין להשאלה: כן

א

אנֹכי

הכנס היה הצלחה ואחר כך היתה גילה. כבר כשהתחבקו הרגיש התחלה של סוף, גבולות נמתחים כדי להיסגר עליו בחבטה. והוא, כדרכו, המשיך לדהור במרחבים שנפתחו לו, יודע שהמכה תגיע בגלל חוסר היכולת שלו לדחות סיפוקים. שאול היה בתורנות, דורקה החליט בספונטניות לצאת עם מישהי, ונח היה צריך לכתוב איזו הצעת חוק וגם לשמור על הילדים כי שירית יצאה לאחת מיציאות הבנות המפורסמות שלה. גילה עוד הזמינה אחרים שיבואו לשתות איתם לחגוג את הצלחת הכנס אבל בסופו של דבר נשארו רק הם. הוא חנה לא רחוק והצחיק אותה כשאמר למי אני אודיע שאני כאן, לחתול של השכנה שולה?! והיא כבר היתה מעבר להרגשה הרעה של אי-ההודעה למשפחתה. כשיצאו מהרכב נצמדה אליו והם הלכו יחד קרובים ומרוגשים. ברחוב בלפור נכנסו לחצר של בית, התגפפו וצחקקו עד שאחד משומרי בית ראש הממשלה האיר עליהם בפנס גדול, הם המשיכו לצחקק ונכנסו לבר ברחוב הקרוב. הכול עמד בסימן ההשתחררות מן הפסח ואיסורי החמץ. היתה חירות באוויר. היא שתתה מוחיטו והוא הזמין יין אדום. היא סיפרה על מאהביה ועל הפגיעה שחוותה לאחרונה כשאחד מהם החליט שאיננו רוצה להמשיך את הקשר, והוא דיבר על דחיית התסריט ושאל מה אני אעשה עכשיו, והלהיט אותה כשאמר כמה הוא אוהב לשמוע אותה מדברת. היא, מצדה, הורתה לו כיצד להניח את הרגל, כיצד לנשק, כיצד לחדור אליה אם יחדור. לא יכול היה שלא לחשוב על ההבדל בין הדיבור הזה ובין הדיבור עם שלומית. עם שלומית דיבר את עצמו למוות, יחדיו ניתחו כל מהלך, כל הזזה של יד או חיתוך דיבור. עם גילה לא ניתח דבר. פשוט היה. לא נגרר לאיזו פנטזיה של עיניים חומות שזורמות אליו במתיקות של מי סוכר, בונות אקוודוקט בינו לבינה, לא ברח לאיזה רעיון חדש, שכבת טיח נוספת על האגו הפגוע שלו ודיבורים על צרכים אנושיים בסיסיים כמו קשר לטווח ארוך או חיים בעלי משמעות שהיו רק ססמאות נבובות בעבורו. פשוט היה. אלא שהמחשבה הזו עצמה הבהירה לו כמה הוא רחוק מחוויה או תחושה אמיתית. גילה הצהירה על היותה "שחוקה" אבל נראתה כל כך מלאת חיים וסקסית. היא התלהטה מן האלכוהול והם יצאו לאוויר הלילה הנקי. מבית ראש הממשלה באו הדי אנשי שביתת השֶבֶת המשכנעים אנשים לחתום על עצומה נגד התכנית הכלכלית החדשה, המכוניות עברו על ידם כמו פסי אור. הם נכנסו למבואה של בית והתנשקו. ציוותה שיכניס את הלשון עמוק יותר והוא נטל יוזמה והכניס את ידו לתחתוניה. היא צעקה, עמוק יותר עמוק יותר. הדברים האלה נחרתו במוחו: האישה שעברה על פניהם עם הזבל ממש לאחר שסגרו את רוכסנם, הדרך הטבעית שבה גילה רכנה ומצצה אותו, הכמעט-נפילה שלהם לתוך השיחים והצחקוק שבא בעקבותיה. כשיצאו לרחוב הסתכל על בית הקפה ממול ואמר: זאת ציונות אמיתית, לקבל מציצה מול מקום שהיה בו פיגוע רב-נפגעים. גילה צחקה ואמרה שהוא משוגע ושהוא צריך לחשוב פחות ולעשות יותר. כשהגיע הביתה כאב הראש תקף אותו בעוצמה, נטל אדוויל אחד והסתכל ארוכות על הקופסה של הבונדורמינים. מילא את האמבט במים חמימים ורעש המים הנאגרים חימם את לבו. הוא חש חוסר אונים והביט שוב בחדווה מוזרה על הקופסה, הרים אותה ביד ימין, רשרש בה, והרעש היה נעים מאין כמותו, כל פגישה של כמוסה בכמוסה הפיקה צליל נעים שביסם אותו והעניק לו נחת. פתח את הקופסה ונתן ללאות לעבור שתי וערב בתוך מרוץ האדרנלין שלו. מה זאת אהבה. מה זאת אהבה אמר לעצמו כשרגליו טבולות בתוך המים. הוא חייך כשחשב על האצבע שלו בתוך גילה ועל התחינה שלה "יותר עמוק", והוא חשב על החור שלה שהיה קטן משהו והתחיל למטה מן המשוער. הוא חש בכל מאודו שהיתה כאן חוויה מיסטית אבל משהו בה היה הרוס מן היסוד, והוא לא ידע אם ההרס הזה קשור בו או שהוא קשור בשניהם, בו ובגילה. היטלטלותו המשיכה גם אחרי שנטל את הבונדורמינים, גם אחרי שהניח את ראשו באמבטיה המלאה, גם אחרי שנתן לעצמו לשקוע בתוך תחושת החמימות והבחילה שהקיפה אותו. גוף בתוך מים. גוף שעיר ומגעיל בתוך מים. איברים פשוטים ומסריחים, אצבעות מעוקלות וחסרות חן, חסרות תקנה, מעוותות

v

מוטי פרידמן סיים את המילואים בעשרים ושישה באוגוסט וניסיון ההתאבדות הכושל שלו אירע בעשרים באפריל. כשהתעורר חש עייף אבל לא מדוכא באופן יוצא מן הרגיל ואמר לעצמו אתה באמת משוגע שאתה קם כאילו כלום ביום שאחרי, ולא ידע אם לייחס את זה לשיגעון אמיתי או לזה שהתרגל לחיות בחודשים האחרונים במצב סִפי שבו חשב על ההתאבדות אך גם המשיך לעבוד, נפגש עם חברים ועם משפחה. נזכר שביום הראשון של המילואים משהו הסתדר לו באווירה המלחמתית שהיתה רווּית התרעות על פיגועים בגוש והתרעות על נפילת פצצות מרגמה וירי טילים נגד טנקים ובפעם הראשונה זה זמן רב חש התאמה בין תחושותיו הפנימיות לבין המציאות, והרגשת הסף בין החיים והמוות בפנים ובחוץ השרתה עליו שלווה שלא עזבה אותו עד רגע הפגישה איתה. עכשיו, במיטת בית החולים, חש חסר גבולות ומטושטש, שולחן שאיבד צורה. הברזל הקר הרעיד את גופו החלש. מגע. הוא נע קדימה ואחורה מצומרר. יד חומה, אבהית, אחזה בו בעדינות אך בתקיפות. הוא התהפך ומול עיניו התגבהה פלומת השיער הקטנה. ידה של שלומית. זכרה גרר ממנו אנחה גדולה וזעם, תחנות שלוש כאן שלוש מגע, ושוב הזדעזע ופלט צחוק בלתי-נשלט ושמע הסתודדות לידו, ושוב ידו החומה של הסניטר אחזה בו, מהדקת אותו לרצועה, כמו תיבה שקושרים לאחורי הטנק, דקירה ועוד אחת. יד מבצבצת מאחורי תלולית, יד חומה עם פלומה. חריקת הג'יפ. ההתרוממות שלה מתנוחת ההשתנה מבוהלת ורדופה. גופו נמתח רגע והתרפה, נוזל קר זרם בוורידים שלו, גורם לו בחילה, והוא רץ אחרי הדם כדי למנוע הקאה. אני מקבלת אותך מוטי אני מקבלת אותך. הריר המבחיל עצר בקצה הגרון והוא נרדם שמוט ראש, מזיע. חום כבד עמד בחלונות, נפל לתוך החדר, הרי ירושלים הזילו אותו, והוא דמיין אותו במונחים של לבֵנים, בלוק חוֹם אחר בלוק חוֹם, מעלה אדים בנפילה. כשהתעורר, כאב הקיף את פרקי ידיו המהודקים ברצועות והוא חש אותה מלטפת אותם, מזרימה בהם את הדם, ועצם העובדה שזיהה את ידו מתגלגלת תחת הרצועה, מעסה את עצמה, הבהירה לו, למרות החזיונות המתעתעים שעלו בו לעתים, שהוא איננו בסכנה עוד. ניסה לקרוא לאחות אך קול לא יצא ממנו. בוא ננסה ונראה אם מישהו ישים לב אלי, התחיל את אחד ממשחקיו הפנימיים. היאלמותו בחודשים האחרונים היתה סימפטום קטן לניהיליזם שהלך והשתלט עליו ושגרם לו מלכתחילה לחשוב על התאשפזות בבית חולים פסיכיאטרי ועל התאבדות, ועד שממש הוציא את הדברים מפיו, הפך בהם בראשו, דמיין אותם בעיני רוחו, פנה למחלקת אשפוז יום, פנה לאחור, פנה שוב ונכנס דרך השער המצפצף, חיכה לתורו בחדר המתנה מסריח ומחליא, עד שעשה את כל אלה חילק בהומור שחור הוראות ביחס ללווייתו (קטנה וחילונית, רק לחברים מותר לנגוע בגופתו ובשום פנים ואופן שלא תהיה להוריו דריסת רגל כלשהי בהכנות או באירוע עצמו), וככל שההומור הלך והתגבר התחזקו מחשבות האשפוז וההתאבדות ובשלב זה כבר היה ברור שהחסך שלו איננו משהו שיתמלא בתשומת לב או אפילו באהבה של אישה או של אלוהים אלא מבטא משהו עמוק ויסודי ביחס שלו לעולם. "ביחס שלך להורים שלך" צחקה עליו שלומית בתלולית שלהם מול הים, והוא הסתכל על גופה הקטן, על שערה השחור, ואמר שהתיקון שלו עם ההורים רק יכול להחזיר אותו למצב השבור שבו נכנס לעולם הזה, ואילו היא, ממעמקי תחושת ההפקר שלה, הביטה בו בחוסר אמון. הביטה בו ממקומה, מקום שבו לא היו נוכחים בנותיה, בעלה וקהילת החברים הקרובה והאידיאולוגית שאליה היתה שייכת אלא דווקא ילדותה הנעדרת. ואולי היה זה דווקא החוסר שלה במסע לבעלות עצמית, דווקא החוסר שלה במסע להשתחררות שאִפשר לה לעמוד לפניו גלויה וערומה מן ההתניות שהקיפו את חייה שכן היא הגיחה ישר אל העולם כמו איילה אבודה, ללא הגנה, על רגליים מקרטעות. "אם היו אומרים לי שהנמלה הזו השחורה ובעלת הרגליים הארוכות היא אבא שלי הייתי מאמינה, כל כך אבודה ולא מקושרת הייתי." הניסוי נכשל, מישהו שם לב אליו. אחות באה אליו, מתקנת את האינפוזיה, שואלת אם ירצה לאכול. הוא נענע את ראשו לכאן ולכאן ותחושת הבחילה הגיחה ממעמקי בטנו מעורבת בשמחה האנושית הפשוטה בפנייה אליו. כלב שוטה המקבל נחמה בכל התייחסות. שוטה. כבר אז שלומית שיקרה לו, היתלה בו, כפי שעשתה בכל מגע שלה עם העולם. דעתה הרחבה, הידענית והצדקנית, בפילוסופיה, בספרות ושירה ובחוכמת חיים פשוטה היתה לה פשוט כלי של הישרדות. חריפותה ואפילו גאוניותה היו בקליטת כל פרט ופרט, רגישות ארנבית ומהירה, ואפילו שאף אחד ממשפחתה הפרסית לא עבר את השואה תמיד הזכירה לו את סבו וסבתו, שגם בשעות הרוגע המלאות והארוכות ביותר היו רגישים מאוד להפרעות קטנות שהוא מעולם לא שם לב אליהן. חריקת דלת, רדיו דולק בדירת השכנים הנטושה, רעשי המקרר, דברים שהוא פירש כראיה לכך שהעולם הזה הוא בית היוו אצלם דווקא תזכורת לכך שהם רק בגדר אורחים בסביבה מסוכנת, דגים קטנים בין כרישים בים הגדול שבו חוקי המשחק תמיד נקבעו לפניהם וההישרדות היא, במקרים רבים, עניין של מזל גרידא. ואולי זה בדיוק ההבדל היסודי בינה לבינם, שהם כבר הבחינו בין הפלנטה האחרת ובין המקום שלהם ורק לעתים חזרו לסבור שהכול נמצא תחת כוח המשיכה של אושוויץ ואילו היא חוותה תמיד וללא הבחנה את העולם כתושבת מחנה ריכוז וכל חיבוקי הילדים או חיי היומיום לא יכולים היו לשכנע אותה אחרת שכן היא נולדה לתוך ההפקר בעוד סבו וסבתו נהנו משנות ילדות מאושרות של התרוצצות חסרת מטרה ושל ארוחות ערב משפחתיות ושבתות בית כנסת קהילתיות כך שיכלו לדמיין לעצמם כשחזרו מן התופת משהו מן העבר החרב. ואולי היה חוסר האמון שלה בעולם כה בסיסי עד שלא הבחינה בעצמה בשקריה, ביסוד המניפולטיבי שבכל אמירה שלה, ברצון שלה לגרום לתגובה הנכונה ואולי אף למעשה הנכון מבחינתה מכל מי שהתקרבה אליו. קרא לאחות. הקריאה הרפה "אחות" פתחה את הגרון שלו מעט והעבירה בו רעד שכן אף על פי שהרגיש שהוא מבחין בין מציאות לדמיון עדיין חש עלה נידף ודווקא שמע היטב את קולו שלו והוא מילא אותו ביטחון שכן לא היה זה קול שנושא את המילה אחות עצמה אלא כמו הצחוק היה הקול שיצא מגרונו הדבר עצמו שאין להרהר או לפקפק אחריו, לכן התפלא כל כך שהאחות לא שמעה אותו כלל, כאילו קולו, שנשמע לו רם כל כך, נבלע באיזה קיר דמיוני שהיה דבוק לפיו. כך הרגיש גם כשחזרו לפלוגה וסיפרו שכמעט עלו על מתנחלת שמשתינה נגד הרוח והתפוצצו מצחוק על כתמי השתן שנחו על תחתוניה המופשלים, מוציאים את דיבת הארץ רעה, וקולו שהגן עליה נתקע ביציאה מחלל הפה ללא אוויר. מחשבותיו כבר נדדו לשאלות שהעסיקו אותו יותר, כמו, מה עשתה שם לבדה מתחת לדיונה אל מול הים, מקום שהוא מסוכן בעליל, בייחוד עכשיו ממש לפני הנסיגה, או כמו ששיננו באוזניהם, ההינתקות, והוא הפך בראשו את מראה טבעת הנישואין השחוקה על אצבעה הקטנה ואת ותיקותו של כיסוי הראש שנח על ראשה, חבר ישן וקרוב, ואת שדיה הקטנים, הנראים בקושי מתחת לחולצת הטריקו. רחוקה מפשטות, מורכבת, מאיימת ומסקרנת. כך לא נשמע קולו בהמולת הצחוק וקשקושי הכלים וההתגודדות הגברית לשמוע מה צבע תחתוניה (שהיה לבן) או אם היו ניצוצות שתן על ירכיה (היו שניים על ירכה הימנית עד כמה שהוא שם לב), ולהדגים הדגמה מדויקת של התנוחה שבה ישבה וחיקוי פניה המופתעים. ואילו הוא זכר דווקא את הבעתה השלווה ואת תנועת היד הבוטחת ואת האטיות של תנועותיה שהיו רחוקות מבושה או מכעס והביעו שליטה מלאה באירוע. ועכשיו, בתוך חרדת אי-ההישמעות, בתוך חרדת קולו הכלוא, קמה ועמדה חרדה נוספת שטלטלה אותו וכרכמה את פניו והביאה אותו לידי בכי. אולי הגתה כל פרט ופרט בפגישה המוזרה הזו, כלומר, לא שבחרה את יושבי הג'יפ אבל בהחלט בחרה בשעה שבה הג'יפ עובר בדרך העפר בינות לדיונות וידעה בדיוק מתי תתרומם ומתי תתחיל להשתין ומתי תפסיק, ובחרה בגובה המדויק של ברכיה מעל הקרקע ובתווי הפנים המופתעים לכאורה. וכעת היה נדמה לו שאכן הרימה את ידיה הרבה לפני שיכולה היתה לשמוע את הג'יפ המתקרב. האמין שהיא מסוגלת לכך, כי בעוד אצלו יסוד הנגררות היה היסוד הבסיסי באישיותו ובמובן זה לא יכולה היתה לחשוב על אדם מתאים יותר לנסיעה באותו ג'יפ באותה שעה שכן הפגישה עמה נראתה לו כמעשה אלוהים שחייבים למצותו עד תום, הרי שאצלה היה יסוד השליטה הדבר המכריע. מחושבת עד אימה, מנסה לצפות כל תגובה מבן השיח, לנהל אותו, לשלוט בתגובתו ובמעשיו. ובאמת, מתי איבדה שליטה? ידיו שלו רעדו על גופה ונענו לאיזה כוח עלום שלא היה קשור אליו, או בכל אופן לא היה קשור למשהו שהוא יכול לומר שהוא הוא אלא למשהו טמיר ונעלם ממנו, ולא היה זה רק יצר המגיע ממעמקי חלציו אלא התמסרות לדרישה המגיעה מן החזה או אפילו מן המצח, דרישה להחזיק אותה בידיו, לגעת בה, בלחייה, ולהצמיד אותה אליו. היא, לעומת זאת, ידעה תמיד לעצור בעצמה, אל תחדור אלי אמרה לו, רק עם האצבעות, הזהירה, אף שכשהתנשקה עשתה זאת בתשוקה תאווה והתמסרות. עכשיו, ממרחק, דומה שהיה זה חלק ממערך שלם של פעולות שאמורות היו להתחבר לכדי פעולה אחת שלמה שלא עמד על טיבה. ושוב עלה בו פקפוק, שכן היא לא היתה זו שפגעה באמון שלו בעולם שהיה פגום וחסר תקנה עוד לפני שפגש אותה והיא דווקא זו ששיקמה אותו והיו דקות ארוכות שהפקיד את עצמו בידיה לגמרי, מחבק את גופה הילדי בביטחון אין קץ, שם יד על הבטן שלא איבדה את גמישותה גם לאחר שהרתה שלוש פעמים, מעגל אצבעות על שדיה שהניקו את יעל כבר לפני למעלה מעשור וחצי, ושלא איבדו את תכונותיהם האמהיות אף שתכונות אלה ממש מעולם לא באו לה באופן טבעי אלא היתה צריכה להמציא אותן על הדרך כפי שהמציאה כל רגש וכל תגובה רגשית לאנשים ולעולם. שאול בא לבקר, מחייך אליו את חיוכו הממזרי, נוגע בו בזרוע בעיניים מודאגות, "בסוף הגעת אלי לביקור גרומיקו." מוטי חייך רפות במענה והטלפון הסלולרי שלו רטט, הוא קיווה שזה טלפון מההפקה, שאולי הם מרגישים בחסרונו, אבל זו היתה אמו, ואף שנסיבות אשפוזו חייבו אותה לרסן את ברכת השלום הרגילה שלה שהדחיקה כל כעס או עצב, לא יכולה היתה להשתחרר מן הדרך הרגילה שבה התנפלה על בני שיחה, כאילו היא האדם המאושר בתבל. מוטי סימן לשאול שימתין אלא שהוא כבר היה עסוק בשיחה עם האחות והתעדכן לגבי מצבו במונחים הפסיכיאטריים והרפואיים. אמו שאלה לשלומו והוא, כתמיד, ענה לה ברפיון שהוא בסדר. שוב ניסתה לשדר אהבה בלתי-מותנית ויצר שמחה וחיים, ואלה, שבאופן רגיל צרמו למוטי ויצרו אצלו סלידה, פגעו בו עכשיו בבשרו ממש והעלו בו כעס עצום ושאט נפש שכן ידע שהיא מוטרדת מן השמועות שיופצו עליו וממילא גם עליה ועל אביו. הוא הבטיח לאמו שיעדכן אותה וסירב שתבוא לבקר וניתק. שאול התקרב אליו ואמר, "איבדת את זה קצת, מה?" והוא ענה, "רק קצת, אחי, רק קצת." והחלפת המילים הללו, הראשונה המשמעותית מאז ניסה להתאבד, הציתה דמעות שנפלו על לחייו, והעלתה בו את תמונת דירתם המשותפת אחרי הצבא, ואת הנינוחות ששרתה בה. שאול היה הראשון ששמע על התאהבותו בשלומית שהיתה סוד כמוס, שכן אף שחייהם נעו במעגלים נפרדים ושונים כל כך, ואף שהיה רווק מושבע שלא ניהל מערכת יחסים משמעותית כבר שנים, חרדה שלומית שעוף השמים יוליך את הקול ויקבור אותה תחת הריסות ביתה, המחסה היחיד שבנתה במו ידיה שגם אם לא חשה בו בטוחה לגמרי עדיין היה ביתה ובו גידלה את בנותיה. וגם קצת כעס עלה במוטי שכן שאול הוא היחיד שיכול היה לצפות את התדרדרותו המהירה ואולי למנוע אותה אם לא היה עסוק כל כך במחקר שלו על הפרעות דו-קוטביות ובבירור יחסיו עם מישל, שעבדה כעמיתה במחלקה ושהתאהב בה ממבט ראשון. שאול חייך אליו וכבר לא תהה על תחושת ההערכה שהוא חש למוטי. שכן עד לפני שנה מוטי כבר היה חשוב בעיניו כמי שנע על מי מנוחות ועסוק במניעת זעזועים מיותרים לחייו המקצועיים ולחיי רווקותו שבהם ניסה להדחיק תשוקות או יצרים. וכך עם כל פרשת ההתאהבות המוזרה של מוטי בשלומית גברה בשאול ההערכה כלפיו, ואפילו עכשיו, לאחר הטביעה של מוטי ולאחר שהאחות הראתה לו את כמויות האלכוהול וכדורי השינה שנמצאו בדמו, עדיין עלתה בו תחושת ההערכה כלפיו וכן חדוות החיים שחש כל אימת שפגש במי שנטל את גורלו בידיו. וחייך לעצמו כי גם הוא חווה את הקשר עם מישל כקשר חוצה גבולות שהצריך ממנו קפיצת אמונה גדולה. הוא גם היה זה שהזהיר את מוטי מאישיותה הבעייתית של שלומית וצחק ואמר שאמנם היא לא מתאימה למחקר שהוא עורך בהפרעות דו-קוטביות אבל היא יכולה לשמש בקלות בכמה וכמה מחקרים אחרים במחלקה שלו. וכל מה שהתנבא עליו התגשם, ניסיונותיה החוזרים ונשנים ליצור קשר לאחר שביקש לנתקו, המניפולציות הרגשיות שהפעילה כנגדו וגם ביקורתה על אופיו המנותק רגשית ואפילו המפלצתי. אבל גם תחזיות אלה לא שכנעו את מוטי שהיא השתמשה בו בכל דרך ומובן והוא המשיך לסבור, גם עתה, ששררה ביניהם, לפחות לתקופה קצרה, אהבה אמיתית, שהיא דבר שרק חשים בו ואי-אפשר לנסחו במילים והוא כולל התמסרות מוחלטת, ושבסופו של דבר ניצוצות האהבה הזו שכבתה ודעכה לה עדיין מובילים אותה לדרוש בטובתו. שאול אמר: "רוצים לשלוח אותך לאבחון, תעמוד בזה?" הוא חייך רפות והנהן ומשהו ביניהם התפרק. הגם ששאול לא היה לבוש בחלוק לבן מיד זיהה אותו מוטי כאחד "מהם", שהיא התחושה ששררה בכל המחלקה ולא היתה נדרשת החלטה בעניין הזה שכן הרופאים והחולים במחלקה הזו היו ניצים כעובדה ניצחת שנולדים לתוכה עם הכניסה למחלקה. גם שאול חש בחוסר האמון שנבנה ואמר: "יש לך ד"ש מהקרנף ומשלומפי." מוטי אמר בחצי חיוך: "אכזבתי אותם. עכשיו בחיים לא יאמינו לי שרציתי למות." שאול אמר: "אל תדאג גרומיקו, אני אשלח לכל החבר'ה את תוצאות בדיקת הדם שלך, אליבי מושלם." שאול דאג, וניסה להסתיר ככל שניתן את ההתעוררות שחש כשראה את גיליונות האשפוז של מוטי וכששמע מן האחות שזאת היתה יותר התאבדות מאשר ניסיון וכנראה מוטי עצמו לא מבין עד כמה קרוב היה למות. לבו נכמר בו עליו והוא ידע, לאחר פגישות רבות עם מטופלים, שעם נכמרות לא יגיע רחוק אצל מוטי, אלא שהקו פה הוא עדין שכן מצד אחד צריך להסתיר את גאוותו על עצם המעשה של מוטי ומצד שני צריך גם להסתיר את החמלה שחש כלפיו. מוטי כבר הבין שהניגוד הזה בתחושות הופיע ביחס לכל מגעיו של שאול עם בני אדם, ועם מישל זה לא היה שונה. ברגעי האהבה והחיבור הפיזי החריפים ביותר, והיו כאלה איתה בניגוד לרבות אחרות שעמן ניהל מערכת יחסים, חש גם סלידה הולכת וגוברת שנבעה מן ההגבלה שכפתה עליו ביחסיו עם נשים אחרות אבל יותר מכך היא נבעה מן החרדה שלו מתלות נפשית בה וככל שהיה מודע להיקשרותו חסרת התקנה אליה כך גם גברה חרדתו והוא ניהל אותה כפי שניהל את הניגודים בעבר, העלאה שלהם אל פני השטח, התפוררות של החרדה שלש בידיו, והדברים האלה הניחו את דעתו במידה מספקת, והגם שידע שהוא גורם סבל לנשים שאליהן נקשר לא עסק בכך יתר על המידה וגמר אומר לנהל את חייו בדרך שתאפשר לו שינה טובה וכתיבת מחקרים, ובתוך כל זה לא נשמטה היכולת שלו לשלוח את ידיו לדברים שרצה. מוטי אמר: "שמעת על המורה החדשה לטנטרה של דורקה?" שאול צחק ואמר: "שמעתי. הוא לא מפסיק לדבר על החיבור האלוהי ועל האלוהי שבו ובה, בא לי להקיא." מוטי צחק צחוק קטן וקטוע: "הצ'אקרות שלו שיגעו אותו וכל פעם שהוא לידי הוא נושם כאילו הוא באיזו תחרות צלילה." שאול הסתכל עליו והזכיר לו שוב: "אתה בטוח לגבי האבחון? אני יכול לדחות אותם עד מחר..." מוטי הביט בו וצחק: "כוסאמאמק, אותך צריך לקחת לאבחון ותאמין לי שהיו מאשפזים אותך בלי לחשוב פעמיים, עם כל החבילה." הציניות שבה התייחס לרופאים בכלל ולשאול בפרט הבהירה למוטי עד כמה הוא רחוק מלקבל את דבר מחלתו שכן חש בריא יותר מכל האנשים הסובבים אותו כנמלים עמלות. נגינת הרדיו פסקה למבזק והוא נשאב מעצמו ומשאול לתוך מציאות אחרת. אלא שאחרי הידיעה הראשונה שעסקה בביקורו של ראש הממשלה בארצות הברית ובנאומו בפני איחוד הקהילות היהודיות וועידת איפא"ק הובאה חדשה בדבר מצבם הקשה של מפוני גוש קטיף, על עיכוב במתן הפיצויים ועל פשע שפשה בקרב הנוער המפונה. והוא עבר לחשוב על ילדותיה של שלומית שהפינוי, העקירה שלהן, היו רק כוח קטן בילדות הבלתי-מאוזנת שלהן שעכשיו נפערה לשניים, חצויה בין שני ההורים שנפשם הרגישה והמורכבת הסתערה במחלוקת על כל שקל מן הפיצויים כאילו שקל זה היווה עדות לאישיות הנפרדת שלהם ולעוולות הנוראיות של בן הזוג. מאז פרדתם היתה מתקשרת לוודא שלא הפיץ את דבר הקשר ביניהם ונשמעה רדופה ממש ומפוחדת מנחום שאיבד את עשתונותיו מאז הנסיגה ועשה הכול על מנת לערער את ביטחונה ובראש ובראשונה החל להתנהג בקיצוניות אלימה בכל הנוגע להתנתקות או ל"שואה" או "הגירוש הגדול של ורשה בדקלים" כפי שהוא היה קורא לה. והוא דיבר עליה רעות באוזני הבנות והיא התקשתה להמשיך בהוראת הפיזיקה למבוגרים ולבנות במכללה הדתית לבנות שבה קיבלה משרה בירושלים. חשדות עלו כבר בגוש, ואלה העלו על דעתה הפרנואידית כל מיני אפשרויות מעקב והאזנה לה ולשיחותיה הטלפוניות. שיחות אלה, שנמשכו אל תוך הלילה לאחר שהמילואים נגמרו והוא חזר לשגרת חייו הרווקיים והיא לחיי המשפחה שלה, התישו את מוטי והוא היה מניח את הטלפון באנחה ומרגיש את גופו המכווץ מתיישר. הטלפון של שאול צלצל במנגינה רועשת ועליזה, הוא הסתכל על הצג ואמר, "זה דורקה." שאול ענה, הקשיב קמעה ואמר: "כן, אני איתו, הוא נראה בסדר, גרומיקו הוא גרומיקו ותסגור את האתר הפורנוגרפי כשאתה מדבר איתי," וצחק בקול והעלה על פניו של מוטי חיוך שכן דורקה היה צרכן בלתי-נלאה של תמונות פורנוגרפיות ושאב הנאה יתרה מאוננות שהיתה נושא לשיחה כל אימת שהיה נדרש נושא מצחיק וידוע להפיג בו את המתח, וכך היה גם שאול נוהג להפיח בקול או לגהק גיהוק רם וקולני שהפנה אליו את תשומת לב כל הנוכחים והדגיש את מוזרותו וגרר צחוק והתרעמות מבן הזוג שלו שאותו נטה שאול להאשים בקול באשמת הפחה בציבור. ופתאום היתה מובנת למוטי המשיכה העכשווית של דורקה לפילוסופיית האהבה המזרחית ששחררה אותו מן הציפיות הגבוהות לאהבה רומנטית תלותית שבה המין הוא מרכיב מרכזי ובו הוא ובת זוגו מאכלים אחד את השני עד תום. והמילים שדיברו ביניהם: אהבה ללא תלות, שלמות בהגעה אל המין, התרוקנות ממחשבות, כל אלה קיבלו עכשיו מובן, שכן הפורנוגרפיה לא היתה תשובה מספקת לתסכול שחש ביחסיו עם נשים ולכך שלא מצא אהבה שתחבר חברות, מין ותחומי עניין משותפים, והנה הפתרון שמצא היה דווקא ירידה מן העץ של החיבור ובנייה של העצמי שלו. ובכל זאת, גם שאול וגם מוטי התייחסו לעניין הזה כאל שיגעון חולף שלא זיהו בו את דורקה אלא איזה רצון לשכנוע עצמי, ודור עצמו היה מודע לעמדה זו אך לא ניסה להתגונן בפניה או לשכנע אותם כי מדובר באני האותנטי שלו, ויום לפני ניסיון ההתאבדות של מוטי היתה סוגיה זו העניין המרכזי שבו עסקו שיחותיהם ועכשיו הבין שראה ב"פאזה הטנטרית" של דורקה מעשה של ייאוש שהיה לו חלק בהחלטה להטביע את עצמו. מישל נכנסה גם היא ובירכה אותו לשלום הוא חייך אליה והיא שאלה לשלומו. "יותר טוב כששאול כאן," ענה לה וזו היתה המומחיות שלו, בה"א הידיעה, לתת לאנשים תחושה טובה, שכן היא מוכנית חיבקה את שאול, מזדהה עם הצורך של מוטי בנוכחותו וגאה בו על תכונותיו המיוחדות ועל היותו משענת בימים קשים. שאול אמר לדור, "אוקיי אחי, אנחנו נדבר," וניתק. הוא הסיר את ידו מכתפה של מישל שנוכחותה הקטינה אותו, ולא היתה זו אישיותה החזקה או היותה יפהפייה שכן "לא היתה יפה הורסת" כמו שאמר דור ולא היתה לה נוכחות מבלבלת המאצילה על כל מי שנמצא בסביבתה אלא היתה יפה ונעימה ובמבטה היו רכות וחוכמת חיים. מוטי הבין את ניתוק המגע של שאול כהתרסה כנגד הנורמליות והמוכרות שאיימו מאוד על תדמיתו העצמית כמי שלא נכנע לקונבנציות חברתיות או לדפוסי חיים מקובלים, שלצדה חש אותם בעוצמה רבה ולכן גם נמנע מלנשק אותה בפומבי כי בזה הרגיש שהוא נכנע לדפוס חברתי שסימל בעיניו מוות ותקיעות, ואף שהבין שהוא איננו עצמו רק בגלל איזו תדמית שלו בעיני הסביבה תירץ לעצמו את התנהגותו בכך שתדמית זו עצמה חדרה אליו והפכה להיות חלק ממנו ובזה שיפגין אותות חיבה פומביים כלפי מישל כמו החזקות יד, נשיקות או מבטים רבי-משמעות הוא יפגע בערך העצמי שלו ובתחושתו הטובה, ולא שמנע ממנה לגמרי גילויי חיבה פומביים אלא שהמעיט בהם מפני שלא גרמו לו תחושה טובה. "אני חייב לזוז," אמר שאול ומישל הנהנה ואמרה, "גם אני," לא לפני שהעיפה מבט בתוצאות הבדיקות שנחו לצד המיטה שלו ולא יכלה להסתיר את דאגתה ממה שראו עיניה.

v

שניהם יצאו ומוטי נשאר נתון לרחמי המיטה והחדר. שאול ארגן לו חדר פרטי וההמולה בחוץ התערבבה בריח היערה שגדלה פרא בחוץ. הצעקות, המלמולים ולעתים גם הקללות ששמע נטמעו ברחש הדבורים ובלחשושי הצוות והשרו עליו שלווה, שאחרי כמה דקות איימה עליו ונטעה בו תחושה ששכחו אותו והוא ייוותר פה לבד עם קולו הנאלם, עזוב ומנוכר, והוא נזכר ביום הפינוי, בצעקות שבאו ממרחק וקטעו את אווירת החג שחשו כולם כי כבר התחילו לאבד עניין במילואים ורצו כבר לחזור הביתה. וגם היה עניין ההכנה. כל ההכנות והמעגלים הקרובים והרחוקים והדיונים התנקזו לנקודה הזו והצעקות הרחוקות מילאו אותו פתאום חרדה איומה לשלומית והוא קפץ מהמיטה והתחיל להתקרב ליישוב, עובר חיילים ושוטרים, מחייך לכאלה שכבר הכיר, כמו חיית טרף שחייבת להגיע למקום שבו גוריה נמצאים השתמש בראייה ובשמיעה מבלי שהיה מודע לעצמו. חיפש את שלומית נואשות. הסתכל לכל העברים בשעה שהתקדם לעבר המעגל הפנימי. אסור היה לאחוז בנשק במעגל הזה והוא החליט לעשות משהו שלא עשה מעולם. הוא ניגש אל קבוצת שיחים הצמודה למתנ"ס והחביא בה את המקוצר שנתנו להם ולא הסב את מבטו. זעקות נשמעו מכל עבר, ומבית הכנסת עלתה המולת קינה שהזכירה לו סיפורי שואה, ובכלל חשב כמה נחום צדק והמצב הזה דומה לגירוש הגדול של הגטו ושהוא חייב לדבר על העניין הזה ממש עם שלומית והמשיך לרוץ מרחוב לרחוב עד שהגיע לביתה. הבית היה מוקף שוטרים לא חמושים שניסו לפתוח את הדלת בכוח. מן הבית נשמעו צעקות והוא תיאר לעצמו שזו יעל. נחום נשמע קורא תהילים וזועק לעבר השוטרים, חיות, חיות רעות, נאצים, שונאי ישראל, בועלי נידות מחללי שבתות אל תיקחו אותי מביתי, אל תיקחו אותי מביתי. ובתוך כך נפרצה הדלת ומוטי קרב אל הבית, נחום זעק שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד והוא ראה בתוך האפלולית את קומתה התמירה של יעל ואת ידיה מחזיקות בו. איפה שלומית איפה, מדוע לא ראה אותה. קבוצת השוטרים שנכנסה החלה בהוצאת נחום, שני שוטרים אחזו בכל רגל ובכל יד, ויעל צרחה עליהם, יהודי לא מגרש יהודי, וידיה רעדו בשעה שצרחה עליהם, פניה שהיו דומים להפליא לפניה של שלומית התעוותו, שפתיה הדקות התעקמו, והיא, כמו שלומית, היתה מאוד מודעת לדרך שבה ראו אותה אחרים, והשתתקה מיד ורצה לחדר אחר, ומיד כשהתחילה ללכת הרגישה נוח לצרוח שוב, ובכייה נשמע בכניסה לבית כהד של יללת תנים. זעקות נשמעו מהבית הסמוך ודומה היה שהיישוב שהיה מת בשבועות האחרונים הוא כמו חיה בתרדמת חורף, מזיז רק את קצה אצבעותיו בשער הכניסה, מתעורר מתרדמתו לגלות שהוא זב דם מחציהם המורעלים של ציידים שניצלו את תמימותו וחולשתו. השוטרים נראו למוטי כמו קלגסים והוא מוכנית הסתכל על עצמו ונרגע כשראה שהוא לבוש במדים ירוקים מרופטים ושמניחים לו לנפשו ונטרד שנייה בגלל המקוצר שהשאיר ונחום המשיך להזיז את רגליו בתנועות ייאוש וכשחזר למאהל אותו היום וישב על המיטה המתקפלת המאובקת והדליק סיגריה לא הצליח לזכור מה היה אחרי נחום ורק ביום שחזר אמר לו שאול שהוא היה בהלם קרב עם כל הצרחות והבלגן והלחץ למצוא את שלומית ושזה יחזור אליו. רק לאחר ימים נזכר שנכנס הלאה הלום ומטושטש וראה את שלומית עומדת מוקפת בבנותיה, יעל מרביצה בה את אגרופיה, והיא מחבקת אותה חזק. היא הביטה בו ממרחק שנות אור, עוטה על גופה שהיה נתון לאצבעותיו חולצת אמהות, משחילה על כל יד שערסלה את בטנו את שמלת הרעיה, מנפנפת באוויר שהכיל את הבל פיה את אדרת המתנחלת. הוא השפיל את מבטו, חסר נשק, חסר צורה, ופנה והסתובב לאחור.

v

במחלקה שככה התכונה והוא שמע את ציוץ הציפורים והריח את ריח האורגנו הירקרק של הרי ירושלים, והלב החרד עדיין דפק בעוצמה והוא ניסה לתרגל נשימות ארוכות וכמעט בלי משים שמע את שלומית על הדיונה וגם היא דיברה על מדיטציה ויוגה. שתבין, זה מהיום הראשון שאני זוכרת את עצמי. אהרן, החבר הכי טוב של אבא שלי, מניף אותי באוויר חזק חזק ואני צוחקת אבל בעצם אני רוצה שיוריד אותי כמה שיותר מהר ויש לי דחיפות איומה אבל אין אף אחד שם שיגיד לאהרן תוריד את הילדה, אתה לא רואה שהיא פוחדת. שתבין, אני הולכת לבית הספר לבד. זיווה פוגשת אותי ליד שיכוני הים ושתינו יחד רצות מהר ביורדי הסירה כי זה הרחוב של ארז שתמיד נטפל לילדים קטנים. רצות וצוחקות והלב דופק וככה גם עם ארוחת עשר, או שאני מכינה לעצמי או שאני מוצאת משהו. לעולם לא מבקשת. מאיפה ידעתי, אני שואלת את עצמי עכשיו, אחרי אהרן, אחרי הקוצים, אחרי החרם, מאיפה ידעתי לא לתת לאימא שלי את המכתב מהמורה, לדעת שאסור בשום פנים ואופן שהיא תראה אותו כי אז אפילו האחיזה הקטנה שלה בי תאבד. אבא היה מחוץ לעניינים כבר מההתחלה. הוא הגיע מפרס הרוס, גמור, ואימא החזיקה אותו קצר עד שאיבד אפילו את האנושיות האחרונה שנשארה בו. הדיונות האלה מזכירות לי את ימית, גם שם הייתי שייכת לחולות שליד הים, עוצמת את העיניים, הולכת בדרך העפר המובילה אל החוף. כפות הרגליים המסונדלות שלי שקועות בחול החם במישור המוביל לגבעה מול הים, שם אפשר להיעלם ברוח, לקחת נשימה ארוכה ארוכה ולא לחשוב על כלום, להתחיל בריח של הים שעולה בנחיריים לתוך הגרון ולהתרוקן מכל מחשבה, ריח השתן מן הבגדים הלא מכובסים שלי נעלם ואני פורשת ידיים אל מול הים, שלומית היא רוח, שלומית היא חול, שלומית איננה. ורק עשרים שנה אחרי, כשנקלעה בטעות לשיעור יוגה בשדרות כשחיפשה דווקא כיתה של לימודי ערב למבוגרים והיתה כבר מוכנה עם רשימותיה, הנוסחאות, ועשר הבעיות שבחרה בקפידה לשיעור, הבינה את יסודות הישרדותה ואת הבסיס המדיטטיבי שאִפשר לה להמשיך לחיות בתוך כל הטירוף. והיא הדביקה את מוטי בתחושת ההפקרות הזו ולא בכדי היתה פגישתם הראשונה אל מול הים, בגבעה המשוחזרת שלה ושל אהרן, וככל שדיברו יותר חש נטוש יותר ובודד יותר ותחושות אלה מילאו אותו בחרדה גדולה. וגם לאחר שהמ"פ חייב את מוטי לדווח על מיקומו שכן היעלמויותיו גרמו פעם אחת להמולה וכוננות בגזרה, ולכן הם עברו להיפגש בשירותי המתנ"ס והוא ציפה שההתרחקות מן הגבעה תביא עמה גם רווחה, גם אז יצא מרוקן מן הפגישות עמה, אך בזמן הפגישות עצמן, עם כל התפאורה העלובה של השירותים הציבוריים שבהם הסתגרו, חש התעלות ורוממות רוח ותאווה שכמוהן לא חש מעולם וזכרן של אלה הוא שהביא אותו שוב ושוב להיפגש עמה. התקרר מעט בחוץ והוא נזכר בקולה הנמוך המספר לו על חיי היומיום שלה. ימי תמוז. השמש הבהירה נחה על הדיונות, ריח הים מבשיל בנחיריים ואחר צורב. אני עוצמת את העיניים, הולכת בדרך העפר המובילה אל החוף. נחום אומר "זמן בוקר" לפני שהוא הולך לשבת עם התלמידים בָּסֵּדֶר. "השמש עוד מלטפת," אני לוחשת לעצמי, רגלי מובילות אותי בשביל המוכר, התגבהויות החול בעיקול השיח, שקיעת כפות הרגליים המסונדלות במישור המוביל לגבעה, כולן שם, היו ויהיו. אחרי שנעזוב אין ולא יישאר כאן מאומה, לסדום ועמורה ייהפך המקום הפורח הזה. נחום חושב שגם החול ישנה את צורתו, גלי הים יהפכו פתאום את עורם, "הירושימה אחרי הפצצה זה מה שיהיה כאן." ונחום חשב שהמדינה היא יסוד כיסא ה' בעולם והיה מחייך לעצמו, ועכשיו הוא מרגיש כופר ממש בהתנתקות שלו מהמדינה והמבט שלו הפך לאלים וקשה. ואמא שלי אומרת, בימית הכול היה סביב איך נעמוד על הגג הזה ואיך נקשור את עצמנו לשער הזה וכאן הכול סביב אמונה ותהליכים רוחניים, בימית הכול היה צבא ופה הכול הקב"ה. ואני צוחקת לעצמי. נחום נחום הלא תבין, הדיונות אותן דיונות, האדמה אותה אדמה, הטבע עושה את שלו והאדם הוא עוד אבן, עוד עץ שיש לשפשף, למרק, לשחוק. נכון שהבתים ייהרסו ונכון שבית הכנסת יהפוך לחורבה, אבל בית הכנסת והבתים הם בסך הכול טלאי על האדמה הזאת שתישאר כאן עד למבול הבא. הוא הסתכל על שפתיה כשדיברה ברכות על נחום. מאז נעשה ר"ם והתחיל ללמד נהיה מנהגו חרישי יותר, כאילו הוא מנסה לגונן על השקר בשתיקתו, להחזיר לעצמו מעט מן הגבריות שנושלה ממנו כי לא היה כריזמתי בשום צורה שהיא ותלמידיו היו נרדמים מול עיניו בשיעור. כך פגשתי אותך. בטיול הבוקר שלי, ההתחמקות שלי. לפני הגבעה ממש התחזקו פעימות הלב שלי כמו תמיד. פתאום הרגשתי צורך להתפנות וממילא במקום הזה שנייה לפני שאני רואה את הים, הים של עזה והים של ימית, אני מרגישה חשופה. אז ישבתי ועשיתי ואז שמעתי קול מנוע מתקרב ובמהרה עמד הג'יפ לידי ואתה יצאת. מילואימניק. אתה והשמש מביטים עלי, חשופה. אמרת לי: "גברת, תעשי לי טובה, אסור לך להיות פה," ואני הסתכלתי עליך והנהנתי. אתה חקרת אותי במבטך כפי שעשו גברים לפניך ואני השבתי לך מבט למוד ניסיון שחייב אותך להסיט את עיניך. אמרת: "אז את חוזרת? יש לנו עוד תחנות, אני לא יכול להיות כאן לנצח." ואני השבתי: "התחנה הזו היא לא עוד תחנה." כן? עיניך השחורות חקרו אותי פתאום בסקרנות אחרת מן הסקרנות שהציתה תנוחת ההתפנות שלי. "בפעם הבאה," אמרתי, "בפעם הבאה." אתה חייכת אלי, "הפעם הבאה תהיה בקבר. יאללה תעשי טובה אנחנו באמת ממהרים." ואז סבבתי על עקבי, סידרתי את כיסוי הראש הלבן והוורוד החובק ברישול את השיער ופניתי חזרה ליישוב. רק בפגישה השנייה אמרה לו שהגיעה לכאן נערה. נערת ימית. ילדת ים, חופים. הפינוי זיכרון רחוק, יותר מתמונות ופחות בלב או במצח. "נערה מפונה" צחקה לעצמה, אני פשוט נערה מפונה, כאילו אמרה "אני פשוט נערה נהדרה" או "נערה מפונקה". הוריה, שגרו ביישוב קרוב בגוש, עדיין כאבו את כאב הפינוי ההוא. ואילו כעת שמעה את הדי המנוע המתרחק, עצרה והסתובבה. חזָרה אל התחנה שלי, לנוף הים המשקיף מן הגבעה, ריח הדגים העולה בנחיריים ומתעצם כשאני עוצמת את העיניים חזק חזק. כשהיתה יעל קטנה היתה מתרגשת עליה כשהיתה עוצמת כך את העיניים במטבח, מנסה כאילו להתרכז בהכנת השיעור, ברעיון המונח על השולחן ומרצד במוחה. ושביל ארוך ומרצד היה מוליך אותה אל הגבעה, אל הרוח המופקרת הנושבת בעמידה ומפילה אותה ארצה. אימא אימא איפה את, אימא אימא מה איתך, היתה יעל שרה לה. והיא היתה נוטלת את ילדתה הבכורה בחיקה ומרגיעה אותה, אני פה, זה רק המוח שלי שהולך לטייל לו. והסכימה איתה שתשיר לה אימא אימא איפה את, אימא אימא מה איתך, כל פעם שהיא מרגישה צורך בכך. ובאמת, שלומית חדד, מה יהיה איתך, מתי כבר תשתפרי תעשי עם עצמך משהו, היתה עונה לה בלחש בקולו של המורה שלום בכיתה ה' שהביט אל תוך עיניה של הילדה המופנמת ומה שראה הבהיל אותו. חייכה לעצמה. חמוד המילואימניק הזה, שנראה צעיר, כל כך צעיר לעומת זקנותה שלה, צריך לספר לו על ימית, בימית היה הים שטוח וקריר וצלול, ופה הוא רותח, ועכור.

v

אמזלג היה עצבני עליו כל הבוקר ונח הרגיש את המתח הזה בברכיים איך שנכנס למשכן. אתמול טרק את הטלפון לאיזה מטריד סדרתי שלא הפסיק לבלבל את המוח לגבי איזה עניין שיש לו עם בנק דיסקונט ולא עזרו כל ההבטחות שהמכתב אליהם נשלח ושהוא כבר בקשר איתם, הנדב הרצוג הזה התקשר יום יום והוא, שהיה טרוד בעבודה וחסר מנוחה מהיחסים המעורערים עם שירית, איבד את סבלנותו והתחיל לצעוק עליו שיפסיק להתקשר ושהוא מטריד סדרתי ונענה שיגיש נגדו תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת וכבר למחרת שמע על זה אמזלג עוד לפני שהספיק לדווח לו ושאל אותו, עם הכניסה למשרד, כשהוא עדיין על עיתוני הבוקר, מה הסיפור, והוא ענה קצרות וביובש אבל בפנים פעם הלב שלו בחוזקה כמו ילד קטן שתפסו אותו בקלקלתו. אמזלג היה ממש בסדר ואמר לו דברים כאלה קורים רק תשתדל שזה לא יקרה עוד פעם אבל מיד גם העלה את עניין המשכנתאות ואמר לו שהוא יוריד אותו ביגון שאולה בזה שלא אמר לו ששלח את המכתב והוא ענה שבגלל זה בא לכנסת והוא שמע מעורך דין אחד שיש משהו בלתי-סביר בלוח הזה שלפיו מחזירים את הלוואת המשכנתא וביקש לבדוק את זה עם הבנקים הגדולים ואמזלג כבר קיבל שני טלפונים בעניין המכתב הזה וחשב שהוא משתגע שבא הפישר הקטן הזה ומתחיל להרוס לו את הקריירה בלי להבין בכלל מה הוא עושה. מי אתה בכלל שתשלח מכתבים למנהלי בנקים, אתה שפוי? אני לא מבין, כשקיבלתי אותך לעבודה אמרתי שאתה יכול לכתוב מכתבים ולחתום בשם עצמך? אמזלג עם הגב המעט כפוף שלו רכן מעליו והוא הרגיש מאוד נמוך לידו, ואמר שטויות, אז נתעלם מזה, non est factum, ואמזלג התחרפן עוד יותר, זה לא שטויות בכלל ואל תתחיל לצטט לי עכשיו לטינית ואני לא רוצה שתיקח שום יוזמות פשוט תעשה את העבודה שלך, והוא חזר למשרדו חפוי ראש ומוטרד, חושב מה הוא בכלל עושה במקום הזה ואיך נקלע לחיים האלה ורואה מסביבו את כולם, הסדרנים, חברי הכנסת, מזכירות הוועדה, עובדי הניקיון, כולם חיים ברגע ולא מוטרדים ופשוט עוסקים בשלהם וחוזרים לביתם ומחבקים את ילדיהם ונשותיהם כאילו אין מה לתהות בכלל על הגזירה הזאת, וכשנכנס למשרד ראה את ערמת המכתבים שהוא צריך לכתוב ונאנח והחל דווקא במכתב ליועץ המשפטי לממשלה בעניין אי-סדרים שמצא מבקר המדינה בבנק ישראל וכתב בשם אמזלג דרישה לפתוח בחקירה פלילית בחשד למעילה בכספי ציבור, ואחרי שסיים התרווח בכיסא, הידק את המכתב לכתבה שאמזלג תלש מן העיתון וישב ובהה בקיר השמאלי של החדר עצוב ומיואש.