הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
1
5
3
3
מפעילי הקללות 1: חתולה לבנה

מפעילי הקללות 1: חתולה לבנה


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
1
3
1
4
1
5
3
3

במקום 38.00 

20.90 

במקום 38.00 

20.90 

סדרה:‎ מפעילי הקללות

תקציר

הלהיט הענק שכיכב חודשים רבים בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס"!

 

"פנטזיה מרהיבה ואפלה" - קסנדרה קלייר מחברת "בני הנפילים".

 

קאסל הוא נער יוצא דופן במשפחה של יוצאי דופן. בני משפחתו הם מפעילי קללות - במגע יד הם מסוגלים לשנות את רגשותיהם של אחרים, את זיכרונותיהם ואפילו את מזלם. אלא שהפעלת קללות אינה חוקית ובני משפחתו נחשבים לפושעים.

רק לא קאסל - הוא היחיד מבני המשפחה שאין לו את מגע הקסם. עד שאירוע טראומתי אחד משנה את חייו, ומאותו הרגע הוא מהלך בשנתו, נשאב אל תוך הלילה על ידי סיוטים על חתולה לבנה. וכאילו כל זה אינו מספיק, קאסל מתחיל לחשוד כי כל חייו הם חלק ממזימת ענק זדונית והוא עצמו אינו אלא בורג קטן במנגנון מרושע חובק עולם תחת הנהגתה של כנופיית נוכלים מתוחכמת במיוחד. 

 

כדי לצאת עם ידו על העליונה ולגלות מיהו באמת, עליו לגייס את כל כוחותיו, לחשוף את עברו ולעורר את זיכרונותיו האמיתיים. כדי להגיע אל האמת על קאסל לנצח את חבורת הנוכלים במשחק שלהם.

 

"חתולה לבנה", הלהיט הענק מאת הולי בלק הוא הראשון בשלישיית ספרי "מפעילי הקללות", מסדרות הנוער המצליחות בעולם. הספר ניצב שבועות רבים בראש רשימות רבי המכר בארצות רבות.

 

הולי בלק, מסופרות הנוער המצליחות בעולם, בילתה את ילדותה בבית ויקטוריאני גדול ובו אמה סיפרה לה לראשונה סיפורי אגדות ומעשיות על רוחות רפאים. כשגדלה, הפכה לסופרת מוערכת ואף זכתה בפרס אנדרה נורטון היקרתי לספרות נוער. ספריה זכו לתשבחות רבות והצלחה מסחרית. סדרת ספרי "ספיידרוויק" שכתבה, אף זכתה לעיבוד קולנועי הוליוודי מרשים.

 

"מותחן אפל ומרתק לבני כל הגילים".
הניו יורק טיימס         

"פנטזיה אפלה ויפהפייה".
פאבלישרז וויקלי                      

"מתוחכם ומרתק".
בי.בי.סי

המשך קריאה
  • ISBN: 676-56
  • גודל (עמ'): 260
  • מו"ל: גרף
  • יצא לאור ב-: 01/09/2016
  • שם המחבר: הולי בלק
  • תורגם ע"י: ענבל שגיב-נקדימון

פרק 1

אני מתעורר יחף, עומד על רעפי צִפחה קרים. אני משפיל מבט מסוחרר. אני שואף אוויר קפוא.

מעלי יש כוכבים. מתחתי פסל הארד של קולונל ווֹלינגְפוֹרד, ואני מבין שאני מביט בכיכר הרבועה שבמרכז בית הספר מראש סמית׳ הול, בניין המעונות שבו אני גר.

אני לא זוכר שעליתי במדרגות לגג. אני אפילו לא יודע איך להגיע למקום שבו אני נמצא, וזאת בעיה, כי אני צריך לרדת מכאן, ואני מעדיף שזה יקרה בדרך שלא כוללת מוות.

אני מתנודד, ואז כופה על עצמי לנוע כמה שפחות. לא לשאוף שאיפות חדות מדי. ללפות את הרעפים באצבעות הרגליים.

הלילה שקט, מין שקט חרישי כזה של אמצע הלילה שבו מהדהדים כל דשדוש וכל התנשפות עצבנית. כשקווי המתאר השחורים של העצים מעלי מרשרשים אני מנתר בהפתעה. כף הרגל שלי מחליקה על משהו חלקלק. טחב.

אני מנסה להתייצב, אבל הרגליים כושלות תחתי.

אני מגשש נואשות בניסיון למצוא משהו להיאחז בו כשבית החזה הערום שלי מוטח ברעפים. כף היד שלי נוחתת בכוח על חתיכה חדה של פס נחושת, אבל אני כמעט לא מרגיש את הכאב. אני בועט החוצה בכף הרגל ומוצא מגן שלג, ואני לוחץ אליו את הבהונות כדי להתייצב. אני צוחק בהקלה, למרות שאני כל כך רועד שאין שום סיכוי שאצליח לטפס.

הקור משתק לי את האצבעות. פרץ האדרנלין גורם למוח שלי לשיר.

“הצילו,״ אני לוחש, ומרגיש איך עולה בגרוני צחוק עצבני מטורף. אני נושך את החלק הפנימי של הלחי כדי להשתיק אותו.

אני לא יכול לבקש עזרה. אני לא יכול לקרוא לאף אחד. אם אעשה זאת, ההתחזות המדוקדקת שלי לסתם בחור רגיל תתפוגג אחת ולתמיד: הליכה מתוך שינה היא עניין ילדותי, משונה ומביך.

אני מביט לרוחב הגג באור הקלוש ומנסה להבחין בתבנית מגיני השלג, חתיכות משולשות קטנות מפלסטיק שקוף שמונעות מהקרח ליפול מהגג ביריעות שלמות, חתיכות משולשות קטנות שמעולם לא היו אמורות לשאת משקל כמו שלי. אם אוכל להתקרב לחלון, אולי אוכל לרדת.

אני מושיט את הרגל הצידה, זז לאט ככל האפשר ומתפתל לעבר מגן השלג הקרוב ביותר. הבטן שלי מתחככת בצפחה, חלק מהרעפים סדוקים ועקומים מתחתי. אני נעמד על המגן הראשון, ואז יורד לעוד אחד וחוצה אל אחר בשולי הגג. שם אני מתנשף, החלונות רחוקים מדי מתחתי ואין לי עוד לאן ללכת. אני מחליט שאני לא מוכן למות מרוב בושה.

אני שואף שלוש נשימות עמוקות של אוויר קר וצועק.

“היי! היי! הצילו!״ הלילה סופג את הקול, אני שומע המיה מרוחקת של מנועים על הכביש הראשי, אבל שום דבר מהחלונות מתחתי.

היי!״ אני צורח הפעם בצרידות, בקול הכי חזק שאני יכול, רם עד כדי כך שהמילים שורטות לי את הגרון. “הצילו

אור נדלק באחד החדרים ואני רואה כפות ידיים נלחצות לזגוגית חלון. רגע אחר כך החלון מחליק הצידה ונפתח. “מי שם?״ קוראת מישהי בישנוניות מתחתי. לרגע קולה מזכיר לי מישהי אחרת. מישהי שמתה.

אני מטה את ראשי הצידה ומנסה לחייך את החיוך הכי נבוך שלי. כדי שהיא לא תתחרפן. “למעלה,״ אני אומר. “על הגג.״

“אלוהים אדירים,״ ג׳סטין מור מתנשפת.

ווילו דיוויס ניגשת לחלון. “אני קוראת לאחראי הבניין.״

אני לוחץ את הלחי לרעפים הקרים ומנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר, שזאת לא קללה, שאם רק אחזיק מעמד עוד קצת, הכול יהיה בסדר.

קהל מתאסף מתחתי, זורם החוצה מתוך המעונות.

“קפוץ,״ צועק איזה אידיוט. “קדימה!״

“מר שארפ?״ קורא הדיקן וורטון. “רד משם מיד, מר שארפ!״ שערו הכסוף מזדקר כאילו חטף מכת חשמל, והחלוק שלו הפוך ולא קשור טוב. כל בית הספר רואה לו את תחתוני הסבא.

פתאום אני שם לב שאני לובש רק תחתוני בוקסר. אם הוא נראה מגוחך, אני נראה גרוע יותר.

“קאסל!״ צועקת גברת נוֹיס. “קאסל, אל תקפוץ! אני יודעת שהיה לך קשה...״ היא משתתקת, כאילו היא לא בטוחה לגמרי מה לומר עכשיו. היא בטח מנסה לזכור מה כל כך קשה. יש לי ציונים טובים. אני משחק יפה עם אחרים.

אני מביט שוב למטה. מצלמות טלפונים מבזיקות. תלמידי שנה א׳ נתלים מהחלונות בבניין הסמוך, סטרונג האוס, ותלמידי שנה ג׳ וד׳ עומדים בדשא בפיג׳מות ובכותנות לילה, למרות שהמורים מנסים נואשות לכנס אותם בחזרה פנימה.

אני מחייך את החיוך הכי יפה שלי. “צ׳יז,״ אני אומר חרישית.

“רד משם, מר שארפ,״ צועק הדיקן וורטון. “אני מזהיר אותך.״

“אני בסדר, גברת נויס,״ אני קורא. “אני לא יודע איך הגעתי למעלה. אני חושב שהלכתי מתוך שינה.״

חלמתי על חתולה לבנה. היא רכנה מעלי ושאפה אוויר בעוז, כאילו היא מתכוונת לגזול את האוויר מהריאות שלי, אבל אז היא נשכה וחתכה לי את הלשון. לא הרגשתי כאב, רק תחושה של חרדה מחניקה שהכריעה אותי. בחלום הלשון שלי היתה דבר אדום ומתפתל, רטוב, בגודל עכבר, שהחתולה נשאה בפיה. רציתי אותה בחזרה. זינקתי מהמיטה וניסיתי לתפוס אותה; אבל היא היתה צנומה מדי ומהירה מדי. רדפתי אחריה: ואז מצאתי את עצמי מתנודד על גג רעפים.

סירנה צורחת במרחק, מתקרבת: כואבות לי הלחיים מרוב חיוכים.

בסופו של דבר כבאי עולה על סולם כדי להוריד אותי. עוטפים אותי בשמיכה, אבל השיניים שלי כבר נוקשות כל כך חזק שאני לא מסוגל לענות לשאלות שלהם. כאילו החתולה באמת לקחה לי את הלשון.

בפעם האחרונה שהייתי במשרד המנהלת סבא היה שם איתי ורשם אותי לבית הספר. אני זוכר שראיתי אותו מרוקן צלוחית בדולח מלאה סוכריות מנטה לתוך כיס מעילו בזמן שהדיקן וורטון סיפר לאיזה צעיר מכובד הם יהפכו אותי. צלוחית הבדולח נכנסה לכיס השני.

עטוף בשמיכה, אני יושב באותה כורסת עור ירוקה ומורט את התחבושת שעוטפת את כף היד שלי. צעיר מכובד, בהחלט.

“הליכה מתוך שינה?״ אומר הדיקן וורטון. הוא לובש חליפת טוויד חומה, אבל שערו עדיין פרוע. הוא עומד ליד מדף אנציקלופדיות שאבד עליהן הכלח ועובר באצבע עטויה כפפה על שדרות העור המתפוררות.

אני שם לב שעל השולחן מונחת צלוחית זכוכית זולה חדשה עם סוכריות מנטה. הראש שלי הולם מכאב. אני מצטער שהסוכריות הן לא כדורי אספירין.

“פעם הייתי הולך מתוך שינה,״ אני אומר. “לא עשיתי את זה מזמן.״

סהרוריות לא נדירה במיוחד אצל ילדים, בעיקר בנים. חיפשתי את זה באינטרנט אחרי שהתעוררתי בשביל הגישה לבית כשהייתי בן שלוש־עשרה, שפתי כחולות מרוב קור, ולא הייתי מסוגל להתנער מהתחושה המסתורית שחזרתי הרגע ממקום כלשהו שאני לא מסוגל לזכור.

מחוץ לחלונות הזכוכית המסורגים השמש הזורחת מעטרת את העצים בזהב. המנהלת, גברת נורת׳קַט, נראית נפוחה ואדומת־עיניים. היא שותה קפה מספל עם הלוגו של וולינגפורד ולופתת אותו כל כך חזק עד שעור הכפפות שלה מעל מפרקי אצבעותיה נמתח בכוח.

“שמעתי שהיו לך בעיות עם החברה שלך,״ אומרת המנהלת נורת׳קט.

“לא,״ אני אומר. “בכלל לא.״ אודרי נפרדה ממני אחרי חופשת החורף, מצבי הרוח שלי התישו אותה. לא יכולות להיות לי בעיות עם חברה שהיא כבר לא שלי.

המנהלת מכחכחת. “יש תלמידים שחושבים שאתה מנהל הימורים. הסתבכת באיזו צרה? אתה חייב למישהו כסף?״

אני משפיל מבט ומנסה שלא לחייך למשמע האזכור של אימפריית הפשע הזעירה שלי. היא כוללת מעט זיופים וניהול הימורים. אני לא עושה אפילו הונאה אחת; אפילו לא אימצתי את ההצעה של אחי פיליפ להפוך לספקי האלכוהול הראשיים לקטינים בבית הספר. אני די משוכנע שלמנהלת לא אכפת מהימורים, אבל אני שמח שהיא לא יודעת שההימורים הפופולריים ביותר הם על היחסים בין המורים. וורטון ונורת׳קט הם סיכוי קלוש, אבל זה לא מונע מאנשים לשים עליהם כסף. אני נד בראשי.

“היו לך בזמן האחרון שינויים חריפים במצב הרוח?״ שואל הדיקן וורטון.

לא,״ אני אומר.

“ושינויים בתיאבון או בדפוסי השינה?״ הוא נשמע כאילו הוא מדקלם מילים מספר.

“הבעיה היא דפוסי השינה שלי,״ אני אומר.

“מה זאת אומרת?״ שואלת המנהלת נורת׳קט בעניין פתאומי.

“שום דבר! פשוט הלכתי מתוך שינה, לא ניסיתי להתאבד. ואם הייתי רוצה להתאבד, לא הייתי זורק את עצמי מהגג. ואם הייתי רוצה לזרוק את עצמי מהגג, הייתי לובש מכנסיים קודם.״

המנהלת לוגמת מהספל שלה. היא הרפתה מעט את אחיזתה. “לפי חוות הדעת של עורך הדין שלנו, עד שרופא יוכל להבטיח לנו ששום דבר כזה לא יקרה שוב, אנחנו לא יכולים לאפשר לך לגור במעונות. אתה מהווה סיכון גדול מדי מבחינת הביטוח.״

חשבתי שאנשים יבלבלו לי את המוח, אבל לא העליתי בדעתי שיהיו השלכות אמיתיות לעניין. חשבתי שרק ינזפו בי. אולי ייתנו לי כמה נקודות שחורות. אני כל כך המום שאני לא מסוגל לומר שום דבר במשך רגע ארוך. “אבל לא עשיתי שום דבר רע.״

זה טיפשי, כמובן. דברים לא קורים לאנשים בגלל שמגיע להם. חוץ מזה, עשיתי הרבה דברים רעים.

“אחיך פיליפ בא לקחת אותך,״ אומר הדיקן וורטון. הוא והמנהלת מחליפים מבטים, והיד של וורטון עולה בלי שישים לב לצווארו, שם אני רואה את החוט הצבוע ואת קו המתאר של הקמע מתחת לחולצתו הלבנה.

אני מבין. הם תוהים אם פעלו עלי. אם קיללו אותי. זה לא סוד גדול במיוחד שסבא שלי היה מפעיל מוות של משפחת זָכַרוֹב. יש לו גדמים שחורים במקומות שבהם היו לו פעם אצבעות כהוכחה לכך. ואם הם קוראים עיתונים, הם יודעים על אמא שלי. וורטון ונורת׳קט לא צריכים להרחיק לכת כדי להאשים את מלאכת הקללה בכל מוזרות שיש בי.

“אתם לא יכולים לסלק אותי מבית הספר בגלל שאני הולך מתוך שינה,״ אני אומר וקם. “זה בטח לא חוקי. אפליה נגד –״ אני מפסיק לדבר כשחרדה קרה משתקעת לי בבטן, כי לרגע אני תוהה אם יכול להיות שחטפתי קללה. אני מנסה להיזכר אם מישהו העביר עלי יד, אבל אני לא זוכר שנגע בי מישהו שלא עטה כפפות.

“לא הגענו עדיין לשום קביעה באשר לעתידך כאן בוולינגפורד.״ המנהלת מעלעלת בחלק מהניירות שעל השולחן שלה. הדיקן מוזג לעצמו קפה.

“אתה עדיין יכול להיות תלמיד יום.״ אני לא רוצה לישון בבית ריק או לגור אצל אחד האחים שלי, אבל אני אעשה את זה. אני אעשה כל מה שצריך כדי למנוע מחיי להשתנות.

“לך למעונות ותארוז לך דברים. מבחינתך, אתה בחופשה מטעמי בריאות.״

“רק עד שאני אקבל אישור רופא,״ אני אומר.

אף אחד משניהם לא עונה, ואחרי כמה רגעים שבהם אני עומד שם נבוך, אני ניגש לדלת.

אל תרחמו עלי יותר מדי. הנה האמת הבסיסית בקשר אלי: הרגתי מישהי כשהייתי בן ארבע־עשרה. קראו לה לִילָה, היא היתה החברה הכי טובה שלי, ואהבתי אותה. בכל זאת הרגתי אותה. רוב הרצח מטושטש בזיכרוני, אבל האחים שלי מצאו אותי עומד מעל הגופה שלה עם דם על הידיים וחיוך משונה שמשך לי את הפה. מה שאני זוכר יותר מכול הוא ההרגשה שהיתה לי כשהסתכלתי מלמעלה על לילה - העליצות קלת הדעת שמרגישים כשעושים משהו רע מבלי להיענש.

אף אחד לא יודע שאני רוצח חוץ מהמשפחה שלי. וממני, כמובן.

אני לא רוצה להיות האדם הזה, אז בבית הספר אני לרוב מזייף ומשקר. נדרש הרבה מאמץ כדי להעמיד פנים שאתה משהו שאתה לא. אני לא חושב על איזו מוזיקה אני אוהב; אני חושב על איזו מוזיקה אני אמור לאהוב. כשהיתה לי חברה, ניסיתי לשכנע אותה שאני הבחור שהיא רוצה שאני אהיה. כשאני בין הרבה אנשים, אני עומד בצד עד שאני מוצא דרך להצחיק אותם. למזלי, אם יש משהו שאני טוב בו, זה לזייף ולשקר.

אמרתי לכם שעשיתי הרבה רע.

אני משרך רגליים, עדיין יחף, עדיין עטוף בשמיכת הכבאים המגרדת, חוצה את הכיכר השטופה אור שמש ועולה לחדר שלי במעונות. סם יוּ, השותף שלי לחדר, קושר עניבה דקיקה סביב צווארון חולצת כפתורים מקומטת כשאני נכנס. הוא מרים מבט בהפתעה.

“אני בסדר,״ אני אומר בלאות. “אם התכוונת לשאול.״

סם הוא חובב סרטי אימה וחנון־מדע קיצוני. הוא כיסה את החדר שלנו במסיכות חייזרים עם עיניים בולטות ובפוסטרים מכוסים כתמי דם וקרביים. ההורים שלו רוצים שהוא ילמד באוניברסיטה יוקרתית ומשם יעבור למשרה רווחית בתחום התרופות. הוא רוצה לעשות אפקטים מיוחדים בסרטים. למרות שיש לו מבנה גוף של דוב ואובססיה לדם מלאכותי, עד כה הוא לא הצליח לעמוד על שלו ברמה כזאת שהם אפילו לא יודעים שיש ביניהם חילוקי דעות. אני אוהב לחשוב שאנחנו די חברים.

אנחנו לא מסתובבים עם אותם אנשים, מה שמקל עלינו להיות די חברים.

“לא עשיתי... מה שזה לא יהיה שאתה חושב שעשיתי,״ אני אומר לו. “אני לא רוצה למות או משהו.״

סם מחייך ועוטה את כפפות וולינגפורד. “רק רציתי לומר שמזל שאתה לא ישן בלי בגדים בכלל.״

אני פולט נחירה ומתיישב בכבדות על המיטה שלי. המסגרת חורקת במחאה. על כרית ליד הראש שלי נחה מעטפה חדשה, מסומנת בקוד שאומר לי שתלמיד שנה א׳ רוצה להמר בחמישים דולר שוויקטוריה קוארוני תזכה בתחרות הכישרונות. הסיכויים לא רבים, אבל הכסף מזכיר לי שמישהו יצטרך לנהל את הרישומים ולשלם את כספי הזכיות בזמן שלא אהיה כאן.

סם בועט קלות בחלק התחתון של המיטה. “אתה בטוח שאתה בסדר?״

אני מהנהן. אני יודע שאני אמור לספר לו שאני נוסע הביתה ושהוא עומד להיות אחד מבני המזל שיש להם חדר לעצמם, אבל אני לא רוצה לסדוק את תחושת הנורמליות השברירית של עצמי. “רק עייף.״

סם לוקח את הילקוט שלו. “להתראות בכיתה, משוגע.״

אני מרים את ידי החבושה לברכת פרידה, ואז עוצר את עצמי. “חכה רגע.״

הוא מסתובב כשידו על ידית הדלת.

“חשבתי לי... אם אני לא אהיה כאן. אתה חושב שתסכים להמשיך לתת לאנשים להשאיר כאן את הכסף?״ מטריד אותי לשאול, כי זה בו־זמנית אומר שאני חייב לו וגם הופך את כל עניין הסילוק לאמיתי, אבל אני לא מוכן לוותר על הדבר הטוב היחיד שיש לי בוולינגפורד.

הוא מהסס.

“לא משנה,״ אני אומר. “לא שאלתי כלום–״

הוא קוטע אותי. “אני מקבל אחוזים?״

“עשרים וחמישה,״ אני אומר. “עשרים וחמישה אחוזים. אבל תצטרך לעשות בשביל זה יותר מרק לאסוף את הכסף.״

הוא מהנהן לאט. “כן, בסדר.״

אני מחייך. “אתה האיש הכי אמין שאני מכיר.״

“בחנופה תגיע רחוק,״ אומר סם. “אלא אם כן אתה תקוע על הגג, מתברר.״

“יפה,״ אני אומר באנקה. אני דוחף את עצמי מהמיטה ומוציא מהשידה זוג נקי של מכנסי תלבושת אחידה שחורים ומגרדים.

“אז למה שלא תהיה כאן? לא מסלקים אותך או משהו?״

אני לובש את המכנסיים ומסב פנים, אבל אני לא יכול להסתיר את הדאגה בקולי. “לא. לא יודע. תן לי להסביר לך.״

הוא מהנהן. “בסדר. מה אני צריך לעשות?״

“אני אתן לך את הרשימות שלי על טווחי תוצאות, ספירת נקודות, סיכויים, חישובים, הכול, ואתה פשוט צריך למלא את כל ההימורים שאתה מקבל.״ אני נעמד, מושך את כיסא המכתבה אל הארון ונעמד על המושב. “הנה.״ אני סוגר אצבעות על הפנקס שהדבקתי מעל הדלת. אני תולש אותו משם. עוד פנקס משנה ב׳ עדיין דבוק למעלה, מהשלב שבו העסקים גדלו עד כדי כך שכבר לא יכולתי להסתמך על הזיכרון שלי, שהוא די טוב אבל לא צילומי.

סם מביט בי בחצי חיוך. אני רואה שהוא נדהם מכך שמעולם לא הבחין במקום המסתור שלי. “אני חושב שאני יכול להסתדר.״

העמודים שבהם הוא מעלעל הם רישומים של כל ההימורים שנעשו מאז תחילת שנה ג׳ שלנו בוולינגפורד, והסיכויים של כל אחד. הימורים האם העכבר שהסתובב בסטנטון הול ימצא את מותו מידיו של קווין בראון עם האלה שלו, או אצל ד״ר מילטון שהציב את המלכודות עם פיתיון הבייקון, או שייתפס אצל צ׳ייאווט טרוויל במלכודת הלא־פוגענית שהוא מילא בחסה. (הסיכויים היו לטובת האלה.) האם אמנדה, שרון או קורטני יקבלו את התפקיד הנשי הראשי ב״פיפין״ והאם המחליפה תחסל את השחקנית הראשית. (קורטני קיבלה את התפקיד; החזרות עדיין מתנהלות.) כמה פעמים בשבוע יגישו בקפטריה “עוגיות שוקולד־אגוזים בלי אגוזים״.

סוכני הימורים אמיתיים לוקחים לעצמם אחוזים, ומסתמכים על פנקס מאוזן להבטחת רווח. נגיד, אם מישהו מהמר בחמישה דולרים על קרב, הוא בעצם מהמר על ארבעה וחצי, וחצי הדולר האחרון עובר לידי סוכן ההימורים. לסוכן לא אכפת מי ינצח; אכפת לו רק שההימורים יסתדרו כך שהוא יוכל להשתמש בכספם של המפסידים כדי לשלם לזוכים. אני לא סוכן הימורים אמיתי. הילדים בוולינגפורד רוצים להמר על דבר טיפשיים, דברים שאולי לא יקרו בכלל. יש להם כסף לשרוף. אז חלק מהפעמים אני מחשב את הסיכויים בדרך הנכונה - כמו סוכן הימורים אמיתי - וחלק מהפעמים אני מחשב את הסיכויים בדרך שלי ופשוט מקווה שבסופו של דבר הכול יעבור לכיס שלי במקום שאשלם את מה שאני לא יכול להרשות לעצמי. אפשר לומר שגם אני מהמר. זה נכון.

“תזכור,״ אני אומר. “מזומן בלבד. לא כרטיסי אשראי; לא שעונים.״

הוא מגלגל עיניים. “אתה ברצינות אומר לי שמישהו חושב שיש לך כאן מכשיר לכרטיסי אשראי?״

“לא,״ אני אומר. “הם רוצים שתיקח את הכרטיס שלהם ותקנה משהו בסכום שהם חייבים לך. אל תסכים; זה נראה כאילו גנבת להם את הכרטיס, ותאמין לי, זה מה שהם יספרו להורים שלהם.״

סם מהסס. “כן,״ הוא אומר בסופו של דבר.

“בסדר,״ אני אומר. “יש מעטפה חדשה על השולחן. אל תשכח לסמן הכול.״ אני יודע שאני מנדנד, אבל אני לא יכול לומר לו שאני צריך את הכסף שאני מרוויח. לא קל ללמוד בבית ספר כזה בלי כסף. אני בן השבע־עשרה היחיד בוולינגפורד שאין לו מכונית.

אני מסמן לו לתת לי את הפנקס.

ברגע שאני מדביק אותו למקום, מישהו דופק חזק על הדלת; אני כמעט נופל. לפני שאני מספיק לומר משהו, היא נפתחת, ואחראי המעונות שלנו נכנס. הוא מסתכל עלי כאילו הוא כמעט מצפה למצוא אותי מכין לעצמי עניבת תלייה.

אני קופץ מהכיסא. “אני רק–״

“תודה שהורדת את התיק שלי,״ אומר סם.

“סמואל יו,״ אומר מר ולריו. “אני די בטוח שארוחת הבוקר הסתיימה והשיעורים כבר התחילו.״

כל הסיכויים שזה נכון,״ אומר סם ומפנה אלי חיוך.

הייתי יכול לרמות את סם אם הייתי רוצה. הייתי עושה את זה בדיוק ככה, מבקש ממנו עזרה ומציע לו קצת רווח במקביל. חולב ממנו חלק מהכסף של ההורים שלו. הייתי יכול לרמות את סם, אבל אני לא אעשה את זה.

באמת שלא.

הדלת נסגרת בנקישה מאחורי סם, ואז ולריו פונה אלי. “אחיך לא יכול לבוא עד מחר בבוקר, אז תצטרך להשתתף בשיעורים יחד עם התלמידים האחרים. עדיין לא החלטנו איפה תהיה בלילה.״

“אתם תמיד יכולים לקשור אותי למיטה,״ אני אומר, אבל ולריו לא חושב שזה מצחיק במיוחד.

אמא הסבירה לי את יסודות מלאכת הרמייה בערך באותו זמן שהסבירה לי על מלאכת הקללה. מבחינתה הקללה היתה הדרך שבה קיבלה את מה שרצתה והרמייה היתה הדרך שבה יצאה פטורה בלא עונש. אני לא יכול לגרום לאנשים לאהוב או לשנוא מיד, כמוה, להפנות את גופיהם נגדם כמו פיליפ, או לגזול מהם את המזל כמו אחי השני, בֶּארוֹן, אבל לא צריך להיות מפעיל כדי להיות רמאי מומחה.

מבחינתי הקללות הן כמו קביים, אבל הרמייה היא הכול.

אמא היא שלימדה אותי שאם יש לך כוונה לדפוק מישהו - בעזרת קסם ותבונה, או תבונה בלבד - אתה חייב להכיר את הקורבן טוב יותר משהוא מכיר את עצמו.

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לזכות באמונו. להקסים אותו. פשוט לוודא שהוא חושב שהוא יותר חכם ממך. ואז אתה - או, במצב אידיאלי, השותף שלך - מציע את העוקץ.

תן לקורבן לקבל משהו על ההתחלה בפעם הראשונה. בעסק קוראים לשלב הזה “המשכנע״. בשלב שבו הוא יודע שכבר יש לו כסף בכיס והוא יכול להסתלק, הוא כבר פחות עומד על המשמר.

השלב השני הוא זה שבו אתה מציג הימור גבוה יותר. העוקץ הגדול. זה החלק שלאמא שלי אף פעם אין איתו בעיות. בתור מפעילת רגשות, היא יכולה לגרום לכל אחד לתת בה אמון: אבל היא עדיין צריכה לעבור את השלבים, כדי שאחר כך, כשהם ייזכרו במה שקרה, הם לא יבינו שהיא הפעילה אותם.

אחר כך נשאר רק לתת את המכה ולהסתלק.

כדי להיות רמאי מומחה אתה צריך לחשוב שאתה חכם יותר מכל אחד אחר ושחשבת על הכול. שאתה יכול לצאת פטור בלא עונש מכל דבר. שאתה יכול לעבוד על כל אחד.

הלוואי שהייתי יכול לומר שאני לא חושב על הרמאות ביחסים שלי עם אנשים, אבל ההבדל ביני לבין אמא שלי הוא שאני לא מרמה את עצמי.