הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
2
3
0
4
1
5
1
5
מעיין הנצח

במקום 39 

23.4 

מעיין הנצח


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.3
ממוצע
1
0
2
2
3
0
4
1
5
1
5

במקום 39 

23.4 

במקום 39 

23.4 

גודל (עמ'): 129
מו"ל: אוקיינוס

תקציר

דַמיינו שאתם מגלים מַעיין שכל השותה ממֵימיו חי לנֶצח. מה תעשו? האם תשתו ממנו? האם חיי נצח הם ברכה או קללה?

עבור ויני פוֹסטר זוהי אינה שאלה דמיונית. ויני היא נערה שגרה בבית מבודָד בשולי חורֶש טְריגאפּ. יום אחד בחודש אוגוסט הלוהט, היא מחליטה שנמאס לה ממשפחתה המְעיקה ובורחת מהבית. היא נכנסת אל בין עצי החורש, ובקרחת יער קטנה מגלה נער שותה ממימיו של מעיין נסתר.

 

שמו של הנער הוא גֶ'סי טאק, ובעקבותיו פוגשת ויני את שאר בני משפחת טאק המיוחדת שמסתירה סוד מסעיר. הפגישה עם בני המשפחה מטלטלת את עולמה של ויני, וכעת עליה לקבל החלטה שיכולה לשנות את חייה לעַד. וכל אותו זמן עוקב אחרי ויני ומשפחת טאק איש מסתורי בחליפה צהובה...

"מַעיין הנֶצח" הוא ספר יפהפה ומיוחד במינו שיהדהד בלבכם זמן רב לאחר שתסיימו לקראוֹ. הסופרת האמריקאית
נטלי בּאבּיט כתבה אותו בשנת 1975, ומיד עם צאתו הוא זכה להצלחה רבה וזיכה את הכותבת בפרס אנדרסן
היוקרתי לספרות ילדים ונוער. עם השנים זכה הספר למעמד של קלאסיקה מודרנית ואף עוּבּד פעמיים לסרט. הסופר
אסף שוּר תרגם את הספר מחדש, ואנחנו מקווים שהוא יזכה לחיי נצח גם על המדף שלכם.

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53139
  • גודל (עמ'): 129
  • מו"ל: אוקיינוס
  • יצא לאור ב-: 16/12/2015
  • שם המחבר: נטלי באביט
  • תורגם ע"י: אסף שור
  • זמין להשאלה: כן

1

הדרך שהובילה לטריגאפּ נכבְּשה זמן רב קודם לכן ברגלי עֵדר פָּרות שהיו, בלשון הַמעָטה, רגועות. הדרך פנתה אָנֶה וָאָנָה בעיקוּלים ובזוויות נינוֹחוֹת, מעת לעת נסחפה בקַו עַצלוּלי אל ראש גבעה קטנה, התפתלה מַעֲדַנוֹת בֵּינות לחֶלקות תלתן החביבות על הדבוֹרים ואז פנתה וחצתה אָחוּ. כאן היטשטשו שולי הדרך, שהתרחבה וכמו השתהתה בהזמנה לפיקניק פָּרות שלֵו: לעיסה איטית והרהורים מעמיקים על האֵינסוף. אז יצאה ונִמתחה משם הלאה, וסוף־סוף הגיעה אל החורש. ואולם, ברגע שפגשה בצֵל העצים הראשונים, פנתה פנייה חדה וסטתה משם בקֶשת רחבה, כמו היתה לה לראשונה סיבה לחשוב לאן מוּעדות פניה, והיא החליטה שמוטב להמשיך מסביב.

בעֶברו האחר של החורש אין עוד זֵכר לנינוחוּת. הדרך כבר אינה שייכת לפרות. תחת זאת, ובאופן שאין לכַנותו אלא פתאומי, הפכה להיות נַחלתם של אנשים. פתאום היתה השמש חמה במידה בלתי נעימה, האבק הציק ואילו העשב הדל שבצדֵי הדרך היה עלוב וזנוּחַ. משמאל ניצב הבית הראשון, שהיה רָבוּעַ, מוצק ובלתי מזמין למראֶה. הדשא שסביבו כּוּסח בלא רַחֵם ונִתחם בגדר מתכת נחוּשה, שגובהה מעט יותר ממֶטר וכל חזוּתה אומרת "קדימה־קדימה, כאן אין מה לראות - אנחנו לא רוצים אותךָ פֹּה". לפיכך הִמשיכה הדרך הלאה בשִׁפלות רוח, על פני בתים שהיו קרובים זה לזה יותר ויותר אך בלתי נעימים פחות ופחות, עד שהגיעה אל הכפר. אלא שהכפר אינו חשוב כלל, למעט בית־הכלא והגַרדוֹם. רק הבית הראשון חשוב; הבית הראשון, הדרך והחורש.

בחורש יש משהו מוזר. כל חזוּתו של הבית הראשון מַבהירה שמוטב לחלוף על פניו ולא להתעכב, וכך הדבר גם באשר לחורש, אבל הטעם לכך שונה מאוד. הבית היה גאה בעצמו עד כדי כך, שברגע שעברת על פניו התעורר בך הרצון להקים רעש רב ואולי גם להשליך אבן או שתיים. לחורש, לעומת זאת, היתה מין איכוּת יַשנונית, זרה, שעוררה את הרצון לדבר רק בלחש. כך לפחות חשבו כנראה הפרות: "בואו נעזוב אותו בשקט; אנחנו לא נפריע לו."

קשה לומר אם כך הרגישו גם האנשים בכל הנוגע לחורש. אולי היו כמה שכּן. לרוב, על כל פנים, אנשים המשיכו בדרך העוקפת את החורש פשוט משום שזה היה נתיבהּ. לא היה שום נתיב דרך החורש. חוץ מזה, לאנשים היתה סיבה נוספת לעזוב את החורש לנפשו: הוא היה שייך לבני משפחת פוסטר, שהיו בְּעָליו של בֵּית אל־תיגעו־בי, ולפיכך היה רכוש פרטי אף שהגדר לא הקיפה אותו ולא היתה שום מניעה להיכנס אליו.

כל עניין הבעלוּת על הקרקע הוא דבר מוזר, כשחושבים על זה. כמה עמוקה היא יכולה להיות, בעצם? אם מישהו הוא הבְּעלים של פיסת קרקע, האם הוא בעליהָ כל הדרך עד למטה, בממַדים הולכים וצרים, עד שהיא פוגשת בכל הפיסות האחרות במרכז כדור הארץ? או שיש בעלות רק על הקרום הדַק, והתולעים הידידותיות שתחתיו מעולם אפילו לא שמעו על הַסָגת גבול?

כך או כך, החורש, שנמצא למעלה - למעט השורשים, כמובן - היה בבעלותם של בני משפחת פוסטר מבֵּית אל־תיגעו־בי. כל ניצן וכל ענף בו היו שלהם, ואם הם לא נכנסו אליו אף פעם, אם מעולם לא שוטטו בין העצים, טוב, זה כבר עניינם. ויני, הילדה היחידה בבית, מעולם לא נכנסה לשם, אם כי לפעמים עמדה מן העֵבר האחר של הגדר, הִכתה במקל בסורגי המתכת כבהֶיסַח הדעת והביטה בו. אלא שמעולם לא התעוררה בה כל סקרנות לגביו. שום דבר לא נראה מעניין כשהוא שייך לךָ - רק כשהוא לא.

וחוץ מזה, מה בכלל יכול להיות מעניין בכמה דוּנָמים מסכנים של עצים? תהיה שם אפלולית ויהיו פסֵי אור שמש שיֶחצו אותה, יהיו סנאים רבים וציפורים רבּות, מצַע עלים עמוק ולח על הקרקע, ויהיו כל יתר הדברים המוּכרים והנעימים פחות - דברים כמו עכבישים, קוצים וזחלים.

על כל פנים, את האחריות לכך שהחורש היה כה מבודָד יש לתלות בסיכומו של דבר בפרות, והפרות, בכוחה של תבונה שהן לא היו נבונות דֵי הצורך לדעת שניחַנו בה, היו באמת נבונות מאוד. אילוּ כבשו את הדרך מבעד לחורש בִּמקום סביבו, זו היתה הדרך שאנשים היו פונים בה. ואז היו האנשים מבחינים בעץ המֵילָה הכַּבּיר שניצב במרכז החורש, ואז, במרוצת הזמן, היו מבחינים במעיין הקטן אשר פּיכפֵּך ועלה בֵּינות לשורשיו למרות חלוּקֵי האבן שנערמו שם כדי להסתיר אותו. וזה כבר היה אסון עצום עד כדי כך שהאדמה העַתיקה והיגֵעה הזאת, בין שהיתה בבעלותו של מישהו עד ליבָּתה הלוֹהבת ובין שלָאו, היתה נרעדת על צירהּ כמו חיפושית בקצה סיכה.