הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.4 ממוצע
1
2
2
1
3
0
4
2
5
0
3
מעבר לקצה
סי-ג'יי בוקס

מעבר לקצה

סי-ג'יי בוקס

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.4 ממוצע
1
2
2
1
3
0
4
2
5
0
3
37 
37 
גודל (עמ'): 404
מו"ל: עם עובד

תקציר

אם הלכת מעבר לקצה, איך תוכל לחזור?
קודי הויט הוא חוקר מבריק, אבל נחשב תמיד לשוטר הבעייתי במשטרת מונטנה, הוא אוהב לשתות ושונא לציית לחוקים. כשגופתו של חברו הקרוב מתגלה בבקתה שרופה בהרים, הוא מבטיח לשותפו לארי להתנהג יפה ומוכן לעשות הכול כדי למצוא את האשם.
כשהרמזים מובילים לכך שהרוצח הצטרף לטיול שטח בשמורת ילוסטון, וגם בנו היחיד של קודי משתתף בו, קודי שובר שוב את כל הכלים. על רקע הנופים העוצרים נשימה והטבע הפראי של אחד המקומות היפים בעולם קודי הויט יוצא למרדף נואש וחסר מעצורים אל לב הסכנה כדי להציל את היקר לו מכול.
סי–ג'יי בוקס הוא מחבר 18 ספרי מתח שכיכבו ברשימות רבי–המכר של הניו יורק טיימס. ספריו תורגמו ל– 27 שפות, והוא זכה בפרסים רבים, ובהם פרס אדגר אלן פו לספרות מתח. יותר משישה מיליון עותקים מספריו נמכרו בארצות הברית. בוקס נולד וחי בוויומינג עם אשתו ושלוש בנותיו. הוא איש שטח בכל רמ"ח איבריו ועוסק בדיג ובציד, יוצא לטיולי שטח, רוכב על אופניים וגולש סקי בוויומינג ובהרים סביבה.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2498-7
  • גודל (עמ'): 404
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 19/05/2015
  • שם המחבר: סי-ג'יי בוקס
  • תורגם ע"י: יוני רז פורטוגלי
  • זמין להשאלה: כן

1.

בלילה לפני שירה קודי הויט בפתולוג המחוזי, הוא נסע ללא מטרה ברכב הפורד אקספדישן המשטרתי שלו כפי שנהג לעשות לעתים קרובות בתקופה האחרונה. הוא היה עצבני וחסר מנוחה ועישן בשרשרת עד שגרונו כאב וצרב. הוא עבר ליד הברים הכפריים שנהג לבקר בהם, אבל לא עצר. ואז הגיעה הקריאה מהמוקד אל הטלפון הנייד שלו — מטיילים טענו שמצאו בקתה שרופה בהרי הביג־בֵּלט בכיוון צפון מזרח ושאולי יש בפנים גופה.

אף שכבר היה סוף חודש יוני, מזג האוויר היה קר במידה שאינה אופיינית לעונה, ושלושה ימים רצופים ירדו גשמים בעמק. באותו ערב, לפני שהעננים התפזרו סוף־סוף והשמש נעלמה, הספיק קודי לראות שכבות קלות של שלג על פסגות הביג־בֵּלט מצפון והאֶלְקהורן מדרום. שלג.

“תשלחו לשם סיור," אמרה עדנה המוקדנית. הוא חיבב את עדנה, אף על פי שהחליטה שהיא התחליף לאמא שלו, ונהגה להכין לו עוגות ותבשילים ולנסות ולשדך לו גרושות מהלנה. “לפי הרשימה שלי, הלילה אתה במשמרת," אמרה.

“כן," הוא אמר. קודי היה חוקר במשטרת מחוז לואיס וקלארק. חוקרים הוזעקו אוטומטית לבדוק כל מקרה של “מוות ללא עדים", כלומר תאונות, התאבדויות ולעתים נדירות מקרי רצח.

“כי אין לך משהו אחר לעשות," אמרה בעוקצנות.

“שום דבר," הוא אמר ברצינות גמורה.

“אתה בבית?"

“כן," שיקר. “אני רואה את המשחק בטלוויזיה. רגע, אני מביא משהו לכתוב עליו." הוא ידע שאם תרצה, היא יכולה להדליק את מסך המעקב במוקד ולאתר את הרכב שלו ברחבי המחוז בעזרת הג'י־פי־אס שהותקן מתחת לפגוש הקדמי. או לפחות יכלה לעשות זאת פעם, לפני שפירק את המכשיר בחודש שעבר כי לא רצה שאף אחד ידע איפה הוא מסתובב או שבשאר הלילות הוא נכנס לאוטו ונוסע, ונוסע, ונוסע.

הוא ירד מהכביש ונכנס אל מגרש חניה מאולתר מול הג'ם סטייט בר. צמיגי המכונית השמיעו קול פצפוץ על גבי החצץ הרטוב. אור בודד של נורה על עמוד הטיל צללים כהים על מגרש החניה. שלוליות מים עומדים שנקוו בגשמים האחרונים שיקפו את אור המנורה ואת מעט הכוכבים שהופיעו בין ענני סופת רעמים לילית. מול הבר חנו עוד חמישה רכבים, כולם טנדרים. העט שלו נמצא איפשהו במאפרה, שהיתה מלאה עד גדותיה בבדלי סיגריות. כששלף אותו משם הבחין שגליל הפלסטיק מצולק בסימני כווייה.

“קדימה," הוא אמר.

“הבקתה ממוקמת אחרי מחנה ויג'ילנטי בכביש 280, עשרה קילומטר לכיוון טראוט קריק בכביש המחוזי 124. לפי המפה זה יוצא בתוך הפארק הלאומי הלנה, אבל יכול להיות שיש שם בית פרטי."

הוא הנמיך את הטלפון, נשען לאחור ועצם את עיניו בלי לכתוב דבר. מעבר לחלונו דחפו שני גברים את דלת הבר ויצאו החוצה. הם היו לבושים במכנסי ג'ינס מלוכלכים, קפוצ'ונים וכובעי בייסבול. כורי ספיר, זיהה קודי. כריית ספיר היתה תעשייה קטנה במחוז, ועדיין היו פזורים כאן כמה עשרות מכרות קטנים, בבעלות של אדם אחד או שניים, שהיו פעילים שנים ועדיין פעלו גם עכשיו. הכורה בקפוצ'ון האפור נראה רחב לא פחות משהיה גבוה. הכורה בקפוצ'ון הצהוב היה כחוש כמו שלד, ועיניו היו שקועות עמוק בתוך חוריהן. הם צחקו ודחפו זה את זה. קפוצ'ון צהוב החזיק מתחת לזרועו שתי שישיות של בירה קורס לייט לדרך, ולא היה ספק שהוא עומד להשאיר שובל של פחיות ריקות לאורך הכביש המוביל במעלה הביג־בלט אל המכרה הקטן שבבעלותו. הם הרימו את מבטם וראו את קודי חונה אבל לא טרחו להזדקף או להיראות פיכחים. בעיניהם הוא היה סתם מישהו ברכב שטח מכוסה בוץ, כי הרכב שלו לא היה מסומן. אפילו לוחיות הרישוי לא הסגירו אותו כי הן היו לוחיות שטח. אם מישהו היה בודק אותן במערכת, הוא היה מוצא כתובת ושם חברה בדויים.

“קודי?" שאלה עדנה.

“אני כאן."

“קיבלת?"

“כן."

“המתלוננים התקשרו מיורק בר. הם הסכימו להישאר שם עד שיגיע השוטר כדי שיוכלו להוביל אותו אל הבקתה. סמל דוהרטי נשלח לזירה והוא נמצא אתם במקום וגובה מהם עדויות. לבקש מהם להישאר שם עד שאתה תגיע?"

“אין צורך," אמר, “אני מכיר את הבקתה הזאת. תגידי לדוהרטי שימשיך — אני אפגוש אותו שם. הם אמרו משהו על גופה?"

“לא הרבה. הם אמרו שהם חשבו שזה מקום ישן והם רחרחו קצת בפנים. הם אמרו שהם חושבים שיש שם גופה בגלל הריח ומשהו שנראה כמו יד של בנאדם, אבל הם לא ממש ראו גופה. הם אמרו שירד גשם חזק, והתחיל להחשיך, והם רק רצו להסתלק משם."

“גופה של גבר או של אישה?"

“הם לא יודעים. הם אמרו שאולי היד בעצם היתה כפפה או זרוע של בובה כי היא לא נראתה אמתית."

הוא הנהן לעצמו. אש יכולה להפוך גופות של בני אדם לדמויות מזוויעות ונטולות מין. הוא כבר נכח בזירות שבהן האש היתה חזקה כל כך עד שהשרירים המתים של הזרועות והרגליים התבשלו וניצלו וכיווצו את הגוף לעמדת קרב — זרועות מעוקלות מול החזה וברכיים כפופות, כמו מתאגרף בזירה. והריח, כמו של בשר חזיר חרוך.

בחוץ, במגרש החניה, הניחו שני הכורים את הבירה על מכסה מנוע של טנדר ושלפו שתי פחיות ופתחו אותן. קצף ניתז מהפחית ופגע בפרצופו השמן של קפוצ'ון אפור, והוא געה בצחוק בזמן שלגם מהמשקה.

“בסדר," אמר קודי לעדנה.

“תתקשרי ללארי. תגידי לו שאני צריך אותו," הוא הוסיף.

לארי אולסן, הבלש האחר היחיד בקרב חמשת האנשים במחלקת החקירות הפליליות שקודי חשב שהוא שווה משהו. אולסן היה גבר נמוך, מוצק ולבנבן שגילח את שערו לקרחת ונהג להיכנס לחדר כמו סימן קריאה שקט. הוא היה אגדה במונטנה. הוא פתר פשעים באמצעות התבוננות זהירה וחקירה דקדקנית. הוא התיש חשודים. הוא התיש את הבלשים שעבדו לצדו. אם פשע כלשהו שבוצע בשטח המדינה לא נפתר זמן רב מדי, הגיעה בקשה “לשאול" את לארי אולסן. לפי השמועה, הסיבה היחידה שבגללה נשאר בהלנה במקום לעבור ליחידה הארצית או לאף־בי־איי היתה שהוא רצה להיות קרוב לשלושת הילדים שלו, שהתגוררו בעיירה עם אמם.

“לארי לא במשמרת הלילה," אמרה עדנה.

היא חיכתה שקודי יאשר ששמע, אבל הוא לא עשה זאת.

“קודי?" היא אמרה לבסוף.

הוא הרחיק את הטלפון הנייד והוציא מגרונו קול גרגור שדמה להפרעה בקו. “אני לא שומע, אין לי קליטה. תתקשרי ללארי. אני אתקשר אלייך כשתהיה שוב קליטה," הוא אמר, סגר את המכשיר וזרק אותו על המושב. גל של בחילה הכה בו, והוא נזקק לאוויר. הוא פתח את הדלת, יצא החוצה, ומגפיו נחתו בתוך שלולית עמוקה.

“קלעת בול," אמר קפוצ'ון צהוב וצחק. “כבוד."

קודי התעלם מהם, רכן לפנים ונשען על ברכיו. הוא שאף את אוויר ההרים הלח ומילא בו את ריאותיו, מוהל אותו בעשן. עיניו דמעו, והוא נעמד ומחה אותן. מים קרים חלחלו דרך מגפיו הנמוכים ונספגו בגרביו. הוא הצטער שלא נעל את מגפי הבוקרים שלו.

“אתה בסדר?" שאל קפוצ'ון צהוב.

“כן."

“רוצה עוד בירה? נראה לי שלא תזיק לך פחית אחת."

“לא," הוא אמר. הם הניחו שהוא שתה או שזיהו אותו מהתקופה שבה שרץ בברים, חשב.

“איזה גשם מחורבן, אה? יום אחרי יום. אבא שלי אמר שאסור לקלל את הגשם במונטנה, ואף פעם לא קיללתי. אבל הכמויות האלה כבר לא הגיוניות. אל ניניו או משהו כזה. שמעתי את החזאי קורא לזה ‘הקיץ בלי הקיץ'."

קודי נהם.

“רוצה שכטה?" שאל קפוצ'ון אפור בקול שהעיד שהוא מחזיק את העשן בריאות, וקודי הבין שהוא מושיט לו ג'וינט. הבעת הפנים של קודי כנראה הצחיקה את הכורה, כי הוא השתעל ופלט עננת עשן מריחואנה.

“עזוב," אמר הכורה הרזה לקודי. “אל תשים לב אליו."

“מה, ניסיתי להיות חברותי," אמר הכורה השני והשיב את הג'וינט אל פיו.

קודי הויט היה בן שלושים ושמונה, אך לעתים קרובות אנשים טעו לחשוב שהוא בשנות הארבעים המאוחרות לחייו. היו לו שׂער פרוע בצבע חול, לסת מרובעת, לחיים גבוהות, אף שבור, עיניים חומות מוכתמות בזהב או באדום — תלוי בנסיבות — שלעתים קרובות תוארו כ"מרושעות" או “מתות", ופה שהתעקם באופן טבעי לחיוך מזלזל של שוטר גם כשקודי לא התכוון לכך. הוא לבש מכנסי ג'ינס, מגפיים וחולצת דיג בעלת שרוולים ארוכים שנחה עליו ברישול. חוקרי משטרה לא נהגו להתהלך במדים, אלא התלבשו במטרה להיטמע בקהילה. הוא שלח את ידו והרים את מכפלת החולצה כדי ששני הכורים יוכלו לראות את תג הזהב של המשטרה שהיה תלוי על חגורתו.

“יש לי אישור לזה," אמר הכורה המעשן במהירות ונד בראשו לעבר הג'וינט.

קודי גילה שכמעט לכל כורה במדינה יש אישור חתום בידי רופא לשימוש רפואי במריחואנה. רבים מהם גידלו שתילים בכמויות שחרגו הרבה מעבר לשימוש ביתי רגיל. העובדה שכורים השתמשו באותם כלים — מאזניים, מכשירים קטנים, מאות שקיות ניילון קטנות ואטומות — שבהם השתמשו גם סוחרי הסמים, לא היתה צירוף מקרים.

קודי הרים את אקדח הזיג־סאוור 40 שלו בצורה מאיימת.

“באמת," אמר קפוצ'ון אפור השמן, צעד צעד אחורה וזרק את הג'וינט. הוא נכבה בלחישה בין רגלו לבין הבוץ, “באמת, יש לי תעודה. אני יכול להראות לך. שמע, אני יודע שאני לא אמור לעשן במקום ציבורי, אבל הגב שלי התחיל לכאוב..."

“תן לי את שאר הבירות," אמר קודי.

שני הכורים קפאו ואז הביטו זה בזה.

“אתה רוצה את הבירה? קח," אמר קפוצ'ון צהוב. “אבל למה אתה רוצה את הבירה שלי? איזה מין שוטר רוצה את הבירה הדפוקה שלי?"

“אני לא רוצה את הבירה שלך," אמר קודי בחיוך מעוות. הוא החזיר את הנשק לנרתיק ונכנס בחזרה אל הפורד. הוא הסתלק מהמקום בחריקת בלמים וחשב שהוא כל כך רצה את הבירה הזאת עכשיו שהוא היה הורג את שניהם בשבילה.

הוא זכה לשמוע כמה מפתגמי החוכמה של לארי לאחר ששניהם בחנו זה את זה שלושה חודשים. לארי עבר ליד השולחן של קודי יום אחד אחר הצהריים, כשאיש לא היה במשרד, עצר, נשען לעברו עד שפיו נמצא במרחק שני סנטימטר מאוזנו של קודי ואמר:

“אני יודע שהיית חוקר כוכב בקולורדו ואני גם מכיר את הסיפורים שמספרים עליך, שאתה שתיין ומופרע. שמעתי על כמה דברים שעשית כאן כשהיית ילד, ועל המשפחה שלך, משפחת זבל־לבן רצחנית ומשוגעת. עצרתי באופן אישי שני דודים שלך ושלחתי אחד מהם לכלא דיר לודג'. הייתי המום לגמרי כשחזרת לכאן, והייתי המום אפילו יותר כשהשריף הסכים להעסיק אותך. אני יכול רק להניח שיש לך עליו משהו כל כך גדול ומלוכלך שלא השארת לו שום בררה."

קודי לא אמר כלום, אבל הביט בלארי במבט השוטר שלו וסירב למצמץ.

“אם זה המצב, יופי לך," אמר לארי, “כל הכבוד, חבר. אבל מכיוון שאנחנו צריכים לעבוד ביחד, צלצלתי לכמה מהשותפים הקודמים שלך בדנוור. הם אמרו שאתה מופרע, אלים ולא צפוי. הם אמרו שאתה מאבד שליטה ומתפזר לכל הכיוונים, אבל הם גם אמרו שאתה שוטר מצוין ושהתנפלת על כל תיק כמו בולדוג על סטרואידים שלא מוכן לשחרר. שהפלת איזה איל פורנו עם ילדים ושופט פדרלי מחוזי מכהן במכה אחת. הם גם אמרו שהם לא רוצים לעבוד אתך שוב, כי הם רוצים לשמור על מקום העבודה שלהם ולא לבזבז חצי מהזמן בהגנה על עצמם ועליך מול חקירות שוטרים ולשכת ראש העיר.

אני," אמר לארי, “מתכוון לתת לך ליהנות מהספק. אבל בחיים אל תדפוק אותי, ואל תעמיד אותי במצב שאני לא רוצה להיות בו. פשוט תעשה את העבודה ותראה לי מה אתה יודע, ועוד תראה שאתה יכול לסמוך עלי. אבל אתה צריך להרוויח את האמון שלי, כי הבאת אתך תיק רציני ממונטנה."

קודי לא אמר כלום.

לארי המשיך, “יש ארבעה דברים שאתה צריך לדעת על המקום הזה. אחד, יש לנו מקרה רצח בערך פעם בשנה. אבל זה לא טוב, זה רע. זה רע כי רוב הכוסות קפה האלה פה," הוא נד לכיוון הדלת והצביע על האנשים במחלקת החקירות ובמחלקה העירונית מעברו השני של המסדרון, “לא צוברים מספיק ניסיון כדי לעבוד כמו שצריך על חקירת רצח. אם מדובר ברצח קשה לפיענוח, ולא באיזה מקרה משפחתי ברור או קטטה בבר, זה תמיד יהיה מקרה הרצח הראשון עבור רובם. הם גדלו על צפייה ב־CSI ובסדרות משטרה והם הופכים לשחקנים שהם ראו בטלוויזיה במקום לזכור את מה שלימדו אותם.

שתיים, הנושא הכי חשוב בכל יום הוא באיזו מסעדה אוכלים צהריים. אתה תמצא את עצמך מדבר על הסוגיה הזו יותר מעל כל דבר אחר.

שלוש, דברים רעים תמיד קורים ביום שישי, וכמעט תמיד אחרי שאתה יורד ממשמרת. אז אם ירדת ממשמרת, אבל אתה בכוננות, עדיף שלא תתחיל לשתות, כמו ששמעתי שאתה אוהב לעשות.

ארבע, והכי חשוב, תנצל כל הזדמנות קטנה שיש לך כדי לאכול ולחרבן, כי המחוז הזה מתפרש על חמש מאות ושישים קילומטר מרובע, ובשליש מהשטח אין דרכים סלולות."

אחרי המשפט הזה עזב לארי אולסן את החדר בסערה.

קודי חשב על שני העקרונות האחרונים של לארי בזמן שנסע אל ההרים. הגשם החל לרדת שוב, וטיפות שמנות הכו בשמשה כאילו ניסו להתאבד. הכביש המהיר בעל שני הנתיבים היה חשוך וחלק. אגם קניון פֵרי — שנקרא על שם הסכר שנבנה כדי לעצור את המיזורי ולהציף את מעבר הנהר ההיסטורי — בעבע בגשם כמו קדרה על אש קטנה. משמאלו התרומם קיר הקניון, בצבע עץ כהה. קודי הבין פתאום שהוא רעב כי לא אכל ארוחת ערב. התוכנית המעורפלת שלו היתה לנסוע ליורק ולאכול המבורגר, אבל היה נדמה לו שהמבורגר בלי בירה הוא משימה בלתי אפשרית.

והוא גם לא היה מתנגד לביקור בשירותים. היו שירותי בול פגיעה בטוּ קֵמפְּס ויסטָה ואחד בדֵוִילְס אֶלבּוֹ. הוא שנא שירותי בול פגיעה, כי הוא לא הצליח שלא להסתכל למטה אל הבור — לפעמים בעזרת הפנס שלו — כדי לראות מה צף שם מתחתיו. זה הזכיר לו יותר מדי דברים.

הגופה שאולי נמצאה בבקתה מאחורי מחנה ויג'ילנטי גרמה ללבו של קודי לדפוק ולידיו לקפוא על ההגה. מוחו קדח מתסריטים אפשריים. מיד הניח את הגרוע ביותר. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והתקשר לעדנה במוקד.

“לארי מגיע?" הוא שאל.

“הוא לא מרוצה מזה."

“אני לא מאשים אותו."

“תפסיק להעמיד פנים שאתה מאבד את הקליטה בנייד כשאתה לא."

הוא נאנח. “בסדר."

אחרי רגע היא אמרה: “להתקשר לסקוטר?"

הפתולוג המחוזי, סקיטר קרלי, נהנה מהתפקיד שלו קצת יותר מדי ונחשב לקוץ בתחת עבור מי שעבד אתו, מרגע שגילה שהוא למעשה נבחר הציבור היחיד שבידיו הסמכות לעצור את השריף. חוץ מזה, הבחירות יתקיימו בעוד חמישה חודשים, וסקוטר רצה לשמור על פרופיל גבוה בתקשורת המקומית. אי אפשר לעשות כלום עם גופה עד שהפתולוג המחוזי יגיע. כל הגופות במחוז לואיס וקלארק היו שלו, והיה אסור לגעת בהן או להזיז אותן ללא אישורו.

“עזבי, אני אתקשר אליו אם נצטרך," אמר קודי. “קודם אני אוודא שזאת גופה. אני לא יודע מה המטיילים ראו שם. הרבה דברים יכולים להיראות כמו ידיים."

“ואני אמורה להתעלם מהשיחה שקיבלתי הרגע מכורה שיכור, שאומר שמישהו מהמשטרה ניסה לגנוב ממנו בירה מחוץ לבר?"

“כן, תתעלמי מזה," אמר קודי.

הוא נהג על גבול הנהיגה הפרועה, נוסע בדרך המתעקלת במהירות, חוצה את קו ההפרדה הכפול בכל פנייה. לא היה גשר תאורה על הפורד שלו, אז הוא הרים את המתג שהפך את האורות הקדמיים של הרכב להבזקי אור, והם בהקו באופן פסיכדלי על קירות הקניון הרטובים ועל עצי האורן, והקפיאו שתי איילות שחצו את הכביש המהיר.

קודי קילל וסטה שמאלה, וגלגלי המכונית ירדו מהדרך הסלולה אל השוליים הבוציים, אבל הוא הגיב לאט מדי. אחת מאיילות נעמדה מולו משום־מה. היא הפנתה את ראשה לכיוונו, ועיניהם נפגשו שנייה לפני שקודי פגע בכתפה בפגוש הימני של הרכב. מכוח ההתנגשות היטלטל הרכב מצד לצד. לולא הגלגל הימני הקדמי, שעדיין נאחז בכביש, היה מתנגש בשורת העצים שמשמאלו. קודי סובב את ההגה במהירות, והפורד שבה ועלתה מהשוליים.

הוא עצר באמצע הכביש והתנשם בכבדות. הוא ידע שאילו לא נתפסו הבלמים באספלט, סביר שהיה נזרק מקצה ההר אל תוך אגם קניון פרי. גשם נקש על גג המכונית. פנס קדמי אחד הבליח בחשכה, מאיר רק את טיפות הגשם שחתכו את אלומת האור. הוא הביט במראות הצד. בתוך הבוהק האדום של האורות האחוריים הוא הבחין באיילה השנייה מנתרת במעלה קיר הקניון, אך החיה שפגע בה שכבה על הכביש, רגליה מפרפרות, ראשה מפרכס.

“קיבינמט!"

הוא הרפה את לחיצת רגלו על הבלם והחל לנסוע שוב לפנים, מוודא שהרכב עדיין מסוגל לנוע. הפורד המשיכה עוד כמה מטרים ואז נעצרה שוב. הוא רצה לאמוד את הנזק ולא היה מסוגל להשאיר אותה סובלת ככה.

הוא יצא מהרכב וזמזם לעצמו “קיביני־מיני־מיני־מט..." והלך בחזרה בגשם על האספלט הרטוב ושלף את הזיג־סאוור שלו וירה בראשה. היא פרפרה בהיסטריה עד שהפסיקה בבת אחת. הוא לא הצליח להיפטר ממראה עיניה המביטות בו רגע לפני שפגע בה, אפילו כשעצמה אותן עכשיו. נדרשו לו חמש דקות לגרור אותה מהכביש. היא היתה כבדה, רטובה, והפיצה ריח של מושק ודם חם.

הוא העיף מבט בפגוש. הפנס הקדמי הימני התקלקל, וקווצות שער אייל נתפסו בסבכת המגן של הרכב. היה מרווח של חמישה עשר סנטימטר בין השלדה למכסה המנוע. הוא הריח את הניחוח החריף של שׂער ובשר חרוך על פני חלקי הרכב החיצוניים. צפויים לו נזק של אלפי דולר ושנים בתור מושא לבדיחות של אנשי התחזוקה במוסך היחידה ושל שוטרים שעבדו אתו. אבל הפורד עדיין נסעה.

“קיביני־מיני־מיני־מט..."

בקטע הבא הוא חוזר אל תא הנהג של הפורד כדי לאתר גופה בבקתה שרופה.

“קיביני־מיני־מיני־מט..."

גופה שהיתה, ככל הנראה, של אדם שהכיר והעריץ וסמך עליו, אדם שדאג בחודשים האחרונים לשמור עליו קשור לנורמליות ברצועה של חוט בלוי אחד. קודי חש איך החוט הזה הולך ומתפורר.