הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
12
מספרת הסיפורים

מספרת הסיפורים


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
1
12
39 
39 
גודל (עמ'): 464
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

יש‭ ‬סיפורים‭ ‬שחיים‭ ‬לנצח‭...‬
סייג' ‬סינגר‭ ‬היא‭ ‬אופה. היא‭ ‬עובדת‭ ‬בלילות‭ ‬בניסיון‭ ‬להימלט‭ ‬ממציאות‭ ‬של‭ ‬בדידות, ‬זיכרונות‭ ‬קשים‭ ‬וצלו‭ ‬של‭ ‬מות‭ ‬אמה. כשג’וזף‭ ‬ובר‭,‬‮ ‬קשיש‭ ‬בעל‭ ‬מבטא‭ ‬גרמני‭ ‬כבד, ‬מתחיל‭ ‬לבקר‭ ‬במאפייה, ‬נרקמת‭ ‬ביניהם‭ ‬ידידות‭ ‬מיוחדת.
חרף‭ ‬ההבדלים‭ ‬ביניהם, ‬הם‭ ‬מוצאים‭ ‬זה‭ ‬בזה‭ ‬את‭ ‬הצלקות‭ ‬שאחרים‭ ‬לא‭ ‬רואים, ‬והופכים‭ ‬לחברים‭.‬
הכול‭ ‬משתנה כשג’וזף מגלה‭ ‬שסייג‮’‬‭ ‬יהודייה. הוא‭ ‬מתוודה‭ ‬על‭ ‬סוד‭ ‬נושן‭ ‬ומביש‭ ‬‮–‬‭ ‬כזה‭ ‬שאיש‭ ‬בעיירה‭ ‬אינו‭ ‬חושד‭ ‬בו‭ ‬‮—‬‭ ‬ומבקש‭ ‬מסייג‮’‬‭ ‬טובה‭ ‬יוצאת‭ ‬דופן. אם‭ ‬תסכים, ‬היא‭ ‬ניצבת‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬בפני‭ ‬ההשלכות‭ ‬המוסריות, ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬בפני‭ ‬אלה‭ ‬המשפטיות. כשזהותה‭ ‬שלה‭ ‬עומדת‭ ‬לפתע‭ ‬למבחן, ‬סייג’‭ ‬מתחילה‭ ‬לפקפק‭ ‬בהנחות‭ ‬שטיפחה‭ ‬ביחס‭ ‬לחייה‭ ‬ולמשפחתה. מתי‭ ‬הופכת‭ ‬בחירה‭ ‬מוסרית‭ ‬לציווי‭ ‬מוסרי? ‬והיכן‭ ‬מותחים‭ ‬את‭ ‬הגבול‭ ‬בין‭ ‬עונש‭ ‬לצדק, ‬בין‭ ‬מחילה‭ ‬לרחמים‭?‬
ברומן‭ ‬נוקב‭ ‬זה‭ ‬ג’ודי‭ ‬פיקו‭ ‬חוקרת‭ ‬בעדינות‭ ‬כמה‭ ‬מוכן‭ ‬אדם‭ ‬להרחיק‭ ‬לכת‭ ‬כדי‭ ‬להגן‭ ‬על‭ ‬משפחתו, ‬וכדי‭ ‬למנוע‭ ‬מן‭ ‬העבר‭ ‬להכתיב‭ ‬את‭ ‬העתיד‭.‬
ג‭'‬ודי‭ ‬פיקו‭ ‬כתבה‭ ‬עד‭ ‬כה‭ ‬עשרות‭ ‬רומנים‭ ‬שתורגמו‭ ‬ל‮–‬21‬ שפות‭ ‬ונמכרו‭ ‬ב-14 ‬מיליון‭ ‬עותקים‭ ‬ברחבי‭ ‬העולם. בשנת‭2003 ‬ ‬היא‭ ‬זכתה‭ ‬בפרס "‬ניו‭ ‬אינגלנד‭ ‬בוק" ‬על‭ ‬מכלול‭ ‬יצירתה. בהוצאת‭ ‬כנרת‭ ‬ראו‭ ‬אור‭ ‬ספריה‭:‬‭ ‬שומרת‭ ‬אחותי‭,‬‭ ‬חוט‭ ‬של‭ ‬חסד, ‬המעגל‭ ‬העשירי, ‬עניינים‭ ‬שבלב‭,‬‭ ‬תשע–עשרה‭ ‬דקות, ‬בת–ברית, ‬זהירות‭ ‬שביר, ‬חוקי‭ ‬הבית, ‬היעלמויות‭,‬‭ ‬שירו‭ ‬של‭ ‬הלב‭ ‬וזאב‭ ‬בודד. היא‭ ‬מתגוררת‭ ‬בניו‭ ‬המפשייר‭ ‬עם‭ ‬בעלה‭ ‬ושלושת‭ ‬ילדיה.

“אומנית‭ ‬הנוף‭ ‬הביתי‭.‬”‭ ‬ - פיפל
“כתיבתה‭ ‬של‭ ‬פיקו‭ ‬היא‭ ‬גאונות‭ ‬נטולת‭ ‬יומרה.‬" - סטיבן‭ ‬קינג
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-836-7
  • גודל (עמ'): 464
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/11/2014
  • שם המחבר: ג'ודי פיקו
  • תורגם ע"י: קטיה בנוביץ'
  • זמין להשאלה: כן

סֵייג'

ביום חמישי השני של החודש גברת דומברובסקי מביאה את בעלה המת לקבוצת הטיפול שלנו.

השעה מעט אחרי שלוש בצהריים, ורובנו עדיין ממלאים כוסות נייר בקפה גרוע. הבאתי מגש של מאפים — בשבוע שעבר סטוארט אמר לי שהוא ממשיך לבוא ל"יד מושטת" לא בגלל הטיפול באֵבל, אלא בגלל המאפינס שלי במילוי טופי ופקאן — ובדיוק כשאני מניחה אותם, גברת דומברובסקי מהנהנת בביישנות לעבר כד האפר שבידיה. "זה," היא אומרת לי, "הֶרבּ. הרבי, תכיר את סייג'. זאת שסיפרתי לך עליה, האופָה."

אני קופאת על מקומי ומרכינה את ראשי כדי לכסות את צד שמאל של פני בשיער, כהרגלי בקודש. בטח יש פרוטוקול להיכרות עם בעל שגופתו נשרפה, אבל אני די חסרת אונים. האם אני אמורה לומר שלום? ללחוץ את הידית?

"וואו," אני אומרת לבסוף, כי על אף מיעוט הכללים בקבוצה, הם איתנים: להקשיב, לא לשפוט, ולהציב גבולות לאבלו של הזולת. מי כמוני יודעת. אחרי הכול, אני מגיעה לכאן כבר שלוש שנים כמעט.

"מה הבאת?" שואלת גברת דומברובסקי, ואני מבינה מדוע היא נושאת את הכד של בעלה. במפגש האחרון המנחה שלנו — מארג' — הציעה שנחלוק זיכרון מהאדם שאיבדנו. אני רואה ששֵיילה לופתת נעליים סרוגות ורודות חזק כל כך, שמפרקי אצבעותיה לבנים. אֶתֶ'ל אוחזת בשַלָט. סטוארט — שוב — הביא את מסיכת המוות של פני אשתו, העשויה ברונזה. היא כבר הופיעה כמה פעמים בקבוצה — הדבר הכי מפחיד שראיתי מימי עד לרגע זה, כשגברת דומברובסקי הביאה את הֶרבּ.

לפני שאני מגמגמת איזו תשובה, מארג' קוראת לסדר את הקבוצה הקטנה. כל אחד גורר כיסא מתקפל אל המעגל, קרוב מספיק לטפוח על כתפו של מישהו או להושיט יד לתמיכה. במרכז ניצבת קופסת ממחטות הנייר שמארג' מביאה לכל מפגש, ליתר ביטחון.

לעתים קרובות מארג' פותחת בשאלה כוללנית — איפה הייתם ב־11 בספטמבר? זה גורם לאנשים לדבר על טרגדיה משותפת, ולפעמים מקל עליהם לדבר על טרגדיה אישית. ואף על פי כן, תמיד יש כאלה שאינם מדברים. לעתים חולפים חודשים לפני שאני מגלה איך נשמע קולו של משתתף חדש.

אבל היום מארג' שואלת מיד על המזכרות שהבאנו. את'ל מרימה את ידה. "זה היה של ברנרד," היא אומרת ומעבירה את אגודלה על השַלָט. "זה היה בניגוד לרצוני — אלוהים יודע שניסיתי לקחת אותו ממנו אלף פעם. הטלוויזיה שזה שייך אליה כבר לא נמצאת אפילו. אבל אני לא מצליחה לזרוק את זה."

בעלה של את'ל עדיין חי, אבל סובל מאלצהיימר ואינו מזהה אותה. אנשים סובלים מכל מיני סוגים של אובדן — מקטן עד גדול. אפשר לאבד מפתחות, משקפיים, בתולים. אפשר לאבד את הראש, אפשר לאבד את הלב, אפשר לאבד את הנפש. אפשר לאבד את הבית ולעבור למוסד סיעודי, או להיות הורה לילד שעבר לחיות בחו"ל, או לראות בן זוג מתפוגג בנבכי השיטיון. אובדן הוא יותר מסתם מוות, ואֵבֶל הוא משַנֵה־הצורה האפור של הרגש.

"בעלי משתלט על השַלט," אומרת שיילה. "הוא אומר שזה בגלל שנשים שולטות בכל דבר אחר."

"למען האמת, זה אינסטינקט," אומר סטוארט. "האזור הטריטוריאלי במוח גדול יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. שמעתי את זה בתוכנית של ג'ון טֶש."

"אז זה הופך את זה לאמת בלתי מעורערת?" ג'וסלין מגלגלת עיניים. כמוני, גם היא בת עשרים ומשהו. בניגוד אלי, אין לה סבלנות לאף אחד מעל גיל ארבעים.

"תודה שחלקת את המזכרת שלך," אומרת מארג', הממהרת להתערב. "סייג', מה הבאת היום?"

אני חשה שלחיי מתלהטות, כשכל העיניים מופנות אלי. אמנם אני מכירה את כל הנוכחים, ואמנם כּונַנוּ מעגל קטן של אמון, אבל עדיין כואב לי להיפתח לנגד עיניהם הבוחנות. רקמת הצלקת שלי — כוכב־ים מקומט על העפעף והלחי השמאליים — מתהדקת יותר מן הרגיל.

אני מנענעת את הפוני הארוך שלי מעל העיניים ושולפת את השרשרת עם טבעת הנישואים של אמי מתחת לגופייה.

כמובן, ברור לי מדוע — שלוש שנים אחרי מות אמי — אני עדיין מרגישה כאילו חרב מפלחת את צלעותי בכל פעם שאני חושבת עליה. זאת אותה הסיבה שבגללה אני היחידה מקבוצת התמיכה המקורית שלי, שעדיין נמצאת כאן. בעוד שרוב האנשים מגיעים כדי לקבל טיפול, אני מגיעה כדי להיענש.

ג'וסלין מרימה את ידה. "יש לי בעיה עם זה."

אני מסמיקה עוד יותר מתוך הנחה שהיא מדברת עלי, אבל אז מתחוור לי שהיא נועצת עיניים בכד האפר שבחיקה של גברת דומברובסקי.

"זה דוחה!" אומרת ג'וסלין. "לא היינו אמורים להביא משהו מת. היינו אמורים להביא זיכרון."

"הוא לא משהו, הוא מישהו," אומרת גברת דומברובסקי.

"אני לא רוצה שישרפו אותי," מהרהר סטוארט. "יש לי סיוטים על מוות בשריפה."

"מבזק חדשות: אתה כבר מת כשמכניסים אותך לאש," אומרת ג'וסלין, וגברת דומברובסקי פורצת בבכי.

אני מושיטה יד אל קופסת הממחטות ומעבירה לה אותה. בשעה שמארג' מזכירה לג'וסלין את כללי הקבוצה, באדיבות אם כי בנחישות, אני יוצאת לשירותים שבהמשך המסדרון.

גדלתי במחשבה שאובדן הוא תולדה חיובית. אמי נהגה לומר שאובדן הוא הסיבה לכך שפגשה את אהבת חייה. היא שכחה את הארנק שלה במסעדה, וסו־שף מצא אותו ואיתר אותה. כשהתקשר אליה היא לא היתה בבית, ושותפתה לדירה קיבלה את ההודעה. כשאמי החזירה טלפון ענתה לה אישה והעבירה לה את אבי. כשנפגשו כדי שיחזיר לאמי את הארנק, התחוור לה שהוא הגבר שתמיד חלמה עליו... אך היא גם ידעה, על פי שיחת הטלפון, שהוא חי עם אישה.

שבמקרה היתה אחותו.

אבי מת מהתקף לב כשהייתי בת תשע־עשרה, וההיגיון היחיד שמצאתי באובדן אמי שלוש שנים לאחר מכן, היה שכעת היא שוב איתו.

בשירותים אני מרחיקה את השיער מפני.

הצלקת כסופה כעת, קמוטה, ומשווה ללחיי ולמצחי מראה של רצועת תיק משי. למעט העובדה שהעפעף שלי שמוט והעור מהודק מדי, במבט ראשון קשה לראות שמשהו לא בסדר — לפחות כך אומרת חברתי מרי. אבל אנשים שמים לב. הם פשוט מנומסים מכדי לציין זאת, אלא אם הם מתחת לגיל ארבע ועדיין כנים עד כדי אכזריות, או־אז הם מצביעים עלי ושואלים את אמם מה קרה לפרצוף של הגברת.

אם כי הפצע דהה, אני עדיין רואה אותו כפי שהיה מיד אחרי התאונה: גולמי ואדום, מכת ברק משוננת שמפלחת את הסימטריה של פני. אני מניחה שבכך אני דומה לבחורה שסובלת מהפרעת אכילה, שוקלת ארבעים וחמישה קילו, אבל רואה אישה שמנה מחזירה לה מבט מן המראה. בעיני זאת אפילו לא צלקת. זאת מפה שמראה היכן השתבשו חיי.

כשאני יוצאת מהשירותים, אני כמעט דורסת איש זקן. אני גבוהה מספיק לראות את קרקפתו הוורודה מבצבצת מבעד ללולאת ההוריקן של שערו הלבן. "אני שוב מאחר," הוא אומר במבטא זר. "איבדתי את הדרך."

כולנו איבדנו, אני משערת. לכן אנחנו מגיעים הנה: כדי לשמור על קשר עם מה שחסר.

האיש הזה הוא חבר חדש בקבוצת האבל; הוא הגיע רק לפני שבועיים. הוא עוד לא אמר מילה במפגש. ועם זאת, זיהיתי אותו כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו; אם כי לא זכרתי מאיפה.

עכשיו אני נזכרת. המאפייה. בדרך כלל הוא מגיע עם כלבת התחש הקטנה שלו ומזמין לחמנייה בחמאה וקפה שחור. הוא מבלה שעות בכתיבה במחברת שחורה קטנה בעוד כלבתו ישנה לרגליו.

כשאנחנו נכנסים לחדר, ג'וסלין חולקת את המזכרת שלה: מה שנראה כמו עצם ירך עקומה, מרוסקת. "זה היה של לולה," היא אומרת והופכת בעדינות את העצם העשויה עור מעובד. "מצאתי אותה מתחת לספה אחרי שהרדמנו אותה."

"למה את כאן בכלל?" אומר סטוארט. "זאת היתה סתם כלבה מחורבנת!"

ג'וסלין מצמצמת את עיניה. "לפחות לא עשיתי לה מסיכת ברונזה."

הם מתחילים להתווכח, כשהאיש הזקן ואני מתיישבים במעגל. מארג' משתמשת בזה כהסחת דעת. "מר וֶבֶּר," היא אומרת, "ברוך הבא. ג'וסלין בדיוק סיפרה לנו כמה אהבה את הכלבה שלה. אהבת פעם חיית מחמד?"

אני חושבת על הכלבה הקטנה שהוא מביא איתו למאפייה. הוא חולק את הלחמנייה איתה, חצי־חצי.

אבל האיש שותק. הוא מרכין את ראשו כאילו מעכו אותו אל הכיסא. אני מזהה את התחושה, את הרצון להיעלם.

"אפשר לאהוב חיית מחמד יותר משאוהבים בני אדם," אני אומרת פתאום ומפתיעה גם את עצמי. כולם מסתובבים, כי בניגוד לאחרים אני בקושי מנדבת מידע על מנת שלא למשוך תשומת לב. "בכלל לא משנה מה משאיר אותך עם חור בלב. הדבר היחיד שמשנה הוא החור שנמצא שם."

הזקן מרים את עיניו אט־אט. אני חשה את חמימות מבטו מבעד למסך שערי.

"מר ובר," אומרת מארג', שהבחינה בכך. "אולי הבאת מזכרת לחלוק איתנו היום...?"

הוא מנענע בראשו, עיניו הכחולות אטומות ומחוסרות הבעה.

מארג' מניחה לשתיקתו לעמוד בחדר; כמִנחה על גבי כַּן. אני יודעת את זה כי אנשים מסוימים מגיעים כדי לדבר, ואילו אחרים מגיעים רק כדי להקשיב. אבל היעדר הקול הולם כפעימות לב. הוא מחריש אוזניים.

זהו פרדוקס האובדן: איך ייתכן שמה שאיננו עוד, מכביד עלינו כל כך?

בסוף השעה מארג' מודה לנו על ההשתתפות, ואנו מקפלים את הכיסאות וזורקים את צלחות הנייר והמפיות לסל המחזוּר. אני אורזת את שאריות המאפינס ונותנת אותן לסטוארט. החזרתם למאפייה דינה כהשבת דלי מים למפלי הניאגרה. ואז אני יוצאת בחזרה לעבודה.

מי שחי בניו המפשייר כל חייו, כמוני, מריח את השינוי במזג האוויר. החום קשה מנשוא, אבל סופת רעמים כתובה על פני הרקיע בדיו בלתי נראית.

"סליחה."

אני מסתובבת לשמע קולו של מר ובר. הוא עומד בגבו אל הכנסייה האפיסקופלית שבה מתקיימות פגישות הקבוצה. הטמפרטורה עומדת על שלושים מעלות, אך הוא לובש חולצה ארוכת שרוולים מכופתרת עד צוואר, ועונב עניבה צרה.

"היה יפה מצדך להגיד את זה, לצדד בבחורה הזאת."

הוא הוגה את המילה לצדד כמו לצטט.

אני מסיטה את מבטי. "תודה."

"אַת סייג'?"

טוב, זאת שאלת מיליון הדולר, לא? כן, זהו שמי, אבל כפל המשמעות — שלפיו אני מלאת תבונה — מעולם לא הוכיח את עצמו. היו רגעים רבים בחיי שבהם כמעט ירדתי מהפסים, מוצפת רגשות עד כדי כך ששום מידה של תבונה לא יכלה למתן.

"כן," אני אומרת.

השתיקה המביכה תופחת בינינו כבצק שמרים. "הקבוצה הזאת. את מגיעה אליה המון זמן."

אני לא יודעת אם עלי להתגונן. "כן."

"אז היא עוזרת לך?"

אם היא היתה עוזרת, לא הייתי ממשיכה לבוא. "כולם נחמדים, באמת. פשוט כל אחד חושב שהאבל שלו גדול יותר משל כל אחד אחר."

"את לא מדברת הרבה," אומר מר ובר. "אבל כשאת כבר אומרת משהו... את משוררת."

אני מנענעת בראשי. "אני אופה."

"אי־אפשר להיות שני דברים בעת ובעונה אחת?" הוא שואל ומתרחק לאיטו.

אני נכנסת למאפייה בריצה, קצרת נשימה וסמוקה, ומוצאת את הבוסית שלי תלויה על התקרה. "סליחה על האיחור," אני אומרת. "המגרש של הקאפלה מלא לגמרי, ואיזה טמבל באסקלייד תפס את המקום שלי."

מרי אירגנה לעצמה פיגום בנוסח מיכלאנג'לו כדי לשכב על הגב ולצבוע את תקרת המאפייה. "הטמבל הזה הוא הבישוף," היא משיבה. "הוא עצר בדרך לגבעה. אמר שלחם הזיתים שלך שמימי — מחמאה רצינית מאוד כשהיא באה ממנו."

בחייה הקודמים מרי דיאַנגֶ'ליס היתה האחות מרי רוברט. היא הצטיינה בגינון, ושִמעם של הגנים שטיפחה במנזר שלה במרילנד יצא למרחוק. באחד מחגי הפסחא, כששמעה את הכומר אומר הנה קם מן המתים!, מצאה את עצמה קמה מן הספסל וצועדת לעבר דלת הקתדרלה. היא עזבה את המסדר, צבעה את השיער בוורוד ויצאה למסע בשביל האפלאצ'ים. אי־שם באזור רכס פּרֶזידֶנשל ישו נגלה לה ואמר שנשמות רבות זקוקות למזון.

כעבור שישה חודשים פתחה מרי את "לחם יומנו" למרגלות הגבעה של קאפלת גבירתנו של הרחמים בוֶוסטֶרבּרוּק, ניו המפשייר. הקאפלה משתרעת על פני שטח של שישים וחמישה דונם עם גומחת התבודדות, פסל של מלאך שלום, תחנות הוִויה דולורוזה ומדרגות קדושות. יש גם חנות מלאה צלבים, צלובים, ספרים על קתוליוּת ותיאולוגיה, תקליטורים של מוזיקה נוצרית, מדליוני קדושים וערכות של סצנת הלידה מתוצרת פוֹנטָניני. אבל המבקרים מגיעים בדרך כלל כדי לראות את מחרוזת התפילה באורך מאתיים ושלושים מטרים, העשויה סלעי גרניט מקומיים, מחוברים בשלשלאות.

זאת היתה קאפלה שמתאימה למזג אוויר יפה; העסקים הידרדרו פלאים בחורפים של ניו אינגלנד. וזה בדיוק היה היתרון השיווקי שמרי ניסתה להציג: מה חילוני יותר מלחם טרי? מדוע לא להקפיץ את הכנסות הקאפלה עם מאפייה שתמשוך מאמינים ולא־מאמינים כאחד?

המלכוד היחיד היה שלא היה לה מושג באפייה.

וכאן אני נכנסתי לתמונה.

התחלתי לאפות בגיל תשע־עשרה, כשאבי מת בפתאומיות. למדתי בקולג' וחזרתי הביתה ללוויה, רק כדי לשוב ללימודים ולגלות ששום דבר אינו כתמול שלשום. בהיתי במילים שבספרי הלימוד כאילו נכתבו בשפה לא מוכרת. לא הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה וללכת לשיעורים. החמצתי בחינה אחת, ואז עוד אחת. הפסקתי להגיש עבודות. ואז לילה אחד התעוררתי בחדרי במעונות והרחתי קמח — כל כך הרבה קמח, שהרגשתי כאילו התפלשתי בו. התקלחתי ולא הצלחתי להיפטר מן הריח. הוא הזכיר לי את ימי ראשון בבוקר בילדותי, כשהתעוררתי אל ריח הלחמניות והבייגלים הטריים שאפה אבי ביד אמן.

הוא תמיד ניסה ללמד את אחיותי ואותי, אבל היינו שקועות כל כך בלימודים ובהוקי־שדה ובבנים, שלא הקשבנו. או כך לפחות חשבתי, עד שהתחלתי לחמוק מדי לילה אל המטבח בחדר האוכל של המעונות ולאפות לחם.

השארתי את הכיכרות כמו תינוקות נטושים על סף משרדיהם של מרצים שהערצתי, על סף חדרי המעונות של בנים עם חיוכים יפים כל כך, שהממו אותי עד כדי שתיקה מביכה. השארתי שורת עיטורים ארכיטקטוניים של לחמניות שׂאור על דוכן המרצים ותחבתי בחשאי לחמנייה לתיקה התפוח של המגישה בקפטריה, שדחפה לעברי צלחות של פנקייק ובייקון באומרה שאני רזה מדי. כשהיועצת האקדמית שלי אמרה שנכשלתי בשלושה מתוך ארבעה קורסים, לא היה לי מה לומר להגנתי, אבל נתתי לה בגט דבש מתובל באניס, על המר והמתוק.

יום אחד הגיעה אמי לביקור בלתי צפוי. היא התנחלה בחדר המעונות שלי ואירגנה מחדש את חיי, החל בלוודא שאני אוכלת כמו שצריך, וכלה בללוות אותי לשיעורים ולבחון אותי על מטלות הקריאה. "אם אני לא מרימה ידיים," אמרה לי, "גם לך אסור."

בסופו של דבר משכתי את הלימודים על פני חמש שנים, אבל השלמתי את התואר. אמי נעמדה על רגליה ושרקה בעוז כשחציתי את הבמה לקבלת התעודה. ואז הכול הלך לעזאזל.

חשבתי על זה הרבה: איך אפשר לצנוח בן־רגע מגג העולם לתחתית התהום. חשבתי על כל הדברים שיכולתי לעשות אחרת, ואם היו מובילים לתוצאה שונה. אבל מחשבות אינן משנות דבר, נכון? ולכן עם עיניים אדומות ותפרים מפלצתיים כשל פרנקנשטיין על הרקה והלחי, כמו תפרים על כדור בייסבול, נתתי לאמי בבוא היום את העצה שהיא נתנה לי. אם אני לא מרימה ידיים, גם לך אסור.

היא לא הרימה ידיים, לפחות בהתחלה. זה נמשך שישה חודשים כמעט, מערכות הגוף קרסו בזו אחר זו. ישבתי לצדה בבית החולים מדי יום, ובלילה חזרתי הביתה לנוח. אלא שלא נחתי. במקום זה חזרתי לאפות — הטיפול המועדף עלי. הבאתי מאפֵי בוטיק לרופאים שלה — לחמניות קינמון עתירות זיגוג. הכנתי אותן מדי יום ביומו, אך היא לא הצליחה לנגוס בהן.

מארג', המנחה של קבוצת האבל, היא שהציעה לי למצוא עבודה שתעזור לי לגבש מעין שגרה. לעשות כאילו, עד שזה יהפוך לטבע שני, אמרה. אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה על עבודה לאור יום, כשכולם ינעצו בי עיניים. עוד קודם הייתי ביישנית; כעת הפכתי למתבודדת.

מרי אומרת שהעובדה שנתקלה בי היתה אצבע אלוהים. (היא קוראת לעצמה נזירה משוקמת, אבל בעצם היא נגמלה מן ההתמכרות, לא מן האמונה.) אני עצמי לא מאמינה באלוהים; לדעתי, זה פשוט מזל שבמדור הדרושים הראשון שעילעלתי בו אחרי שמארג' הציעה מה שהציעה, חיפשו אופה — מישהו שמוכן לעבוד בלילות, לבדו, ולעזוב כשהלקוחות מתחילים לטפטף לחנות. בראיון העבודה מרי לא התייחסה לכך שאין לי ניסיון, שלא עברתי התמחות, שבאתי בלי המלצות. וחשוב מזה, היא העיפה מבט אחד בצלקת שלי ואמרה, "אני מניחה שכשתרצי לספר לי על זה, תספרי." ובכך נגמר העניין. בהמשך, כשלמדתי להכיר אותה, הבנתי שכשהיא עוסקת בגינון, היא לא רואה את הזרעים. היא כבר מדמיינת לאיזה צמח יהפכו. אני מניחה שכך היא חשבה כשפגשה אותי.

הצער היחיד על העבודה ב"לחם יומנו" היה שאמי לא זכתה לחזות בכך. היא ואבי הגדירו את עצמם כיהודים. אחיותי, פֶּפֶּר וסַפרוֹן, חגגו שתיהן בת־מצווה. חרף העובדה שמכרנו בייגלים וחלות בנוסף ללחמניות המעוטרות בצלבים; חרף העובדה שבָּר־הקפה הצמוד למאפייה נקרא "בר־מצווה" — ידעתי מה היתה אמי אומרת: מכל המאפיות שבעולם, החלטת לעבוד דווקא אצל שיקסע?

אבל אמי גם היתה הראשונה שאמרה לי שאנשים טובים הם אנשים טובים; אין לזה שום קשר לדת. אני חושבת שאמי, תהיה אשר תהיה כעת, יודעת כמה פעמים מרי מצאה אותי בוכה במטבח ועיכבה את פתיחת המאפייה עד שעזרה לי להתעשת. אני חושבת שהיא יודעת שביום השנה למותה, מרי תורמת את כל הכסף שהרוויחה במאפייה לארגון הדסה. ושמרי היא האדם היחיד שאני לא מנסה להסתיר ממנו את הצלקת שלי באופן פעיל. היא לא רק המעסיקה שלי אלא גם החברה הכי טובה שלי, ואני רוצה להאמין שזה היה נחשב בעיני אמי יותר מאשר האמונה הדתית של מרי.

טיפת צבע סגול זולגת על הרצפה לצד רגלי וגורמת לי להרים עיניים. מרי מציירת עוד אחד מחזיונותיה. הם פוקדים אותה בקביעות מדהימה — לפחות שלושה בשנה — ועל פי רוב מובילים לשינוי כלשהו בעיצוב החנות או בתפריט. הבר־קפה היה אחד החזיונות של מרי. וכן חלון החממה, עם שורות הסחלבים העדינים, שפרחים משתלשלים מהם כפנינים מעל עלווה ירוקה עשירה. באחד החורפים היא ניהלה מעגל סריגה ב"לחם יומנו"; בשנה אחרת, שיעור יוגה. רעב, היא נוהגת לומר לי, אינו קשור לבטן כי אם לנפש. מה שמרי מנהלת בעצם אינו מאפייה, אלא קהילה.

אחדים מן הפתגמים של מרי כתובים על הקירות: דרשו ותמצאו. לא כל התועה איבד את דרכו. מה שנחשב אינו השנים בחייך, כי אם החיים בשנותיך. לעתים אני תוהה אם מרי באמת חולמת את הקלישאות האלה, או פשוט משננת משפטים קליטים מטי־שרטים של "לַייף איז גוּד". אבל נראה שזה לא באמת משנה, מאחר שהלקוחות שלנו נהנים לקרוא אותם.

רוקו, הבריסטה שלנו, מנגב את הדלפק. הוא בן עשרים ותשע, יש לו רסטות שהאפירו טרם זמנן, והוא מדבר רק בהַייקוּ. זה ה קטע שלו, אמר למרי כשהגיש מועמדות למשרה. היא הסכימה להעלים עין מהטיק המילולי הקטן הזה בגלל הכישרון הגאוני שלו כאמן־קצף — הדוגמאות המעגליות על הלאטה והמוקצ'ינו. הוא יודע לצייר שרכים, לבבות, את ליידי גאגא, קורי עכביש, ופעם אחת, ביום הולדתה של מרי, הוא צייר את האפיפיור בנדיקטוס השישה־עשר. אני מחבבת את רוקו בזכות אחד ה קטעים האחרים שלו: הוא לא מסתכל לאנשים בעיניים. הוא אומר שככה גונבים לך את הנשמה.

ועל זה אני אומרת, אמן.

"נגמרו הבגטים," אומר לי רוקו. "נתתי לעצבנים קפה חינם." הוא משתתק, מונה את ההברות בראשו. "הלילה מכין עוד."

מרי מתחילה לרדת מן הפיגום. "איך היתה הפגישה?"

"כרגיל. היה כאן שקט כל היום?"

היא קופצת ונוחתת בחבטה רכה. "לא, היה השיטפון של ההפסקה בבית הספר היסודי, וארוחת צהריים טובה." היא קמה על רגליה, מוחה את ידיה בג'ינס ונכנסת למטבח בעקבותי. "אגב, השטן התקשר," היא אומרת.

"תני לי לנחש. הוא רוצה להזמין עוגת יום הולדת לג'וזף קוני?"*

* מפקד "צבא ההתנגדות של האל", ארגון גרילה שפועל לכינון משטר תיאוקרטי באוגנדה.

"כשאמרתי שטן," אומרת מרי, כאילו לא דיברתי, "התכוונתי לאדם."

אדם הוא החבר שלי. אם כי זה לא מדויק, כי הוא כבר הבעל של מישהי אחרת. "אדם לא עד כדי כך גרוע."

"הוא לוהט, סייג', והרסני מבחינה רגשית. אם זה מתאים לך..." מרי מושכת בכתפיה. "אני משאירה את רוקו לאייש את התותחים והולכת לנכש קצת עשבים בקאפלה." היא אמנם לא מועסקת שם, אבל נדמה שלאיש לא אכפת שהנזירה לשעבר עם כישרון הגינון מטפלת בפרחים ובצמחים. גינון — להזיע, לחתוך במאצ'טה, לעקור שורשים, לגרף — הוא אמצעי ההירגעות של מרי. לפעמים אני חושבת שהיא לא ישנה בכלל, אלא עושה פוטוסינתזה כמו הצמחים האהובים שלה. האנרגיה והמהירות שלה גבוהות בהרבה משל בני תמותה רגילים; לעומתה, טינקרבל עצלנית. "ההוֹסטה מתכננת הפיכה."

"תיהני," אני אומרת וקושרת את שרוך הסינר שלי כהכנה לעבודת הלילה.

במאפייה יש לי מיקסר ספירלי ענקי, כי אני מכינה הרבה כיכרות בעת ובעונה אחת. יש לי חומרי התפחה בטמפרטורות שונות, מאוחסנים במכלים מסומנים בקפידה. אני משתמשת בגיליון אקסל כדי לחשב את כמות החומרים הנוספים על פי כמות הקמח, חישוב מטורף שתמיד מניב יותר ממאה אחוז. אבל סוג האפייה האהוב עלי ביותר כולל רק קערה, כף עץ וארבעה מרכיבים: קמח, מים, שמרים, מלח. ואז, כל מה שצריך זה זמן.

אפיית לחם היא אירוע ספורטיבי. היא כרוכה לא רק בריצה בין כמה תחנות של המאפייה כדי לבדוק את התפיחה או לערבב חומרים או לשלוף את קערת הערבוב מעריסתה — אלא גם דורשת שרירים כדי להתניע את הגלוטן שבבצק. גם אנשים שלא מסוגלים להבחין בין תערובת פּוּליש לתערובת בּיגה יודעים שכדי לאפות לחם, צריך ללוש אותו. לדחוף ולגלגל, לדחוף ולקפל, התעמלות קצבית על משטח העבודה המקומח. אם עושים את זה נכון, משחררים פרוטאין בשם גלוטן — שמאפשר לכיסים לא אחידים של פחמן דו־חמצני להיווצר בבצק. כעבור שבע או שמונה דקות — מספיק כדי להכין רשימת סידורים או לשחזר את השיחה האחרונה שניהלת עם בן הזוג ולְמה הוא התכוון בעצם — מרקם הבצק משתנה. חלק, גמיש, מלוכד.

בשלב זה צריך לעזוב את הבצק במנוחה. זה מטופש להאניש בצק, אבל אני מתה על העובדה שכדי להתפתח, עליו לשבת בשקט, להתרחק ממגע ומרעש ומדרמה.

אני מוכרחה להודות שלעתים קרובות גם אני מרגישה ככה.

שעות העבודה של אופים מעוללות דברים מוזרים למוח. כשיום העבודה מתחיל בחמש אחר הצהריים ונמשך עד עלות השחר, שומעים כל נקישה של מחוג הדקות בשעון שמעל התנור, רואים תזוזות בצללים. אני לא מזהה את הד קולי; אני מתחילה לחשוב שאני האדם היחיד שנשאר בחיים על פני כדור הארץ. אני משוכנעת שלא בכדי, רוב הרציחות מתרחשות בלילה. העולם פשוט נראה אחרת לאלה מאיתנו שמתעוררים לחיים בחושך. הוא שברירי ולא מציאותי, העתק של העולם שכל היתר שוכנים בו.

אני חיה במהופך זמן רב כל כך, שאין לי שום קושי להיכנס למיטה כשהשמש זורחת ולהתעורר כשהיא כבר נמוכה בשמים. בדרך כלל פירוש הדבר שאני זוכה לכשש שעות שינה לפני שאני חוזרת ל"לחם יומנו" כדי להתחיל מחדש, אבל להיות אופה פירושו להשלים עם קיום בשוליים, ואני אימצתי את הקיום הזה בזרועות פתוחות. האנשים שאני רואה הם זבנים של חנויות נוחוּת, קופאים באשנב ההזמנות החיצוני של דאנקן דונטס, אחיות בהחלפת משמרת. ומרי ורוקו, כמובן, שסוגרים את המאפייה זמן קצר לאחר שאני מגיעה. הם נועלים אותי בפנים, כמו המלכה ב עוץ לי גוץ לי, לא כדי למנות את גרגירי החיטה, אלא כדי לשנות את צורתם עד הבוקר ולהפוך אותם ללחמים בלי או עם שמרים, שממלאים את המדפים ואת דלפקי הזכוכית.

מעולם לא חיבבתי אנשים, אבל כעת אני מתבודדת באופן פעיל. הסידור הזה מתאים לי ביותר: אני עובדת לבדי; מרי היא החזית, האחראית על הדיבורים, ועל כך שהלקוחות ירצו לחזור לביקור נוסף. אני מסתתרת.

אפייה, בשבילי, היא צורה של מדיטציה. אני שואבת עונג מחיתוך המסה של הבצק, מלאמוד בעין את המשקל המדויק לאפיית לחם בוטיק. אני אוהבת את האופן שבו נחש הבגט רוטט תחת כפות ידי בעודי מגלגלת אותו. אני אוהבת לעקל את בהונותי בתוך הכפכפים ולמתוח את צווארי מצד לצד כדי לרפות אותו. אני אוהבת לדעת שלא יהיו שום שיחות טלפון, שום הפרעות.

בעודי שקועה כולי בהכנת ארבעים וחמישה קילוגרם בצק כמדי לילה, אני שומעת את מרי חוזרת מן הגן שבמעלה הגבעה ומתחילה לסגור את החנות. אני שוטפת את ידי בכיור התעשייתי, מסירה את המטפחת המכסה את שערי בזמן העבודה, ויוצאת לחזית. רוקו רוכס את מעיל האופנוענים שלו. מבעד לחלונות הזכוכית הרקועה אני רואה ברקים מרוחקים מתקמרים על פני השמים הסגולים.

"נתראה מחר," אומר רוקו. "אלא אם נמות בשנתנו. / מוות נוראי."

אני שומעת נביחה ומבינה שהמאפייה איננה ריקה. הלקוח היחיד הוא מר ובר מקבוצת האבל וכלבתו הזעירה. מרי יושבת איתו ומחזיקה כוס תה.

כשהוא רואה אותי, הוא נאבק לקום על רגליו ומחווה קידה נבוכה. "שוב שלום."

"את מכירה את ג'וזף?" שואלת מרי.

קבוצת אבל היא כמו אלכוהוליסטים אנונימים — לא מוציאים מישהו מהארון בלי רשות. "נפגשנו," אני משיבה ומנערת את שערי כך שיסוכך על פני.

כלבתו הקשורה ברצועה מתקרבת ומלקקת כתם קמח על מכנסי. "אֶווה," הוא גוער. "תתנהגי יפה!"

"זה בסדר," אני אומרת ומשתופפת בהקלה ללטף את הכלבה. חיות אף פעם לא נועצות עיניים.

מר ובר תוחב את שורש כף ידו אל לולאת הרצועה ונעמד. "אני מעכב אותך," הוא אומר בהתנצלות למרי.

"בכלל לא. אני נהנית מהחברה." היא מעיפה מבט אל ספלו של הזקן, ששלושה רבעים ממנו עדיין מלאים.

אני לא יודעת מה גורם לי לומר את מה שאני אומרת. אחרי הכול, יש לי המון עבודה. אבל הגשם התחזק ויורד כעת ביריעות של מים. כלי הרכב היחידים במגרש החניה הם ההארלי של מרי והפריוס של רוקו, ופירוש הדבר שמר ובר מתכוון ללכת הביתה ברגל או לחכות לאוטובוס. "אתה יכול להישאר עד שהאוטובוס יגיע," אני אומרת לו.

"לא, לא," אומר מר ובר. "אני לא רוצה להטריד."

"אני מתעקשת," מוסיפה מרי.

הוא מהנהן בהכרת תודה ומתיישב. בעודו חופן את ספל הקפה, אווה משתרעת על כף רגלו השמאלית ועוצמת את עיניה.

"שיהיה לילה נחמד," אומרת לי מרי. "תאפי מכל הלב."

אבל במקום להישאר עם מר ובר, אני הולכת בעקבות מרי אל החדר האחורי, שם היא שומרת את חליפת הגשם של האופנוע. "אני לא מנקה אחריו."

"בסדר," אומרת מרי ועוצרת בעודה מרכיבה את מגיני הברכיים.

"אני לא בקטע של לקוחות." למעשה, כשאני כושלת מן המאפייה בשבע בבוקר ורואה את החנות מלאה באנשי עסקים שקונים בייגלים ובעקרות בית שתוחבות כיכרות לחם לשקיות רב־פעמיות, אני תמיד מופתעת מעט להיזכר שיש עולם מחוץ למטבח התעשייתי שלי. כך ודאי מרגיש מי שמת מוות קליני, חוטף שוק חשמלי שמחזיר את פעימות הלב ומושלך אל לב ההמולה והשאון של החיים — יותר מדי מידע והצפה של החושים.

" את הזמנת אותו להישאר," מזכירה לי מרי.

"אני לא יודעת כלום עליו. אולי הוא ינסה לשדוד אותנו? או גרוע מזה?"

"סייג', הוא בן יותר מתשעים. את חושבת שהוא ישסף לך את הגרון עם השיניים התותבות שלו?" מרי מנענעת בראשה. "ג'וזף ובר הוא האדם הכי קרוב להגיע לקאנוניזציה בעודו בחיים. כולם בווסטרברוק מכירים אותו — הוא אימן את קבוצת הבייסבול לילדים; הוא אירגן את הניקוי של פארק ריוורהד; הוא לימד גרמנית בתיכון במשך מיליון שנה. הוא הסבא החמוד המאומץ של כולם. אני לא חושבת שהוא יתגנב למטבח וידקור אותך בסכין לחם כשתפני את הגב."

"בחיים לא שמעתי עליו," אני ממלמלת.

"זה מפני שאת מתבודדת," אומרת מרי.

"או נמצאת במטבח." כשישנים כל היום ועובדים כל הלילה, אין זמן לדברים כמו עיתונים או טלוויזיה. חלפו שלושה ימים לפני ששמעתי שאוסאמה בן לאדן נהרג.

"לילה טוב." היא נותנת לי חיבוק מהיר. "ג'וזף בלתי מזיק. באמת. הדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות זה לדבר איתך עד מוות."

אני צופה בה פותחת את הדלת האחורית של המאפייה. היא מתכופפת לנוכח מתקפת הגשם הניתך ומנופפת בלי להביט לאחור. אני סוגרת את הדלת מאחוריה ונועלת אותה.

עד שאני חוזרת למאפייה, הכוס של מר ובר כבר ריקה, והכלבה יושבת בחיקו. "סליחה," אני אומרת. "ענייני עבודה."

"את לא צריכה לשעשע אותי. אני יודע שיש לך הרבה עבודה."

יש לי מאה כיכרות לחם לעצב, בייגלים לאפות, לחמניות למלא. כן, אפשר לומר שאני עסוקה. אבל להפתעתי אני שומעת את עצמי אומרת, "זה יכול לחכות כמה דקות."

מר ובר מצביע על הכיסא שמרי ישבה בו. "אז בבקשה. שבי."

אני מתיישבת, אבל מציצה בשעוני. הטַיימֶר יצלצל בעוד שלוש דקות, ואז אצטרך לחזור למטבח. "טוב," אני אומרת, "נראה לי שמחכה לנו חתיכת מזג אוויר."

"אנחנו תמיד בחתיכת מזג אוויר," משיב מר ובר. מילותיו נשמעות כאילו נתלשו מחוט בנגיסה: מדויקות, קצוצות. "אבל הלילה מחכה לנו חתיכת מזג אוויר גרוע." הוא מרים את עיניו אלי. "מה הביא אותך לקבוצת האבל?"

מבטי ננעל במבטו. בקבוצה יש כלל שלפיו לא לוחצים עלינו להשתתף אם אנחנו לא בשלים לכך. אין ספק שמר ובר טרם הבשיל; זה נראה לי לא מנומס שהוא מבקש ממישהי לעשות מה שהוא עצמו לא מוכן לעשות. אבל מצד שני, אנחנו לא בקבוצה.

"אימא שלי," אני אומרת, ומספרת לו מה שסיפרתי לכל היתר. "סרטן."

הוא מהנהן באהדה. "משתתף בצערך," הוא אומר בנוקשות.

"ואתה?" אני שואלת.

הוא מנענע בראשו. "אובדנים רבים מספור."

אני אפילו לא יודעת איך להגיב לזה. סבתא שלי תמיד מדברת על כך שבגילה החברים שלה צונחים כמו זבובים. אני מתארת לעצמי שגם אצל ובר זה כך.

"את אופה הרבה זמן?"

"כמה שנים," אני עונה.

"זה מקצוע מוזר לבחורה צעירה. לא חברתי במיוחד."

הוא רואה איך אני נראית? "זה מתאים לי."

"את טובה מאוד במה שאת עושה."

"כל אחד יכול לאפות לחם," אני אומרת.

"אבל לא כל אחד יכול לעשות את זה היטב."

מן המטבח בוקע הזמזום של הטיימר; הוא מעיר את אווה, שמתחילה לנבוח. כמעט בו־זמנית שֶטף של אורות מתקרב מבעד לחלונות הזכוכית של המאפייה, והאוטובוס של "אדוונסד טרנזיט" מאט לקראת התחנה הפינתית. "תודה שנתת לי להישאר קצת," הוא אומר.

"אין בעד מה, מר ובר."

פניו מתרככים. "בבקשה. תקראי לי ג'וזף."

אני צופה בו עוטף את אווה במעילו ופותח את המטרייה. "תחזור בקרוב," אני אומרת, כי אני יודעת שזה מה שמרי היתה רוצה שאגיד.

"מחר," הוא מכריז, כאילו קבענו פגישה. כשהוא יוצא מן המאפייה, הוא ממצמץ למול הפנסים המסנוורים של האוטובוס.

למרות מה שאמרתי למרי, אני מפנה את הספל והצלחת המלוכלכים שלו, ואז שמה לב שמר ובר — ג'וזף — השאיר מאחור את המחברת השחורה הקטנה שהוא תמיד כותב בה כשהוא יושב כאן. היא כרוכה ברצועת גומי.

אני מרימה אותה ויוצאת בריצה אל הסערה. אני נכנסת היישר לתוך שלולית ענקית, שמספיגה את הכפכפים שלי. "ג'וזף," אני קוראת, ושערי נדבק לראשי. הוא מסתובב, עיני החרוז של אווה מציצות מבין קפלי מעיל הגשם שלו. "השארת את זה."

אני מרימה את המחברת השחורה ומתקדמת לעברו. "תודה רבה," הוא אומר ותוחב אותה לבטח לכיסו. "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה." הוא מטה את המטרייה כדי שתסוכך גם עלי.

"הרומן האמריקני הגדול שלך?" אני מנחשת. מאז התקינה מרי חיבור אינטרנט אלחוטי ב"לחם יומנו", המקום שורץ אנשים שמתעתדים להוציא ספר.

הוא נראה מבוהל. "אה, לא. זה סתם מקום לשמור בו את כל המחשבות שלי. אחרת הן בורחות לי. אם אני לא אכתוב שאני אוהב את הלחמניות שלך, למשל, אני לא אזכור להזמין אותן בפעם הבאה."

"אני חושבת שרוב האנשים צריכים מחברת כזאת."

הנהג של "אדוונסד טרנזיט" צופר פעמיים. שנינו פונים לכיוון הרעש. אני ממצמצת כשאלומות הפנסים חולפות על פני.

ג'וזף טופח על כיסו. "חשוב לזכור," הוא אומר.

אחד הדברים הראשונים שאדם אמר לי היה שאני יפה, וזה היה אמור להיות הרמז הראשון לכך שהוא שקרן.

פגשתי אותו ביום הנורא ביותר בחיי, יום מותה של אמי. הוא היה מנהל הלוויה שאחותי פפר יצרה איתו קשר. אני זוכרת אותו במעורפל מסביר לנו את התהליך ומראה לנו סוגים שונים של ארונות קבורה. אבל הפעם הראשונה שממש הבחנתי בו היתה כשעשיתי סצנה בטקס האשכבה של אמי.

אחיותי ואני ידענו שהשיר האהוב על אמי היה "אי־שם מעבר לקשת". פפר וספרון רצו להזמין זמרת מקצועית שתשיר אותו, אבל לי היו תוכניות אחרות. זה לא היה סתם השיר שאמי אהבה, אלא ביצוע מסוים שלו. והבטחתי לאמי שג'ודי גרלנד תשיר בלוויה שלה.

"מבזק חדשות, סייג'," אמרה פפר. "ג'ודי גרלנד לא מקבלת הזמנות בימינו, אלא אם את מדיום."

בסופו של דבר אחיותי שיתפו פעולה, בעיקר בזכות הטענה שזאת היתה אחת המשאלות של אמי על ערש דווי. מתפקידי היה לתת את הדיסק למנהל הלוויה — אדם. הורדתי את השיר מפסקול הקוסם מארץ עוץ באיי־טיונס. כשהטקס החל, הוא בקע מתוך הרמקולים.

לרוע המזל, זה לא היה "אי־שם מעבר לקשת". זה היה "דינג דונג! המכשפה מתה" בביצוע המאנצ'קינס.

פפר פרצה בבכי. ספרון נאלצה לנטוש את הטקס בסערת רגשות.

אני, לעומת זאת, פרצתי בצחוק.

אין לי מושג למה. זה פשוט ניתז ממני כמטר של ניצוצות. ופתאום כל הנוכחים נעצו בי עיניים, בפסים האדומים הכעוסים החוצים את פני ובצחוק הלא נאות שביעבע מתוך פי.

"אלוהים ישמור, סייג'," סיננה פפר. "איך יכולת?"

כמי שנדחקה לפינה, קמתי בבהלה מן הספסל הקדמי, צעדתי שני צעדים והתעלפתי.

חזרתי לעצמי במשרדו של אדם. הוא כרע ברך ליד הספה עם מטלית לחה ביד, שאותה הצמיד לצלקת שלי. הצטנפתי מיד, מתרחקת ממנו, וכיסיתי את הצד השמאלי של פני בידי. "את יודעת," אמר כאילו נמצאנו בעיצומה של שיחה, "בתחום שלי אין סודות. אני יודע מי עשה ניתוח פלסטי, מי עברה כריתת שד. אני יודע למי הוציאו את התוספתן ומי עבר ניתוח בקע. למישהו יכולה להיות צלקת, אבל זה גם אומר שיש לו סיפור. חוץ מזה," אמר, "זה לא הדבר הראשון ששמתי לב אליו בפעם הראשונה שראיתי אותך."

"כן, בטח."

הוא הניח את ידו על כתפי. "שמתי לב," אמר, "שאת יפה."

היה לו שיער חום־צהבהב ועיניים בצבע דבש. כפות ידיו היו חמימות על עורי. מעולם לא הייתי יפה, עוד לפני מה שקרה, ובוודאי שלא לאחר מכן. ניענעתי בראשי כדי להתעשת. "לא אכלתי שום דבר הבוקר..." אמרתי. "אני צריכה לחזור לשם —"

"תירגעי. הצעתי שנעשה הפסקה של רבע שעה לפני שנחדש את הטקס." אדם היסס. "אולי תרצי להשתמש בשירים מהאייפוד שלי."

"יכולתי להישבע שאני מורידה את השיר הנכון. האחיות שלי שונאות אותי."

"ראיתי דברים גרועים מזה," השיב אדם.

"אני לא בטוחה."

"פעם ראיתי פילגש שיכורה נכנסת לארון של המנוח, עד שאשתו גררה אותה משם, הכניסה לה אגרוף, והיא איבדה את ההכרה."

עיני נפערו. "באמת?"

"כן. אז זה...?" הוא משך בכתפיו. "כסף קטן."

"אבל צחקתי."

"המון אנשים צוחקים בלוויות," אמר אדם. "זה מפני שאנחנו מרגישים לא נוח עם המוות, זה רפלקס. חוץ מזה, אני בטוח שאימא שלך היתה מעדיפה לדעת שאת חוגגת את חייה בצחוק מאשר לדעת שהיא גרמה לך לבכות."

"אימא שלי היתה חושבת שזה מצחיק," לחשתי.

"בבקשה." אדם הושיט לי את הדיסק בעטיפתו.

ניענעתי בראשי. "תשאיר אותו אצלך. למקרה שנעמי קמפבל תהיה לקוחה שלך."

אדם גיחך. "אני בטוח שאימא שלך היתה חושבת שגם זה מצחיק," אמר.

שבוע אחרי הלוויה הוא התקשר להתעניין בשלומי. חשבתי שזה מוזר משני טעמים — כי מעולם לא שמעתי על שירות לקוחות כזה בבית לוויות, וכי פפר היא ששכרה את שירותיו, לא אני. דאגתו נגעה ללבי כל כך, שאפיתי בַּבּקָה מהירה ולקחתי אותה יום אחד אל בית הלוויות בדרכי הביתה מן העבודה. ציפיתי להשאיר אותה בלי להיתקל בו, אבל התברר שהוא שם.

הוא שאל אם יש לי זמן לקפה.

תבינו, כבר אז הוא ענד טבעת נישואים. במילים אחרות, ידעתי למה אני נכנסת. הדבר היחיד שאני יכולה לומר להגנתי הוא שמעולם לא ציפיתי שגבר יעריץ אותי, לא אחרי מה שקרה לי, ואז הגיע אדם מושך ומצליח ועשה את זה בדיוק. כל נים של מוסריות בגופי שגרס שאדם שייך למישהי אחרת, נתקל בלחישה החרישית בראשי: לקבצנים אין זכות בחירה; קחי מה שמציעים לך; מי עוד יאהב מישהי כמוך?

ידעתי שזאת טעות לפתח קשר עם גבר נשוי, אבל זה לא מנע ממני להתאהב בו או לייחל שיתאהב בי. השלמתי עם האילוץ לחיות לבד, לעבוד לבד, להיות לבד עד סוף ימי. גם אם הייתי מוצאת מישהו שיצהיר שלא אכפת לו מהצד השמאלי הכּעוּר של פני, איך יכולתי לדעת אם הוא אוהב אותי או מרחם עלי? שני הרגשות נראו לי דומים כל כך, ומעולם לא הצטיינתי בקריאת אנשים. היחסים בין אדם לביני היו חשאיים והתנהלו מאחורי דלתיים סגורות. במילים אחרות, הם התקיימו בדיוק באזור הנוחות שלי.

לפני שתגידו שזה מפחיד לתת למישהו שחונט אנשים לגעת בך, תרשו לי לספר לכם כמה אתם טועים. כל מי שמת כולל אמי יתמזל מזלו אם המגע האחרון שיזכה לו יהיה מעודן כשל אדם. לפעמים נדמה לי שכיוון שהוא מבלה זמן רב כל כך בחברת המתים, הוא האדם היחיד שמעריך באמת ובתמים את פלאי הגוף החי. כשאנחנו עושים אהבה, הוא מתעכב על הדופק בעורק הצוואר שלי, בשורש כף היד, מאחורי הברכיים הנקודות שבהן פועם הדם.

בימים שבהם אדם מגיע אלי, אני מקריבה שעה או שעתיים של שינה כדי להיות איתו. הוא יכול לחמוק בכל עת פחות או יותר הודות לאופי עבודתו, שדורש ממנו להיות זמין עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. זו גם הסיבה לכך שאשתו לא חושדת כשהוא נעלם.

"אני חושב ששאנון יודעת," אומר אדם היום, כשאני שוכבת בזרועותיו.

"באמת?" אני מנסה להתעלם מהרגשות שהוא מעורר בי, כאילו העפלתי אל ראש המתלול של רכבת הרים, ואיני רואה את המשך המסילה.

"הבוקר היתה מדבקה חדשה על הפגוש שלי. כתוב עליה, אני 146529.jpg את אשתי."

"מנין לך שהיא הדביקה אותה?"

"כי אני לא הדבקתי," אומר אדם.

אני שוקלת את זה לרגע. "יכול להיות שזאת לא אמירה עוקצנית. אולי היא תמימה וזכה."

אדם התחתן עם חברתו מהתיכון, שאיתה יצא לאורך כל שנות לימודיו בקולג'. בית הלוויות שהוא עובד בו הוא העסק המשפחתי של חמיו כבר חמישים שנה. לפחות פעמיים בשבוע הוא אומר לי שהוא עומד לעזוב את שאנון, אבל אני יודעת שזה לא נכון. ראשית, פירוש הדבר שהוא יעזוב את הקריירה שלו. שנית, הוא לא יעזוב רק את שאנון, אלא גם את גרייס ובריאן, התאומים שלו. כשהוא מדבר עליהם, קולו נשמע שונה. הוא נשמע כפי שאני מקווה שהוא נשמע כאשר הוא מדבר עלי.

אבל קרוב לוודאי שהוא לא מדבר עלי. כלומר, למי הוא יספר שהוא מנהל רומן? האדם היחיד ש אני סיפרתי לו היא מרי, וחרף העובדה ששנינו אשמים בקשר הזה, היא מתנהגת כאילו הוא פיתה אותי.

"בוא ניסע בסוף השבוע," אני מציעה.

בימי ראשון אני לא עובדת; המאפייה סגורה בימי שני. אנחנו יכולים להיעלם לעשרים וארבע שעות מופלאות, במקום להסתתר בחדר השינה שלי עם וילונות סגורים מפני השמש ומפני מכוניתו עם מדבקת הפגוש החדשה שחונה מעבר לפינה בחזית המסעדה הסינית.

פעם שאנון נכנסה למאפייה. ראיתי אותה מבעד לאשנב הפתוח שבין המטבח לחנות. ידעתי שזאת היא, כי ראיתי תמונות שלה בדף הפייסבוק של אדם. הייתי בטוחה שהיא באה להתעמת איתי, אבל היא רק קנתה לחמניות פומפרניקל ועזבה. אחר כך מרי מצאה אותי יושבת על רצפת המטבח, חלשה מרוב הקלה. כשסיפרתי לה על אדם, היא שאלה אותי שאלה אחת, את אוהבת אותו?

כן, אמרתי.

לא נכון, אמרה מרי. את אוהבת את הצורך שלו להסתתר בדיוק כמוך.

אצבעותיו של אדם מלטפות את הצלקת שלי. אם כי זה בלתי אפשרי מבחינה רפואית, למרות הזמן הרב שחלף העור מעקצץ. "את רוצה לנסוע," הוא חוזר. "את רוצה ללכת איתי ברחוב לאור יום, כך שכולם יראו אותנו יחד."

כשהוא מנסח את זה ככה, אני מבינה שזה בכלל לא מה שאני רוצה. אני רוצה להסתתר איתו מאחורי דלתיים סגורות במלון יוקרתי בווייט מאונטנס או בבקתה במונטנה. אבל אני רוצה שהוא יהיה צודק, אז אני אומרת, "אולי באמת."

"בסדר," אומר אדם ומלפף את הפוני שלי סביב אצבעותיו. "המלדיביים."

אני נשענת על מרפק. "אני רצינית."

אדם מביט בי. "סייג'," הוא אומר, "את אפילו לא מסתכלת במראה."

"חיפשתי בגוגל טיסות של סאות'וֶוסט. בארבעים ותשעה דולר אנחנו יכולים לנסוע לקנזס סיטי."

אדם מעביר את אצבעו במורד הקסילופון של בית החזה שלי. "למה שנרצה לנסוע לקנזס סיטי?"

אני הודפת את ידו. "תפסיק להסיח את דעתי," אני אומרת. "כי זה לא כאן."

הוא מתגלגל מעלי. "תזמיני כרטיסים."

"באמת?"

"באמת."

"ואם יזעיקו אותך?" אני שואלת.

"אף אחד לא ייעשה מת יותר אם הוא יצטרך לחכות," מציין אדם.

לבי מתחיל לפעום בפראות. המחשבה שנסתובב בציבור מגרה אותי. אם אסתובב יד ביד עם גבר נאה שבבירור רוצה להיות איתי, האם זה יאציל עלי מהנורמליות שלו? "מה תגיד לשאנון?"

"שאני מת עלייך."

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו אדם פגש אותי בצעירותי. למדנו באותו תיכון בהפרש של עשר שנים. שנינו חזרנו לעיר הולדתנו. אנחנו עובדים לבד, בשעות משונות, בעבודות שרוב האנשים הרגילים לעולם לא היו שוקלים כקריירה.

"שאני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך," מוסיף אדם, ושיניו עוברות על תנוך האוזן שלי. "שאני מאוהב בך נואשות."

אני מוכרחה לומר שהדבר שאני הכי מעריצה אצל אדם הוא בדיוק מה שמונע ממנו להיות איתי כל הזמן: כשהוא אוהב, הוא אוהב ללא סייג, באופן מלא, מציף. כך הוא מרגיש כלפי התאומים שלו, ולכן הוא חוזר הביתה כל לילה כדי לשמוע איך היה המבחן בביולוגיה של גרייס ואם בריאן השלים את ההום־ראן הראשון שלו בעונת הבייסבול.

"אתה מכיר את ג'וזף ובר?" אני שואלת, נזכרת לפתע בדבריה של מרי.

אדם מתגלגל על גבו. "אני מאוהב נואשות," הוא חוזר ואומר. " אתה מכיר את ג'וזף ובר? כן, זאת התגובה המתבקשת..."

"אני חושבת שהוא עבד בתיכון. הוא לימד גרמנית."

"התאומים לומדים צרפתית..." לפתע הוא נוקש באצבעותיו. "הוא שפט בליגת הילדים. נדמה לי שבריאן היה אז בן שש או שבע. אני זוכר שחשבתי שהאיש צריך להיות בן קרוב לתשעים כבר אז, ושהעירייה ירדה מהפסים, אבל התברר שהוא נמרץ כמו תיש."

"מה דעתך עליו?" אני שואלת ומסתובבת על צדי.

אדם מקיף אותי בזרועותיו. "ובר? איש חביב. הוא הכיר את המשחק לעומק, ואף פעם לא קיבל החלטה שיפוטית גרועה. זה כל מה שאני זוכר. למה?"

חיוך מתפשט על פני. "אני עוזבת אותך בשבילו."

הוא מנשק אותי לאט ונעים. "אני יכול לעשות משהו שישנה את דעתך?"

"אני בטוחה שתצליח לחשוב על משהו," אני אומרת וכורכת את זרועותי סביב צווארו.

בעיירה בגודלה של וֶסטֶרבּרוּק, שמקורה בנוסעי ה"מייפלאואר" הינקים, היותנו יהודיות הפך את אחיותי ואותי לחריגות, שונות מבני כיתתנו כאילו היה לנו עור כחול זוהר. "לעגל את עקומת הפעמון," כך נהג אבי לומר, כששאלתי אותו מדוע עלינו להפסיק לאכול לחם למשך שבוע בתקופה שבה כולם מביאים ביצי פסחא בתיקי האוכל. אף אחד לא הציק לי להפך, כשהמורות ביסודי לימדו על חגים חלופיים לחג המולד, הפכתי לסלבריטאית לצד ג'וליוס, האפרו־אמריקני שסבתו חגגה את הקְוואנזה. בימי ראשון למדתי בבית ספר יהודי כי אחיותי למדו שם, אבל כשהגיעה עת הבת־מצווה, התחננתי לפרוש. כשלא הרשו לי, הכרזתי שביתת רעב. די היה לי בכך שמשפחתי אינה דומה לשאר המשפחות; לא היה לי חשק למשוך עוד יותר תשומת לב.

הורי היו יהודים, אבל לא שמרו כשרות או הלכו לבית כנסת (מלבד בשנים שקדמו לבת־מצווה של פפר וספרון, כשזה היה מחויב המציאות. נהגתי לשבת בתפילת ערבית של יום שישי, להקשיב לחזן שר בעברית ולתהות מדוע המוזיקה היהודית עשירה כל כך באקורדים מינוריים. יחסית לעם נבחר, כותבי השירים לא נראו לי מאושרים במיוחד). עם זאת, הורי צמו ביום כיפור וסירבו להכניס עץ אשוח הביתה.

לי היה נדמה שהם מקיימים גרסה מצומצמת של היהדות, אז מי הם שיגידו לי איך ובמה להאמין? אמרתי להם את זה במסגרת מסע השתדלנות נגד הבת־מצווה. אבי השתתק. הסיבה שחשוב להאמין במשהו, אמר, היא שאפשר. ואז הוא שלח אותי לחדרי בלי ארוחת ערב, וזה היה פשוט מזעזע, כי בבית שלנו עודדו אותנו להביע דעה, שנויה במחלוקת ככל שתהיה. אמי היא שחמקה למעלה עם כריך של חמאת בוטנים וריבה. "אבא שלך אולי לא רבי," אמרה, "אבל הוא מאמין במסורת. זה מה שהורים מעבירים לילדיהם."

"בסדר," טענתי. "אני מבטיחה לקנות את כל ספרי הלימוד לשנה הבאה ביולי; ואני תמיד אכין תבשיל בטטות ומרשמלו לחג ההודיה. אין לי בעיה עם מסורת, אימא. יש לי בעיה עם בית הספר היהודי. דת היא לא חלק מהדנ"א שלנו. ילדים לא מאמינים רק כי ההורים שלהם מאמינים."

"סבתא מינקה לובשת סוודרים," אמרה אמי. "כל הזמן."

זאת היתה הערה אקראית לכאורה. אמו של אבי חיה בקהילה מוגנת. היא נולדה בפולין, ועדיין היה לה מבטא שגרם לה להישמע כאילו היא תמיד שרה. וכן, סבתא מינקה לבשה סוודרים, גם בחום של שלושים מעלות, אבל תמיד מרחה יותר מדי סומק ולבשה הדפסים מנומרים.

"המון ניצוֹלים מורידים את המספרים המקועקעים שלהם בניתוח, אבל היא אמרה שכשהיא רואה אותו כל בוקר, היא נזכרת שהיא ניצחה."

נדרש לי רגע להבין מה אמי אומרת לי. אמו של אבי היתה במחנה ריכוז? איך חייתי עד גיל שתים־עשרה בלי לדעת את זה? מדוע הורי הסתירו את המידע הזה ממני?

"היא לא אוהבת לדבר על זה," אמרה אמי בפשטות. "והיא לא אוהבת לחשוף את היד שלה בציבור."

למדנו על השואה בשיעור היסטוריה. התקשיתי לשייך את תמונות השלדים החיים מספרי הלימוד לאישה השמנמנה שתמיד הדיפה ריח לילך, שמעולם לא החמיצה את התור השבועי במספרה, ושהחזיקה סוכריות צבעוניות בכל חדר בדירתה כדי שתמיד תהיה לה גישה אליהן. היא לא היתה חלק מההיסטוריה. היא היתה פשוט סבתא.

"היא לא הולכת לבית כנסת," אמרה אמי. "אני מניחה שאחרי שעוברים דברים כאלה, היחסים עם אלוהים נעשים די מורכבים. אבל אבא שלך התחיל ללכת. אני חושבת שזאת הדרך שלו לעבד את מה שקרה לה."

הנה אני, מנסה נואשות להשיל מעלי את הדת כדי להשתלב בחברה, ומתברר שהיהדות אכן טבועה בדמי, שאני צאצאית של ניצולת שואה. בתסכולי, בזעמי ובאנוכיותי הטחתי את גופי לאחור על הכריות. "זאת בעיה של אבא. אין לזה קשר אלי."

אמי היססה. "אלמלא היא היתה חיה, סייג', גם את לא היית חיה."

זאת היתה הפעם האחת והיחידה שבה דנו בעברה של סבתא מינקה, אם כי כשהבאנו אותה הביתה לחג החנוכה באותה שנה, מצאתי את עצמי בוחנת אותה כדי למצוא ולו צל של האמת בפניה. אבל היא התנהגה כהרגלה, הורידה את העור מן העוף כדי לאכול אותו כשאמי לא הסתכלה, רוקנה את תיקה מבושם ומדוגמיות איפור שאספה לאחיותי, דנה בדמויות מהסדרה כל ילדי כאילו היו חברות ששתתה איתן קפה. אם היא היתה במחנה ריכוז במלחמת העולם השנייה, היא כנראה היתה אדם אחר לגמרי בתקופה ההיא.

בלילה שאמי סיפרה לי על ההיסטוריה של סבתי, חלמתי על רגע שלא זכרתי מגיל צעיר מאוד. ישבתי בחיקה של סבתא מינקה בזמן שהקריאה לי סיפור. כעת אני מבינה שזה כלל לא היה הסיפור הנכון. ספר התמונות היה סינדרלה, אבל היא כנראה חשבה על משהו אחר, כי הסיפור שלה עסק ביער אפל ובמפלצות, בשביל של שיבולת שועל וגרגירי חיטה.

אני גם זוכרת שלא שמתי לב במיוחד, כי הייתי מהופנטת לצמיד הזהב שענדה סבתי. הושטתי את ידי אליו פעם אחר פעם ומשכתי בסוודר שלה. בשלב מסוים הצמר התרומם מספיק, ועיני נמשכו אל הספרות הכחולות הדהויות בחלק הפנימי של זרועה. מה זה?

מספר הטלפון שלי.

שנה קודם לכן, בבית הספר היסודי, שיננתי את מספר הטלפון שלי, כדי שאם אלך לאיבוד, המשטרה תוכל להתקשר הביתה.

ואם תעברי דירה? שאלתי.

אוי, סייג', היא צחקה. אני לא הולכת לשום מקום.

למחרת מרי נכנסת למטבח בעודי אופה. "חלמתי בלילה," היא אומרת, "שאת מכינה בגטים עם אדם. אמרת לו להכניס את הכיכרות לתנור, אבל במקום זה הוא הכניס את היד שלך פנימה. צרחתי וניסיתי לשלוף אותך מהאש, אבל לא הייתי זריזה מספיק. כשהתרחקת, לא היתה לך יד ימין. רק זרוע עשויה מבצק. זה בסדר, אדם אמר, לקח סכין וכרת לך את שורש כף היד. הוא חתך גם את האגודל שלך ואת הזרת ואת שאר האצבעות, וכל אחת היתה ספוגה בדם."

"טוב," אני אומרת. "יום טוב גם לך." ואז אני פותחת את המקרר ומוציאה מגש של לחמניות.

"זהו? את אפילו לא רוצה לנחש מה זה אומר?"

"ששתית קפה לפני שהלכת לישון," אני מציעה. "זוכרת שחלמת שרוקו סירב לחלוץ נעליים כי היו לו כפות רגליים של תרנגול?" אני פונה אליה. "פגשת פעם את אדם בכלל? יש לך מושג איך הוא נראה?"

"אפילו הדבר הכי יפה יכול להיות רעיל. חונק הדוב, שושנת העמקים שניהם נמצאים בגן של מוֹנֶה שאת אוהבת כל כך בראש המדרגות הקדושות, אבל לא הייתי מתקרבת אליהם בלי כפפות."

"זה לא חוסר אחריות?"

היא מנענעת בראשה. "רוב המבקרים נמנעים מלאכול את התפאורה. אבל זאת לא הנקודה, סייג'. הנקודה היא שהחלום הוא אות."

"התחלנו," אני ממלמלת.

"לא תנאף," מטיפה מרי. "אי־אפשר להיות ברור יותר מהדיבר הזה. ואם את נואפת, דברים רעים קורים. השכנים סוקלים אותך באבנים. את מנודה."

"הידיים שלך הופכות לבצק," אני אומרת. "תשמעי, מרי, אל תשחקי את תפקיד הנזירה עכשיו. מה שאני עושה בזמני החופשי הוא ענייני בלבד. ואת יודעת שאני לא מאמינה באלוהים."

היא זזה, חוסמת את דרכי. "זה לא אומר שהוא לא מאמין בך," היא אומרת.

הצלקת שלי מעקצצת. עיני השמאלית מתחילה לדמוע, כפי שקרה במשך חודשים אחרי הניתוח. אז הרגשתי כאילו אני בוכה על כל דבר שאאבד בעתיד, אם כי לא ידעתי את זה בזמנו. אולי זה ארכאי ותנכי כמה אירוני להאמין שכיעור חיצוני מעיד על כיעור פנימי, שצלקת או כתם לידה הם אות חיצוני לפגם באישיות, אבל במקרה שלי זה גם נכון. עשיתי משהו נורא; אני נזכרת בזה בכל פעם שאני מעיפה מבט בבבואתי. האם זה שגוי לשכב עם גבר נשוי? מבחינת רוב הנשים כן, כמובן, אבל אני לא רוב הנשים. אולי משום כך, אף ש"אני הישנה" לעולם לא היתה מתאהבת באדם, "אני החדשה" עשתה את זה בדיוק. זה לא שאני מרגישה שיש לי זכות, או שמגיע לי להיות עם בעלה של מישהי אחרת. אני פשוט לא מרגישה ראויה למשהו טוב יותר.

אני לא סוציופתית. אני לא גאה במערכת היחסים שלי. אבל רוב הזמן אני מצליחה להצדיק אותה. העובדה שמרי הצליחה להרגיז אותי היום מרמזת כי אני עייפה או פגיעה משחשבתי, או גם וגם.

"אבל מה עם האישה המסכנה, סייג'?"

האישה המסכנה היא אשתו של אדם. האישה המסכנה הזאת מקבלת את הגבר שאני אוהבת, ושני ילדים נהדרים, ופנים חלקים ונקיים מצלקות. האישה המסכנה הזאת מקבלת את כל מבוקשה על מגש של כסף.

אני שולחת יד אל סכין חד ומתחילה לחרוץ צלב בלחמניות. "אם את רוצה לרחם על עצמך," ממשיכה מרי, "תעשי את זה באופן שלא הורס חיים של מישהי אחרת."

אני מכוונת את קצה הסכין אל הצלקת שלי. "את חושבת שרציתי את זה?" אני שואלת. "את חושבת שאני לא מייחלת כל יום לקבל את הדברים שיש לכולם לעבוד מתשע עד חמש, לשוטט ברחוב בלי שילדים ינעצו בי עיניים, להיות עם גבר שחושב שאני יפה?"

"את יכולה לקבל את כל הדברים האלה," אומרת מרי ומחבקת אותי. "את היחידה שאומרת שזה בלתי אפשרי. את לא אדם רע, סייג'."

אני רוצה להאמין לה. אני כל כך רוצה להאמין לה. "אז כנראה אנשים טובים עושים לפעמים דברים רעים," אני אומרת ונחלצת מחיבוקה.

בחנות אני שומעת את מבטאו של ג'וזף ובר, השואל עלי. אני מוחה את עיני בשולי הסינר ולוקחת כיכר ששמרתי בצד ואריזה קטנה; אני משאירה את מרי במטבח.

"שלום!" אני קוראת בעליזות. רבה מדי. ג'וזף נראה מבוהל לנוכח עליצותי המעושה. אני תוחבת את השקית הקטנה עם חטיפים מאפה בית שהכנתי לאווה, כמו גם את כיכר הלחם. רוקו, שאינו מורגל לראות אותי מתרועעת עם לקוחות, עוצר באמצע סידור ספלים נקיים. "אין קץ לפלאות / מבֶּטן האדמה האפלה / מגיחים המתבודדים," הוא אומר.

"בטן זה שתי הברות," אני מתפרצת ומצביעה על שולחן ריק למען ג'וזף. כל היסוס שכירסם בי עקב העובדה שיזמתי שיחה עם ג'וזף, הפך לרע במיעוטו: אני מעדיפה להיות כאן הרבה יותר מאשר לעבור חקירה צולבת של מרי. "שמרתי לך את הכיכר הכי טובה מהלילה."

"זה בָּטאר," אומר ג'וזף.

אני מתרשמת; רוב האנשים לא מכירים את השם הצרפתי של המאפה הזה. "אתה יודע למה קוראים לו ככה?" אני אומרת בעודי פורסת כמה פרוסות ומשתדלת מאוד לא לחשוב על מרי ועל חלומה. "כי זה לא בּוּל ולא בגט. התרגום המילולי של בטאר הוא ממזר."

"מי היה מאמין שאפילו בעולם האפייה יש מבנה מעמדי?" אומר ג'וזף.

אני יודעת שזאת כיכר טובה. כשלחם בוטיק יוצא מהתנור, אפשר להריח את זה: ריח אדמה אפל, כאילו נמצאים במעבה היער. אני מעיפה מבט גאה בקרום המנומר. ג'וזף עוצם את עיניו בעונג. "התמזל מזלי להכיר את האופה באופן אישי."

"אם כבר מדברים על זה... מתברר ששפטת בליגת הילדים של בן של ידיד שלי. בריאן לנקסטר?"

הוא מקמט את מצחו ומנענע בראשו. "זה היה לפני שנים. אני לא זוכר את השמות שלהם."

אנחנו מפטפטים על מזג האוויר, על אווה, על המתכונים האהובים עלי. אנחנו מפטפטים בזמן שמרי סוגרת את המאפייה סביבנו, אחרי שחיבקה אותי בחוזקה ואמרה לי שלא רק אלוהים אוהב אותי אלא גם היא. אנחנו מפטפטים, אף שאני מתרוצצת הלוך ושוב אל המטבח ובחזרה כדי להיענות לקריאותיהם של הטיימרים השונים. זה יוצא דופן, כי אני לא מפטפטת בדרך כלל. במהלך שיחתנו יש אפילו רגעים שבהם אני שוכחת להסתיר את הצד המושחת של פני, ולא מטה את הראש או מסוככת עליו בשערי. אבל ג'וזף מנומס או נבוך מכדי לציין זאת. ואולי, רק אולי, יש בי דברים אחרים שמעניינים אותו. זה ודאי מה שהפך אותו למורה, לשופט, לסבא המאומץ האהוב על כולם הוא מתנהג כאילו אין שום מקום אחר עלי אדמות שהיה מעדיף להימצא בו כרגע. כאילו אין אף אחד אחר עלי אדמות שהיה מעדיף לדבר איתו. זה ממש מסחרר להיות מושא תשומת הלב החיובית של מישהו, לא כמפלצת, שאותה אני שוכחת עכשיו להסתיר.

"כמה זמן אתה גר כאן?" אני שואלת אחרי כשעה של שיחה.

"עשרים ושתיים שנה," אומר ג'וזף. "פעם גרתי בקנדה."

"טוב, אם חיפשת קהילה שכלום לא קורה בה, קלעת בול."

ג'וזף מחייך. "כנראה."

"יש לך משפחה כאן?"

ידו רועדת כשהוא מושיט אותה אל ספל הקפה. "אין לי אף אחד," משיב ג'וזף ומתחיל לקום על רגליו. "אני מוכרח ללכת."

בטני מתהפכת מיד כי גרמתי לו אי־נוחות, ואיש אינו מכיר את התחושה הזאת טוב ממני. "אני מצטערת," אני מפטירה. "לא התכוונתי לפגוע בך. אני לא מדברת עם הרבה אנשים." אני מעלה חיוך מעושה ומפצה אותו בדרך היחידה שאני מכירה: מציעה לו פיסה מעצמי, שבדרך כלל כלואה מאחורי סורג ובריח, כדי להיחשף באותה המידה. "גם לי אין אף אחד," אני מתוודה. "אני בת עשרים וחמש, ושני ההורים שלי מתים. הם לא יראו אותי מתחתנת. אני לא אבשל להם ארוחה לחג ההודיה או אבקר אותם עם הנכדים. האחיות שלי שונות ממני לגמרי יש להן מיניוואנים ואימוני כדורגל וקריירות ובונוסים והן שונאות אותי, אם כי הן לא מודות בזה." המילים הן שיטפון שפורץ ממני; עצם אמירתן מטביע אותי. "אבל בעיקר, אין לי אף אחד בגלל זה."

ביד רועדת אני מסיטה את השיער מפני.

אני מכירה כל פרט שהוא רואה. חוט גומי מצולק של עור רפוי בזווית עיני השמאלית. סימני הבקיעה הכסופים על הגבה. עבודת הטלאים, כמו פאזל של עור מושתל, לא תואם, לא משתלב. האופן שבו פי נמשך כלפי מעלה בשל צורת האיחוי של עצם הלחי. החריץ הקירח בקרקפת שכבר אינו מצמיח שיער, ושהפוני שלי מכסה אותו בקפידה. פני מפלצת.

איני יכולה להצדיק את בחירתי בג'וזף, זר מוחלט, כדי לחשוף את עצמי. אולי זה מפני שהבדידות היא מראָה, והיא מזהה את עצמה. ידי נשמטות, מניחות למסך השיער לכסות מחדש את הצלקות. הלוואי שהיה קל כל כך להסוות גם את הצלקות שבפנים.

לזכותו של ג'וזף ייאמר שהוא אינו משתנק או נרתע. הוא נועץ בי מבט יציב. "אולי עכשיו," הוא עונה, "יהיה לנו זה את זה."

למחרת בבוקר, בדרכי חזרה מן העבודה, אני חולפת עם המכונית על פני ביתו של אדם. אני חונה ברחוב, פותחת את החלון ובוהה בשערי הכדורגל הקבועים בחצר הקדמית, בשטיחון הכניסה, באופניים הירוקים המשתזפים הפוכים על שביל הגישה.

אני מדמיינת אותי יושבת ליד שולחן האוכל, כשאדם מעביר לי סלט בעודי מגישה פסטה. אני תוהה אם קירות המטבח צהובים או לבנים; האם כיכר לחם שמן הסתם נקנתה בחנות, אני חושבת בשיפוטיות מסוימת עדיין מונחת על הדלפק אחרי שמישהו הכין לחם מטוגן לארוחת בוקר.

כשהדלת נפתחת, אני מקללת בקול ושוקעת במושב, אם כי אין שום סיבה להאמין ששאנון רואה אותי. היא יוצאת מהבית בעודה רוכסת את התיק ולוחצת על השלט כדי לפתוח את דלתות המכונית. "קדימה," היא קוראת. "אנחנו נאחר."

כעבור רגע גרייס כושלת החוצה, משתעלת בפראות.

"תכסי את הפה," אומרת אמה.

מתחוור לי שאני עוצרת את הנשימה. גרייס נראית כמו גרסה מיניאטורית של שאנון אותו שיער זהוב, אותם תווים מעודנים, אותו הילוך קופצני. "אני אצטרך להפסיד את הקייטנה?" שואלת גרייס באומללות.

"כן, אם יש לך ברונכיט," אומרת שאנון, ואז שתיהן נכנסות למכונית ויוצאות משביל הגישה.

אדם לא סיפר לי שבתו חולה.

מצד שני, מדוע שיספר? אין לי בעלות על החלק הזה בחייו.

בעודי משתלבת בתנועה, אני מבינה שלא אזמין כרטיסי טיסה לקנזס סיטי. לעולם.

אבל במקום לנסוע הביתה, אני מוצאת את עצמי מחפשת את כתובתו של ג'וזף באייפון. הוא גר בקצה רחוב קטן ללא מוצא, ואני חונה ומנסה לרקוח סיבה לביקור, כשהוא דופק על חלון מכוניתי. "אז זאת באמת את," אומר ג'וזף.

הוא מחזיק בקצה הרצועה של אווה. היא מרקדת במעגלים סביב רגליו. "מה מביא אותך לשכונה שלי?" הוא שואל.

אני שוקלת לומר שזה צירוף מקרים, שפניתי לא נכון. או שיש לי חברה שגרה בסמוך. אבל תחת זאת אני אומרת את האמת. "אתה," אני אומרת.

חיוך מפציע על פניו. "אז את חייבת לשתות איתי תה," הוא מתעקש.

ביתו אינו מעוצב כפי שציפיתי. יש בו ספות פרחוניות עם מפיות תחרה על המשענות, תצלומים על אדן אח מאובק, אוסף של בובות פורצלן על מדף. טביעות אצבעותיה הבלתי נראות של אישה ניכרות בכל פינה. "אתה נשוי," אני ממלמלת.

"הייתי," אומר ג'וזף. "למרתה. חמישים ואחת שנים טובות ואחת לא כל כך טובה."

אני מבינה שזו ודאי הסיבה שבגללה החל להשתתף בקבוצת האבל. "אני מצטערת."

"גם אני," הוא אומר בכבדות. הוא מוציא את שקיק התה מספלו ומלפף את החוט בקפידה סביב הכפית. "מדי יום רביעי בלילה היא הזכירה לי להוציא את האשפה לרחוב. חמישים שנה, אף פעם לא שכחתי, אבל היא מעולם לא נתנה לי ליהנות מהספק. הוציאה אותי מדעתי. עכשיו הייתי נותן הכול כדי לשמוע אותה מזכירה לי שוב."

"אני כמעט עפתי מהקולג'," אני משיבה. "אז אימא שלי ממש עברה למעונות, גררה אותי מהמיטה בבוקר והכריחה אותי ללמוד איתה. הרגשתי כמו הלוזרית הכי גדולה עלי אדמות. ועכשיו אני מבינה איזה מזל היה לי." אני מושיטה את ידי ומלטפת את ראשה המשיי של אווה. "ג'וזף?" אני שואלת. "אתה מרגיש לפעמים כאילו אתה מאבד אותה? כאילו אתה כבר לא מצליח לשמוע את הצליל המדויק של הקול שלה בראש, או לא זוכר את ריח הבושם שלה?"

הוא מנענע בראשו. "לי יש בעיה הפוכה," הוא אומר. "אני לא מצליח לשכוח אותו."

"אותו?"

"אותה," מתקן ג'וזף. "כל כך הרבה זמן, ואני עדיין מתבלבל עם הגרמנית."

מבטי נוחת על ערכת שחמט שנחה על המזנון מאחוריו. החיילים מגולפים להפליא: הרגלִים מעוצבים כחדי־קרן זעירים, הצריחים כקנטאורים, צמד פרשים בצורת פגאסוס. זנב בת־הים של המלכה מתעקל סביב בסיסו; ראשו של המלך הערפד מוטל לאחור, ניביו חשופים. "זה מדהים," אני מתנשפת ומתבוננת מקרוב. "בחיים לא ראיתי דבר כזה."

ג'וזף מצחקק. "כי יש רק אחד. זה נכס משפחתי."

אני בוהה ביתר התפעלות בלוח השחמט עם ההטבעה המעוטרת של ריבועי מייפל; בעיניים המשובצות יהלומים של בת־הים. "זה יפהפה."

"כן. אחי היה מוכשר מאוד," אומר ג'וזף ברוך.

"הוא בנה את זה?"

אני מרימה את הערפד ומעבירה את אצבעי על פני הגולגולת החלקלקה המבריקה של היצור. "אתה משחק?" אני שואלת.

"לא שיחקתי כבר שנים. למרתה לא היתה סבלנות לזה." הוא מרים את עיניו. "ואת?"

"אני לא טובה כל כך. צריך לחשב כמה צעדים מראש."

"הכול מבוסס על אסטרטגיה," אומר ג'וזף. "ועל הגנה על המלך."

"מה הסיפור עם היצורים המיתיים?" אני שואלת.

"אחי האמין בכל מיני יצורים מיתיים; שדונים, דרקונים, אנשי זאב, גברים כֵּנים."

מתחוור לי שאני חושבת על אדם; על בתו המשתעלת בזמן שרופא הילדים מאזין לריאותיה. "אולי," אני אומרת, "תוכל ללמד אותי מה שאתה יודע."

ג'וזף נעשה אורח של קבע ב"לחם יומנו", מופיע זמן קצר אחרי הסגירה כדי שנוכל להעביר חצי שעה בשיחה לפני שהוא עוזב למשך הלילה ואני מתחילה לעבוד. כשג'וזף מגיע, רוקו צועק לעברי במטבח וקורא לו "החבר שלךְ". מרי מביאה לו פרח מגן הקאפלה שושן יום ומסבירה לו כיצד לשתול אותו בחצר האחורית. היא כבר מניחה שגם אחרי שהיא נועלת, אני אדאג לכך שג'וזף יחזור הביתה. החטיפים שאני אופה לאווה מתווספים לתפריט שלנו.

אנחנו מדברים על מורים שהיו לי בתיכון כשג'וזף עדיין עבד שם מר מאצ'ניק, שהפיאה שלו נעלמה פעם כשנרדם בזמן ששמר עלינו בבחינות הסיום; גברת פִיֶירוֹ, שנהגה להביא את הילד שלה לבית הספר כשהאומנת חלתה, והושיבה אותו במעבדת המחשבים כדי שישחק משחקים של רחוב סומסום. אנחנו מדברים על מתכון לשטרודל שסבתו נהגה לאפות. הוא מספר לי על קודמה של אווה, שנאוצר בשם וילי, שנהג לחנוט את גופו בנייר טואלט אם השאירו את דלת השירותים פתוחה בטעות. ג'וזף מודה שקשה לו למלא את השעות כעת, כשכבר אינו עובד או מתנדב בקביעות.

ואני: אני שומעת את עצמי מדברת על דברים שארזתי מזמן, כמו ארגז נדוניה של רווקה זקנה. אני מספרת על הפעם ההיא שאמי ואני יצאנו לקניות, והיא נתקעה בתוך שמלת קיץ קטנה מדי, אז נאלצנו לקנות אותה רק כדי שנוכל לקרוע אותה מעליה. אני מספרת לו איך, במשך שנים אחר כך, עצם המושג שמלת קיץ גרם לשתינו להתפקע מצחוק. אני מספרת לו איך אבי נהג לקרוא את ההגדה של פסח בקול של דונלד דאק, לא מתוך זלזול אלא משום שזה הצחיק את בנותיו הקטנות. אני מספרת לו איך בימי ההולדת שלנו אמי הגישה לנו את הקינוח האהוב עלינו לארוחת בוקר, ואיך היתה נוגעת במצחנו אם היה לנו חום, ומנחשת את הטמפרטורה בדיוק של עשירית המעלה. אני מספרת לו איך, כשהייתי קטנה ומשוכנעת שמפלצת גרה בארון שלי, אבי ישן במשך חודש בישיבה, שעון על דלתות העץ, כדי שהחיה לא תפרוץ החוצה באמצע הלילה. אני מספרת לו איך אמי לימדה אותי להציע מיטה כמו בבית מלון; איך אבי לימד אותי לירוק גרעין אבטיח דרך השיניים. כל זיכרון הוא כמו פרח נייר שקוסם שולף משרוול: בלתי נראה רגע אחד, וכעבור רגע מוחשי ופרחוני כל כך, שקשה לדמיין איך הסתתר שם כל הזמן. וכמו פרחי הנייר, מרגע שהם יוצאים אל אוויר העולם, אי־אפשר עוד לארוז את הזיכרונות בחזרה.

אני מוצאת את עצמי מבטלת פגישות עם אדם רק כדי להעביר שעה בביתו של ג'וזף, לשחק שח, לפני שעפעפי צונחים ואני חייבת לנסוע הביתה ולישון קצת. הוא מלמד אותי לשלוט במרכז הלוח. לא לוותר על שום חייל אלא אם זה נחוץ במאה אחוז, וכיצד לייחס ערכים שרירותיים לכל פרש, רץ, צריח ורגלי, כדי לקבל את ההחלטות הללו.

בעודנו משחקים, ג'וזף שואל אותי שאלות. האם אמי היתה ג'ינג'ית כמוני? האם אבי התגעגע לעסקי המסעדנות ברגע שעבר לשוק התעשייתי? האם מישהו מהם זכה לטעום מן המתכונים שלי? גם התשובות הקשות ביותר, כמו העובדה שמעולם לא אפיתי לאיש מהם אינן צורבות את לשוני כמו לפני שנה או שנתיים. מתברר שכשחושפים את העבר בפני מישהו, ההרגשה שונה מאשר כשמשחזרים אותו בבדידות. פחות פוצעת, יותר מנחמת.

כעבור שבועיים ג'וזף ואני נוסעים יחד למפגש הבא של קבוצת האבל. אנחנו יושבים זה לצד זה, ואני מרגישה כאילו שוררת בינינו טלפתיה בשעה ששאר המשתתפים מדברים. לפעמים הוא לוכד את מבטי ומסתיר חיוך, לפעמים אני מגלגלת עיניים לעברו. לפתע פתאום אנחנו שותפים לפשע.

היום אנחנו מדברים על מה שיקרה אחרי שנמות. "אנחנו נשארים בשטח?" שואלת מארג'. "משגיחים על יקירינו?"

"נראה לי שכן. אני עדיין מרגיש את שילה לפעמים," אומר סטוארט. "כאילו האוויר נעשה לח."

"טוב, זה נשמע לי די אינטרסנטי לחשוב שהנשמות נשארות איתנו," אומרת שיילה מיד. "הן עולות לגן עדן."

"כולן?"

"כל מי שמאמין," היא מסייגת.

שיילה חזרה בתשובה; ולכן זה לא מפתיע. אך אני בכל זאת חשה אי־נוחות, כאילו היא דיברה במפורש על הכפירה שלי.

"כשאימא שלי שכבה בבית חולים," אני אומרת, "הרבי שלה סיפר לה סיפור. בגן עדן ובגיהינום אנשים יושבים ליד שולחנות עמוסים מטעמים מדהימים, אבל אף אחד לא יכול לכופף את המרפק. בגיהינום כולם גוועים ברעב, כי הם לא יכולים להאכיל את עצמם. בגן עדן כולם מפוטמים, כי אין צורך לכופף את המרפק כשמאכילים זה את זה."

אני מרגישה שג'וזף נועץ בי מבט.

"מר ובר?" קוראת מארג'.

אני מניחה שג'וזף יתעלם משאלתה או ינענע בראשו כרגיל. אך להפתעתי הוא מדבר. "כשמתים מתים. הכול נגמר."

מילותיו הבוטות ניתכות על כולנו. "סליחה," הוא אומר ויוצא מן החדר.

אני מוצאת אותו ממתין במסדרון הכנסייה. "הסיפור שסיפרת, על הסעודה," אומר ג'וזף. "את מאמינה בו?"

"הייתי רוצה," אני אומרת. "בשביל אימא שלי."

"אבל הרבי שלך "

"הוא לא הרבי שלי אלא של אימא שלי." אני מתקדמת לעבר הדלת.

"אבל את מאמינה בחיים שלאחר המוות?" אומר ג'וזף בסקרנות.

"ואתה לא."

"אני מאמין בגיהינום... אבל הוא כאן, עלי אדמות." הוא מנענע בראשו. "אנשים טובים ואנשים רעים. אם זה רק היה קל כל כך. בכל אחד יש מזה ומזה."

"אתה לא חושב שצד אחד גובר על השני?"

ג'וזף מפסיק ללכת. "תגידי לי את," הוא אומר.

וכאילו מילותיו פגעו בצלקות שלי, הן בוערות. "איך זה שאף פעם לא שאלת אותי," אני פולטת, "איך זה קרה?"

"איך מה קרה?"

אני מחווה תנועה מעגלית סביב פני.

"אח. טוב. פעם מישהו אמר לי שסיפור מספר את עצמו כשהוא מוכן. הנחתי שהסיפור שלך עדיין לא מוכן."

מוזר לחשוב שלא אני זו שצריכה לספר מה קרה לי, אלא דבר־מה נפרד ממני לחלוטין. אני תוהה אם זאת היתה הבעיה שלי מלכתחילה: אי־היכולת להבחין בין השניים. "עברתי תאונת דרכים," אני אומרת.

ג'וזף מהנהן וממתין.

"אני לא היחידה שנפגעה," אני ממלמלת, אם כי המילים חונקות אותי.

"אבל שרדת." הוא נוגע בכתפי בעדינות. "אולי זה מה שחשוב."

אני מנענעת בראשי. "הלוואי שיכולתי להאמין בזה."

ג'וזף מביט בי. "כמו כולנו," הוא אומר.

למחרת ג'וזף לא מגיע למאפייה. הוא לא מגיע גם כעבור יומיים. אני מגיעה למסקנה המתבקשת היחידה: ג'וזף שוכב במיטה שקוע בתרדמת. או גרוע מזה.

בכל שנות עבודתי ב"לחם יומנו" מעולם לא השארתי את המאפייה בלילה ללא השגחה. הערבים שלי מאורגנים בדייקנות צבאית, כשאני עובדת במהירות של קילומטר בדקה כדי לחלק בצק ולעצב אותו למאות כיכרות, לגבש אותן ולהכינן לאפייה כשתנור מתפנה. המאפייה הופכת לדבר חי ונושם; כל תחנה היא שותף חדש לריקוד. אם התזמון משתבש, אני מוצאת את עצמי עומדת לבדי מול התוהו ובוהו המסתחרר סביבי. אני מפצה על כך בקדחתנות, מנסה להפיק אותה כמות תוצר בפחות זמן. אבל אני מבינה שדבר לא יועיל, עד שלא אסע אל ביתו של ג'וזף ואוודא שהוא עדיין נושם.

אני נוסעת לשם ורואה אור במטבח. בו ברגע אווה מתחילה לנבוח. ג'וזף פותח את דלת הכניסה. "סייג'," הוא אומר בהפתעה. הוא מתעטש בפראות ומוחה את אפו בממחטת בד לבנה. "הכול בסדר?"

"אתה מצונן," אני מציינת את המובן מאליו.

"באת כל הדרך כדי לספר לי משהו שאני כבר יודע?"

"לא. חשבתי כלומר, רציתי לבדוק מה שלומך, כי לא ראיתי אותך כבר כמה ימים."

"אה. טוב, כמו שאת רואה, אני עדיין עומד." הוא מחווה בידו. "תיכנסי?"

"אני לא יכולה," אני אומרת. "אני צריכה לחזור לעבודה." אבל אני לא עושה שום צעד לכיוון עזיבה. "דאגתי כשלא הגעת למאפייה."

הוא מהסס, ידו על ידית הדלת. "אז באת לוודא שאני חי?"

"באתי להתעניין בשלומו של חבר."

"חברים," חוזר ג'וזף, ועיניו אורות. "אנחנו חברים עכשיו?"

בחורה מושחתת צורה בת עשרים וחמש וגבר בן תשעים ומשהו? כנראה כבר היו צמדים מוזרים מזה.

"זה ישמח אותי מאוד," אומר ג'וזף ברשמיות. "נתראה מחר, סייג'. ועכשיו את חייבת לחזור לעבודה כדי שאני אקבל לחמנייה עם הקפה שלי."

כעבור עשרים דקות אני שוב במטבח, מכבה שישה טיימרים עצבניים ואומדת את הנזק שגרמה שעת הנפקדות שלי. יש כיכרות שתפחו יתר על המידה; הבצק איבד את צורתו ונוטה על צדו. כל התפוקה הלילית שלי תושפע מזה; מרי תהיה הרוסה. הלקוחות של מחר יעזבו בידיים ריקות.

אני פורצת בבכי.

אני לא בטוחה אם אני בוכה בגלל האסון במטבח, או מפני שלא הבנתי עד כמה טילטלה אותי המחשבה שג'וזף נלקח ממני, כשרק מצאתי אותו. אני פשוט לא יודעת כמה עוד אובדנים אוכל לשאת.

הלוואי שיכולתי לאפות לאמי: לחמניות ופאן־או־שוקולה ובריוש בערימה גבוהה על שולחנה ברקיע. הלוואי שאני הייתי זו שמאכילה אותה. אבל אני לא יכולה. כמו שג'וזף אמר לא משנה מה אנחנו, הנשארים מאחור, אוהבים להגיד לעצמנו כשמישהו מת, הכול נגמר.

אבל זה. אני סוקרת את המטבח במבטי. את זה אני יכולה להחזיר למוטב, אם רק אלוש את הבצק בזריזות ואניח לו לתפוח מחדש.

אז אני לשה. ולשה, ולשה.

למחרת היום מתרחש נס.

מרי, שבתחילה מכווצת שפתיים זועמות למראה התפוקה הלילית המצומצמת, פורסת ג'בטה. "מה אני אמורה לעשות, סייג'?" היא נאנחת. "להגיד ללקוחות שיקנו מעבר לכביש אצל רודי?"

רודי הוא המתחרה שלנו. "את יכולה לבקש שיחזרו מאוחר יותר."

"לסנדוויץ' חמאת בוטנים וריבה יש טעם מחריד מאוחר יותר."

כשהיא שואלת מה קרה, אני משקרת. אני אומרת לה שחטפתי מיגרנה ונרדמתי לשעתיים. "זה לא יקרה שוב."

מרי קופצת שפתיים לאות שטרם סלחה לי. ואז היא מרימה פרוסת לחם ומתכוננת למרוח עליה ריבת תות.

אבל היא לא עושה זאת.

"ישו, מרים ויוסף," היא משתנקת ומטילה את הפרוסה כאילו צרבה את אצבעותיה. היא מצביעה על תוך־הלחם. זהו המונח שמתאר את החורים בבצק האפוי. לחם בוטיק נשפט על סמך החורים, בעוד שללחמים אחרים כמו זה של "ווֹנדֶר" (שבקושי אפשר לקרוא לו לחם מבחינה תזונתית), יש תוך אחיד, עם חורים זעירים.

"את רואה אותו?"

אגב פזילה אני מצליחה לראות משהו דמוי פנים.

ואז זה מתבהר: זקן. כתר קוצים.

מתברר שאפיתי את פני האלוהים.

***

הראשונות שפוקדות את הנס הקטן שלנו הן הנשים העובדות בחנות המזכרות של הקאפלה. ואז האב דוּפּרי הכומר המקומי מגיע. "מרתק," הוא אומר ומציץ מעל מסגרת המשקפיים הדו־מוקדיים.

בשלב זה הלחם כבר עבש. מחצית הכיכר שמרי טרם פרסה נושאת כמובן את דמותו התואמת של ישו. עולה בדעתי שככל שהפרוסה דקיקה יותר, כן התגלמותו של ישו בולטת יותר.

"הסוגיה המרכזית אינה ההתגלות," אומר האב דופרי למרי. "הוא תמיד נמצא כאן. השאלה היא מדוע הוא בחר להתגלות דווקא עכשיו."

רוקו ואני צופים ממרחק, שעונים על הדלפק בזרועות שלובות. "אלוהים ישמור," אני ממלמלת.

הוא פולט נחרה. "בדיוק. נראה לי / שאפית את האב, הבן / וקמח הקודש."

הדלת נפתחת לרווחה, ונכנסת עיתונאית עם שיער חום מקורזל. אחריה משתרך צלם בדמות דוב. "כאן נמצאת הכיכר של ישו?"

מרי מתקדמת לעברם. "כן, אני מרי דיאנג'ליס, בעלת המאפייה."

"מצוין," אומרת העיתונאית. "אני הארייט יארוֹ מהערוץ המקומי. אנחנו רוצים לשוחח איתך ועם העובדים שלך. בשנה שעברה שידרנו כתבה קטנה על חוטב עצים שראה את הבתולה בגדם עץ וכבל את עצמו אליה בשלשלאות כדי שהחֶברה שלו לא תכרות את שאר היער. זאת היתה הכתבה הכי נצפית של 2012. מצלמים? כן? יופי."

בעודה מראיינת את מרי ואת האב דופרי, אני מסתתרת מאחורי רוקו, שעורך על מגש שלושה בגטים, שוקו חם וכיכר סמולינה. ואז הארייט תוחבת את המיקרופון אל פני. "זאת האופה?" היא שואלת את מרי.

למצלמה יש אור אדום מעל עין הקיקלופ, שמהבהב כשמצלמים. אני בוהה בה, נחרדת מן המחשבה שהמדינה כולה תראה אותי בחדשות הצהריים. אני מרכינה את הסנטר אל חזי, מוחקת את פני, אף שלחיי בוערות ממבוכה. כמה כבר צולם? הצצה קטנה על הצלקת שלי לפני שהרכנתי את ראשי? או מספיק כדי שילדים יפילו את הכפות לקעריות המרק; כדי שאימהות יכבו את הטלוויזיה מחשש שיֵלדו תפלצות? "אני מוכרחה ללכת," אני ממלמלת ומזנקת לעבר המשרד, והחוצה.

אני עולה במדרגות הקדושות בדילוגים. כולם מגיעים לקאפלה כדי לראות את מחרוזת התפילה הענקית, אבל אני אוהבת את המערה הקטנה שבראש הגבעה, שמרי עיצבה כמו ציור של מונה. זה אזור שאיש אינו מבקר בו וכמובן, בדיוק בגלל זה אני אוהבת אותו.

לכן אני מופתעת לשמוע קול צעדים. כשג'וזף מופיע, נשען בכבדות על המעקה, אני נחפזת לעזור לו. "מה קורה שם למטה? מישהו מפורסם שותה קפה?"

"בערך. מרי חושבת שהיא ראתה את הפנים של ישו באחת הכיכרות שלי."

אני מצפה ללעג, אבל ג'וזף מטה את ראשו ושוקל את הדברים. "אני מניח שאלוהים נוטה להופיע במקומות הכי פחות צפויים."

"אתה מאמין באלוהים?" אני שואלת בהפתעה אמיתית. "אחרי השיחה שלנו על גן עדן וגיהינום הנחתי שגם אתה אתאיסט."

"כן," משיב ג'וזף. "הוא שופט אותנו בסוף. האל של הברית הישנה. את בטח יודעת את זה, כיהודייה."

אני חשה צביטה של נידוי, של שונוּת. "אף פעם לא אמרתי שאני יהודייה."

כעת ג'וזף נראה מופתע. "אבל אימא שלך "

"היא לא אני."

רגשות חולפים על פניו ברצף מהיר כנאבקים בדילמה. "בת לאימא יהודייה היא יהודייה."

"נראה שתלוי את מי שואלים. ואני שואלת אותך מה זה משנה."

"לא התכוונתי לפגוע," הוא אומר בנוקשות. "באתי לבקש טובה, ורק רציתי לוודא שהבנתי נכון מי את." ג'וזף נושם עמוק, וכשהוא נושף, המילים שהוא אומר תלויות בינינו. "אני רוצה שתעזרי לי למות."

"מה?" אני אומרת, המומה באמת. " למה?"

אני מניחה שהוא חוֹוה רגע של סניליות. אולם עיניו של ג'וזף בורקות וממוקדות. "אני יודע שזאת בקשה מפתיעה..."

"מפתיעה? מה דעתך על מטורפת "

"יש לי סיבות," מתעקש ג'וזף. "אני מבקש שתסמכי עלי."

אני נסוגה צעד אחד. "אולי כדאי שתלך."

"בבקשה," מפציר ג'וזף. "זה כמו שאמרת על השח. אני חושב כמה צעדים קדימה."

מילותיו גורמות לי לעצור. "אתה חולה?"

"הרופא אומר שאני בריא כמו גבר צעיר מאוד. זאת הבדיחה של אלוהים על חשבוני. הוא מעניק לי כוח כזה, שאני לא יכול למות גם כשאני רוצה. היה לי סרטן, פעמיים. שרדתי תאונת דרכים ושבר בירך. אפילו, אלוהים יסלח לי, בלעתי בקבוק מלא כדורים. אבל עֵד־יהוה שבמקרה חילק עלונים ראה אותי דרך החלון שוכב על הרצפה, והציל אותי."

"למה ניסית להתאבד?"

"כי אני אמור להיות מת, סייג'. זה מה שמגיע לי. ואת יכולה לעזור לי." הוא מהסס. "את הראית לי את הצלקות שלך. אני מבקש רק להראות לך את שלי."

עולה בדעתי שאיני יודעת דבר על האיש הזה, מלבד הדברים שבחר לחלוק איתי. וכעת, מתברר, הוא בחר בי לסייע לו בהתאבדות. "תשמע, ג'וזף," אני אומרת בעדינות. "אתה צריך עזרה, אבל לא מהסיבה שנדמה לך. אני לא מסתובבת ורוצחת אנשים."

"אולי לא." הוא מושיט יד לכיס מעילו ושולף תצלום קטן שקצותיו מרופטים. הוא תוחב אותו לכף ידי.

בתמונה אני רואה גבר צעיר בהרבה מג'וזף עם אותם מפרצים בשיער, אותו אף מעוקל, דמות רפאים של פניו. הוא לובש מדי אס־אס ומחייך.

"אבל אני כן," הוא אומר.