הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ מסע מצמרר - 5

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.8
ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
1
5
1
1
מסע מצמרר 5: והערפד המאומץ

במקום 39 

19.5 

מסע מצמרר 5: והערפד המאומץ


דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.8
ממוצע
1
1
2
2
3
0
4
1
5
1
1

במקום 39 

19.5 

במקום 39 

19.5 

סדרה:‎ מסע מצמרר - 5
גודל (עמ'): 132
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

מיטב הוא ילד מאומץ. כאשר אמו המאמצת עוזבת את הבית, מיטב נכנס לסחרור רגשות. הוא חש נטוש ובודד. כשהערפדים מציעים לו משפחה חדשה, עם חוקים ועם גבולות ברורים, מיטב מצטרף אליהם.
אלא שעד מהרה הוא מבין שחוקי הערפדים נוגדים את מצפונו, ומחליט להתנתק מהם. הערפדים לא אוהבים שעוזבים אותם, ומיטב יוצא למלחמה על חירותו. הוא נלחם לא רק נגד הערפדים אלא גם נגד הערפד שבתוכו, מלחמה שמלמדת אותו מי הוא באמת, מהי משפחה אמיתית ומיהי אמו האמיתית - ושבעצם הוא לא בודד יותר מכל אחד אחר.
זוהר אביב כתבה עד היום למעלה מחמישים ספרים לילדים ולנוער, ומרצה בבתי-ספר על יצירתה. ספרי הסדרות שלה, "חבורת כוח המוח", "יד הפלא" ו"כוח הלב" הo בין הספרים הנקראים ביותר בספריות בישראל, והיא שומרת על קשר רציף עם קוראיה דרך הדואר האלקטרוני. כל ספריה מטפלים בנושאים של מניעת אלימות וקבלת השונה. זוהר היא שחקנית, מנחת קבוצות, נשואה ואם לשניים ומתגוררת בנתניה.
המשך קריאה
  • ISBN: 2000521820
  • גודל (עמ'): 132
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2010
  • שם המחבר: זוהר אביב
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

נטישה

אוי, ממש כּואֶבת לי השֵׁן, רק שלא יכריחו אותי ללכת לרופא שינַיים. אני פוחד מרופא שיניים! פוחד מאוד!

רגע, מרוב כאֵבים שכַחתי להציג את עצמי. אז שלום לכם, שמי מֵיטָב. איזה שֵׁם מלחיץ, נכון? אימא שלי נתנה לי את השֵׁם הזה שמכריח אותי להיות במיטָבי ולעשות מעשים טובים, כי הרֵי יהיה מוזר להגיד: מיטב לא טוב, מיטב לא במיטָבו...

הבעיה היא שבַּזמן האחרון אני ממש לא מצליח להיות במיטָבי. אני לא מצליח להתרַכּז בַּשיעורים, מִידַרדֵר בלימודים, ובכלל, המוח שלי עצבָּני ומפוּזר.

הכול התחיל לפני כחודש. אימא ארזה מזוודה. “אני חיֶיבת לנסוע לזמן מה,“ היא פָּלטה; נתנה לי, לאחי ולאבא נשיקה חטוּפה, מסרה לי שרשרת זהב שהֵסירה מצוָוארה, ויצאה בצעד זריז, כאילו היא ממַהרת מאוד ואין לה זמן לִשאלות.

חשבתי שהיא תתקשר להַסבּיר, שתַחזור מהר. אבל כבר כמעט חודש עבַר, והיא לא חזרה, ואני מתגַעגע מאוד. לפעמים אני ממשֵׁש את השרשרת שלה, שאני עונֵד על צווארי, אבל זה לא עוזר. אני עדיין מרגיש שאני מִתגעגע, מבוהל ומפוחד. ככל שעובֵר הזמן, אני מרגיש יותר לבַד, יותר בודֵד. אולי אני מרגיש כך מפני ש... מפני ש...

טוב, אני אגלֶה לכם, אבל תבטיחו לא לצחוק ולא להָעיר העָרות, כי זה סתם מֵציק. מַבטיחים?

אז ככה: אני ילד מאוּמץ. כן, כן, מ א וּ מ ץ.

נולדתי לפני אחת–עשרה שנים בּאוּקרָאינה לאימא בשם סִירְפִינָה (שפירושו מלאך של אש). היא הֶעניקה לי את השם בּוֹגְדָן (שפירושו אלוהים נתן) ומסרה אותי לבית ילדים. כשהייתי בן שנה, הגיעה דפנה מישראל. מצאתי חֵן בעיניה מייד, והיא אימצה אותי ונתנה לי את השֵׁם מיטָב.

הכול היה בסדר עד עכשיו. בחיי, הרגַשתי לגמרי רגיל. ילד עם אימא ואבא ואח. משפחה.

עד שפתאום, בלי אזהרה, אימא עזבה, ואני נבהלתי נורא.

שוב נוטשים אותי? שוב מוַותרים עלַי? לא מספיק שאימא סִירְפִינָה עזבה אותי, עכשיו גם אימא דפנה? למה? מה מַבריח ממני את האימהוֹת שלי? אני שואל את עצמי, מה לא בסֵדר בי? אולי אני מכוער מדַי? לא, הבנות בכיתה דווקא קוראות לי “החתיך“; אני גבוה ויש לי שיער בּהיר ועיניים גדולות וכחולות. אז אולי זה בגלל שעשיתי משהו רע? מרוב שאני חושֵׁש שזה בגללי, אין לי אומץ לשאול את אבא מה קרה.

וגם אם היה לי אומץ, לא הייתי מצליח. כי מאז שאימא עזבה הוא נעשָׂה לחוּץ ועסוק כל כך, עד שאני מרגיש שגם אבא אין לי.

הוא מגיע מֵהעבודה מאוּחר, ומייד ניגש לטלפון או למחשב. אין לו זמן לָשבת איתנו, לעזור בשיעורים, לחבֵּק, לדַגדֵג, או לתת נשיקה כמו פעם. מהבוקר הוא ממַהר, ממהר, ממהר. לפעמים, מרוב מהירות, הוא שוכח להכין לי ולאחי אוכֶל לבית–הספר. בגללו קרה לי ש... שגנַבתי. כן, כן, אני מתבַּייש לומר, אבל ממש גנבתי. אני אספֵּר לכם על זה, אבל אל תגלו, כי אני ממש מתבייש בזה.

לפני שבוע, כשהגיעה הַפסקת עֶשֶׂר, פתחתי את הילקוט. הייתי כל כך רעֵב, ואז ראיתי שאין קופסה ואין כריך. הבַנתי שאבא שוב שכח והתרַגזתי. לא בגללי אלא בגלל תום, אחי. הוא רק בכיתה ב' - למה הוא צריך לסבול ככה? זה ממש לא הוגן. אז מה אם הוא ואני מאוּמצים, אז צריך להתיַיחס אלינו בזלזול כזה? ללכת מהַבית בלי להַסביר? לשכוח מאיתנו? לא לדאוג לנו לאוכֶל? לדַעתי ההורים המאַמצים שלנו צריכים להקדיש לנו תשוּמת לב, ולהתיַיחס אלינו כאילו נולדנו מהבֶּטן שלהם.

כשראיתי את התיק הנפוּח של מוֹרִיָה, שיושֶׁבת ליָדי, הֶחלטתי לעשות מעשֶׂה.

מוריה מזכירה לי סופגָנייה עם ריבה; יש לה פנים מלֵאות ולחיים אדומות כמו ריבת תות, כולה עגַלגלה והשיער שלה ארוך וחלָק. היא היתה פעם ידידה טובה שלי; היא היתה באה אלַי הביתה, ואני אֵליה (דרך אגב, היא חֵלק ממשפחה מרוּבַּת ילדים; יש לה שישה אחים! איזה כיף לה). יום אחד מוריה אמרה לי שחבֵרים טובים חייבים תמיד להגיד זה לזה את כל האמת בַּפנים. אז אמרתי לה שהיא שמֵנה נורא, והיא ענתה לי, “ואתה מאוּמץ נורא,“ ומאז פתאום הפסקנו להיות חברים. פתאום משהו חמוּץ נכנס לַיחסים שלנו, וזה כבר לא כמו פעם.

כשמוריה הסתַלקה מהשֶׁטח, חיטַטתי בשקית האוכל שלה, וכרגיל היו לה שלושה סֶנדוויצ'ים. הוצאתי כריך אחד ורצתי החוצה, טַסתי לכיתה ב' ומסַרתי את הכריך לאחי, שישב בסוף הכיתה ונראָה עצוב ומדוּכדך.

כשאחי ראה אותי אורוּ עיניו; הוא חיֵיך, וגוּמת החן שלו הזכירה את הגומה של אימא (נכון שזה מוזר? אחי אמנם מאומץ, אבל יש לו גומת חן בלֶחי ימין, בדיוק כמו לאימא דפנה).

החיוך של תום היה שוֶוה לי הכול. הייתי מאושר ושמֵח באותו רגע, אבל אחר הצהריים פתאום נעשֵׂיתי מרוגז מאוד. כעַסתי על עצמי על שגנבתי (אם כי מוריה לא אמרה כלום; אולי היא בכלל לא שָׂמה לב), כעסתי על עצמי ועל כל העולם. במיוחד על ההורים שלי. הם ממש לא מתנַהגים כמו הורים רגילים. וזה מרגיז!

אתם יודעים מה אני חושב? אני חושב שההורים שלי מתחָרטים. הם מתחרטים על ההַחלטה שלהם לאמֵץ ילדים. בהתחלה הם בטח מאוד רצו ילדים, וכשלא הצליחו לעשות לבד, הֶחליטו לאמץ את אחי ואותי. כשגדַלנו הם ודאי הבינו פתאום שילדים זה לא דבר פשוט, וצריך להשקיע בהם המון זמן, כסף ותשוּמת לב. הם הבינו שזה קשה מדַי, ושבעצם זו היתה טעות לאמֵץ אותנו. ואז אימא ברחה לחוץ לארץ, ואבא ברח לעבודה. וככה יותר קל להם.

אבל לנו, לאחי ולי, קשה מאוד.

אוי, השֵׁן. עכשיו, למשל, מאוד כואבת לי השן ואני לא קורא לאבא. למה? ראשית, כי אסור להפריע לו כשהוא עובד; שנית, כי הוא בטח יגיד: “נו, אז קדימה, מהֵר, בוא לרופא השיניים.“ הוא לא ירגיע את פחדַי, הוא לא יבדוק את הפֶּה. אולי זה כלום? אולי זה יעבור לבד? אולי בכלל לא צריך רופא שיניים?

ניסיתי להתרַכּז במשחק מחשב כדי לשכוח מֵהכאב, כשלפתע אחי נכנס לחדר כשהוא מַקפיץ כדור.

“היי תום, אבא לא מרשֶׁה לשחק בכדור בבית,“ סינַנתי בין שינַי. אני שונא שהוא משחֵק בכדור בחדר שלי; אני פוחד שהכדור יפגע בפִסלֵי מלאכֵי האש שאני אוסף וישבור אותם.

“אז אל תגיד לו,“ אמר תום והמשיך לשחֵק בכדור.

שתקתי.

תום שָׂם לב שמשהו לא בסדר איתי. הוא רגיל שאני מייד חוטף את הכדור וצועק, ואילו עכשיו ישבתי כמו פֶּסל קפוא. לא זזתי מהמקום. פחדתי שאם אזוז אפילו קצת, השֵׁן תתחיל שוב לַהלום בִּפעימוֹת של כאב.

אחי המוּפתע שאל, “מיטָב, אתה חולה?“

“לא.“

“אז למה אתה לא זז?“

“כואבת לי השן.“

תום נֶעלם, וחזר אחרי דקות מעטות.

“אבא אמר שתתלבש. נוסעים לרופא שיניים,“ הוא הכריז.

“מה, עכשיו?“ נבהַלתי.

“כן, עכשיו.“

“לא, לא צריך עכשיו,“ אמרתי.

“צריך. אבא אמר שנוריד אותךָ בַּמרפאה, והוא ייקח אותי לקנות לי את הילקוט שביקשתי עם הֶדפֵּס של בַּקוּגָן.“

“הוא הסכים לקנות לךָ?“ התפַּלאתי.

“ברור, כי הישָׁן נקרע לי ואמרתי לו שאם הוא לא יקנה לי, אני אלך לבית–הספר עם שקיות של סוּפרמַרקֶט,“ אמר אחי וחיֵיך בשובבות.

“רגע, אבל אני לא בטוח שאני צריך רופא שיניים.“ כלומר, אני כַּנראה צריך, אבל אני פוחד - כל כך פוחד! יש לי הרגשה שמשהו איום יקרה לי אצל רופא השיניים!

“אתה חייב!“ אמר תום וסובב את גבו אל המַראה; כנראה כבר דמיֵין את עצמו עם הילקוט החדש על הגב.