הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
3
מסע אל הלב
44 

מסע אל הלב


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
3
44 
44 
גודל (עמ'): 343
מו"ל: הוצאת הכורסא

תקציר

קמיל אדמס, מומחית לפיתוח סרטי צילום ישנים, מנסה לבנות לה ולבתה המתבגרת ג´ולי חיים שקטים ובטוחים בעיירת חוף קטנה בדלוור, חמש שנים אחרי שאיבדה את בעלה בתאונה טראגית. אבל הגעתו של ארגז ישן מצרפת, שפותח צוהר לסודות מהעבר של משפחתה, גורם לה לצאת להרפתקה שתשנה את חייה.

בעקבות בחינת תוכנו של הארגז, מחליטים קמיל, ג´ולי ואביה של קמיל, אנרי, לנסוע לפרובנס, לעיירה הקטנה בֶּלְריב שבה גדל אנרי, וזאת על מנת לנסות ולחשוף את ההיסטוריה המעורפלת של משפחתם. דווקא שם, תוך נבירה בעבר, מגלה קמיל מחדש את אש האהבה, אחרי שחשבה שכבר כבתה לנצח.


מפה של הלב הוא סיפור מרגש על אהבה, אבדן ותקווה, שנע בין עבר והווה ובין הנופים של עיירת החוף האמריקאית בת´אני ביי למרחבים הפסטורליים והרומנטיים של פרובנס.


סוזן וויגס היא סופרת אמריקאית מצליחה שפרסמה עד היום יותר מ-50 רומנים שתורגמו ליותר מ-25 שפות, רבים מהם הפכו לרבי מכר. היא חיה יחד עם בעלה במחוז פיוג´ט סאונד, שנמצא לחופו של האוקיינוס השקט בצפון מערב ארצות הברית. מפה של הלב הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.


"ממלחמת העולם השנייה ועד לארצות הברית של ימינו, ממעמקי הלב ועד לקצה גבול האהבה, מפה של הלב הוא סיפור מרגש ומתוחכם על אבות ובנות, על אהבה ואובדן, על סודות ושקרים, על מרדנות ועל גאולה. - ג´יין גרין, מחברת הספר "מר אולי".


"וויגס טוותה באופן מושלם סיפור שיגרום לכם לצחוק, לבכות ולהתענג מהעמוד הראשון ועד האחרון" - בוק פייג´

"סיפור על אהבה, אבדן, משפחה וחברות שכתוב ביד אמן ושימשיך להדהד בלבם של הקוראים זמן רב אחרי שיסיימו את קריאתו" - בוק ליסט

המשך קריאה
  • ISBN: 1265-44
  • גודל (עמ'): 343
  • מו"ל: הוצאת הכורסא
  • יצא לאור ב-: 22/08/2018
  • שם המחבר: סוזן ויגס
  • תורגם ע"י: יסמין קליין
  • זמין להשאלה: כן
id="Heart-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

1

ארבעה מתוך חמשת השלבים בתהליך הפיתוח של סרט צילום חייבים להתרחש בחושך מוחלט, ובחדר החושך תזמון הוא הדבר החשוב ביותר. לפעמים ההבדל בין חשיפת יתר לחשיפת חֶסר מסתכם באלפית שנייה.

קָמיל אדמס אהבה את הדיוק שבעניין. היא אהבה לדעת שביכולתה להשיג תוצאה טובה בעזרת איזון נכון בין כימיקלים לתזמון.

בחדר לא יכול להיות שום אור, אפילו לא מִנוּרה אדומה או כתומה. קָמֶרה אוֹבְּסקוּרָה חדר חושך בלטינית. כשקמיל היתה צעירה ומוקסמת לחלוטין מהתהליך, היא השקיעה מאמצים רבים כדי לפתח את מיומנותה בתחום. חדר החושך הראשון שלה היה ארון שעמד בו ריח של בושם הפְרַנג'יפָּאנִי של אמהּ ושל מגפי הדיג של אביה החורג, שהיו מצופים במלח ממפרץ צֶ'סָפִּיק. היא השתמשה בנייר דבק וברצועות איטום כדי לסתום את החרכים ולמנוע מאור להסתנן פנימה. אפילו הסדק הדקיק ביותר עלול להעכיר את התשלילים.

היתה לה אובססיה מיוחדת לפיתוח סרטי צילום אבודים, במיוחד עכשיו שצילום דיגיטלי תפס את מקומו של סרט הצילום. היא אהבה את הריגוש הטמון בפתיחת דלת אל העבר ובזכות להיות הראשונה שתציץ פנימה. פעמים רבות בזמן שעבדה על סרט צילום או על סליל קולנוע ישן, ניסתה לדמיין את מי שטרח להוציא את המצלמה שלו ולצלם תמונות או סרט, ללכוד רגע אמיתי או תנוחה מורכבת. עבור קמיל, חדר החושך היה המקום היחיד שבו יכלה לראות דברים בבהירות, המקום שבו הרגישה הכי מוכשרת.

הפרויקט של היום היה הצלת סרט צילום ברוחב שלושים וחמישה מילימטר, שמצא לקוח שמעולם לא פגשה, מרצה להיסטוריה בשם מלקולם פִינֶמוֹר. הסרט הגיע באמצעות שליח מאנאפּוֹליס, ובהוראות שצורפו אליו צוין שדרוש טיפול בהול. התפקיד שלה היה לפתח את סרט הצילום, לסרוק את התשלילים, להמיר אותם לפורמט דיגיטלי ולשלוח את התמונות באימייל. השליח יחזור בשעה שלוש כדי לאסוף את התשלילים המקוריים ואת גיליונות הקונטקט.

קמיל לא התקשתה לעמוד במועדי הגשה. הלחץ לא הפריע לה. הוא אילץ אותה לחשוב בבהירות ולעבוד ברוגע ובאופן מסודר. כך התנהלו החיים בצורה טובה יותר.

כל הכימיקלים שלה — שנמזגו בקפידה למבחנות והונחו בהישג יד — היו מוכנים. היא לא נזקקה לאור כדי לדעת היכן הם מונחים. הם היו מסודרים כמו כלים על מגש מנתחים: חומר מְפַתֵח, חומר עוצר, חומר מקבע, חומר לשטיפה — והיא ידעה להשתמש בהם בעדינות של מנתח. אחרי שתפתח, תייבש ותשחזר את סרט הצילום, היא תוכל לבחון את התוצאות. היא אהבה את החלק הזה בעבודה שלה, לחשוף אוצרות אבודים, לפתוח כמוסות זמן נשכחות באבחת אור אחת.

היו אנשים — וביניהם בעלה המנוח גֶ'ייס — שראו בכך תחביב או עיסוק טכני שולי, אבל קמיל ידעה את האמת. מבט אחד בתצלום של אֶנְסְל אדמס — שלא היה לו קשר משפחתי לג'ייס — הוכיח שאוֹמנות יכולה להתרחש בחדר החושך. לכל תמונה מודפסת מרהיבה קדמו עשרות ניסיונות עד שאדמס מצא את תנאי הפיתוח המתאימים.

קמיל אף פעם לא ידעה מה יתגלה בסרטי הצילום הישנים, אם הזמן ותנאי הסביבה לא חיבלו בהם. אולי הפרופסור מצא סרט צילום שנשכח בפינה כלשהי בארכיון של הסמית'סוֹניאן או באיזה מחסן בספרייה באנאפוליס.

היא רצתה לעשות עבודה טובה בגלל החשיבות הפוטנציאלית של החומר. סליל הסרט שגלגלה בקפידה עשוי להיות תגלית חשובה. ייתכן שיהיו בו תמונות דיוקן של אנשים חשובים שאיש לא ראה עד כה, נופים שכבר השתנו ללא הכר, תמונה נדירה של רגע שהיה ואיננו עוד.

מובן שהוא גם עשוי להיות שגרתי לחלוטין: פיקניק משפחתי, סצנת רחוב חסרת ייחוד, תמונות מביכות של אנשים בלתי מזוהים. אולי הוא יניב תמונות של אדם אהוב שמת מזמן, ושאלמנתו משתוקקת לראות את פניו בפעם האחרונה. קמיל עדיין זכרה את האושר המהול בכאב שחשה כשהסתכלה בתמונותיו של ג'ייס אחרי מותו. התמונות האחרונות שלו נותרו בחשכה, מלופפות בתוך מצלמת הווינטג׳ שלה. הלַייקָה היתה המצלמה האהובה עליה, אבל היא לא נגעה בה מאז.

היא העדיפה לפתח סרטים של זרים. הנה, רק בשבוע שעבר התגלה בקופסת אחסון אחרת אוסף נדיר של תשלילים במצב עדין, שנדבקו זה לזה כגוש אחד בשל פגעי הזמן וההזנחה. במשך שעות ארוכות היא עמלה על הפרדת התשלילים, הסרת העובש וטיפול במראות המצולמים כדי לחשוף משהו שעדשת המצלמה ראתה מאה שלמה קודם לכן: התמונה הידועה היחידה של זן של פינגווינים שנכחדו מאז.

בפעם אחרת היא חשפה תשלילים מסדרת תצלומי דיוקן של בֶּס טְרוּמן — אחת מנשות הנשיאים הפחות מצולמות של המאה העשרים. הפרויקט שבזכותו זכתה קמיל לחשיפה התקשורתית הגדולה ביותר עד כה הוא תמונה של רצח בפעולה, תמונה אשר הביאה לזיכויו של אדם לאחר שהוצא להורג על פשע שלא ביצע. מאמרים בתקשורת זקפו לזכותה של קמיל את פתרון התעלומה ארוכת השנים, אבל מבחינתה היה ההישג מהול בכאב מעצם הידיעה שאדם חף מפשע הוצא להורג בתלייה, ואילו הרוצח מת בשיבה טובה.

היא נגעה בקוצב הזמן הדיגיטלי, ובקושי העזה לנשום ברגע שקדם להפעלת הקסם המיוחד של חדר החושך.

הרגע נקטע על ידי צלצול הטלפון שהיה מונח מחוץ לדלת. היא לא יכלה להכניס טלפון לחדר החושך כי לוח המקשים האיר כשצלצל, ולכן הגבירה את עוצמת הקול במכשיר כדי שתוכל לשמוע את ההודעות הקוליות. מאז שאביה חלה בסרטן, הדופק שלה הואץ עם כל צלצול של הטלפון.

היא חיכתה כמה צלצולים ונזפה בעצמה על שנבהלה. המחלה של אבא נמצאת בהפוגה עכשיו, אף על פי שהרופאים לא אומרים להם כמה זמן תימשך תקופת החסד.

"מדברת דֶלָה מֶקְלַסְקי מבית החולים הֶנְלוֹפֶּן. זו הודעה לקמיל אדמס. הבת שלך ג'ולי הגיעה לחדר המיון —"

ג'ולי. קמיל פתחה בפראות את דלת חדר החושך וחטפה את הטלפון. המכל שבו היה סרט הצילום התגלגל ונפל בקול גדול על הרצפה. הפחד החל לפעם בה. "מדברת קמיל. מה ג'ולי עושה בחדר המיון?"

"גברתי, הבת שלך הגיעה באמבולנס לחדר המיון מקורס הצלה על גלשן במועדון הגלישה של בת'אני ביי."

היא היתה קפואה מרוב אימה. נשימתה נעתקה. "מה? היא נפצעה? מה קרה לה?"

"היא בהכרה עכשיו, יושבת ומדברת. המאמן סוונסוֹן ליווה אותה. היא נלכדה בזרם סחף ובלעה קצת מים. הרופא בודק אותה עכשיו."

"אני בדרך." היא רצה אל הדלת האחורית, חטפה את צרור המפתחות שלה מהוו וזינקה במדרגות המרפסת בדרך למכוניתה. היא לא חשבה על כלום. לא תכננה כלום. רק פעלה. כשמבשרים לך שהילדה שלך נמצאת בחדר המיון, אין מקום למחשבה. יש רק פחד שגודלו לא ישוער, מהסוג שלופת אותך כמו טבעת ברזל סביב החזה.

היא זינקה לתוך המכונית, התניעה אותה ויצאה בפראות מהחנייה כשצמיגי המכונית מרימים מאחוריהם שובל של שברי צדפים. המנוע נהם כשעקפה את המגדלור שניצב בקצה הכביש. הוא עמד שם והשקיף אל המפרץ כבר מאה שלמה, זקיף המגן על קו החוף הסלעי.

הרדיו במכונית דלק, ומדי שעה שידר דיווח על מצב הים מפי קראש דניאלס — בעליה של סוכת הגולשים. "אנשים, אנחנו מקבלים טעימה ראשונה מהקיץ. הטמפרטורה ברחבי חצי האי דֶלמָארוָוה מתקרבת לשלושים מעלות. קו החוף נראה מעולה. המצב בבת'אני ביי מגניב בטירוף —"

היא כיבתה את הרדיו. הדאגה לבתה תבעה את מלוא תשומת לבה. קורס הצלה על גלשן? מה לעזאזל ג'ולי עשתה שם? היא לא משתתפת בקורס הזה בכלל. מדובר בשיעור בחירה שמעניק נקודות זכות בהתעמלות לתלמידי כיתה ט׳, וקמיל אסרה על ג'ולי להשתתף בו למרות תחנוניה. זה היה מסוכן מאוד. הזרמים בצד הפונה לאוקיינוס עלולים להיות קטלניים. העובדה שהיא צדקה לא הסבה לה סיפוק. האחות אמרה שג'ולי נלכדה בזרם סחף. אימה חנקה את גרונה של קמיל, ופתאום היא חשה צורך להקיא.

"תירגעי," היא אמרה לעצמה, "תנשמי עמוק. האישה בטלפון אמרה שג'ולי בהכרה."

גם ג'ייס היה בהכרה רגעים ספורים לפני שאיבדה אותו לנצח חמש שנים קודם לכן, כששהו יחד בחופשה רומנטית, מעין ירח דבש שני. היא לא יכלה להימנע מלחשוב על זה עכשיו. זו היתה הסיבה שסירבה לחתום על אישור ההשתתפות של ג'ולי בקורס הגלישה. היא לא תעמוד באובדן נוסף.

פעם קמיל חיה חיים טובים ושמחים בלי להיות מודעת לחורבן שעלול להכות ללא התרעה מוקדמת. במשך ילדותה האידילית בבת'אני ביי היא השתוללה חופשייה ונטולת דאגות כמו הציפורים שחגו מעל המובלעת המוקפת מים שבשפת האוקיינוס האטלנטי. היא עצמה הצטיינה בקורס ההצלה על גלשן — קורס מפרך ותובעני, שהומלץ לכל תלמידי התיכון להשתתף בו. בקהילה הזאת — שהיתה מוקפת מים משלושה כיוונים — רכישת כישורי הצלה היתה הכרחית. בזכות הפופולריות של חוף הים, ובגלל גלי הצינור הרבים, הוכשרו צעירים מקומיים בהצלה על גלשני שכיבה מיוחדים. זו היתה מסורת ארוכת שנים בבית הספר התיכון בת'אני ביי. הקורס המאתגר הוצע לתלמידים מדי שנה בחודש מאי — אפילו שהמים עדיין היו קרים מזרמי החורף.

כשקמיל היתה בת ארבע־עשרה, היא לא היתה מודעת כלל לסכנות הקיימות בעולם. עד מהרה הפכה לתלמידה הטובה ביותר בקבוצה, שלה ובסופו של דבר זכתה בתחרות השנתית במשך שלוש שנים ברציפות. היא זכרה את האושר והביטחון שהציפו אותה כשניצחה. היא עדיין זכרה איך חגגה את ניצחונה על הגלים שבהם נאבקה תחת השמש הקופחת, איך צחקה עם חבריה בתחושת סיפוק עמוקה מכך שגברה על איתני הטבע. בסיום הקורס תמיד חגגו במדורה על החוף, וכולם צלו מרשמלו — מסורת שמדריכי הקורס עדיין מקיימים, כדי שהילדים יוכלו להתקרב זה לזה באמצעות החוויה המשותפת. קמיל רצתה שגם ג'ולי תחווה את זה, אבל הבת שלה היתה שונה מהילדה שקמיל היתה.

עד לפני חמש שנים קמיל היתה מכורה לאדרנלין: גלשנים, קַיִט־סרפינג, ניסיונות טיפוס מפחידים על סלעים ועל הרים — כל דבר שהחדיר בה תחושת ריגוש של סכנה. ג'ייס היה השותף המושלם שלה, להוט בדיוק כמוה לצאת להרפתקה מסעירה.

הימים האלה חלפו מזמן. האסון עיצב מחדש את אופייה של קמיל, זהירות החליפה את האומץ. חששנות החליפה את התעוזה. איפוק החליף את הפראיות. העולם נראה לה מאיים, שורץ סכנות למי שהעזו בטיפשותם הרבה להסתכן. כל הדברים שאהבה נראו לה שבריריים ומועדים להיעלם באותה מהירות שבה איבדה את ג'ייס.

ג'ולי עיכלה את מותו של אביה בתמימות מאופקת של ילדה בת תשע. היא התאבלה בשקט, ואז השלימה עם העובדה שעולמה לא ישוב להיות כשהיה. אנשים שיבחו את החוסן הנפשי שלה, וקמיל היתה אסירת תודה על כך שיש לה סיבה לשקם את חייה ולהמשיך הלאה.

אבל כשג'ולי הביאה הביתה את חבילת הטפסים והכריזה על כוונתה להשתתף בקורס הצלה על גלשן, קמיל סירבה לכך בתוקף. היו ויכוחים. היו דמעות. ג'ולי רקעה ברגליים והשליכה את עצמה על המיטה. היא האשימה את קמיל שהיא מנסה להרוס לה את החיים.

קמיל חשה צביטה של אשמה. היא ידעה שהפחדים שלה מגבילים את בתה, אבל היא ידעה גם שהם שומרים על ג'ולי מפני סכנה. היא רצתה שג'ולי תיהנה ותרכוש חברים בדיוק כפי שהיא עשתה כשלמדה בתיכון, אבל ג'ולי תצטרך לעשות זאת באמצעות פעילויות פחות מסוכנות. נראה שהיא מצאה דרך להצטרף לקורס ההצלה על גלשן, קרוב לוודאי על ידי שימוש בטריק ישן: זיוף החתימה בטופס האישור.

מעטים הם הדברים החזקים יותר מנחישותה של נערה בת ארבע־עשרה להשיג את מבוקשה. נערה מתבגרת לא תבחל באמצעים כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

קמיל היתה צריכה להיות ערנית יותר. במקום לשקוע בעבודה שלה, היא היתה צריכה להשגיח טוב יותר על בתה. אולי אז היא היתה מגלה מה ג'ולי זוממת: להצטרף בחשאי לקורס הצלה על גלשן במקום לשחק מחניים, או ללכת לשעת לימוד עצמאי, או לעסוק בתחליף בטוח יותר לקורס בחוף הים.

כשג'ייס היה בחיים, הוא וקמיל הקפידו ללמד את ג'ולי לשחות היטב. עד גיל שמונה היא כבר למדה על זרמי סחף ואיך לצאת מהם בשלום: לצוף בעזרת תנועות ידיים ורגליים, להיסחף במקביל לחוף, ולא להיאבק. קמיל עדיין זכרה את ההסבר של ג'ייס. הזרם ישנה את כיוונו בתוך שלוש דקות, אין צורך להיבהל.

כיום קמיל מומחית בבהלה.

היא המשיכה להסתכל על הכביש ומיששה את תיקה בחיפוש אחר הטלפון שלה. היד שלה נתקלה בדברים הרגילים — ארנק, עט, פנקס צ'קים, סיכה לשיער, מסרק, סוכריות מנתה. הטלפון לא היה שם. לעזאזל. היא שכחה לקחת אותו כשמיהרה לצאת לבית החולים.

בית החולים, המקום שאליו פונתה בתה הפצועה בזמן שקמיל הסתגרה בחדר החושך והתעלמה מהעולם. עם כל מחשבה עגמומית היא לחצה חזק יותר על דוושת הגז, עד שקלטה שהיא נוסעת במהירות שמונים קמ״ש באזור שמוגבל לחמישים קמ״ש. היא סירבה להרפות מהדוושה. אם שוטרים יורו לה לעצור, היא פשוט תבקש מהם שילוו אותה.

המילה בבקשה הדהדה ללא הרף במוחה. היא התחננה שזה לא יקרה. בבקשה. בבקשה. לא זה. בבקשה לא ג'ולי.

הנערה בת הארבע־עשרה, החכמה, המצחיקה, היתה כל עולמה של קמיל. אם יקרה לה משהו, החיים ייגמרו. אני פשוט אגמר, חשבה לעצמה קמיל בוודאות מוחלטת. אני אפסיק לחיות. החיים שלי יסתיימו. גמורים, Sans espoir, כמו שפאפא היה אומר.

כביש החוף חצה את האזור המישורי, מעורסל בחיק המסתורין הרוחש של מפרץ צ'ספיק ומרחביו העצומים של האוקיינוס האטלנטי. המפרץ — שהיה מוקף בדיונות מלאות במושבות קינון של ציפורים מקומיות — התעקל פנימה, תחם את הים הסוער ויצר את אחד החופים הטובים ביותר לגלישה בכל רחבי החוף המזרחי. פה, בחוף היפהפה הזה המכוסה חול לבן שתיירים נהרו אליו מדי שנה, התרחשה התאונה של ג'ולי.

קמיל שוב האיצה. היא כמעט הגיעה ליעדה. כעבור חמש דקות היא פנתה בחדות לחניון של בית החולים. המקום העלה בה זיכרונות ישנים וטריים. היא זינקה מהמכונית ופתחה בריצה.

"ג'ולי אדמס," היא אמרה לאישה בדלפק הקבלה. "הביאו אותה לפה מקורס הצלה על גלשן."

פקידת הקבלה הסתכלה על מסך המחשב שלה. "וילון מספר שבע," היא אמרה. "תפני ימינה."

קמיל ידעה איפה הוא נמצא. היא חלפה על פני לוח ההנצחה, לוח ההנצחה לזכרו של דוקטור ג'ייס אדמס. המראה שלו תמיד פילח את לבה.

היא התגעגעה לאביה של ג'ולי בכל יום בחייה, אבל ביתר שאת כשפחדה. נשים אחרות יכלו להישען על בעליהן בשעת אסון, אבל לא קמיל. היא יכלה להישען רק על הזיכרונות המתוקים ביותר. היא מצאה ואיבדה את אהבת חייה בהרף עין. ג'ייס תמיד יישאר בצללי הזיכרונות שלה, רחוק מכדי לנחם אותה בשעת פחד.

והיא היתה מפוחדת כמעט כל הזמן.

היא מיהרה לגשת לווילון מתוך צורך נואש לראות את הבת שלה. היא ראתה תלתלים כהים ויד עדינה שמוטה. "ג'ולי," היא אמרה ומיהרה להתקרב למיטה.

הנוכחים זזו כדי לאפשר לה להתקרב. זה היה סיוט של ממש לראות את הבת שלה מחוברת למוניטורים ומוקפת בצוות רפואי. ג'ולי ישבה במיטה. צווארה היה מקובע בסד, צמידי נייר הקיפו את מפרק ידה, לזרועה חובר עירוי, והיא נראתה עצבנית. "אמא," היא אמרה, "אני בסדר."

זה כל מה שקמיל היתה צריכה לשמוע, את המילים האלה בקולה של הבת שלה. היא נמסה מבפנים וההקלה השקיטה את עצביה המרוטים.

"איך את מרגישה, מתוקה? ספרי לי הכול." קמיל בחנה את ג'ולי מכף רגל ועד ראש. האם היא נראית חיוורת במיוחד? האם היא סובלת מכאבים? לא ממש, חשבה קמיל. היא נראית כמו מתבגרת כעוסה.

"כבר אמרתי שאני בסדר," ג'ולי הדגישה את המילים בגלגול עיניים טיפוסי.

"גברת אדמס," רופא לבוש במדים ירקרקים ובחלוק מעבדה לבן התקרב אליה. "אני דוקטור סוֹלוונְג. אני טיפלתי בג'ולי."

סולוונג הסביר לה הכול באופן רגוע ומסודר, כפי שמתבקש מרופא מקצועי בחדר מיון. הוא הישיר אליה מבט ודיבר במשפטים קצרים וברורים. "ג'ולי סיפרה שהיא נפלה מגלשן ההצלה שלה כשחתרה על הברכיים מסביב למצוף במהלך אימון מהירות. היא נקלעה לזרם נסוג. נכון, ג'ולי?"

"כן," היא מלמלה.

"אתה מתכוון לזרם סחף?" קמיל נעצה מבט זועם במדריך — שעמד בקרבת מקום. הוא לא השגיח עליה? התחמקות מזרמי סחף לא אמורה להיות הדבר הראשון שמלמדים בקורס הצלה על גלשן?

"מתברר שכן," אמר הרופא. "המאמן סוונסון הצליח להחזיר את ג'ולי לחוף. באותו שלב היא היתה חסרת הכרה.״

"אלוהים אדירים." חסרת הכרה. קמיל לא העזה לדמיין את זה. "ג'ולי, אני לא מבינה. איך זה קרה? לא היית אמורה להיות בכלל בקורס ההצלה." קמיל שאפה אוויר. "עוד נדבר על זה."

"המאמן סוונסון הוציא אותה וביצע בה החייאה, והמים שהיא שאפה נפלטו החוצה. היא חזרה להכרה מיד, והביאו אותה הנה לבדיקה."

״אז הבת שלי בעצם טבעה.״

"רק הפילו אותי מהגלשן, זה הכול."

"מה? הפילו אותך? אלוהים אדי —"

"בעצם נפלתי!" אמרה ג'ולי והסתכלה במהירות סביבה.

"החבלה תחלים מעצמה," אמר דוקטור סולוונג.

"איזו חבלה?" לקמיל התחשק לתפוס בדש החלוק הצחור שלו ולנער אותו. "היא קיבלה מכה בראש?" היא נגעה בסנטרה של ג'ולי וחיפשה את החבלה בין התלתלים הכהים זרועי המלח. בקו השיער, מעל אחת מעיניה, היתה בליטה. "איך קיבלת מכה בראש?"

ג'ולי הסבה את מבטה. היא מיששה קלות את השיער הלח המצופה במלח שמעל הרקה שלה.

"ערכנו בדיקה נוירולוגית מדי עשר דקות," אמרה האחות. "הכול תקין."

"לא חבשת את הקסדה שלך?" שאלה קמיל. "איך נחבלת?"

"אמא, אני לא יודעת, טוב? הכול קרה ממש מהר. תעשי לי טובה ותפסיקי כבר להתחרפן!"

רגזנות היתה עניין חדש אצל ג'ולי. קמיל הבחינה בכך לראשונה בתחילת שנת הלימודים. כרגע הרגזנות שלה היתה סימן מעודד שאמר שהיא מרגישה בסדר. "מה עכשיו?" שאלה קמיל את הרופא. "אתה מאשפז אותה?"

הוא חייך ונענע את ראשו. "אין צורך. מסמכי השחרור יהיו מוכנים בקרוב."

ההקלה הפיגה מעט את המתח שלה. "אני צריכה טלפון. מיהרתי לצאת מהבית בלי לקחת את שלי ואני צריכה להתקשר לאמא שלי."

ג'ולי החוותה לעבר התיק שלה עם הסמל של קבוצת הברקודות של בת'אני ביי. "את יכולה להתקשר לסבתא משלי."

קמיל מצאה אותו וחייגה לאמה.

"היי, חמודה," אמרה שֶריס וַנדַרְמִיר. "בית הספר נגמר מוקדם היום?"

"אמא, זאת אני," אמרה קמיל. "אני מתקשרת מהטלפון של ג'ולי.״

"חשבתי שתהיי קבורה בחדר החושך שלך כל היום."

חדר החושך. שיט! חשבה קמיל לרגע, אבל היא התעלמה מהמחשבה הזאת לטובת עניין דחוף יותר.

"אני בבית החולים," אמרה לה קמיל. "ג'ולי פונתה לחדר המיון."

"אלוהים אדירים! היא בסדר? מה קרה?"

"היא בסדר. היתה לה תאונה בקורס הצלה על גלשן. הרגע הגעתי לפה."

היא שמעה את אמה מתנשמת בתדהמה. "אני כבר מגיעה."

"אני בסדר, סבתא," אמרה ג'ולי בקול רם. "אבל אמא מתחרפנת."

עכשיו קמיל שמעה אותה נושמת עמוק מעברו האחר של הקו. "אני בטוחה שהכול יהיה בסדר. נתראה שם בעוד עשר דקות. הם אמרו מה —"

השיחה התנתקה. הקליטה בטלפונים סלולריים בנקודה נמוכה כל כך בחצי האי לא היתה טובה במיוחד.

קמיל הביטה סביב לראשונה מאז שהגיעה. המנהל דְרֶייק לָארסוֹן היה שם. דרייק — החבר שלה לשעבר — נראה מקצועי ביותר בחולצת משבצות, בעניבה ובמכנסיים מגוהצים למשעי. אבל עיגולי הזיעה שהסתמנו בבתי השחי שלו הבהירו שהוא ממש לא רגוע.

דרייק היה אמור להיות מושלם בשבילה, אבל לא מזמן הודתה — קודם בפני עצמה ואחר כך גם בפניו — שמערכת היחסים שלהם נגמרה. ולמרות זאת, הוא עדיין התקשר אליה. הוא כל הזמן רמז שהוא רוצה לראות אותה שוב, והיא לא רצתה לסרב ולפגוע ברגשותיו.

במשך חודשים ארוכים ניסתה למצוא דרך לאהוב את דרייק. הוא היה ג'נטלמן, איש טוב, נחמד, נאה וישר. אבל מאמציה היו לשווא. לא היה ביניהם ניצוץ, לבה לא אמר לה שהם אמורים להיות יחד. היא חשה מובסת כשהבינה שזה לעולם לא יעבוד ביניהם, והיתה מוכנה לחתום את הפרק הקצר והצפוי הזה בחיי האהבה המשעממים שלה. הפרידה ממנו דרשה ממנה דיפלומטיות רבה; דרייק היה מנהל בית הספר התיכון של הבת שלה.

"אז איפה היית כשהבת שלי נסחפה ללב ים?" היא דרשה לדעת ונעצה במאמן סוונסון מבט זועם ומאשים.

"הייתי על החוף, באמצע אימון."

"איך היא קיבלה מכה בראש? ראית את זה קורה?"

רגליו בטשו ברצפה. "קמיל —"

"אז התשובה היא לא."

"אמא," אמרה ג'ולי. "כבר אמרתי לך שזו היתה תאונה טיפשית."

"לא אישרתי לה להשתתף בתוכנית," אמרה קמיל למאמן. ואז היא נפנתה לדרייק. "מי היה אחראי לבדיקת האישורים?"

"את אומרת שהיא לא הביאה אישור?" דרייק נפנה אל המאמן.

"יש לנו אישור," אמר סוונסון.

קמיל העיפה מבט לעבר ג'ולי — שלחייה היו עכשיו אדומות כסלק מעל צווארון הקיבוע. היא נראתה נבוכה, אבל קמיל הבחינה בעוד משהו בעיניה של ג'ולי — ניצוץ של התרסה.