הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
מנהיגים מלידה
37 

מנהיגים מלידה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 330
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

רומן זה מכיל פילוסופיה סדורה המהווה מענה לאתגרי המנהיגות של ימינו
המסרים הפילוסופיים חבויים במעטפת של סיפור על חברה גדולה המצויה בקשיים (ירידה מתמשכת ברווחיות), אשר גייסה מנכ"ל חדש (GERRY), בעל עבר מפואר ומוצלח בניהול. אלא שגם המנכ"ל הזה לא הצליח להביא את השינוי...
יועץ סתרים נכנס לתמונה כדי להאיר "בפנס מיוחד" למנכ"ל את העובדה שמקור המשבר הינו בעובדה שהעולם מסביב משתנה בקצב גובר, אולם צוות ההנהלה הבכיר, המורכב מאנשים מלומדים ובעלי ניסיון בחברה, לא כולל אנשים בעלי תכונות מנהיגות מולדות – ולכן קשה להם לנהל את השינוי העצום שנדרש...
מדברי אדם עולה כי לבתי הספר לניהול ומנהיגות יש שתי בעיות בסיסיות:
הם מלמדים את הקהל הלא נכון
הם מלמדים את התכנים הלא נחוצים כיום
הקורא יוצא לסיור צבעוני ומרתק בעיר קטנה ומסתורית המאכלסת את "בית ספר למנהלי העתיד", בית ספר דמיוני ממש, בעל אמצעים מיוחדים למגוון הנושאים הנלמדים בו (קצת SCIENCE FICTION ) כדי לפגוש את השיטות המיוחדות למיון הצעירים בעלי הכישרון למנהיגות ולהקניית הכלים, סיור מגוון המצית את הדמיון לגבי הדרך לפתח את מנהיגי העתיד ובכלל זה.
• בחירת המנהיגים
• שיטות הלימוד המהפכניות בבית הספר
• התרגול להבשלת המנהיג למשימתו הספציפית
***
בסוף הסיור המטלטל ומעורר ההשראה, פוגש גרי (המנכ"ל ) את המחזור הראשון של בוגרי בית הספר, ואלו אינם אלא צוות ניהולי שאומן במיוחד לבצע את המהפך הנחוץ לחברתו שלו...
רומן זה ונועד לקהל רחב של מבוגרים. לאלו הצמאים למנהיגות ראויה, או כאלו שרואים עצמם ראויים להנהיג... ואולי מנהלי בתי הספר לניהול ומנהיגות ימצאו כאן יותר מרמז לכיוון שכדאי להתפתח אליו...
***
פצוע אנושות חוזר להכרה ונוכח שהוא שכוב על מזרן קש, בצריף מוזנח, במקום לא ידוע.
מוחו מוצף בכאב בלתי נסבל הגורם לו לשוב ולאבד הכרה לסירוגין. הוא מתאמץ לזכור באילו נסיבות הוא נפצע ומה שמו...
מהעבר השני של האוקיאנוס מתמודד גרי, מנכ"ל מנוסה ומוכשר, במשימת הבראה של תאגיד ענק שביצועיו הפיננסיים מידרדרים, מאמציו עד כה לא צלחו.
איש חזון מסתורי בשם אדם סטון מופיע ממקום לא צפוי, ומביא עמו את כל התשובות. באמצעות סבלנות, נחישות, ותיאוריה מקורית של מנהיגות וניהול, הוא פועל בהתמדה כדי לחבר את הכול יחדיו לתוכנית מהפכנית.
התכנית להכשרת דור מנהיגי העתיד.
הרעיונות הפילוסופיים של תכנית זו, שזורים בתוך סיפור מתח איכותי, המביא נקודת מבט חדשה במגמה לפתור את החסך הקיים.
הספר משרטט פתרון מעשי לאחת הבעיות הקריטיות ביותר של דורנו - דעיכת המנהיגות הטבעית בעולם.

דוד אמיר מבסס את ספרו החדש על ניסיונו הרב בניהול בינלאומי של חברות. הוא מפרט את הסיבות שהובילו לירידה התלולה ברמת המנהיגים בדורנו, ומשרטט את הפתרון להכשרת דור מנהיגים ולבניית מאגר מנהיגי המחר.

לאחר שלושים שנות קריירה ניהולית ענפה, בהן ניהל דוד אמיר אופרציות בינלאומיות, יזם פריצות דרך והובילן משלב הרעיון, דרך פתוח הפתרונות עד לשיווקן בכול רחבי העולם
שנים בהן הוא לא רק פסע בהתלהבות בשבילים לא סלולים אלא סחף אחריו את טובי האנשים שיסללו עמו את הדרך למימוש החזון
את מקור גאוותו נעץ בעובדה שהצליח לטפח אנשי מפתח שינהלו תהליכים מורכבים ברגישות, ובהתחשבות במרקם האנושי המגוון שאתו באו במגע דרך קבע
כששואלים אותו "איך אפשר להסתדר עם בליל התרבויות באירופה, עם השמרנות האנגלית, התאטרליות החמה של האיטלקים, הקיפאון הרגשי שמוקרן בארצות סקנדינביה ואווירת הסיאסטה של ספרד"
הוא עונה, "פשוט מאוד, בשעה שמטוסך ממריא לאחד היעדים הללו, תדאג להחליף את התוכנה בראשך ולהתאימה לתרבות שאליה אתה טס..."
דוד הטיף למנהלים שגייס לטפח את דור המנהיגים לעתיד. הוא העביר סדנאות ניהול מיוחדות אשר שמו דגש על האחריות של המנהיג לסחוף את אנשיו, להצית בעיניהם את ניצוצות הסקרנות, האתגר והמוטיבציה בדרך למימוש החזון
ועל הספר אמר "שנים רבות עקבתי אחר ההשפעה של מנהיגות ראויה על תפוקות הארגון ועל הDNA המתפתח בו, הבחנתי כיצד הדרישה ממנהלים הולכת וגוברת עם חלוף השנים, ואיך ההיצע הדליל גורם לכך שהעולם מתפשר על רמת ניהול בינונית
והשאלה שלא נתנה לי מנוח הייתה כיצד מצמצמים את הפער בין איכות הניהול הנדרשת לזו המצויה? בסיפרי זה התשובה שמצאתי לסוגיה זו"

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-349-7
  • גודל (עמ'): 330
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 20/07/2020
  • שם המחבר: דוד אמיר
  • זמין להשאלה: כן

איב

תוך כדי מאמץ לפתוח את דלת ביתנו בשקט מרבי שמעתי את איב קוראת בשמי, כמי שנעור משינה עמוקה. "גרי?" היא זרקה בטון שואל ואני הזדרזתי לחצות את פינת האוכל לכיוון חדר השינה ועניתי בבדיחה נדושה, "כדאי מאוד שזה יהיה אני ולא אף אחד אחר יקירה". איב לא הגיבה, ידעתי שהיא שוכבת, לא ערה אבל גם לא ישנה, ממתינה שאכנס למיטה ואחבק אותה.

את איב פגשתי לראשונה במהלך טיול השוטטות שלי במרחביה המגוונים של דרום אמריקה. היא הייתה בת 19 ואני בן 22, ושנינו היינו מלאי סקרנות לגלות עולם של נופים ותרבויות.

עם סיום לימודי ההנדסה ובטרם אחל בקריירה מחייבת החלטתי לצאת ולנדוד בתרמיל גב ומעט מזומנים. תמיד רכשתי רק "כרטיס לכיוון אחד" כדי להתגלגל בגמישות. הייתי תאב לגלות תרבויות, להכיר אנשים חדשים ככול שהזדמנו בדרכי. אהבתי כשהזדמן לי לחבור למטיילים מארצות שונות, להשתלב איתם לאורך כברת דרך מסוימת ולבסוף להחליף פרטים אישיים לשמירה על קשר (מה שלמעשה לא ממש קרה), ולהיפרד להמשך השוטטות.

הגעתי להוסטל בלימה שבפרו. חבורת צעירים צרפתית, קולנית במיוחד, גדשה את הלובי העלוב בהמתנה לרישום שנעשה בעצלתיים טרם קבלת המפתחות לחדרים. אמנם דאגתי להתקשר ולשמור מקום בהוסטל, אולם ידעתי שבפרו אין זו ערובה לדבר, ובקלות רבה תגרום קבוצה זו לתפוסה מלאה ואני אצטרך לחפש מקום אחר להעביר בו את הלילה. לכן ניגשתי לדלפק ובספרדית הרצוצה שבפי ביקשתי מהפקיד, שהיה לא אחר מאשר בעל הבית בכבודו ובעצמו, לאתר את ההזמנה שלי.

הוא חייך אלי בשיניים צהובות מעישון, עיניו קרנו בטוב לב כשהסכים איתי במילים קצרות שאין הוא רוצה לעכב אותי עד שיסיים עם כל הקבוצה, הושיט לי מפתח וביקש שאחזור בעוד כשעה להירשם.

בחדר שקיבלתי היו שמונה מיטות בשתי קומות, חדרי הרחצה המשותפים לכמה חדרים היו מחוץ לחדר. בחרתי מיטה בקומה התחתונה, בפינת החדר. זו הייתה האופציה המקסימלית לפרטיות בתנאים הנתונים. הנחתי את תרמילי והחלטתי להזדרז ולהיכנס למקלחת קרה בטרם יציפו אותה המטיילים הצרפתים.

כשחזרתי גיליתי שהחדר התמלא בתרמילאים מצרפת. שמחתי על ההזדמנות לחלוק את החדר עם הכנופיה הצבעונית הזו, השתרעתי על המיטה והקשבתי לשיחה הקולנית. צלילי השפה מצאו חן בעיניי, הם היו כה שונים מסגנון הדיבור שהורגלתי בו. הצעירים דיברו בלהט, מחצינים את רגשותיהם. השתעשעתי בניסיון לדמיין על מה הם מדברים עד שהעייפות הכריעה אותי ושקעתי בנמנום.

טלטול המיטה העיר אותי, ראיתי אותה מטפסת למיטה שמעלי, וגם היא הבחינה שהתעוררתי. "Pardon" היא התנצלה בשובבות והנחיתה את תרמילה על המיטה, ולאחר מכן קפצה לרצפה, הושיטה יד קטנה לפני ואמרה הפעם באנגלית "I am Eave".

אחזתי בידה, ובהביטי הישר לתוך עיניה ועניתי "Garry, very pleased to meet you". מכאן ואילך קלחה השיחה משל היינו חברים ותיקים, דיבור של שני צעירים משוללי עכבות ששמחו לגלות זה את זו. מדבריה למדתי שהחבורה הגיעה לפרו לטיול קצר של שלושה שבועות. סיפרתי לה על המסעות שלי ועל כך שאשמח לאפשרות להצטרף לקבוצתם. היא הכירה לי את חבריה וכך הייתי חלק מהחבורה וסייעתי להם בתכנון המסע במרחבי פרו.

הפעילות הראשונה הייתה רפטינג בנהר האַפּוּרימָק הגועש, במקטע שבו מימיו סוערים במיוחד (מה שמכונה "וויט ווטרס"). אני התנדבתי לשבת בקדמת הסירה והמדריך ניווט מאחור. כבר בדקות הראשונות הגענו לקטע סוער מאוד, המדריך חילק הוראות וכולנו כרכנו את רגלנו בחבל שבסירה כדי לשמור את עצמנו בתוכה. אבל באחד העיקולים התנגשה הסירה בסלע וכולנו, לרבות המדריך, עפנו מהסירה אל המים הסוערים. בזכות ניסיוני הקודם לא איבדתי זמן וריכזתי את כל כוחותיי בחתירה לכיוון הסירה שהתרחקה מעט, והמדריך שחה בעקבותיי. הצלחתי לטפס ראשון לסירה וסייעתי למדריך, ומיד התחלנו למשות את האחרים. חיפשתי את איב, וכשראיתיה הושטתי לה את המשוט. היא סירבה לקבל עזרה וחתרה בידיה הקטנות בעקשנות עד שנאחזה בחבל הסירה. היא חייכה חיוך שהבהיר לי שהיא רוצה לטפס בכוחות עצמה. החזרתי את ידי המושטת וחייכתי כמי שאומר "מחפשת אתגרים... בבקשה". לאחר שני ניסיונות כושלים נכנעה איב ובחיוך שובה היא ביקשה את עזרתי. משכתי אותה אל תוך הסירה והיא נשקה על לחיי ואמרה Mercy. הרגשתי שכל העולם עד לרומן שהתנהל בלב הנהר הסוער, אם כי למעשה כל אחד היה מרוכז במלחמתו האישית כנגד המים הגועשים, ואיש בוודאי לא הבחין איך החץ של קופידון ננעץ בנו באותו הרגע ממש.

שלושה ימים נמשך מסע הרפטינג, זמן אידיאלי להתהדקות הקשר. בלילות פרשנו אל אחד האוהלים שהיו פרוסים על גדת הנהר, במקום שבו הגדה הייתה רחבה דיה. חלקם היו אוהלים גדולים וחלקם אוהלי סיירים. ברור שבחרנו אוהל סיירים והתחבאנו כמו במאורה עד למשט השחר, מתעלמים מההערות המתבדחות של חברי הקבוצה.

איב שפעה חיות, ובניגוד לגזרתה הדקה והשברירית התגלתה כדמות נמרצת ובעלת חוסן פנימי מעורר התפעלות. ככול שחלפו השעות במחיצתה התחזק המיזוג ונפלו כול החומות.

מסע הרפטינג הגיע לקיצו מהר מדי והיה לי ברור שאני רוצה עוד אתה, ולכן המשכתי להתלוות לקבוצה, ושלא כהרגלי נתתי לקשר בינינו להתהדק, נכרך בקסם שקרן ממנה בנחישות שבה עודדה את חבריה לקבוצה בטרקים הארוכים, שתבעו מאמצים וכפו תנאים קשים, כמעט תמיד עם חיוך מלא חיוניות וחינניות.

באחד הבקרים, כשהתעוררה בתוך אוהל קפוא, בתנאים בלתי מפנקים בעליל, הייתה היא שהתנדבה להכין קפה שריחו מעורר מתים ולצעוק בחדווה, "קומו לנשום את האוויר הצלול, הקפוא, יש כאן הכול חוץ מהקרואסונים."

נשביתי בקסם שהיה כה חדש ומרענן עד שלא הבנתי כיצד חלפו הימים, וכבר תם זמנם של חברי הקבוצה והם עמדו לשוב לצרפת. נפרדנו כמו שני צעירים מאוהבים, החושבים וחשים שהחיים הם לנצח. לא הייתה רגשנות יתר בפרידה, אבל באגרופי שמרתי את הפתק עם פרטי הקשר שהיא כתבה עבורי...

המשכתי במסעי בפרו עוד שבוע, שבמהלכו לא ראיתי נוף ולא חוויתי דבר מלבד המחשבות עליה. תחילה דמיינתי את מסעה הביתה לצרפת. עד אז לא יצא לי לבקר באירופה כלל, אבל ממה שראיתי בסרטים יכולתי לדמיין אותה פוסעת בבוקר ברחובותיה הרומנטיים של פריז, משתהה בבית קפה פינתי ללגום לקפה קצר עם כריך גבינה בבאגט פריך.

כעבור כמה ימים הנחתי שהיא כבר הגיעה לביתה, אז נכנסתי לאינטרנט קפה כדי לבדוק אם היא שלחה לי מייל, ומאוד התאכזבתי מכך שהיא לא... חיפשתי ברשתות החברתיות ומצאתי שלל תמונות שהיא שיתפה, שמחתי מאוד לגלות שבשלוש תמונות הופעתי גם אני...

כעבור יומיים נוספים נשברתי ושלחתי לה מסר קצר, "אני מתגעגע, אני מאוהב," כתבתי בגילוי לב שלא היה קל לי. בתום אותו שבוע קניתי כרטיס טיסה לפריז, ומאז לא ידעתי רגע של בדידות. חלפו ארבע עשרה שנים יחד, ידענו עליות ומורדות, אבל תמיד עם אהבה והערכה הדדית. קשר שהתחיל בתשוקה עזה התחלף עם הזמן להרגל נעים של חיים בצוותא, שגרה שבה שמחנו עד מאוד לבלות את כל זמננו הפנוי יחד.

ההרמוניה נמשכה עד לשנה האחרונה, שבמהלכה חל שינוי מהותי שעקר את החדווה שידענו יחד. האוויר בינינו היה רווי בחילוקי דעות שלא לובנו (אולי מכיוון שלא ידענו איך להתווכח, אולי כדי להימנע מאי הנעימות ואולי מפחד מפני מה שעשוי להיוולד בתום הוויכוח). כך או כך, נותרו חילוקי הדעות תלויים באוויר, בלתי פתורים. אכן הייתה זו שנה שוחקת ובלתי מעצימה.

התפשטתי והחלקתי אל מתחת לסדין. חלוק דקיק הפריד בין גופי הערום לגופה החמים. היא שכבה בגבה אלי ואני כרכתי את ידיי סביבה ונצמדתי ככל הניתן, נושם את ריח שערה ונוכח פעם נוספת עד כמה אהבתי את החיבור הזה לאיב.

ידיי עיסו את איבריה בחוסר התחשבות, כמעט בחוצפה בהתחשב בכך שהיא הייתה רדומה. איב לא נשארה אדישה ועד מהרה הסתובבה והטביעה את שפתיה בשלי בנשיקה עמוקה וממושכת. טעמה היה מעורר אבל כשנפרדו שפתותינו היא לחשה: "בוא נישן גרי, יש לי יום מאוד עמוס מחר".

הבנתי, זו הייתה השגרה לאחרונה, הרגשות היו שם, וגם המשיכה המינית נותרה בעינה, אבל דברים רבים העיבו ומנעו את החיבור האינטימי שכה אהבתי. ליטפתי את ראשה שנח כעת על כתפי עטפתי אותה בידי השמאלית והרשיתי לה לשוב לישון.

היא נרדמה בן רגע, ואני המשכתי להרהר שעה ארוכה, מעלעל באינספור הרגעים שלנו, בחיבור הטבעי שהיה מנת חלקנו, השיתוף המלא והאופן שבו השלמנו זה את זו, זורמים בטבעיות מעוררת קנאה, וכן, גם בנתק שחל בינינו בשנתיים האחרונות, נתק שכל אחד מאתנו בחר להדחיק משל אינו קיים.

לא ידעתי איך להחזיר את הגלגל לאחור, אבל גם האופציה האחרת נראתה לי בלתי אפשרית. לא יכולתי לדמיין אותנו מביאים את הקשר לסיום, ובאותה המידה לא יכולתי לחשוב שכך יראו חיינו... הסקתי שחיי זוגיות אינם מתכון שמתקיים לעד. ניסיונם של חבריי אשר נולדו להם ילדים היה שהקשר הזוגי הפך למשפחתי והרומנטיקה קיבלה תפנית לרוטינה מכאנית נטולת השראה, אם כי החום המשפחתי העניק פיצוי נאות. מכל מקום, חשתי כי המוסד הזה הקרוי נישואין אינו מנגנון שפוי, שכן הקשר הזה דורש משני אנשים שונים בתכלית (גבר ואישה) להישאר מסונכרנים לאורך שנים ארוכות, וספק אם דבר כזה בכלל אפשרי.

בשעת בוקר מוקדמת נכנעתי לעייפות ונרדמתי בלב כבד.

***

כשהתעוררתי המטבח הדיף ניחוחות טיגון, איב כבר שקדה להכין את ארוחת הבוקר. קפצתי למקלחת כדי להתאושש ותוך דקות והצטרפתי אליה.

שוחחנו על התערוכה החדשה שאיב עמלה בעיצובה, היא הייתה מוכשרת מאוד בכל מה שנגע לאסתטיקה ועיצוב, והפעם הייתה זו תערוכת פרחים. במשך כחודש לפני שהחלה במלאכת העיצוב היא למדה היטב על סוגי הפרחים והתכונות המאפשרות להם לפרוח בסביבתם הטבעית, שהיא לעתים רוויה במים ולעתים שחונה או סלעית. היא קראה חומר רב שכלל תכונות מרפא של צמחים מסוימים ואפילו אגדות עם אשר כרכו צמח מסוים להיסטוריה עתיקה, למעשה גבורה או לתופעת טבע. היא התלהבה מאוד מזן הצמחים הטורפים, אשר מנגנוניהם מתוחכמים ומלכודותיהם משוכללות וכמעט דמיוניות, ולכן החליטה להקדיש אזור מיוחד לצמחים אלו וליצור סביבה טבעית, הכוללת גם את הקורבנות הטיפוסיים של צמחים אלו. היא טרחה בכל פרט וניכר בה שפעלה מתוך התלהבות שסחפה את יתר אנשי הצוות אשר נרתמו לממש את דרישותיה.

תמיד הערצתי את היסודיות שלה, את יראת הכבוד שבה נהגה בכל נושא שבו נגעה. המסירות הטוטאלית הזו, החשיבה על הפרטים, ההתייחסות האישית לכל מרכיב בפרויקט ודברים שבאו לידי ביטוי ביצירתיות בביצוע ובהצלחת הפרויקט.

לא פלא שאיב קטפה פרסים רבים, כפי שמעיד ארון הגביעים, שמוקם מטעמי צניעות במרתף, וכבר לא הכיל את הגביעים הרבים.

אני נמנעתי מלדבר על עבודתי, עסקים נראו לי נושא פחות מלבב לפתוח בו את הבוקר, הפרחים היו ללא ספק נושא הרבה יותר נעים, מה גם שלא היה לי שום דבר להתגאות בו. לדבר על הקשיים נראה לי כמו רטינה שלא תוסיף לי שום כבוד.

סיימנו לאכול ולקחנו עוד כמה דקות כדי ללגום אספרסו שני ואז נפרדנו, כל אחד לדרכו, כל אחד והמחשבות שלו, אם כי יכולתי להתחייב כי באותו רגע היו מחשבותינו זהות...

במונית קיבלתי טלפון מידידי הוותיק והיקר, ג'ואל. שלא כמוני, הוא היה במצב רוח טוב והציע להיפגש בערב. הייתי צריך חבר קרוב כדי לשתף את הרהורי לבי ושמחתי להיענות בחיוב להצעתו

***