הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
0
3
3
4
2
5
8
1
גם ב - Kindle
ממלכת האי רצון
42 

ממלכת האי רצון


דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
4.4
ממוצע
1
0
2
0
3
3
4
2
5
8
1
42 
42 
גודל (עמ'): 391
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

אדם ברוק, פסיכיאטר בן 37, נדרש לאבחן את אנה, נערה חידתית ויפהפייה בת 17 החשודה ברצח אִמהּ, ולהכריע אם היא כשירה לעמוד לדין. הוא נתקף אי־נחת מעיקה שממלאת את ישותו, ונפרד מבת זוגו האוהבת מרים. בהתכנסותו אל תוך עצמו הוא שוקע במעין מסע אל העבר, אל חייו עם ארנסט, אביו המאמץ, מנהלו של מוסד לחולי נפש כרוניים, ואל דמויות החולים ששהו בו. על מפתן ביתו של ארנסט במוסד הונח אדם זמן קצר לאחר לידתו, כנראה בידי אמו, שאדם, מנעוריו, מחפש אחריה בכפייתיות בלילות. 

בזקנתו חלה ארנסט ואינו מדבר, ואדם יוצר קשר הולך ומעמיק עם מלכיור פרואן, חבר נעורים של אביו, שלימים היה מרצה של אדם באוניברסיטה, וכעת הוא השופט במשפטה של אנה.

ביד בוטחת אורגת איה קניוק את חוטי העלילה מן ההווה אל העבר ובחזרה. בהדרגה נפרשים הקשרים בין הדמויות, קשרי חברות וקשרי דם. היחסים בין הורים לילדיהם תמיד חסרים, פגומים או מעוותים, ואילו הקשרים החלופיים, ה'מאומצים', מספקים לעתים חיוניות ונחמה. מצבו הקיומי הבסיסי של האדם הוא הבדידות, בינו לבין גופו, בינו לבין תודעתו והשתקפויותיה בעולם.
אט אט נפרמים חייו של אדם, עד כדי התפוררות מוחלטת. אולם בתוך התהליך המפרק יש גם הרכבה מחדש ובנייה. האם יצליח למצוא פתרון לחידות חייו? האם יפרוץ את בדידותו בממלכת האי-רצון?

כוחו הגדול של רומן הביכורים העמוק והמורכב הזה הוא בתיאור תנועות הנפש והתודעה, עד לנימי הנימים הדקים ביותר. קניוק מקלפת שכבה אחר שכבה את עורו של האדם וחושפת את הּפְנים בלשון ייחודית ואינטנסיבית וברגישות נדירה.

המשך קריאה
  • ISBN: 31-9005413
  • גודל (עמ'): 391
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 08/01/2018
  • שם המחבר: איה קניוק

יבבת סירנה החרידה את השמיים השחורים. הרופא התורן ציחקק עם הנהג. המתמחה הצעיר הביט עליהם נדהם. הרופא, שהבחין במבטו, חייך אליו וטפח על כתפו. "אז מה, אנחנו נראים לך גסי־רוח? מתבדחים לנו כאן בנחת בזמן שאשה מתבוססת בדם?" המתמחה האדים ולא ענה. הסירנה, שעדיין לא היה מורגל בה, ניקבה את עור התוף שלו. מבעד לעובי החושך היה ניתן להבחין באורות.

"זו הפנימייה", אמר פתאום הנהג, והשניים הפנו את מבטיהם.

"מכיר?" הסתקרן הרופא. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים יחד.

"פעם רצו לשלוח לשם את בת אחותי. היו בעיות בבית ואחותי רצתה שהקטנה לא תהיה שם איזה זמן. היא שמעה על הפנימייה הזאת, ואני אמרתי לה שאם היא לא רוצה שהבת שלה תהיה בתולה זקנה שחיה ברחוב ומבשלת עוף לחתולים, שלא תשלח אותה לשם. זה מקום, לא היית מאמין. אשה זקנה מחזיקה בנות יהודיות כמו במנזר. כשעבדתי במוניות הייתי מביא מאשדוד את אחותה של המנהלת. טֶקסי סְפישל לא על חשבונה זה בטוח. מה אני אגיד לך. בלילה נועלים אותן בחדרים. אלה בנות צעירות. בנים אסור, וטלפונים מותר רק כשהמכשפה מאזינה. אין טלפון נייד, ועל אינטרנט אין בכלל מה לדבר. ממש בית־סוהר. והבנות האלה, מה אני אגיד לך, לא בריא שם זה בטוח, לא טבעי. תודה לאל שבעלה הנבלה עזב את הבית והיא לא שלחה אותה לשם".

"הנה זה", הוא הצביע אל מקום לא מוגדר. האמבולנס עצר ברחבה קטנה מרוצפת. כמה מכוניות חנו שם צפופות, ביניהן מכונית משטרה. השער היה מואר בפְלוּאוֹרֶסצֶנטים. הרופא נשם עמוקות וכל הבעתו השתנתה. מרוכז, תנועותיו מיומנות, ירד בקפיצה וקרא למתמחה. "קח נשימה", אמר לו, "אני יודע שזו פעם ראשונה, ואל תדאג, אני אגיד לך בדיוק מה לעשות". המתמחה חשב לעצמו, למה אני תמיד חייב שיראו עלי הכל. הוא קפץ אחרי הרופא, ושלושתם מיהרו דרך השער לכיוון הבניין המואר. אשה מבוגרת נמוכת קומה עמדה בכניסה. ניכר שניסתה לדבר, אך המלים לא יצאו. לבסוף הצביעה לעבר הצד האחורי של הבניין. "אוֹי וֵיי", עוד הספיקו לשמוע בריצתם בתוך החושך. זרקורים של המשטרה סרקו את הקרקע. "הֵי, הנה־הנה", נשמע שוטר בעל קול של ילד. על האדמה שכבה פרקדן אשה. עיניה פקוחות למחצה. פניה לבנות. שמלתה מופשלת. הרופא התורן לא היה צריך לבדוק אם יש לה דופק כדי לדעת שהיא מתה. "בוא, חביבי, יש לנו עבודה", אמר למתמחה. המתמחה ההמום לא זז.

"המת הראשון שלו", הסביר הרופא התורן לשוטרים וחייך למתמחה, "בוא, קדימה. אל תדאג, לכולם קשה בהתחלה".

מתמיד ידע אדם שבתוכו פנימה יש גוש דחוס של משהו הדוחק בו והולם עמוק תחת שלוותו. לעתים כינה אותו בוֹר ולעתים סיכוי. וכך היה מיטלטל עד שמשהו קרה בחייו. לא אירוע מסוים. אולי הצטברות השנים, אולי היחלשות המרקמים, אבל יום אחד עלה האי־שקט הזה והציף את האיברים ואת החושים, והישות כולה התמלאה אי־נחת.

ועוד זמן עבר, שבו נהג אדם את מנהגיו ואת ימיו, ורק רעיון מוזר עלה בו, עיקש ותלוש, שרצונו לכתוב סיפור. כך פתאום ללא סיבה או הֶקשר. ומשעה שעלה, סירב לפוג.

הוא רצה לכתוב סיפור על משהו שידע אותו ידיעה רחוקה, שאינה מגולמת בצורה. אם מישהו ממכריו הלא רבים היה רואה אותו, היה מוצא שקורן ממנו דבר־מה זר ולא אופייני שכן היה אדם מופנם מאוד, ושמור, ואילו עתה הוא מזוג חוסר־מנוחה תמידי, מהבעת פניו הפרועה ועד לאיבריו הארוכים המתפזרים בגולמניות לכל עבר.

אף שחש מבוכה במצבו החדש, אהב את הקול הרוחש בו, המתדפק על כתליו – כי משעה שפרץ, ידע שתמיד רצה בו ונזקק לו שיתפרץ.

הוא לא הסביר מדוע ביקש כמה ימי חופשה מן העבודה. לא הבין בעצמו. ימים שלא עשה בהם שום דבר מיוחד מלבד לישון ולקרוא. ביום האחרון מילא חובות שונות, שילם תשלומי עירייה, קנה בטרייה נוספת למחשב הנייד שלו, דבר שרצה מזמן ולא התפנה אליו. ואז נזכר שיש לו חוב לספרייה העירונית. הוא נסע בקו 18 והגיע וירד בתחנה. עלה במדרגות של בניין הספרייה ונכנס, וחשב שהנה חופשתו תיכף מסתיימת ולא עשה בה דבר.

בצאתו מן הספרייה חלף על פני בניין בית־המשפט הסמוך, ועלה בדעתו להיכנס ולצפות בְּמשפט. כפסיכיאטר היה עד מומחה במשפטים שונים, אבל מעולם לא נכח במשפט שלא שימש בו בתפקיד זה.

הוא בחר אולם באקראי, נכנס והתיישב. האולם היה קטן ורק קומץ אנשים נכח בקהל. שופטת, ולצידה קלדנית. על דוכן הנאשמים שתי נשים לא מאוד צעירות וגבר מבוגר. שוטר נתן עדות.

שלושת הנאשמים היכו אותו בשעת מילוי תפקידו, קראו לו נאצי, התלונן, העוכרי־ישראל האלה, שביום של פיגוע מפגינים בעד הרוצחים.

אדם ביקש לצאת, אך לא רצה להסב תשומת־לב ולהפריע בעת מתן העדות. בקהל הבחין בכמה אנשים שנראו לו בדיוק כמו השלושה שעל הדוכן. להוטים, כועסים ומלאי ביטחון. הסנגורית קמה ושאלה את השוטר אם הוא יודע על מה היתה ההפגנה. השוטר אמר שהוא לא צריך לדעת, זה ברור. "האם היתה זו הפגנה לא חוקית?" המשיכה ושאלה. מישהו בקהל שאל, "ואם היא חוקית, היא חוקית? הרי לא זה העניין, כי החוק הוא לא צדק". הסנגורית הסתובבה לאחור ואמרה, "רוֹנִי לא עכשיו", וחזרה והפנתה את מבטה, "כבוד השופטת, סליחה". "די כבר עם זה", אמרה השופטת והקלדנית נקשה. אדם ניצל את ההזדמנות ויצא.

חשב לעזוב, והחל לפסוע אל עבר היציאה. אבל אז נמלך בדעתו ועצר, הסתובב אנה ואנה, עלה וירד בין הקומות, ולבסוף נכנס לאולם אחר.

קהל גדול התאסף בו למרות החום הכבד. משפטה של הבחורה, שזוהתה באמצעי התקשורת כנערה בעלת פני המלאך שרצחה באכזריות את אִמהּ, עורר סקרנות רבה, ואנשים התדפקו על דלתות הפלדה הרחבות, עד ששוטרים צעירים וחסונים סגרו אותן וחסמו את המעבר. אוויר מהביל חדר פנימה מבעד לחלונות הרחבים, הקרועים לרווחה לאורך קירות מתקלפים. מזגן לא היה ואנשים נופפו בעיתוני היום כבמניפות. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים והקהל נעמד על רגליו. דלת נפתחה בקצה האולם. השופט פֶּרוּאָן נכנס וצעד לעבר הבימה המוגבהת, העיף מבט פזור סביבו כמוודא שאכן הגיע למקום הנכון, ורק אז התיישב במקומו. משני צדיו התיישבו השופט זכריה והשופטת דלל, שאדם הכיר ממשפטים אחרים ששימש בהם כעד. את השופט מלכיור פרואן זכר אדם בבהירות. הוא למד אצלו בקורס שעסק בפילוסופיה של המשפט, במסגרת הרחבה של לימודי הרפואה שלו.

הקהל התיישב בהדרגה. האוויר עמד. הדלת בקדמת האולם נפתחה, ושתי שוטרות הובילו את הנאשמת פנימה. היא צעדה במהירות ולא הביטה לצדדים. לפתע עצרה. שתי השוטרות נעצרו גם הן. אחת מהן משכה בזרועה של הנאשמת בתנועה לא סבלנית, אלא שהצעירה היתה מסומרת למקומה, והשוטרת ויתרה והסתכלה חסרת־אונים בחברתה.

אדם ישב בקצה השורה, ליד המעבר, והיה יכול לראות אותה מקרוב. פניה הצעירות היו קשות וחיוורות, עיניה נעוצות בקהל. אדם כינס את רגליו הארוכות, אסף את עצמו מהלוך־נפשו הפזור, ומבטו שוטט עד שנח על איש צעיר מאוד יפה־מראה. עיניו של הבחור בורות שחורים, נוצצים, מבעו קשוח וממוקד בנערה. ושוב הסתכל בה אדם. ובבחור. עיניהם היו מצולבות. מבטיהם לפותים. חיוורונה הלך והחריף. הזמן נמתח ונמתח, ואז בבת־אחת חזר צבעהּ והתרככו זוויות פיה, והיא המשיכה בצעדים מהוססים והתיישבה בכיסא המיועד לה וצווארה מוטה מעט הצידה. מושיטה את הצוואר לתליין, חשב. הקשיוּת נעלמה לגמרי, ובפניה היה משהו מרוחק ולא ממוקד.

החום הלך וגבר, ריח הזיעה היה ספוג בכל. כפות ידיו היו לחות והוא תחב אותן לכיסיו, אגב כך פגע מרפקו בגבר בעל חזות עבה שפלט ברגזנות דבר־מה שלא שמע בבירור. השופט פרואן השעין את זרועותיו לפנים באיזו רפיסות, אולי בגלל החום, אצבעותיו הפרושות אחזו בקצה הדלפק. אדם הבחין כי ציפורניו של השופט אכולות עד לשורש, וקצות הבשר חשופים.

בתקופת הלימודים התגורר עם שני שותפים. אחד מהם, בווידוי שגרתי – תמיד תמה אדם מדוע התוודה דווקא בפניו, הוא שאינו מעודד כל קרבה – אמר, הידיים הן הפָּנים של הנפש, השער שעוברים בו הכי הרבה עצבים, הכי הרבה אינפורמציה, הן המקום שבו הקיום שלנו כולו נאסף לנקודה אחת, הן מושטות החוצה, לקשר, בלעדיהן לא היתה אהבה, לא היה דבר. כך אמר וידיו התרוצצו הנה והנה, ופניו הזיעו, ואדם חשב, מלים, קליפות עבשות. הרי כל מה שהוא צריך זה חיבוק ממישהו או ממישהי, ולישון קצת. שוב נשאב מבטו לציפורניו של השופט פרואן. הציפורניים הרי מתחדשות ללא הרף. גם אחרי המוות הן ממשיכות לצמוח. הוא קירב את ציפורניו־שלו אל עיניו והסתכל בהן, כוחות מחודשים זרמו לתוכו והוא התרווח בכיסא העץ.

איש בעל שפם עבות וסנטר כפול התיישב בשורה לפניו. הוא הגיע באיחור, סיגר כבוי תחוב לו בפיו הבשרני, ובדרכו לכיסא דחף אשה בגיל העמידה ששלחה אליו מבט זועם. הוא נשען לאחור, חיוך הזדקר על פניו הוורדרדים, העיף מבט סביב ופלט גיחוך קצר ויבש. אדם ידע בוודאות מתמיהה ומדויקת להפליא שהיה יכול להרוג אותו, כך סתם.

ואז נתפס בדמותו של הסנגור. נועם דרור, שמע מישהו מאחוריו מלחשש את שמו. כמה הוא צעיר. בטח רק סיים את ההתמחות וכבר משפט כזה, חשב בהערכה. במעורפל שמע על המקרה. כמעט לא קרא עיתונים, אלא שזכר משהו, אולי שמע ברדיו, אבל לא היה בטוח. כל־כך מיעט לעקוב אחר המתרחש בעולם החיצון.

הסנגור רכן מעל לנאשמת, ככל הנראה הורה לה לקום, אבל היא הרימה את פניה אליו בתימהון. עכשיו דיבר אליה ארוכות. תחילה נדמה שאינה מקשיבה, אולם כעבור שניות אחדות קמה בכבדות ונעמדה, גֵווה היה קמור וכתפיה מכונסות. אדם ראה שהיא נמוכת קומה.

"האם את מודה באשמה המיוחסת לך?" שאל השופט.

היא הרימה את ידיה שהיו שמוטות לצד גופה וכרכה אותן סביבה.

ועבר זמן.

"אנה", חרק קולו של הסנגור בחלל השֶׁקֶט. "אנה", אמר שוב וקולו התפורר לתוך האוויר. אדם מתח את צווארו. פניו של הסנגור הצעיר היו אדומים מאוד, ואדם ראה כי הוא משקֵע את עיניו ללא הרף בנאשמת, שלא הסתכלה בו או בשום דבר אחר.

"אני... אני לא יודעת, אני מצטערת". קולה היה מפתיע, עמוק ומבוגר בתוך גופה הצעיר.

"אנה, את חייבת לענות, את חייבת", אמר הסנגור, סמוק כולו, ואולי צעיר יותר מדי למשפט כזה.

"אני חייבת?"

"כן", ענה השופט, "את חייבת".

היא הרימה את ראשה והפנתה אותו, אלא שתנועתה כמו לא הובילה לשום מקום. השקט נמתח כמו מסטיק. אדם שמע את לבו, ולרגע פעמו בקול לבבות הכל. ואז שמע את קולה, ובבת־אחת חש ביתר שאת את אוויר הקיץ, עבה ואינסופי.

"אבל... אני לא... אני לא יכולה. אני מצטערת".

הביט בה שוב. עיניה היו מרוחקות זו מזו, אפה דק אך לא קטן, אבל מה שמשך את תשומת־לבו היו שפתיה. צבען אדום־סגול, אם כי היה בטוח שאינן משוחות באודם, לחלוחיות ועסיסיות למראה, זרות בפניה החיוורות. צוף, חשב. צוף שרוצה לפרוץ החוצה מהחרכים הדקיקים המרושתים בשפתיים. יצריוּת חרישית, לא צפויה, מתפרצת, היתה במראֶהָ המסוגף משהו.

"האם את מודה באשמה המיוחסת לך?" צלף שוב השופט פרואן.

היה נדמה לאדם שעבר זמן רב עד ששמע את קולה העמוק, המתמיה. "כן, אני חושבת... כן".

"אבל אנה", התפרץ פתאום הסנגור. פניו הצעירים, המכוסים עדיין פצעי בגרות, תפוחים מהתרגשות.

השופט הרים את ראשו והביט עליו בתשומת־לב. אנה הֶרְסְט עוד עמדה מכונסת וידיה חובקות את גופה, ואז כמו התעצמה אחיזתן של הזרועות למין לפיתה, והיה נדמה לאדם שבתנועה זו היא מבקשת להיעלם.

"אדוני הסנגור, בפעם האחרונה, מה מתרחש כאן?"

"כבוד השופט", עיניו של הסנגור התרוצצו בין פניה של אנה הרסט לפניו של השופט. "אני... אני לא מבין, אני לא יודע, אנה... אבל הרי לא עשית את זה, את אמרת לי..." קולו התרסק אל תוך הדממה, נשימתו כָּבְדָה והוא הרכין את ראשו.

"אולי כדאי שאדוני יירגע", אמר השופט בקול שקט ושטוח.

"כבוד השופט", אמר הסנגור ושלח את ידו לעניבתו בתנועה לא רצונית, ניסה לסדר אותה ללא הצלחה, "אני זקוק להפסקה כדי לשוחח עם מרשתי". המלים הרשמיות נשמעו מאולצות בפניו המוכים.

"נתכנס מחרתיים באותה שעה", רעם קולו של השופט, "עד אז אני מצפה ממך להגיע לתמימות דעים עם מרשתך. האם אני מובן?"

נועם דרור הינהן בלי קול וראשו עדיין שמוט אל עניבתו. השופט קם על רגליו.

"כבוד בית־המשפט", רעם פקיד בית־המשפט, והשלושה נעלמו בפתח הדלת שנפתחה לקראתם.

כשעזב את בניין בית־המשפט החליט אדם לצעוד לביתו ברגל. צללים רכים התגנבו לתוך החום הניגר. רוח קלה טופפה על פניו והוא חש עצב. הרגע הזה, היום שנשפך אל תוך הלילה, הטפטוף העדין של החושך אל תוך האור, מילאו אותו עצב ושקט גם יחד. הוא הלך לאטו, גמע את הקרירות שריככה את שריריו. לפתע שם לב שהוא רעב והגביר את צעדיו.

האם מרים תהיה בבית? הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת. דממה, חשב בהקלה, ופתח במפתח ונכנס. בפינת הישיבה עמדו ספה לא רחבה, שולחן קטן, ובזוויות ישרות ניצבו כורסאות משני הצדדים. על הספה ישבה מרים, על־ידה דלקה מנורת שולחן קטנה באור עמום. שתי כוסות מלאות יין אדום היו מונחות על מפיות עגולות בצבע שחור, כוס אחת לידה, האחרת ליד הכורסה הריקה. חייכה אליו.

"לא הדלקתְּ אור", אמר. פיה הרחב והיפה התכרכם, ופסים נחרשו בו מכל צד, אבל עד מהרה שבה והתרפתה, אלא שעיניה כבו, והוא חש חרטה.

"נחמד", אמר והתאמץ לחייך והתיישב על־ידה. במבטה היתה קשיוּת שהפכה לציפייה, והוא הסיט את עיניו ממנה.

"לכבוד מה אנחנו שותים?" שאל לבסוף בקול מאולץ.

"צריך לכבוד משהו? לכבודנו".

הוא לא דיבר.

"היה לךָ חופש ולא עשינו כלום".

"כן", אמר, ומועקה שאין לה גבולות הותכה בכפות רגליו, ואז באגן, ובכפות הידיים, שקפץ אותן לאגרופים.

"מה קרה?" שאלה בדאגה.

"כלום, היה לי יום ארוך".

"ומה היה ביום הארוך הזה?" שאלה.

"אה, כלום, סתם".

"מה, מה היה, זה סוד?"

"לא, זה לא. כלום. עשיתי סידורים ואחר־כך נכנסתי לראות משפט".

"מה?"

"כן, הייתי בסביבה, הלכתי לשלם חוב בספרייה והרי בית־המשפט ממש ליד, אז נכנסתי. לא יודע, סתם".

"מעניין?"

"לא, לא במיוחד".

"איזה משפט?"

"סתם, חבל..."

"לא, תגיד לי".

"משפט של בחורה שמואשמת ברצח של אמא שלה".

"הבחורה עם פני המלאך שרצחה את אמא שלה?"

"שמואשמת ברצח של אמא שלה".

"טוב, זה ברור".

"שום דבר לא ברור, לכן יש משפט".

"טוב", נסוגה, "ככה זה נשמע".

"זה בדיוק העניין. שום דבר הוא לא כמו שהוא נשמע בהכרח".

"בסדר, מה כל־כך אכפת לך ממנה".

"לא ממנה, זה העיקרון".

"אז היא יפה כל־כך כמו שאומרים?"

"לא. כן. אולי. לא יודע. מה זה משנה".

"לי זה משנה. למה אתה מתחמק?"

"מרים, אני לא מתחמק, ועכשיו אני רעב והולך להכין לי משהו לאכול. תודה על היין".

"אל תגיד סתם", צלפה.

הוא הלך למטבח, הרגיש במבטיה הקודחים בו. פרס שלוש פרוסות לחם, מרח עליהן גבינת קממבר שהוציא מן המקרר, יחד עם קופסת זיתים ובירה, והתיישב ליד השולחן במטבח.

הוא החל לאכול. הגוף מפויס יותר, ובוֹר הרעב התחלף במין מלאות ממתנת. ואז שמע אותה אומרת, "למה אתה לא שואל אותי אם אני רוצה?" לא ענה. היא קמה, שמע אותה נעה, ואת דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. הוא סיים לאכול, שטף את הכלים המעטים, והלך שוב לפינת הישיבה. לא ידע לאן הלכה ולא רצה לחשוב עליה. הדליק את הטלוויזיה. חדשות. צפה בלי קול, בלי עניין, הביט ולא ראה. נרדם. התעורר מן השינה החטופה והלך להתקלח, וכשיצא מן המקלחת היא היתה במיטה, האור היה כבוי. נכנס אף הוא למיטה, שכב ער, קפלי הלילה מסביב שחורים ועבים.

ואז היא נגעה בו. בזהירות. אצבעותיה חוששות. והוא נענה. היא הרגישה בכך והתרפתה, מיששה לאט והוא הסתובב ורצה בה. ידיו לשו את בשרה ואת חומהּ, עוד ועוד. היא דיברה והוא לא הקשיב, נגע עוד. היא נענתה, היתה, בערה. עד שגעש, ורגע. הדופק עלה וירד, גם שלה, והיא היתה שקטה ומרוצה והוקל לו. הסתובב ממנה, ונרדמו שניהם.

כשקם לא היתה במיטה והוא שמח.

אדם לא אהב את הדירה. מטבח קטן מדי, חדר־מגורים מופרד, חדר־שינה קטן, ושני חדרי־עבודה, שלו ושלה. לרוב לא עבד בבית. גם היא לא. דלת חדר־עבודתה היתה פתוחה והוא סגר אותה. ואז חזר ופתח והציץ פנימה. איננה.

לאחר שציחצח את שיניו ושתה קפה שני ונשבע שזה האחרון להיום, החליט שעוד לפני שיעלה לחדרו במחלקה יֵשב עוד רגע בחדר־הקבלה של בית־החולים עם המחשב הנייד שלו, כדי לקרוא באינטרנט כל מה שהתפרסם על המקרה של אנה הרסט. בבית התעקש לא להיות מחובר. רעש העולם ממילא היה עז מדי, ולמרים לא היה אכפת. הסתפקה בטלפון שלה.

הוא למד שאנה הרסט היתה נערה בת מעט יותר משמונה־עשרה, שגדלה ללא אב, עם אם שילדה אותה בגיל צעיר מאוד, כמעט ילדה. לפני שנים אחדות נשלחה בנסיבות לא ברורות לפנימיית בנות פרטית, שמנהלת אותה אשה בשם ריבה פֶּרֶק, המחזיקה בדעה שהעולם מידרדר והולך בגלל טשטוש הגבולות בענייני אישות, וכי הישועה תתאפשר בחינוך מחדש לפוריטניות. היא אף טענה שנערות חייבות לשאת בתפקידן המולד לגדל ילדים ולנהל משק־בית. היא לא התביישה לומר שפמיניזם הוא תנועה של נשים גסות־רוח שלא קיבלו חינוך. עוד היה כתוב שלמוסד, ששמו 'מופת ודרך ארץ', הגיעו בדרך־כלל נערות ממשפחות הרוסות. באתר החדשות היה תצלום צבעוני של האם המתה, יוליה הרסט. אשה נאה, מאופרת בכבדות, שפתיים משוחות בשפתון אדום, גון פניה ורוד. משהו בפניה לא טבעי, חשב, אבל מי טבעי כשהוא מצטלם.

היו גרסאות שונות בנוגע לפשע. במקום אחד נאמר שהנאשמת נמצאה מגואלת בדם, אוחזת בידה אבן כבדה. במקום אחר נאמר ששבה לפנימייה מכוסה בדם וסיפרה שהרגה את אמהּ. בבלוג לא חתום נכתב שייתכן כי היה מעורב ברצח אדם נוסף, וכפי הנראה התבצע מעט אחרי מסיבת סוף השנה שבה השתתפה אנה בהצגה. עוד נאמר, שאנה הרסט לא ראתה את אמהּ שנתיים. מישהו שלא הזדהה טען שאנה היא נערה בעלת קווים אוטיסטיים, והוסיף שאמהּ עסקה בין היתר בזנות. שכנה אמרה שיוליה לפעמים היתה מרעיבה את הילדה, וזו היתה מתעלפת ברחוב.

ילך גם היום למשפט, החליט, שום דבר לא יקרה אם ייעדר מהעבודה עוד יום. ובכל־זאת הביט ביומנו ובדק שאכן אין לו פגישות מתוכננות, רק השגרה. בכל מקרה, למרות תפקידו הבכיר כאחראי על אגף ההסתכלות במחלקה ו' בבית־החולים הפסיכיאטרי 'טננבאום', בעצם התנהלו הדברים לרוב מעצמם.

הוא טילפן למחלקה והודיע שייעדר גם היום. כשהניח את השפופרת נזכר שהשופט דחה את הדיון למחר, ונסע לים. מצא חנייה ברחוב גורדון, סמוך לרחוב הירקון, וכבר היה יכול להריח את ריחם החריף של המים. צעד במהירות וחצה את הכביש. ירד לחוף בגרם המדרגות וגמא עוד מטרים אחדים עד שהגיע לסף המים ונעצר. מי הים היו כחולים וירוקים ואפורים, ותנועתם הניעה את פנימו מצד לצד. לפתע נעשה לו חם, גרגירי חול דקרו בתוך סנדליו, האנשים סביב נדמו לו קרובים מדי ונוכחותם העיקה עליו. הוא החליט לנסוע לעבודה. ניער את החול מסנדליו ושב בריצה קלה למכוניתו.

חדרו היה בקצה המחלקה, צמוד לשלושת חדרי־ההסתכלות שהיה אחראי עליהם. אומנם האגף השתייך רשמית למחלקה, אבל הופרד ממנה בדלת פנימית, שהיתה נעולה בפני מאושפזים רגילים, והיתה לו כניסה נפרדת.

לאגף הגיעו אנשים שנשלחו להסתכלות מטעם בית־המשפט. את חלקם מצא בית־המשפט אשמים, אך קיימת סבירות, שעל פסיכיאטר להכריע בה, שהנאשם היה לא שפוי בעת ביצוע העבֵרה. נאשמים אחרים נשלחו להסתכלות כדי לשקול את כשירותם לעמוד לדין.

הוא התיישב ליד שולחנו. כעבור דקות אחדות קם והסיט את הווילון וחזר לשבת. הסתכל בלי עניין בערמה של ניירות שהלכה וגבהה בהיעדרו, עילעל בהם מעט, אך עד מהרה הרים את פניו. דממה. מוזר שאין איש, חשב. למה בא, הרי ממילא אמר שייעדר היום. החליט ללכת. יצא מחדרו, הפעם עבר דרך המחלקה, הניד בראשו למי שלא זיהה, ונזכר שגברת דהאן, שהיתה האדם הכי קרוב אליו במחלקה, לא עובדת בימי רביעי, ומי שמהנהנת לעומתו היא כנראה ממלאת מקום.

גברת דהאן היתה בעצם רופאה, דוקטור דהאן, אך לא רצתה להיקרא כך. אשה לא צעירה, רופאה פנימית על־פי הכשרתה, שבן־זוגה מת ממחלת כליות קשה, והיא החליטה לעזוב לזמן־מה את תפקידה כרופאה במחלקה הפנימית, ולעבוד בעבודה שאינה תובעת ממנה להכיל ולטפל, כך הסבירה. אחת הרופאות הצעירות שעבדה איתה והכירה גם את אדם, המליצה לה עליו. אמרה לה, את תסתדרי אתו. וכך היה. תפקידה הוגדר כעובדת אדמיניסטרטיבית במחלקה, אך למעשה מילאה כמה תפקידים. היתה אחראית על ארגון התרופות וחלוקתן, ועל עדכון אתר האינטרנט של המחלקה. היא חיפשה מחקרים חדשים בנושאים שונים המשיקים לפסיכיאטריה, ובשנה האחרונה היתה האחות של אגף ההסתכלות.

עובד נוסף שאדם היה אתו בקשר יומיומי היה אייל קדם. בן עשרים־ושבע, חרוץ ושאפתן, כלבויניק של יכולות: רקע משפטי, רקע בפסיכולוגיה, במחשבים, הוא המזכיר והמנהל האדמיניסטרטיבי של המחלקה. עכשיו נזכר שזהו הבוקר בשבוע שאייל לומד, אלא ששכח מה.

הוא המשיך לפלס את דרכו החוצה מבית־החולים. אז מה אם לא יעבוד היום. עד מהרה היה שוב במכוניתו והחל לנסוע. טור ארוך של מכוניות השתרך לפניו, והשיירה האטה עד שנעצרה. חפץ חשוד. הוא הדליק את הרדיו והאזין מבלי להקשיב.

כשנכנס שוב לתל־אביב כבר היתה שעת אחר־צהריים. לקחו לי יום מהחיים וגדעו אותו בגרזן, חשב בצער. הוא עצר את המכונית ליד חנות לכלי כתיבה, וקנה עוד פנקסים שאהב, ועטים, וידע שהוא במצב־רוח משונה. ליד ביתו נאלץ לחוג סביב הבלוק כדי למצוא מקום חנייה. כמה אנשים יש בעולם הזה, חשב, עוד ועוד אנשים, ופתאום ראה מכונית יוצאת, והאט, וחנה.

בבית מצא את מרים צופה בטלוויזיה. היא שמעה אותו והִשתיקה את עוצמת הקול. הוא לא חש רצון לדבר, ובכל־זאת התקרב אליה ואמר, "שלום". "מה שלומךָ?" שאלה. והוא ענה, "בסדר", והשתהה שניות אחדות ואחר פנה למטבח. לרגע שקל להציע לה לאכול, כי זכר את דבריה מאתמול. אני צריך שקט, חשב. אני כל־כך צריך שקט. ובכל־זאת שאל בקול, "את רוצה משהו?" והיא אמרה, "לא תודה", והלא־תודה היה עשוי בדידי מתכת. הוא אמר, "אני עייף", והיא שאלה, "נו, היית במשפט היום?" "לא", ענה.

במטבח מזג לעצמו בירה והתחיל להכין חביתה משלוש ביצים עם גבינה צהובה. הוא פרס כמה פרוסות לחם, הוציא מהמקרר זיתים וסלט תפוחי־אדמה במיונז, והניח הכל על מגש ויצא לחדר־המגורים והתיישב על־ידה. הטלוויזיה עדיין פעלה בלי קול. היא אמרה, "הֵי", ולא ידע לזהות אם קולה קשה או מרוכך. "מה את רואה?" שאל. והיא אמרה, "סתם". הוא התחיל לאכול. "אני מביאה גם", אמרה. אדם אכל בשתיקה. שמע אותה פורסת לחם ומורחת, כך ניחש, חמאה ודבש. הכינה גם תה וחזרה להתיישב. הם אכלו והוא שמע את קולות לעיסתם. משונה, כי לא זכר שאי־פעם שמע אותם קודם. היא המשיכה להביט על המסך המושתק, ובסוף לקח הוא את השַׁלָט והגביר. היא אמרה, "מה קורה לנו, אדם". "כלום, לא יודע", אמר ובטנו נצבטה. "אתה לא מספר לי כלום". "אני כן", אמר, "מה את רוצה לדעת?" היא התחילה לבכות ולא היתה בו חמלה. "סליחה", אמרה וחדלה. "עזבי, הכל בסדר", מילמל, אפילו שידע שלא. היא קרבה אליו עד שהריח את חוּמהּ ואת עיצבונה ונפרשׂ מעט, כי גופה היה רך והוא אהב את רכותו. אני לא בסדר שאני אוהב את הגוף שלה ממקום כל־כך רחוק, חשב. והיא אמרה, "אדם", ונצמדה אליו. הוא עצר את נשימתו. "אתה זוכר שאמרת לי שתאהב אותי לעולם?" והוא אמר, "באמת?" "כן", אמרה, אבל הכן היה קישֵׁחַ, ובתוך הגוף היה לו בור משַׁיִש. חיכה עוד רגע וקם על רגליו. "אני נורא עייף". "גם אני", אמרה. הוא הבחין שמבטה מלא כמיהה ודאגה, ולא אמר דבר.

הם התקלחו, קודם הוא, והיא אחריו. כשהגיעה למיטה, כבר שכב וספר בידיו. הושיטה ידה ונגעה בו. "אני קורא", אמר. "אני רואָה". קולה סגור. הלוואי שכבר יהיה חושך, חשב והמלים של הספר התרוקנו ממשמעות, מממשות, עד ששמע את נשימתה עולה ויורדת וידע שנרדמה.

קם, כיבה את האורות ונשכב חזרה. עיניו פקוחות.

שנתה היתה שלֵווה. מוזר, ערותה רועשת כל־כך ושנתה שקטה כל־כך, כמו ילדה. הביט עליה דרך החושך. בשנה האחרונה שָׁמְנָה, והדבר היה יפה בעיניו. שכב עוד שעה ארוכה, עד שקם בזהירות כדי לא להעיר אותה, הרים את 'הגבוליים', הספר שקרא, ואת סנדליו שהיו ליד המיטה, העיף מבט סביב ופסע חרישית לעבר הדלת, יצא וסגר אותה אחריו. הוא חיכה, להקלתו שמע את נשימתה השלֵווה מבעד לדלת הסגורה. אַחַר ניגש לארון והוציא תיק גדול והחל לערום בתוכו, מחשב נייד, מטען של טלפון נייד, כמה בגדים, לבנים, כלי רחצה, פנקס, עטים, ואת 'הגבוליים'. הכניס גם את החומר שהביא מהעבודה. ושוב הסתכל סביב, ולא הצליח לחשוב על שום דבר מסוים.

זהו זה. נגע במִפרק כף ידו, הדפיקות הלמו במהירות תחת אצבעותיו. דם זרם מתחת לעור, סמיך וחם. כיבה את האור ויצא אל תוך הלילה. שעה ארוכה נסע במעגלים, ריק ממחשבות ומרצונות, עד שלבסוף חנה מול פיצוצייה ברחוב בני דן ליד הירקון. זכר שיש בה קפה שהיה לו טעים פעם. יצא, קנה קפה, בוטנים וחפיסת שוקולד וחזר למכונית. הנייד שלו צילצל. הצג היבהב עוד ועוד עד שנגמרו הצלצולים. הרחיק את הכיסא לאחור עד הסוף, ושתה לאטו את הקפה.

כשהתעורר לרגע לא ידע היכן הוא. היה לו קר, רגליו היו קשויות, ואז נזכר והַרְווחה שטפה אותו. הוא פתח את דלת המכונית, יצא וניער את איבריו, עיניו שוטטו סביב. ספרות השעון בטלפון הנייד זרחו שלוש לפנות־בוקר.

הלך שוב לפיצוצייה. נזכר שלא אכל את השוקולד ואת הבוטנים, קנה עוד כוס קפה וחזר למכונית. הוא גמע לאט, ואכל, פירורים נערמו על חולצתו. חשב על מרים. ראה בבהירות את עיניה המחפשות אותו, מביטות לתוכו, בודקות היכן היא רשומה בו, איך היא ניתזת מעיניו הריקות ממנה, ורחמים עצומים נשטפו בו אליה. זו לא דרך לעזוב, חשב, אני נוהג כמו אחד הנבלות. ידע שלא יטלפן אליה עכשיו, לא יסביר, אף־על־פי שכך ראוי לעשות.

זכר את המריבות שלהם שתכפו עם השנים, ובמלים שלה, "טוב לריב. סימן שאנחנו חשובים זה לזו". נזכר בשתיקותיו ובעלבונותיה. זכר את הפעם האחרונה או הלפני־אחרונה. על מה רבו. לא בדיוק רבו. היא נעלבה, שוב, כי העביר תחנה בטלוויזיה בלי לשאול, והיא צדקה. אלא שעלבונה היה כה עצום, חשב, טפל ומוגזם. הוא לא התנצל, והיא עזבה את הבית בכעס. זכר איך חזרה בלילה זועמת, אבל גם רעבה אליו ולהכלתו, ואמרה לו, "אדם, אני מצטערת, זה היה טיפשי, דיבור צריך לנבוע, ולא להיות מוטל לתוך החלל כמו מטבעות לתהום". אולי המשפט הזה היה אפילו שלו. "ובעניין האוכל", הוסיפה, כי גם אז לא הציע לה כמו שקרה בימים האחרונים, "ואיך אני אומרת שיכולת לשאול אם גם אני רוצה לאכול, הרי הנחת שאכלתי, ואבא שלי היה אומר שעם משפחה לא צריך להתאמץ ולא להיות מנומס, כי זו משפחה. וכל זה סתם. סתם. בוא נשכח מזה, טוב, חמוד?"

חשב כבר אז, למה היא נלחמת, למה היא לופתת ולא מוותרת, למה היא מתחרטת ומנסה להשיב את שאין להשיב, למה היא מדברת, ולמה אני עדיין כאן ולא הולך ולא משחרר את שנינו. הוא חש יובש וריחוק, אבל חייך אליה. בהלתהּ שככה, פניה התרפו, והיא נעשתה יפה בכמיהתה ובאהבתה אליו, ולא היה אפשר לטעות בהן.

מדוע אהבה אותו ואיך שרדה בריחוקו, לא ידע. ריחוק שהחל כל־כך מזמן. ואז הוא נגע בה, כי כשנגע בה אהב אותה, והעלבונות השלופים התפוגגו כמו גופם נבדל מנפשם. היה גומע אותה, עוד ועוד, כל־כך מותאמת, ותשוקתו גאתה כמו חומר כימי. היו מתגלגלים ובוערים, והוא נגע בה שוב ועמוק, בעורה הלבן, בשדיה הדחוסים והמתוקים, חמימותם המיוזעת מפכה לתוך נִשְׁמַת איבריו, ומתעצם, וחודר אליה, הולם את עצמו לתוכה, מאבד את עצמו, עד שגופם השתתק.

אני שותה יותר מדי קפה, חשב. פניה, שזכר אותן על כל פרטיהן, נראו לו עכשיו זרות ורחוקות. השַׁלווה שלרגע סיחררה את חושיו הפכה לריקנות. ידע שלא יחזור אליה. היא תחשוב שהמעשה פתאומי, אבל זה היה שָׁם כל־כך הרבה זמן. האם אי־פעם היה אחרת?

הטלפון החל לצלצל שוב.

"כן", אמר.

"אדם?"

"כן".

"אדם". קולה סמיך מדמעות. לא חש רחמים.

"עזבתי, מרים".

"מה?"

קולה, שצרימה נמשחה בו, הֵקֵל עליו.

"אני לא יכול, מצטער. פשוט לא יכול. אני מבין שזה פתאומי, אבל אני חייב. עוד נדבר, נקבע מתי אוכל לבוא לקחת את החפצים שלי. מצטער".

שמע את תדהמתה, את קיפאון בהלתה, וניתק. רק שלא תתקשר שוב, חשב וכיבה את הטלפון הנייד.

איבריו חזרו לנקוש מן הקור. הוא יצא מן המכונית והחל לנתר, להזרים את הדם. הלך לגן להטיל את מימיו. חזר והדליק את הרדיו. השעה היתה ארבע. הדולר עלה. שלושה רעולי פנים נורו, אחד בן שבע־עשרה. צפויה הקלה בעומס החום. הוא כיבה את הרדיו. נימנם מעט, ראשו על ההגה. התעורר לרגע, ואז חזר ונרדם עד שחש באוויר הבוקר צלול ונעים. ניגש לפיצוצייה וקנה קפה ועיתון. כשחזר למכונית והתיישב, השאיר את הדלת פתוחה.

קרא על איש שביקש להתאבד וקפץ מקומה חמישית. האיש נחת על אדם אחר, שהתברר כי הוא אחיו, שאותו לא ראה עשרות שנים מימי המלחמה, מאז שהיו בני שבע־עשרה. היה מצורף תצלום, שני זקנים, קמוטים, חבולים ומאושרים, לא דומים כהוא זה, שוכבים מיטה ליד מיטה בבית־חולים בילינסון. הכותרת היתה, "התאבדות – אמצעי לחיפוש קרובים". כותרת איומה, חשב. אבל רווח לו והזמן עבר בעצלתיים.

לבסוף קם, ניער את בגדיו וחייך אל עצמו ואל העולם הפתוח שנפרשׂ מסביב ברחבוּת נעימה.

באותו יום נסע לעבודה מוקדם. סוף משמרת לילה. אחות שזכר במעורפל, שעובדת רק בלילות, הנידה אליו בראשה, והוא לה. כל המאושפזים עדיין ישנו, ולא היה איש במחלקה. הוא מיהר ונכנס לשירותים של הצוות, קרוב לאגף ההסתכלות. הסתכל בעצמו במראָה. הוא הרגיש טוב. העביר אצבעות בשערותיו הארוכות מדי, נגע גם בפניו – ממילא אינו מתגלח כל יום. החליף חולצה, ציחצח שיניים, שמח שהוא עדיין לבד. אחר־כך יצא מן השירותים ופסע מהר לחדרו.

עוד לא שלח את הדוח הסופי שלו על דויד מֶרְקֶל, שהגיע אליהם להסתכלות אחרי שהתחזה לרופא במשך סוף־שבוע שלם במחלקה האונקולוגית של איכילוב.

מֶרקֶל עבר בין המאושפזים ושוחח עימם, לכמה מהם בדק את האינפוזיה והגביר או האט את קצב טפטוף התרופות. במקרה אחד אמר למאושפז שלדעתו האבחנה של מחלתו שגויה, והבעיה שלו היא רק מחשבות רעות. פעם הביא מגש אוכל למאושפזת שהיתה בצום, האחות שעצרה בעדו באותו רגע אמרה מאוחר יותר בבית־המשפט, שלא יוצא־דופן שלרופאים אין מושג אמיתי מה קורה למאושפזים, לכן לא ראתה בַּמקרה סימן לכך שהוא מתחזה.

הדבר התגלה לראשונה כשבנו של אחד המאושפזים ביקש לדבר עם דוקטור דוֹנהיוּ. כשנאמר לו כי אין רופא בשם זה במחלקה, ציין שפגש בו בסוף־השבוע והוא מבקש לדבר אתו גם עכשיו: סוף־סוף רופא שיש לו בו אמון. אבל החשד התבסס רק כאשר הגיע עציץ עם ברכת תודה לדוקטור דונהיו, ואז גם נפתחה חקירה.

אדם קרא את שכתב וחשב שהדוח כבר גמור. האיש סובל מהפרעה דו־קוטבית, כך כתב, אינו אחראי למעשיו והוא ממליץ לאשפזו, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל לא כתבתי, חשב, שהאיש הזה, בור בענייני רפואה והוזה ומסוכן ככל שיהיה, היה יכול, ביומיים ששהה במחלקה, לעורר אמון אצל מטופלים החולים במחלה כל־כך קשה ולתת להם ולבני משפחותיהם תקווה, כפי שמתברר מעדויותיהם של מאושפזים רבים. זו עדות למה שקרה לנו הרופאים, שבמקום לראות בני־אדם אנחנו רואים רק מחלות. והוא, החולה, ראה בני־אדם. מה שחשוב איני כותב. הוא הניח את המסמך בצד. ישלח אותו מחר, החליט. על שולחנו נח גם שאלון למנהלי אגפים ומחלקות, על הקשר בין מוטיבציה ליכולת אבחון, והוא מילא אותו. והיה חשבון חשמל של הדירה שגר בה עם מרים, שמשום־מה מצא אותו כאן, והוא טילפן ושילם, וכך עבד בלי עניין עד תשע וחצי.

כשיצא נתקל במבטה המופתע של גברת דהאן, שפינת הישיבה שלה היתה בחלק הזה של המחלקה, אף שהיתה אחראית על כולה.

"הי", אמרה, "לא ידעתי שאתה כאן".

"אני כאן שעות", אמר.

בעיניה היתה שאלה.

"אה, כלום, ככה יצא", חייך, "אז אני הולך".

"להתראות", אמרה.

בפנותו לצאת הרגיש במבטה. הוא הסתובב ואמר, "יום יפה", והיא חייכה.

הוא מיהר ונדחק אל תוך האולם ברגע האחרון. התיישב במושב שהיה פנוי, כנראה כי לא היה יציב. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים. פחות אנשים, סיכם לעצמו.

נועם דרור הסנגור הצעיר נראה שפוף מאוד. עיניו אדומות כשל אדם שלא ישן מספיק בלילה.

"האם את מודה באשמה המיוחסת לך?"

דומה כי לא שמעה.

"אנה". קולו החלוש של הסנגור נשמע כמו יבבה.

"לא", ענתה לפתע מבלי להרים את ראשה.

"יופי, מצוין", לא התאפק הסנגור, ואדם ראה שהוא מחייך.

אבל השופט הביט על הסנגור בפנים קשים. "אדוני, תפוס את עצמך בידיים. זו פעם אחרונה שאני מעיר לך".

"כן כן, סליחה", אמר הסנגור והחיוך לא מש מפניו.

התובע בנימין הָאמֶר קם. איש מוצק כבן חמישים בעל פנים ערים וקול מעט צורמני.

"כבוד השופטים, אני אוכיח שביום חמישי בערב, העשרים ביוני, היכתה אנה הרסט את אִמהּ באבן כבדה וגרמה למותה. אינני טוען לרגע אחד שזהו רצח רגיל. רצח אב או אם לא יכול להיות רצח רגיל. ויותר מכך, אני מקדים ואומר שהנערה, במידה מסוימת, אם כי זניחה לצורך העניין, היא קורבן. חייה לא היו קלים. אלא שעובדת היותה קורבן – וזאת אני אומר במרכאות כפולות ומכופלות, כי כאמור יש כאן קורבן שאיננו היא – אינה מקילה ולו במעט מחומרת המעשה שעשתה.

"אִמהּ, יוליה הרסט המנוחה, לא היתה אֵם טובה כפי שנהוג לומר. ליתר דיוק, גורלה לא שפר עליה והיא לא היתה אֵיתנה מספיק כדי לשאת בעול המקודש של אימהוּת.

"בעלה, או שמא בן־זוגה אם אני רוצה לרַצות את הפמיניסטיות שבינינו –" לרגע תר מבטו סביב, כמו מחכה לאותן פמיניסטיות שיריעו לו, "שאיש מלבדה ואולי אף היא אינו יודע את שמו, הותיר אותה, נערה צעירה בגילה של זו –" לפתע הצביע על אנה הרסט, וכל העיניים התמקדו בצעירה ששום שריר לא זז בפניה. "אלא שאִמהּ של זו לא רצחה איש. היא פירנסה את ילדתה בעבודות שונות, מאלו שעומדות לרשות נשים צעירות חסרות־השכלה שנותרות לבדן ללא כל תמיכה.

"לפני שבע שנים נאלצה להשלים עם העובדה שילדתה, חרף רצונה, אינה מקבלת את מלוא תשומת־הלב שילדה צריכה לקבל מאִמהּ. האֵם היתה כה עסוקה בפרנסתן, עד שהחליטה מתוך הַקְרבה ואחריות, ולטובתה של הילדה, להעבירה לפנימייה בעלת שם. למען הצדק רצוני לומר..." כאן עצר והעביר את מבטו סביב כמו לוודא כי אותה נקודה סמויה שהוא מבקש להנחיל אכן מתקבלת, "שייתכן שהילדה נטרה לאִמהּ, ואולי אף סבלה. ושוב, אני מעז לומר שלא היתה זו אֵם למופת, אלא שלא את אימהוּתה אנו באים כאן לדון, לא כל שכן אחרי שנרצחה ואין בידה לומר דבר.

"אני מניח מראש כי ידידִי יידָחף, בתוקף העובדות שאין להתווכח עימן, כפי שתראו מיד, לחפש מפלט למרשתו בטווח העמום והרחב של אי־שפיות בעת ביצוע העבֵרה. וכי מה יש בידו לעשות, הרי חייב הוא על־פי תפקידו לעזור לה בכל דרך העומדת לרשותו, והכחשתה המגוחכת הרי תיעלם כמו בועת סבון. אין אנו תמימים, ולא אתמול יצאנו מבטן אמנו". הוא חדל לדבר וניער את ראשו קמעה.

"אדוני", אמר השופט פרואן, "חבל שאין לנו כאן חבר מושבעים שישמע את נאום המופת הזה. אנא דבר לעניין". צחוק פרץ באולם. "קַצֵר ודבר לעניין", חזר ואמר השופט.

לרגע היסס התובע, ככל הנראה קטע לו השופט את חוט המחשבה.

"טוב, אני מבין", מילמל לעצמו, אך עד מהרה שב קולו ורעם: "אני אומר ששום סיבה בעולם לא יכולה להצדיק שֶׁבַּת תרים אבן כבדה ותטיח אותה בראש אִמהּ עד שזו תיפול. ולא רק שהיכתה אותה, אלא משנעשה המעשה, לא מיהרה לקרוא לעזרה.

"אילו זה היה אקט רגעי של טירוף, דבר שאינני מקבל כלל, ואף אותו אסור בתכלית להצדיק או להבין, הרי שהיתה עושה משהו להצילהּ, ובכך אולי היתה מעוררת בנו אפשרות, אומנם קלושה, להאמין שייתכן כי לא תיכננה את הרצח מראש, וכי היא מבקשת להשיב אחורנית את המעשה הנפשע. אך לא ולא. דוח המשטרה והדוח הפתולוגי שתשמעו בהמשך מראים שעברו שעתיים עד שדוּוח למשטרה דבר הרצח, וזאת על־ידי מי שחיפשו אותן. ועוד תשמעו שהיא־היא היחידה שהיתה ליד גופת האם, מרוחה בדמה, ושום סימן לאדם נוסף בסביבה.

"כבוד השופטים, מדובר כאן ברצח בדם קר ובמחשבה תחילה, וגם אם לא תיכננה אותו לפרטי־פרטים, הרי שקינן בה הצורך כמו עוּבּר. כי כאמור עובדה שלא עשתה דבר למען אִמהּ לאחר שבוצע הפשע. ועצם התנהגותה זו הוכיח ללא ספק שזה היה רצונה תמיד. לפיכך אני טוען, ללא עוררין וללא אפשרויות מקילות, שזהו רצח בכוונה תחילה.

"שום עונש שעומד לרשות החוק אינו יכול לתת את המענה הראוי לרצח אם, מי שהביאה אותנו לעולם, שבזכותה אנו חיים. אין שום הסבר או הצדקה למעשה שעשתה הבחורה הזאת, פרט לאיזה כשל עמוק בטבעה.

"אבקש, כבוד השופטים, לדון אותה בכל חומרת הדין".

החלה סדרה של עדויות. אדם איבד ריכוז וחלם, שמע רק במקוטע. שוטר העיד שהקריאה התקבלה בשעה עשר וחצי בלילה. הוא הגיע, ולא ישכח כל חייו איך הנערה הזאת שכאן, והוא הצביע עליה מבלי להיישיר אליה מבט, ישבה על הארץ ולידה אבן מכוסה בדם. קרוב אליה שכבה אשה מתה, והיה לה דם באזור הרקה, וכחלחלוּת שנדמה לו שראה, ובגדים מופשלים. אמבולנס הגיע מיד אחריו, סיפר. הוא שאל את הנערה מי היא, והיא לא הגיבה. מסביב אמרו לו שזאת הבת, והוא לקח אותה לתחנת המשטרה. קראנו לה את הזכויות שלה, אמר, והיא לא ענתה על אף שאלה. אבל זאת שיטה שהוא מכיר כבר וזה לא עובד עליו, הוסיף, ונסוג מיד כשהסנגור התערב וציין שלא שאלו אותו לדעותיו.

בחקירה הנגדית ביקש הסנגור להדגיש כי כל קשר בין הנערה לבין המסקנה שהיא זו שהרגה את אִמהּ נסיבתי בלבד, וכי איש לא ראה אותה בשעת מעשה; שאין סימנים מובהקים לכך שהיא הטיחה את האבן; שלא נמצאה אלא טביעת אצבע אחת שלה על האבן, וכמה אחרות לא מזוהות. וכשקם להעיד הרופא שקבע את מותה, שאל אותו הסנגור אם לדעתו יכולה בחורה חלשה להטיח אבן גדולה כל־כך בעוצמה כזאת שתהרוג את האם, והרופא אמר שלא סביר, אבל אפשרי. התובע קפץ ואמר שזו אינה מומחיותו, וזכה לאישור של אחד השופטים.

עכשיו כבר חדל להקשיב. נמשך להביט על הנערה שנראתה קפואה לגמרי וחיוורת מאוד. שם לב שהיא לובשת ז'קט חום גדול, לא נקי, וחשב שהיא נראית מנותקת לגמרי. שאל את עצמו אם היא יפה כמו שמתארים אותה באמצעי התקשורת, וחשב שכן, מאוד, במובנים סטריאוטיפים, אבל לא לגמרי. פנים פתוחות ולא צרות, עצמותיה בולטות למרות צעירותה ולא מחמת רזון יתר, אלא כחלק ממבנה גופה. לסת רחבה, עיניים רחוקות זו מזו, גדולות, שפתיים מלאות שקימורן מושלם, וריסים ארוכים שאפשר להבחין בהם ממרחק.

כן, יפה מאוד, אין ספק.

ועצובה.

והרגה את אמא שלה.

הרגה? פתאום הצטער שהוא לא מקשיב. מדוע אינו מקשיב, מדוע הוא כתמיד מדבר בתוכו במקום לתת למציאות, זו המונחת לידו, להיראות. ואז שמע את התובע אומר, "אבקש לקרוא לגברת ריבָה פֶּרֶק".

מנהלת הפנימייה שבה התרחש האסון היתה אשה בעלת עיניים מתרוצצות וגוף חסר־מנוחה. לקח לה זמן להיכנס. היא עמדה בפתח, כיעכעה כמה פעמים בגרונה כמי שעומדת לשאת נאום, הוציאה ממחטה וניגבה את הזיעה שזלגה על פניה והבליטה את האיפור הכבד מדי. כנראה שמה לב שהיא עוד עומדת במקומה, ובנחישות פתאומית פסעה פנימה לעבר דוכן העדים. בעלותה לדוכן כיעכעה בגרונה שוב, והעיפה מבט חטוף בנערה שלא הסתכלה עליה כלל. אי־נוחות גלויה חלפה בה לרגע, וזעם פשט בה, ושכך. לבסוף שָׁקְטָה במקומה והרימה את ראשה.

השופט פנה אליה ואמר, "ידוע לך שאת נשבעת לומר את האמת..." פניה של האשה האדימו בבת־אחת. היא הניחה אצבעות עבות וקצרות על הדלפק שלפניה. בפנים מכורכמות מעלבון צדקני פיצפץ קולה הדק בתרעומת וקטע את דבריו.

"אדוני כבוד השופט", פתחה בחגיגיות, "אני מתנדבת ביד־שרה וחברה בוועד נגד חילול שם קדושי השואה, האם זה לא מספיק כדי לומר שאני דוברת אמת!"

היא חתמה את דבריה הנרעשים בסימן קריאה, תיקנה קווּצת שיער מאפירה, ובפניה הסתמנה שביעות־רצון של אדם היודע שהצדק עמו. אך משהבחינה בשקט הרועם שבאולם הסתמן בשפתה העליונה פרפור עצבני.

השופט פנה אליה בתמיהה גלויה ואמר בקול נטול כל השתתפות, "גבירתי, זו פרוצדורה מנהלית הנדרשת מכולם ומכולן, ללא קשר לגזע, מין, גיל, מקצוע או גובה". האשה הביטה בו נכלמת.

"מתי הגיעה אנה הרסט לפנימייה?" שאל התובע.

היא התרווחה וקולה התייצב. "הנערה הזאת באה מבית טוב, אני אומרת לך, ואני יודעת על מה אני מדברת", אמרה בביטחון. "אִמהּ האדיבה והמכובדת, זכרונה לברכה, הביאה אותה אלינו לפני שבע שנים, נכון מרג'י?" פנתה לפתע ודיברה אל הקהל. אשה קטנה, דומה דמיון מובהק לעדה, צעקה מן האולם, "שש ושלושת רבעי". "תודה, מרג'י. זו אחותי", הסבירה במאור פנים ושלחה חיוך לכל עבר. צחוק נשמע בקהל. פקיד בית־המשפט התרומם באיטיות, "אני מבקש להירגע", אמר בקול ניחר. לאדם היה נדמה שהשופט פרואן כובש חיוך, ומצב־רוחו החל להשתפר. "באתי לקרקס", לחש מישהו שישב לפניו.

"גבירתי", המשיך התובע בעיניים מושפלות, "אני מבקש ממך לספר לקהל המכובד שלנו את התרשמותך האישית מהנערה אנה הרסט כשהובאה לפנייך לריאיון".

"היא נראתה ילדה נורא מוזנחת. איך היא התלבשה אני בחיים לא אשכח", והדגימה תנועת חנק סביב צווארה, שאדם לא עמד לגמרי על טיבה – אולי חולצה רכוסה עד צוואר שכמו חונקת אותה. "היא נראתה מרושלת", המשיכה מנהלת הפנימייה, "ועשה רושם שהיא לא מתרחצת". את המשפט האחרון אמרה במין דגש מיוחד, כאילו דווקא לפרט הזה יש איזושהי חשיבות מכרעת. "אני באמת לא יודעת איך להגיד בדיוק, זה היה פשוט נורא, היא ממש היתה כמו בן, יותר גרוע מבן, היא..." לרגע עצרה את שטף דיבורה, חיפשה בנואשות לא צפויה מלים שיתארו את מה שהיה נדמה כחוויה מסעירה, ואז הניפה את ידיה באוויר ונתנה להן לצנוח בקול, ונאנחה. הוציאה שוב את המטפחת שקודם קינחה בה את מצחה ואת ידיה.

"כשהיא הצטרפה לפנימייה כמובן חייבנו אותה להקפיד על הופעה נאה", המשיכה לפתע במרץ והניחה את המטפחת על הדלפק, "אבל היא היתה מסתגרת בתוך עצמה, מכופפת כזאת, ואוטמת את האוזניים וצורחת עד שהיינו חייבים לעזוב אותה. ובכלל, היא היתה מוזרה, ולא ענתה כשדיברו אליה, והיתה חוצפנית, והיתה... אבל עם הזמן", הוסיפה כאומרת דבר־מה בעל־כורחה, "ההתנהגות הרעה שלה קצת השתפרה בעניין המשמעת. אבל היא לא היתה חברותית", מיהרה להדגיש, "והיה לה גם הילוך כזה –" היססה, כמנסה לומר משהו בעל משמעות מדויקת מאוד אבל מתקשה, "הילוך כפוף כמו של זקנה. עקום. לא, לא זקנה, כמו מכשפה, אני לא יודעת איך להגיד". מבטה נדד עד שנעצר על אנה הרסט. "ככה", אמרה ושִׂמחה עזה ניצתה בה. "ככה", אמרה שוב והצביעה על הנערה. כל המבטים ננעצו באנה הרסט שלפתה את עצמה בזרועותיה, גֵווה מעוקל כמו מנסה להתקפל אל תוך עצמה ולהיעלם.

"טוב, אִמהּ הכבודה היתה כל־כך עסוקה, שנבצר ממנה לבקר אותה, אבל בהחלט היתה שולחת לה המון מתנות ומכתבים, וכל־מיני תחבושות".

"על כך נשוחח אחר־כך", קטע התובע את דבריה.

"אה", התבלבלה, אבל המשיכה, "אז כמו שאמרתי, היא היתה תלמידה סבירה, אבל הכתב שלה היה איום ונורא, לא יאה לנערה צעירה. לא נאה. טוב, אז עוד לא ידענו –" חשש ניצת בפניה האפרוריות, "לא ידענו על נטיותיה". דממה. ושוב חזרה לדבר, קולה נגדש בליחה ודבריה נפלטו בשריקה שנשמעה עד קצה האולם. "לאחרונה הקפידה יותר על הלבוש, ועלה חשש בפנימייה שזה בעבור בחור עם עיניים שחורות כשל השטן בכבודו ובעצמו, שראו אותו יוצא מהחדר שלה מוקדם בבוקר". אנחת סיום כבדה נפלטה מפיה. אדם שוטט בעיניו, עד שראה את הבחור שהבחין בו ביום הראשון של המשפט, יושב באותו מקום, עיניו הכהות נוצצות, ובפניו להט דרוך. חזר להביט על מנהלת הפנימייה. ניכר בה שהאירוע שהיא מתארת מקומם אותה בכל פינה ופיסה שבה, ושהיא עומדת לבכות. נשימותיה העולות ויורדות נשמעו בדממה שמסביב.

"תודה לך, גבירתי", אמר התובע, "זה הכל בינתיים".

אדם שאל את עצמו במה עדותה של מנהלת הפנימייה מחזקת את הוכחת אשמתה של אנה. אולי כי היא סולדת ממנה. אולי התובע הניח שסלידתה כמו תדבק בנאשמת. אבל היא נשארה אצלה, נצמדה אליה.

ואז קם הסנגור. "קודם־לכן הזכרתְּ את נטיותיה של אנה הרסט כששוחחת עם ידידי המכובד. האם כוונתֵך לנטיותיה האלימות?"

מנהלת הפנימייה אישרה.

"את מכירה אותה טוב, נכון?"

"מצוין", הינהנה והסתכלה סביב מרוצה מעצמה.

"אז ידעת על הנטיות האלימות האלה, לא?" האשה לא ענתה. השאלה בילבלה אותה.

"האם את יכולה לתת לנו דוגמה נוספת של אלימות מצידה, אפילו הפעוטה ביותר", דיבר כמו בנדיבות.

היא זעה בכיסאה, "טוב, לא בדיוק", אמרה לבסוף.

"האם", רעם קולו של הסנגור הצעיר, ואדם הבחין שרעד כלשהו אינו עוזב את קולו, "האם אי־פעם השתמשה אנה הרסט באלימות פיזית או מילולית כלפי מישהו על־פי ידיעתך?"

"לא, כלומר, לא ככה", ענתה נכלמת.

"האם יהיה נכון לומר שאנה הרסט לא סבלה אלימות, ושהיתה מסובבת את ראשה למראה כל גילוי של אלימות לידה, אפילו כעס או הרמת קול, או כשסטרת פה־ושם לבנות? והאם נכון שכאשר חייבת אותה פעם להרוג ג'וק, היא הסתגרה בחדר ולא יצאה עד שהבטחת לה שהוא חי?"

"כן", מילמלה, "אבל זה היה..." קולה השתתק.

"אם כן, גבירתי, למה כוונתך בדברייך על נטיותיה משכבר, אה? אילו נטיות בדיוק?"

"טוב, זה קשה להסביר, אתה לא מבין, זה הבחור, אנחנו מקום מכובד, מקום מוסרי, ופתאום הבחור הזה".

"אהה, אני מבין סוף־סוף", שיסע הסנגור את דבריה, "מה שאת אומרת הוא שאנה הרסט נפגשת עם גבר, בחור, ולא מדובר בדבר־מה נוסף, נכון?"

מנהלת המוסד הינהנה בשתיקה, כתפיה צנוחות ומבטה שפוף.

"כלומר, מכך שהיא מסוגלת לחטא כזה, לדיבור עם גבר, או דבר־מה אחר, רחמנא ליצלן, את מסיקה בעצם, אם אני מבין נכון, שאין להתפלא על שהרגה את אִמהּ?"

האשה פערה את פיה לדבר.

"זה הכל, גבירתי".

בחור מוכשר, חשב אדם. אנה הרסט עדיין ישבה וראשה רכון, כאילו כל המתרחש אינו נוגע לה.

"אנה", נשמע קולו הלוחש של הסנגור. אדם הבחין שהשופט פרואן מביט על הסנגור בתשומת־לב.

"אנה, למה את לא מסתכלת אלי", בקולו היתה תחינה. "כבוד השופט", אמר חלושות.

כשסימנו למנהלת המוסד שעדותה הסתיימה, אמרה בכעס להפתעת כולם, "טוב, תודה רבה", וקמה בקולניות כאילו עלבו בה. מבטה הפצוע היה מונח על השופטים כמתריס: עוד תראו כמה יכולתי להועיל לכם ואתם עוד תרדפו אחרי, ומהם לנערה: אפילו כאן את ממשיכה לפגוע בי. נעלי העקב שלה ניקרו במרצפות כל הדרך מן הדוכן אל מקום מושבה ליד אחותה.

בזה אחר זה עלו העדים. אנשים נעו באי־נוחות בכיסאותיהם, מתוך עייפות, וריח זיעה התפשט בחדר הדחוס מדי. השופט כיעכע בגרונו שוב ושוב.

שיעורו של מלכיור פרואן, "החוק, הצדק ומושג האחריות", לא היה שיעור חובה. אף שהצטיין כמעט בכל התחומים, הרי שרוב־רובם של הקורסים עוררו באדם חוסר־סבלנות מסוים ואיזו ריקנות שציפה שתחלוף עם הזמן. הקורס של השופט היה השיעור היחיד, פרט לשיעורים במדע קונקרטי כמו פיזיולוגיה, אנטומיה וביולוגיה, שעִניֵן והעסיק אותו באופן ממשי, אם כי העִניָן שחש היה מלוּוה בעצבנות, שלא הצליח להבין את מקורה.

בכיתתו של פרואן התנהל אז דיון שהרגיז אותו באופן מיוחד. "בכל משפט אני נוהג להביט על הקהל, לתוך נִשְׁמתו המופלאה והאכזרית של הקהל", אמר המרצה, ואדם זכר בבהירות איך נגדש בו הזעם.

"אני רואה שדברי אינם נעימים לאוזניך, מר בְּרוֹק", פנה אליו פרואן. הוא שנא שמכנים אותו בְּרוֹק. "שמי אדם", אמר בְּפָנים מכוּוצים והחליט שלא לומר עוד דבר.

פרואן בחן אותו בתשומת־לב, הוא נזכר עכשיו. כבר זמן־מה היה נדמה לו שהפרופסור מגלה בו איזה עניין מיוחד, למרות העוינות הבולטת שגילה כלפיו.

מוזר שיכולתי לשכוח את כל זה, חשב והסתכל במעורפל בשופט חמור־הסבר שישב בגבינים קפוצים על הבימה המוגבהת.

והנה הוא עוד מביט אל הקהל. עשר שנים של הבטה, הזיכרונות המשיכו לצוף בבהירות מפתיעה.

"איני רוצה לשבור את שתיקתך", אמר לו אז המורה, "אבל אני סקרן לדעת מדוע דברי כל־כך מרגיזים אותך, עכשיו ובדרך־כלל". אדם חש שפניו מאדימים, והדם עוד מעט יפרוץ החוצה מעורו ויציף את הכיתה.

"אני לא אוהב את הניסוחים שלך", הטיח לעברו, "מלים כמו 'נשמתו המופלאה והאכזרית של הקהל' מעוררות בי אי־אמון, אי־כבוד..." הוא שמע את דבריו מנסרים בתוך השקט, אך לא היה יכול להפסיק. "אני עדיין לא מסוגל לנסח את המחשבות שלי, כי אני לא יכול לבודד את עצמי, זאת־אומרת להיות מחוץ לעצמי, ולדעת מה הדבר שאתה עושה, במנותק מפרשנותי, ומהן התכונות שלי שקובעות שכך דבריך יירָאו לי, ואני לא בטוח איפה הקו... בעצם, אני לא יודע איפה הקו המדויק שעובר בין הכעס כלפיך, שאני לא מבין אותו, לביקורת שלי שקשה לי לאחוז בקצותיה. אבל בשונה ממך אני מזהה שאני לא מפריד בין הראייה הבלתי־אמצעית שלי את המציאות לבין השיפוט שלי, ולכן אני שותק. אבל אתה בוחר לדבר. ואל תטען כנגדי שאני לא מצליח להמחיש לך למה אני מתכוון, כי לא אני ביקשתי לדבר, אתה גורר אותי ואני עוד אצטער על כך. אבל אם כבר שאלת, מה שהכי מקומם אותי הוא האופן הכובש שבו אתה מדבר, וזו לא מחמאה. ככה אתה משבש את יכולתם של השומעים להבחין בכך שלטענותיך אין הכרח. ודבריך, ברהיטותם הצלולה, רק מחלחלים תחת סף השיפוט במין אסתטיקה מחופשת למהות, אסתטיקה פתיינית, שמעמעמת את החשיבה הביקורתית על הדברים שאתה אומר". הדממה שפילחה את החדר לאחר שסיים לדבר תיזכר לו כאחד מרגעי הבדידות הקשים ביותר שחווה בחייו. איבת חבריו ללימודים היתה עזה ומוחשית. תמיד עורר איזה זעם לא מוגדר אצל אחרים. הוא היה מצטיין מדי. פרטי מדי. מתבדל ובלתי־תלוי באופן שנחשד כהתנשאות. ועכשיו הוא מטיל את דבריו בחלל הקודש של מלכיור פרואן, המורה הנערץ. נזכר איך חיכה למלים המסוגננות והמהוקצעות כתמיד של פרואן, שימוססו את מרקם זעמו, ואת ביטחונו, כמעט ייחל להפסדו־שלו. הוא צימצם את עיניו, בקושי כבש את סערת נפשו, ואז שמע קול נעים, "אדם, תודה". אדם הרים את ראשו, נדהם. הוא מלגלג עלי? נראה שלא. פנֵי המורה היו רציניים ונטולי בוז.

"כן, חברים וחברות. אדם צודק. כבר שבועות אני מנסה לעורר אתכם לבעיה שאדם עמד עליה עכשיו, בדרכו הנרגזת אך חדת־ההבחנה. אני רוצה שתבחינו בכך שמִלה אינה רק משמעותה המילונית, אלא היא הֶקשר. ולא רק הֶקשר, אלא היא פורטת על מערכת העצבים שלנו, מגרה בנו ריגושים באופנים חתרניים, כפי שאדם הטיח בי, ובצדק גמור". אדם נזכר בלחלוחית שעלתה בעיניו ולא זכר את מחשבותיו אז, בשעה שפרואן המשיך את דבריו, רק את חוּמָן.

הוא הרים את מבטו אל השופט, שנראה לו עצום בממדיו, ושב וקרס אל עצמו. "לא מזמן קראתי שהשמיעו לקופֵי רֶזוּס הִמנונים שונים", עלה באוזניו עוד ועוד קולו של המורה משכבר, "ובכל פעם הם נעמדו דום, ידיהם היו מושטות מעט קדימה ושערם סמר. הם דמו כך דמיון מבהיל לקהל לוהט בכל מקום ולאורך ההיסטוריה עם 'סימורם הקדוש'. תגובתם היתה פיזיולוגית עצבית, לגירוי, במקרה הזה איזו מערכת יחסים צלילית, כנראה.

"אם כן, האם ישנו מכנה משותף להמנונים בריתמוס שלהם, באורך הגל? ואולי מִבְנִים מסוימים אלה מרעידים את העצבים בריגוש פיזיולוגי קבוע ומובנה שאיננו אלא סוג של גירוי, ורק אצלנו, בני־האדם, בגלל המטענים המילוליים והסמליים הנלווים להמנון בתודעה, נדמה לנו שהעוררות הפיזית קשורה בתוכן הרעיוני והמילולי של ההמנון.

"בקורס הזה אני מבקש שנעמוד על נטייתנו לבלבל בין מציאות פיזית לפסיכולוגית. שנכיר בכך שראיית המציאות שלנו עוברת דרך פריזמה המולבשת על ערוצי הקליטה של המוח, ותלויה הן במבנה המוח עצמו ובתכונותיו, מה הוא בורר או מעביר, או לְמה הוא רגיש, והן בצרכים, בפחדים, בהֶרגלים, במערכות מותנות, בהנחות אפריוריות וכדומה. במלים אחרות, איננו רואים מציאות, אלא אנו בוראים אותה. מניחים אותה לפנינו כמו פנס, ומאששים אותה בקלות מדהימה. דומים בסך־הכל לאותם קופים ששערם סומר מהִמנון, ולאותם מטורפים ששומעים קולות כאילו היו מציאות".

כמה היה נסער מדברי המורה, מהאופן שבו פנה אליו. האם משום שהייתי צעיר אז, חשב. ואיפה כל זה התחבא כל השנים. האם שכחתי, לא, לא שכחתי, לא בדיוק. מסך ירד, מסך של זמן, זמן שהוא שעווה, גומי לעיסה, ענן של פירורי מים.

חש ביתר שאת איזו משמעות חריפה, מענגת כמעט, בכך שהוא דווקא כאן, במשפט הזה, בין שבילי העבר המבליח בעוצמה משונה ותלושה.

עיניו של השופט, דומות לאלה שזכר, מיישירות מאוד. ונוקבות.

לדוכן העדים עלו: הפתולוג; שוטר נוסף, מי שחקר אותה בתחנת המשטרה; וגֶרי שֶׁמֶר, עובד התחזוקה של הפנימייה, שמצא אותן.

נראה שאיש לא ראה אותה מבצעת את הרצח. אדם התרשם שאיש לא הכיר אותה באמת. נזכר בתשובתה הראשונה לשאלה האם היא אשמה. אמרה משהו מוזר, תלוש. אם הודתה בסוף או הכחישה – לא זכר בבירור. ככל הנראה לא הודתה, אחרת לא היה המשפט מתנהל כך.

הוא לא היה מרוכז והצטער על כך.

הוכרז על הפסקה. רחש סמיך פרץ מיד בחלל האולם. אדם חיפש את דרכו החוצה, ובמסדרון, ליד אחד מעמודי הבטון התומכים של הבניין, מצא מקום פנוי. הוא נשען אל העמוד, הניח לקרירות הבטון להתפזר בתוך גופו, עד שנגמרה ההפסקה והדיון המשיך.

לאחר שהכל התיישבו במקומותיהם, החל מישהו לפלס את דרכו החוצה. אדם זיהה מיד את הבחור, הוא כבר היה קרוב מאוד אליו ואדם ראה שהוא כמעט נער. שערו השחור החלק נצץ, היה משוח בשמן כפי הנראה, ומסורק לצד. לבש מכנסי ג'ינס הדוקים ומרופטים, לפי צו האופנה, וגופו רזה. חולצה שחורה מבד רך היתה מונחת עליו ברישול מסוגנן, ומִפְתחהּ העמוק הבליט את חזהו השרירי הכמעט חלק. עיניו היו גדולות, ילדיות, קווי המִתאר שלהן רכים ושלמים, האישונים שחורים בוהקים. גבותיו בהירות מעט מעיניו ומשורטטות בקו מושלם. יפה מראה באופן חריג, כמעט מטריד. מין דוריאן גריי. רק פיו, האחוז בגיחוך כלשהו, מֵפֵר את היופי, ואולי גם תורם לו.

אנשים אחדים השמיעו מלמולים של אי־שביעות־רצון שלא הרשימו את הבחור הזחוח. כשהגיע לדלת היציאה, עצר והִפנה את מבטו אל מנהלת הפנימייה שישבה סמוך למקום עומדו. עיניה היו מהופנטות אל חיוכו המתריס.

לפתע קמה אחותה ונעמדה. נשימתה נשמעה עד קצה האולם. בידה השמאלית אחזה כובע מיושן עטור פרחים מפלסטיק, ואת כף ידה הימנית קפצה לאגרוף והניפה אותה מעלה כאוחזת לפיד. "זונה", קראה בחֵמה משולהבת, "היא זונה ואתם מגינים עליה, זו בושה".

אדם התרשם שהיא מדברת לבחור החטוב, שהמשיך לנעוץ גיחוך מלא בוז באשה הנסערת. לובשת עליבותה כמו תכריך, חשב אדם, והסיט ממנה את פניו.

"בוגדים", מילמלה בשטנה. הדממה סביבה היתה עצומה ונמתחה לכל עֵבר. נכלמת חזרה לשבת, כובעה המיושן בחיקה, והיא מנשפת את אי־שביעות־רצונה באוזנה של אחותה בלבד, שלחצה את ידה באסירות־תודה.

היה נדמה לו שמבטו של השופט נח עליו. האם הבחין בו, חשב פתאום בהתרגשות, ומיד נבוך מעצם המחשבה, כי איך אפשר שיזכור אותו אחרי כל השנים, ועוד פה. קדרות עלתה והציפה אותו, ביקש ללכת. חשב לקום, אבל לא רצה למשוך תשומת־לב, על־כן קרס עמוק לתוך כיסאו. אלא שאז הבחין שאנה הרסט מרימה את ראשה השפוף ומביטה בעקבות הבחור, ולובנה הלך והחריף.

הדלת נטרקה אחריו ברעש. "גועל נפש", מילמל מישהו.

אנה השיבה את ראשה באיטיות, עיניה הריקות צפו בשום מקום.

"אדם בְּרוֹק, טוב לראות אותך". אדם הסתובב מופתע. מלכיור פרואן, ללא גלימת השופטים, עמד לידו.

"שלום", אמר וניסה לא להסגיר את מבוכתו.

"שנים, אה?"

"כן", גימגם. "הייתי באולם המשפט שלך", הוסיף, וחשב שאולי אסור לו לשוחח אתו על כך, ובבת־אחת דמם.

"אבל מה אתה עושה פה בעצם? לא באת במיוחד למשפט", המשיך פרואן והביט עליו מבעד למשקפיים כבדים בעיניים עמוקות, קבורות בתוך ארובות עיניים קמוטות שסביבן תלויים קפלי עור לבנים כמו חֵלֶב של נר.

"לא", ענה. "לא חשבתי שתזכור אותי", הוסיף, כדי לשבור את השקט שהיה דומה כי עוד רגע יטפס ויעמוד ביניהם.

"אני זוכר אותך היטב. אולי אתה רוצה לשבת לשתות משהו?"

אדם הינהן. הם פנו לקפטריה. מקרוב הבחין שפרואן רָזָה מאוד. כתפיו היו נוקשות ומקומרות בכיפוף לא טבעי. עורו נצבע ירקרקוּת כלשהי, והיה תלוי על גופו כעל מי שרָזָה מהר מדי. לקולו הרם נוספה מין חריכה שלא זכר, כמו ליחה עמדה לו למכשול. אולם פניו היו משולהבים ותנועותיו נמרצות כתמיד. לרווחתו של אדם לא היתה הקפטריה עמוסה מאוד, והם התיישבו ליד שולחן בפינה.

"קפה?"

"כן", ענה וחשב שבטח הקפה יהיה תפל.

מלצר הגיע. מלכיור אמר, "פעמיים הפוך", והפנה מבט שואל אל אדם. אדם אישר ומלכיור הודה למלצר. מישהו קרא לעברו, "הֵי, פרופסור". ועוד קולות של חברים־לעבודה נשמעו, ומלכיור נשאר במקומו ורק הניד בראשו, או אמר 'שלום' מרחוק, להקלתו של אדם שחש איך איבריו נדרכים ללא נשוא.

"אז בסוף אתה פסיכיאטר", אמר מלכיור פתאום.

אדם הרים אליו את פניו בפליאה.

"אני עוקב אחריך כבר שנים", חייך בנעימות.

המלצר הגיש את הקפה, ואדם אחז בכוס, התמכר לגלי החום שפשטו בגופו וריככו אותו.

"אתה יודע, אני חושב עליך מדי פעם, אני באמת שמח לראות אותך ו..." ניכר במלכיור שלא ידע להסביר את עצמו. "שנים עברו מאז", הוסיף. ואדם חשב, דממה שעשויה שקים, שנערמים, כמה כבד הכל, כמה שומם. תוגה טיפטפה לתוך חרכיו והוא ידע שרע לו, ככה סתם. לפת את הכוס עד שפרקי ידיו האדימו, ואז הרפה, לפת ושוב הרפה. נהנה מכאב הכווייה הקלה. "אז מה בכל־זאת אתה עושה פה?" הלם קולו של פרואן לתוך המנוחה שהחל להיאסף לתוכה. "אתה יודע, השתנית", אמר, "טוב, היית נער". אדם לא אהב יחס לעבר שיש בו געגוע או השוואה, אבל לא אמר דבר, וידע באופן מפורש שהוא רוצה שוב להיות לבדו. "בעצם, לא ממש. לא השתנית ממש כשאני חושב על זה", הוסיף מלכיור פרואן. "אני לא מביך אותך אני מקווה". קולו נסוג מעט, מודע לעצמו.

אדם לא ענה. המציאות התרופפה ממִתאריה, הפכה לאבק סמיך ואינסופי.

"אתה לא בענייני עבודה פה, נכון?" שב למלכיור קולו הרגיל.

"לא", הוא לגם ארוכות מן הקפה, שטעמו בפיו לא היה גרוע כפי שציפה. "טעים", אמר כדי לומר דבר־מה. מלכיור לא ענה, אך פניו האירו.

"אז אם לא בענייני עבודה, מה אתה עושה כאן? אם מותר לשאול".

הוא החל לדבר מהר ולא הסתכל בפרואן, מתפלא על המלים הנהדפות החוצה כמו מעצמן.

"זה שאני כאן קשור בְּסיפּוּר. זאת אומרת, נדמה לי שאני רוצה לכתוב סיפור, אפילו שאולי אני לא רוצה, כי מה לי ולזה". לרגע השתתק והשפיל את עיניו, ואז המשיך בשטף: "אולי נכון יותר לומר שמשהו קרה לי. לא אירוע חיצוני, אלא בתוכי". המלים שלו מהירות. "אתה יודע, יש נקודות כאלה שבהן אתה לא יכול להכיל יותר את עצמך כפי שהיית, שאתה חייב להשתנות ומיד, או שאין יותר פשר לכלום. שם הייתי. הרגשתי שהחיים כמות שהם בלתי־נסבלים לי, שזה הסוף של הכל. מובן שלא היה בדיוק ככה, אבל בִּפְנים אלו המלים שאמרתי לעצמי, שוב ושוב, כמו דופק. בלי שקרה משהו. לפחות לא משהו שידעתי עליו. ואז, ברגע מסוים, לא מזמן, עלו בי המלים 'אי־אפשר ככה', ואיתן המלים 'לכתוב סיפור'. וזה באמת טיפשי, כי אני ממש שונא את האידאליזציה הרווחת בתרבות למעשה הבריאה, היצירה, כל המלים הגדולות והריקות האלה. מביך וכמעט פתטי לומר שאני רוצה לכתוב סיפור. ממש קלישאה". חדל לדבר, מופתע מעצמו.

"לקחתי כמה ימי חופשה, בלי סיבה. היה אי־שקט, וחוסר־רצון ללכת לעבודה שהלך וגבר. ואז שלשום הייתי בספרייה לשלם חוב, וכשיצאתי משם נכנסתי לבית־המשפט. ככה הרגשתי פתאום, שאם אכנס, יתגלה לי איזה תוכן לחבר לַצורך. לצורך בסיפור. ואולי נכנסתי סתם, כי בית־המשפט היה מולי, כי לא היה בי שום רצון אחר. לא יודע".

השתיקה נפרשה ביניהם ואדם שוב רצה ללכת. הוא טמן את אצבעותיו בכיסיו והחל לפוקק אותן, נהנה מן הרעש. פתאום התעוותה עינו של מלכיור כאילו נכנס בה דבר־מה. הוא הסיט את משקפיו ושיפשף את קצה העין. משקפיו נשמטו, וכשניסה להרימם זיעזע את הכוס ושפך מעט מן הקפה. הנוזל התפשט על מפת השולחן והפך לכתם כמעט עגול. לרגע קפאה תנועתו. מראהו היה כה מגוחך, כה שברירי, ואדם חייך. מלכיור חייך אף הוא, ואדם חש שגופו מתוח פחות והוציא את הידיים מן הכיסים.

שמע את קולו של השופט.

"ועל מה הסיפור שאתה עומד לכתוב? כלומר, אמרת שאתה לא יודע, אבל משהו התבהר לך כאן?"

באותו רגע ידע אדם בוודאות מפתיעה שהוא רוצה לספר לאיש הזה הרבה דברים, ואולי בעצם רצה תמיד, גם אז כשהיו בקשר, עד שברח ממנו כמו שהוא בורח מכל דבר בעל משמעות.

"לא, לא. אבל גם לא באמת משנה. בשלב הזה הנושא הוא גם בחינת הצורך עצמו. איך החיים התהפכו פתאום בלי שהם התהפכו, ולמה עולה דבר־מה דווקא ברגע נתון". אדם נדם. חיפש אישור בפניו של מלכיור, הכחשה. אבל הוא היה נסער מדי, והמשיך לדבר במהירות, כמו חושש שמא מלכיור יעצור אותו.

"אני רוצה להביט בַּהֶכְרֵחַ. שלי, ושל הסיפור שיבקע, כשיבקע". דבריו אינם בהירים. שנא להיות לא בהיר. פניו האדימו. אבל כשהסתכל אל מלכיור, ראה שעיניו מברכות אותו.

"זהו", רגליו נעו באי־שקט וחשש שיהפוך את השולחן.

"אבל מה פירוש חיפוש של הכרחיות הסיפור?" נשמע קולו של מלכיור. אדם נרעד, מבולבל מגילוי נפשו הלא־אופייני. כל־כך הרבה זמן חלף מאז ששוחח עם מישהו. "אז לא הסיפור שמבקש להיכתב, כמו שאומרים הסופרים, הוא שמסעיר בך חיים, אלא עצם הצורך. ולאיזו מסקנה הגעת?"

"קשה לי להסביר", פרץ אדם לתוך שאלתו, המלים יצאו בקלות, במהירות. "אני עוד תוהה אם הצורך לכתוב היה בי קודם, אם זה רצון מכוסה שהתגלה, או משהו בתוכי שדחק והבליח, כמו שהיה יכול להבליח במלים אחרות. אולי הכל פרום לי במחשבות, ולכתוב זו גם צורה של לחשוב". עיניו עלו ונאחזו במלכיור. מלכיור הבחין וחייך אליו, קיווה שאדם ימשיך ולא ייסוג. זכר את דרכו לדבר, ואז להיבהל מן הלהט של עצמו. ואדם שוב נבוך עד מאוד, אבל תנועת נפשו היתה כה דוחקת, חום זרם בעורקים, ובעור, והוא המשיך, קולו מואץ, סוער עד מאוד, "משהו בחיים שלי..."

"אולי אתה מנסה לשלוט בחיים שלך", קטע אותו מלכיור בזהירות.

"כן", שמח אדם, "אתה צודק", והביט בו רגע בתימהון כשואל איך הוא יכול לחלחל לכמוס מכל, ובמין תנופה ילדית, מכונס ומרוכז, המשיך: "בסיפור, בבדיה, אם גיבור הסיפור ירצח נערה שאהב, או את אִמו, ללא סיבה שאנו מבינים מהסיפור, זה לא יהיה אמין. אבל בחיים, אם התרחש אירוע לא סביר על־פי ההיכרות עם הגיבורים, לא תאמר שהאירוע לא אמין, כי הוא קרה. זו ממשותו המובהקת, והוא אמין בין אם הבנת מה חולל אותו או לא. אולי תאמר, לא הכרתי אותו, או, זה היה טירוף. אבל לא תגיד, זה לא היה או לא ייתכן שזה קרה כי הדבר לא הגיוני. עובדה. קרה.

"אבל אני נמשך להגבלה שמטילה הבדיה. אני זקוק לה. הבדיה שאין בה החירות של המציאות. הבדיה שכופה היגיון פנימי וסיבתיות. שמחייבת שקיפות. שהיא מושלמת יותר מהחיים". אדם ער לכך שהוא אינו מובן, מדבר ומדבר וקולו צווחני, חש עירום וחשוף. קולו החל לקרוס.

"הכל כל־כך מופרך", הוסיף בזעף, "ואני מתבייש שאני מדבר אליך ככה". להפתעתו נחתה ידו הפחוסה של פרואן בעדינות על ידו־שלו, שמוללה בעצבנות את הכפית ועיקמה אותה מעט בהיסח הדעת. ניכר שלפרואן יד של אדם שאינו מורגל במגע, ומגעו קשה וחושש ואדיב.

"אז טוב, טוב שכך אתה עושה", אמר מלכיור והסיר את ידו. "ועכשיו אני צריך ללכת", הוסיף וסימן למלצר.

אדם ניתר. דיבר יותר מדי. מיהר והניח כסף על השולחן וכבר פנה לצאת. אבל אז עצר, כי גם לקום ולברוח כך לא תקין. "להתראות", הפטיר.

"תבוא שוב?" חייך מלכיור.

"כן", גימגם וחזר לשבת, רגליו נדמו לו ארוכות עד בלי די. הוא התפלא על השמחה שנבעה בו. אני לא ילד, תמה. קם ונפרד שוב.

בעיניו הכהות השקועות, שנותרו תלויות בכיוון הליכתו של אדם, נשטפה איזו לחלוחית. רוך אשר שכח שיש בו, ועצב ישן, שָׁכוּח אף הוא, כמו נאספו מכוכים רחוקים. איך הוא מגיח לי ככה, כמו מין קפיצה בזמן, וממשיך מאותו מקום של פעם עם להטו המוזר, הנערי, ואיך אני נהנה ממנו בכל פעם מחדש.

אחר הזדקף בקושי ויצא בצעדים כבדים.

כשיצא מבניין בית־המשפט חשב אדם שהוא עוד זקוק לאיזה זמן של שהִייה עם עצמו לפני שיחזור למכונית ולפני שזרמי העולם ישובו קרוב ויציפו.

הפגישה עם מלכיור פרואן הותירה אותו מרוגש ומרוקן בו־זמנית. הוא הילך ללא מטרה, שירך את רגליו. היום נטה לערוב, אך עוד עמד בו החום הנורא. ביקש לסוכך על מחשבותיו. לא היתה כל רוח, ופלגי זיעה המשיכו לזרום על פניו וכבר חדל לנגבם. הוא הבחין בבית־קפה צדדי, ממש בפינת הרחוב, ונכנס. כעבור שניות אחדות שם לב שהוא משתהה בַּפתח, ובבת־אחת נעשה מודע לגופניותו, לגובהו, הרגיש מסורבל ומטופש. עיניו שוטטו במהירות לחפש מקום בפינה אפלולית ככל שניתן. כמה פרצופים משועממים הוסטו אליו, מבטם מזוגג, אולי בגלל החום, וכבר הצטער שנכנס.

"אפשר לעזור?" הופיעה המלצרית ונעמדה מולו, נערה דקיקה וגבוהה יחסית, עיניה עצומות למחצה. היא לבשה חצאית מיני קצרצרה בצבע שחור מבריק וחולצה אדומה שגילתה טפח מבטנהּ הלבנבנה.

"אני רוצה קפה הפוך ועוגת פקאן, בבקשה", אמר לה ושם לב שריסיה ארוכים באופן משונה ולא טבעי, ועלה בדעתו שהם מלאכותיים. הוא פילס לעצמו דרך לפינה צדדית, פנויה יחסית, נזהר שלא להיתקל באיש. הניח את עצמו לאט בתוך הכיסא והושיט את רגליו בזהירות לפנים.

המזגן לא פעל, אבל רוח נשבה מבעד לחלונות, ולא היה חם מדי.

עיניו נתפסו כמעט מיד באשה לא צעירה שפניה הופנו אליו. דמותה היתה מטושטשת באפלולית שבבית־הקפה, שנועדה כנראה לשמור על הקרירות, אבל שם לב שהיא גבוהת קומה.

גופו הלך ונפרש. הוא חיכה לקפה ובינתיים גמע את רחש הקיום שמסביב בנכונות. בפינה ישבה קבוצת נערות שלעסו סנדוויצ'ים עבים במיוחד. היה נדמה לו שדם ורוד זורם בפני כולן. הגעתי לגן־עדן, חשב, נינוח עד בלי די.

לפני שעבר לגור עם מרים נהג כך לעתים, שוטט ברחובות אקראיים, או התיישב שעה ארוכה בבית־קפה. הוא היה בוחר לו שולחן בפאתי הקפה, הקיר מאחוריו. אהב לראות ולא להיראות. הזמין הפוך או אספרסו קצר בלי חלב, והיה יושב בציפייה נטולת זיזים או התכוונות. מאז שעברו לגור יחד כמעט לא עשה זאת יותר.

מנערותו אהב בתי־קפה. אהב את הרעש העמום שעשוי מקולות בני־אדם, מקרקוש כלים, ואת הריח שהיה מתנפץ בנחיריו ומרחיבם, ואת הזרות הרכה, העוטפת, שמסביב.

בדרך־כלל נס אל בית־הקפה בעקבות איזו סערה, כשהלמות המחשבות היתה מטלטלת אותו. הוא מצא שדווקא הקיום הלא־אישי סביבו יוצק בתוכו קירות. וזה עזר לו, הפלא הפשוט הזה שנתוודע אליו בנערותו. וכמה טוב, חשב, שהעונג הישן עדיין זמין כל־כך. והוא יכול, כי הרי שוב חי לבדו, ואינו חייב יותר להתגונן מול עלבונות שלופים, טפלים... לא אחשוב עליה, פקד על עצמו. והיא הלוא איננה. איננה. את המלה השאיר בחלל הפה כמו מבקש שתהיה חומר שיימס בתוך רוקו וייעלם. היא עזבה את חייו סוף־סוף. איזו הקלה יש בידיעה הזאת. אני לבד, אני לבד.

ושוב הגיח קיומה ונמזג בו ולפת.

הידיעה שהוא לבד לא הצליחה עוד לחלץ מנפשו את מלתעות כאבה.

להיעלב, אמר לה פעם, זה סוג של תוקפנות. והיא בכתה, כי הרגישה שהוא רחוק. האם בשל כך עזב, כי נעלבה ממנו שוב ושוב?

כשהכירו, רצתה מרים שיינשאו. הדבר הצחיק אותו. הם לא נישאו, משום שאינו יכול לשאת טקסים, ובטח לא לאומיים או דתיים, אבל אם היא רוצה, אמר לה, הם יכולים לבד, בטקס פרטי, שאינו טקס אלא בריאה משלהם, מתוך מי שהם. היא אמרה בלי מרירות, לא צריך, ושָׂמְחָה, כי חשה שהוא כֵּן. בדיעבד כבר לא היה בטוח כמה היה כן וכמה אדיש. די הרבה זמן אחרי שהכירו, עברו לגור יחד.

מעט לאחר־מכן התפוצץ הכל לראשונה.

הוא חזר מבית־החולים, בשנה האחרונה של ההתמחות, ועצר כדרכו בבית־קפה. מין פסק־זמן, והזָרים מסביב עם רחשם הרחוק והלא־מחייב, האוסף אותו אל עצמו.

כששב הביתה חיכתה לו מרים בחדר־המגורים הקטנטן, בפניה נוקשות שעדיין לא הכיר.

"איפה היית?" קולה היה מתכתי ואחר. "עצרתי בבית־קפה", ענה. "בית־קפה?" אמרה באי־אמון, "לפגישה?" "לא, לבד". לא הבין. "מרים, מה קרה?" לפתע החלה לבכות. "די", ניגש אליה באי־נוחות, "מה קרה? אני לא מבין. כי לא אמרתי לך? אני מצטער. תמיד ישבתי בבתי־קפה לבד, גם לפני שהכרתי אותך. בפעם הבאה אגיד לך, אני מבטיח, די". היא חדלה לבכות, אבל קולה עוד היה תוקפני וגבוה. "אדם, אני רגישה לדברים כאלה", ובדבריה פרשׂה ביניהם תהום שאיש מהם לא הבחין בה אז. היא התרצתה, כך הרגיש, והוקל לו, ואז אמרה בהומור מעושה שלא התאים לה, "מה אשה צעירה צריכה לחשוב כשהגבר שלה יושב בבית־קפה ולא מגיע הביתה", והיה נדמה שהִגניבה התפנקות לקולה, שדחתה אותו, והוא נדהם מרגשותיו ותפר אותם מיד פנימה.

לא רגישה, חשב אז, פגיעה אולי. עמד לראשונה על המרחק העצום בין המלים. לא רגישה לנבדלות שלי, לצרכַי־שלי. טעם תפל עמד בו באותו זמן. האם כבר אז היה עליו לעזוב?

ועכשיו שוב בבית־קפה, פירורי אדם, כתמים, צלליות, מערסלים את רעשיו, את פינותיו, את עצבונו.

איזו מקריות מענגת היתה בבית־המשפט, לראות את מלכיור פרואן. טוב שהוא כותב, אמר לו. למה התכוון. מדוע טוב שהוא כותב. והרי הוא לא באמת כותב. רק רוצה, או רצה, או נכון יותר לומר שאי־השקט שחש הגיח לאחרונה עם הכרח שבקצהו המלים האלה, לכתוב, שמרגיעות את הדחק, כי הפכו את אי־השקט למושא להביט עליו, כמו מדען שמביט בתופעה. וגם משום שאהב לקרוא. מדוע בכלל סיפר לו? טיפשי מצדו. שוב היה חסר־מנוחה, כי לא הבין, ומה שאינו מבין מסב לו אי־נוחות, כך מאז ומתמיד.

ארנסט, אביו המאמץ, היה הפוך ממנו. כמה ערג אל הלא־מובן. בלא־מובן ישנה הבטחה, חשב, ואילו המובן קר, מוגבל, אפור ועצוב. ארנסט תמיד אמר שאדם אינו מובן לו, ובכך חשב שהוא מחמיא לו. אבל לאדם כאב. מדוע המואר מוגבל ואילו החשוך מושך? אילו ארנסט היה מבין אותו, האם היה מתפעל ממנו פחות? אוהב אותו פחות?

אלא שלא היו לאדם מלים לכאבו, רק עצב שהפך לכעס ולהתנכרות ולבדידות ולתחושת נטישה. ואז החל גם הוא־עצמו לנטוש, כי ויתר בדרכו הלא־מוצהרת, והשאיר את האיש שאהבוֹ בודד ואבוד.

שוב היה ער לנוכחותה של האשה, מבחין בה מחדש ביתר עוז.

האם היא מביטה עליו?

באחת התנער מהזיותיו, רכן לעומתה, ניסה לפענח את דמותה, אימץ את עיניו. בת כמה היא? לא ידע לומר. אבל לא, היא אינה מביטה דווקא עליו, ולמה זה חשוב בעצם. בכל־זאת המשיך להסתכל עליה, ודרכה, קרום הקמטים והגיל התפשטו על פניה, ואף־על־פי־כן אינם נוטלים את מה שהיתה. בגרותה אינה מחליפה את צעירותה, כי אם רקומה עליה. וכמו מבעד לתכריך שקוף ניבטת צעירותה מפעם, מטרידה.

לפתע הסיטה ממנו את ראשה והרכינה אותו, אך היתה הגזמה בתנועה, כמו ציירה את התרכזותה באופן מודגש יתר על המידה. האם הבחינה כי הוא רואה שהיא מביטה עליו? הוא חש דקירות בקצות בהונותיו. בבת־אחת עלתה הסערה הישנה והקבועה ונדחסה לכל חלקיק בגופו. בדיוק באותו רגע הגיעה המלצרית במיני הנוצץ ורכנה אליו, ריח מסטיק התות שלעסה עלה באפו, וקולות הפצפוץ העזים חרשו במחשבותיו. אדם התאפק בקושי לא לסטור לה. האלימות שכבש דרכה את גופו הרפוי והוא אסף את רגליו, רכן קדימה, הושיט את זרועותיו ולפת בשתי כפות ידיו את כוס הקפה הרותח שהניחה בדיוק לפניו וחיכה שתלך.

הוא ריחרח קלות את הקפה, עצם לרגע את עיניו הכבדות מעייפות ומחום. לפתע שם לב שהאשה אוספת את חפציה מתוך כוונה לעזוב. מבלי להסס סימן למלצרית בבהילות בעודו ממשיך לעקוב אחר תנועותיה של האשה. המלצרית, שכבר הספיקה להתרחק, שבה וטופפה בצעדיה הנוזליים, גופה עלה וירד על העקבים הגבוהים המתקתקים בהלמות קצובה על רצפת העץ.

"כן, בבקשה?" שאלה בנימוס מוגזם.

"כן?" חזרה ושאלה.

"חשבון", אמר ולא עזב את מִתְאר־גופה של האשה שכבר החלה לצעוד בכיוון היציאה.

הוא שילם בחופזה, השאיר תשר גדול למלצרית שהביטה בו בתימהון מחויך, ומיהר אל הרחוב.

האשה אומנם היתה רחוקה, אך לא התרחקה מדי והוא האט צעדיו. לא רצה לעורר את חשדהּ. לא ניכר בה שהיא נמלטת מפנַי, חשב. היא לא פנתה לאחור וצעדיה נשמרו מדודים.

רכּוּת הערב טיפסה בשולי תודעתו מזוגה אורות נוצצים שנדלקו לבדם כך פתאום ונסכו באוויר הקיץ איזו עצבות חרישית שאהב. פתאום נחרד, אני מאבד אותה. החיש את צעדיו. רגליו הארוכות הניתזות לפניו גמאו את המדרכה ושיוו לו מראה מגוחך מעט. רצה לצעוק, חכי, והתבייש. והנה נעלמה מעיניו. נעצר על עומדו, נדהם. כאילו בלעה אותה האדמה. רצה לרוץ אך הרגיש מטופש. לאן ירוץ? לאן ילך?

האם ייתכן שזו אִמי, ומפאת הבושה לעולם לא אראה אותה עוד, חשב בפראות.

אדם ננטש בגיל שלושה חודשים. הניחו אותו למרגלות חדרו של מנהל המוסד הכרוני לחולי נפש "שַׁלְוָה".

בעת ההיא גרו חלק מאנשי הצוות בשטח בית־החולים, בבתי עץ קטנים שהיו פזורים בחצר. חדרו של המנהל, דוקטור ארנסט בְּרוֹק, היה החיצוני ביותר, קרוב לשער הכניסה.

כשפתח דוקטור בְּרוֹק את דלת חדרו כדי לצאת להליכת הבוקר שלו בשבילי הפרדסים המקיפים את המוסד, ראה לתדהמתו את התינוק. תגובתו הראשונה היתה להביט סביבו בחשש. יום קודם־לכן סיפר לו אחד המאושפזים חלום שחלם. בחלום ייוולד לדוקטור בְּרוֹק ילד. לרגע עברה בו המחשבה שהוא מאבד את שפיות דעתו, אך מיד התעשת, ובפליאה גמורה התקרב כדי להביט בעולל.

לעולם לא יחדל ארנסט להאמין כי באופן זה או אחר בנו הוא שנצפה בחלום, והחולה – כפי שנהגו לחשוב על חולי הנפש בימים קדומים, לא היה אלא מְבַשֵׂר. מאותו יום היה מרכין ראש קלות לפני האיש, אלא שאיש לא שם לב לקידה כמוסה זו, כולל החולה עצמו.

בתקופת לימודיו אמר לו המורה שלו, דוקטור אָרֶנְרַייךְ, שאילו לא היה פסיכיאטר, היה מיסטיקן. "היזהר מנטיית הנפש הזאת שלך. מהכמיהה. מבורכת כשלעצמה, אבל מסוכנת. לעולם אל תשכח שאתה מטפל בחשוכי החיים, באומללים, אל תיפול שבי במלים הפיוטיות כביכול שתשמע לפעמים. לא שירה ולא בשׂורה, אלא נכות. תהיה כתף ולא חסיד". "כן", גימגם אז המתמחה הצעיר, שעלה בידו להיות התלמיד המועדף על מורו הדגול, ועם זאת, מי יודע, תהה בינו לבינו.

תחילה חשב לקרוא לאחות, אך כפות רגליו כמו שותקו והוא בהה בתינוק, מבולבל, ידיו הארוכות תלויות לצדי גופו, נטולות רצון משל עצמן. הוא יקרא לה והיא תיקח ממנו את הצורך לשקול, חשב והביט לשמיים, ולאדמה. ואולי התינוק חולה ואני חולם לי, נזעק בבת־אחת וניסה לאסוף את עצמו ולהתעשת, נשם עמוק, ושוב נשם, ואז העז וקרב אליו לאט, הניח את כפות רגליו העצומות לפניו כאילו דורך על קליפות שבירות, עד שנעמד ממש מעליו. ועצר. לפליאתו היו פניו של התינוק סמוקים, ומבטו שָׁלֵו ומאיר ובריא למראה.

דוקטור ארנסט ברוק היה איש גבוה. רעמת שיער חומה סמיכה התנוססה על ראשו. מצחו רם, עיניו אפורות וגבותיו צפופות. אפו גדול מעט ועבה. אדמומית כלשהי באף טוותה איזו עילגות רכה בפניו הגרמיים. פיו הדק, הקפוץ תמיד בחומרה וברצינות, כמו חסם בושה כמוסה. תמיד לבש חליפות, והילוכו מדוד ובטוח. אך עכשיו היה הילוכו הססני ומתפזר, וחשש שימעד.

הוא התכופף בזהירות והרים את הגוש החי העטוף בבדים שריחם מתקתק ונעים וחם. לתדהמתו היה קל כנוצה, והוא הזדקף בבת־אחת. לפתע קפא, מגע התינוק היה כה רך, כה זר ומוזר. ארנסט נבהל מקלותו המשונה, הלא אנושית, כך חשב, וחשש שימחַץ או יפיל אותו. ידיו־שלו נראו לו לפתע גדולות, תלושות מגופו, תיכף יתנתקו וייפלו. ורק שיגיע מישהו, מילמל. איבריו היו יבשים ודבוקים, והוא לא זז ולא דיבר, רק חיכה. והתינוק שבין ידיו האילמות קטן עד בלי די, ומסתכל בו באמון, נינוח ורגוע. לאט שבה נשימתו לסדרהּ, ודמו חזר וזרם לתוך ידיו ששוב נראו לו שייכות וצמודות אל גופו. לתדהמתו מצא את עצמו מצטחק אל התינוק. כה זרים היו לו ינוקות תמיד, קמוטים וקופיים למראה, מיותרים ומכבידים, מין כורח שצריך לשאת אצל אחרים, ובמיוחד אצל אחרות. ושוב התחייך אל התינוק, והתינוק חייך אליו בחזרה, וארנסט רעד. היה לו דחף לחבקו, אך פחד שמא יתפורר הקטן למגע אצבעותיו הגדולות והעבות.

באותו רגע ידע ארנסט בוודאות שהוא מחזיק בבנו. הבן שנולד לו מן המסתורין שכה ערג אליו, שבטח בו. נמשה בעבורו מתוך האַיִן. ובעודו אוחז בתינוק בעדנה שלא ידע שאצורה בו, התיישב על המדרגות והחל לשיר לו שיר־ערש בשפת אמו, שלא ידע שזכר, וגעגועים חסרי־שם לחיים שזלגו להם ואזלו, ולבני־אדם שנמחקו מעולמו, עלו והציפו אותו עם ניחוח הפרדסים שהיכה בו בחריפות. הוא שר עד שהתינוק נרדם. אחר קם בזהירות, פסע צעדים אחדים עד לדלת חדרו שלא היתה נעולה, ובדחיפה קלה פתח אותה. הוא הניח את התינוק על מיטתו בעדינות אין קץ, התיישב בכורסה והצית את המקטרת. ואז קם, הניח רביעייה של שוברט על הפטפון, שלא נפרד ממנו גם בחלוף השנים ולמרות השכלולים, וכשעשן סגלגל הסתלסל ונבלע בקירות חדרו, מצא עצמו טוֹוה את חייו עם בנו, ואושר שלא ידע כמותו עלה והציף אותו.

איש לא ידע מפני מה הונח התינוק דווקא שם, בלב הפרדסים, למרגלות דלת חדרו של מנהל המוסד, שָׁכוּח ורחוק מכל מקום. אף עֲבָרוֹ של התינוק נותר בגדר תעלומה.

ארנסט ברוק, שהיה רווק ללא ילדים, אימצוֹ אחרי זמן לא רב באופן חוקי, באמצעות קשרים רבים שהפעיל שלא על־פי טבעו, לכאורה רק מתוך חוסר־אונים ואי־אמון במערכות הסוציאליות הקיימות, שיפקירו את התינוק, כך אמר, לחיים בחוסר־כל. אך למעשה פעל מתוך רצון עז בילד, רצון עמוק וגורף כמו שלא חש מימיו.

התינוק גר אתו בדירה הקטנה. תוך חודשים אחדים החל לזחול, ומאותו רגע לקח אותו אתו לכל מקום. והילד כמו הבין את המצב, גם אם לא החליף לו חיתול בזמן, או לא נתן לו את הבקבוק, היה שקט לרוב ומבטו בהיר ומאיר, עד כי לפעמים הרגיש הרופא מין פחד מן התינוק הזה, שאינו נוהג כשאר התינוקות. אינו מרבה לבכות, אינו רעב לתשומת־לב, אינו מתלונן. ויותר מכך, התינוק התבונן בו וחקר אותו בעיניו הגדולות העטורות מעטפת כהה. מין בגרות משונה היתה בפניו, ולעתים העבירה בארנסט משב קר של חרדה. אך הוא אהבוֹ אהבה עזה, שהיתה כמו זרם סמיך תחת העור ובתוך העצבים. אהבה שלא ידע כמותה.

כשזָקַן, היה מתפלל לעתים שתעזוב אותו האהבה הזו לבנו במנוחה. היה רוצה שקט. אך הוא היה מסוחרר מעוצמת החיים שפשטה בו. והילד גָדַל, אחֵר ונבדל ומבריק, לשמחתו של ארנסט שהיה גאה בכישרון שִׂכלוֹ הבולט כל־כך, ובעצמאותו, וכך גָדַל אדם עם ארנסט ועם כמה אנשי צוות והמון רב של מאושפזים.

אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־רצון.

החום עומד להישבר, חשב אדם בהקלה והגביר את צעדיו, טישטש בתוכו את דמות האשה שהגיחה והתפוררה ממתאריה. לפתע עצר באחת. ומה אם מרים יודעת איפה הוא. מה אם היא מחכה לו ליד המכונית. מין עכירות עלתה בגרונו, ואז מטה לטבור, ולרגליים. ראה ספסל והתיישב. הוא ידע שאין בכוחו להסביר לה מדוע עזב אותה. לא היה יכול לשאת את פניה המוכות. המבקשות מענה. הצודקות.

אהבה של אחרים מכבידה כל־כך, חשב, כמו ציפורניים שלופות שקוראות אָשֵׁם, אָשֵׁם.

ניסה לזכור אם אהב אותה פעם, וידע שכן. ניחש את כאבה, את תימהונה, את עלבונה, את צדקנותה, כי כזו היא, וכזאת היא האנושיוּת. ואולי אילו הרגיש כלפיה גם הוא יותר, ועזבה אותו היא, אף אם רק בלבה, היה מוצא את עצמו מאשים אותה וחש עצמו קורבן.

אתקשר אליה, חשב ומיד חש מובס. ממשות פניה הקלופות היתה בכל מקום.

כשחיינו יחד לא ראיתי אותה, לא חשבתי עליה, לא ככה. ועכשיו היא אורבת ואורבת. אֵינותה תובענית לא פחות מנוכחותה, אולי יותר. רק יומיים חלפו מאז שעזב, ושְׁיָרֶיהָ בהכרח ניגרים בו ובמחשבותיו. ולְמה הוא מצפה, שהוא יְכַבֶּה את האור של חייהם המשותפים וגם אצלה יִכְבֶּה האור בלי להשאיר בה סימן? הרי הוא עזב, לא היא. ולמה הכל התחיל להיחרב – היא ראויה להסבר. ואף־על־פי־כן עוד מוקדם בשבילו, לא יתקשר. זקוק להיות לעצמו ללא תנאי או חובה, למנוחה, ואז אולי יסביר ואולי לא. החל להניע את רגליו, שהיו לפתע כבדות באופן משונה, ניסה לשחרר את שריריו. חייו הברורים חומקים מפניו, צלילותם מתערפלת. האומנם היו כה ברורים? לא ברורים כי אם כבויים, שגורים. אבל משהו תמיד היה שם, ודחק בו.

ידע תמיד שאלה אינם החיים שראוי לחיות, ובכל־זאת חשב שאלה שראוי לחיותם יתגלו לו עם הזמן. לאט־לאט החל דבר־מה לקרוס. לא בחייו, שהרי לא ממש השתנו, אלא באמונו ביכולתם להשתנות ולהתגלות כך מעצמם. קם מהספסל, החל לצעוד. ומיד עצר. חש סחרחורת ומיהר ונשען אל עץ. הרים פניו לצמרת. עץ צפצפה תל־אביבי, ורצה לטפס מעלה, ואז עוד מעלה, לתוך השמיים והעננים, הוריד עיניו והתיישב.

אולי השאירו לי הודעה, חשב פתאום. לא מסרתי בעבודה לטלפן אלי לנייד במקום לבית. בבהילות שלף את הטלפון הנייד מכיסו.

מרים לא בבית, ידע, זהו היום שהיא עובדת במשרד בערב. טילפן, ולבקשת המענה הקולי הקיש את קוד המשיבון. שלוש הודעות. "אדם, אני נורא סובלת... איך יכולת... אדם... אני לא מבינה למה, אדם... יש לנו -" קולה היה קישח פתאום, "דברים לסגור". קליק, ניתקה. ההודעה השנייה היתה מהאחות גִירְש, האחות הראשית של המוסד, שמאז השבץ של אביו לפני חמש וחצי שנים, היא פחות או יותר מנהלת אותו. "שלום אדם". שתיקה. הוא לא אהב את קולה. משהו לא טבעי היה בו, כמו צל, העביר בו אי־נוחות. "כאן האחות גִירְש". כאילו לא הייתי מזהה את קולך, חשב, לצערי. "מצאתי יומנים של דוקטור ברוק", המשיכה, "אני מבקשת שתבוא לקחת אותם כי עשיתי סדר. פְּיֶר..." אדם נדרך. "פְּיֶר צריך אותך. טלפן אלי עד שעה אחת־עשרה". ואז כעס. שוב תלונות. זיכרונות נוכחותה המתגלגלת מכל פינות ילדותו, עולה ונהדפת לסף, מיותרת. הוא מתח את רגליו לפנים והסתכל לתוך החשכה המתעבה. הדכדוך, כמו עפר בבטן, צמיג ודחוס. ההודעה השלישית. מהמחלקה. שיחת ההיכרות עם המתמחים החדשים לא תתקיים מחר. אולי יוכל להיעדר גם מחר. איך ייתכן שאני, בעמדה כה בכירה, לא הופעתי כמה ימים לעבודה, והדבר אינו משנה. נשען אחורנית ועצם את עיניו. הוא נזכר שקרא לא מזמן בעיתון שהתגלגל לידיו את תשובתו של מישהו לשאלה מה בעיניו הוא משפט טפל, וההוא בחר את הציטוט "ארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה". אדם גיחך.

הוא קם והחל ללכת. מחר יגיע בכל־זאת לכמה שעות לעבודה. אחר־כך ייסע לפְּיֶר, ביקור קצר, ואולי ינסה עוד להגיע לבית־המשפט. האם יספיק? כן, מדוע לא. שוב מצא שהחלטות מרככות במעט את המתח הגופני שכמעט לא עוזב אותו.

מרחוק הבחין במכוניתו, ומרים אינה שם. רווח לו.

כשהגיע למחרת למחלקה נזכר שהיום הוא אמור להצטרף לשיחת צוות של מנהלי המחלקות והאגפים בבית־החולים, שהתקיימה פעם בחודש, ובסיומה היו עורכים סיור במחלקות. מזל שהגיע בכל־זאת. שוב לא ראה את גברת דהאן או את אייל. לרגע חשב לחפש אותם, שניהם היו בעצם נקודת המפגש שלו עם מטלותיו, אבל החליט לא. שם לב להלך־הרוח שלו, החדש והזר. על השולחן בחדרו עדיין עמדה ערמה של מטלות. קולגה מן העבר,שעבד כעת בג'וינט במשרה שלא זכר מה היא, טילפן ושאל אם יהיה מוכן לענות על כמה שאלות במסגרת מחקר שהוא עורך על הקשר בין איכות הטיפול לאמפתיה, ואדם הסכים, ובמשך שעה ענה לשאלות, ושמח שהזמן עובר מעצמו.

כשעזב את המשרד בשלוש, ידע שכבר מאוחר ללכת לבית־המשפט, כל הדיונים נגמרו מן־הסתם, והחליט ללכת ישר לבקר את פְּיֶר. אביא לו שוקולד, חשב פתאום, אבל לא ידע אם הוא אוהב שוקולד. כל חיי הייתי לידו ואני לא יודע אם הוא אוהב שוקולד.

הכביש ל"שלווה" עובר דרך הפרדסים. החלונות במכונית היו פתוחים. ריח חריף של פריחה היה באוויר אף־על־פי שזו לא היתה העונה. האם יכולה להיות פריחה בתחילת הסתיו?

ריחות הזכירו לו דברים.

הוא חשב תמיד שהוא זוכר את ריח אִמו. מין ריח מתקתק של בגדים שלא הוחלפו. ריח של ים.

ריח שידע בתוכו בוודאות עיקשת.

כשהיה בן שמונה, אושפז ב"שלווה" פַּסָל מחונן שעבד בסגנון הדור הישן. הוא עיצב בחֵמר ובשעווה פנים בלבד, או אדם שלם ממוזער, באופן ריאליסטי מאוד. אדם נהג לשבת ולהתבונן בו במשך שעות.

במוסד היה בית־מלאכה קטן, "חדר־פעולה" קרא לו ארנסט, והוא היה מיועד לאלו שעוד זרמה בהם חיוּת כלשהי כדי ליַצֵר או לִיצוֹר דבר־מה, והם לא היו רבים.

"אתה רוצה להיות פַּסָל?" שאל אותו הפַּסָל יום אחד. שמו היה בָּרוּך. "לא יודע, אולי", ענה לו אדם. "אז אולי תנסה, בוא אני אתן לך", אמר בחביבות. "לא", אמר אדם ופניו חסומים. "בוא, חמוד, אני מרשה לך", התעקש בנדיבות דוחפנית. "עזוב אותי, אני רוצה להיות פַּסָל אחר", ענה לו ברגזנות, הדף אותו. "אהה", הימהם הפַּסָל, שלא נעלב כלל, ושקע בעבודתו.

ארנסט התפלא כשביקש להצטרף לחוג קרמיקה. עד אז סירב אדם בתקיפות לכל חוג שהוצע לו, ורצונו הפתאומי לעסוק במשהו שארנסט לא התרשם מעולם כי נמשך אליו, הפתיע אותו.

"אני רוצה לפסל את אמא שלי", הסביר.

הרעיון התגבש בו בהדרגה. הכל התחיל כשנכנס יום אחד לחדר־הפעולה ונבהל לראות את ראשו הכרות של ארנסט מונח על הכַּן. אפילו שידע שבָּרוּך מפסל את ארנסט כבר זמן־מה, לרגע, בגלל האור העמום והפאה שהניח הפַּסָל על הראש, היה הפֶּסֶל כל־כך אמיתי, שאדם הצטמרר, אבל מיד התעשת והתקרב בהשתאות.

"בָּרוּך", פנה אל האיש לפתע בקול דרוך. "כן, ילד", ענה הפַּסָל והמשיך בעבודתו. "היית יכול לעשות את ארנסט, אבל ממש, לגמרי?" "קְחקְחקְח", ציחקק הפַּסָל והרים אליו את עיניו וחיוך האיר את פניו נטולי הצבע מרוב הסתגרות, "הרי זה ארנסט, בחור צעיר, הרי זה ארנסט, קְחקְחקְח", טפח על כתפו. אדם יצא מחדר־הפעולה נסער, חשב רבות על כל האירוע בדרכו הרצינית והחמורה. המרחק בין הפֶּסֶל לאדם אולי אינו גדול כל־כך. הרי לרגע ממש חשב שזה ארנסט. אולי אדם יותר מבָּרוּך ידע לצמצם את הפער בין אדם לפֶסֶל.

ולכן חשב ללכת לחוג קרמיקה, המשיך להסביר לארנסט, ייצור את אִמו ואז היא תהיה.

"בחֵמר?" שאל ארנסט וכאבו נשפך מעל עיניו המוארות של הילד.

יום אחד בדרך חזרה מבית־הספר החליט אדם לקצר את דרכו ולעבור בפרדסים. ואז, ברגע מסוים, ידע שחש בריחה של אִמו. הריח שזכר, שאצור בעצמותיו.

היה אז ריח חריף של פריחה, נזכר אדם, והושיט את ראשו החוצה מבעד לחלון המכונית וגמע מן האוויר.

הילד המרוגש ניסה למצוא מה מקור הריח. תחב את פניו בין העצים, ועל האדמה. משלא מצא דבר, עצר וניסה להרגיע את עצמו, נשם נשימות איטיות כמו שלימד אותו פְּיֶר.

הידע קיים בכל מקום, אמר לו פְּיֶר. לא צריך לחפש אותו, אלא לתת לו להבליח תחת קליפות המחשבה, קליפות הקברים. אם רצונך לדעת, חדל לחשוב, עצום עיניים ונשום לאט, השל את קליפותיך.

וכך עשה, נשם לאט, עיניו עצומות, עוד ועוד, ואז בקעה הידיעה, בדיוק כמו שאמר פְּיֶר.

הוא הציב אבן גדולה במקום שזכר שעמד בו לראשונה כשהבחין ברֵיחה, ושירטט סביבה במקל מעגלים הולכים וגדלים. חזר לאבן, וממנה החוצה פסע על הקווים המעגליים, ניסה להבחין איפה הריח הכי חזק. דמעות החלו לרדת, והוא המשיך והמשיך ושוב עצר, ועצם את עיניו, נשם עמוק, והמשיך.

פְּיֶר, השיטה לא פועלת, רצה לרוץ לקרוא לו, ושוב ידע מה יעשה. הוא אסף כמה אבנים וסימן באופן בולט את המקום, ורץ בכל המהירות למוסד. מהמטבח לקח שקיות ניילון לאיסוף אשפה, וגומיות, ורץ בחזרה לפרדס. אסף את הריח לתוך שלוש שקיות, הידק אותן היטב בגומיות שהביא, ושב לחדרו.

לחוג שהתקיים למחרת הגיע עם השקיות, לתדהמת המורָה שגם ככה לא הבינה מפני מה מתעקש הילד לבוא לשיעורים ומסרב לקחת בהם חלק.

"מה זה, אדם, תשאיר את זה בחוץ מיד. אני לא מרשה".

"אבל אני צריך את זה", כעס בחזרה והרים אליה את עיניו.

"אבל לשם מה?" נסוגה מבולבלת מנחישותו. "מה תעשה עם זה?"

"אני", אמר בחגיגיות, "רוצה לפסל בריח. זה הריח של אמא שלי", הוסיף, "מצאתי אותו בפרדסים והבאתי", והצביע בגאווה על השקיות.

היא טילפנה לארנסט שבא במהירות. בהתחלה חשבה שאולי הוא חסר ביטחון עצמי, הסבירה לארנסט, אלא שלא ניכר בו כל חוסר־ביטחון לפי הבנתה, אם כבר להיפך, הוא גאה וחמור־סבר, מביט על הכל ממרחק, לא כמו ילד. ואם לומר את האמת, הוא העביר בה אי־נוחות שניסתה לעקוף, כאילו הגיע מכוכב אחר שבו כולם כמוהו. אבל עד כאן, אדוני, עד כאן.

ארנסט לא הקשיב לנאומה המבולבל, כמו שלא הטה אוזן לכל המורים והמורות שהזמינו אותו כדי לומר לו דבר זה או אחר על בנו. היא ראתה שאינו קשוב לדבריה ורק אמרה, "אני לא רוצה..." וקטעה את דבריה.

הוא חיבק את אדם, שכל אותו זמן עמד ובידו שלוש שקיות ניילון מקומטות ורופסות, והובילוֹ החוצה בשתיקה.

"אנחנו לא שייכים אליהם", הסביר לו ארנסט בכובד ראש, עיניו האפורות גדלו כשדיבר. "אדם שלי..." אמר כמו אל עצמו. כאב שאדם לא הבין אז הלך ונספג בצעדיו של ארנסט.

הוא ייצוֹר את אמו מריח, ואז היא תהיה, הסביר אדם לאביו.

"כן", אמר ארנסט וניסה להסתיר את צערו. הוא אחז בידו הקטנה של בנו, תפר פנימה את הדמעות.

לא פסעתי רחוק מאז, חשב אדם והגביר את מהירות הנסיעה, נהנה מהצלפת האוויר הרווי על פניו. ייצור את חייו ואז הם יהיו. יכתוב דמויות שיהיו התפצלויות של אישיותו־שלו. יפיח בהן רוח־חיים ואז יהיה. עגמומית פשטה בו, והוא בלם בבת־אחת. אם היתה נוסעת מאחורי מכונית, היא היתה מתנגשת בי.

זה היה אחד מאותם רגעים מיוחדים־במינם בחיי אדם, שבהם הוא צריך להחליט בו־במקום, ולבחור, יחשוב אחר־כך. הוא החנה את הפג'ו הישנה בצד הדרך, השקיט את המוזיקה, פתח את הדלת ונתן לניחוח הפרדסים האמיתי או המומצא לטפוח על פניו.

יכולתי עכשיו לצאת מהמכונית וללכת ולא לשוב, ידע. חירות משחררת היתה במחשבה הזאת. לעצום את העיניים, אל החושך. אל הלא־ידוע. ולכבות את העולם.

שוב עלתה סמיכות דחוסה בשולי הבטן והציפה אותו, טישטשה את הדריכות הזוויתית שמלווה אותו כבר איזה זמן, כמו עוד איבר.

עלי לקבל את מה שאיני מבין, חשב. לקבל ולזרום.

חזר והתיישב במכונית, כינס את רגליו הארוכות, התניע ונסע.

הוא החנה בחנייה הקטנה שבכניסה למוסד, ואז הבחין שהשער נצבע בכתום. בילדותו היה צבע השער ירוק־כהה קודר, אך מלא הדר של יושן, של זמנים אחרים שהביא עמו ארנסט ומזג אותם בכל, כמו עור. אחר־כך נצבע באדמדם, ושוב בירוק, ועכשיו כתום.

ארנסט שינה לראשונה את הצבע בגלל ריב, נזכר. כי אדם אמר לו שהישן לא טוב רק כי הוא ישן. אבל אחר־כך חזר הירוק. ועכשיו הכתום המוזר הזה, כמו צבע טרי על המצבה של אביו המאמץ. החורג. אביו המת. אביו החי.

על מה רבו? למה?

נזכר.

"פעם היית מדבר אתי", אמר לו אז ארנסט ופיו קפוץ ועגום, מתיז את עלבונותיו כמו רסיסים של רוק. ארנסט צדק. פעם דיבר אתו ואז חדל. נסוג והתכווץ. נפשו נתפרה והתפרים התאחו בגוף, ולא היה יותר מַפְתֵּח למה שהיה.

"לא כל מה שהיה הוא בהכרח טוב יותר רק כי הוא היה ולא הנו", ענה בכעס לארנסט באותה שיחה. אבל הוא לא צדק, כי מה שהיה ביניהם פעם היה טוב יותר. לדבר, ולאחוז בידו הלבנה של ארנסט.

"ארנסט", לחש אז אדם בלי צליל, "אל תלך", שאג בלי קול, בתוכו כמיהה שארנסט לא ייסוג, שינהג כמו גדול, שיחצה את גבולותיו, את מעצוריו ואת רגזנותו. שיוותר על נימוסיו הקרים, ההדורים והמרחיקים. שיצעק, שיתבע, שייגע, שלא יֵעתר למרדנותו.

אבל ארנסט ענה לו, "נכון, לא כל מה שהיה טוב רק כי היה, אתה צודק. אהרהר בזה", הוסיף ויצא.

"הַרְהֵר הַרְהֵר", מילמל אדם הנער ונפשו מתפוצצת בגבולות עורו. מבוגר מדי וצעיר מדי. כועס מדי ורעב מדי להגנה.

למחרת, לפי הוראה של ארנסט, צבעו את השער, החליפו את הישן בחדש. ואדם דווקא אהב את הישן. הכבד. העמוק. המכונס. אבל לא אמר דבר.

הוא החליט להקיף את בית־החולים ולהיכנס דרך הכניסה הסודית, מַעֲבָר שפרץ עוד בילדותו. לא נאסר עליו לצאת, להיפך, היה חופשי לנפשו יותר מבני גילו האחרים. אלא שהיה זקוק למילוט מעצם טבעו. לימד את עצמו מלאכות שיעזרו לו, כך חשב, ברגעים אפשריים; להדליק אש עם זכוכית או עם אבני צור, לפרוץ מנעולים. היה הולך לפרדס, שם קושר את עיניו וממשיך ללכת. לאחר זמן־מה היה מנסה לשוב. מאמן את יכולותיו להבחין בריחות, ברחשים, לקרוא את נוכחותם של עצמים על־פי ההשפעה שיש להם על מגע הרוח בפניו. היה בונה מצפן מִסיכָּה וממגנט, או מִסיכָּה ומזכוכית שטען בחשמל סטטי על־ידי שפשופה במכנסיו. שלא כילדים אחרים לא נמשך אחרי חבורות סודיות. להן סירב, כמו לדברים רבים אחרים. לא ביקש הרפתקאות. היה מחשל את יכולתו לשרוד ברצינות ולא לשם משחק בלבד. את סודותיו אלה לא חילק עם איש, גם לא עם פְּיֶר.

אבל כשנאסר עליו דבר־מה, לא היה מציית. שוב ושוב הזמינו את ארנסט לבית־הספר, כי המרה את פי המורים והמורות. אלא שארנסט התגאה בעצמאותו של בנו, והיה מקשיב קשב רב בנימוס מרוחק למורה זה או אחר, ומלטף את סנטרו באצבעותיו הארוכות. היה אומר כי ידבר עם אדם, אבל לא אמר לו דבר.

רק פעם אחת יוצאת־מן־הכלל בחר ארנסט לומר לאדם דבר־מה. הוא היה אז בכיתה ד'. מורתו חלתה במחלה קשה ונעדרה זמן רב. הגיעה ממלאת מקום, אשה צעירה עם חששות כבדים. כשנכנסה לראשונה לכיתה, פרץ רחש של מלמולים וצחוקים כבושים, רחשם הנצחי של תלמידים האורבים למורה, בוחנים באלימות עזה ותמימה כל מה שנגיש וזמין לעיניהם החקרניות, שעדיין אינן מבינות כמה שבריריים המבוגרים, חושבים אותם לעמידים ולכל־יכולים. כך הביטו על גופה הלבנבן הלא־שזוף, ועל כתמי הזיעה הגדלים והולכים תחת בתי־השחי, ועל שְׂערהּ בצבע חול המתוח אחורנית בגומייה, ועל הגרביים הלבנים, המבצבצים מתוך מכנסיים כחולים מעט קצרים לאופנת השעה. צחקו לה וגיחכו ללא הפוגה, והיא לא הבינה שזו דרכם של תלמידים מאז ומעולם, ושאין אלימותם אישית, אלא כמו חקוקה בספר החוקים הבלתי־כתובים של ילדים בני עשר.

בהתרגשות מגומגמת, בפנים מאדימות ובקול עולה ועולה למין צווחה, אמרה להם לשתוק מיד. איש לא יוצא ללא רשות, הוסיפה, וניסתה ללא הצלחה להבליע את הפרכוס שפרץ לקולה.

אדם, לפי דרכו ה"דתית" שלא לקבל מרות, קם. המורה צווחה שיֵשב מיד. אדם אמר לה בשוויון נפש שהצחיק תמיד את כל התלמידים, שהוא יוצא לשתות מים ועוד מעט ישוב.

כשניסתה להשיב לו, בגד בה קולה ונסדק, ורק חרחור משונה נשמע. אדם חלף על־פניה ויצא מן הכיתה, לצחוקם האכזר והתם של הילדים.

מנהל בית־הספר טילפן אל ארנסט וסיפר לו מה קרה. המורה, סיפר לו המנהל, לאחר צאתו של אדם, נסה מן הכיתה, ברחה מהבניין, ונמצאת כבר כמה שעות תחת פיקוח רפואי. ארנסט אמר בנימוס אך בתוקף, כי הוא סבור שהיתה דרושה מידה נדיבה של בעיות בלתי־פתורות כדי להתרסק בשל גאוותו התמימה של ילד בן עשר.

ולאדם אמר בקולו המדוד כשצעדו יחדיו מבית־הספר זה לצד זה: "אדם, מרדנות לשמה איננה עוצמה ואיננה חירות. חירות היא להיות חופשי לנהוג במנותק מתכתיבים, מערכים נלמדים, מהרגלי חשיבה, אך אין פירושה להתמרד בכל מחיר. זה אינו חופש, להיפך, עבד אתה לגאוותך ולמרדנותך. הפעם פצעת אשה שברירית, ולשם מה? הֱיֵה חזק. יותר חזק. חזק די כדי לא להפגין בכל מחיר את כוחך". הוא נגע בראשו בחיבה. למראה פניו המרצינים של הילד ידע שהוא מבין, וחיבק אותו פתאום, שלא על־פי טבעו, ואז נבהל ונסוג והרפה אחיזתו.

כמה מבודד עדיין המקום הזה. הוא פסע בשביל שהכיר כל־כך טוב. היה עליו לפלס דרך בין ענפים ועלים יבשים, כאילו לא צעד כאן איש במשך שנים, חשד. הגיע למקום. הרי גם בעיניים עצומות היה מגיע לכאן.

בילדותו חתך אדם את הגדר של המוסד, כדי ליצור פרצה שדרכה יוכל לצאת ולהיכנס בקלות. הוא עשה זאת בזהירות, ובדיוק במקומות שבהם לתיל פיתולים טבעיים, ואז סגר אותה, כך שלמעשה כמעט לא היה ניתן לראות את המקומות הרופפים, אלא אם חיפשת במתכוון. את המפתח למצוא את מקום הפרצה בנה כטור חשבוני של פִיבּוֹנאצִ'י: 1, 1, 2, 3, 5 (כל מספר בטור שווה לסכום שני המספרים שלפניו). עכשיו גם זכר את המספרים והתפלא על עצמו.

הוא התבייש מעט בעצמו אך גם היה מרוצה בשעה שביצע את ההוראות בקפדנות, נאמן לסוד שהמציא. זכר שצריך לעמוד על השביל במקום שבו רואים את הדלת של פבל, אחד מהעובדים הספורים שגרו כמו ארנסט ואדם ב"שלווה", שחרותה עליה האות פ' בגדול, פ' כמו פיבונאצ'י, שנשארה גם אחרי שהאיש הנחמד, מעין אח או גנן, שליווה את חייו בשוליהם, מת בפתאומיות כשהוא כבר למד באוניברסיטה, ומשם, צעד אחד קדימה, אחד ימינה, שניים קדימה, שלושה ימינה, חמישה צעדים קדימה והנה – המקום הרופף של הגדר. כעת העיף מבט מהיר סביב כדי לוודא שאיש לא רואה אותו, ובתנועות מיומנות שיחרר את שבכת התיל ונכנס. רזה כבימי נעוריו הזדחל ללא שום קושי. הוא הידק את הגדר אחריו כך שלא יישאר סימן לפתח, ניער את מכנסיו מעלים יבשים, והלך בצעדים מהירים לעבר המשרד.

ואז ראה את ביתם הישן. גרם המדרגות היה שחור מאבק שהצטבר, ומעשבים שוטים שארנסט היה עוקר ברגזנות, וטען שהם גדלים במתכוון כדי להרגיזו, וגער בהם כמו היו חיים.

כאן הניחו אותי, חשב ברפרוף, ועצר. ניסה לדמיין את עצמו תינוק על המדרגה, ששוב ושוב היה ארנסט מספר לו איך מצא אותו, איך הגיח זורח ושייך, עמוק אל לבו, וידע שזה בנו. ואז אחז בו העצב. עצב נעדר גבולות שלאחרונה היה משתלט עליו כך פתאום. שֶׁקט שׂרר בכל, רק הרוח היתה עוברת בעלים היבשים ומשמיעה קולות פצפוץ. מיהר ודפק על דלת משרדה של האחות הראשית.

"שלום אדם", אמרה לקונית, בקול שכמו יצא מתוך חיוך שמחובר בסיכות אל לחייה.

"שלום האחות גִירְש", אמר, וחשב שהכינוי הרשמי מוזר, כאן ועכשיו פנים מול פנים בבגרותם, אבל ניגש ישר לעניין, "שמעתי שיש לָך יומנים של ארנסט".

"לא שמעת, הודעתי לך", תיקנה אותו במין מאור פנים פטרוני ופיה נשאר מתוח. אדם תמה איך אינה נתקפת התכווצויות. אשה מלאה מעט, בשמלה פרחונית הדוקה למידותיה, שערה צבוע בלונד בהיר מדי ועיניה בצבע כחול מימי דהוי, צבע מי הברכה, חשב תמיד. בילדותו נראה לו שהן עומדות להישפך החוצה, ואמר לה. היא לא סלחה לו על ההערה הזאת.

"תה?" שאלה בנימוס וניכר בה שגם עליה מכבידה הפגישה.

"לא תודה", אמר בנדיבות הודפת, וקוצר־רוח מוּכּר, העולה בו ליָדָה מתמיד, שטף אותו.

"פְּיֶר אתה יודע כבר כמעט לא מדבר".

"למה לא הודעת לי", צלף קולו.

"הודעתי", ענתה בקול מנגן צדקנות, "החברה שלך לא אמרה לך?"

"מה? לא חשוב", אמר. לפתע הרגיש אשם. "כמה זמן הוא ככה?" הוסיף בקול שקט.

"כמה ימים. אבל כבר איזה זמן הוא לא כמו פעם, לא יודעת בדיוק. הזדקן", הוסיפה כעבור רגע.

"פְּיֶר? מה פתאום", אמר בקול נרגז, "אף־פעם לא אהבת אותו", אמר והשתתק. לרגע לא ענתה, ניכר כי היא מחפשת תשובה הולמת. עור פניה נמתח עוד יותר על פניה התפוחות ממילא. אדם ידע שאמר לה דבר נכון. פְּיֶר תמיד גרם לה להרגיש מסורבלת. נימוסיו הביכו אותה, עדינותו נראתה לה לא־גברית, לא נהירה. אבל יותר מכל קינאה שדווקא פְּיֶר היה מוזמן אליהם בכל ערב. הוא, חולה במוסד. ולתפיסתה הבורגנית, כך חשב, זו היתה הפרה של סולם המעמדות הטבעי. כמה סלד מכך, וממנה, אז והיום. אסף את פיו פנימה, ובלע, ושוב בלע. ואז היה עניין הצוואה, נזכר, הצוואה המוזרה והאבסורדית של ארנסט, שהשאיר שתתבצע עוד בחייו. מתי שמע אותה? אולי בטלפון? האם לו אמרה את כל זה? לא, לא היתה מעיזה. ממנו חששה. היא קיוותה למשהו הגון יותר, אמרה באחד מפטפוטיה האינסופיים לאדם זה או אחר, ותמיד בקול רם. למינוי, לתפקיד רשמי, לקידום, ולקצת יותר כסף לעת זִקנה, אבל כלום. כלום בשבילה. היא מובנת־מאליה, מיותרת, עשויה אוויר. ומי יותר ממנה מכיר, ומבין, ומי נתן את נשמתו, ומה דוקטור ברוק היה עושה בלעדיה, כשהוא כזה מעופף וכפוי טובה. שיסלח לי אלוהים, אמרה אז, שככה אני חושבת על מי ששוכב כשכיב מרע, שאלוהים ישמור על נשמתו, גם אם עיניו פקוחות. אז למה לעזאזל נשארת, סינן אז אדם בלבו. לאדם להשאיר הכל – זה ברור. בן מאומץ הוא בן. אבל לפְּיֶר? להשאיר את המקום לאדם ולפְּיֶר, שבעשרים השנים האחרונות הוציא מפיו פחות מעשרים מלים לדעתה. לפְּיֶר זה על חשבונה.

והסיפור הזה שדוקטור ברוק חי, כמו צמח, ואפילו לא כמו צמח כי הוא ער, וצוואה שעליה להתקיים מתאריך נתון בין אם ארנסט חי או מת. יום אחד היא תתלונן על כל זה. איך נותנים לקבוצה של חולי נפש לנהל את המדינה. ואז זכר בדיוק. היתה חופשת פסח, והוא היה בבית הריק שלהם במוסד. זו היתה הפעם האחרונה שבילה בבית, מעט אחרי שארנסט אושפז. גם הוא שנא את הצוואה הזאת. הטורדת והמיותרת כמו כל השאר. למה, ארנסט. למה הכל כבד וסמיך ועשוי גחלים.

המצוקה כבר עמדה בשולי בטנו, בצקית וסמיכה. האחות גִירְש הושיטה לו בינתיים תיק מסמכים מאובק וכבד.

"מצאתי את זה באיזו מגירה. ניקיתי הכל לקראת הצביעה. עשיתי סדר", אמרה בגאווה שנראתה לו מגוחכת. נזכר בשער המוסד הצבוע כתום. כתם חדש וזר בים היושן הזה מסביב.

"תודה". לקח את התיק. "איפה הוא?"

"שם", הצביעה בכיוון הספסל.

הרי ידע בדיוק היכן למצוא אותו, אלא שביקש להרחיק את הרגע עוד במעט. ועכשיו גאתה בו האשמה, מילמל שוב תודה ויצא כמעט במרוצה. מחוץ למשרד עצר, נשם רגע, התרווח מעט, פרם כפתור בחולצתו, והמשיך בצעדים איטיים לעבר הספסל.

החוסים ב"שלווה" היו אנשים מבוגרים שבילו את רוב חייהם במוסד הזה לחולי נפש כרוניים.

גם אם אושפזו פעם בעקבות התפרצות של סימפטומים כאלה או אחרים הקשורים למשבר מסוים בחייהם, היה אותו מחולל, אם היה, כמו נעלם עם הזמן ואיננו, ונדמה כי מצבם הנוכחי היה שם תמיד, שמעולם לא היו אלא כך, ריקים מלשד, וקפואים, ונטולי זמן.

רובם היו חופשיים לנוע בחצר בית־החולים, הליכתם לרוב איטית, ללא מטרה, וידיהם קפוצות באותו קישיון גופני דמוי פרקינסון, המאפיין אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות.

כבר מרחוק הבחין בו. ראשו רכון מעט, רזה מאוד וידיו גדולות. כשהתקרב אליו, האט את צעדיו, ביקש להביט עליו, כך, עוד רגע. פְּיֶר, אמר את שמו בתוכו, פְּיֶר שהיה ארוג בתוך חייו. ולפתע נמלא געגועים, זמן כה רב לא ראה אותו. הגיע קרוב ונעמד.

"פְּיֶר", אמר ברכות.

גופו של פְּיֶר כמו פילס דרך בְּאוויר צמיגי. הוא הרים לאט את ראשו, ועיניו, שהיו עצומות עד לאותו רגע, נפקחו ונצבעו בירוק־אפור עז. זוויות פיו היבש נמתחו בת צחוק מלאת נועם. אדם התיישב על־ידו. את היומנים הרחיק, עבים ומלאי אבק וסודות שלא ידע אם הוא רוצה בהם.

פְּיֶר השעין את ראשו הכבד על כתפו של אדם, וכך נשארו זמן־מה בדממה. השמש בדיוק החלה לדעוך, ובבת־אחת נצבע הבניין באור עמוק ורך.

אדם אהב את הדקות האחרונות הללו לפני החשכה, כשהשמש נדמית שאינה רוצה להיכנע לחוקים הטוטאליים של מהלך השמיים, ושולחת בכוחות אחרונים ניצוצות מפוארים כזועקת, לא אלך. אוחזת בקנאות ברגעיה המתמעטים, מנסה להתכחש לגורלה הבלתי־נמנע. ואז היא נעלמה, ואדם חש בקצות העצב הלופת.

"אדם", לחש פְּיֶר, "אדם שלי". באחת נחלץ אדם מלפיתת החשכה המפלסת אליו דרך, ואחז בידו של פְּיֶר בשתי ידיו.

כמו לא עבר שום זמן, חשב, ואז שב ונשטף אשמה.

"פְּיֶר, סלח לי", מילמל, "פְּיֶר?" פְּיֶר לא ענה ואדם חשב, הדממה הזאת היא כמו ים, עזה וסמיכה. פְּיֶר כתמיד לוקח אותו למסע לתוך עצמו, השקט שלו הוא כמו מראָה שהכל משתקף בה. "פְּיֶר, אלה יומנים של ארנסט", הצביע על החבילה, "אני לא יודע אם לפתוח אותם".

"כן", אמר פְּיֶר.

אסע אליו, הבליחה המחשבה באדם, אל ארנסט. אוחַז בגופו ואטלטל אותו ואצרח ואשאל אותו. אותו אשאל. זיכרון אביו עלה וגדש, עורו שנדמה עשוי מלאטֶקס, ופניו האפורים הרזים ועיניו הריקות. איך הוא קם ומתיישב כמו בובה, לא אומר דבר ולא מביע דבר, וגם שתיקתו מרוקנת.

"פְּיֶר?" פְּיֶר הרים אליו את עיניו. מפלים ירוקים חשוכים. כמה עדנה יש בו. "פְּיֶר", בקולו היתה תחינה מוזרה. שמע אותה ולא האמין לה. "האם הוא צֶמַח?" לא הֵעֵז עד עתה לומר את המלה. צמח. מלה קרה.

"הוא אדם, אדם".

פְּיֶר, פְּיֶר, מדוע אינך עוזר לי. "אני לא יודע אם אני רשאי להסתכל בניירות", מילמל כמו לעצמו.

"אתה יודע", שמע את קולו של פְּיֶר.

איך יאמר לפְּיֶר תהיות מעולם הממש, שאלות על איפה התודעה, והאם הוא רשאי להניח שלארנסט אין תודעה, שאכן איבד את הרשות על גורלו, על חייו.

ואז שמע אותו שוב, "מדוע לא תקרא, אדם, משום שארנסט לא היה רוצה? כי אולי הוא יקום מהניתוק שהוא נמצא בו וישפוט אותך? כי יש בכך כדי לקבור אותו?"

"אתה חושב שלא היה אכפת לו?" שאל.

"אני חושב שלא", אמר פְּיֶר, "לא".

"אז מה אתה אומר, אני לא מבין". מֶתַח עלה והציף את גופו ואת שארית השקט המתפורר והולך.

"אני לא אומר. אני לא אומר כלום. רק שהמלים מנתרות ומנתרות, מחוללות ומחוללות, שָׁטוֹת במעגלים. בוא, תן לי את היד", אמר ואחז בידו של אדם.

ידיו של פְּיֶר היו גדולות. ורידים מקומרים בעורו כנחשים מפוסלים וצבעם כחול. מילדות אהב אדם את הידיים האלה. הדם נושא הכל, אמר לו פעם פְּיֶר, מוביל את החמצן ואת החיים. הדם האדום והכחול, תפוח ומרקד בידיו הגדולות הרפויות. בילדותו היה עוצם את עיניו ונוגע בהררי הדם הכבוש בנחילי ידיו של פְּיֶר, וחש שהוא שולט בעולם. ופְּיֶר היה מניח לו כחפצו.

נגעתי בידו של מלכיור פרואן, ועכשיו אני נוגע בידיו של פְּיֶר.

אתן לגורל להכריע, החליט. אטיל מטבע. זה מה שאעשה. שיחרר את ידו מידו של פְּיֶר, שנפלה לצד גופו ללא משקל. הוציא מכיסו מטבע. עץ – לקרוא, פָּאלִי – לא לקרוא, חשב אגב ההטלה. יצא 'לקרוא'. הטיל שוב ויצא 'לא לקרוא'. גיחך, ואז זעם, פחדנות. למה יד־המקרה תקֵפה יותר מרצונותי. זה רצוני החלש "להתנקות". להשיל אחריות. שההכרעה לא תהיה שלי. ומָהֵם רצונותי. לפתע היה מרוכז. גופו נעשה חריף בקצותיו. זה הכיוון, קדח, להעז לדעת, לא לחפש עקרונות, עקרונות הם לפחדנים שמחפשים תפיסת עולם מנוסחת כדי להתחפר בה. לדעת איפה אני, עירום ולבד. פתאום התמלא רגש. שערות גופו סמרו והוא תמה על עצמו. היה חם בחוץ.

מבין החולים הרבים שאיכלסו את המוסד, רק פְּיֶר, שהיה צעיר באופן יחסי לאחרים, קָשַׁר קֶשר חזק ומיוחד עם אדם. סיפורו, כפי שהיה ידוע, התבסס בחלקו על פעם אחת ויחידה שדיבר ברבים. הדבר התרחש בקיבוץ בית השיטה, עם שוטרים על־ידו. חלק מן השומעים סתמו את אוזניהם ואת אוזני ילדיהם, כי לא היה נהוג לדבר כך. ועוד נוספו שמועות וניחושים, והאמת, כך יש לשער, נמצאת איפשהו באמצע.

וכך סופר. בהיותו איש צעיר הגיע פְּיֶר מהולנד לישראל כמתנדב בקיבוץ בית השיטה, והתאהב באשה אלמנה, שחייתה בקיבוץ שנים רבות. היא היתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, והיתה לה ילדה על סף גיל ההתבגרות. בתה, הצעירה ממנו בכעשר שנים, נקשרה עמו בקשרי אהבה אף היא, והוא היה לה לאב, לאח ולמשאת נפש. כשחלתה האשה במחלה ממארת, טיפל בה פְּיֶר במסירות אין קץ, כך סופר. היא היתה בשבילו רעיה ואם וילדה כאחת, ושלושתם היו סבוכים זה בזה.

חלפו שנים, מחלתה החמירה, והיה ברור שסופהּ קרב. האֵם, בדמדומי חייה, נעשתה חרדה לילדתה, ולאהובהּ שאף הוא ילד, והיתה מדברת אליו שוב ושוב שעוד מעט היא תמות, וכי עליו להישאר עם בִּתה, ולאהוב אותה במקומה, והרי הבת אוהבת אותו כמו שהיא־עצמה אוהבת אותו. "ויום אחד", זאת אמרה בלחש וקולה רעד, עיניה היו אדומות ובוערות, והיא הרימה את ראשה רק בקושי, ורידי מצחה הבולטים שיוו למראה פניה השקוף איזה הוד אצילי ומעורר יִרְאָה, "יום אחד אתה תתחתן איתה", אמרה וביקשה שיכרע על ברכיו ויישבע לה שכך יעשה. והוא, שבור מגסיסתה ומאובדנה הקרב, לקח את ידה ונשבע. באותו רגע לא חשב על תוכן שבועתו, רק על הסבל הנורא הדלוק בפניה האוזלות, והסכים לכל. אחרי שאמרה את דבריה שקעה בדממה, נשמה עוד מספר נשימות ברווחים הולכים וגדלים, עד שחדלה.

לאחר מותה שתק פְּיֶר ימים רבים. הבת, צעירה ואבודה, חיכתה לו שישוב מתהומותיו. ובוקר אחד חייך, ואז החלה היא לבכות, והוא חיכה, חיכה זמן רב. יום אחד, בתוך הבכי, הסתמנה מנוחה. הוא חייך אליה שוב, עד שחייכה אף היא. ולמרות אבלם חילחלו החיים על כוליותם אל תוך האַיִן שהותירה המתה. בתקופה הראשונה עוד סבבו אותם חברים דואגים, אבל אלה עזבו לאט־לאט וחזרו לחייהם. הוריו הזקנים של בן־זוגה הראשון של האם כבר מתו, ואחותו עזבה מזמן את הקיבוץ וחיה באנגליה. השניים נותרו לבדם, ולשגרתם. היא בבית־ספר והוא בעבודתו. עבד בארכיון של הקיבוץ, מיין וסידר. עבודה שהותירה לו מקום לחלום. בערב היה מבשל לה, והיו מאזינים למוזיקה. לעתים ניגן בפנסתר, והיא לידו. לפעמים הכינה לו כריך ומילאה לו אמבט, ולעתים היתה מתיישבת לידו בשעה שרחץ. והיו פעמים, כשהיתה רוחצת היא, שהיה נכנס ויושב איתה. הם היו מחלקים את ענייני היום בלחש, כמו ילדים שמסתירים סוד שעדיין לא יודעים שהוא סוד. כך עברה שנה. היא כבר היתה בת שלוש־עשרה, ויום אחד הבחין כי שדיה, שהיו עד לא מזמן פעוטים ורכים כשל ילדה, כבר זקורים כל־כך ומוקשים בבשלות טורדנית, וירכיה מעוגלות כמעט כשל אשה, ורוח שיער מצטופפת והולכת בין רגליה, חמקמקה ומוכהה. בשעה שרחצה לפניו היתה חולפת לעתים בגופו אי־נוחות דרוכה, והיה מסיט ממנה את מבטו, נרעש, אינו יודע מה יעשה עם המציאות המשונה התופחת לפניו ותחת עורו. והיא, שאת יצריה עוד לא ידעה בשמם, היתה נפגעת ממבטו המתכנס מפניה. אולי הוא חושב שהיא מכוערת, אולי נמאסה עליו, כי אחרת מדוע נסוג ממנה. אולי היא דוחה אותו. מדוע הפסיק לאהוב אותה? לא ידעה, הספקות כרסמו בה והיא התעצבה. ופעם אחת, כשביקשה ממנו להביא לה דבר־מה לחדר־האמבטיה, והוא כהרגלו הסיט את מבטו, החלה לבכות.

"מה קרה?" שאל.

למה הוא שונא אותה, מה היא עשתה רע, בכתה ובכתה. והוא, במאמץ אחרון, ניסה להסיר ממנה את מבטיו שנשאבו אל אזורי נשיותה, וכאבה ניסר בו ללא נשוא.

קולה הגואה ניקב את עורקי נשמתו, ואבוד ומיוסר על שפגע בה, נרעש ומפוחד, ניגש אליה והחל ללטף אותה ברכּוּת, שתחדל לבכות, שלא תחשוב שאינו אוהב אותה.

"די, קטנה שלי", אמר לה שוב ושוב, הרים אותה בזרועות רועדות ממאמץ ואסף אותה עמוק אל תוכו, אל גופניותו, ונשא אותה למיטה, עטף אותה במגבת גדולה והשכיב אותה. הוא ליטף את גופה עד שאט־אט שככו הרעידות. עורה החל לסמור. הדממה שהשתררה ביניהם היתה חריפה, והוא הפסיק ללטף. היא אחזה בידו והניחה אותה על שדהּ שהתקשה תחת כפּוֹ. פטמותיה הזעירות תפחו באיזו עצמאות משלהן. חלציו עמדו להתפוצץ, וידו האחרת נשלחה כמו מאליה וליטפה את בטנה ואת שדהּ האחר, עד שרִגשה חלפה בה כמו גל, דחוס ועמוק, ונסוג. הוא קירב את פניו אל פיה, שנמס בתוך פיו הגועש. פניה סמקו ועיניה נעצמו, כמייחלת. הוא פשט את בגדיו והניח את עצמו בתוכה. היא נאנקה בכאב שהיה למתיקות. "עוד", לחשה, והוא המשיך וחדר אליה ואל אִמהּ ואל המוות שהיה ויהיה, וליקק את תוך פיה, ואחר־כך בין רגליה. הם שכבו דמומים, זיעה נטפה מגופותיהם הצעירים, המחוברים, המרוגשים בלי די.

וכך המשיכו לנהוג מבלי לדבר. היה מחכה שתשוב מבית־הספר והיו הולכים למיטה, גוף אחד של עצב ועונג. עד שידע שהרתה. אבל לא ידע איך הוא יודע לפניה, והיא אינה מבינה. מיום ליום דחה את הרגע לומר לה. עד שכבר לא תהיה ברירה, חשב במעורפל.

ואחרי שהקיאה יום אחד במסדרון בית־הספר, החלה אחת המורות לחשוד, ושלחה אותה להיבדק אצל רופא בית־הספר. משהתאמת חשדה של המורה, שדעתה מעולם לא היתה נוחה מכך שילדה בניצני נשיותה חיה עם גבר שאינו קרוב־משפחה, התערבה בקול גדול.

פְּיֶר נלקח לחקירה. הכל הזדעזעו מהבגידה והתועבה והניצול, אבל הבת התחננה שלא ייקחו אותו ממנה, האדם היחיד שיש לה בחייה.

פְּיֶר הואשם באונס. במהלך המשפט הוא סיפר איך הבטיח לאִמהּ הגוססת להינשא לבתה, ובעקבות הדברים האלה נלקח להסתכלות ב"שלווה", שאז היה עדיין בית־חולים לכל דבר, לפני שהפך למוסד פרטי לחולים כרוניים.

הילדה נותרה בודדה ונפחדת. "לטובתך", ליחשו בשפה שלא הבינה. "פְּיֶר לא יחזור", הבטיחו כאילו הם מגישים לה שי, והכאב בתוכה הלך והתעצם. ויום אחד נשכה את עורקיה שדיממו עד שמתה. היא היתה בחודש השישי והיו לה תאומים, כך סיפרו בקיבוץ, בן ובת, וכבר כעוּבּרים היו בעלי פלומה. בגלל חטאהּ, נאמר שם, היא מגדלת מבוגרים ברחמה. כאותם ילדים בעלי שני ראשים ששיער צומח על גופם.

לאחר מותה ביקשו לטשטש את המקרה. אִמהּ ופְּיֶר לא נרשמו שם בחותם של שייכות. לא ביקשו את צדקתה, והחברים רצו שהזיכרון ייעלם מנוף הזיכרון הקולקטיבי. ופְּיֶר, בסוף תקופת ההסתכלות, לא יצא עוד את בית־החולים.

את הסיפור על פְּיֶר שמע אדם מִיוֹאָשׁ, אחד המאושפזים. הסתבר שארנסט סיפר לו אותו פעם, לפני שנים.

כמו הסַפָּר של מידָס מלך מקדוניה, שלא היה יכול לשמור יותר על הסוד של מידס, ולא התאפק וצעק את האמת, "למידס אוזני חמור", לתוך בור שחפר סמוך לנהר, כך אני רוכן לתוכך ומספר לך, ציטט יואש את ארנסט. יואש, שארנסט בחר בו להיות איש סודו, היה רוב חייו במצב של דיכאון קליני, ולא נראָה שאי־פעם יֵצא ממנו. אבל יום אחד, להפתעת כולם, נחלץ ממצבו, והתחיל לחייך לכל עבר ולפטפט, וכמו הקָנֶה שצמח על שפת הנהר ועם בוא הרוח הוציא את הסוד, כך פיטפט יואש עם אדם וגילה לו.

מעט לאחר־מכן שקע יואש שוב בדיכאון, והלך לפרדס ותלה את עצמו. על עֲבָרוֹ של פְּיֶר לא דובר מאז.

זה היה פְּיֶר. האיש היחיד מבין דיירי המוסד, מאושפזים ואנשי צוות כאחד, שיצר קשר עם הנער, שאהב אותו מאוד. והדוקטור היה מקנא באותה רעות עמוקה המחברת את שניהם, באותו תו דמיון מסוים שקיים ביניהם, כך חשב ארנסט, אף שלא ידע לומר במה הם דומים.

לשאלתו של אדם, כשגדל מעט, מדוע פְּיֶר לא יוצא מבית־החולים, הרי הוא לא חולה, ענה פְּיֶר בחיוך שעצב תמידי מזוג בו, שהוא אינו רוצה לצאת. אילו היה בחוץ, חופשי כביכול לנפשו לבחור, היה נגזר עליו לשאת את האובדן הנוכח שיש בכל בחירה, טובה ככל שתהיה. כל רחוב שהיה בוחר ללכת בו, היה מסַפֵּר על אלה שלא הלך בהם, ושאבדו לעד. את תחושת האובדן הוא אינו יכול לשאת. לכן הוא נח בחמימות של היעדר החופש, הסביר לנער הצעיר, המקילה על גיהינום האובדן שממנו לעולם לא יֵרפא.

בפיו של פְּיֶר לחשכה היה טעם של דבש, והאַיִן היה שיר מנחם. בניתוקו, בוויתורו, לא היה כפוף לעולם הממשי ולבעיותיו, ואולי תרם להיעדר קשר טבעי יותר של אדם לחייו־שלו, האפשריים והממשיים, אלה השרועים מכל עבר, כדי ליטול מהם ולהתהלך בהם.

כבר היה חשוך. רוח חמה ונעימה נשבה.

"פְּיֶר", אמר אדם בקול שקט והמשיך לאחוז בידו הגדולה. על מה ידבר? לעתים המלים כה מיותרות. פְּיֶר היה ביטחונו. ערש ילדותו. ארנסט היה מסתכל באדם בהדרה שהעיקה עליו, ואילו פְּיֶר היה מדבר אליו, שותק אליו, אוחז בו בפשטות.

ארנסט חשש ממגע, והתייסר מכך בדרכו המופנמת. כה מבויש בגופניותו שלו, מסורבל ועצור ומלא מבוכות, מה שכנראה הִקשה עליו ליצור קשרים, חשב אדם מאוחר יותר. מאחר שלא רצה להאציל על הנער הגדֵל את הסדקים הלא־פתורים שבחייו־שלו, ניסה להבליג, לגעת בו, ולרפא את שניהם. אלא שארנסט ידע, ברחמים עצמיים נעדרי התפלשות, שמה שעשה כבר טבוע בנער, שהיה חומק ממגעו בדרכו האדיבה והמכונסת. ארנסט לא ידע שאדם יודע על חששותיו, וכי הוא נעתר להם ונסוג. אבל עמוק תחת אותה היענות, רעֵב הוא במין בהלה שארנסט ייקח אותו בין ידיו ויאסוף אותו ויקיף אותו ויאמר לו אני כאן, שיהיה בשבילו משהו להתחכך בו ולמרוד בו.

"אתם סבוכים אחד בשני", אמר פְּיֶר, "כמו ציור יִן־ויַאנְג, בלי התחלה ובלי סוף". וארנסט הלך וקנה פוסטר של הסמל המפורסם, ותלה אותו, למורת־רוחו של אדם, שאותה כבש רק בקושי.

הוא יאמר לאחות לעזוב את פְּיֶר לנפשו, ולא לברוא בדיות. הנה, הלוא הוא מדבר, זו היא שלא שומעת. שב ונזכר ביומניו של ארנסט.

"פְּיֶר, הכרת איש בשם מלכיור פרואן?"

"כן ולא", ענה לבסוף פְּיֶר בקולו החרישי.

"מה?" שאל אדם.

"כן, כי הוא היה חבר של ארנסט. ולא, כי לא היה חבר שלו. הוא היה חזק. ארנסט אהב אותו.

"היום מתקפל", אמר לפתע, ואדם ידע שלא ידבר עוד. "ועכשיו נשתוק קצת". אדם הגביר את אחיזתו בידו של פְּיֶר, ניסה להישאב לכוחו. לשתיקתו. נתן לדמותו של מלכיור להתעמעם בתוך השקט שנפרש בתוכו לאט. לפתע עלתה מרים. מבטה חרוש הכאב הציף, אבל הוא לא ייתן לה, דחס ודחק אותה ממרחביו, וחש שהוא מתרפה. חשב על הסיפור ההולם בו, המבקש לבקוע. היום אנסה לכתוב, ואולי בעצם ארוץ לאורך הירקון, כן. כך אעשה. ארוץ וארוץ. עצם את עיניו לרוח הערב המנשבת מן הפרדסים, הפקיר פניו. כעבור דקות אחדות קם, נגע בידו של פְּיֶר שלא זע, אבל אדם ידע שהוא מרגיש ומבין בדרכו. "שלום פְּיֶר", אמר ופנה לצאת מבית־החולים, הפעם דרך השער הראשי.

לפני שיצא הסב את פניו לאחור. פְּיֶר עוד ישב על הספסל, הסתכל למרחבים שאליהם שלח אולי את נפשו לחפש אחר האהובה שמתה לפני עשרות שנים. הוא הסתובב והלך בצעדים מהירים למכונית.

בצאתו אל הכביש המהיר נחת מבטו על תיק המסמכים שהיה מונח על המושב לידו, ושב והֵישיר את עיניו לכביש. הוא הושיט את ידו אחורנית, גישש מאחורי המושב שלו ומצא חולצה ישנה, משך אותה והשליך אותה על שק העבר הזה. מבלי להסתכל שלף מן הקופסה שלידו תקליטור, הכניס לקומפקט דיסק ונתן למוזיקה לבקוע. עד מהרה הגביר את הווליום.

לא היה אפשר יותר להבחין בריח הפרדסים.

חלפו עוד יומיים שחי בהם במכונית. ישב בבתי־קפה לרוב, נשטף במקלחות בחוף הים, ציחצח את שיניו בפארק. והימים עברו בלי אירועים מיוחדים ובלי הרבה מחשבות. לא הרגיש רע או טוב. קרא עיתונים מזדמנים, דבר שלא עשה כמעט מעולם. לפעמים רץ. ואת הסיפור לא ניסה לכתוב. לעתים חשב שכבר עברו שעות ולא החליף מלה עם איש. ובמיוחד חיכה. ללא מטרה.

היה יום שני. בבוקר היה במחלקה. לא הגיע אף אדם להסתכלות, והיום עבר. אחר־כך הלך לבית שעזב.

למרים היה שיעור התעמלות שאף־פעם לא החמיצה, וזו היתה הזדמנות לקחת עוד כמה ספרים ודיסקים, ואת הסוללה הנוספת של המחשב הנייד ועוד בגדים, כך לפחות אמר לעצמו. דרוך נעמד מול הדלת, סובב את המפתח ונכנס. בפנים היה חשוך ושָׁקט. הדופק שלו שכך לאט. היא אכן איננה. אולם בפוסעו פנימה הבחין בה. ישבה שם בחושך וחיכתה.

"אדם?" קולה קלוש.

"כן, מרים. חשבתי שלא תהיי".

"איך אתה יכול לעשות לי את זה".

"אני מצטער".

"מצטער, מצטער", אמרה בקול קשה וגבוה. ישובה על הכורסה, אגרופיה קפוצים לצד גופה, פניה תפוחות, אולי משעות ארוכות של בכי, חשב, ולא חש רחמים, רק מין קֵיהיון.

"חבל שבאתי", אמר.

"נכון, חבל". ואז החלה לבכות. וחדלה ופניה נאטמו. הוא הפנה את גופו בכיוון הדלת, ללכת.

"למה היית אתי בכלל, תסביר לי".

מה יענה, חש מובס.

"את באמת חושבת שלכל דבר יש סיבה?"

"אבל אתה לא יכול לנפנף אותי ככה".

לא ענה. רגליו נדבקו לרצפה.

"לא אהבת אותי?"

"אהבתי אותך".

"אז מה קרה?"

"לא קרה כלום".

"אז למה אתה זורק אותי?"

"אני לא זורק אותך". רק שלא תתקרב אלי, חשב, רק שלא תיגע בי, רק שלא תרד על הברכיים.

"מה עשיתי? מה עשיתי לךָ?"

"לא עשית כלום, מרים. ואת לא אשמה בכלום".

"אז מה קרה?"

"אני השתניתי".

"מתי, מתי השתנית. אתה ממציא. הכל היה טוב".

"מרים, תפסיקי, די".

"מה, כי כעסתי אז?"

"לא, מה פתאום".

"אז מה? ואתה באמת לא היית בסדר עם הארוחה".

"מה?"

"שלא הצעתָּ לי".

לא הצליח לזכור על מה היא מדברת. חש עייפות.

"מרים, זה לא שום דבר מסוים".

"אבל אין כזה דבר, אין. לכל דבר יש סיבה".

"אולי", אמר אחרי רגע.

"אתה לא יכול לשבת?"

הוא התיישב. לא היה לו אוויר. היא נראתה לו עצומה ומשונה. זה מה שקורה לאדם ששרוי בחרדה, אלא שזה לא מה שקורה לו. רק אשמה. אפילו לא. יותר אי־נוחות שביקש להשיל, וזרות אליה שלא היה יכול להסביר, וצורך נורא ומוחלט להיות לבדו.

"מרים, אני חייב ללכת. אני מצטער".

"מצטער שווה לתחת". והוא חשב, מעולם לא השתמשה במלה תחת.

"נמאס לי", אמרה, "נמאס לי. כמה שאני מנסה, אתה יורק עלי".

והוא אמר, "מרים", ולא ידע מה יוסיף.

"לא הלכתי לעבודה מאז, הם יפטרו אותי".

והוא אמר, "לכי, חבל".

"מה אכפת לךָ".

"אכפת", אמר, כי היה לו אכפת, כי אהבה את העבודה והיתה טובה בה, כלכלנית בחברת הייטק.

והיא אמרה, "אדם, תן לי הזדמנות, בבקשה, אני אשתפר".

היא לא מבינה, חשב, היא לא מבינה ואף־פעם לא תבין.

"את בסדר גמור, מרים".

"אדם..." עיניה היו פעורות, וגושי נימים חדשים נקוו בהן.

הוא ידע שאין טעם לדברים שהוא עומד לומר, אך אמר בכל־זאת. "טוב, בואי ניקח פסק־זמן. אני צריך לחשוב. להיות לבד. אבל אני אתקשר. אני מבטיח. אל תתקשרי אלי".

הנה זה קורה, חשב. בטנו נצמתה. היא ירדה וישבה על הארץ, למרגלותיו. חיבקה את רגליו, והוא עצר את נשימתו. חיכה זמן־מה ואז בזהירות השתחרר מאחיזתה. התרחק ממנה מעט. "אני לוקח כמה דברים", אמר.

"לאן תלך?" שאלה. הוא שמע את קצות אלימותה הכבושה בקושי. "אי־אפשר לחיות במכונית לנצח, אפילו לא אתה".

"אני לא יודע", אמר.

הקווים הדקים שהסתמנו סביב פיה עם השנים כמו בבת־אחת נחרשו לתוך עורה. הגיל אינו מחמיא לה, חשב, ואולי לאיש לא, ואז נזכר במלכיור פרואן. גיל זו עוד שכבה, עוד ממד, עוד צבע, הוא לא בהכרח היעדר אלא תוספת. הוא הסתכל בה והיא לא הרימה את ראשה.

הוא פנה לארוז. כשסיים והחל להתקדם בכיוון הדלת, לרגע הסתובב והביט בה שוב, ראשה רכון, מצופפת בפינת הספה. "שלום", אמר, והיא לא ענתה. הוא יצא מן הבית וירד במדרגות הבניין ונפלט אל המדרכה. בבת־אחת הרעידה אותו הרחבוּת. האם זה האושר? "אני לבד", אמר בקול והחל לרוץ. ועצר. ורץ. ועצר. והלך. עוד ועוד. אלך כך עד קצה העולם, חשב ועיניו מופנות מעלה, אל העננים ואל השמיים, פרש ידיו, ומיד הצמידן כי זוג מבוגר צעד מולו.

המכונית שלו חנתה ברחוב מאפו. הוא התניע ונסע. גופו היה פריך וריק. דממה, חשב, סוף־סוף דממה. נסע עד שאיבריו היו נינוחים ופתוחים. לפתע הבחין שהוא בשדרות רוטשילד. אולי אצא לרוץ, חשב כשהחנה את האוטו. בדיוק עברה קבוצה של צעירים וצעירות והַלְמוּתָם המקפצת. אשב באיזה מקום קודם, החליט, אשתה משהו, אחר־כך ארוץ. לאן ילך לא ידע. עצם את עיניו לרגע, הסתובב על עומדו, ופקחן. עיניו היו בכיוון דרום. אלך כך, חשב, והלך ישר ופנה ימינה. הוא התיישב בקפה־בר ברחוב אחד העם פינת בלפור, עם המחשב הנייד. "קפה", אמר למלצרית, "הפוך קטן חזק".

הגישו לו את הקפה, והוא לגם לגימה. בדריכות עולצת רכן קדימה, וכתב. המלים נשפכו כמו היו שם קרובות מאז ומתמיד, והמקשים רקדו.

גמר לכתוב. ישמור את הקובץ בשם כלשהו, זמני, חשב, והמשיך לתופף באצבעותיו על המקלדת.

"מה יש לכם מהחבית?" שאל את המלצרית שלפתע עמדה לצד שולחנו, אולי הבחינה בצרכיו עוד לפני שהוא־עצמו ידע עליהם. שמח שבאה.

"טובורג, סטֶלָה, בֶּקְס..."

"בֶּקְס, חצי בבקשה", הפסיק אותה וחייך, נבוך.

"אוקיי", אמרה, ומקולה השטוח הבין לשמחתו שלא שמה לב למבוכתו. כעבור דקות אחדות שבה עם הבירה והניחה את הכוס לפניו, ולצדה הניחה גם צלוחית בוטנים. "תודה", אמר. היא הינהנה, לא אישית ויעילה. הוא לגם מן הבירה וכדורי הגז נעו בתוך שבילי מחשבותיו הדחוסות. הוא החל לקרוא את שכתב. 'הידלדלות הריגוש' היתה הכותרת. גיחך לעצמו, נורא, בלי רגש או תסכול, ריק ושטחי. כתב עליו ועל מרים, משל דידקטי על ההידלדלות הביולוגית של הריגוש, הנגזרת, הצפויה, כמו שעון שעונדים לאורך זמן, שקודם הוא מוחש, ואז נשכח, "וכך הקרוב", כתב, "המוּכּר, האהוב והידוע, שעורר אי־שקט רוגש, חדל, כמו כך הוא טבע העולם". מחק את הקובץ, ומחק שוב, הפעם מסל המִחזור. ארנסט הוא שאמר לו את המלים האלה, הידלדלות הריגוש, נזכר. לפני שנים. בלונה פארק. "אתה תבוא פעם, פעמיים", אמר לו, "וכמו שעון על היד, שקודם חשים בו כי הגוף מגיב בעוררות לחדש ואחר־כך כבר לא, משום שהחדש הופך מורגל והחידוש נדם, כך כל מה שחשת עד היום רק יֵרד וידעך". הוא אמר לו את הדברים האלה כי אדם לא רצה לעזוב את הלונה פארק וארנסט כן. אדם הרגיש איך כל הטוב שחש ביום הזה החד־פעמי אוזל ממנו לעד, כמו לקח ארנסט כף מלובנת וחפן את אושרו מתוכו, וקפץ פניו. ארנסט נבהל מפני שאדם נסוג ממנו, ובכל־זאת ניסה לומר, "אדם..." ולא אמר עוד דבר, ומיד קרס לתוך עלבונו המוכן. בטנו של אדם הקטן כאבה בכאב ללא שֵׁם או מידה. מדוע בכלל לקח אותו ללונה פארק לא זכר. רק שניהם. בלי פְּיֶר. אף־פעם לא בילו כך קודם. ארנסט לבש חולצת טריקו בצבע חום בהיר. מעולם לא ראה אותו קודם בחולצת טריקו.

הם נסעו באוטובוס, זכר. היתה לארנסט מכונית, אלא שלא אהב לנהוג. רק פעמים ספורות בחייו נסע באוטובוס מחוץ לעיר, למקומות הקשורים בעבודתו של ארנסט, כנסים למשל. הוא היה יושב באיזו פינה, בדרך־כלל עם ספר, או עם מחשבותיו. אותם אירועים נזכרו בתוכו כקו רצוף נעדר פרקים או שייכות לזמן או מקום. והנה הם נוסעים, אבל לא לכנס. קודם לתחנה המרכזית, ושם עולים על עוד אוטובוס. זה היה בקיץ, נזכר, כי ארנסט אמר, "תל־אביב נוראה בקיץ". אדם שאל, "נוראה?" ארנסט אמר, "לחה מאוד, אתה תראה. כשנושמים, צריך לפלס דרך בתוך בִּיצות". "בִּיצות?" ארנסט הסתובב אליו וחייך אחד מחיוכיו הנדירים, ואמר, "אדם, בוא ננוח קצת, טוב?" אדם שמח: סוף־סוף יראה במו־עיניו את ששמע עליו כבר כל־כך הרבה פעמים מילדים אחרים. לונה פארק! צמד מלים שבדמיונו היו עונג שלא נגמר, והוא התרגש התרגשות גדולה. הם הגיעו. ארנסט קנה לו צמר־גפן ורוד. אדם ראה המון הורים וילדים. ארנסט אחז בידו הקטנה בחוזקה ואמר, "אתה יכול מה שאתה רוצה. כל מתקן. כל דבר. הכל". לרגע היה אדם משותק מעומס הדברים. הוא הביט על ארנסט בתחינה, וארנסט חיזק את אחיזתו. אדם שאל, "מה נעשה קודם?" וארנסט אמר, "זה לא משנה". אדם עצם את עיניו, כמו שלימד אותו פְּיֶר, הרפה מאחיזתו של ארנסט, רוקן את מחשבותיו וחיכה. ארנסט אמר, "אדם, באמת", והוא לא ענה, ואז פקח את עיניו וחייך. הוא שב ואחז בידו של ארנסט והוביל אותו.

המפתח שמצא היה הקו הישר. הוא ילך בקו ישר, והמתקן הראשון שיהיה בדרכו, אליו יעלה. אם יגיע לאותו מתקן פעמיים, יסתובב על עומדו בעיניים עצומות, וכשיפקח אותן ימשיך בכיוון שאליו פונים פניו. כך ניסה מתקן אַחַר מתקן, במושכו את ארנסט אחריו, והלה הלך בלי רצון משל עצמו. פעמים אחדות אכן הצטרף אל אדם, משום שנכמר לבו עליו. אולם לעתים אמר לו, לך לבד, זה לא בשבילי. והזמן עבר, טוב ומלא. ואז, באיזה רגע, אמר ארנסט, "אדם, הגיע הזמן ללכת". אדם לא רצה. הוא אמר, "למה? למה ללכת?" "די, גמרנו", קבע ארנסט. ואדם אמר, "אבל למה?" היה ילד, וצרכיו של ארנסט היו לו מופשטים, נעדרי משמעות או ממשות.

ארנסט ענה, "כל מה שאתה חש עכשיו ממילא יֶאֱזַל. כזו היא מערכת העצבים. החדש מעורר בה אי־שקט שמעלה את הדופק המוביל את החמצן לשרירים ולמוח. ברירת המחדל מול הלא־ידוע היא היערכות מול סכנה. ככה זה כשפוחדים, וכך קורה כשמתאהבים, וכך קרה לך היום בלונה פארק. אבל לאט־לאט חוזר על עצמו הלא־מוכר עד שנעשה מוכר, ומערכת העצבים לא צריכה יותר להתגונן, אלא להיפך, היא צריכה לשמור את תכונת העוררות לרגעים חדשים, חשובים, שיהיו לא ידועים ולא מוכרים. והדופק לא יִיזָעֵק יותר בעוררות כמו שקרה בפעם הראשונה, וכך גם הריגוש כולו. וזה אומר, אדם, שמה שחשת היום כאן בלונה פארק תחוש פחות ופחות, עד שלא תרגיש בדבר, כמו השעון הזה על ידך, שקניתי לך לא מזמן, ובהתחלה חשת בו ועכשיו כבר לא".

אדם הסתכל בשעונו החדש, הסיר אותו ושם בכיס, ולא אמר דבר. ארנסט התחרט, אבל לא היו לו מלים, ולא כוחות, והוא נסוג, כמו שנסוג לרוב, ואפור שהתפשט לכל עבר שטף את יומם שהחל טוב והסתיים רע. הם יצאו מן הלונה פארק ונסעו חזרה הביתה, כל אחד בבדידותו, באהבתו האילמת.

האם כך באמת קרה לו עם מרים? האם מה שאזל בו אליה נגזר מאופי מערכת העצבים? הייתכן שנעלמה ממרחבי נפשו בלא להותיר כאב, ולוּ סימן? האם רק פסיק עבר בתוך החיים? הרף עין, עפעוף? נזכר באל המצרי אוֹסִירִיס, אשר כשפקח את עיניו נפתח העולם והוּאר, וכשעצם אותן כבה העולם ונהיה חושך.

המלצרית היעילה, שעוד קודם הבינה מרחוק את הלוך־נפשו, הופיעה שוב ושאלה אם הוא צריך משהו. ביקש חשבון, שילם ויצא. הוא החל לפסוע ללא מטרה, זמן רב, עד שחזר למכונית ונסע. לא ביקרתי מאז בלונה פארק, הירהר, ובכי יבש עלה בו ממעמקי גופו ונפשו, והוא מעך אותו פנימה.

ארנסט לא צדק. ישנו יש שאינו מתכלה ואוזל ונסוג ונעלם. געגועַי לאמא שלי, חשב. הרגיש נמלוּל ברגליו. אולי נרדמו. היה לו צפוף, וריח חזק של אבק עבה בכל מקום מילא את תעלותיו.

לא רצתי בסוף, חשב בצער.

הימים שעטו. גופו היה לא נקי. הרחצות בים הביכו אותו. כבר לבש את כל בגדיו. הוא השתתף בכֶנֶס בן שלושה ימים באוניברסיטה, השתלמות בניהול למנהלים זוטרים. הגיע ביום הראשון, אבל לא המשיך ללכת. ממילא איש לא ישים לב. וכך היה פטור שוב מעבודה. מרים היתה מטלפנת לנייד ומשאירה הודעות, או מנתקת. הוא ביטל את המשיבון והיא שלחה מדי פעם הודעות כתובות, לעתים האשמות, לעתים תחינות, או כמה היא אוהבת אותו. אלו היו לו הכי קשות, והוא כבר שנא אותה פחות. לרגעים אפילו התגעגע, לרגעים היה אוחז בטלפון הנייד, כמעט מטלפן, ואז נסוג. והחיים היו אחרים, אבל גם דומים לעצמם, וחוסר־השקט שקודם־לכן עורר אותו, עכשיו עורר פחות. תחושת החופש שהגיחה והציפה אחרי שעזב התפוררה לאיטה. הוא לא ידע מה יעשה עם עצמו ועם חייו. לרוב כבר לא היה עצוב, רק ריק.

אדם פגש את מרים לראשונה במסיבה שאִרגנה אגודת הסטודנטים. אומנם כבר היה מתמחה, אבל עוד השתתף בקורסים באוניברסיטה, למתמחים החדשים.

מאז ומעולם עוררו בו ריקודים כאב עמום. הפקָרַת האני הזאת שלא העז לה סימלה בשבילו את החיים שלא היה מסוגל לחיות, את מלוא מהותם הגולמית הלא־נגישה לו. אבל הוא נמשך להסתכל.

בפינת האולם הגדול הוצבו שולחנות ועליהם עוגות, ממתקים ומשקאות. גם יין היה, ובקבוקי בירה. האורות היו מעומעמים, והמוזיקה בקעה מארבעה רמקולים גדולים שנתלו בארבע פינות החדר. תחילת הסתיו והאולם לא היה מוסק. היה לו קר. הוא הכניס את ידיו לכיסי מעילו וניתר מעט. הקפיד לנתר לא לפי הקצב. אבל אז נתקף אי־נוחות ותחב את ידיו לתוך הכיסים עמוק עוד יותר, עד שקצות האצבעות כאבו לו. מדוע בא בכלל, הרי ידע מראש שכך ירגיש, ובכל־זאת בא. זה מחקר אנתרופולוגי שאני מקיים בתוכי. הכל מעניין, ואני מביט ומנסה להבין את טבע האדם, את טבעי־שלי, סיכם בתוכו. אבל לא באמת השתכנע, וקדרות מוכרת טיפטפה בתוכו כך מעצמה.

האנשים שרקדו היו צעירים, מעט בזוגות והרבה לבדם. זיהה כמה פרצופים, לא ממש מכרים. להקלתו לא הבחינו בו, או לפחות כך היה נדמה לו. בחורה שלא הכיר חוללה לבדה במרכז החדר. אף שהיתה רחוקה, משכה חיוניותה את תשומת־לבו, ועם חלוף הדקות לא היה יכול להסיר ממנה את עיניו. לרגעים היה יכול לקלוט משהו מן המראה שלה, כשהתקרבה אליו תוך כדי ריקוד. היא היתה שזופה, כך היה נדמה לו, ומלאה, ונזכר בנערות טהיטי שבציורי גוגן. כמה היא חיה חשב, בריאה ומלבבת. קנאה כירסמה בו. חש גלמוד וזר ומגושם. היא הבחינה בו מביט בה וניגשה אליו ראשונה. על כך היה אסיר־תודה לה.

"הַי", אמרה וחייכה.

"שלום", אמר.

היא הושיטה לו כוס יין אדום, והוא לגם ממנו לאט. היין הציף את פניו בחום והוא חייך אליה. הם עמדו זמן־מה ולא דיברו, היה טוב ככה סתם. ואז היא שבה למרכז האולם והמשיכה לחולל, גופה פתוח לשמיים, גמיש ורך ויפה. רק שלא תחדל, חשב. האם זה היה הרגע שבו התאהב בה?

באותו ערב הבחין רק בה, והיא חשה בכך.

כשהמוזיקה דעכה ורק קומץ רוקדים ורוקדות נותר ברחבה, ומארגני המסיבה החלו להבהב באורות כדי לרמוז שהגיע הזמן ללכת, כבר היה שיכור. היא ניגשה אליו והוא חיבק אותה בהיסוס, ואחר ביתר שאת, והיא נלחצה אליו, וצחוקה פרם את כובד העולם. שיכורה גם כן, הם יצאו לתוך הלילה, ואז החלה לרוץ, והוא רץ אחריה, גבוה, והיא נמוכה ממנו וגמישה. לבסוף תפס אותה, שתי ידיו משני צדיה, חפן את שדיה, שנמסו לתוך כפותיו, רכים וחמים בלי חזייה. גופו הרעב רעד אליה, והיא הסתובבה ונצמדה אליו. רצה למעוך אותה ולמצוץ אותה, פניו בערו. הרים אותה והיא זלגה אליו מותאמת, גופה רפוי ופתוח, איברו זקוף לתוכה, וגופותיהם שרו. עבר זמן. בעיניים עצומות התרפו, והתיישבו קרובים, לא נפרדים.

בתחילת הסתיו, בחצר חבויה בשטח האוניברסיטה, על משטח בטון קטן ומוסתר, פרשׂו את הסוודרים ונשכבו גוף אל גוף. שם עשו אהבה שוב.

לפעמים חשב אדם שחייו מעניינים יותר ממנו, לכן בחר לא לספר לאנשים דבר על עברו, או היכן גדל – מה שרק הוסיף הילה למסתורין שממילא אפף אותו. זכר עתה מתוך התנגדות את עיניה הנוצצות של מרים כשסיפר לה היכן גדל. עכשיו יש לךָ אותי, אמרה, לא תצטרך יותר משוגעים. והוא הסתגר. והיא אמרה, אדם, לאן אתה הולך. אל תעזוב אותי ככה.

כמה אהב אותה אז.

איך שכחתי, מילמל לעצמו. שכחתי הכל.

לאחר שבוע שבו ישן במכוניתו קנה עיתון, בדק גם באינטרנט לוחות של דירות להשכרה, והחל לחפש דירה. הוא העדיף להימנע מלהיעזר במתווכים, והסתובב כמה ימים בין דירות, עד שמצא אחת שהתאימה לו, ושאפשר להיכנס אליה באופן מיידי. בערב חתם על החוזה ועבר לגור בה כבר למחרת.

עברו קצת יותר משבועיים מאז שעזב את מרים. יותר מכל חש פנאי חדש ומרחבים מכל עֵבר, אף שלא הרגיש יותר אושר, רק שקט. ולא עשה כמעט דבר, גם לא חשב, מלבד על ענייני עבודה, ואף שם לא עשה אלא את ההכרחי וללא מעורבות. רק ענה לאימיילים ולמכתבים, ובדק באופן כללי שכולם עושים את עבודתם. היה לו מזל שלא היה דבר לעשותו בימים האלה מלבד השגרה, שהתנהלה ממילא בלעדיו.

הוא היה בדרכו חזרה מהמכולת ושקית עם כמה מצרכים היתה תלויה על כף ידו. לא שם לב שכבר ערב, חשב בפליאה. ידיעה של סוף הקיץ הסתמנה באוויר, חומקת אך מוחשית. הוא היה רעב וחשב שהוא אוהב להיות רעב. אוהב לחוש את צורכי הגוף, כמו לאכול או ללכת לשירותים, כך הוא יודע שהוא חי. מלבד מכתב שנמען אל אדם אחר והגיע אליו בטעות, כבר חיכו לו בתיבת הדואר חשבונות. המציאות החיצונית נראתה כל־כך מיותרת. עודפת. אבל היא היתה גם משהו לשרטט עמו גבולות, ולומר לו מה לעשות בתוך הימים המשתרכים.

בדיוק עמד להיכנס לדירתו, המפתחות עוד היו בידו, כשחש לראשונה געגוע. זה היה כאב פיזי שבקע במרכז עצביו, ואז לאט, אֲדָווֹת של אי־שקט בתוך תאיו. לא ייאמן, נאנח. בשרהּ הלבן, הסמיך, שעלה בזיכרון חושיו, החליש אותו ואת אחיזתו. התשוקה העבירה אותו על דעתו, הדם שעט ואזל, הציף חליפות, וידו נשלחה לחלציו, נגעה בהם, עצומים ובוערים. אני גבר, חשב. זו תשוקה חריפה ולא־אישית, תשוקה נטולת אהבה.

נאקה עלתה והציפה והוא כפף את גבו מול הדלת, תשוקתו תיכף תפרוץ החוצה דרך עורו.

כעבור דקות אחדות הזדקף ונשם, פתח את הדלת וטרק אותה אחריו מבלי לנעול, ונשכב על הספה, פניו משוקעים בכרית. עיניו עצומות חזק.

"את מזכירה לי מישהי", אמר פעם למרים, עוד בהתחלה, כשהכל היה טוב.

"כן?" ניצתה כולה. שמע את הפרפור של אושרה. "את מי?"

"רינה, אשה זקנה שאני מכיר". נזכר כל־כולו ברינה.

"רק היופי חשוב, אהובי, שְׁמַע לרינה הזקנה", אמרה לו לפני שנים רבות. ואדם חשב אז, היא יפה, והעיניים שלה עצובות. אבל איפה היופי ואיפה העצב, חשב הילד־המבוגר. אצלה הם יחד, הם אחד. "כמה את יפה", אמר לרינה וגופו פעם. בחיוכה החם, המצטחק, המיובש מרוב תרופות שהיא לוקחת, אמרה, "בוא אלי, אָדָמוּשְׁקָה, בוא כבר". הבשר שלה היה רך כל־כך, נזכר. מלא קפלים שאין להם סוף. "בוא, גבר, בוא לקק אותי". ואדם ליקק אותה, ונגע בָּאושר. הוא היה בן חמש־עשרה, גופה הלבן והמלא נראה לו כמו אלוהות.

"זקנה?" שמע את מרים.

"כן".

הבחין במבטה שהתכרכם. קולה הקשה מיותר וזר בזיכרון הרך.

"לרגע הזכרתְּ לי, אבל כבר לא", אמר ולבו נסגר. ואז חמל עליה. "אני אהבתי אותה", אמר, "היא היתה הראשונה שלי".

"מרים, די".

היא בכתה, ואדם ליקק את הדמעות מפניה. גופה היה חם בפיו. הם נקברו זה בזו והוא אהב אותה בלי די, בכל פירוריו כולם.

עוד יום עבר בנים לא נים הרגיל. הוא הלך לעבודה. גברת דהאן לא היתה, ואייל המזכיר נכנס ויצא ללא הרף. אדם ישב קבור בחדרו ועשה מעט. היה עליו לסכם את החודשים האחרונים, ואכן סיכם, את מה שעשו אחרים. אַחַר הציץ בחומר בנושא פסיכיאטריה משפטית שנערם על שולחנו לקריאה, והמלים נראו לו כמו כתמי מים. לרוב בהה בהן מבלי לספוג דבר.

כמעט ירד הלילה כשהחנה את מכוניתו ליד ביתו החדש. יותר מכל רצה לנוח. חשב על עונג קָרֵב של קפה, או בירה, ושֶׁקֶט, מוזיקה.

הוא עמד לעלות במדרגות המובילות לדירתו, אך שכנתו גברת בראונשטיין חסמה את דרכו. אשה כבת שישים, עבה, נמוכת קומה וליד אדם נראתה כמעט גמדה. שערה האפור נופל בקילוחים דקים לצדי פניה, שעורן חלק כשל תינוק. בצעירותה ודאי היתה מלבבת למדי, אלא שעתה שיווה לה שוּמנהּ הבוהק, הנערם תחת עורה החלק מדי, גוון צפרדעי כלשהו, שברגע הראשון פצע את העין. בן־זוגה, על־פי דיווחיה, חולה סרטן ומרותק למיטתו. לאחר שנרדם היתה כפי הנראה נעשית חסרת־מנוחה, ויוצאת לארוב במסדרון למי מן השכנים, כדי לשוחח. הסוף קרוב מתמיד, הסבירה לו לפני כמה ימים בפנים עגומות. והוא, שהיה חדש בבניין, עוד גילה כלפיה יחס אדיב, אם כי צונן למדי. על־פי דרכה מלאת הכמיהה פרשׂה וכופפה את התנהגותו לפי צרכיה, ולא פעם חשה, ואמרה לכל מי שטרח לשמוע, ולא נשארו רבים, שסוף־סוף חי פה בחור בעל נימוסים נאים שמעריך בחורה נבונה, ותמיד מוכן־ומזומן לשיחה קלה. ממש קשה להאמין שהוא כל־כך צעיר. כבר הספיקה לדחוס לתוך הימים המעטים שחי בבניין הזה, את סיפורה של גברת זרנוביץ, שכנה אחרת, שכינתה אותה רז־נוביץ, "מלאת רזים כרימון", אמרה והצטחקה, ובקצות שפתיה הצטברו פיסות רוק שהיתה מוצצת במיומנות חזרה אל בין שפתיה הצבועות אדום שמנוני, בהיר מדי לפניה. היא סיפרה שגברת רז, כך כבר כינתה אותה כבדרך־הֶרגל, היתה זקנה חשדנית, שטיפלה במסירות כפייתית בקהל חתולים פיסחים ומוזנחים שהיו מתקהלים לפני מרפסתה בכל יום, בצוואריהם המזדקרים מזי הרעב ובעיניהם המוגלתיות. גברת בראונשטיין סיפרה, ולא חסכה בהבעת הגועל שהעלתה על פניה, כדי שאדם לא יטעה לרגע איפה נח הטוב ואיפה הרע במקרה הזה, שגברת רז היתה מבשלת להם עוף בירקות. וכן סיפרה באריכות את קורות בעלה, אדון רז־נוביץ. והיא זוכרת עוד דבר – לפני חמש־עשרה שנה, כשגסס בחדרו, התעצמו במרת רז אותם חלקי אישיות חריגים בלאו הכי, והיא הסתגרה בביתה במשך שבועות. היה אפשר לחשוב ששבקה חיים, אלמלא הדלת שהיתה נפתחת לכדי חריץ למשמע צעדים במדרגות, ונסגרת בנחרצות כמה וכמה פעמים ביום. כבר אז האכילה את החתולים, אבל בשאריות. עדיין לא בישלה להם, ולא בילבלה את דעתם באשר למקומם הטבעי בסולם המעמדות. לאחר חודש ראתה אותה שוב, לבושה שחורים, יוצאת באישון בוקר לשוק לקנות עוף וירקות. בעלה לא נראה יותר. כפי הנראה מת, ואולי נתנה אותו למאכל לחתולים, מי יודע, מי יודע, אמרה ופניה התמלאו אדמומית. לא היה מזיק לו, הוסיפה. פרד זקן היה. מכה אותה, צווח, משתכר, וכשנפל למשכב איחלה לו בכל לבה להתפגר מיד ובשקט.

אדם התייחס בספקנות־מה לדיוקם של סיפוריה העסיסיים. אבל את החתולים המחכים לאוכל שנתנה להם גברת רזנוביץ, לא היה אפשר להימנע מלראות. רוב שעות היום היו מייללים, עד שחשב לקנות אטמי אוזניים כנגד צווחתם.

הפעם התרשם כי גברת בראונשטיין מרוגשת מתמיד. ניכר שחיכתה לו, כי ברגע שנכנס עטה עליו בעוביה המתגלגל ואמרה בקול שהיתה בו נימת התפארות, כך נדמה לו, שפגשה את מרים.

"איזו בחורה. איזו בחורה", אמרה כאומדת נתח בשר ומקפיצה אותו קלות בין ידיה בהתמוגגות. "איזו אשה, איזו רמה". הוא נגדש בלֵאוּת בלתי־נסבלת, ביקש בכל כוּליותו שתשתוק. הסיט את מבטו ממנה, חיכה שצליל קולה ידהה.

"לא ידעתי שאתה נשוי", המשיכה לגלגל את דבריה ובקולה קִרבה ספוגית שדחתה אותו. איך קילקלה הכל, חשב. כוחו אזל מול התרגשותה הטפלה, והוא השעין זרועו אל הקיר.

"אני לא", אמר.

"מה?"

"אני לא נשוי, אבל לא חשוב. היא מסרה משהו?" הוסיף לבסוף בהבחינו במבטה המצפה, שלא קשוב לו אלא לדימוייה־שלה, המציתים את לחייה ואת מצחה.

לפתע אחזה בידו. "היא בחורה טובה, אדם". אדם ניער את ידה ממנו תוך שהוא נרתע לאחור. אבל היא חזרה ואחזה בכף ידו, והוא קמץ אותה באי־נוחות בתוך ידה השמנמנה הצפרדעית. "נו־טוב, ככה זה צעירים היום. אצלנו הדברים היו אחרת ותראה מה יצא". היא הצביעה לעבר דירתה, ופרצופה הדשן נשטף עגמומיות מעוקמת, כמו מעלה לנגד עיניה את דמותו של בן־זוגה ואת הדר מותו הקרֵב.

"היא השאירה לך פתק", אמרה ברמיזה דביקה.

"תודה", אמר. כשהִפנה את פניו ממנה וצעד לעבר גרם המדרגות, ליוותה אותו האינטימיות שבקולה כמו נוזל שמנוני הנדבק לצעדיו. שלוש הקומות נראו לו עתה גבוהות ואינסופיות. התיק שבידו כָּבַד והלך. לפני דירתו הרים את ראשו, שעד כה היה נעוץ ברצפה, וניתק מן הדלת את פיסת הנייר שהיתה נעוצה שם בהבלטה ועליה כתוב "ממרים". בהיכנסו לא הדליק את האור, קימט את הנייר לכדור והטיל אותו בהצלחה לתוך סל הניירות שליד שולחן הכתיבה. הוא התיישב בכבדות בכורסה. כך ישב שעה ארוכה, ראשו ריק. הזמן זב, הלילה טיפס מבין הכתלים לתוך החדר ושיכך לאטו את כעסו הספוג בו עד תום. לבסוף קם, הדליק את האור, ניגש לטלפון וחייג, פניו דרוכים וכבויים בה־בעת. להקלתו שמע את המשיבון. כאן אדם ומרים. שוב הציפה אותו חֵמה. ההודעה הסתיימה ונשמע הצפצוף. "זה אדם. אני מבקש ממך לא לבוא הנה יותר. עזבי אותי. אני כבר אתקשר". תוך כדי צליפת מלותיו החליט לא לומר לה דבר על ההודעה הפתטית במשיבון. לפי דרכה מכחדת את האמת מעצמה, מאחרים. אדם ומרים, גיחך בזעף. אני אכזרי, חשב, בסך־הכל עברו רק כמה שבועות מאז שעזבתי.

הוא הניח את השפופרת.

"דוקטור ברוק?" נשמע קול חסר־ביטחון. "כן", ענה בנמנום והסתכל סביב. בוקר וכבר מאוחר. האשה אמרה, "נתנו לי את מספר הטלפון הפרטי שלך". והוא אמר, "כן", וחיכה. "אני מצטערת". אדם הזדקף במיטתו בחוסר־סבלנות ושאל, "עם מי אני מדבר?" "עם שולה גפן". והוא נזכר ואמר, "שולה, סליחה. קבענו להיום, נכון?" והיא אמרה, "כן". "איפה את?" שאל. "ליד המשרד שלך. סליחה", הוסיפה. והוא אמר, "אני צריך להתנצל, לא את". "כן", אמרה. "יש לָך זמן לחכות לי?" שאל, "ייקח לי חצי שעה להגיע". "כן בטח". "אני ממש מצטער, שולה, נתראה בקרוב". "לא נורא", אמרה ונפרדה ממנו, "להתראות".

בזמן שציחצח את שיניו והתגלח חשב עד כמה חסר־אחריות הוא. לא ייאמן שהוא בכלל מנהל, או סוג של מנהל. של אגף. של משהו בעולם שגדול ממלונה של כלב אחד, וגם מלונה וכלב מוטב שלא ישימו בידיו. איך כל זה קרה. מה לו ולכל הסמכות המיותרת הזאת, שתפקודו לא מצדיק אותה. מזלו, חשב, כמו שחשב הרבה בזמן האחרון, שהרוב קורה מעצמו. פרט לדברים מסוימים, שממילא לא קשורים בניהול.

שולה גפן כתבה עבודה סמינריונית שקרא באינטרנט, על אינטרנט ומוסר. העבודה היתה מרתקת בעיניו, והוא חשב להביא את הכותבת להרצות בפני הצוות שלו. עד מהרה מצא את כתובת המייל שלה ופנה אליה. היא ענתה לו בהתלהבות גדולה מדי לטעמו, וכתבה שהיא תרגיש מבורכת לבוא ולדבר אתו, ואף להרצות. הם קבעו פגישה, והנה שכח.

הראשון שראה כשנכנס למחלקה בריצה היה אייל קדם. המזכיר האדמיניסטרטיבי שלו לבש כהרגלו חליפה אפורה, מהודרת מאוד, ולא הפסיק לחכך את ידיו בבד המבריק. מכיס הז'קט ביצבץ כתמיד מסרק, שגם עכשיו שלף והעביר בתנופה כמעט בלתי־נראית בשערו החלק הדליל.

"הַי אדם, רצת?" הביט אייל בתימהון על מה שלדעתו הוא התנהגות בלתי־הולמת את תפקידו הבכיר.

"כן, רצתי. איפה מי שמחכה לי?"

"מי? ותגיד שלום", סָנַט.

"שלום, סליחה", מיהר לומר.

"אני לא יודע על מי אתה מדבר", אמר אייל.

"שולה גפן, זו שאני רוצה שתרצה אצלנו, ראית אותה?"

"לא מבין", נבח אייל, טרוניה בקולו.

"שולה גפן ראית או לא?" אמר אדם בקוצר־רוח.

"לא".

אדם החל ללכת בכיוון חדרו.

"רגע", מיהר אחריו אייל, "הנה תיק בשבילך".

אדם עצר והסתכל באייל בעיון. לפתע הצטחק, "בוא, בוא תיכנס. למה בשבילי?"

"זה יעניין אותך", אמר אייל בעיניים בוהקות, "אתה תראה".

"טוב, תודה", אמר אדם.

"שוב איחרת", אמר אייל.

"כן, נכון. ואייל", הוסיף, "אם תראה את שולה גפן, תשלח אותה אלי בבקשה".

אייל הסתכל בו בכעס לא מוסתר ויצא.

אדם חש באיבתו אבל לא הבין אותה. לא זכר איך הגיע אייל למחלקה. היה חרוץ ויעיל. "אתה תגיע רחוק", אמר לו פעם בידידות, ואייל ענה בחרון שלא ציפה לו, "נכון, מה אתה חושב", כאילו אדם לא באמת התכוון לדבריו. אך שכח, לפי דרכו, ולא חזר לשאול את עצמו על אייל. די היה לו בכך שהוא יעיל. אבל לומר לאדם שהתיק יעניין אותו – זו תפנית. פתח את התיק, אלא שנזכר שוב בפגישה. קם ויצא למסדרון. שאל אחות שחלפה על־פניו אם ראתה מישהי מחכה. "כן, אני חושבת שהיא השאירה לך פתק". היא ניגשה אל מאחורי דלפק האחיות ופישפשה בניירת שעל השולחן. "אה, הנה זה". "תודה", אמר ופתח את הנייר המקופל. שלום דוקטור ברוק, החלטתי לא לחכות לך. הגעתי כל הדרך מבאר שבע, עברתי מספיק טיפולים בחיים שלי ואני לא רוצה יותר השפלות. אם אתה רוצה לדבר אתי, תחכה לי בזמן, או שבפעם הבאה תבוא אתה אלי. תודה ובכבוד, שולה גפן. ואף שכבר ידעה שהיו לו הפרטים שלה, השאירה מספר טלפון וכתובת אימייל. אדם קיפל את הפתק והכניס לכיס.

היא צודקת, חשב בצער, אך גם השתומם על גילוי הלב בפרטים שמסרה בפתק מסוג כזה. אלא שהרעיון לטלפן אליה הכביד עליו. יתקשר מאוחר יותר. וגם חשב, אין לי כוח לכל המתוסבכים האלה, ונזכר באייל ובמבטיו הרושפים, ועלה בדעתו שהוא נוטה להטיל את אחריותו־שלו על אחרים, הלוא הוא־עצמו לא הגיע לפגישה. היה עייף בבת־אחת. רק בוקר וכבר הכל טפל וריק. האם כך עומדים לעבור החיים, יום אחרי יום של שעווה שצריך לפלס בה דרך. הכין קפה, שכתמיד עזר, והתיישב ליד שולחנו.

בתיק היה תשאול של אדם כבן שלושים־וחמש. אביו יהודי ישראלי ואמו בפטיסטית אמריקנית. הוא נולד בישראל ומגיל שנה וחצי חי בארצות־הברית. הוריו כבר אינם בחיים. האיש נשוי עם שני ילדים. איש עסקים מצליח שקיבל יום אחד הודעה על אחות־סבתו מצד אביו, שמתה בישראל, ובצוואה שלה מורישה לו חצי מיליון דולר אם יבוא לגור בישראל למשך שנה אחת לפחות. היא היתה אשה ערירית, מרירה, ציונית מאוד, והוא היה קרובהּ היחיד.

שלושה חודשים אחרי שהגיע לישראל החלו להופיע אצלו תסמינים מדאיגים. כשדיבר בעברית, שכבר היה מסוגל לגמגם בה, היה מאבד לפתע את הריכוז, שוכח לחלוטין מה אמר, וחוֹוה חוויה חדשה לא־מוכרת של מה שנראה כחרדה. איבריו היו נעשים משותקים, אני מצטטת: "כמו נוצקה בהם עופרת", כתבה בסוגריים מי שתִּשאלה אותו. עוד דיווח לה כי עיניו נעשו כבדות, ובקושי היה מסוגל לפקוח אותן. אם מישהו ידחף אותו, אפילו קלות, יקרוס כאילו הוא מאבד לחלוטין את שליטתו הגופנית. הוא סיפר שאשתו שמה לב שרק אם מדברים אליו באנגלית, הוא יכול לצאת מהמצב לאט. האיש פחד שהוא מאבד את שפיותו, במיוחד בגלל אביו הביולוגי, שלא זכר אותו, אבל ידוע לו שהיה מאובחן כחולה נפש ומאושפז במשך שנים רבות עוד באמריקה ואחר־כך בישראל, עד שהתאבד כשהוא, בנו, היה בן עשר. האיש לא ידע מה היתה האבחנה של מחלת אביו, אבל לפי זיכרונותיו היה ניתן להסיק שאביו סבל ממצב חמור מאוד של מחלת הרדיפה. הוא זכר במעורפל שהוצא צו הרחקה שנועד לאסור על אביו להיכנס אל ביתם. לבסוף התגרשה אמו כשהיה בן חמש, וזמן קצר לאחר־מכן נישאה לאיש שאהב אותו, ואימץ אותו באופן חוקי. שניהם נהרגו בתאונת דרכים כשהיה בשנות העשרים המוקדמות שלו, בגלל נהג שיכור שנהרג אף הוא.

אביו הביולוגי, הבטיחה לו אמו בילדותו, לא יטריד אותו לעולם.

כל המתים ממלאים את ישותו, אמר לפסיכולוגית, אני אדם שפוי, הוסיף, עזרי לי. יש לי ילדים. יש לי אחריות.

לתיק צורף התיק הרפואי של אביו. בתיק היו, חוות דעת, תיאור התשאול שנעשה לאביו ויומן מצהיב.

אדם פתח את היומן. בכתב־יד עגול ומסודר, קפדני באופן מבעית, תיאר האיש קבוצה סודית מהחלל החיצון העומדת להשתלט על כדור־הארץ, ורק הוא מבין בני־האנוש יודע על כך, ועליו מוטלת האחריות הבלעדית להרוג אותם לפני שיקרה אסון קוסמי. מאחר שאין ביכולתו של ממסד כדור־הארץ להעריך מה הוא עומד לעשות למענם, וממסד זה עלול למנוע ממנו את תפקידו, יהיה על בנו להיות האליבי, כמו יצחק לפניו, למען האל. הרי איש לא יאמין כי אדם המסתובב עם תינוק עומד להרוג מי שנראים כאנשים תמימים, אפילו שאינם באמת בני־אדם, נכתב באותיות גדולות יותר עם כמה סימני קריאה.

אולם אף־על־פי שיהיה על התינוק להיות נוכח בזמן שהאב הורג, היה כתוב ביומן, חשוב שלא יהיה מודע לנעשה, כדי שלא יישאר עֵד. כי אם יבין, ולוּ במרחק של זמן, מה קרה בנוכחותו, לא יוכל לעזור לאביו במלאכת הקודש שהוטלה עליו על־ידי מי שלא ידע מה הוא, אלא רק שהוא הישות העליונה מכולם. לכן עליו לחולל בו אמנזיה, כתב.

כמו ילדות שעוברות התעללות מינית בילדותן ושוכחות מה קרה להן – לילדה יש אינטרס לשכוח, משום שעומס הזיכרון של הפגיעה בידי מי שהיא תלויה בו גדול מדי, כך הוא יחולל טראומה בבנו, שתלוי בו, וכך ישכח התינוק את פשעו של האב, ולא יישאר עֵד.

המטרה מקדשת את האמצעים, כתב שוב באותיות גדולות.

יהודים תמיד הבינו את משמעות הקרבת הבן, כתב. הנה, גם אברהם אבינו בעצמו היה מוכן להקריב את בנו, ולא כדי להציל איש, כמוני, אלא כדי להיות התלמיד המצטיין של אלוהים, מי שמקיים את דבריו ללא עוררין, מי שמציית באופן נעדר־פשר, נעדר־כוונה, כאילו הציות הוא הערך העליון. עבד אני לפניך גדול האלים הקיימים. עבד אני לפניך, כתב שוב ושוב.

ואז נקטע היומן, והמלים האחרונות שלו היו שהתינוק הזה סביר שאינו שלו. ואולי הוא בכלל שד, ששייך לקבוצה הסודית, ורק מתחפש לבנו.

צוין שבהתקפות המחלה החוזרות, שדווח עליהן בבתי־חולים בישראל שבהם בילה את רוב שארית חייו, והחריפו עד התאבדותו, טען שבנו מאשים אותו ברצח והוא בעצם המשטרה או המוסד.

למרות חייו הלא־קלים ומותם של הוריו האהובים, לא התגלו באיש הפרעות מיוחדות אלא לאחרונה, כנראה מפני ששב לשמוע עברית, השפה שדיבר בה אליו אביו. כך סיכמה הפסיכולוגית הצעירה, ואדם התרשם שהיא בחורה בעלת אבחנה.

מעניין מדוע בכלל הגישו לו את התיק. כמעט לא קיבל עוד לעיון אלא תיקים שעסקו באנשים שחשודים בביצוע פשעים. ואילו כאן, זה החי הוא הקורבן, ואילו הפושע מת לפני עשרות שנים. אולי משום שהאיש מתגורר סמוך לבית־החולים, חשב לבסוף כשראה את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו.

צדק אייל, התיק מעניין מאוד. לפתע נראָה לו היום שהשתרע לפניו פחות מעייף.

"אייל", קרא בקול. אייל, שכפי הנראה ארב לו מאחורי הדלת, התייצב מיד. "אני אקח את המקרה הזה. צדקת", אמר, ושם לב שעיניו של הצעיר הבשרני נוצצות. "תקבע לי בבקשה פגישה", הוסיף והסיט ממנו את פניו.

אבל אייל נותר על עומדו, והיה נדמה לאדם שעתה רושפות עיניו זעף ותסכול.

"רצית משהו?"

"לא, אבל בפעם הבאה שאתה מחליט להיעדר תואיל להודיע לי בבקשה", אמר ויצא בטריקת דלת.

עיניו של אדם נותרו תלויות בדלת, ואז חזרו להביט על התיק המונח לפניו. שִׁכחה, חשב. יש כזה דבר? האם הטראומה אכן מוחקת ידיעה מזיכרון? האם זהו מנגנון טבעי? חולני?

המוח הנבון מדלל, אמר פְּיֶר. זה היה לפני שנים. פיזור נפש היה בְּאדם תמיד, מין שִׁכחה שעמדה בדרכו, דומה שמאז ומעולם, בשנות האקדמיה ובכלל. מוריו מצאו את פיזור נפשו משונה, משום שלצד זה היה מבריק, אולי גאוני, נהגו לומר בינם לבינם. מוחו צלול ובהיר. אולם לעתים היתה נופלת עליו לפתע כמו חשכה, מטשטשת מזיכרונו מיני עובדות.

באיזה הֶקשר אמר פְּיֶר את הדברים, ניסה להיזכר, ונזכר. זה היה אחרי שארנסט האשים אותו שהוא משקר באומרו שאינו זוכר משהו. הזיכרון עלה והצטלל. ארנסט עמד מעליו, גבוה ודק, פניו אדומים ושפתיו לבנות מרוב מאמץ לגבור על כעסו. אין זה טבעי שנער חריף כמוהו ישכח את נוסחת השורש הריבועי, כשהוכיח לבדו כבר לפני שנתיים את משפט פיתגורס, רעם. למה אתה משקר. בדיוק ישבו יחד שלושתם, כפי שעשו פעמים רבות בעבר. אדם נעלב, אבל הסתיר את עלבונו. מבטו ננעל. ופְּיֶר, שראה, אמר, "אולי זו רק מנוחה. כי אדם שלנו הרי תמיד תוסס ודרוך לקלוט הכל. וקצות העצבים, שהם כלי הנשימה של החשיבה ושל הלמידה, חיילי המחשבה, חייבים לנוח לעתים ולאגור כוח כדי לעמוד חזקים דים לשאת את המעמסה שהוא מטיל עליהם ללא הפוגה. ולכן באה השכחה הזאת המשונה רק לכאורה, כדי לדלל מעט את עומס המחשבות והעובדות שמרצדות, ומעייפות את המוח הזה הבוער מדי", הוסיף ברַכּוּת וליטף את ראשו. "ועלינו לקבל את השכחה של אדם באהבה", אמר לאחר רגע, "כי בלעדיה..."

"מה?" שאל אדם.

"כי בלעדיה לא יכול להיות דבר", אמר ארנסט. קשיותו הרגעית נסוגה לאט, קווי פניו שוב שקטים. "כי בלי לדלל את העומס של הלמות המציאות, בלי פינות של שכחה, אין כיסא להביט ממנו". פניו התמתנו. ואדם ניסה לסלוח, וסלח.

כן, מין שכחה יש בו. לא נבונה, רק הכרחית. כמו גלימה כנגד הכל. כמו וילונות של שקט. אלא שלא ידע אם היתה גלימה או עור או קבר.

גופו של מלכיור נעשה כבד מיום ליום. לאחרונה החלה המחלה המקננת בו לגלוש מגבולות החולשה והכאב ואי־הנוחות, שהִסכין להם, כך חשב. היא השתלטה לאט על כל ישותו. רצה לחפון בידו את המחלה ולעקור אותה מתוכו, אלא שהוא אינו יכול לשלוף את עצמו מעצמו; היא היתה בכל מקום, היא היתה גבולותיו.

לפני ימים אחדים, בבדיקה שגרתית אצל האונקולוג שלו, הטיח לפתע:

"נו, כמה זמן נותר לי, דוקטור ששון, אה? איזה דְבַר כזב תענה לי?"

הרופא ענה ללא רוגז, בסמכותיות שהפתיעה את מלכיור הציניקן.

שיֵדע, אמר לו הרופא, כי אומנם אין הוא נמשך לאותן רפואות אלטרנטיביות ולתשובותיהן הדתיות, להבנתו, לשאלות מעשיות, אך בדבר אחד הוא מסכים איתן לגמרי: מצבו הרגשי של האדם ותחושת האלטרנטיבה הפנימית יכולים להשפיע באופן משמעותי על התנגדות הגוף למחלה. הוא הציע למלכיור שימצא דבר־מה לחיות בשבילו. ויותר מכך, יחפש דווקא משהו שהופך את המחלה להזדמנות. שימצא דרך "לבחור בה". כן... לבחור בה, כמו מתנה, או דלת, או שביל מבורך.

כששמע את הדברים הללו חש נבגד. רצה מן הרופא משהו אחר, אבל מה לא ידע. אולי מלים חגיגיות, מוחלטות יותר.

"אתה מבין", הסביר לרופא בקול רם, "הריח של החולִי נספג בכל מקום. המחלה אינה רק הכאב והחולשה, או אפילו הפחד ממנה. יותר מכל", אמר לרופא, "המחלה היא תודעת המחלה, ידיעתה המושגית, וגם לה ריח, אתה מבין, גם לה".

הוא נתקף שיעול קשה והרכין את ראשו.

ואז שמע שוב את קולו המתון והסמכותי של הרופא. "תמצא לך משהו לחשוב עליו, משהו שמעולם לא התפנית לעשות, שלא העזת".

בדרכו החוצה הלך במסדרון, הלך לאט, חשש מן הכאבים שעלולים להציף כך פתאום מעצמם. המסדרון ארוך כל־כך, חשב, לעולם לא אוכל לעבור את הדרך הזאת, ודמעות, שלא ידע מאז שהיה ילד וגם אז בקושי, עלו, צורבות תחת העיניים היבשות מדי מכל התרופות שהוא לוקח. ואז נתקף חוסר־סבלנות – מדוע הוא מזדחל, הרי יכול להחיש את צעדיו. והבין פתאום ועצר. ידיעת הכאב היא שהפכה את צעדיו לאיטיים, לא הכאב עצמו. לא הוא, כי אם הציפייה לו והחשש ממנו.

נזכר פתאום איך לפני שנים רבות הביאה בִּתו גור חתולים כתום שמצאה בדרכה חזרה מבית־הספר. בהתחלה התנגד, חשב על הלכלוך, על האחריות, הרי לא היא תטפל בחתול אלא הוא. אחר־כך חשב שאולי דווקא טוב בשבילה לגדל משהו חי, לטפל בו. מישהו לדאוג לו חוץ מלעצמה, ואישר. היא הביאה אותו וטיפלה בו במסירות גדולה שהפתיעה אותו. יום אחד נפל החתול מחלון חדרה הגבוה, ונשאר בחיים, אבל במחיר של נכות קשה. רגלו האחת היתה נגררת אחריו, מתה. מלכיור היה מזועזע. פחד שהחתול ידכא את בִּתו. פחד מאומללותו של היצור הזה שלפתע הפחיד והרתיע אותו. אמר לה, אין לו כבר חיים, אפשר ברחמים וללא כאב לשחרר אותו מסבלו. ובתו אמרה לו, "אבל אבא, הוא בכלל לא סובל, ותראה איך הוא הולך, הוא בסדר". זה היה נכון. החתול, שלא סבל מכאבים, לא שפט את מצבו, ולא חשב על הדברים שייגָזרו מנכותו. לא ביכה את החתולות שלא תחפוצנה בו. והוא גיחך אז לעצמו כי הרי היעדר הרגל היה מציאות, בדיוק כמו שאנחנו, שנולדים עם שתי רגליים, לא מבכים את היעדרה של השלישית. מלכיור הטיל על החתול סבל, שהיה קשור במשמעות הסמלית של מצבו, בייצוגה, ולא בה.

כך או כך הוא לא חייב להזדחל מעבר למה שכופה עליו כאבו. הוא החליט לחנות מחוץ לאוניברסיטה וללכת לפקולטה ברגל. דבר שלא עשה זמן רב.

כבר חלפו כשלושה שבועות מאז הפגישה עם אדם, באחד הימים הראשונים של המשפט. אולי ביום השני. מדוע לא הגיע מאז? האם הבריח אותו שוב כמו בעבר, כשהיה מורהו?

לא ייאמן שלארנסט יש ילד. איש! היה נעים לפגוש בו שוב, כמו אז באוניברסיטה, כשהיה תלמידו. מתי לימד אותו? שבע, שמונה שנים בוודאי. בעצם, בערך עשר. כן. ורק למשך שנה אחת, במסגרת לימודי הרפואה שלו. אבל אחר־כך התראו עוד.

בפעם הראשונה שהבחין באדם הוא עדיין לא ידע את שמו. מלכיור היה עֵד לוויכוח בפקולטה, אם כי ללא ידיעת המתווכחים. כמה סטודנטים וסטודנטיות דיברו למורת־רוחו בקולות רועמים מדי, ובעודו מנסה לשווא לעמעם כמה שאפשר את רעש הנעורים הצורמני לטעמו, ההולם ונדחף כתמיד כנגד כותלי שלוותו, קלט שביב מן השיחה שגרם לו להאזין בתשומת־לב. אדם, צעיר שעד אז לא ראה מעולם, אמר לצעיר אחר, שהריגה לא אישית על סמך רעיון או שליחות לאומית, כמו חייל בקרב לדוגמה, המכַוון רובה אל אדם שאילו הכיר, ייתכן שהיה אוהב ומכבד, מזעזעת אותו ודוחה אותו כמעט יותר מכל רצח אחר. "כי אל מה מכַוון החייל את הרובה שלו? אל השקפה, ולא אל אדם. אל כלל, או לְמה שהכלל מייצג, ושהפרט הופך לנציגו. אבל האם הוא באמת הנציג שלו? הוא בחור כמוהו, שהלך כמנהג זמנו, מתוך תכתיבי הקונפורמיות האבולוציונית שדוחפים אותו בתשוקה חסרת־רסן להיות כמו כולם, ולרַצות, ולעשות את מה שעושים כולם.

"וגם כשמדובר במדינות מתוקנות כביכול, יותר מזו שאנחנו חיים בה, מדינות עם מלחמות מהסוג הצודק יותר, אם אפשר בכלל לומר על מלחמה שהיא צודקת ולא חשוב מדוע פרצה, הרי את ההשתקפות שלו־עצמו הוא הורג. את הזהה לו.

"וכאן, במקרה של מלחמת ההבל המקומית של הימים האלה, האויב שלך הוא הרבה פעמים אפילו לא חייל אלא אזרח, גם נשים וילדים, וזו לא קלישאה. ומולם אתה עומד מלא גבריות מנופחת וילדותית, שהמדינה אומנם מנצלת אותה במסווה של אידיאה של שירות, אבל אתה שש, עם צוף הנעורים התוסס שלך, חסר־המחשבה, קרנף בן קרנפים, להרוג את מי ששמו וזהותו הפרטית הופקעו, במתכוון, כחלק מהשיטה.

"אז הריגה כזאת, אידיאולוגית, מוסרית, רציונלית, לאומית, הריגה קרה ולא־אישית, מבעיתה אותי, ומכעיסה ודוחה יותר מנקמה, או יותר מהריגה של מי שפגע בך אישית.

"הרי האויב, האדם המופשט שלא עשה לך כלום", קרא בקול רווי כעס נעורים מפרפר, "הוא לרוב נער, הוא אתה, ואפילו טוב ממך, כי הוא הקורבן במלחמה הנוכחית.

"אתה מבין?" צווח בקצה קולו אל הבחור שעמד מולו.

מלכיור הבחין כיצד, מששמע הבחור את זעמו־שלו בוקע מגרונו, התכנס לפתע ודמם, ופניו אבודים, והוא ניחש כי לא יוציא עוד מלה מפיו.

"אתה סתם נקבה", הוטח בו, ומלכיור חשב, כמה זעם שלא מופנה למחשבה יצרנית. "פרזיט. שמענו עליך", נשמע עוד קול, "משתמט סתם. עם מחשבות כמו שלו מה הוא עושה במדינה, ובמקצוע הזה". אבל הבחור המותקף לא אמר דבר. לרגע זיהה מלכיור כי אולי רצה לומר עוד דבר מה, אבל הוא שתק, זועף וגאה. הוא שונה, חשב, והוא יודע זאת. נדמה כי בו־ברגע הבין הבחור שיהיה זר בכל מקום, והוא משלים עם כך.

מלכיור הסיט את עיניו מהם, נרגש. הייתי עֵד, יחשוב מאוחר יותר בביתו, לרגע המדויק שבו היה הנער לאיש. בימים הבאים מצא את עצמו שב וחושב על הצעיר, ושמח שמחה לא צפויה כשזיהה את פניו יום אחד בקורס שלו. ועוד זמן עבר עד שהבין שאדם הוא בנו של ארנסט ברוק, חברו הטוב מילדות שלא ראה שנים רבות.

"מלכיור, אולי תחשוב שאני ילדותי, אבל אני בטוח שאף־פעם לא אמות, זה מנוגד להיגיון". ארנסט ומלכיור, סטודנטים בני תשע־עשרה, ישבו, כפי שעשו פעמים רבות, בבית־קפה קטן שהיה חביב עליהם. ארנסט עישן מקטרת מעט גמלונית לפניו החיוורים המוארכים, ואילו מלכיור עישן סיגריה עם פומית ארוכה. שניהם היו גבוהי־קומה. ארנסט היה רזה ובהיר, ושערו החום שהיה סתור תמיד כיסה על עיניים אפורות. מלכיור היה מלא יותר ורפוי, ועיניו המונחות עמוק בשמורותיהן ערניות מאוד.

קנאה מסוימת היתה לו בארנסט, מתמיד. בחולמניותו הרכה, בתמימותו מאירת הפנים שהלכה לפניו כובשת. ואילו הוא־עצמו זועף ומריר, ביקורתי ונקמן. מצטיין יותר וכובש פחות, כך הרגיש.

"קשקשן אתה", אמר לו מלכיור כועס, ועם זאת היה נינוח עם חברו הטוב. ושוב שוחחו. עוד ועוד דיברו. ארנסט בקטעי מלים ומלכיור ברצף עז.

"המציאות", אמר ארנסט למלכיור באחד מוויכוחיהם באותו בית־קפה נצחי של צעירי זמנם, "היא פלסטלינה שלשים אותה ובונים ממנה פסלים יפים. לפעמים אנחנו שוכחים שלשנו אותה, לפעמים אנחנו שוכחים שזה פסל, אבל הפלסטלינה נשארת לעולם פלסטלינה".

"החיים הם קריסטל", ענה מלכיור רציני כתמיד, "הקריסטל מכוסה בשכבת לכלוך, וכדי לראות ולדעת עלינו לנקות ולחשוף אותו. אבל גם אם הלכלוך יישאר דבוק בו, הוא תמיד יהבהב אי־שם עמוק, בלתי־תלוי באפשרותנו לראותו".

היום לא היה אומר זאת. גם אליו חילחל הפוסטמודרניזם, חרף מאמציו להדוף את מה שחווה בהתחלה כערעור כל ערך, כל בסיס, כל אמת מידה, כל אפשרות לדרוך על משהו ולהסתוכך בתוך המנוחה של היותו מוחלט בעולם נטול דת.

היום היה אומר, אין מציאות בלי הפריזמה שממנה חווית אותה. אין מציאות המנותקת והמובדלת מנקודת ההתבוננות ומתכונותיה. היום הוא מבולבל יותר, וזועף פחות.

ארנסט, לאן הלכת. מדוע אֵינותם של אנשים טופחת על פניו. מדוע הוא נעשה רגשני. האם לא די במחלה. שנא מתמיד ספרים רומנטיים, וכמה מוצא הוא את עצמו באותה תודעה מוקצנת, רכיכה, מטפורית. והשעון דופק. שעון החול עם פיו הפעור. אלוהים, האם יהיה לזה סוף? סוף, גיחך. זה הרי בדיוק מה שיהיה.

טעות לחשוב שככל שמתבגרים נעשה המוות אפשרי יותר לתודעה, אם כבר להיפך. כי בצעירות המוות לא מציאותי אלא כמלה, ובבגרות הוא ממשי וקשה לאין שיעור.

האם ארנסט באמת חשב שלא ימות? אנשים אומרים דברים, ומלים, כבר למד, הן כמעט תמיד הכל, פרט לסך משמעותן המילונית. אבל אולי באמת התכוון, מי יודע. כמו שאמר לו פעם, כשהיו נערים בערך בני ארבע־עשרה, שהוא יכול בדרך המחשבה לגרום לשיער שלו לגדול מהר יותר או לאט יותר. מלכיור גיחך, "די עם השטויות". וארנסט אמר, "אני יכול", ולא הוסיף. מלכיור התעקש, "ארנסט, אתה לא באמת חושב". וארנסט, "כן, אני כן". הוא מילמל בזעף, שקרן, אבל חשב שארנסט בעצם התכוון למה שאמר והאמין בכך. ואיך אפשר שהאמין? כזה היה, מאמין.

וכך שנים על־גבי שנים, עד שארנסט נעלם, נבלע בחשכת הזמן.

באותה שנת ידידות עם אדם באוניברסיטה, כשאדם למד רפואה, כבר היו הוא וארנסט אחרי שנים רבות של ניתוק. ומאז אף אדם הלך ונעלם, אבל הוא אינו מצליח לזכור עכשיו מה קרה בדיוק. האם נסו ממנו שניהם מאותה סיבה? לא, כל אחד וסיבותיו. ומדוע נחילים של חושך מקדירים את הראות והוא אינו זוכר? האם ייתכן שהמציאות חומקת ממנו, הוא, שזיכרונו כמו מַפְסֶלֶת דקה ומשויפת. כך אמר לו ארנסט. האם ארנסט אמר לו כך?

האם אדם דומה לארנסט? לא. ואולי כן. במשהו.

היה לו קר, חש את נקישות גופו והגביר את צעדיו, הרחק מן העָבָר המיותר הזה שנהדף אל ההווה ומציף אותו ללא הרף, לעֵבר הפקולטה.

אדם ומלכיור נהגו לשבת בבית־הקפה שבפקולטה. נפגשו אז הרבה. הצעיר התרכך מעט, והיה משוחח עמו בגילוי לב שהקסים אותו.

תכונת חשיבה מופלאה היתה בו, זכר. היה מקמר את מצחו הצעיר והדם זרם בבת־אחת תחת עור פניו. ואילו המלים, צפופות ועבות, כמו היו מרקדות על שפתיו הכמעט־שקופות, והיה נדמה כי הן מטפסות לתוך כבשני מוחו וחורשות במצחו איורי פסים של מחשבה. כמה אהב את שיחותיהם. אך גם נזהר מאוד מלהסגיר עד כמה הצעיר הזה מעניין אותו, כי ניחש שיירתע מגילויי קרבה עזים מדי.

"אדם, מה אומרים חבריך על כך שאני מזמין אותך לשיחה כזאת?" זכר את מוסר הנעורים המחמיר.

אדם הרים אליו את פניו מהורהר.

"אני לא יודע", אמר.

"אבל הם לא שופטים אותך? לא חושדים בך בכשרים? בימי תלמיד שהִרבה לדבר עם המורה היה מנודה וחשוד. אולי מלשן, חנפן, נו, אתה בוודאי מכיר את רפרטואר המלים". היה צמא לתשובתו של הבחור. האמין בו, האמין בכוחו.

אדם, שָׁקט, אימץ את פניו וניכר בו שהוא מחפש לדייק, אך כמו אינו מוצא את המלים. כשהתקשה לבטא את עצמו הרבה להניע את ידיו, כאילו ביכולתן לאחות את החללים. מלכיור הבחין כי אצבעות ידיו ארוכות ודקות כשל פסנתרן.

"לא אומר לך מה שאולי מתבקש, שאם הם שופטים אותי, הרי שהם לא ראויים לידידותי או לתשומת־לבי. ראשית אני לא סבור שהם שופטים אותי. לא על זה בכל מקרה. ולכן גם קל לומר שאין לדעתם השפעה עלי כשאין סיכוי שאסבול מדעתם, גם אילו היתה כזו. כמו אלו שקוראים לעצמם נדיבים בשעה שהם עמוסים כסף ונתינתם אינה כרוכה במחיר אישי כלשהו. אבל אתה מבין", הרים אליו את עיניו הביישניות במשהו, "אני צריך לשאת את עצמי, זה העיקר. ואולי אני יהיר", הוסיף ושתק פתאום. מלכיור ראה שהוא נבוך, כמו שקרה פעמים רבות כשסיים את דבריו.

לפעמים ביקש לאסוף אותו אליו, לאחוז בכתפיו ולומר לו, הירגע, בטח בי, אך לא רצה להביכו. ידע כי פגיעוּת מפרפרת תחת הברק והכעס והסגירות. עליו להבליג כדי לא להרתיע אותו, כה מלבב היה לפי דרכו המשונה.

כבר אז כשהיו נפגשים נמשך לשאול את אדם על אביו, אלא שהתאפק, כי פחד לפגוע באותה ידידות פריכה שנקלעה אל דרכו.

הוא התאמץ לחשב כמה שנים חלפו מאז הנתק מארנסט. אם עברו כעשר שנים מאז שלימד את אדם, הרי כבר למעלה משלושים שנה מאז שהתמוססה לה ידידותם. מדוע התמוססה? לא ייתכן שלא יזכור. היה רגע שחש שארנסט זקוק למרחק ממנו, והוא כיבד את רצונו ונסוג. אבל מדוע "כיבד".

כבר היה קשה לו ללכת. הרגיש עייף. אולי לא היה צריך לצעוד ברגל. עצר, נשם בכבדות, וכעבור זמן־מה המשיך.

אולי היה אפשר לדבר, ועכשיו מאוחר מדי. ממי שמע שלארנסט היה אירוע מוחי והוא נמצא במוסד? שכח איזה. הוא דווקא חשב לבקרו, אבל נמנע בכל פעם מחדש. הייתכן שהוא עדיין כועס על ארנסט שנסוג אז מידידותם ללא סיבה, ושוב צף בו העלבון הרחוק ההוא. לא ייאמן. מי אומר שהזמן ממתן ומוחק.

היה עליו לדרוש מארנסט מענה. כמה טפלה ההתעקשות הזו, זו ואחרות, בגעש החיים והזמן והזיכרון.

אבל הנה לפתע אדם, שאף הוא נס ממנו כאביו לפניו, פוסע שוב לתוך עולמו. מאחה את הסודות ואת הפצעים במין היגיון פנימי. הכרחי וגזור, כמו שארנסט המיסטיקן היה עשוי לומר.

בעצם גם אדם נעלם שוב. ומדוע ישוב? המשפט של אנה הרסט ייגמר בקרוב. הלוא רק שם ראה אותו. ראה, ואז חדל לראותו.

וחשב על החיים, החדורים במהותם בשעון החול המתהפך מתחילתם.

אילו רצה אדם, היה בא. אבל לא בא.

כמעט הגיע לפקולטה. בשנים האחרונות ניטעו עצים לאורך שבילי האוניברסיטה. הם עוד היו דקים, קשורים בחוט וצבועים בלבן נגד סוגי מזיקים. לעולם לא אראה אותם גבוהים, חשב. ואז בא הכאב. הוא התחיל בצד כמו כף ברזל מלובנת שחופרת בור בבטנו, ואז החולשה. הוא עצר ועצם את עיניו.

"פרופסור פרואן, לעזור לך?" שמע במעורפל קול מפוחד. פקח את עיניו. היה נדמה לו שהוא מצליח להרים את ידו, אבל ראה אותה שמוטה. ואז חש איך איבריו מתקפלים תחתיו, עשויים אוויר, ובאה החשכה.

כשפקח את עיניו סבבו אותו כמה צעירים וצעירות. הם דיברו בקולות נסערים. כשהבחינו בעיניו הרואות אותם, היסה אחד מהם את ההמולה, וכולם השתתקו בבת־אחת. הוא הושיט את ידו, ומישהו עזר לו לקום, בדומייה. הם יודעים, חשב והתרחק מהם. ואז עצר וסובב את פניו אליהם. הם עוד עמדו מסומרים ונעצו בו מבטים. כמה חגיגיות יש במוות הקרֵב. השיממון התלפף סביב קרסוליו. הוא גרר אותם לאטו חולה וזקן.

הוא דפק על דלת חדרו של צוקרמן ראש החוג ונכנס מבלי לחכות לתשובה. צוקרמן קפץ על רגליו, ומלכיור סימן לו לשבת והתיישב בעצמו בכבדות.

"לא אלַמֵד בשנה הבאה", אמר בפשטות.

"מה?" ראש החוג לא הסתיר את דאגתו.

פרואן לא ענה.

"אבל למה?" שאל בזהירות, "אתה כוכב. מחצית מן התלמידים נרשמים בזכותך", הוסיף באנחה.

"איני יכול לראות עוד את הצעירים האלה", ענה מלכיור, "את הביטחון המופרך שלהם בנצחיות. אני שונא אותם על שמחתם. על תקוותם. הם מעוררים בי קנאה וסלידה. אני חולה, דברים משתנים".

ראש החוג שתק. ניכר כי חש לא בנוח מגילוי הנפש הלא־אופייני של פרואן.

"אבל", התחיל בהיסוס, "אתה לא יכול ללמד? זאת אומרת אתה נראה בסדר גמור", המשיך והרכין את ראשו ביודעו בוודאות מרה שדברי פרואן סופיים.

"אתה יודע", החל מלכיור לדבר כאילו לא שמע אותו, "אדם שואל את עצמו מדוע בחר בחירה מסוימת כזו או אחרת. בדיעבד איני יודע".

"אבל אתה אוהב ללמד, לא?" נראה שצוקרמן רק מבקש שכל השיחה הזאת כבר תהיה מאחוריו.

"כן, ודאי שאני אוהב. זהו בדיוק. חשבתי שזה מה שחשוב, שזה המפתח, ללכת עם מה שאני אוהב אינטואיטיבית ולהתכוון למעלה, כדברי פיאז'ה".

"סליחה?" צוקרמן הרים דף נייר והחל לנפנף בו כבמניפה.

"להשתפר, להיות התלמיד של עצמי", ענה מלכיור בחוסר־סבלנות, "אבל גם זה מסתבר כל־כך חלול בסופו של דבר. הגוף נדלק במחלה, וההיגיון והאמת המוצקה של המשמעויות שכביכול קיימות שם כשלעצמן, נבדלות ושלמות, מתפוררים כל־כך מהר מהתודעה של הגוף האוזל. נשארתי מרוקן", אמר ונדם. בחוץ היה אפשר לשמוע קולות לוהטים של צעירים.

"ומה תעשה?" שאל צוקרמן.

"אני לא יודע. יש לי עוד משפט אחד שצריך להסתיים, ואז אפרוש גם מתפקידי שם", אמר וניכר שאינו רוצה לשוחח עוד.

ראש החוג השתתק. דממה נפלה. לבסוף אמר צוקרמן, "המשפט של אנה הרסט".

מלכיור הביט עליו ארוכות. איני אוהב אותו, הכיר באי־נוחות מסוימת. ולפתע ידע, אינו אוהב אותו כי הוא טיפש. זהו.

"שמעת", אמר כדי להגיד משהו.

"כן, בטח ששמעתי", אמר צוקרמן להוט, "באיזה עולם אנחנו חיים, ילדים רוצחים הורים".

"להזכירך, המשפט בעיצומו ושום דבר עוד לא נקבע", נכנס מלכיור לתוך דבריו בקול כעוס, ובקושי התגבר על הסלידה שעורר בו לפתע האיש.

"טוב, התכוונתי באופן כללי", אמר צוקרמן הנזוף.

מלכיור חשב, הוא אינו ראוי לסלידה שלי, ורצה לומר לו משהו חביב, אבל רק סיכם: "חבל שאדם צריך להגיע לסוף כדי לדעת שיש דברים שצריך לעשות. אני מקווה שנשאר לי זמן", הוסיף מבלי לתת את הדעת לכך שהדברים נאמרים בקול.

"ומשפחה יש לך? ילדים?" שאל צוקרמן אחרי שתיקה ממושכת, עיניו קבורות בניירות שלפניו וניכר בו שחש אי־נעימות.

"לא", ענה פרואן. היה בטוח שצוקרמן יודע שהוא אלמן. "היתה לי בת", הוסיף כאילו דיבר על עניין אחר. עיניו נפלו על ערמת הניירות שהיתה מונחת על שולחנו של ראש החוג. תיק גדוש שעליו כתובה המלה "מורים" באותיות גדולות. פרואן היטיב את מבטו: האות פ'. מתי הספיק צוקרמן לפתוח את התיק, תהה. פרואן מלכיור – נולד בשנת 1935 בבודפשט. היגר בשנת 1938 לאורוגוואי, ובשנת 1955 לישראל. משנת 1970 מתפקד כמרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב בפקולטה למשפטים, ומ־1985 בתוכנית הבינתחומית בנושא תולדות המחשבה והרעיונות במאה העשרים...

אני לאה, חשב וקם על רגליו, נפרד בנימוס מצוקרמן, שנעמד אף הוא והושיט לו יד גרומה. מלכיור הרגיש בכוח הלחיצה, שמט את ידו ויצא מן הדלת שלא יעבור בה שוב לעולם. הוא שירך רגליים כבדות, וחשב כמה מעט צער מלווה אותו כעת בצאתו.

כשהתיישב על בימת השופטים המוגבהת והעיף מבט רופף בקהל הנאסף, ידע שהוא מחכה לו. האם אכן הניס אותו שוב כפי שקרה לפני עשר שנים באוניברסיטה? כן, עשר בערך. עשר שנים כמו פסיק. כמו עפעוף. הרף עין. קמתי אכלתי נרדמתי והן חלפו. 3650 ימים, 87600 שעות, 5256000 דקות. במוחו ידע להעמיד מספרים ולהכפילם. יכולת טיפשית ותלושה. כנראה משהו גנטי, כי גם לבִתו היתה יכולת דומה.

די לו בהתפלשות הזו, חשב, בשכשוך הנכאים הזה בתוך בוץ הזמן. אלוהים, מי היה מאמין עלי.

האם זו המחלה?

הרֵעוּת ביניהם הדהימה את מלכיור לא פחות ואולי יותר מאשר את אדם. מתוך נטייה ועיקרון לא נהג לחצות את הגבול שהאמין כי הוא הכרחי בינו לבין תלמידיו ותלמידותיו, ועד היכרותו עם אדם ולאחריה מעולם לא קרה שהתיידד כך עם תלמיד.

הדבר היה בסוף הסמסטר השני, זמן־מה לאחר שאדם ומלכיור נעשו חברים. אדם עמד אז על הקרבה התמוהה כל־כך בין שנאה לחיבה. כמה מהר היו לידידים. ובאיזו קלות התנגדותו היתה לסחרור של קרבת נפש.

נפגשו שוב, כמו בפעמים רבות אחרות, כבר לא רק בפקולטה, אלא גם במקומות אחרים.

"אני חושב על העבודה הזו שלך", אמר לו אז מלכיור, מעט אחרי שהגיש לו את הפרק הראשון. מידת קרבה בולטת היתה בקולו של המורה, ואדם הוריד את ראשו, נאדם פתאום.

"אני שואל את עצמי למה אתה מתכוון במושג 'אדם תיאורטי'?"

אדם הביט עליו דרוך מאוד.

"יש לך רעיון מעניין", אמר. "אתה מבין, אני מרגיש שיש בזה משהו אישי", ובהבחינו בדריכותו של אדם מיד הוסיף, "סלח לי שאני אומר כך גלויות". ואז שאל, "האם השתמשת באיזשהו מודל? אדם מסוים?"

"לא, זאת אומרת אולי, אני לא יודע..."

'מונולוג של פושע או תולדות החירות המאוינת' היה שמהּ של העבודה שכתב אדם במסגרת פרויקט כללי שמלכיור כינה בשם רחב 'חירות ופשע', וכל אחד ואחת התבקשו לטפל בו בדרכם, ואדם התייחס אליה ברצינות גדולה.

"אתה לא חייב לספר לי", הוסיף בזהירות, בהבחינו מתוך דאגה בסף הסערה העולה אצל אדם.

עליו לאסוף את עצמו ולהתעשת, חשב אז אדם. הוא רואה יותר מדי, מלכיור, אילו רק היה מוריד ממני את העיניים שלו.

אני אדם תיאורטי, כך התחילה העבודה. אם תפרקו אותי לגורמים ואחר־כך תאחו אותי, תקבלו אדם מושלם. החיים הם אחרים, מורכבים יותר. כשתפרקו אדם למרכיביו: מראהו, עברו, כיצד גדל, למה נחשף, נטיותיו, מבנה מוחו, צבע עורו וכו'... ואז תיקחו את כל המרכיבים והתכונות והמאפיינים ותנסו להסביר בעזרתם מי הוא וכיצד ינהג, לא תוכלו. הוא יגלוש מעל סך חלקיו, עלום ולא צפוי. אני ניתן להסבר, אני ניתן לצפייה מראש, בטבעי החולשה והחסד. בטבעי העליונות ומעשי השטן.

אני אדם מושלם.

הם ישבו בבית־קפה שָׁקט, בחוץ. זה היה באביב. הערב בדיוק החל לרדת. האם הוא שומע פעמונים? פעמוני כנסיית עמנואל ביפו נשמעו כל־כך קרובים. הדם נאסף מן הרגליים ומן הזרועות וזרם מעלה אל פניו והציף את הנימים. מבטו הפרוע ננעץ לפתע במלכיור, ועם זאת חש כה אסוף ונינוח.

עצר לרגע את נשימתו, הרים אל מלכיור עיניים נוצצות, שמחות, ואז סיפר לו.

"כן... יש בזה משהו אישי, אולי. זאת אומרת קרה לי משהו שהוא הרקע". איך ידע לנחש, תמה. ידיו אחזו בחוזקה בקצה השולחן שהתנודד קמעה.

"נסעתי ללונדון, באביב אחד, לפני שנים. כרטיס בכיוון אחד. לונדון עיר השיכורים, הלכלוך והפרטיות. עיר האדיבות המושרשת, הקרירות הפריכה, החשוכה, והאדום הזה שמזוג בכל, כך בשבילי".

והוא החל לספר למלכיור על אותו אדם אומלל ומיוחד, שעדיין צף ועולה בזיכרונו לעתים, ברגעים שונים ובלתי־צפויים בחייו, והאדם הזה קשור לעבודה שהוא כותב, לדימוי אדם תיאורטי, אם כי באופן שיהיה קשה להמחיש באמצעות העבודה. ותיכף הוא יסביר, אמר, במה זה קשור. רק קודם יספר על האיש.

"בשעת טיול אחת, ברחוב קִינְגְס רוֹד, ראיתי על המדרכה, נשען אל קיר הגובל עם פארק ששכחתי את שמו, גבר בערך בן שלושים־וחמש. הוא עצר אותי ושאל אם אני מוכן לשוחח אתו מעט, לפני שלא יהיה יותר זמן. הוא שאל בנימוס רב, וניכרה בו עייפות גדולה. לא מעט שיכורים ונדכאים נקלעו אל דרכי באותה תקופה, וביקשו לספר לי את סיפור חייהם או לבקש ממני נדבה. אלא שבאיש הזה היה משהו יוצא־דופן. הוא לא היה שיכור, בכך הייתי בטוח, כי לא נדף ממנו אפילו ריח קל של משקה, והיה משהו במראה שלו, איזשהם מנוחה ושקט, שעוררו בי סקרנות שלא הבנתי, ועכשיו אני נוטה לראות אותה כסוג של אות. אז התיישבתי לידו.

"'עוד מעט תבוא המשטרה לקחת אותי', אמר לי, 'ואולי הם כבר כאן. אבל לפני כן אני רוצה וחייב לטבוע חותם. לשרוט שריטה, כן, שריטה ביקום, ואני רוצה שאתה תהיה מי שיישא אותה, שתהיה המתווך, לכן ביקשתי ממך לשבת. אל תיבהל, אני אדם פשוט, אבל אין ברירה, ואני כה תשוש, אתה מבין...' והוא דמם באמצע דבריו, ואני ישבתי בשקט ונשאבתי, אני לא יודע להסביר למה. כעבור רגע הוא המשיך: 'אבן שנזרקת למים יוצרת עיגולים מתפשטים והולכים, ולרגע קל נוגעים המים ביתר חריפות בגדה, ופירור אחד מסוים עשוי ליפול פנימה לתחתית הים. כך אני משאיר את סיפורי לך, הזר, אתה הוא כמו אותו פירור שאני זורק לַלא ידוע. אולי זה יהיה הפירור הראשון בבניינו המפואר של הר־געש, שבעוד מיליוני שנה ישטוף וימחק את פני האדמה, ואולי מחצביו יזינו את האדמה ויצילוהָ מיובש ומכיליון. אתה מבין, רק הפירור האקראי יכול לחולל את שנמצא מחוץ להשגה. כל אמירה או השערה תחומות בגבולות זמנן, לכן איני משאיר הצהרה או תיאוריה. הנצח עובר דרך חשכת הלא־ידוע, דרך הבדידות, במה שאינו נגיש אפילו לדמיון. אני מפקיר עצמי בידיך, הזר, כי אתה אינך בגבולות היכולת שלי לדעת את שייגזר. אתה קפיצת המטפורה, אם תקרה. אתה הנצח. והיה לי טוב לומר לך את כל זה.

"'אני אבֵל כל־כך, בודד כל־כך. הרגתי היום את ידידי היחיד, את אלן'.

"אתה מבין", אמר אדם למלכיור, "הקול של האיש היה נעים, ללא כאב או חרטה, ואז הוא חייך אלי והיתה לו נהרה בפנים.

"'מה שמך?' הוא שאל אותי", המשיך אדם עמוק בזיכרונותיו החדים כל־כך.

"אמרתי לו את שמי. הוא גילגל אותו בפה שלו. 'אני ידעתי', אמר. 'כמה נפלא, אדם, אתה אדם, בנאדם אתה'. ככה הוא אמר לי".

אדם השתתק. מלכיור לא הביט עליו, אף שחש בו. לא אמר דבר. אדם המשיך להביא את דברי האיש. סיפר לו שלימד את עצמו כימיה לפני שבחר את חומר ההרדמה שיערבב עם הרעל, כדי להבטיח שחברו לא יתעורר כשתחנוק אותו עווית המוות, שלא יסבול. אלן היה ערירי, יתום, בלי משפחה או חברים מלבדו, שהיה ידידו האהוב והיחידי.

"'כשהייתי בטוח שהוא כבר מת'", המשיך לספר, "'הבטתי בו שוב בתשומת־לב, לבדנו בפעם האחרונה, והוא היה שלֵו, לא סבל אפילו לרגע, לא ידע.

"'שתינו ואכלנו כיד המלך. היום יום־הולדתי. יום־הולדתי המומצא. אף אני לבדי בעולם, כמוהו'.

"אני לא יודע איך אני זוכר ככה", אמר אדם. ומלכיור חשב בלבו, כאילו הוא מספר את זיכרונותיו שלו. "מעניין", אמר בקול.

אדם הרכין את ראשו והמשיך, הפעם בקול חלש: "'כשהייתי תינוק הניחו אותי בכניסה לבית־חולים ממשלתי', ככה הוא אמר לי האיש הזה מהרחוב. 'שנים ניסיתי לגלות מי אני ולא הצלחתי. הייתי הולך ברחובות ומקווה שמישהו יאמר, הֵי, אתה מוכר לי. עברתי ערים, ארצות, החלפתי בגדים, תספורות – לשווא'".

אדם השתתק לרגע, נזכר איך הזמן והאוויר קפאו אז.

"'אולי יאמרו אנשים, מדוע אכפת לי'", המשיך להביא את דברי האיש, "'הלוא אתה הוא מי שבחרת להיות. אבל הטיפש יאמר, כמה טוב לך, אתה בר־מזל – ללא עבותות או עבר או חובות שלא בחרת. אך אין הדבר כך, ידידי. הכבדת העבותות היא הכלי שאפשר לגדול בו, להתחכך או למרוד. אבל בהיעדרו, כמו אין דבר. אין רצפה. או עור. הכל דולף. ואני, כמו אינני קיים', ככה הוא אמר לי, וכל העצב שבעולם היה לו בַּפָּנים. 'אתה מבין? אתה מבין, מה אני אומר אדם?'"

הוא הרים את פניו אל מלכיור והשהה את מבטו, אלא שאֶל עצמו פנימה הביט, ואז כינס את פניו והמשיך, "אתה מבין, הוא מצא חן בעיני כל־כך, ועם זאת הרג. לא הצלחתי אז לתפוס את כוליותו. לאחות בתוכי את הקונפליקטים כלפיו. להשקיט את המבט השגור, את הלב. הייתי עצבני, וזו היתה נמיכות מבחינתי אני חושב. כלומר אני לא יודע להסביר בדיוק, אבל זו היתה החולשה שלי והמגבלה שלי שלא לקבל את זה באהבה, את הסתירה שבו, באותה אהדה שקיבלתי אותו. אתה מבין, אני רציתי שהוא יסביר לי, שהוא יצדיק את עצמו, שינמק איך ייתכן שהרג, אבל הוא כבר היה מעבר לכל זה, והזמן שלו היה קצוב ולא היה לו הפנאי לקושי שלי להכיל אותו.

"אבל את מה להכיל?" שאל כמו בשמו של מלכיור שלא אמר מלה. היה נרגש.

"שהיה צלול ושָׁקֵט, והרג. ועד עכשיו אני מרגיש מין זעקה כזאת, תדע לך, בהלה. דרוש אומץ כדי לשתוק, אומץ שלא היה לי. שאין לי גם היום. לשתוק מול אי־ההבנה. לקבל אותה בלי חרדה, בלי מרירות. בלי טרוניה ובלי תביעה.

"הנחתי אז שחייבת להיות לו אשמה. שאשמה היא הדבק לסתירה שחשבתי שקיימת בינו לבין המעשה שעשה. כי אחרת איך היה יכול לבצע את המעשה ולהיות הוא־עצמו. והיום אני מתבייש בכך. לפעמים אני רוצה להינעץ פנימה, אחורנית בתוך הזמן, ולגלף את דברי מתוך מה שהיה, ואי־אפשר.

"שאלתי אותו, 'לָמה?' לא הנחתי לו, לא נרגעתי. והוא אמר לי בפשטות, 'הרגתי אותו כדי להתגעגע, כדי לחיות. כך נדמה לי'.

"'לְמה?' שאלתי והרגשתי שהדם מנפח לי את הוורידים ועוד רגע הוא יתפרץ מתוך העיניים והמחשבות, 'לְמה? להתגעגע לְמה?'".

תיכף יבקע עורו ודמו יותז, חשב מלכיור, אבל פחד לומר משהו ושתק. רק היה קשוב מאוד. והוא ענה לי, 'להתגעגע לחיים, אליו, אל מה שלא יהיה יותר', ככה הוא אמר.

"'ואשמה?' התעקשתי ושאלתי.

"האיש הסתכל בי מתפלא, ריק מהבנה. 'אשמה?' שאל בלי לשאול, ואז שקע במחשבות, ושוב דיבר.

"'זה כל העניין', הוא הסביר לי. 'אילו הייתי יכול לחוש אשמה, הייתי אחר, פירושו שאני חי, שאני קיים, שאני אדם... ואז אולי לא היה נחוץ לי להורגו... כדי להיות אדם הרגתי', אמר ופניו ניצתו. 'עכשיו תבוא האשמה', הוסיף במין כמיהה אינסופית.

"בדיוק שרכתי את הנעל שלי, ופתאום שמעתי את הקול שלו, הפעם סמכותי: 'תפסיק! האם אלה סדרי העדיפויות שלך עכשיו, לפני הסוף? תחושת הנצח הטבועה בתודעה כנגד האימה של ההתכלות היא תעתוע'. פניו, שנשפך בהם אור, נראו כמו של קדוש. וכשביקשתי ואפילו התחננתי שיתייחס לאשמתו, נדרש לו זמן להמשיגהּ. והוא לא היה חולה רוח, זה מה שחזק כל־כך. ואז באה המשטרה. כפי הנראה עמדו בקרבתנו זמן־מה. אולי חיכו שאלך משם ולא הלכתי. כמה שוטרים בסך־הכל. הוא אמר, 'חיכיתי לכם'. כנראה גם הודיע להם על המעשה ועל המיקום שלו־עצמו.

"אסרו את שנינו", המשיך וסיפר למלכיור, "אותי שיחררו אחרי כמה שעות, והאיש הואשם ברצח".

הוא גמר לספר, ובאחת נהיה מודע לעצמו והרכין את ראשו.

"גם אותך השאירו ליד מדרגות של בית־חולים..." אמר מלכיור.

אדם הרגיש איך אוזל ממנו הדם. "איך אתה יודע?" הקרקע נשמטה ולא ידע מדוע. ההולם ברקות היה ללא נשוא.

"אני מכיר את ארנסט, אביך, כלומר הכרתי אותו פעם. היינו בקשר עוד לפני שהוא מצא אותך".

"אז מה", אמר, כמו עונה לדבר־מה שהוא מואשם בו. "הנושא של העבודה עניין אותי, מה אני יכול לעשות. זה היה רעיון שלך. מה אכפת לי אם הכרת אותו". ידע כי עליו לחדול לצעוק ולהתרגש. הכעס נלפת ונספג בכל הגוף. הוא מעך את אגרופיו הקפוצים בכיסי מכנסיו כנגד ירכיו, שוב ושוב. "ולמה בחיים לא שמעתי עליך?" צלף, "איך הכרת את ארנסט?"

"למדנו יחד בחוץ־לארץ", ענה מלכיור בפשטות. "ראיתי אותך כשהיית ילד", הוסיף ללא קשר. "אבל, אדם, אני מצטער, לא התכוונתי. הייתי צריך לומר לך מהתחלה שאני מכיר אותו. פשוט לא יצא. שנים לא ראיתי אותו. זה היה מזמן".

רסיסי זיכרונות תעו במוחו.

"מה נטפלת אלי? מה אתה רוצה ממני?" הוא קם וברח מן החדר ואחר־כך מבניין הפקולטה, והרגיש את עיניו של מלכיור מביטות אחריו, חודרות בתוך גבו.

הערב הפך ללילה. גפיו גמאו את הרחוב בצעדים גדולים. שעות על־גבי שעות לשום מקום, משום מקום, עד ששם לב שכבר כמעט בוקר והחליט לנסוע הביתה ל"שלווה".

השכם בבוקר. אוטובוסים עוד לא התחילו לפעול. האוויר היה לח מן הטל שלא התאדה לגמרי. הוא הסיר את חולצתו והתיישב על המדרכה, פשט את רגליו לפניו והתמכר לקרירות על גופו העירום למחצה. פעם סיפר לפְּיֶר בפליאה איך בחורף נעשים חושי הריח והטעם שלו מחודדים יותר, ולפתע הוא מסוגל להבחין בפרטי קיום שלא ידע עליהם קודם. ופְּיֶר אמר לו שהגוף מרוצף פִּיות־פִּיות פעורים החוצה. איננו נושמים או טועמים רק דרך הפה, אמר, אלא בכל כוּלִיוּתֵנו. ובשמש נסגרים הפִּיות האלה ומצטמצמים, בדיוק כמו האישונים, כדי להתכסות מפני החריכה הבלתי־נמנעת. ואילו בחורף, כמו הפרחים, פוערים פִּיות הגוף את לועם ואת נשמתם והישות כולה נשטפת ידע על העולם, שנמצא שם מעֵבר לכותלי העור. חשב על פְּיֶר, שעוד מעט יראה אותו, והעביר את מבטו לאט על גופו הרפוי, חיפש את קצותיו הפרומים, את פִּיות העצבים המחכים מולקולה אַחַר מולקולה. ואז נחו עיניו על אזור חלציו. גל רִגשה פתאומי התעצם בתוכו. הוא קם בקפיצה והחליט בו־ברגע לרוץ דרך הפרדסים בכיוון הבית שגדל בו.

אדם הגיע כאשר שתה ארנסט את הקפה הראשון של הבוקר. זה היה טקס מפורט וקבוע, ובשנים שאדם גר בבית נהג לקחת חלק באותה דומייה של שחר, שארנסט כמו עטה על עצמו, בשעה שמכונת הקפה שפכה לאט לתוך השקט ניחוח חריף של גרגירים שאך נטחנו. הם היו יושבים בדממה, איש־איש במחשבותיו.

במוזגו את כוס הקפה השנייה היה מניח תקליט על הפטפון, ומצית את מקטרתו. בזמן הזה לרוב ביצע אדם תרגילי התעמלות שונים שפְּיֶר לימד אותו. אלה היו רגעים יקרים לארנסט. אהב להסתכל בבנו החזק והמופנם. הצטער על שאין זה ממנהגו של אדם להרעיף גינונים של חיבה, ושכה המעיט במלים. ואף הוא־עצמו כה גולמני ושתקן, ולא ידע איך לרכך את המתח הגופני והנפשי שנערם ביניהם מאז שאדם היה ילד, והשלים בעצב עם הגבולות הגופניים שהנהיג הנער. אך בשעה שעימל את עצמו, חש קרוב אל בנו המסוגר, כה רפוי וחשוף כששכח עצמו והתמסר למוחלטות התנועה. ארנסט חש באמונו, ולמד להישען עליו ולשמוח בו, כי היה גילוי הקרבה המובהק היחיד. וכשעזב אדם את הבית, יותר מכל התגעגע אליו בבקרים.

באותו בוקר עמד למזוג לעצמו את הכוס השנייה כששמע את צעדיו בחוץ. לעולם יזהה את צעדיו של אדם. נחישות ועדינות מזוגות באופן שלם. הדלת נפתחה ואושר שטף את ארנסט. אלא שהבחין מיד כי בנו טרוד. ניכר שרץ. גופו היה רטוב מזיעה.

"קפה?" שאל.

"כן", הינהן אדם בתודה וניגב את הזיעה בחולצתו. נשימתו שבה לסדרהּ בהדרגה. ארנסט הלך למזוג את הקפה, וכששב והספל בידו התיישבו שניהם בכיסאות העור העמוקים והנוחים.

"רגע, אני הולך להתקלח", אמר לפתע אדם, וקם.

בשעה שרחץ הניח ארנסט על הפטפון את הסימפוניה מספר אחת של מאהלר.

אדם חזר בלי חולצה, מגולח, גופו נקי ויבש. "ארנסט", תמיד קרא לו בשמו, "אתה מכיר את מלכיור פרואן?"

"כן", ענה לאט, "למה?" שאל וניסה לשַׁווֹת לקולו יציבות עניינית.

"הוא מורה שלי", אמר אדם ולא הביט על ארנסט, אך ניכר שהוא מתוח, "הוא אומר שהכיר אותך בחוץ־לארץ".

"כן", הוקל לו, "למדנו יחד. אבל... מה קרה, אדם? אתה נסער כל־כך".

"אני לא נסער", אמר וקפץ את פניו שנסגרו, ולגם מן הקפה.

"הוא אמר לך משהו עלי?" שאל בזהירות.

אדם הרים אליו את עיניו המבוצרות והזועפות. לפתע היה לארנסט רצון עז לגעת בו. בפניו הקמוצים. ללטף אותו. לומר לו, בני.

אדם לא ענה. ועבר זמן. הוא נשען אחורנית ועצם את עיניו. ארנסט ידע שהשיחה הסתיימה. פְּיֶר ואדם היו מסיימים כך את שיחותיהם, בהתכנסות מוחלטת. בעבר היה הדבר פוצע אותו, אך בעל־כורחו למד שזו אינה אלימות או גסות, אלא דיוק, וכי יש בזה יופי. עברו רגעים אחדים והוא שם לב שאדם נרדם. נשימותיו הסדורות גורמות לו להיראות צעיר יותר. לבו של ארנסט הוצף. יותר מכל רצה להיות גמד קטן ולהיכנס בזהירות אל מאחורי שמורות עיניו העצומות של אדם ולהקשיב למוזיקה של המחשבות, לדופק של המוח כפי שאומר פְּיֶר.

לעולם לא ידבר אלי באמת, ידע אז ללא רחמים עצמיים, ונאנח. יופיה של המוזיקה הציף אותו בעצב. הרגיש שהוא עומד לבכות וקם וכיבה את הפטפון. הביט באהבה על בנו הארוך, שהמתח המלווה אותו תמיד נעלם, וגופו הצעיר פרושׂ בשלווה, קורן בריאות נעורים ענוגה. הוא כיבה את האור ויצא בשקט מן החדר. אדם לא שב לשאול אותו על מלכיור פרואן. לא אז, ולא אחר־כך. הוא לא חזר לקורס שלו, ובסוף השנה עזב את האוניברסיטה והתחיל בהתמחות.

האומנם הוא כאן? הבימה המוגבהת אִפשרה לו להיטיב לראות את הקהל. אני בתפקיד, לחש לעצמו, והמלים נשמעו לו נבובות. הוא חלש, ידע, והשנאה למחלה החלה לגאות. כשהרים את ראשו מיד הבחין בו, ממש מולו, במרכז גוש האנשים הדחוק. אדם שלח לעברו מבטים מתחמקים, או כך היה נדמה לו, וחמימות אל הגבר הצעיר הזה שעדיין נראה כנער מילאה אותו. מפתיע כמה פנאי יש לשופט בזמן המשפט, חשב, נינוח כל־כך פתאום. לוּ ידעו במה הוא מתעסק בתוכו כשהוא מכייר גורלות.

פקיד בית־המשפט היסה את הקהל הרוחש. פרואן ניסה להתרכז. קימר את מצחו. אסף את עצמו והביט סביבו בעיון מאומץ. סערה יש בקהל. איבה, איבה אל אנה הרסט.

באותו שבוע החלו להופיע בעיתונים טפטופי מידע על המשפט, ושלא כהרגלו עיין בהם אדם מדי פעם. הוא גם הצליח להשתחל לפורום סגור של עורכי־דין וגילה פרטים נוספים, למשל שאנה למדה בפנימייה שנודעה כ'פח־זבל' לנערות מבתים הרוסים, וגרה שם חמש שנים. בערב שהתבצע בו הרצח נערכה מסיבת סוף השנה של כיתה י"ב. היתה הצגה, לפי מחזה של חטיאר אנדלוס, ואנה עמדה להופיע בתפקיד קטן, תפקיד המתה. כולן חויבו להשתתף.

הוא למד שאִמהּ, יוליה שמה, גידלה אותה לבדה, בלי אב, ולא ברור איך בדיוק הגיעה לישראל ולמה, ואם היא יהודייה. ההשערה, קרא באיזה בלוג, שהיא זייפה את מוצאה היהודי והיגרה במסגרת חוק השבות. כמה מסוכן שאפשר כך בהינף מקלדת לומר הכל, חשב, בלי שום מעצורים או אחריות. עוד למד שאִמהּ, שלא ראתה את בתה זמן רב ואיש אינו יודע לומר בוודאות או אפילו לנחש כמה זמן בדיוק, הגיעה אף היא לצפות בהצגה. לפני תחילת ההצגה נפגשו כולם בקפטריה של הפנימייה. אנה נראתה שם לזמן קצר. אחדים מהנוכחים סיפרו שפגשה שם את האם. היו עדויות על צעיר שהגיע עם האם, או דיבר איתה, ואחר־כך היא לא נראתה עוד. כשהגיעה שעת ההצגה חיפשה מנהלת הפנימייה את אנה ולא מצאה אותה. גם ילדות אחדות חיפשו אותה, ואחת חזרה ואמרה שאנה לא מוכנה לבוא. היא מתחבאת. בסופו של דבר הגיעה והשתתפה בהצגה, אף־על־פי שהיה ברור שהיא שרויה בסערת נפש כלשהי.

מרגע שנגמרה ההצגה איש אינו זוכר עוד את אנה או את אִמהּ, או את הצעיר שהיה עימן או לא היה, ולא יודעים לומר מי הוא, אם בן משפחה, או אורח שרק נקלע לדבר איתן. עוד היה כתוב שאחרי שאחרון ההורים נסע, נשארה מכונית אחת בלבד בחניון, זו של האם. ואז החלו לחפשן.

מתברר שהאחראי על הניקיון מצא אותן. במרחק כמה מטרים מהחניון, אנה הרסט, כך הוא סיפר, ישבה על האדמה ואבן גדולה מלאה בדם בידה, ואמא שלה שכבה לידה, מתה.

השופט מלכיור פרואן האמין שהקהל, או ליתר דיוק אותו מקום חבוי וחשוך שבו נעלם היחיד ונבלע בַּכְּלל, המקום שבו, כמו בהפגנות ובשירה בציבור, הופך הקהל כולו לגוש אחד ולזהות ולישות אחת, הוא גורם חשוב בקביעת האשמה בסופו של דבר. גורם לא־מודע, חמקמק וחתרני, שפועל על השופטים ועורכי־הדין, וגם על הנאשמים עצמם.

את המקום היצרי והמוחלט הזה, פרוע ונטול רסן, עדרי ומתלהם, אהב פרואן, אולם בה־בעת פחד ממנו. הוא בטח בו וסלד ממנו, ממה שכינה, נשמתו של ההמון.

מובן שלא הניח לקהל לקבוע את גורלו של היחיד, ואף־על־פי־כן בטח יותר ביצרים משבטח בהיגיון הקר, או שלא בטח בהם פחות, אלא אחרת.

תפיסת עולם היא גדר, טען, גדר נגד הרע ונגד הטוב. שַׁעַר הקובע מה יירָאה, ואיך. אלא שהחיים גולשים מעל סך האידאות שהן לעתים רק סד, או גבולות של הבל.

הוא אהב להקשיב להתגעשות הפועמת בקהל כגוף אחד, לאנרגיה שמעצימה את תחושת האני עד קצה גבול היכולת, ובמקביל יוצרת חוויית יחד כה פלסטית. אותו רגע פעוט, ייחודי וחמקמק.

האם הוא שומע את דופק ההמון? כן. אלא שחוויית היחד, שהיה נדמה לו שהוא נושם עם האוויר הדחוס והחם, התמיהה אותו. מדוע הם עוינים אותה, אם אומנם זו עוינות, האם משום שמדובר ברצח אם? אֵם מתה תובעת צדק בכל מחיר, והבת היא הנאשמת היחידה. על כן היא אשֵׁמה, הכרחי לה להיות אשֵׁמה.

שוב העיף מבט בנערה, שנראתה לכל אורך המשפט כמו עטויה קרום מבודד. מרוחקת, ועם זאת עדינת מראה מאוד, או שמא זו הפיזיונומיה שלה, דִי.אֶן.אֵיי כזה או אחר. נערה מוזרה, אין ספק, ויפה מדי. מזכירה מאוד את בתו. הדמיון שלפתע נעשה מודע לו המם אותו. אותה שקיפות של העור העז כל־כך. השבריריות התמוהה, שדומה כי תתפורר למגע האצבעות, ויחד עימה איזו פראות עמוקה, סמויה, וחושנות כבדה וסמיכה. והניתוק מהעולם, גם הוא.

מנסה לדמיין את בתו שלא ראה אותה שנים רבות, לא מבוגרת בהרבה מזו שכאן.

כאב עלה בו ממעמקיו וידע שעליו למעוך אותו. כעת עליו להתרכז, זה תפקידו, ועם זאת כמה פעוט הכל וכמה לא חשוב, ידע, ואיך לעזאזל הניח לכל זה לקרות, היא הרי בתו. איך מתוך השנים היא עולה בו, כאן, מולם. הסתכל שוב בקהל, והכל נדמה לו רחוק ולא מציאותי.

השנאה המשונה שלהם אל הנאשמת מתפשטת כמו רעל, חשב, כמו מגפה, כמו ריח הזיעה המאוס שבכל פינה באולם הזה. מדוע הם שונאים אותה? מה הוא יודע. אבל הוא יודע, שונאים אותה. שנאו גם את בתו, בגדו בה, כמו שבגד בה הוא.

ליחה טיפסה מִפְּנים גופו, וחמיצות לא נעימה הזדחלה אל הוושט, בחילה עמומה, כמו רקב. דופקו הלם והשופט הרגיש שהוא עומד למות, כאן ועכשיו, בתוך המשפט הזה, מול האנשים הזרים האלה, ועם שיירי חטאיו המציפים את המחשבות.

הקהל גוש אחד. ראשים זרים משתרעים לפניו, נטולי זהות. ואנה הרסט, ובתו.

הדמיון ביניהן שב וסיחרר את חושיו. הרי אינו במצב טוב. הוא חולה. ועד לא מזמן עוררה אנה הרסט בלב כולם איזו חמלה והשתתפות נוכח גילה וקולה המרוסק מעט, נוכח סיפורי ההתעללות שעברה. הסיפורים מסמרי שיער. האם הוא ממציא את האיבה?

גופה של הנערה המכוסה תמיד כבר אינו מפותל באותו מתח ראשוני של תחילת המשפט, אלא שרוי ברפיון שמשווה לה מראה צעיר עוד יותר מגילה, כשל ילדה ממש. יגון סתום כרסם בו יותר ויותר.

מבטו נתקל בַּבחור שחור העיניים שישב בקביעות באותו מקום.

ואז נדמה לו שהוא שומע את קולה של מנהלת הפנימייה, יחד עם אחותה הדומה לה להפליא. איך ייתכן שהן כאן אחרי שהעידו. האם היה עליו לומר משהו? עלובות שכמותן, בטח בודדות. לא רעות יותר או טובות יותר מכל אדם אחר. הוא חדל לראות פרטים. גוש עמום פועם סביב, ולא היה בטוח אם הזמן שעובר ארוך או קצר.

מחכים לו. עליו לדבר. הוא קם ודפק בכל כוחו על השולחן וקרא, "שקט!" החל לדבר לאטו בקול ניחר, כבש רק בקושי את הזעם שהתפשט בפניו ושיווה להם קדרות נוראה. הקהל הנדהם דמם בבת־אחת.

"אני שומע את קולותיכם, רודפי צדק שכמותכם, האם תשתמשו בכלים חסרי־תרבות כדי להשיג תרבות? אתם מאשימים נערה שעדיין לא נקבע דינה".

רגליו הזקנות רעדו. ידו ארוכה, מכַוונת, זעמוֹ ביעבע.

"אתם כבר פורעים בצדק, עוד לפני שהיא הורשעה בעיוותו.

"ואולי זה אתה", הרעים את קולו לעבר גבר נשוא פנים שלחייו סמוקות, "אולי נדמה לך ששוויון הנפש שלה לכאורה, היעדר התפרצויות בכי וחרטה, אינם אלא קור, והם מולידים בלבך הממורק בזעם מוסרי את הוודאות שהיא בהכרח אשמה, נכון?"

אנשים נדהמו. רחש עבר בכל.

"ואולי מישהי מכן, אכולת מרירות וצער על הזמן שעובר, נתמלאה באותו כעס קיומי על שזו טרייה ביְפִי הנעורים וחייה עוד לפניה, וקם בתוכה זעם אלוקי על שהיא הכבוּדה שעוד מפעמים בה רגשותיה כבעבר, רוב חייה כבר מאחוריה וקרדום הסוף מתחכך בה ברשעותו הידועה, וזו, זו מכולם, חייה בעִתותיה, וזהו הרי אי־צדק משווע. לכן היא בוודאי אשמה, לא? כי היא צעירה?"

קולו נשנק והמלים חירחרו החוצה.

איני צלול יותר, הוא הצר על התפרצותו, והרי כל הזעם הצדקני שלי אינו אלא אדרנלין מחופש לתוכן ולצדק, כי אין כעס ראוי. אין.

אדם נפעַם. הוא שמע על נאומיו המופרעים, המרהיבים, של פרואן, שמשום־מה הסכימה המערכת לספוג אותם. גם כמורה נאם לעתים באופן תלוש ולוהט. אבל מה שראה כאן היה עצום לאין שיעור.

בעבר עורר תמיהה וחשדנות בנאומיו בקרב עמיתיו בבית־המשפט, כך קרא אדם היכנשהו, קמו ועדות, והוא ננזף. אבל עם הזמן עורר גם הערצה, במיוחד של הדור הצעיר, ושל רבים מתלמידיו לשעבר שלימים הפכו לקובעי מדיניות. העניין הוחלק, או הוסט, כי לכאורה לא פגע הפאתוס הרטורי המופרז שלו בדיוקו המקצועי, או כך לפחות סוכם, אם גם באי־נוחות.

כלימה עמדה בעיני רבים. דבריו החודרניים עירערו לחלוטין את תחושת החטא והצדק שלרגע איחדה את כולם. הוא צודק, חשב אדם, ולא שמתי לב. אכן היה רחש דחוס וצפוף של התנגדות, שלא שם לב אליו אלא בדיעבד, וחש התרגשות עזה.

המשפט המשיך. רק עכשיו הבחין אדם בצדודיתו של הבחור שחור העיניים שזכר מהפעמיים הקודמות. האם הוא אותו בחור שרמזו עליו בפורומים? ואולי הוא עוד איזה מציצן, כמוני. הלוא יש משהו מסעיר ברצח, ועוד רצח של אם, בקפיצה המושגית הזו. האם לכן אני כאן? לא, אני כאן משום שנקלעתי לכאן, כי מלכיור כאן, וכי אין לי אמא.

גל של אי־נוחות חלף בו. הוא נשם עמוק, כינס את איבריו כמיטב יכולתו. האם יש דבר כזה בכלל ילדים אשמים? פעם אמר לו ארנסט משהו על כך. חסד הנעורים הוא אכזרי, אמר אז.

ילדים מן היישוב הסמוך היו חוצים את הפרדסים לעתים קרובות ונתלים על הגדר המקיפה את המוסד, כדי להיטיב לראות את המאושפזים. אדם היה ילד חסון וזועם, בלי חברים קרובים.

אף ילד מבני כיתתו לא ביקר אצלו מעולם, והוא ביקר אולי פעם או פעמיים אצל זה או אחר. לא ידע להסביר לעצמו מדוע. לאט־לאט הפסיקו גם להזמינו. וארנסט חשב, זה בני, שאינו זקוק לאיש. בני הנושא הכל על עצמו, בלתי־תלוי. ולא עודד אותו לקשור קשרים.

יום אחד כשטייל עם פְּיֶר ועם ארנסט לאורך השביל המקיף את המוסד הבחין בחמישה נערים שנתלו על הגדר. שניים מהם הכיר מבית־הספר.

כשהחלו לצחוק אחז ארנסט בידו של אדם. "עזוב, אל תשים לב", אמר לו. הכיר את נפש בנו מלאת הגאווה. אדם, בהתעלמו מארנסט, עצר. "הֵי אדם, פתחת בית־זקנים?" קרא לעברו אחד הנערים. ואחר אמר, "תראה את ההומו הזקן הזה, הוא נראה מהמאדים". הוא כיוון את דבריו אל פְּיֶר. אדם החל לרוץ אל הגדר, שלא היתה גבוהה, וזינק מעליה.

"זה בצחוק, אדם, תירגע..." אלה היו המלים האחרונות ששמע לפני שחש את בשרו החי של הנער תחת מהלומותיו, ואת אגרופי הנער המתגונן מתמעטים, עד שפסקו לגמרי.

במעורפל שמע קולות בכי, ואז את צליל קולו המודאג של ארנסט. "אדם, חדל, אתה הורג אותו". הוא סגר את עיניו והפסיק להכות. מבעד לעיניו העצומות הגיעו אליו קולותיהם של ארנסט ושל פְּיֶר, ושל הנער, עד שנעל את עצמו בתוכו ולא שמע עוד דבר. ארנסט ופְּיֶר נשאו את אדם לחדרו והניחו אותו על המיטה. פְּיֶר התיישב לצדו. בידו האחת אחז בידו של אדם, באחרת ניגב, בצמר גפן מהול בכוהל, את פניו החבוטים. ארנסט הסתובב בחדר אנה ואנה. את כפות ידיו השלובות מאחורי גבו פתח וסגר כמו מניפה.

"הנעורים, הם חסד אכזרי", פתח, "חסד טרגי. ועל מה הם מתנשאים, על כך שהם צעירים? הרי על גורלם שלהם הם מגחכים. עיוורים הם. תמימים בעיוורונם. באכזריותם. יום אחד יהיו הם מאחורי גדר, גדר כלשהי. הנעורים הם תעתוע, אדם. תעתוע הכרחי. אבל ללא התעתוע הזה של נצחיותם היו החיים בלתי־נסבלים. הרי גם הם כבר זקנים. גורלם חתום. אל תשפוט אותם בחומרה. העור החלק נעדר הקמטים, הלב המתנשא ספוג תחושת האינסוף הכוזבת, כבר הולם בם הגרדום.

"אין ילדים אשמים. אין ילדים אשמים".

עיניו של אדם שבו לאנה הרסט. בגופה היתה דממה. עיניה היו תלויות באוויר. ידיה לרוב לפותות סביב עצמה. כפות ידיה מציצות. אצבעותיה אדומות ושמנמנות מעט, זרות וילדיוֹת. מדהים כמה היא יפה. האם זה בכלל יופי, או נעורים בתמציתם? האם זה חסד הנעורים המתעתע שאליו התכוון ארנסט?

זכר שוב את זעמו על הנערים, אז בילדותו, כשצחקו על פְּיֶר. אחד מהם היה עידו, שנהרג בתאונת מטוס לפני כמה שנים.

קולה של מנהלת הפנימייה שישבה לא רחוק ממנו חדר שוב לתודעתו. חיתוך דיבורה רושף וכועס. הוא שלף את עצמו ממחשבותיו והרים את ראשו. השופט הביט עליו, עיניהם נפגשו.

בבת־אחת נעשה לו צפוף. קם, נדחף דרך היושבים, ביקש סליחה ויצא מן האולם. הבחין בספסל וניגש אליו כושל, קרס בלֵאוּת והליט את ראשו בידיו. עבר זמן שלא חשב בו על כלום, והחוץ היה כמו זמזום רחוק של יתושים, אבל אז באחת הלם רעש החיים, והעולם שב והציפו. הוא קם וירד במדרגות המובילות אל המבואה בדרך ליציאה.

אנשים יורדים, עולים, ממהרים נחילים־נחילים. ירד לאט כנגד חוויית החיים המואצת שהגיחה מכל מקום. המצוקה שגדשה התפוררה כך מעצמה, באותה מוזרות שבה עלתה בו לאחרונה משום מקום ובכל מקום.

הוציא את הטלפון הנייד, אך שב ותחב אותו לכיסו. ניגש לטלפון ציבורי שלידו היה מתקן לקניית כרטיסי טלכארט, קנה כרטיס, ניגש לטלפון והקיש את המספר של מרים.

"כן?" קולה נשמע לו זר והדבר הפתיע אותו.

"זה אדם", אמר.

"אדם?" קולה היה אטי וכבוי, אבל לא ניסר בו.

"חשבתי לקפוץ".

"אדם..." קולה התעצם, והכאב הציף אותו.

"אתקשר אלייךְ, טוב?"

"מתי?"

"אולי אחר־כך, עכשיו אני כאן באמצע הכל".

"איפה?"

"לא חשוב, סתם בחוץ".

"טוב". קולה חזר להיות קשה. דמיין את חריצי העור נמתחים סביב הפה.

"שלום", אמר.

"שלום", אמרה. חיכתה. והוא סגר.

לקח לו זמן לתת לנוכחותה לאזול. נשם עמוק. היא כבר לא בתוך הדופק, היא לא בעיניים, קולה לא זוחל לו על העור. מדוע טילפן אליה לא ידע. כשאמר לעצמו שאינו יודע פיעפעה בו קלילות. הדם החל לזרום בנינוחות באיברים. בהליכה מהירה אגב דילוג מעל כמה מדרגות עלה בחזרה לאולם־המשפט. כשהגיע נוכח שהדיון הסתיים. הוא התאכזב, לרגע היה אבוד, ואז בהחלטה פתאומית החל לרוץ למטה. כשנכנס לקפטריה הבחין בפרואן יושב אל אחד השולחנות. ניגש והתיישב לידו. מלכיור האיר פנים ואדם החזיר חיוך, ולאט־לאט שבה אליו נשימתו.

"נו, אז כתבת?"

עלתה בו התנגדות, אבל אז באה בהירות.

"כתבתי על מרים, בת־הזוג שלי, ואליה. ניסיתי להבין איך נגזר שאפסיק לרצות בה. אבל זה יצא פסבדו־מדעי מדי, רציונליזציה, כמו שאני שונא. אז מחקתי, וזה דווקא היה נחמד.

"אתה יודע, עזבתי אותה ביום הראשון שהייתי כאן במשפט", אמר כעבור רגע, "ואני לא יודע בעצם למה דווקא אז, אין סיבה ברורה. ויש בי שקט. המחשבות עשויות אדים ולא פיסות של עץ".

הוא דמם.

"אינך שואל אותי על המשפט", אמר מלכיור כעבור זמן־מה.

כמה היה רוצה לדבר אתו על המשפט, ועל אנה הרסט שאולי הרגה את אִמהּ. על מי ששמה יד באש החיים והמוות. בחזה החלו מערבולות. הזיז את אצבעות רגליו. כן, רצה לדבר, אך ידע שאסור לו על־פי החוק.

"אני לא יודע אם תענה לי. אם אפשר לשאול. אם אתה רשאי".

"רשאי?" הרעים הד קולו הרחוק־בזמן של המורה.

"על־פי הערכים שלך", מיהר אדם להוסיף. רשאי על־פי הערכים שלך. האם לעולם אתייחס אליו כאל מורה?

"אספר לך מה קרה לי ברחוב, לא רחוק מכאן, בתום אחד הדיונים במשפט הזה", אמר מלכיור.

הוא סיפר על גבר צעיר מאוד שצעד בכיוונו. הוא היה מוכר לו, אבל תחילה לא ידע מנין, וכבר שאל את עצמו, כבפעמים קודמות, אם לא כדאי להניד בראשו בשלום במחיר טעות, מלא לומר שלום כלל ולהסתכן בהעלבתו. ואז נזכר שזה הבחור מאולם בית־המשפט, שהנאשמת ננעצה במקומה והביטה עליו. הוא אינו יודע אם אדם היה אז באולם ואם הוא זוכר, ואדם סימן שאכן הוא זוכר. בכל אופן הבחור גיחך לעומתו. מלכיור לא הבחין אם הוא מזלזל בו או נבוך לראותו. לפתע פנתה אל הבחור אשה מבוגרת מאוד, שכנראה חיכתה למישהו שיעבור וייאות לעזור לה לשאת את הסלים שבידיה. הוא הספיק לשמוע אותה אומרת משהו כמו, "בחור צעיר, אתה מוכן..." אבל הבחור, שללא ספק הבחין בה ושמע אותה, חלף על־פניה בהתעלמות גמורה ובחיוך מרוח על פניו, והמשיך לנעוץ מבט מתגרה בשופט, שהסתכל בו בסקרנות גדולה, הוא מודה, ואיזו התרגשות לא צפויה מילאה אותו. אשה רזה, כבת חמישים או שישים, שהיתה עדה כפי הנראה למתרחש, מיהרה אל האשה הזקנה, הרימה את הסלים ואמרה בקול מאשים, "תתבייש". איזו גסות יש בו, חשב השופט, והתפלא שלא חש כלפיו שום כעס. הבחור בדיוק עמד להיעלם מעבר לפינה, ומלכיור ביקש להפתעתו ללכת אחריו.

אין לו ספק, הוסיף, שיש לצעיר נגיעה לסיפור של אנה הרסט, אם כי אינו יכול לומר איך. אומנם הוא אינו עֵד כרגע, אבל אולי יהיה, מי יודע. המשיכה לעקוב אחריו לא התבטלה בפני ידיעת תפקידו וחובותיו, וכמעט נעתר לה, ובכל־זאת עמד ותהה על עצמו, ולא ידע מה לעשות.

בזווית העין ראה ברפרוף את שתי הנשים מתרחקות, ממלמלות מלות כעס, ומצא שהן דוחות אותו. הן, שלא עשו דבר, וצדקו, דחו אותו, ואילו גס־הרוח משך אותו. לפתע נעלם הבחור מעיניו. רצה השופט למהר אחריו, אבל רגליו היו כבדות.

"ולא עקבת אחריו?" שאל אדם.

"לא".

נשתררה שתיקה.

"היא יפה כל־כך", אמר אדם.

"כן", אמר מלכיור, "היא יפה. קצת מזכירה לי את בתי", הוסיף, "משונה". ואדם שם לב לצֵל שחלף בעיניו החפורות של השופט.

מה באמת קרה בינו לבין ארנסט? הם כה שונים, אבל משלימים זה את זה. מבלי משים שירטט על מפית את האיור של היִין והיַאנְג. מלכיור אחז בפיסת הנייר והסתכל בעניין.

"מצאתי יומנים של ארנסט", אמר אדם פתאום.

"כן?" גביניו כל־כך עמוקים, חשב אדם והבחין בסקרנות שניצתה בפניו של מלכיור, והתחרט שאמר.

"לא קראתי", הוסיף.

"מדוע?"

"לא יודע. אני חושב שאקרא. הוא הרי חי, אתה יודע".

"כן, שמעתי משהו".

"הייתם חברים טובים?"

"כן, מאוד", ענה מלכיור, "הרבה שנים לפני שפגשתי אותך באוניברסיטה. אבל משהו קרה בינינו. אני לא בטוח מה. איני יודע מדוע התרחקנו. נדמה לי שארנסט רצה בכך, זה היה כל־כך מזמן. אבל כן, היינו חברים טובים. בעצם, הוא היה החבר הקרוב היחיד שאי־פעם היה לי. ממש מילדות, ולמשך שנים ארוכות. חבר ילדות זה משהו, אתה יודע".

אדם חשב על כך שלו־עצמו אין חברים, מלבד פְּיֶר, שהיה יכול להיות סבו. רק מאוחר יותר, אחרי התיכון, היה לו חבר אחד שלמד אתו, ויותר משהיו חברים, בילו קצת יחד. ואז היו החברים והחברות שסבבו את מרים, ואף לא אחד אחר. איך נעשיתי פסיכיאטר, חשב, אני שאיני יודע דבר על החיים.

"אדם?"

אדם הרים את פניו ואמר, "אני לא ידעתי על הקשר".

"אני זוכר אותך היטב", אמר מלכיור, "היית נורא קטן. ממש קטן".

שוב נפלה שתיקה.

"אתה יודע, אני מרגיש שהמשפט הזה עלול להוביל אליך", אמר מלכיור פתאום, "כלומר אולי לא אליך אישית. אתה מבין אותי?"

אדם היה מופתע, אבל לא אמר דבר, רק עיניו נצצו בנכונות.

"משהו עולה עמוק מן העובדות במקרה שלה", המשיך מלכיור, "שאני כמעט בטוח שאיאלץ לשלוח אותה להסתכלות, גם אם הסנגור האדיוט שלה לא ימליץ על כך".

אדם שתק. הידיעה הסעירה אותו, אך הוא ביכר להסתיר את רגשותיו.

"לפעמים אני מוצא את עצמי מבקש לחלחל לתוך העבר שנפרשׂ בפנַי ולעשות מעשה. לקחת למשל את האֵם המתה של אנה הרסט בשתי ידי ולטלטל אותה ולומר לה, הביני, את גוזרת את גורלך. זה לא שאני אומר שהבת הרגה אותה, אבל אני מרגיש שמה שקרה קשור באופן שהיא גידלה את הילדה ומה שהיא עשתה לה. אז אני שומע את עצמי אומר לה, זו את שחוללת הכל, מגיע לך, ואני לא מאמין שכך אני חושב, כי היא הרי מתה. היא זכאית. מותה הוא זכאותה. ואין שום סיבה או הצדקה להרוג אותה.

"ובכל־זאת, מה שהאשה הזאת עשתה לבת שלה מעורר גועל. מה שקורה מאחורי חלונות סגורים, מה שקורה אולי בגלוי, רק שאין עיניים לראות. הרי לא די בכך שמשהו קורה, והוא גלוי לעיני כל וידוע, צריך גם לרצות לדעת. להסכים לדעת.

"בכל אופן", המשיך מלכיור, "לא ברור לי מה היה לה בראש, לאם המופרעת הזאת, ואין לי מושג מה הסיפור שלה, אבל היתה תקופה שהיא אסרה עליה לאכול חלבונים. היית מאמין? היה מותר לה לאכול מעט סוכר, אבל לא חומרים בוני שרירים. שמת לב כמה היא נמוכה? זו ילדה שמנעו ממנה לגדול, אלוהים יודע למה. את זה סיפר אחד מבני־הזוג לשעבר של האם, בעצם בן־הזוג האחרון לפני שהיא שלחה אותה לפנימייה, והוא סיפר איך היתה זורקת אותה במורד המדרגות וצורחת עליה שככה ינוקה ממנה כל בשר הריקבון שלה, בשר החטאים. וכשהיה אומר לה שהיא מופרעת, שהיא מענה את הבת שלה, שזו התעללות, אמרה לו שאם ימשיך לדבר ככה, תתלונן שהוא אונס את בתה. בשלב מסוים בדיון הוא אמר, שכבר לא היה אכפת לו שתתלונן, רק רצה להיחלץ מהחולי שם. מהטירוף. וגם אמר שהוא מרגיש אשם במותה, כי הוא לא דיבר. עזב, אבל לא אמר לאיש דבר, עד עכשיו.

"התברר שכל מה שסיפר התרחש לפני שש שנים. כלומר, זמן קצר לפני שאמה שלחה אותה לפנימייה.

"תאר לך, אדם, גם אם רק חלק ממה שהאיש סיפר נכון... והסנגור הזה שנדלק עליה... מלה יפה, נדלק. מודרנית. נכונה בדיוק. ריקה כמו מה שהבחור מרגיש. וזה כל־כך מקומם אותי. האם, ומנהלת המוסד, והשכנים, והמורים והמורות, ועכשיו הסנגור, שמסתכל בה כאילו היא איזו אֵלה, נצלן מגיר ריר, צדדים של אותו דבר. האנשים שלא ראו אותה, ובכך עינו אותה, או אִפשרו לענות אותה, והאנשים שמאוהבים בה ללא מרחק נאות שבו היא לעצמה ולא אמצעי לעוררות שלהם, בוגדים בה ונוטשים אותה".

ואז חדל לדבר. מחשבותיו בוערות בבורות עיניו.

אדם היה קשוב ודרוך. השתררה דממה טובה. הם לגמו מן הקפה בנינוחות.

"מדוע נעשית פסיכיאטר? אני לא זוכר שזה היה ברור אז".

"דבר אחד בטוח, לא נעשיתי פסיכיאטר בגלל ארנסט", אמר אדם, "אם כבר, חרף ארנסט. המודל שלו כפסיכיאטר לא משך אותי. האופן, איך לומר, הפיוטי, שבו הוא היה מביט על המטופלים, הנטייה שלו לראות בהפרעות לא בקיעה של האני, אלא סוג של מתנה".

"כן".

אדם הביט בו בשאלה.

מלכיור אמר, "כן, אני זוכר את זה אצלו. אני חושב שפעם אמרתי לו משהו על כך. איך הוא מעריץ את החולי. משהו כזה".

אדם אמר, "באמת", ורגע שתק.

מלכיור הצטער שדיבר. "אדם?"

ואדם אמר, "לא, כלום. בכל מקרה, לא בגללו נהייתי פסיכיאטר. סלח לי שאני אומר לך את זה. אני קצת חושש שאצטער, כי אני נמשך לדבֵּר אתך מחוץ להגנות שלי ואחר־כך אני מרגיש כל־כך בודד בהיקלפות הזאת שלי מולך".

"אדם, אתה לא חייב".

"כן. לא. אבל אני רוצה", הודה לו בעיניו. מלכיור נבוך פתאום. אדם לא ראה.

"אתה מבין", המשיך, "הייתי זקוק לדבר־מה מחייב בחיי. אבל לא אלוהות מזדמנת שאני צריך להגיש לה חשבון. אני מדבר על מחייב מטבעו, במהותו, ופסיכיאטריה בתפיסתי דורשת במהותה להתחייב".

מלכיור רצה לשאול עוד, אבל לא אמר דבר. רצה לשאול במה היא מחייבת, ומדוע נזקק למשהו מחייב. דבריו של אדם כל־כך עמוסים, חשב. אבל גם צלולים. וחייך. אדם ראה והיה אסיר תודה. שתקו עוד קצת, ואז אמר אדם, "לפעמים לקום בבוקר ולהחליט באיזו רגל לקום, או מה לקרוא, או באיזה שביל ללכת, הכביד עלי נורא. בנאלי לומר שבכל בחירה יש אובדן של מה שלעולם לא יהיה. אבל הדבר הזה ממש שיתק אותי. אז אולי כמו אלה שיש בהם פחד־מוות מוקצן ופונים להסתכנות, כמו חיסון כנגד הפחד, כך אני חיפשתי משהו שממד הבחירה וההכרעה בו הוא מובנה, שאֶתָּבַע לחוש גורל בתוך ידַי, בתוך הכרעותי, ובמתכוון לגעת בבהלת האחריות הזאת שכל־כך הצמיתה אותי, שגרמה לי לחוש שאני לא חי. לכן בחרתי בפסיכיאטריה. כי היא, כמו הורות אני חושב, מחייבת על־פי טבעהּ".

מעניין שאדם מדבר על עצמו כמו על תופעה בעולם, כמו ממרחק, חשב, אבל למעשה בלי מרחק. "ו... זה עזר לך?" שאל לבסוף, "זה שיחרר את העומס שבמשמעות הבחירה?"

אדם הביט בו וניכר כי טוב לו. מלכיור חייך ואמר, "אני שמח, כי אתה נראה לי רגוע יותר עכשיו".

"כן", אמר אדם, "זה יישמע טיפשי, פסיכולוגיסטי. אני רגוע כי אתה מכיל".

"מכיל?"

"כן. אני מדבר אליך ואתה מקשיב, ממש מקשיב. זה מה שרוב המטופלים צריכים בעצם, ומתברר שכולנו. קירות של הכלה, שיקיפו אותם מכל צד ויעצרו את הדליפה. אתה שואל אם זה עזר לי? כן, זה עזר". הוא הרים את כוסו ולגם, וגם מלכיור לגם והנוזל שבפיו נעם לו.

"אז חשת שיתוק מכל בחירה", אמר מלכיור ואדם נרעד. מלכיור ראה ומיד המשיך: "בצעירותי קראתי ספר על אדם שמקבל את האפשרות לממש את כל רצונותיו במחיר חייו שהוא עומד לחיות. וכשהוא מבין לאט את הקשר המובנה אצלו בין רצון לבין שרֵפת אפשרות חייו, הוא מתחיל לצמצם את רצונותיו ואת בחירותיו, כדי לחיות. ונדמה שהטענה בספר היא שריגוש החיים הוא־הוא האופן שבו האורגניזם דואג לכיליונו".

"'עור היחמור' של בלזק", אמר אדם.

"כן", אמר מלכיור.

"היה לנו הספר בבית", אמר אדם.

ומלכיור חשב על ארנסט, וזכר איך היו צעירים וטיפשים ודיברו על המוות באריכות, דווקא כי היה כל־כך ציורי ולא מציאותי, ודיברו גם על הספר הזה.

"פְּיֶר... חי?"

"כן. הכרת אותו?"

"לא, לא הכרתי. ראיתי. קשה לשכוח אותו. אני זוכר אותו כמו יצור מהאגדה".

"כן, הוא חי למזלי".

אדם צעיר, הירהר מלכיור שוב, לאו דווקא בגילו, אבל צעיר. מדבר כמו צעיר למרות בגרותו. יש בכך חן מפתיע.

"זה קשור בו", אמר אדם פתאום.

"קשור בפְּיֶר?" שאל מלכיור.

"כן, כל הדבר הזה אני חושב קשור בו. הבחירה. הרצון. פעם הוא אמר לי שאילו יבחר בדבר־מה, ייחשף לאימת האובדן. ואני מניח שהאמירה הזאת השפיעה עלי. לא חשבתי על הקשר עד עכשיו. אצלו החיבור בין הדברים היה קיצוני. לא כמו אצלי, שהיה לי המרחק לראות את הדפוס הנפשי הזה כמנגנון.

"אפילו הבחירות הפעוטות ביותר, למשל אם ישתה תה או קפה, היו דבר שלא נטל על עצמו. ולא כי היה שווה נפש. האחריות שבבחירה, הסביר לי, נוגעת באובדנו הגדול מכל, באובדן של אהובתו. אספר לך. בעצם, את זה אתה יודע?"

"לא", אמר מלכיור, "אני חושב שלא, או אולי שכחתי".

"הוא... הוא הואשם באונס של אהובתו, בתה של בת־הזוג שלו שמתה, התאבדה אחרי המעשה".

"אה, נכון", אמר, "אני יודע".

ואדם אמר, "אתה יודע".

"כן, אני נזכר עכשיו".

ושתקו.

"הוא היה החבר היחיד שלי, אתה מבין, הוא כל מה שהיה לי".

מלכיור ראה שאדם נסער וחושש לדבר.

"אדם?" אמר לבסוף.

"כשהייתי ילד הוקסמתי ממנו. כן. הוא גם לא בחן אותי כל הזמן כמו ארנסט. הוא אהב אותי".

מלכיור תהה אם הוא אומר שארנסט לא אהב אותו, וידע, או חשב, שאדם שוגה, אבל שתק. בדידות פשטה בו פתאום.

"רציתי להיות כמוהו", המשיך אדם, "נישא ברוח, לא קובע דבר. אבל אתה מבין, אני לא חזק כמוהו, לא נקי כמוהו. אפילו שזו מלה איומה. איך לומר, נוצרית. כי מה זה נקי, אני מתעב את מטאפורות הערך האלה, ספוגות נורמות דתיות, ויותר מכל אני שונא את האידאליזציה של אי־התשוקה ושל ההיעדר.

"ואולי גם אני עושה לו אידאליזציה. בסך־הכל גם הוא ברח ובורח עד היום. כן, זה היה פשוט פחד, שהוא־עצמו הודה בו. מנגנון נפשי, ריפוד ותו לא.

"אז לא נקי. לא. אלא פשוט, פשוט זו המלה. כזה הוא".

מלכיור הביט על אדם וחשב על פְּיֶר שלא ראה כל השנים אבל זכר אותו. גם לו־עצמו אין חברים, הירהר. היה אחד, ואיננו. צֶמח. חש שוב זקן וחולה. האם הוא ממשיך לדבר ואני מחמיץ את דבריו, נבהל פתאום וחידד את הקשבתו, והבין שלא עברו אלא שניות אחדות.

"אדם?" אמר.

"אני מקווה שאני מובן", מיהר אדם לומר.

מלכיור אמר, "אני חושב שאני מבין".

ואדם אמר, "אבל אני לא בנוי לזה. זו האמת. גם אילו רציתי. ורציתי, אל תחשוב, רציתי לא להיות, לא לרצות, להיות לא־דבר. להיות עלה, להיסחף בלי לומר, בלי לבקש, בלי להכריע, ככה רציתי להיות, ללא משקל. אבל לא עמדתי בזה, לא נרגעתי בחוסר־בחירה. פְּיֶר הוא שאמר לי שזו לא חירות. שזו תחושת חופש כוזבת. לֵךְ אל החיים, אמר, אין כמוהם, שים בהם ידך, בעומסם הלא־שלם והמופלא. אתה מבין, ככה הוא אמר לי". הוא הפסיק לדבר, ובפניו היתה משוכה אדמומית של ילדות.

"אז אני מניח שזו הסיבה שהלכתי דווקא לפסיכיאטריה, כדי להיות כפוי לאי־השלמות, להכרח, כפוי לחיים. הגורלות האלה בין ידי, הגוזָלים של הגורלות".

"גוזְלֵי הגורלות", חזר מלכיור על דבריו, ואדם הרים את ראשו בשאלה.

"אה, כלום", אמר מלכיור וחייך, "הדימוי מצא חן בעיני. גם אני אוחז בדרכי את גוזלי הגורלות, חשבתי".

הוא אינו רואה אותי, היה מלכיור מופתע. אדם הביט דרכו. איזה כאב יש בעיניים שלו, חשב. ואז כבתה הלהבה הרחוקה שפלשה פתאום, ואדם הוריד את עיניו ממנו, בבת־אחת מודע לעצמו.

"אני לא יודע", הפטיר, "בגלל זה גם רציתי לכתוב, אני חושב, גם בגלל זה".

"לכתוב?"

"כן. לברוא, להמציא, לדלל, לרדד, להפוך את העולם לפשוט".

"והפרידה?"

"לא יודע", אמר, קולו אוזל. "היא היתה כל־כך בריאה". לא רצה לדבר עליה. זכר את קולה המנסר במשיבון, המתכווץ בשיחת הטלפון, את קווי פיה המתכרכמים במרירות ואת הצדקנות המשוחה כמו שמן עתיק בתוך גופה, החושני שאהב. "אני שונא אותה", הוסיף, והתפלא לשמוע את עצמו.

אדם רצה לשאול את מלכיור על חייו שלו. הרי אינו יודע עליו דבר. לפתע בוש שדיבר ודיבר רק על עצמו. שמורות עיניו של האיש הזקן היו עמוקות כל־כך מבעד למשקפיו, ובתוכן עיניו כמו אגמים שחורים כבדים. העור היה תלוי על העצמות. מתחת לעיניו שקיות צהבהבות, ופיו יבֵש. כנראה לוקח תרופות, חשב.

שוטט בעיניו סביב, חיפש דימוי שיהיה יתד, ומלכיור חיכה. הם ישבו בבית־הקפה היחיד בבית־המשפט, והוא היה דחוס אנשים. לפתע נדמה לו שהוא מבחין מרחוק באייל קדם, אבל הדמות נעלמה. האם פניו היו כעוסים? הוא הרי תמיד כועס עלי, חשב פתאום והתחייך.

"למה אתה מחייך?" שאל מלכיור וניכר כי הוא שמח שסערת נפשו של אדם חלפה.

"אה, סתם, ראיתי עכשיו בחור שעובד אצלנו, מין מזכיר כזה, כלבויניק, בחור מוכשר, מחשבים, מִנהל עסקים, פסיכולוגיה. הוא לא סובל אותי, ורק עכשיו שמתי לב שאני נהנה מזה".

"למה הוא לא סובל אותך?"

"אני לא יודע. נדמה לי שהרבה אנשים לא סובלים אותי", הוסיף לאחר מחשבה.

לפתע נזכר במה שסיפרה לו פעם גברת דהאן.

"הוא הגיע במיוחד כדי לעבוד אתך, אתה יודע?" אמרה אז.

"באמת?" התפלא. כי אייל היה כה עוין תמיד.

"כן, פעם הוא סיפר לי. אני חושבת שלא ידע כמה אני אוהבת אותך, לכן סיפר לי. הוא אמר ששמע עליך עוד בתקופת הלימודים. איך הציעו לך להיות פסיכיאטר מחוזי וסירבת מטעמי יהירות".

"יהירות?"

"גם אני התפלאתי", הצטחקה, "אמר שלא הסברת דבר, ורק סירבת סירוב אדיב כביכול, שאינו אלא יהירות".

"נכון, באמת לא הסברתי..."

"ואז הוא אמר שהתחברת עם איזה מורה מפורסם אצלכם. שם מוזר כזה. לא זוכרת כרגע".

"מלכיור פרואן?"

"כן, בדיוק".

"הוא אמר שהפרופסור הזה לא מתחבר עם אף־אחד, והעובדה שהוא התחבר אתך רק מעידה שמשהו לא תקין אצלך. לדעתי הוא מקנא בך נורא".

"מקנא? למה?"

"כי הוא כל־כך משתדל, לא שמת לב? כל־כך עסוק בלמצוא חן ולא בשום דבר קונסטרוקטיבי. טוב, די עם מחמאות. לך לעבוד, וגם אני".

אדם חייך אליה כמו שחייך אליה כל־כך הרבה פעמים, לאשה היקרה הזו, ואמר, "מה הייתי עושה בלעדייך, גברת דהאן?"

עכשיו הסתכל במלכיור.

"כן, אני אולי מבין..." חייך אליו מלכיור.

"למה אתה מחייך?" שאל אדם.

"נזכרתי בארנסט, זה הכל". מיד הציפה את שניהם אותה דריכות עמומה, שנערמת ביניהם כך פתאום בתוך קרבתם. ארנסט המת, החי.המת־חי. נפלה שתיקה. מלכיור היה עייף. אדם הבחין בכך וקם.

"טוב, אז שלום", אמר. לפי דרכו עבר מנושא לנושא מבלי להסביר.

"שלום", אמר גם מלכיור ומבטו לכד את פניו המתרוצצים של אדם, "תבוא שוב?"

"כן", הינהן אדם, "אני חושב שאבוא". הוא הניד בראשו ויצא ולא הביט אחורנית. ניכר כי מין נחיצות היתה לו להיות לבדו, בחשכה.

באופן יוצא־דופן נסתמנה רגיעה בגופו החולה. הוא גמע לאטו עד תום את הנוזל שכבר התקרר ורק אז קם ללכת.

כשהגיע לביתו עשה דבר שלא עשה שנים רבות. הוא ניגש אל חדר־השינה הישן של בתו ופתח את הדלת. החדר היה מחניק. פסע פנימה מבלי להדליק את האור, ניגש לחלון ופתח אותו, ואז הסיט את התריסים. ריח הים הציף את נחיריו. נשען במרפקיו על אדן החלון. קומה שישית. למטה הרחוב. רחוב שקט. האִם נהגה להביט אל הים? הסתכל מטה. הגובה גרם לו סחרחורת והוא נסוג פנימה. נתפס בהלה מוזרה, הגיף את התריסים וסגר את החלון. יצא מן החדר וסגר את הדלת. נשם בכבדות. רגע נשען אל הקיר, מזיע. אם יפסע, יקרוס. התיישב לאט על הרצפה, ראשו בין ידיו. אלוהים אדירים, אמר בקול רם. כך ישב כמה דקות. הדופק החל לחזור לקצב הרגיל והוא התרומם לאט, נתמך בקיר ונעמד. ואז גמלה בו החלטה פתאומית. פתח לרווחה את דלת חדרה, ונסוג מעט. השתהה, כדי לוודא שהדלת לא תיסגר, וחזר לחדר־המגורים.

ליד הכורסה היו מונחים ספרים אחדים, עיתוני השבת שלא סיים לקרוא, וכרך ו' של אנציקלופדיה בריטניקה. שום דבר שעסק בו לא גזל מן הקריאה. ואף שנעתר לעולם האינסופי שמציע האינטרנט, לא היה זה על חשבון מנהגו הישן והטוב לאחוז את הספר בין ידיו, בעודו צולל לתוכו ונושם אותו דרך כל חושיו, את ריח "בשר" החומר שלו, שכל ההיסטוריה של התרבות ועמלהּ רשומים בו. כשהיו סטודנטים היה נוזף שוב ושוב בארנסט על ההיעדר המוחלט שלו בצורך לקרוא. במיוחד מי שמייעד את עצמו להיות פסיכיאטר, טען נגדו, עליו לספוג מן התרבות, מהנצחי, מאותן יצירות מוחלטות שבהן צורה ותוכן היו לאחד. האדם הפרטי, המוּכּר, כה חלקי וכה זניח. מדוע שלא יהיה כמו פרויד או יונג, שהיו מלומדים בכל מה שהיה לתרבות להציע. הדבר היחיד שאליו נמשך ארנסט היה מוזיקה. עוד ועוד מוזיקה.

"אני רוצה להיות מיתר", אמר לאחר שהאזינו לנגינתו של אייזיק שטרן. מלכיור חשב אז שזו המיניות המודחקת של ארנסט, להיות כמיתר שפורטים עליו, סובלימציה לתאוות הבשרים שלו. נשים תמיד רצו בו, וזה היה תמוה, כי היה כל־כך מסובך עם עצמו ולא באמת נגיש.

הוא התיישב בכורסה, הרים את שפופרת הטלפון וחייג. "אני מבקש את מספר הטלפון של מוסד בשם 'אחוזה', ואת הכתובת המדויקת בבקשה". ניסה לדמיין איך נראה ארנסט. האם איבד את שערו?

"אני מזמין את העדה האחרונה שלי, שֶׁלי אָלין", שמע אדם את התובע בהיכנסו לאולם. פחות אנשים הגיעו היום, הבחין כשהתיישב. ואני, מדוע אני פה? לא בגללה. בגללו. בגלל מלכיור שאני משתרך בעקבותיו כמו תינוק. כמו נערה מאוהבת. ואז הביט על אנה הרסט וחשב, אני כאן גם בגללה. בגלל מה שהיא מואשמת בו. אמא, חשב, המלה חותכת בבשר הלב. אמא. האִם נגזר עלי להזדקק לה משום שאני יונק? לאֵם, אִמִי, היא שאיננה ולא היתה, ואם לא לה אז לאינותה, שאני מאדיר ומנצל ומעצים מאז ועד היום.

אמא, היה בוכה בלילה, וארנסט בא נכלם ואמר, אדם, זה ארנסט, זה אבא, ואדם ידע שפגע בארנסט, וביקש סליחה, ופניו של ארנסט נפלו עוד יותר. קווי פניו ארוכים. אני לא מספיק לך? שאל לפעמים. אדם התכנס ונסוג ולא אמר דבר, וארנסט יצא מחדרו נזוף, כך פעם אַחַר פעם.

מדוע קראתי אמא? מי לימד אותי לערוג אליה? האם החברה הספיגה בי את חוסרה? או שהחסך בה הוא בעצבַּי ומתוכם בקעה המלה אמא?

בבת־אחת רצה לצאת. המתח הציף. איך אפשר לרצות מה שאינו שם. העור עומד להתבקע, עכשיו, ורצה לחדול להיות, לחדול לרצות, רצה חושך, דממה, לא־כלום.

די די, אני יוצא מדעתי. אני לא קיים, חשב, וצבט את זרועו. לפתע ראה אשה מסתכלת בו בתימהון, אלא שדאגה ורוחב היו מזוגים בתימהונה. בוש ונרגש אמר בלחש, "תודה". והיא, תמֵהה אך מאירת פנים, שאלה בלחש אף היא, "אתה בסדר?" והוא הצטחק ואמר, "כן".

בינתיים נכנסו אָלין ואשה מבוגרת יותר, אולי אִמהּ. היא נגעה קלות בבתה שעלתה אל דוכן העדים. שב והביט בנאשמת שלא הביטה באָלין או בכל דבר אחר.

כבר נראתה בעיניו פחות יפה. מבטה הקפוא היה מדוֹנַג. צמיגי וריק. היא לא איתנו, ידע בוודאות עמוקה ומוחלטת. אבל האם אפשר שהרגה את אִמהּ? לא נראה כך, חשב.

"הציגי את עצמך בבקשה, עלמתי", ביקש התובע בחביבות. אָלין נראתה בערך בת גילה של הנאשמת.

"שמי שֶׁלי אָלין", אמרה. ניכר כי היא נרגשת.

"מה טיב היכרותך עם הנאשמת?"

"למדתי איתה באותה כיתה", אמרה.

"מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותה?"

"בערב ההוא..." עיניה שוטטו סביב בחשש. נערה גבוהה, רגילה למראה. המעמד קשה לה.

"קחי את הזמן", אמר התובע.

"ביום הזה שאמא שלה... שזה קרה". לבסוף פלטה, "שהיא... מתה".

כל אותו זמן לא הרימה אנה הרסט את ראשה, אבל לרגע נדמה לו שנרעדה. רעד שהיה כה עמוק ופנימי שלא היה בטוח אם קרה.

"ספרי לי על מהלך היום הזה, בבקשה".

"קמנו בבוקר, ואֶפִי ואני ראינו שאנה לא בחדר".

"מי זו אֶפִי?"

"השותפה השלישית שלנו בחדר".

"אתן חיות שלושתכן באותו חדר?"

"כן, בדיוק. אבל לא התפלאנו, כי כבר כמה זמן שהיא לא נמצאת בבוקר בחדר".

"והיה לך מושג איפה היא?"

"כן, זאת אומרת חשבנו, זאת אומרת יש את הבחור הזה, שהיא רואה בשדות".

"האם ראית במו עינייך?" התערב הסנגור ונכנס לתוך דבריה.

"לא".

"אז מנין הידע הזה?" התעקש.

"המנהלת אמרה", אמרה נכלמת.

"אני מציע שתאמרי מה שאת יודעת ולא מה שמישהו אחר טוען שהוא יודע", אמר.

אדם חשב, למה לפגוע בה, היא לא אשמה בכלום.

"תמשיכי בבקשה", חזר לתוך השיחה התובע, "הכל בסדר".

"אז... כן... היא לא היתה. היא הגיעה אחרי ארוחת־בוקר, והיתה מגונדרת, וזה היה מצחיק, כי תמיד היא הכי מוזנחת. אז אני ואֶפִי צחקנו שהיא מגונדרת".

"מגונדרת?" שאל התובע.

"כן, ככה מלובשת והשיער שלה אסוף. נראתה נורמלי".

"וקודם היא לא נראתה נורמלי?"

"לא. אתה לא מאמין. היא לבשה מיליון סמרטוטים, וגם ישנה איתם. שלוש חולצות אחת על השנייה, גם בקיץ. ועוד צעיף כזה מלמעלה, שלא יראו לה את הציצים". היא גיחכה במתיחות.

בבת־אחת ניכרה תנועה עוויתית בגופה של הנאשמת. אדם היה דרוך. היא החלה לרעוד, ושֶׁלי אָלין השתתקה, ואז אמרה, "סליחה, אנה", והחלה לבכות. הרעד בגופה המכוּוץ של אנה הרסט הלך וגבר.

התובע חזר לשאול, "שֶׁלי, האם ראית אותה אחר־כך?"

"לא יודעת. אני רוצה הביתה".

מתוך הקהל נעמדה אשה וקראה, "שֶׁלי", והנערה אמרה, "אמא", ודמעות זלגו על פניה הצעירות. ואמא של שֶׁלי אָלין אמרה, "תרדי אלי, שֶׁלי, בואי, לא קרה כלום, מתוקה". ושֶׁלי ירדה ורצה בכיוון האשה, שחיבקה אותה, ושתיהן עזבו. איש לא אמר דבר.

גופה של אנה נע בעוויתות שהחלו מן האגן וטיפסו אל גֵווה ואל צווארה. וראשה, אף־על־פי שהיה רכון, היטלטל הנה והנה, וזרועותיה לפתו את עצמן בעוצמה עד שאצבעותיה האדימו.

"אנה, אנה, את שומעת אותי?" קרא השופט.

איך תענה. ממרחק קילומטרים של זכוכית מכל עֵבר הבחינה בציפייתו של השופט. נועם דרור התרוצץ, כמו צרצר שרט קולו את העור. "אנה אנה", לחש. לחישתו מזיזה את החלונות ואת העננים. "אנה, אנה", ייבב קולו. אבל לא כמו של חתול. חבל, חשבה, שזה לא חתול.

"מר דרור, אני מזהיר אותך", שמעה קול. ועצמה את עיניה. למה יצאת, שֶׁלי, רצתה לומר. אל תבכי. אולי אם אפתח את הפה, חשבה, יֵצאו מלים. אבל המלים לא יוצאות. האם פתחה את הפה? הגוף זז, אבל הוא לא הגוף שלה.

הפנים של אמא, חשבה. לבנות כל־כך. כמו פני ליצן. ליצן אבל לא מצחיק בכלל. מדוע פניה גדולות כל־כך, לא... פיה גדל וגדל והיא עומדת לטרוף אותי. לללא... לללא... איפה היא? דאגה. תחילה לא ראתה, אבל אז הבחינה בהם. כתמים של פנים. שיניים... לאן נעלמו האנשים? האוויר טפח עליה. רעש מחריד היה מסביב. הדמעות ירדו ושרפו את הפנים. אני אֶשָׂרף, כמו המכשפה הרעה מהקוסם מארץ עוץ, לחשה אמא.

"מה קרה?" שאלה בקול וחיוורונה התגבר, והדמעות ירדו וירדו, שורפות ומלוחות, ואנשים קמו להסתכל, ולחשים פרצו מכל עבר כמו משבי־רוח פתאומיים.

השופט היסה את הקהל. אַחַר קבע בקול, "אנה הרסט תישלח להסתכלות למשך חודש".

אדם יצא מן האולם, תהה אם מלכיור יהיה בקפטריה. מן־הסתם יש לו עבודה במשרד. אבל החליט לנסות בכל־זאת, לכל היותר ישתה קפה שהוא זקוק לו ממילא. החל לרדת במדרגות הרחבות וההומות של הבניין.

הימים סביב המשפט היו מבחינתו פסק־זמן. אתנחתה ממחשבות ברורות. אי־השקט הדוחק התחלף בימים האחרונים בתחושת חיים, שהעלתה בו נוכחותו של מלכיור פרואן. ואז חשב, הנה, זה נגמר, ובבת־אחת נלפת מועקה. כשעמד לפנות אל הקפטריה, ראה אותה.

"מרים". צליל שמה בפיו היה יבש וחנוק.

"אדם". צליל תחינה מהול בהאשמה.

נוכחותה כמו גוש בתוכו, כל רצונו הוא שייעלם, יתפזר לתוך האבק והאוויר.

"למה באת", אמר.

"זו מדינה חופשית".

ידע שכואב לה.

"את מחפשת אותי", אמר, ואז ראה אותה כמו מחדש. פרפור דק תחת העור ריפָּה פתאום את הקווים הקשים שהצטופפו סביב פיה, וסֵבֶל שלא הכיר, אחר וראשוני, ריכך את פניה, ודמעות החלו להיקוות בקצות העין.

"אדם, איך אתה מדבר אלי".

לבו נסגר שוב.

"רוצֶה אולי שנשב?"

לא ענה.

"אתה לא יכול אפילו לשבת אתי כבר?" קולה נשבר בקצה המשפט, ולרגע חש אליה שוב חום עמום.

"לא, לא, זאת־אומרת, כן בטח, בואי נשב, אני מצטער. איפה?" הציץ בקפטריה, אבל החליט לא. "בואי נצא מכאן", אמר.

עד בית־הקפה שבמרכז גולדה פסעו בדממה. דברים גדושים ולא נאמרים עמדו ביניהם, וחשב שעלבונם של אחרים אינו מעורר בו חמלה, אולי כי הוא כמו קרדום של הַאֲשָׁמָה, שבסופו של דבר הוא חווה אותו כמתקפה. הם התיישבו בבית־הקפה. אשה שעימה חלק חיים. על מה ידברו. פעם היה פשוט כל־כך. כמו מאחורי קרום עבה של זמן זכר את עצמו מדבר בהתלהבות אל הפנים האלה. זכר את הכבדות הממתנת והנינוחה שהשרתה בו. כמה צחק בחום מהקפדתה שיצפו יחד בתוכניות טלוויזיה, "כי זו אינטימיות של משפחה", אמרה, מושגים שהביאה ואהב את נחרצותם. טוב היה לו שאמרה, היום עושים את זה ולא את זה. ודאותה בים החיים הֵקֵלה עליו. כך קיבל פנאי לנפשו. ואת גופה המלא והרחב שהיה נעצם לתוכו אהב עד בלי די. המין שלהם היה טוב, ובמיטה איתה היה כה שלם ומשוחרר.

המלצר הגיע, הוא הזמין אספרסו קצר. לרגע שקל להזמין עוגה, אבל החליט לא. רצה להיות מרוכז וחריף. מרים הזמינה קפה הפוך ואמרה, "ניקח עוגה ונתחלק?"

גופו סמר מהאינטימיות שבהצעה, אבל הניד בראשו, "כן, למה לא, תבחרי משהו".

בפניה חשש שלא הכיר. "שוקולד זה בסדר?"

לא רצה שוקולד אך אמר, "כן, בטח, מצוין, מה שתגידי".

"אל תגיד לי מה שתגידי, אל תתנשא", צלפה בו, פתאום אדומה כולה, ואז אמרה, "אני מצטערת, לא התכוונתי", וחייכה חיוך מאולץ, "מזמן לא ישבנו לנו ככה. נחמד, לא?"

"כן, נחמד", הפטיר.

"אז מה אתה עושה בימים אלה?"

"שום דבר מיוחד. אותו דבר". ידע שעכשיו מתבקש 'ומה את', אבל לא יתפתה, לא ישאל.

הקפה והעוגה הוגשו. "תטעם", אמרה והזיזה אליו את צלחת העוגה. השוקולד קישח בפיו, מריר ותפל.

"היה לי יום־הולדת", אמרה, "אז מזל טוב".

"נכון, שכחתי".

"כן".

בבית־הקפה ישבו מעט אנשים, רובם מבוגרים, בעיקר נשים. הוא חשב שנחמד, וחלם. ושוב היא דיברה. הוא לא הביט עליה.

"והזמנתי כמה אנשים, את רחל ודוני ואביגיל ומתי". מי אלה בכלל, תהה ולא אמר דבר. והיא אמרה, "אתה לא מכיר, רק את רחל". "אה", פלט כי לא זכר, גם לא את רחל, רק במעורפל. אני באמת משהו. אולי צדק אז ארנסט שהאשים אותו שאינו זוכר דברים, למשל את נוסחת השורש הריבועי, ואחר־כך את שמו האמצעי של ארנסט, בנימין. הוא היה אומר, "אדם, אמרתי לך", ובקצה ה"אמרתי לך" התכרכם הפה שלו. ואז פְּיֶר אמר, "ארנסט ארנסט ארנסט". ארנסט חייך, אפילו שפיו היה מתוח, "אוֹי וֵיי, אדם, אני מתחיל להיות דומה לדודות שלי", הודה, וכולם צחקו, גם אדם. הוא היה בן שלוש־עשרה.

מעולם לא הפגשתי ביניהם, הירהר וזכר איך ארנסט נעלב שאדם לא מכיר לו את בת־זוגו, ומרים נעלבה שהוא לא מכיר לה את אבא שלו. אחר־כך כבר היה מאוחר, כי מיד בא השבץ הזה. כמה עלבונות, אפשר לארוג מהם ים של בגדים לכל הקפואים בעולם, גיחך.

מרים שאלה, "למה אתה צוחק?"

והוא אמר, "לא, סתם, נזכרתי בארנסט, האבא המאמץ שלי".

"אני יודעת מי זה ארנסט, אדם", אמרה, "חבל שלא פגשתי אותו", הוסיפה.

רצה כבר ללכת. רצה שקט. נחשולי מועקה התלפפו זה בזה עמוק בתוכו.

סימן למלצר. "בירה", ביקש, "הייניקן, חצי". והיא אמרה מיד, "גם אני". גם אני גם אני, מילמל בלי קול. ראה שהיא רואה, ידע שהוא אכזרי ולא היה לו אכפת. הבירה הגיעה. הוא הרים את הכוס ולגם. הקצף נערם על השפה. לרגע השתהה, נתן לנוזל להישאר, ואז ליקק את הקצף בלשונו ואסף אותו לתוך פיו, ולגם שוב. הבירה הרפתה לאט את המולקולות של המוח, של הגוף. הוא חיכה בלי ציפייה.

"אדם", אמרה, קולה נשנק. "למה, אדם, מה קרה". ממרחק ניבטה זרה ולא מציאותית.

הניע את אצבעותיו, עטף את כוס הבירה ולחץ. לא חש שום התרגשות או כעס, רק צורך להיות רחוק ועם עצמו.

"מרים", ניסה לדבר בשקט, כאילו כך יישמעו דבריו מוחלטים פחות, "זה נגמר, פשוט נגמר ואין מה לעשות. אני לא יודע להסביר לך למה, כמו שאני לא יודע להסביר לך איך התחיל הכל, ומה גורם לי או לך, או לכל אדם, לרצות מישהו ברגע נתון. זה לא שיש לְאדם אשכול של תכונות שאתה פוגש, ובּוּם הכישוף קורה והתאהבת. קודם הוא קורה, כישוף האהבה אני מתכוון, ואחר־כך אתה בטוח שהתכונות של האדם הן שחוללו את הריגוש. ובמידה כלשהי הדבר נכון, אבל רק במידה פעוטה, כי בנאדם לא משתנה, לא באמת, וכמו שקרה בינינו, ובכל־זאת אתה חדל לחוש כלפיו או כלפיה את כל מה שחשת. זו הרגשה נוראה, שמשהו היה ואיננו, אבל אלה החיים, מרים, הם בתנועה, ואולי יש בכך גם יופי. זו לא אשמתך. אני נחנקתי, ואולי צדקת שהפרטיות שלי היא אלימה, אולי אני באמת לא יודע מהי זוגיות, אני לא מתווכח, אבל אני יודע בוודאות שאני זקוק לָאִי הזה שבפנים, שאין בו גבולות או זולת או התחשבות, ולא להיות נתבע שם לא בקול ולא בשתיקה. וכשאת נעלבת ממני, ואת לא היחידה, אני חש נחנק ומותקף, אפילו שלך נדמה שאת הקורבן. את לא האדם הראשון שאני עוזב בגלל הדבר הזה". ולא אמר לה, רק חשב, אבא שלי. פניה תפחו, והדמעות זלגו על לחייה היפות. הוא אינו שונא אותה. שום דבר לא עומד להיות קל.

הוא לגם מן הבירה וחשב, איזה מזל שכך בנוי הגוף, אובייקטיבי כל־כך. משקה העשוי לֶתֶת שעורה שתסס, מזרים סוכר באופן מיידי למחזור הדם.

"את בטוחה בכלל שאת אוהבת אותי?" שאל אחרי רגע מבלי להסתכל בה, "זו אהבה, או רכושנות כלפי? אותי את רוצה? אני כבר לא רואה אהבה אצלך, רק כעס. רק שנאה. גם לפני שעזבתי. הרי בקושי סבלת אותי. רק תלונות היו לך אלי, ולא היית מרוצה מבוקר עד לילה, אני לא בטוח שהיית אתי כי באמת רצית אותי". הוא עצם את עיניו.

היא הסתכלה בו בדממה. זה לא אמיתי. מין חלום. הוא טועה.

אין כזה דבר בלי סיבה. היתה סיבה. אין כזה דבר. אין אין אין. כך אמרה לרחל, ורחל שתקה. רק שרחל לא מבינה כלום, כי אין לה אף־אחד, ואיש לא אהב אותה בחיים.

הוא אמר שיאהב אותה תמיד. היא לא תשכח איך אמר. כולו נעשה רך, ספוג בה, וראתה את עצמה מונחת בו כמו במיטה מצמר גפן. הוא לא כמו אחרים, הרגישה מיד, ארוך וגולמני ושתקן, וקצת מסובב כמו שאמרו לה. אצלו זה באמת, וכשאמר לה לתמיד, הדבר שינה אותה, והיא הפסיקה לשחק ולפחוד, כי התאהבה. הוא לא יכול לעזוב, לא יכול, וגם לא באמת עזב, מה פתאום. היא לא תוותר. הרי לא קרה כלום. פשוט מין טעות כזאת. היא תתקן אותה. היו רק קצת קשיים ואי־הבנות, למי אין, הם רק מעשירים את הקשר. אם היתה זוכרת מתי בדיוק זה קרה ואת הסיבה, היתה יודעת מה לעשות. הרי הוא כל־כך מוכר לה. כשקמה בבוקר בימים האחרונים הריחה אותו ואת נקבוביותיו, כי הוא זורם לה בתוך הגוף.

"זה בגלל רחל", פלטה פתאום.

"רחל?" לרגע לא ידע על מה היא מדברת, "רחל חברה שלך?"

"כן".

"לא, מה פתאום. את לא מקשיבה לי. מה פתאום רחל, אני בקושי מכיר אותה, את לא נורמלית".

"למה? אל"ף, היא מוצאת חן בעיניך, ואל תכחיש, לא יעזור לך, ובי"ת, אחרת למה? מה עשיתי? אתה תסביר לי, אני לא מוכנה, הבנת? לא מוכנה. אין לך סיבה, סתם, ההשפעות עליך, כל המטורפים האלה, זה..."

הלב שלו היה קפוא, גלד קרח שקוף ונוקשה. היא מדברת, זרה, כמו תנועות של זבוב מולו, קימור בשר בלי פנים, בלי דם חם, כי היא לא יונק. מי היא האשה הזאת? היא לא קולטת. המלים ניתזות ממנה ומכתימות אותו. רגליו היו גושים של כפור.

זה היה כעבור אולי שנה של מגורים משותפים, הוא שב מלילה של שיטוט. "איפה היית?" פגש בו קולה התובעני, מקומר בצדקנות שכיווצה אותו.

בבת־אחת הלם הדם והכעס היה שטף של לָבָה, משחרר ומפתיע. "מה את רוצה שאענה לך?" התפרץ לתדהמתה המוחלטת, לתדהמתו שלו, "למה את חמדנית כזאת?" והיא החלה לבכות. כמה קָצַף כבר אז על הרגשנות המניפולטיבית שלה.

"את חושבת שהכאב שלך מזכך אותך", אמר ברשעות מתמכרת, "את אנוכית ואת חמדנית. מה אכפת לך מה אני עושה? כלום כלום. אני משוטט. אני משוטט בחוץ ובפנים, ובפנים רחוק יותר. אז מה את רוצה שאעשה, שאפסיק?"

"אני לא מבקשת שתפסיק", התייפחה, "רק תסביר לי איך זה שאתה מעדיף את הלילה הבודד והקר על פני, מה אני צריכה לחשוב, תסביר לי ואז אני לא אפריע". תחינה ניגרה בקולה והיא נצמדה אליו כמו חומר שמנוני. שנא אותה אז ואת קולה המייבב.

"מרים", ניסה לדבר בשקט, "את חייבת לשרוד באי־הידיעה. אין כאן סוד, אלא פרטיות. את מספרת לי על כל מה שאת מרגישה וחושבת? את חונקת אותי, את מבינה? אני חייב להיות של עצמי. לא להידרש לומר לך למה אני הולך ולאן, ולא לעמוד נשפט מול הסבל התובעני והאנוכי שלך. כן, אנוכי. ומה עניין הלילה הבודד והקר פתאום, זה לקוח משיר או משהו?" ידע את קשיחות אכזריותו, אך נהנה ממנה הנאה שלא הכיר. עמד מולה, גבוה. גופה התכווץ למול אלימותו. פסים נמתחו לאיטם בקצות פיה, כבר אז, כמו סימן מקדים.

ואז אמר לה את האמת. שנא לחשוף דברים. עירומו שהגיש לה הפך אותה לאשמה. האם שמעה?

הוא מחפש את אִמו, אמר, הוא זוכר את טעם בשרה ואת ריחה. נכון, כל־כך חסר־סיכוי לכאורה לחפש אותה, אבל הוא זקוק, אולי לא לאִמו שאינה מוחשית ממילא, אלא לחיפוש אחריה. והוא אוהב את הלילה, את העולם המצטמצם ומחשיך, אך מה שגלוי מוצת באור חדש ורך יותר. אוהב את המשוטטים האבודים בלילות. את החוסר שלהם, שהוא כה ממשי. והוא הרי ברעב נורא ואבוד מראש מחפש את הממש. שתדע, ולא מתוך רחמים עצמיים אלא מתוך קשב, שהוא מואס בקנאתה ובז לה. וכשהוא חושב לפעמים להסביר לה, הוא מוצף לֵאוּת והמלים נעשות כבדות כמו גושי פלדה, ולכן הוא שותק. "מבינה?" צעק, "מבינה?"

"למה לא אמרת", אמרה אז בבכי.

הוא שמע אותה בוכה גם אחרי שטרק אחריו את דלת חדר־עבודתו, אבל הטריקה היתה נעדרת רגש. משהו סופי נחרש בו, כי בבת־אחת היא פסעה מחוץ לו, מחוץ לכעסו. ומאז, בכל השנים שבאו אחר־כך, כמעט לא שמע אותה. היא דיברה והמלים היו כמו מאחורי זגוגית. ראה את העוויות המלים, ואת הקנאה והחשדנות והעלבון, עד שהלך. לא אראה אותה עוד, סיכם בתוכו. אלו החיים. עליה ללמוד לשאת את הבחירות שלה.

עקרונות כל־כך רופפים בתוך סבך החיים, חשב עכשיו, כששוב עלתה והציפה אותו מועקה. האם אהבתי אותה? עירסל את המשפט בתוכו כאילו בצליל המלה עצמה נמצאת התשובה. כן, ידע, וחש מין געגוע לא צפוי אליה ואל גופה החם. הרים ראש, והיא היתה שם מולו, עם מבטה המאשים ופניה פעורות בציפייה. לֵאוּת נשטפה בו, וזרות שפשטה כמו רעל.

"מרים, איך ידעת שאני בבית־המשפט?"

"מתאים לך להיסחף אחרי יַפיוּפָה שרוצחת לא פחות ולא יותר מאשר את אמא שלה".

הוא קם, הוציא כסף מכיסו וזרק על השולחן. "את חולה", אמר, "לכי ממני", והחל לצעוד. היה אסור לו לצאת כך.

"נדלקת עליה, יא סוטה". הקול שלה רעד, דבק בצעדי מנוסתו.

יצא במרוצה ומבטים נשלפו מקונכיותיהם. אני נס, חשב, כי כך אני תמיד עושה. קשה לי מדי ואני בורח.

דמותה של מרים נלפתה בו והוא עוד רץ. כמו לכלוך דבק בו, אבל הלכלוך היה הוא, והוא רץ. החל להזיע וחשב, הזיעה תשטוף אותה ממני. ועצר. ושוב רץ, בעיניים עצומות.

לשיטוט של אדם היו חוקים פנימיים שגיבש לפני שנים.

הוא היה בן ארבע־עשרה. באותו יום התרוצצו בו המלים והמחשבות מצד אל צד. גדוש ומוצף – לא ידע במה, חש כעס בכל מקום בגוף. ארנסט היה מחוץ לעיר, בסמינר של מנהלי בתי־חולים, ואדם ופְּיֶר אכלו לבדם. הוא סיפר לפְּיֶר על ההתגלות שהיתה לו. לפְּיֶר היו עיניים רחבות כמו אגמים, שניתן להביט דרכן עד לקרקעית מחשבותיו. מיעט בדיבור, ועם זאת הדיבור אליו כמו ריכז הכל לידי מוּבנוּת.

"זה קרה בשיעור התעמלות", סיפר אדם לפְּיֶר, הם קפצו לגובה.הוא קפץ מעל למוט ועבר. המורה הגביה את המוט, ואדם קפץ מעליו ועבר, וכך עוד ועוד. ואז היה רגע, הָרַף היה בגובה שני מטרים וחמישה, שתנופת נפשו נעצרה להֶרֶף, הסביר לפְּיֶר. לפתע נראה לו הרף זר ושברירי. לא אוכל לקפוץ לגובה הזה, חשב בלבו באותו רגע. "זה לא היה פחד", הסביר, "רק מין התמסרות לידיעה". ואז נעשו עיניו מצועפות, והכל החל להיראות מטושטש ונעים וריק, והוא צנח. הרופא של בית־הספר אמר שהוא קיבל מכת חום ושעליו לנוח. הוא שכב במרפאה של בית־הספר וחשב על מה שקרה, ואז הבין, הסביר בהתרגשות לפְּיֶר: היה רגע שהניח שלא יוכל לעבור, והגיוני שכך יחשוב. הרי באותו יום שבר את שיאו שלו, וכל שיא אחר שתועד בבית־הספר מאז ומעולם. זו היתה רק מחשבה, אבל משעה שחשב אותה, אכן לא היה יכול.

אילו עמד על פי תהום, אמר בעיניו הנוצצות, יכול להיות שהשיקול היה נכון. אך שם במגרש ייתכן שההנחה שלא יוכל הפכה אותו בלתי־כשיר לקפוץ. השאלה היא, הרים פניו אל פְּיֶר, מה טוב יותר: האם להאמין ללא עוררין שהוא יעבור, בין אם מדובר ברַף ובין אם בתהום? או שהשיקול אם הוא יכול לעבור יגובש מתוך ניתוח של הפרמטרים על חשבון ניצול מלוא הפוטנציאל ברגע נתון. כי עצם ההשערה שלא יוכל לעבור, בין שגובשה מפחד מפני כישלון, ממתח התלות בהצלחה או מתבונה, כבר בעצם התקיימותה קבעה שהוא לא יעבור. "החיים", אמר לפְּיֶר, "הם בתווך הזה, סוף־סוף אני מבין, בגשר הזה, בשאלה הזאת. אתה מבין אותי?"

ופְּיֶר, שלא על־פי דרכו השותקת, אמר לו, "אדם, החיים הם לא רעיון. אין בכוחו של רעיון, מבריק ככל שיהיה, לעצב את החיים ולפלס דרך. לא שאין משמעות לבחירות שאתה עושה, ואפשר להאמין באמת ובתמים שאתה מעצב באמצעותן את גורלך, אלא שהחיים גולשים מעל סך משמעויותיהם, פרומים כל־כך וסוחפים הכל".

"אבל, פְּיֶר, אי־אפשר לחיות ככה", התרעם.

"אפשר, ילד, חיים וזהו", והוא ליטף אותו בשתיקה ומבטו נדד. שניהם שתקו.

ופתאום השיטוט היה בתוך חייו. מאז.

האם היה קשר לאותה קפיצה לגובה בשיעור ההתעמלות? יתהה שנים מאוחר יותר. האם מפני שכשהתעורר במרפאה, אחרי הנפילה, אחרי הניצחון והמפלה, כל מה שרצה היה ידיים סביבו, אבל לא את אלה של ארנסט, אלא את הידיים של אמא שלו, שידיה הרכוֹת הן הרכוּת בהתגלמותה.

איך יכלה להיות שם בלילה בשום מקום. אך אליה יצא, ובעבורה. יצא ויצא ויצא. והתמכר לשיטוטיו. תחילה פזורים, תלושים, נעדרי שיטה, שהיה חוזר מהם מותש ואבוד.

וכשאדם הנער היה שב הביתה ופותח בשקט את הדלת ונכנס לחדרו, חש כי עיניו הפקוחות של ארנסט מוצתות אליו בכאב מאחורי הדלת הסגורה. ואף־על־פי שמעולם לא חשף במפורש את מטרתו, חש את עיניו של אביו נחות עליו במין תחינה קלופה שלא היה יכול לה, כמו כאב שעליו להשיל מעצמו בכל מחיר, כדי לנשום.

עברה שנה. אדם היה בן חמש־עשרה. שעת ערב. אדם וארנסט ופְּיֶר בדיוק סיימו את הארוחה וזמן השיחה הגיע. מדי ערב לאחר הארוחה היו יושבים בחדר־המגורים, אדם וארנסט, ולעתים גם פְּיֶר היה מצטרף. על־פי תפיסתו של ארנסט הבוקר מיועד לשתיקה ולהרהור, ואילו הערב הוא זמנן של המלים. תחילה שיחה, ורק אז כל אחד עוסק בענייניו, אך בחברותא. כשאדם היה קטן, נהגו להעלות, כל אחד לפי תורו, נושאים לדיון. עם הזמן היה ארנסט היחיד שהעלה נושאים לשיחה.

באותו ערב הסיר אדם את הכלים מן השולחן במתינות. בזווית העין ראה שארנסט מביא בלוק נייר לבן ועט, ומניח בפינת הישיבה. פְּיֶר התיישב על הכורסה הקבועה שלו, אצבעות ידיו הארוכות שלובות, הביט ללא סקרנות אבל בפתיחות. אדם הכין את הקפה. תנועותיו מיומנות, מורגלות. כל אחד ותפקידו. מבטו היה מונח על ארנסט, אלא שבארנסט כתמיד פרפור גופני עצבני, לא נינוח בכותלי גופו. גבו זקוף יתר על המידה, רגליו משולבות בהקפדה יתרה, ואדם מיד הסיט מבטו ממנו אל פְּיֶר. הוא כמו מרבד, חשב, כמו כרית, ורצה לרוץ ולחבק אותו כך סתם.

אדם נשא על מגש קנקן קפה, ספלי חרסינה, סוכר, חלב, שמנת, צלוחית עם עוגיות שקדים דקות. מזג לפְּיֶר, הוסיף שתי כפיות סוכר וחלב, לארנסט חצי כפית סוכר ושמנת, ולו – בלי סוכר, לעתים חלב ולעתים שמנת. הוא התיישב, ותחילה, כדרכם, שתו כמה לגימות בדממה.

ארנסט פתח. "היום נדבר על הבלתי־צפוי, על התנאי לגילוי ועל הקפיצה בריק". פְּיֶר חייך, ומאות קווקווים הסתמנו בפניו הרזים. הוא הביט על ארנסט הגמלוני ברוחב רך. ואז שירטט ארנסט על דף תשע נקודות.

"אני מבקש שנתרכז לרגע וננסה למתוח ארבעה קווים דמיוניים רצופים, מבלי להרים את היד מן הדף, דרך כל תשע הנקודות.

"איני מצפה שתנסו לפתור זאת באופן מעשי, אבל כבר אומַר לכם שרוב האנשים לא מצליחים, וכמעט כולם עושים משהו כזה", ואז שירטט בתוך הנקודות ארבעה קווים רצופים.

"אבל התשובה הנכונה שלרוב לא מגיעים אליה, היא זו", אמר ומתח את הקווים ביד בוטחת.

פְּיֶר חייך. אדם היה דרוך.

"כשמסתכלים בתשובה", המשיך ארנסט, "רואים שלכאורה היא באמת לא מסובכת, נכון?

"כלומר, רוב האנשים לא פותרים את החידה רק משום שהם מניחים הגבלה שאינה קיימת, ונלכדים בה. מעניין, לא? הרי ההנחה שהתשובה היא בגבולות הריבוע היא שרירותית ואוטומטית. המכשול במקרה הזה הוא לא בהיעדר יכולת ההפשטה הלוגית, אלא הוא בהנחות היסוד. והפתרון הוא פשוט לא להניח מראש את גבולות התשובה, ובאופן כללי לשים לב לקיומן האוטומטי של הנחות כאלה בכל מבט על המציאות, ולהשילן. ולכן יש כאן גם משל אדם. זה הנושא שלי להיום". הוא הרים את פניו, ועיניו שצבען אפור, אחֵר, בהקו בציפייה. ואדם חשב, הוא מחכה לסימן. ממני.

קם והלך למטבח הקטן. הרגיש בעיניים של ארנסט המחפשות אותו. הנקודות של החידה ריצדו בגופו. נקודה אחר נקודה העביר שוב ושוב את הקווים בדמיונו. הכין עוד קפה לכולם, וחזר והתיישב. פניו של ארנסט היו מתוחים, גופו נוקשה, והפצרה כזו שאין לה שם בעיניו. פְּיֶר נראה כישן, אף שלא היה.

"כן", אמר אדם והתפלא שהוא מדבר, נבוך פתאום והוריד את ראשו. ארנסט אמר, "כן", וקולו אובד. לפתע אמר פְּיֶר, "כן". שלושתם צחקו. פניו של ארנסט התרפו ומבטו זרח, והוא אמר, "כמו גילוי הפנצילין". אדם היה נרגש.

"בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בשכבת עובש בתרבית שנשכחה בלילה בבית־החולים שעבד בו, ושם לב שבַּמקום שהיה עובש מתו חיידקים. אותו עובש יכונה לימים פנצילין.

"אבל המיוחד בגילוי, הדומה לַמשל של תשע הנקודות, הוא שהמהלך הכימי שבדיעבד היה המפתח לגילוי הפנצילין, היה בעצם בגלל טעות. תרבית שנשכחה. והרי יַם הידע הקיים לא היה בוחר לשכוח את התרבית הזאת, להיפך. כמו ההנחה שהפתרון לתשע הנקודות הוא בגבולות הריבוע. לכן נקודת תגלית זו היא גם מטפורה של קפיצת מחשבה", סיכם מרוצה.

קפיצת מטריצה, חשב אדם נסער. "קפיצת מטריצה", אמר בקול.

"בדיוק, בדיוק", החרה החזיק אחריו ארנסט, "בדיוק".

"כמו קוֹאַן", אמר פְּיֶר.

"כן", חייך ארנסט, "כן", ומצב־רוחו טוב ונינוח.

"תחשבו, זו היתה בסך־הכל טעות, תרבית שנשכחה מתוך הזנחה. אתם מבינים, רק מה שאי־אפשר לבחור בו הוא שאצר ואוצר בתוכו את אפשרות הקפיצה. רק הוא". ארנסט היה נרגש, דם פעם ברקותיו. אדם ראה, והיה נרגש אף הוא.

כל הערב ההוא הקשיב בצימאון לארנסט, וארנסט הרגיש בכך. מצב־רוחו היה מרומם, ואדם ידע שזה בשל הנכונות שהביע, אבל הפעם לא התכווץ כמו שקרה לו לרוב כשארנסט היה מרוצה ממנו. הערב עבר בנעימים. פְּיֶר שרק, ואדם הסתכל בו מופתע – מעולם לא שמע אותו שורק. ארנסט הצטרף ושרקו שניהם מנגינה שלא הכיר. מזג לעצמו כוס קפה שלישית. הבחין בצבעם הרך והעמוק של הקירות, במנורות הנמוכות הפזורות בחדר, ובצלליות שניתזו לכל עבר.

לאחר שארנסט ופְּיֶר שכבו לישון נותר אדם בחדר־המגורים. החידה וסיפור תגלית הפנצילין הרעישו אותו מאוד, והוא היה זקוק לעוד זמן כדי לעבד את הדברים.

קודם נע בחדר, ואז נשכב על הגב.

זה שנה הוא יוצא מדי פעם לשיטוטיו, בחיפוש חסר־פשר אַחַר אִמו. ואם יראה אותה, איך יֵדע שזו היא? ומדוע דווקא בלילה? שוב ושוב היה חוזר בודד וחסר אונים מול חוסר־התכלית והסתמיות שחנקו אותו, כפוי ואבוד.

גם הלילה יחפש, ידע בכל כולו. קם מן השכיבה, לבש סוודר, ויצא אל הלילה.

הוא חצה את הפרדסים והגיע לכביש הראשי. חשב: היא אינה בשום מקום שיש סבירות שאמצא אותה בו. היא תהיה מחוץ לְמה שאדמיין, לְמה שיש לי סיבה לבחור בו. כמו בחידה. כמו בקוֹאַן. כמו בתגלית הפנצילין. ואיך אם כן אתכנן חיפוש שמטרתו חייבת להיות מחוץ לגבולות דמיוני? איך אקיים מתוך בחירה פעולה שחורגת מהיכולת שלי לדעת מה ראוי לעשות? איך אחולל את הקפיצה ברִיק?

עצם את עיניו והחל להסתובב, עד שכמעט נפל. עצר ופקחן. מבטו היה מופנה דרומה. הוא החל לצעוד ואף לרוץ. ואז, מסוחרר עד אובדן שיווי־משקל מהרִגשה שהציפה אותו, נעמד שוב. לאן שפנו פניו באקראי, לשם הלך. מים זרמו באיבריו, ריקדו אנה ואנה בגופו, והוא חש עצמו חי.

בערב הבא ישב בין שלושתם שקט רועש. ארנסט לא דיבר. פניו קפוצים. מדוע עלבונו מקומם אותי, חשב אדם. הוא חש צורך להיות לבד, אבל לא קם.

"שאכין קפה?" שאל לבסוף.

"אם אתה רוצה".

כמה שנא את ה"אם אתה רוצה" של ארנסט, המפרכס בשפתיו הדקות.

רועד מכעס ומחרטה קם והלך לשפות מים. חשב שהיה רוצה לרוץ בחושך, לרוץ ולהיעלם לתוך עוביו הסמיך, ואז חשב על פְּיֶר ורוך נצבט בו. פְּיֶר ישב איתם, רחב ושקט עד אינסוף. אינסוף בתוך אינסוף, חשב, והתרפה מעט.

הניח את הקפה ואת העוגיות והרגיש שוב איך הוא מתקשח והולך מול אביו. הוא הגיש לו את ספל הקפה, שנאסף בדממה, ואז ניגש ארנסט לפטפון והניח תקליט.

זו לא שעת המוזיקה, חשב אדם, ודאגה כססה בו. שוברט, תמיד שוברט, דווקא רצה לשמוע את ברהמס או את בטהובן. או מוזיקה אחרת, לא קלאסית, לא קאמרית. אבל סונטת ארפג'יונה של שוברט פרצה לחלל החדר.

אדם קם. שעווה עלתה ממעמקי האדמה ונמזגה בכפות רגליו. שוב צנח, מובס. ואילו ארנסט עצם את עיניו והמרירות בפניו נסוגה מפני המוזיקה.

באותו ערב ליווה את פְּיֶר לחדרו. "מה הוא רוצה ממני, פְּיֶר", אמר, "מה הוא רוצה ממני". לא יבכה, נשבע בתוכו, חשק את שפתיו והידקן חזק. "מה עשיתי לו. למה אסור לי לצאת. למה הוא מאשים אותי".

"הנח, אדם, הנח", אמר פְּיֶר, "הוא עצוב אך אינו צודק. אתה כועס אך אינך אשם. השמש עולה ויורדת. מחר בוקר". הוא אחז בידו של אדם, שהפקיר אותה לתוך ידו הגדולה.

"למה אני לא כמוך. למה אני לא מסוגל להיות רגוע. למה אני כל הזמן כועס".

"אולי אני יכול להרשות לעצמי", אמר פְּיֶר כעבור זמן־מה, "אולי זו המחלה שלי, אתה מבין, הניתוק שלי הופך אותי שקט ונעדר סערות וטרוניה, ואין בכך חסד, אדם, וזה נכון רק לי. ואילו אתה... זו הישועה שלך, האנושיות. הרעד של פרפור האנושיות. שאין כמוה. אני עזבתי אותה כי אני חלש והכל איים עלי. הלכתי מהחיים, חמוד שלי, כי לא יכולתי יותר. אני לא כועס, ואי־אפשר לפגוע בי, אבל הכל גם נעשה רחוק. אתה קרוב לכל, זה טוב. האם זה אומר שאין בי אהבה?" כמו תמה על דבריו שלו־עצמו.

פניו של אדם נצמתו מכאב, מבטו הדומם שאל, ואותי?

פְּיֶר שיחרר את ידו וחיבק את אדם. האם זה חום או ניתוק? גופו שכמו כפפה ליד וללב.

כמה זמן עבר מאז, חשב עכשיו, ועם זאת שום זמן לא עבר. קו אחד נטול פרקים מאז ועד היום. ושוב אני משוטט ורץ ולא יודע דבר.

שם לב שהוא רגוע יותר. גופו שהתאמץ הותר מעט, והוא התפנה לחשוב היכן הוא, והביט סביב וראה רחוב מוכר. אלוהים, השכונה של מלכיור. האם הוא עדיין גר כאן? הרי עברו עשר שנים ואולי יותר מאז שביקר אצלו כשהיה תלמידו. תשישות זחלה בו. מה אני עושה כאן לעזאזל, חשב, והחל לצעוד בכיוון ביתו של מלכיור. והנה גרם המדרגות. עלה בקפיצה. הנה שמו. דפק על הדלת. לא היתה תשובה. הרים ידו לדפוק שוב, אבל רפיון סיחרר את ידו וזו נפלה ברפיסות, דמו שָׁכַך. מאוכזב ואסיר־תודה הסתובב והלך.

אנשים התהלכו ברחובות. היה חשוך אבל לא מאוחר. נוכחותם כמו לא אמיתית. פְּיֶר, אמר את שמו בקול. פְּיֶר, יש בך מפלים של אהבה, רק שאתה חנקת אותם, תפרת הכל פנימה, והתפרים נטמעו בעור. דמעות עבות עמדו תחת קרום העפעפיים. מה עליו לעשות. איך יחיה. מה עושים כולם. הלוא רק לפני כמה ימים או שבועות נדמה לו שמצא את המפתח לחייו. ללכת אחרי רצונותיו וחובותיו. זה מה שאמר לעצמו.

הגיע לביתו. להקלתו לא ארבה לו השכנה לשיחה מזדמנת. הוא גמא את המדרגות. נכנס לדירה והגיף אחריו את הדלת. חשב, אין לי איפה להתחבא. אין לי פינה. הביט סביבו. דירת שני חדרים, קרה וריקה. בלי הוד התרבות על קירותיו של ארנסט, ובלי עומס הביתיות הנעימה שיצרה בשבילם מרים. ביתו־שלו נטול דבר. נשכב על הרצפה הקרה ועצם עיניו. אילו יכולתי להמשיך וליפול וליפול עמוק לתוך טבור העולם. כעבור זמן־מה התעורר. הלך למטבח ושפת מים. התיישב וכיסה את פניו. גופו בורות־בורות בלי לשד. קם והפעיל את הדוד. חזר למטבח ופרס ארבע פרוסות לחם. מרח על שתיים חמאה, הניח פיסות של גבינה צהובה וסגר את הסנדוויצ'ים. חתך שני מלפפונים חמוצים. החליט לא לשתות את הקפה. מזג סודה. את שני הסנדוויצ'ים ואת השתייה הניח על מגש.

כמה קל יותר היה פעם. איתה. הוא נשא את המגש לפינת הישיבה והפעיל את הטלוויזיה. עבר מתחנה לתחנה בלי קול. חשב לקרוא את הספר שהחל בו עוד לפני שעזב את מרים, אבל אפילו המחשבה לקום ולחפש את הספר נראתה לו מעל לכוחותיו. כך ישב שעה ארוכה ובהה, עד שכיבה את הטלוויזיה והלך להתרחץ. כשיצא מן המקלחת נשכב עירום על המיטה ונרדם, וישן שינה ארוכה וקשה ללא חלומות.

הוא התעורר מוקדם.

אמא שלי. רשם את המלים לאט. היה חשוך בחדר. כבר בוקר, אבל התריסים היו מוגפים. מנורה קטנה האירה את הנייר הלבן. לא יֵצא שוב לעולם, לא ילך לשום מקום, לא ייתָבַע לְדָבָר.

אמא שלי. האם במלים ישנו מפתח? האם מתוך המלה יגיח קיומה?

למה הביא את עצמו אל דלתו של מלכיור אתמול? מדוע אין לו חברים? אין אדם שיכול לטלפן אליו ולומר, הי, בוא נצא לשתות קפה. כשחי עם מרים, מילאה היא את חלל השאלות. לקחה הרבה יותר מדי מהפנאי הנפשי שלו, ובמעט שנותר לא חיפש לחלוק. חלם על שקט וזמן לעצמו. אנשים אפשריים אחרים שהזדמנו זלגו מחוץ לכוס גדושה. במה היתה גדושה, חשב, במה. זכר את מרים שהשאיר בבית־הקפה, נס ממנה, ומבטה אבוד וכועס עד בלי די, שלא ראה, רק ידע שהוא שם.

אמא שלי, רשם שוב. האם אני באמת מחפש אותה, או נצמד לטקס שהמצאתי כילד אל מול אינותה הממשית כל־כך, ומאז, בקפדנות של מאמין, התמסרתי לטקס עצמו, אפילו שהוא לא מוביל לשום דבר. בטח לא אליה. אני כבר לא מסתכל יותר בעוברים־ושבים, רק משוטט כאחוז קדחת. מציית לטקס כאילו הוא־הוא המטרה.

זכר מטופלת אחת מתקופת התמחותו, מה היה שמה? אִירֶן, כן, שהיתה פוגעת באופן כפייתי בזרוע שלה. חותכת ושורפת ושורטת. היא אמרה לו אז מהו "חוֹליהּ", והוא למד שאינו בהכרח מנוגד לחוֹליהּ האמיתי.

"אני מצמצמת את כל קיומי, את כל הלא־נסבל, לזרוע, ואני פוגעת", הסבירה לו. "האינסוף שאין לו גבולות או מידה מצטמצם למשהו שמתחיל ונגמר. ה'חטא' תחום, ה'כפרה' תחומה – ככה קל יותר. עם השאר קשה כל־כך, כל מה שמורכב, שהוא לא שחור או לבן. כל מה שמסובך, ואנושי, כל מה ששווה", חייכה אליו.

זמן לא רב לאחר־מכן קיבלה זיהום חמור באחד החתכים שהסתירה. וכשהתגלה, ניסתה ככל יכולתה שלא יטפלו בפצע, והוא שאל אותה למה.

היא לא רוצה טיפול בפצעים, כי אז הם לא יעזרו לה. תפקידם בחייה תלוי בממשותם. לטפל בהם יהיה להפקיע מהם את כוחם בשבילה, את תפקידם המבריא, השומר. אי־אפשר, הסבירה, גם וגם.

היו לה עיניים לא יפות, זכר, צבען כחול עכור ודביק למראה. ועפעפיה החלו לצנוח בטרם עת. אבל סבלהּ ריכך אותה ויצק בה איזה תום ילדות בתוך בגרות כפויה וגרומה.

כשטיפלו בזיהום כבר היה מאוחר מדי. היא היתה בת ארבעים־ושבע כשמתה.

והנה כמו אִירֶן שמדמה את גבולות הקיום לזרוע שלה, ואת הסבל לחטא שאפשר לכפר עליו באמצעות עונש הפגיעה העצמית, אני מדמה את "אינותה של אמי" ללילה, ומחפש אותה שם כאילו שהיא נמצאת בו, ובכך ממתן את הבהלה שלי מחיי, זו שאין לה קצוות ומידה.

מה היה שם משפחתה של אִירֶן, ניסה להיזכר פתאום. אִירֶן... אִירֶן מה... אלוהים, שכחתי.

היא אמרה לו אז שישכח, והוא התקומם. היה חדש במקצוע, ובמפגש עם בני־אדם שמאחורי התופעות שקרא עליהן ולמד אותן, עם אנשים שתמיד גולשים מעל סך המאפיינים שנגזרים מהאבחנה הפתולוגית.

במוסד הכרוני שניהל אביו פגש את הסופים, לא את ההתחלות. הוא לא נכח במקום שבו פקעה נפשם. אף שחי במוסד כל חייו עד שעזב לאוניברסיטה, לא הכיר את מעמקי הבור אלא בזכות לימודיו.

אִירֶן אמרה לו, "אתה תבוא ואתה תלך, כמו כולם. רק לרגע אני כאן, מונחת בעיניים שלך, היפות. עד שיבוא הבא אחריך, שידמה לך, ולבסוף ילך גם הוא וישכח אותי".

"אני לא אשכח אותך", אמר אז בפתאומיות צעירה ונרעשת, אדום עד מאוד.

"אתה חמוד, ילד טוב", אמרה וליטפה את לחיו, אִירֶן ששכח אותה כמו שהבטיחה לו שיקרה, אִירֶן שמתה ואיננה.

איש אינו יודע עלי מאום, חשב. אני קם, יושב, הולך, נושם, ישן, סבוך ברשתות המשמעות שאני טוֹוֶה וקורא להן גורל. המלים של מאקס וֶבֶּר עלו בו לפתע – "כי האדם הוא בעל־חיים האחוז ברשתות משמעות שטווה הוא־עצמו".

לא לדבר, לא לצטט, חשב. לא לחפש יתדות במשפטים של אחרים.

ואז החל הטלפון לצלצל. לרגע רצה לקום ולשבור אותו. קולו־שלו המוקלט ומיד אחריו הודעה מאייל. "דוקטור ברוק, כאן אייל קדם, תגיע היום בזמן. אנה הרסט, שבטח שמעת עליה, עומדת לבוא. אתה שם? אז אם אתה לא מתכונן להגיע, תתקשר בבקשה ותגיד לי למי לתת אותה". קליק.

אנה הרסט. הנערה בעלת פני המלאך שרצחה באכזריות את אִמהּ מגיעה אליהם. האם הודתה? האם רצחה?

את אמא שלה.

אוויר זרם באיבריו. קם ופתח את התריסים. אלוהים, כמה החדר הזה חנוק.

הלך להתקלח, זמן ממושך וטוב.

הוא נכנס למשרד בערך בעשר. אנה הרסט היתה אמורה להגיע באחת־עשרה, והוא ביקש שישלחו אותה אליו מיד אחרי שיראו לה את החדר שלה.

התיק שלה היה מונח על שולחנו. פתח אותו ועילעל. היו ראיונות שנערכו לאחר הרצח, עם אנשים הקשורים אליה. מכולם השתמע שהיתה ילדה מוזנחת ונטושה. האם אשה קשה, גבולית, לבדה בישראל, ככל הנראה לא נשואה, ובלי אב נוכח. לא ברור אִם האֵם יהודייה, ואם אינה יהודייה, איך התאזרחה. מישהי סיפרה שהיה לה חבר שעבד במשרד הפנים, ומי יודע אם נתן לה זהות תמורת שירותים מסוג אחר, רמזה בבוטות.

איש לא ידע לומר דבר על עברה הרחוק, שיערו שהגיעה עם בתה הפעוטה מרומניה. האֵם, כך מתברר, שלטה בכמה שפות, ואף דיברה עברית טובה, גם אם במבטא כבד. היא היתה מטַפַּחת את הופעתה החיצונית באופן קיצוני, ויש שחשבו שהיא עוסקת בזנות. רבים מהמרואיינים אמרו שנהגה בבתה באלימות מילולית. היתה גם עדות של שכנה על אלימות פיזית, כגון הטחות, דחיפות, יריקות. דומה כי לא היו להן חברים או קרובי־משפחה, מלבד כמה וכמה גברים שבאו והלכו, ולעתים גרו איתן. הילדה מעולם לא התלוננה, דיווחו. היתה מסוגרת, ולא היו לה חברים או חברות. למעשה נראה שלא יצאה מהבית מלבד לבית־הספר. מורים ומורות מעברה העידו, כי היו רמזים מובהקים לכך שמתרחש בבית משהו לא לגמרי תקין. סוּפַּר שהאם לא הופיעה מעולם לאספות הורים. שוב ושוב נכתב שהילדה היתה מופנמת מאוד וביישנית. מורים אחדים אמרו שבדיעבד, כשהם מנסים עכשיו להיזכר, דומה שלא שמעו את קולה מעולם. עד מהרה הבין אדם שלא נעשה דבר בעניין הילדה־שמשהו־לא־תקין־קורה־בביתה, לא ננקטה כל פעולה מעֵבר ל"להתרשם". כשנשאלו מדוע, טענו שאף שנראתה מוזנחת ומוזרה־למראה, הרי המראה המוזנח הוא צו האופנה. ככה מתלבשים הצעירים. היא היתה נקייה, אמרו, ובאופן כללי ניקיון הבגדים הוא־הוא המעיד על יציבות ותקינות, כך סבורה המערכת. והנה, אנה גם עמדה בדרישות הלימודים, אם גם באופן חריג משהו. משום כך לא חשבו שהדברים עד כדי כך חמורים.

הדבר שבלט וטרד את סובביה היה השתקנות המוחלטת שלה, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, העידו עליה. עוד נאמר שהיה לה קשר יוצא דופן עם בעלי־חיים, שישבה לא מעט עם החתולים בחצר.

והחיות כאילו הבינו אותה, אמרה אחת המורות, וסיפרה איך החתולים מחצר בית־הספר היו מחכים לה בצאתה, לא כי נתנה להם אוכל, אלא ככה סתם, כי אהבו אותה, והיו מלווים אותה בדרכה הביתה. היא העידה שפעם הביאה את בתה לראות את אנה והחתולים, ופנתה לאנה בחביבות, אמרה לה שזו בתה, ושגם היא אוהבת חתולים. אבל אנה היתה קפואה ולא ענתה, ובתה ביקשה ללכת, והן הלכו. לדאבונה, הוסיפה, לדאבונה הגדול.

העיניים של אדם המשיכו לרוץ על הדפים. אחד מבני־הזוג של האם העיד כי מטעמים לגמרי לא מובנים שלחה האם את אנה לפנימייה, ולא ביקרה אותה שם כשנתיים. כך סיפרו גם המורים בפנימייה ומטפלת הבית. בשנתיים האלה שלחה לה בקביעות חבילות, שהקפידה לארוז שלא בנוכחותו. הוא חושב שהיו בחבילות תחבושות. אבל התובע אמר לו שלא ידווח על מה שהוא חושב, אלא רק על מה שהוא יודע.

כשהסנגור שאל את אנה מה היה בחבילות, כך צוין באחד הפרוטוקולים של בית־המשפט שצורפו לערמת המסמכים, היא לא הסכימה לומר, וטענה שהיא לא זוכרת.

האֵם היתה מטלפנת פעם בשבועיים, ואחרי הטלפונים האלה היו עדויות שאנה היתה נכנסת לדיכאון קשה.

גם בפנימייה, כמו בבית־הספר העממי, נאמר עליה שהיתה ילדה מוזרה, מופנמת ומנותקת, ושלא היו לה חברות. גם שם הודגש הקשר שלה לבעלי־חיים, ועוד דובר על סירובה הנוקשה והמוחלט להשתתף בשיעורי ביולוגיה. אף שלא התקיימו בהם ניסויים בבעלי־חיים, תוארו בהם ניסויים, ודי היה בכך כדי שתסרב. היא עוררה התנגדות אצל מנהלת הפנימייה, אם כי לא היה ברור מדוע. היו שאמרו כי מעט לפני הרצח נראתה מסתובבת עם בחור, דבר שהתקבל באופן שלילי מאוד במוסד, ואולי זו הסיבה. הכל התרשמו, אם גם רק לאחר מעשה, שאִמהּ של אנה התעללה בה. אבל לא ברור לאיש מה עשתה לה בדיוק, מלבד עדות אחת מפורשת של בן־זוגה לשעבר של האם, שהעיד במסגרת ההגנה, איך דחפה אותה במורד המדרגות, וצעקה עליה שהיא זונה.

"שלום אנה, אני דוקטור אדם בְּרוֹק".

"שלום". מבטה ריפרף, לא ממוקד. גם מקרוב היתה יפה מאוד.

"אנה, את יודעת למה את כאן?"

היא הסתכלה בו. "כן, אני חושבת".

"למה?"

"אתה אמור... לראות... אם אני שפויה".

"למה?"

זו היתה טעות, מיד הבין. מה שנשאר מצבע פניה החל לאזול מולו.

"אני לא יודעת", מילמלה, והוא חש שאיבד אותה.

"אנה, תסתכלי אלי... סליחה, אני מתנצל". היא הרימה אליו את עיניה. "את רוצה לשתות?"

"כן". האם דיברה? לא היה בטוח, אבל עיניה אמרו לו תודה.

"קפה? תה? מיץ?" מבטה נראה אובד פתאום, קורס לתוך עצמו. "אנה?"

"מה ש...יש לךָ".

"יש לי הכל". היא לא ענתה. "מה את אוהבת?"

"אני, אני לא יודעת", ענתה אחרי שהִייה. "מה שאתה רוצה".

"אבל למה? אנה, מה את אוהבת? את לא יודעת מה את אוהבת?"

"אבל לא אכפת לי". כדורים של פטל החלו להימזג בחיוורונה, מושחים אודם בפניה הצעירות מאוד.

"בכל־זאת?" למה הוא מתעקש, למה הוא לא מניח לה.

"קפה? אם יש לך מספיק".

צחק. "יש לי. אני שותֶה אספרסו, זה טוב לך?"

"כן. תודה". כמעט לא שמע את קולה. הוא קם והתחיל להכין את הקפה. האט את תנועותיו. האם היא מביטה עליו? היתה לו מכונת אספרסו, והוא הקפיד לקנות תערובת של קפה טרי. הוא שב עם שני ספלים, חלב בקנקן, סוכר וכמה עוגיות. הניח את הספל קרוב אליה, ואז הגיש לה את הסוכר ואת החלב. מבטה חיפש אותו, כך חשב, כשואל אם מותר לה.

"את ממתיקה עם סוכר?" מבטה נעשה זגוגי ושטוח.

העמיס סוכר בכפית, והיא הינהנה. עוד אחת? כפי הנראה כן. חלב? עוד יותר מבוישת, כן.

שְׁתִי, סימן לה. נטלה את הספל בשתי ידיה, וראה שהיא נותנת לחום להיספג בה. שהיא מרפה. הוא לקח עוגייה והחל ללעוס. קולות הלעיסה נשמעו בבירור. רצה לחדול, אבל ראה שהיא נתפסת בלעיסתו, מקשיבה. כנראה חדל ללעוס, והיא נרעדה.

"החדר בסדר?" ראה שלא הבינה על מה הוא מדבר. "אני מתכוון, החדר כאן, שהראו לך מקודם".

"אה, כן, אני חושבת".

"את צריכה אולי משהו, ספרים, דפים, צבעים?" לא ענתה. "אנה?" פניה הוצפו דם לבן. מוזרה מאוד. מדוע מוזרה עדיין לא ידע לומר, רק שהמלה הזאת עלתה בו שוב ושוב. ויפה, כן, ועדינה. לא, לא עדינה. למה הוא חושב שהיא עדינה. מדוע טקסטורה כזו או אחרת של בשר תתגלה במלה הספוגה ערך מוסרי של נטיית נפש? עורה דק ורגיש. לא עדינה אלא שברירית. שברירית היא מלה נכונה. מתארת ולא מפרשת. ואז שם לב שמבטה דואג.

"אנה?"

"אני... מה שאתה רוצה".

האם אפשר לדעת משהו על מישהו? תהה. אוויר ועוד אוויר בינינו, לעולם לא אדע דבר על שום דבר. הוא אחז בספל הקפה. אצבעותיו התחממו, ומהן הלאה דרך הנימים והוורידים והעצבּים פנימה. שמע את הדופק והתנחם. עצם את עיניו, אבל פקחן מיד. האם עבר זמן?

הנערה הזאת היא אי של חרדה. רוך עלה בו לפתע ומיתן את העצב. שם לב שפניה שעוותיות. יונקת את עצמה פנימה, מנסה לא להיות. האם מבטו הוא שמשפיע עליה ככה? עלי להשתדל לא להביט עליה ישירות, או להביט מבלי להיות נוכח. האם זה אפשרי?

בזווית העין נדמה לו שהיא נראית פתאום פחות קפואה. היא הרימה את הכוס ולגמה מן הקפה בחשש, אבל בהתמסרות. נזכר בתצלום של האֵם בעיתון. לא היה שום דמיון. זכר את הגסות של הדמות בתמונה. ואילו זו שלפניו, כמו תתפורר למגע יד. אני שוכח מי הקורבן כאן, חשב, מי המתה ומי החיה.

דפיקה על הדלת תלשה אותו מחולמנותו.

אייל נכנס עם ערמת תיקים ומבט חקרני. "כן?" אמר אדם בחוסר־סבלנות.

"אני מבקש סליחה, אבל..." ואז רמז לו בעיניו שמחכים לאדם אנשים בחוץ.

"תודה", אמר אדם בזעף, אבל מיד חש אי־נוחות על כעסו. הרי שוב איחר, ומן־הסתם היה עליו לשוחח עם אייל לפני פגישתו המיידית עם אנה הרסט, להתעדכן בנעשה. הוא לא מתפקד בזמן האחרון, ומזלו שאייל וגברת דהאן כאן, והם עושים הכל.

"תודה", אמר שוב. אייל הינהן ויצא.

"אנה?" לקח זמן עד שנחלצה מפנימיותה, "הגעתי היום מאוחר, ויש כמה דברים שאני צריך לעשות עכשיו. גברת דהאן, שתיכף אציג אותה בפנייך, תיקח אותך בחזרה לחדר שלך, ותוכלי לנוח שם. אבל עוד אהיה במחלקה כמה שעות, אם תרצי משהו, בסדר?"

עיניה מרוקנות שוב, אבל היא לא נראתה נרעשת כמו קודם, רק שקטה מאוד, ואבודה.

"אנה, אנסה לראות אותך כמה שיותר, זה בסדר?"

"כן", משכה בכתפיה.

"אבל אם את רוצה לומר לי משהו, כל דבר, בכל זמן, תכתבי לי, או תבקשי מהאחות התורנית להתקשר אלי. אודיע בדלפק שזה אפשרי". לא ידע למה הוא אומר לה את הדברים האלה.

"בסדר", אמרה לו במין לחישה, ואז הוסיפה, "אז ללכת?"

"לא, לא, את יכולה לגמור לשתות וקחי עוגייה". היא המשיכה לשתות בדממה ואכלה עוגייה. כאילו קיבלה זכות לנוח, חשב, עד שתיגמר העוגייה.

היא לובשת חולצה ארוכה ועליה מין ז'קט עם כיסים רחבים, הבחין. אותו ז'קט שלבשה גם בבית־המשפט, זכר.

"בואי", אמר, והיא קמה. שמר ממנה מרחק כי ראה שכך היא צריכה, וליווה אותה לחדרה. כשהגיעו, סימן לה, והיא נכנסה. "גברת דהאן", קרא מפתח החדר, "את מוכנה לבוא רגע?"

היא נראית עייפה, חשב כשהגיעה. חייך אליה והיא אליו.

"גברת דהאן, זו אנה".

"שלום", אמרה וחיוכה התרחב, "בואי". היא לקחה את ידה של אנה, שנסוגה מעט אך לא נשמטה.

היא יודעת את תפקידה, חשב, ואז נזכר שיש לו פגישה עם יועץ ארגוני שמגיע להציג בפניו מודל שיעזור להם לייעל את המחלקה, ואולי לכך רמז אייל. חש יגע, ואמר לעצמו שזה יעבור איכשהו, וחשב כמה הכל כאן בעבודה רחוק וסתמי, ותהה אם פעם היה אחרת, וידע שבטח כן, אחרת איך היה מגיע להיות בעל סמכות כזאת שקיבל על עצמו. עוד ראה אותן נכנסות לחדרה של אנה ונסוג.

אדם הקשיב ליועץ מבלי לשמוע, והינהן. אני יעיל, חשב לעצמו. והיועץ שאל, "הכל בסדר?" אדם חייך מוכנית ואמר, "כן".

לפני שנפרדו קבעו פגישה נוספת. רגע לפני שיצא עצר היועץ והביט על אדם. אדם ידע שהאיש הזה, שהוא לא טרח לזכור את שמו, רואה אותו מקצה לקצה. לאחר שיצא חפן את פניו בכפותיו. אילו יכולתי לפתוח את החלון ולקפוץ ולעוף מעל לעננים, חשב ונזכר באיקרוס, שלמרות דברי אביו דדלוס, טס אל השמש בעזרת כנפי הדונג שהמציא אביו. ערגה מוזרה עברה בו.

מלכיור אמר לו היא תגיע אליך, והיא הגיעה. ומלכיור נעלם מחייו, כי כעת אין משפט ללכת אליו, ואיך אם כן יפגוש אותו? כמה טיפשי הכל. ריקנות ליפפה את האיברים, נספגה לאט.

לאן ילך. לא רצה לשוב הביתה.

הביתה, גיחך. עד כמה המקום שהוא חי בו לא קשור לאינטימיות ולשייכות שבמלה הביתה. והאם היה לו פעם בית שניתן לומר עליו "הביתה". פעם אמר לו פְּיֶר, חזור הביתה, אדם שלי.

באחד הערבים הודיע אדם שהחליט לעבור לגור מחוץ לבית. מצא דירה זולה ליד האוניברסיטה, במחיר של חדר במעונות. פני ארנסט נפלו. גופו של אדם התקשח. למה הוא עושה לי את זה, למה אני חייב להרגיש אשם, למה אם אני של עצמי ולא מוּתך בין חרכיו, אני פוצע אותו. "מה אתה רוצה ממני", צעק, "למה אתה חונק אותי". ארנסט החל לבכות, ואדם שנא אותו ובכה אף הוא. ארנסט יצא, ואדם אמר, "אל תלך, אל תברח, אל תשאיר אותי כאן לבד". ואולי לא אמר זאת בקול. הוא חפן את ראשו, לחץ ולחץ ולחץ על הרקות, ידיו מאוגרפות והדם מתוח בהן אדום וחם ותיכף יפרוץ את העור ויֵצא. אבל אז הרגיש בידיו של פְּיֶר, גדולות ורקומות ורידים וחרושות רוך, מונחות עליו.

"שוב הביתה, אדם שלי", אמר לו. הדמעות ירדו על פניו של אדם גדולות ומלוחות. האם גם פְּיֶר אומר לו שלא יעזוב? שאל אותו.

"לא, לא. לך", הסביר פְּיֶר, "לך ותהיה מי שאתה, ותגור איפה שאתה חייב, רק שוב הביתה", אמר וחיבק אותו. אדם אהב את האיש הזה יותר מכל דבר אחר בחייו.

פְּיֶר, ארנסט, מלכיור, כל הזקנים האלה. אטלפן אל מלכיור, חשב, למה לא. מה כבר יקרה? קולו יהיה סגור אלי? אגלה שטעיתי והוא לא מבקש קִרבה? אז מה. אם לא אבדוק ולא אסתכן בטעות, רק אאבד אותו שוב, כמו אז, כשברחתי בלי לִרְצות, כפוי וטיפש. אבל ידו כמו סירבה לאחוז בטלפון הנייד, והאוויר בין המחשבה לפעולה היה רב מדי. כי יש דברים שאי־אפשר לעשות, אפילו שבאי־עשייתם נשרפים החיים ומתכלים. היה לו חם פתאום. אלך לבית־קפה. אשתה, אוכל משהו.

הוא יצא מחדרו וחיפש בעיניו את גברת דהאן. משלא ראה אותה, ניגש לדלפק והודיע שאם אנה הרסט תבקש אותו, יש לטלפן אליו הביתה ולהשאיר הודעה. האחות פערה עיניים באי־אמון ואמרה, "לטלפן אליך?" הרגיש במבטה התמה.

זמן־מה נסע ללא מטרה, עד שמצא את עצמו פונה ימינה לשדרות רוטשילד. בפינת בלפור מצא במפתיע חנייה. החל ללכת ברחוב בלפור, וכשחלף על־פני רחוב אחד העם הבחין בבית־קפה חדש. מיהר להיכנס. לאחר שהזמין בירה וכריך הוציא פנקס ואת החומר על אנה הרסט, שאת רובו כבר קרא, והניח על השולחן. הביט רגע סביב, ואז כינס את עצמו וגמע מן הבירה שהוגשה לו.

אשאיר את הזולת בקצה התודעה, חשב, לא יותר מכתמי צבע וצליל. עימעם את עיניו עד שאיבד החוץ את מתאריו, ועולמו שלו נפתח כמו חדר גדול ומואר.

יש לו כושר ריכוז מדהים, נאמר עליו שוב ושוב. נהג לשרטט קו של שקט סביבו. המחשבות זקופות וצלולות. כך פתר כל דבר שהונח לפניו, למד למבחנים וביצע מטלות, והבריק.

הוא הניח את אנה הרסט בחדר הפנימי, יושבת על כיסא, והביט עליה. וראה. בבת־אחת ידע את כובד עולמה.

כאב החל עולה בו בקצוותיו, בשערות שעל העור, לאט ועמוק. כאבה. אלוהים, כמה כואב לה. גודש סמיך שהתפשט עלה והציף, כמו היתה בתוכו. הניף ידו למלצרית וביקש לשלם, אסף את חפציו לתיקו, שילם, יצא מבית־הקפה והחל לצעוד מהר. בדיזנגוף סנטר עצר. החליט ללכת לסרט. "הנערה ללא גוף".

"הסרט התחיל לפני חצי שעה", אמר לו הסדרן המופתע.

"לא נורא", אמר ונכנס.

על המסך מתנים אהבה. נשיפות. רוב היושבים באולם היו אנשים מבוגרים. מי שפנוי בשעות האלה. התיישב אף ה