הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.5 ממוצע
1
2
2
2
3
0
4
2
5
5
4
מלחמת הנפילים 3: אסון

מלחמת הנפילים 3: אסון


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.5 ממוצע
1
2
2
2
3
0
4
2
5
5
4

במקום 49 

34.3 

במקום 49 

34.3 

סדרה:‎ מלחמת הנפילים - 3
גודל (עמ'): 342
מו"ל: אופוס

תקציר

ברגע שבו האיר האסון את השמים באורו האדום, נולדו הנפילים. גורלו של דייוויד קשור לאותם יצירי אופל מאז אותו לילה היסטורי. לב-פלדה הרג את אביו. קרב-אש גנבה את לבו. וכעת שליטה הפכה את בעל בריתו הקרוב ביותר לאויבו המסוכן ביותר.

דייוויד ידע מהו סודו של פרופ והסתיר אותו בשעה שמנהיג הנוקמים נאבק בהשפעות שהשפיעו עליו כוחותיו, אבל המאבק נגד אבדון בעיר בבילאר גבה ממנו מחיר כבד, והוא לא הצליח להחזיק עוד מעמד. פרופ אימץ את נתיב האפלה. הוא נעלם באותם צללים שבלעו את שאר הנפילים, ונראה שאין משם דרך חזרה...
אבל זוהי טעות.

הנפילים יכולים למצוא גאולה – מייגן הוכיחה את זה. הם לא אבודים. לפחות לא לגמרי. ודייוויד מטורף מספיק לנסות להילחם בנפיל החזק ביותר עלי אדמות כדי להחזיר את חברו הטוב אל האור. או למות.

זהו החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית "מלחמת הנפילים", סדרת הנוער של ברנדון סנדרסון, המחבר רב-המכר של סדרות "הערפילאים" ו"גנזך אורות הסער", ושל סיומה המצליח של סדרת "כישור הזמן". הספר הפך מיד עם צאתו לרב-מכר בינלאומי, וזכויות הצילום שלו נמכרו לתעשיית הקולנוע.

המשך קריאה
  • ISBN: 348-7152
  • גודל (עמ'): 342
  • מו"ל: אופוס
  • יצא לאור ב-: 26/12/2017
  • שם המחבר: ברנדון סנדרסון
  • תורגם ע"י: צפריר גרוסמן

פרק 1

השמש הציצה מעל האופק כמו ראש של פרת ים רדיואקטיבית ענקית. התכופפתי והסתתרתי דווקא על העץ, מכל המקומות שבעולם. שכחתי איזה ריח מוזר יש לדברים האלה.

“אנחנו בסדר?״ לחשתי בקשר. במקום להשתמש בניידים, הסתמכנו על מכשירי קשר ישנים שהרכבנו על אוזניות. שמעתי רעש ורחש בקשר כשדיברתי. טכנולוגיה פרימיטיבית, אבל הכרחית למשימה הזאת.

“חכה רגע״, אמרה מייגן. “קודי, אתה במקום?״

“בטח״, נשמעה התגובה, מתובלת במבטא דרומי. “אם מישהו ינסה לעקוף אותך, מתוקה, אני אכניס לו כדור ישר לתוך האף״.

“איכס״, אמרה מיזי בקשר.

“אנחנו יוצאים בעוד חמש דקות״, אמרתי ממקומי. קודי כינה את המקום שהייתי בו “עמדת העץ״, כיסא שנקשר בגובה עשרה מטרים במעלה עץ בוקיצה. לפני שנים, השתמשו ציידים במתקנים כאלה כדי להסתתר מטרפם.

הנחתי את הגוטשלאק שלי — רובה סער צבאי חדשני — על כתפי וכיוונתי מבעד לעצים. בדרך כלל במצבים כאלה עומד נפיל בין הכוונות: אחד האנשים בעלי כוחות-על שמאיימים על העולם. אני אחד הנוקמים. אני והאנשים השייכים לקבוצה הזאת הקדשנו את חיינו לחיסול הנפילים המסוכנים האלה.

לרוע המזל, לפני חודשיים הפסיקו חייהם של הנוקמים להיות הגיוניים. המנהיג שלנו, פרופ, היה נפיל בעצמו — והוא נלכד בתחבולה זדונית וסבוכה של אחת מיריבותיו, שחיפשה לעצמה יורש. כוחותיו השתלטו עליו והוא עזב את האימפריה של שליטה בבבילאר, אבל הוא לקח איתו את הכוננים הקשיחים שעליהם כל הרשימות והסודות. מטרתנו היא לעצור אותו. וזה הוביל אותנו לכאן.

אל הטירה הגדולה.

ברצינות. טירה. חשבתי שיש טירות רק בסרטים ישנים ובארצות רחוקות, אבל כאן מולנו עמדה טירה, נסתרת ביערות של וירג׳יניה המערבית. ואף שהיו בה שערי מתכת חדישים ומערכת אבטחה משוכללת, המקום נראה כאילו עמד כאן זמן רב עוד לפני שאסון הופיע בשמים — טחב כיסה את האבנים ושרכים התפתלו במעלה החומות החבוטות.

האנשים שחיו לפני בוא האסון היו מוזרים. הם גם היו מגניבים — מוצג א׳: טירה — אבל בכל זאת די מוזרים.

הסטתי את מבטי מהכוונת והבטתי לכיוונו של אברהם, שהסתתר בעץ קרוב. יכולתי להבחין בו רק כי ידעתי בדיוק להיכן להסתכל. החליפה השחורה שלבש נטמעה היטב בין צללי הבוקר, ולדברי המודיע שלנו זה היה המועד הטוב ביותר לתקוף את המקום המסוים הזה: טירת שוברנט, המוכרת גם בשם מפעל נץ-אביר. המקור הראשי של העולם לטכנולוגיה מבוססת-נפילים. השתמשנו בכלי הנשק ובטכנולוגיה שלהם כדי להילחם בלב-פלדה ולאחר מכן בשליטה.

עכשיו אנחנו עומדים לשדוד אותם.

“כולם כיבו את הניידים שלהם?״ שאלתי בקשר. “הוצאתם את הסוללות?״

“שאלת אותנו כבר שלוש פעמים, דייוויד״, השיבה מייגן.

“תבדקו בכל זאת״.

כולם אישרו שהם עשו זאת, ואני נשמתי עמוק. למיטב ידיעתי, היינו תא הנוקמים האחרון. חודשיים ועדיין לא היה כל סימן לטיה, ומשמעות הדבר שהיא ככל הנראה מתה. וזה הפך אותי למנהיג — אף-על-פי שהתפקיד הגיע לידיי רק בלית ברֵרה. אברהם וקודי צחקו כששאלתי אם הם רוצים אותו, ואילו מיזי התקשחה כמו קרש וכמעט נחנקה.

עכשיו הוצאנו לפועל את התוכנית שלי. התוכנית המטורפת, המטופשת והמדהימה שלי. למען האמת, כמעט עשיתי במכנסיים.

השעון שלי זמזם. הגיע הזמן.

“מייגן״, אמרתי בקשר, “עכשיו תורך״.

“יוצאת לדרך״.

הנחתי שוב את הרובה על כתפי והבטתי מבעד לעצים אל המקום שממנו מייגן תתחיל את המתקפה שלה. הרגשתי עיוור. בעזרת הנייד שלי יכולתי להשתמש במצלמה של מייגן כדי לעקוב אחר המתקפה שלה, או שיכולתי להעלות מפה מקומית ולצפות בנקודות המסמלות את אנשי הצוות שלי. אבל הניידים שלנו יוצרו ושווקו על-ידי נץ-אביר — שתחזקו גם את רשת האבטחה שעליה הם פעלו. חשבתי שאם נשתמש באותה הרשת כדי לתקוף את המתקן של נץ-אביר זה יהיה חכם כמו להשתמש במשחת שיניים בתור רוטב לסלט.

“פועלת״, אמרה מייגן, וכעבור זמן קצר הרעידו שני פיצוצים את האוויר. הסתכלתי מבעד לכוונת וראיתי את ענני העשן מיתמרים אל השמים, אבל לא ראיתי את מייגן, שהייתה בצד השני של הטירה. המשימה שלה הייתה לתקוף חזיתית והפיצוצים האלה היו רימונים שהיא השליכה על השער הראשי.

המתקפה על מפעל נץ-אביר הייתה כמובן מעשה התאבדות ברור. כולנו ידענו את זה, אבל היינו נואשים, המשאבים שלנו הידלדלו כמעט לגמרי, וכמו כן ג׳ונתן פדרוס רדף אותנו. נץ-אביר סירבה לספק לנו ציוד ולא השיבה כלל לבקשות שלנו.

האפשרויות שלנו היו לנסות לתקוף את פרופ בלי שום ציוד, או לבוא לכאן ולראות מה אפשר לגנוב. זאת נראתה האפשרות הטובה יותר מבין השתיים.

“קודי?״ שאלתי.

“היא בסדר גמור, בחור״, הוא ענה ברשת הקשר הרועשת. “זה נראה בדיוק כמו הסרט הזה. הם שחררו כמה רחפנים מיד אחרי הפיצוצים״.

“חסל אותם ככל שתוכל״, אמרתי.

“קיבלתי״.

“מיזי?״ אמרתי. “תורך״.

“אחלה״.

היססתי. “אחלה? זאת איזו מילת צופן?״

“אתה לא מכיר... לעזאזל, דייוויד, לפעמים אתה ממש מרובע״. המילים שלה הודגשו בסדרת פיצוצים נוספת, הפעם חזקים יותר. העץ שלי רעד מגלי ההדף.

לא נזקקתי לכוונת כדי לראות את העשן מיתמר מימיני, לצד הטירה. זמן קצר אחרי הפיצוץ, הגיחה מהחלונות קבוצת רחפנים בגודל של כדורי סל — חלקים ומתכתיים ועל גבם מסתובבים מדחפים — וטסה לכיוון העשן. מתוך הכוכים האפלים הגיחו מכונות גדולות יותר, מגושמות וגודלן כגודל בני אדם. כל אחת מהן אחזה רובה בזרועה והן נעו על מסילות במקום על גלגלים.

עקבתי אחריהן בעזרת הכוונת כאשר הן התחילו לירות לכיוון היער, שם מיזי שתלה זיקוקים בתוך דליים כדי שישמשו מקורות חום מזויפים. מכונות ירייה שהפעלנו מרחוק העצימו את האשליה שמסתתרת שם חולייה גדולה של לוחמים. וידאנו שכל היריות יכוונו כלפי מעלה. לא רצינו שאברהם יילכד באש צולבת כאשר יגיע תורו.

מערכת ההגנה של נץ-אביר פעלה בדיוק כפי שראינו בסרט שהמודיע שלנו סיפק לנו. איש מעולם לא הצליח לחדור למקום, אבל רבים ניסו לעשות זאת. קבוצה אחת, כוח צבאי מנאשוויל, צילמה את המשימה שלה בווידיאו, והצלחנו להשיג את הצילומים מאותה מתקפה. ככל שיכולנו לנחש, רוב הזמן הרחפנים האלה סיירו בתוך המסדרונות. אבל עכשיו הם יצאו להילחם.

עם קצת מזל, זה יאפשר לנו פתח חדירה.

“בסדר, אברהם״, אמרתי בקשר, “הגיע תורך. אני מחפה עליך״.

“יצאתי״, אמר אברהם בשקט. האיש הזהיר, כהה העור, החליק על כבל דק ממושבו על העץ, ואז חמק בדממה על קרקעית היער. אף שזרועותיו וצווארו היו עבים, אברהם נע בזריזות מפתיעה כאשר הגיע אל החומה שעוד הייתה עטויה בצללים באור השחר. חליפת החדירה ההדוקה שלבש תסווה את סימני החום שלו, כל עוד משבשי החום שעל חגורתו פועלים.

המשימה שלו הייתה לחמוק לתוך המפעל, לגנוב את כלי הנשק והטכנולוגיה שניתן למצוא שם ולצאת בתוך חמש-עשרה דקות. היו לנו מפות בסיסיות שקיבלנו מהמודיע, והוא טען כי המעבדות ומחלקות הייצור בקומה התחתונה של הטירה מלאות בדברים טובים שרק מחכים שייקחו אותם.

הסתכלתי באברהם בחשש מבעד לכוונת — הפניתי אותה ימינה ממנו כדי שאם אפלוט כדור במקרה, לא אפגע בו — על מנת לוודא שאף אחד מהרחפנים לא הבחין בו.

הם לא הבחינו בו. הוא השתמש בכבל הקשור לחגורתו כדי להגיע אל ראש החומה הנמוכה, ואז בכבל נוסף כדי להגיע אל גג הטירה. הוא הסתתר ליד אחד הביצורים בזמן שהכין את המהלך הבא שלו.

“יש פתח מימינך, אברהם״, אמרתי בקשר. “אחד הרחפנים הגיח מחור מתחת לחלון במגדל הזה״.

“אחלה״, אמר אברהם, המילה נשמעה מוזרה מאוד כשיצאה מפיו במבטא צרפתי חלקלק.

“בבקשה אל תגידו לי שזאת מילה אמיתית״, אמרתי, ואז הרמתי את הרובה ועקבתי אחריו כאשר התקדם לעבר הפתח.

“למה שזאת לא תהיה מילה אמיתית?״ שאלה מיזי.

“היא פשוט נשמעת מוזרה״.

“והדברים שאנחנו אומרים לא מוזרים? ‘לעזאזל׳? ‘סלונצי׳?״

“אלה מילים רגילות״, אמרתי. “הן לא מוזרות בכלל״. רחפן התעופף בקרבת מקום, אבל למרבה המזל החליפה שלבשתי הסוותה את סימני החום שלי וטוב שכך, מכיוון שלא היה נעים ללבוש את הבגדים האלה שהזכירו מאוד בגדי צלילה. אבל החליפה שלי לא הייתה גרועה כמו זו של אברהם, מכיוון שלו הייתה גם מסכה. עבור הרחפן אני אהיה נקודת חום קטנה, כמו סנאי או משהו כזה. סנאי מאוד מאוד קטלני.

אברהם הגיע אל הכוך שאליו כיוונתי אותו. לעזאזל, האיש הזה ידע איך לחמוק. ברגע שהסבתי ממנו את המבט איבדתי אותו, והתקשיתי למצוא אותו שוב. הוא בטח עבר אימונים של כוחות מיוחדים.

“לרוע המזל יש שם דלת״, אמר אברהם מהכוך שלו. “היא כנראה נסגרה אחרי שהמכונות יצאו. אנסה לפרוץ את הדלת ולחדור פנימה״.

“יופי״, אמרתי. “מייגן, הכול טוב אצלך?״

“אני חיה״, היא אמרה בקול מתנשם. “לעת עתה״.

“כמה רחפנים את רואה?״ שאלתי. “הם כבר הוציאו את הגדולים? את יכולה —“

“אני קצת עסוקה, ברכיים״, היא קטעה את דבריי.

הרפיתי מהעניין והאזנתי בחשש לקולות הירי ולפיצוצים. רציתי להיות בכל המהומה הזאת, לירות ולהילחם בעצמי, אבל לא היה בכך היגיון. אני לא הייתי חמקן כמו אברהם או... טוב, בן אלמוות כמו מייגן. העובדה שיש לי נפילה כמותה בצוות הייתה יתרון. הם יכלו לעשות את זה. תפקידי כמנהיג היה להישאר מאחור ולקבל את ההחלטות הקשות.

פשוט גועל נפש.

ככה הרגיש פרופ במהלך המשימות שהוא פיקד עליהן? הוא בדרך כלל לא השתתף בתקיפות, והוביל אותנו כשהוא מאחורי הקלעים. לא הבנתי עד כמה קשה זה יהיה. טוב, אם יש משהו שלמדתי בבבילאר הוא שאסור לי לתת לראש שלי לחשוב בפזיזות. אני צריך רק... לתת לחצי ראש לחשוב בפזיזות. רק לסנטר אולי?

לכן חיכיתי בזמן שאברהם מילא את משימתו. אם הוא לא יצליח להיכנס בקרוב, אצטרך לבטל את המשימה. ככל שזה יימשך זמן רב יותר, כך יגברו הסיכויים שהאנשים המסתוריים שהפעילו את המפעל יגלו שה״צבא״ מורכב רק מחמישה אנשים.

“מה המצב, אברהם?״ אמרתי.

“אני חושב שאני יכול לפתוח את זה״, הוא אמר. “עוד קצת זמן״.

“אני לא...״ השתתקתי. “רגע אחד, מה זה היה?״

נהמה נשמעה בקרבת מקום. בחנתי את השטח שמתחתיי והופתעתי כשראיתי את קרקעית היער מתקפלת. עלים וטחב נסוגו וחשפו דלת ממתכת. קבוצה נוספת של רחפנים יצאה ממנה וחלפה על פני העץ שלי.

“מיזי״, לחשתי לתוך מיקרופון האוזנייה. “רחפנים נוספים מנסים לאגף אותך״.

“באסה״, אמרה מיזי. היא היססה לרגע. “אתה יודע —“

“כן, אני מכיר את המילה הזאת. את צריכה לעבור לשלב הבא״. הבטתי מטה אל הפתח שעמד להיסגר. “תתכונני, נראה שלמפעל יש מנהרות שיוצאות ממנו אל היער. הם ינסו לשלוח רחפנים ממקומות לא צפויים״.

הדלת מתחתיי נעצרה במצב סגור למחצה. הזעפתי פנים ורכנתי למטה כדי לראות טוב יותר. נראה שאדמה וסלעים נפלו לתוך אחד מגלגלי השיניים של הדלת. זאת ככל הנראה הבעיה כשאתה מסתיר את הכניסה שלך באמצע יער.

“אברהם״, אמרתי בהתרגשות לתוך האוזנייה, “הפתח כאן נתקע. אתה יכול להיכנס מכאן״.

“אני חושב שזה יהיה קשה״, הוא אמר וכשהבטתי לכיוונו הבחנתי בשני רחפנים שנסוגו אחרי כמה פיצוצים שמיזי הפעילה. הם ריחפו ליד המקום שאברהם היה בו.

“לעזאזל״, לחשתי ואז הרמתי את הרובה ויריתי בשתי המכונות. הן נפלו. היו לנו קליעים שחשמלו מכשירים אלקטרוניים בשעת הפגיעה. לא ידעתי איך הם פועלים, אבל כדי לשלם עליהם נזקקנו כמעט לכל הכסף שהצלחנו להשיג אחרי שמכרנו את החפצים שלנו, לרבות המסוק שבעזרתו קודי ואברהם נמלטו מניוקאגו. הוא ממילא היה בולט מדי.

“תודה על העזרה״, אמר אברהם כאשר הרחפנים התרסקו.

מתחתיי, גלגלי השיניים של הדלת חרקו זה כנגד זה וניסו לסגור את הדלת בכוח. הדלת זזה עוד כמה סנטימטרים.

“הדלת עומדת להיסגר בכל רגע״, אמרתי. “תגיע לכאן מהר״.

“חמקנות היא לא התקדמות מהירה, דייוויד״, אמר אברהם.

הבטתי בפתח. ניוקאגו אבדה לנו. פרופ כבר תקף אותה ושדד את כל בתי המילוט שלנו. בקושי הצלחנו להוציא את אדמונד — עוד אחד מבעלי בריתנו מקרב הנפילים — למקום מסתור בטוח.

אנשי ניוקאגו היו מבועתים. המצב בבבילאר לא היה טוב יותר: היו לנו רק מעט משאבים שם, והחיילים של שליטה שמרו על העיר ושירתו כעת את פרופ.

אם השוד הזה ייכשל, נהיה מרוששים לחלוטין. נצטרך למצוא לעצמנו איזה מקום מחוץ למפה כדי שנוכל לנסות לשקם את עצמנו בשנה הקרובה, וזה יאפשר לפרופ להמשיך במסע ההרס שלו. לא ידעתי בוודאות מה המטרה שלו, למה הוא עזב את בבילאר בחופזה, אבל היה לי ברור שיש לו תוכנית. ג׳ונתן פדרוס, שהכוחות שבתוכו הכניעו אותו, לא יסתפק בישיבה ובשליטה באחת הערים. היו לו שאיפות גדולות.

הוא כנראה הנפיל המסוכן ביותר שהעולם ידע מעולם. הבטן שלי התכווצה רק מהמחשבה על כך. לא תהיה הצדקה לעוד עיכובים.

“קודי״, אמרתי. “אתה יכול לחפות על אברהם?״

“רק רגע״, הוא אמר. “כן, הוא על הכוונת שלי״.

“יופי״, אמרתי. “כי אני נכנס פנימה. הפיקוד שלך״.