הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
4
8
מלאכים מעל העיר

מלאכים מעל העיר


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
4
8
35 
35 
גודל (עמ'): 500
מו"ל: יהלומים

תקציר

משהו אפל קורה ברחובות לוס אנג׳לס מדי לילה. משהו שד״ר דנה גורדון, ישראלית בתכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה, לא מצליחה להבין. מדי לילה מגיעות לסִּפו של חדר המיון בבית החולים שבו היא מתמחה, נשים פגועות בדרגות פציעה שונות, אשר קיבלו טיפול מקדים ולעתים מציל חיים ברחובות בידי זר מסתורי.

המטופלות קוראות לו המושיע. הצוות הרפואי קורא לו באטמן, כי הוא מסתובב ברחובות העיר האפלה, מגן על החלשים ונוקם ברעים. מי אתה, המושיע המסתורי? גם דנה רוצה לדעת, והיא לא תוותר עד שהיא תגלה.

ד״ר תומר קליין עצר הכול ונסע לארצות הברית בחיפוש אחר איילת, חברת ילדות ואהובתו לשעבר. החקירה של תומר מביאה אותו אל המקומות החשוכים ביותר שיש ללוס אנג’לס להציע ועורכת לו היכרות אישית עם הרוע בהתגלמותו. לתומר יש משימה והוא נחוש בדעתו לבצע אותה, אך שום דבר לא מכין אותו לרגע שבו דנה נכנסת לחייו.

מלאכים מעל העיר הוא ספרה השביעי של סופרת רבי המכר, שרון צוהר.

ספריה הקודמים, אהבה בין הגלים, חסר מנוחה, מהלך מסוכן, דד ליין, על המסלול וכשהגלים מתחזקים, יצאו גם הם בהוצאת יהלומים ודורגו כולם ברשימות רבי המכר

  • ISBN: 3-09-2018-25
  • גודל (עמ'): 500
  • מו"ל: יהלומים
  • יצא לאור ב-: 03/07/2018
  • שם המחבר: שרון צוהר
  • זמין להשאלה: כן

 

-1-

דנה

קול צעדיי המהירים מהדהד ברחוב הרטוב המוכתם בשלוליות דלוחות, שאריות מהגשם ששטף את העיר בשעה האחרונה. ההד חוזר אליי מקירות הבניינים, מעצים את עובדת היותי לבד ברחוב חשוך ומפחיד באחת השכונות הפחות מסבירות פנים בלוס אנג׳לס.

סירנה מייללת במרחק. אירוע שגרתי בעיר הזאת. כשאני לבד ומפחדת, כל סירנה חלשה הופכת לרעש מהדהד ומאיים, בדיוק כמו רעש הצעדים שאני שומעת מאחוריי.

אני עוצרת לרגע. איני שומעת דבר למעט קללות נמרצות בהיספנית הבוקעות מאחד החלונות שמעליי וקולות ניפוץ של זכוכית. אני מחדשת את צעדיי במהירות ומתקדמת הלאה.

כלב רחוב, שפרוותו המדובללת מרוחה בבוץ, פורץ מסמטה חשוכה וחולף על פניי, זנבו בין רגליו, נבהל ממני לא פחות משאני נבהלת ממנו. הוא חוצה את הכביש הדומם וממהר להיצמד אל קיר הבניין מעברו השני של הרחוב, נבלע בין הצללים המאיימים.

קבצן מכוסה בעיתונים שוכב צמוד לקיר לבנים מרוסס בגרפיטי על שמיכת צמר מזוהמת. כשאני חולפת על פניו, ידו המקומטת נשלחת לתפוס בקרסולי. למגע ידו אני נרתעת באימה, מהדקת את המעיל לגופי וקוברת את סנטרי עמוק בחזי. אני מגבירה את מהירות צעדיי עד שאני כמעט רצה. ידי, התחובה בכיס מעילי, אוחזת בתרסיס גז הפלפל שלי, מוכנה לפעולה כמו בימים שהייתי בצבא ונאלצתי להמתין לאוטובוסים בטרמפיאדות מרוחקות.

אבל אני כבר לא בצבא, וזה לא כביש נידח ביהודה ושומרון או בשטחי הרשות הפלסטינית; זה רחוב באחת השכונות הקשות של לוס אנג׳לס, שכונה שאדם שפוי לא היה מעיז להסתובב בה באחת בלילה לבד, בטח לא אישה. אבל אני, ברגע של שיקול דעת מוטעה, כשגיליתי שהפסדתי את האוטובוס האחרון הביתה אחרי משמרת מתישה, החלטתי ללכת ברגל כמה רחובות. איזו טעות.

נראה לי שדמות חומקת מבין הצללים שמאחוריי ואני מצטמררת, מפחדת להביט לאחור, מתפללת שאגיע כבר לפינת הרחוב, שבה עמודי התאורה עדיין לא שבורים, ואז אהיה כבר כמעט בבית.

חבורה של שלושה גברים ואישה דוברי ספרדית באה מולי. הגברים צוחקים בגסות. הבחורה צועדת ביניהם, רזה ונמוכת קומה. על אף הקור מכסים את רגליה הצנומות רק מיני קצרצר ונעלי עקב גבוהות.

כשאני חולפת על פניהם הם אינם מתייחסים אליי, אך האישה נועצת בי את מבטה. מבטינו מצטלבים, ואני מזהה על פניה אומללות, מסכנות ועצבות. חבורה כהה מכסה את לחייה. כשאני מסובבת את ראשי אחריה, אני פוגשת שוב במבטה, מדמיינת שאני שומעת את קריאתה לעזרה, רואה בעיני רוחי את עיניה המתחננות אליי להצלה.

היא רק עוד אחת מאלפי הבחורות המקסיקניות המסתובבות ברחובות האלה. בחורות שמוכרות את גופן עבור מנת סם או מקום לישון בו ללילה. בעבודה יצא לי להיתקל בבחורות רבות כמותה - הן מגיעות אל בית החולים מחוסרות הכרה לאחר שלקחו מנת יתר, או חבולות ומדממות לאחר שחטפו מכות רצח מלקוח או מסרסור, או שהן שרויות בהיפותרמיה לאחר שבהיעדר מקום ראוי לישון בו בחורף הקר הזה, נאלצו לישון ברחובות.

לוס אנג׳לס, עיר החלומות. עיר הניגודים. העיר שבה אפשר למצוא את שדירת וילשיר, את הוליווד, את בוורלי הילס ואת בל־אייר, לצד שכונות מוזנחות, מלאות כנופיות המשליטות טרור בסביבתן ועוסקות בזנות, בהימורים ובפשע.

הבניין שלי שוכן בשכונה שנחשבת טובה, בסמיכות לאוניברסיטה ולבית החולים האוניברסיטאי. רק אלוהים יודע למה הלילה החלטתי שבמקום לחצות את הפארק המפריד בין בית החולים לרחוב שלי ולהגיע ישר לדירה, אלך בדרך הארוכה יותר, דרך השכונות. לא יודעת למה חשבתי שחציית הפארק בשעת לילה מאוחרת מסוכנת יותר ממעבר בשכונה הזאת.

עמודי התאורה לאורך הרחוב מנופצים כולם והרחוב שרוי באפלה מאיימת. נראה שהצל הולך בעקבותיי. הצמרמורת בגבי מתחזקת. אני מבטיחה לעצמי שאם אגיע הביתה בשלום, לעולם לא אלך שוב ברגל מבית החולים בשעות האלה. היה עדיף לו הייתי נשארת לישון בחדר הכוננות הלילה, אבל כשהסתיימה המשמרת רציתי רק להגיע הביתה, להיכנס לאמבטיה ולהירגע. עכשיו אני מבינה שטעיתי.

את חמישים המטרים האחרונים עד הבניין אני גומעת בריצה, מגיעה למדרגות מחוסרת נשימה, מוציאה ביד רועדת את המפתחות ופותחת את דלת הכניסה.

אני בטוחה שעוקבים אחריי, אבל כשאני מסתובבת הצל נטמע היטב בין יתר הצללים. אני נכנסת לבניין במהירות, סוגרת אחריי את הדלת ועולה בריצה במדרגות עד לדירה שלי ושל ג׳יל. אני נועלת את הדלת, מסיטה במהירות את שלושת הבריחים ונשענת עליה בתשישות, מנסה להסדיר את נשימתי. זו הייתה הרפתקה לילית שאין לי כל רצון לחזור עליה לעולם.