הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
מכתבי אבלר ואלואיז
44 

מכתבי אבלר ואלואיז


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2
ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
0
0
44 
44 
תג: מכתבים
גודל (עמ'): 380
מו"ל: מפרשים - מרכז הספר והספריות

תקציר

סיפור אהבתם של אַבֶּלָר ואֶלוּאִיז הוא סיפורם של מורה ותלמידתו בני המאה ה-12 שהתאהבו זה בזה, אך נישואיהם היו הרי אסון ובני הזוג היו לנזיר ונזירה. סיפור אהבתם של בני הזוג הוא אחד מסיפורי האהבה הגדולים של התרבות המערבית. 

 

קובץ המכתבים שהשניים החליפו ביניהם תורגם במרוצת המאות לרוב הלשונות האירופיות והיה מקור השראה למשוררים, סופרים ומחזאים. המקוריות הפורצת את כבלי השיח ודרכי הביטוי שהיו מקובלות באותה תקופה, עומק הרגש והעוצמה הפיוטית הטמונים במכתבים, דיברו אל לבם של קוראים בני דורות רבים, כפי שהם מדברים אל הקורא גם כיום.

 

"זה לא כבר, אהובי, הביא לי מישהו במקרה את מכתב הנחמה ששלחת לידיד. מן השורה הראשונה הכרתי מיד ששלך הוא. מאחר שהכותב כה יקר ללבי, והוא עצמו אבד לי, החלתי לקרוא בו בלהיטות כדי להחיות מעט את דמותו, ולו אך באמצעות המילים", כותבת אלואיז לאבלר אחרי שנים רבות של ניתוק וגעגועים.

 

המכתבים המוגשים לקורא העברי מתורגמים מן המקור הלטיני על ידי פרופ' שולמית שחר שאף צירפה פתח דבר, אחרית דבר והערות, וראו אור לראשונה בעברית בשנת 1997. הם זוכים כעת למהדורה מחודשת, ובפתחה נוסף טקסט מקדים מאת ד"ר יערה שחורי. 

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-231-199-3
  • גודל (עמ'): 380
  • מו"ל: מפרשים - מרכז הספר והספריות
  • יצא לאור ב-: 20/12/2016
  • שם המחבר: אבלר ואלואיז
  • תורגם ע"י: שולמית שחר
  • זמין להשאלה: כן

פתח דבר

אוסף המכתבים הידוע בשם מכתבי אבלר ואלואיז כולל שמונה מכתבים: "מכתב הנחמה של אבלר לידידו", הידוע גם בשם "תולדות האסונות", שהנו אוטוביוגרפיה של אבלר עד שנת 1131 לערך, ואשר בה, כדרכם של מחברי אוטוביוגרפיות, הוא מספר את אשר בחר לספר מתולדות חייו עד אז; שני מכתבים אישיים של אלואיז לאבלר ושני מכתבי תשובה של אבלר להם; ושלושה מכתבים, האחד של אלואיז ושניים של אבלר, שעניינם בתולדות נזירוּת הנשים, בהדרכה רוחנית ובהצעת תקנון למנזר הפָּרַקליטוּס שבו הייתה אלואיז אם המנזר. שלושת המכתבים הללו, המכונים בשם "מכתבי ההדרכה", להבדילם מארבעת ה"מכתבים האישיים", מהווים כשלושה רבעים מכלל האוסף.

מעולם לא היה ערעור על האותנטיות של "מכתב הנחמה של אבלר לידידו". לא כן באשר לחליפת האיגרות בין אלואיז לאבלר. מראשית המאה ה־19 נמצאו היסטוריונים וחוקרי ספרות ימי־הביניים כאחד שעִרערו על האותנטיות של האיגרות, והוויכוח בנדון טרם הגיע לסיומו. אלה הן בקצרה שלוש ההנחות העיקריות שהניחו המערערים (שיש והציגון לא כהנחות כי אם כאמיתות מוחלטות); הראשונה: הטקסט שבידינו הנו רומן שנכתב בז'אנר של חילופי איגרות על ידי אבלר; השנייה: האיגרות המקוריות נערכו ושונו בצורה משמעותית על ידי אלואיז, אחרי מותו של אבלר; השלישית: לפנינו זיוף גמור שנעשה במאה ה־13 על ידי זייפן אחד, או אף כמה זייפנים. הזיוף נעשה על בסיס כמה תעודות אותנטיות ומסורות שבעל פה ונועד להצדיק את הנוהג והתקנון יוצאי הדופן של מנזר הפרקליטוס. ביקורת טיעוני המערערים הפריכה לחלוטין חלק מן הטיעונים, ואלה שלא הופרכו בכל מקרה אינם מהווים הוכחה ניצחת וחד־משמעית לאמיתות הנחותיהם של שוללי האותנטיות של האיגרות. הדעה המקובלת כיום על רוב החוקרים (אך בשום פנים לא על כולם) היא שלפנינו קובץ איגרות אותנטיות, אך האיגרות האלה נבחרו וכונסו על ידי עורך לקובץ בעל מבנה לכיד, וסביר להניח שעברו עריכה מסוימת.1

 

מי היו אבלר ואלואיז?

אבלר היה ללא ספק אחת הדמויות הבולטות ביותר בחיים האינטלקטואליים של המחצית הראשונה של המאה ה־12, התקופה המכונה בשם "רנסאנס המאה ה־12". הוא היה ידוע כפילוסוף, תיאולוג, משורר שחיבר שירי חול וקודש כאחד ומורה שנון, מבריק ומצליח.

חידושו הגדול של אבלר היה בפיתוח הדיאלקטיקה כדיסציפלינה עצמאית בעלת טכניקות המיוחדות לה, וביישום הדיאלקטיקה בדיון בבעיות האמונה, הן בהוראתו והן בחיבוריו התיאולוגיים. הדיאלקטיקה, או תורת ההיגיון, כללה הן את הלוגיקה הלינגוויסטית, כלומר הניתוח הביקורתי של המחשבה על בסיס הביטוי הלשוני, והן את הלוגיקה הפורמאלית, כלומר תיאוריית הסיסטמטיזציה של עובדות ודרך הוצאת המסקנות. אבלר הִרצה על תורת הדיאלקטיקה, יישם את הדיאלקטיקה בהוראת כתבי הקודש, כתב על הדיאלקטיקה ונזקק לה בחיבוריו התיאולוגיים. הוא ראה בה את הכלי לפתרון הבעיות הנובעות מסתירות אמיתיות או מדומות בכתבים שהיוו את הסמכות הדתית (auctoritates), פתרון שיביא להבנה המסייעת לאמונה הנכונה ולהתקרבות אל האלוהים. אבלר לא זלזל בסמכות אלא דרש ניתוח ביקורתי שלה; הוא האמין שהאמונה אינה מנוגדת להיגיון ושלא ניתן להאמין במה שאין מבינים. אך דרכו בוקרה בחומרה בימיו. הוא הואשם בהעדפת ההוכחה ההגיונית על פני הסמכות של כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסייה, בלעג לאמונה התמימה שאינה מבקשת להסיר את הצעיף מעל מסתרי האמונה, ביהירות, סקרנות פושעת, ביקורת הכול ומכאן זלזול בכול. בשל גישתו החדשנית, בראש ובראשונה, ופחות בשל סטיות מן האורתודוקסיה, הוא הועמד פעמיים לדין על ידי רשויות הכנסייה וספריו הוחרמו ונידונו לשריפה. אך זמן קצר ביותר לאחר מותו הייתה שיטתו למקובלת בביקורת האורתודוקסית של הטקסטים, בדרך הדיון ויישוב הסתירות בתיאולוגיה ובחוק הקנוני, ולבסיס הסכולסטיקה של המאה ה־13 — הסיסטמטיזציה של אושיות האמונה והשתתתן על בסיס ההיגיון — אחרי שתורגמה ללאטינית תורת ההיגיון של אריסטו בשלמותה. הוא הניח את הבסיס הן להיותה של הדיאלקטיקה מקצוע ראשון במעלה בבתי הספר של התקופה והן להפיכת התיאולוגיה לדיסציפלינה "מדעית".

היה זה המחקר המודרני שהעריך נכונה את תרומתו של אבלר והציבו במקום הראוי לו בהתפתחות האינטלקטואלית של המאות ה־13-12. בני תקופתו ובני הדור שבא אחריו הושפעו ממנו ואימצו את שיטתו, אך לא נטו להודות בתרומתו. כתביו נותרו במספר מצומצם (מספר כתבי היד היה הסימן למידת הפופולאריות של חיבור) ומלומדי הדורות הבאים קיבלו את שיטתו כבר מבני דורו והדור שבא אחריו, שאימצוה.2

 

אבלר תרם תרומה חשובה ביותר לשינוי ההדרגתי שחל במאה ה־12 בתפיסת משמעות החטא, החרטה והכפרה, וזאת בעיקר בחיבורו אתיקה או דע את עצמך (Ethica; Scito te ipsum): מונוגרפיה תיאולוגית שעיקרה הגדרה מוסרית ופסיכולוגית של החטא. האדם נדרש, על פי אבלר, לדעת את עצמו, להתבונן אל נפשו פנימה ולהגיע למודעות עצמית. שכן החטא אינו ברצון לחטוא, כי האדם אינו יכול שלא לרצות לחטוא. החטא אף אינו במעשה; מעשה שנעשה בשל אי־ידיעה וללא כוונה אינו בגדר חטא. החטא הוא בהסכמה, בהיענותו של האדם לרצונו לחטוא, היענות שמשמעה הליכה בעקבות רצונו העצמי ובוז לרצונו של האלוהים, במקום קבלת רצון האלוהים והליכה בעקבותיו; והחרטה הפנימית על החטא חשובה מעשיית התשובה הפורמאלית. גם על חיבורו זה הוקע אבלר. כמו בהעלאת כוח הגיונו של האדם, כך גם בהעלאת ערך הכוונה הפנימית לעומת המעשה וחופש הבחירה של האדם לעומת החסד האלוהי (שבשום פנים הוא לא שלל אותו), הרחיק אבלר לכת מעט מהעמדה האורתודוקסית. אך מאשימיו נתנו פירוש מרחיק לכת הרבה יותר לרעיונותיו, הציגום בצורה מעוותת ומנותקת מההקשר בו נכתבו.3

הן אבלר ב"מכתב הנחמה לידידו" והן אלואיז במכתבה הראשון אליו מזכירים את שירי האהבה שחיבר אבלר. הוא חיבר הן את המילים והן את הלחן, והשירים היו לפופולאריים ביותר. (רק בשלב מאוחר יותר בחייו, משהיה כבר לנזיר, שלל לחלוטין את העיסוק בשירה לשמה.) שירים אלה לא שרדו; אך הקינות (Planctus) שחיבר אבלר על דמויות מהמקרא: קינת דינה, קינת יעקב, קינת בנות ישראל על בת יפתח, קינת בני ישראל על שמשון וקינת דוד על יהונתן, שרדו והן מהיפות שבשירים הליריים של התקופה. הקינות נכתבו בזמן שהיה כבר לנזיר ולאחר סירוסו, והן בסימן של צער, כאב והזדהות עם הדמויות שעליהן חיבר את הקינות. כמו כן חיבר אבלר לבקשתה של אלואיז המנונים דתיים עבור מנזרה, ובידינו מאה שלושים ושלושה המנונים פרי עטו, שחלקם מצטיינים ביופיים הפיוטי.

אבלר היה מורה מבריק וכריזמטי שתלמידים מקרוב ומרחוק נהרו לשמוע את הרצאותיו בכל מקום בו לימד, בין שהיה זה בית ספר שהיה קיים זה מכבר, ובין שהיה זה בית ספר שהקים הוא (את בית ספרו הראשון הקים בהיותו כבן עשרים ושתיים). הייתה זו תקופת המעבר מבתי הספר שליד המנזרים לבתי הספר בערים המתפתחות, שהיו פתוחים בפני הכול. הדברים היו עדיין גמישים ובלתי ממוסדים וכל מורה יכול היה לפתוח בית ספר בלא שנדרש ממנו היתר הוראה (licentia docendi) מהרשויות הכנסייתיות. מעמדו של בית הספר נקבע על פי כישרון ההוראה והפופולאריות של המורה שלימד בו, ובתי ספר עלו וירדו במעמדם בהתחלף המורה. אבלר היה מורה פופולארי ביותר, וכמאמרו של אטיאן ג'ילסון (אחד החוקרים החשובים הן של כתביו של אבלר והן של מכתביהם של אבלר ואלואיז),4 בתי הספר היו הבמה שלו. הוא חתר ללמד בפאריז, שהייתה כבר אז מרכז הוראה חשוב, ותרם מצדו להתבססות מעמדה כמרכז החשוב ביותר ללימודי הפילוסופיה והתיאולוגיה.

האוטוביוגרפיה של אבלר הִנה מקור חשוב על בתי הספר של התקופה ועל דרך ההוראה בהם. אבלר היה מהמורים הראשונים שהתפרנסו מהוראה בתקופה שבה עדיין לא היה מקובל לשלם שכר עבור הוראה. המורים היו נזירים שקיומם הובטח במסגרת מנזרם; או בבתי הספר שליד הקתדראלות — אנשי כנסייה שהתקיימו מהכנסות נכס כנסייתי. הדעת נחשבה למתת אלוה שאין לסחור בה. באבלר הוטחה ביקורת גם על כך שקיבל שכר בעבור הוראתו וכמוהו כסופיסטים מכר את תורת השקר שלו בעבור בצע כסף. גם בתחום זה זכתה דרכו ללגיטימציה רק לאחר מותו. במאה ה־13 הוכרה זכותו של מורה שאין לו מקור הכנסה אחר לקבל שכר בעד הוראתו, והשכר הוגדר לא כתשלום עבור מכירת הדעת, כי אם כפיצוי נאות על השקעת זמן ועמל.

במאה ה־18 היו שהציגו את אבלר כלוחם חירות נרדף. בהתעלמות מוחלטת מההקשר ההיסטורי בו פעל ובאנכרוניזם מוחלט, הוא תואר כרציונליסט, נושא דגל המחשבה החופשית והאנטי־קלריקליזם, שנאבק באי־הסובלנות והקנאות של יריבו החשוך ברנאר מקְלֶירווּ. לא ארחיב את הדיבור על אישיותו של אבלר ואניח לקורא להתרשם ממנה מקריאת המכתבים ולשפוט בעצמו. אומר רק שלא היה אדם נוח לבריות ושאין ספק שהיה מאמין קתולי שמעולם לא ביקש לערער על סמכותה של הכנסייה. בהצהרת האמונה שלו שחיבר זמן קצר לפני מותו ושלחה לאלואיז, ושהִנה קריאת כאב קורעת לב של מאמין דתי שהשיל מעליו כבר כל שאיפה ויומרה בעולם הזה, הוא כותב: "הדיאלקטיקה השניאה אותי על העולם".5 הדיאלקטיקה אכן לא היטיבה עמו, אולם לא בשלה בלבד רכש לו אויבים בכל מקום אליו הגיע. אך עובדת היותו מאמין קתולי שנרדף בשל כתביו התיאולוגיים על ידי רשויות הכנסייה, מעניקה לפרשת חייו את עומק ממדיה הטרגיים, לא פחות מאשר פרשת אהבתו הכואבת לאלואיז.

אלואיז שהייתה צעירה מאבלר בכעשרים שנה (הוא נולד בשנת 1079 והיא בשנת 1100 או 1101), הייתה ידועה כצעירה שהצטיינה בהשכלתה עוד בטרם הכירה את אבלר. ואבלר מספר באוטוביוגרפיה שלו שהיה זה בעיקר שמע השכלתה שגרם לו לבחור בה ליחסי אהבים. היא ללא ספק למדה גם מאבלר, אך רכשה השכלה רחבה ועמוקה עוד בטרם הכירה אותו, השכלה שהייתה יוצאת דופן לא רק בקרב הנשים מבין ההדיוטות, כי אם אף בקרב הנזירוֹת. בתי הספר המפורסמים שבהם יכול היה אדם להעמיק חקר בלימודיו התקיימו ליד מנזרי גברים, ומאוחר יותר, בימי אבלר ואלואיז, בעיקר בבתי הספר שליד הקתדראלות, ואלה, כמוהם כבתי הספר שליד מנזרי הגברים, היו סגורים בפני נשים, אף בפני נזירוֹת. אלואיז לא יועדה להיות נזירה. היא חונכה כילדה במנזר הנשים של אַרזֶ'נטיי שליד פאריז, אך מאוחר יותר הוציאה דודהּ משם והיא חיה בביתו. לא ניתן לדעת בעזרת מי המשיכה בלימודיה. מכתביה, בהם היא מצטטת מכתביהם של הפילוסופים, הסופרים והמשוררים של העולם הרומי הקלאסי (מקיקרו, לוקנוס, ורגיליוס, הורטיוס, אובידיוס, פרסיוס, סנקה ועוד), שבאמצעותם הכירה את כל סוגי הז'אנרים הספרותיים של העולם הקלאסי, ומכתבי הקודש ומכתביהם של אבות הכנסייה (מאברוסיוס, הירונימוס, אוגוסטינוס, גרגוריוס הגדול), מלמדים על השכלתה שנראה שלא נפלה מזו של אבלר. פטרוס וֵנֵראבּילס, אב מנזר קְלִינִי, במכתביו אליה, בין יתר שבחיו לה מעלה על נס את השכלתה.6 היו מבני תקופתה שייחסו לה אף ידיעת עברית ויוונית, אך אין ודאות שאמנם ידעה לשונות אלה. בתקופה שלאחר חליפת המכתבים שבקובץ, ככל הנראה בשנת 1135, כתבה אלואיז לאבלר והציגה לו ארבעים ושתיים שאלות שהתעוררו אצלה תוך קריאה בכתבי הקודש, בהן עמדה על סתירות, או על מה שנראה בעיניה כסתירות, ושפירושיהם של המפרשים המוסמכים להן לא סיפקוה. שאלות אלה ידועות בשם Problemata Heloissae, ואבלר השיב להן באריכות.7 השאלות מלמדות על בקיאות, קריאה מעמיקה וביקורתית, וכפי שביקש אבלר: על חתירה להבין את אשר בו מאמינים. לבקשתה של אלואיז, חיבר אבלר עבור מנזרה בנוסף להמנונים הדתיים גם דרשות ו"פרשנות לששת ימי הבריאה" (Expositio in Hexameron).

אחרי פרשת האהבה עם אבלר שנמשכה כשנה וחצי בלבד, בהיותה בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה, הייתה אלואיז לנזירה במנזר ארז'נטיי בו חונכה בהיותה ילדה. ככל הנראה, כבר בהיותה בת עשרים ושתיים או עשרים ושלוש נמצאה ראויה להתמנות לסגנית אם המנזר, תפקיד שהיה כרוך בחובות ארגון והדרכה. בהיותה כבת שלושים הייתה לאם מנזר הפרקליטוס. מנזר זה שעל ראשיתו הצנועה מספר אבלר באוטוביוגרפיה שלו, היה עוד בחייה של אלואיז לאחד המנזרים הגדולים, העשירים והמכובדים בצרפת, ויחד עם ששת מנזרי־הבת שלו היה ל"מסדר הפרקליטוס" (Ordo Praeclitensis). התעודות מלמדות על הענקות רצופות של קרקע ונכסים אחרים למנזר, וכן על שִחרורו מתשלום מכסים למיניהם. האישורים להענקות שניתנו על ידי גורמים כנסייתיים כוללים דברי הערכה וכבוד לאם המנזר, אלואיז, ולקהילתה.

ייתכן שאבלר לא רק לימד את אלואיז, אלא פיתח בהשפעתה ובהשראתה גם שניים מהרעיונות המופיעים בכתביו. הועלתה הדעה שתפיסתו של אבלר את משמעות החטא, החרטה והכפרה הושפעה מההבחנה החוזרת ונשנית בשלושת מכתביה של אלואיז, בין הכוונה למעשה החיצוני, אשר בלא כוונה נכונה הנו חסר משמעות וערך. וכן שהרעיון על אהבת האל חסרת האנוכיות לאדם, המעוררת באדם תגובת אהבה מקבילה, העובר כחוט השני בכל כתביו התיאולוגיים של אבלר ומועלה בהרחבה גם במכתבו השני לאלואיז, היה פרי האהבה האנושית לה זכה מצדה של אלואיז, אהבה ששום תיאולוג בן תקופתו לא זכה לה.8

לא היה זה בשל פרשת האהבה בינו לבין אלואיז שאבלר הוקע ונרדף. היו בוודאי רינונים על כך, אך לא יותר מזה.9 כבר בשלהי המאה ה־12 ובראשית המאה ה־13 אוזכרה הפרשה באהדה ובהשתתפות בצער, אך דברי האמפתיה שבשירה ובפרוזה כאחד כוונו בעיקר אל אלואיז. כבר בראשית המאה ה־13 היה סיפור אהבתם לאגדה. מחבר הכרוניקה הידועה בשם "הכרוניקה של טור", שחוברה בעשור הראשון או השני למאה ה־13, מספר שאחרי מותה של אלואיז כשפתחו את קברו של אבלר כדי לקוברה לצדו כפי שביקשה, שלח אבלר את זרועותיו לחבקה10 — אהבתה האנושית של אלואיז ניצחה. ז'אן דה־מן, בן המחצית השנייה של המאה ה־13 ומחברו של חלקו השני של "רומן הוורד", היה הראשון שתרגם את המכתבים לצרפתית. ב"רומן הוורד", הוא מזכיר את הפרשה ללא כל נימה סאטירית (בניגוד לנימתו הרגילה), ועיקר אהדתו נתונה לאלואיז. כותרות הפרקים וההערות שהוסיף לתרגום מבטאים הכרה בעומק הטרגיות של המכתבים.11 ההתעניינות ביצירה הספרותית שמהווים המכתבים הייתה רצופה, ופרשת האהבה הנחשפת בה הייתה לאחד מסיפורי האהבה הגדולים של התרבות המערבית.

אבלר ואלואיז היו בני תרבות המאה ה־12. במכתביהם ניתן להבחין בעקבות סוגי השיח השונים של התקופה על הרטוריקה המיוחדת להם: בשיח הכנסייתי ובעמדות שפותחו בו באשר ליחסי מין, אהבה ונישואים; וכן בשיח החצרוני שראשיתו במחצית הראשונה של המאה ה־12 ושהועלה על הכתב בלשונות הוורנקולריות, והמציג אידיאל אהבה שמחוץ לנישואים, שבצורתה השלמה ביותר אינה אמורה לבוא על סיפוקה ושהמכשול האימננטי לה מונע ממנה להתממש בשמחה. ניתן להבחין באלוזיות לשירת האהבה הלאטינית הקלאסית; וכן בתדמית האישה על קטביה המנוגדים בשיח אנשי הכנסייה, תדמית שמצאה דרכה גם לסוגי שיח אחרים: האישה כבת דמותה של חוה, אם כל חטא, מכאן, וכבת דמותה של מרים האם הקדושה, אם הרחמים שמילאה תפקיד מכריע בתולדות גאולת המין האנושי, מכאן. ומתוך ומעל ומעבר לסוגי השיח השונים והתדמיות המנוגדות אנו עדים לדואליזם: למתח המתמיד בין אידיאל הפרישות והסגפנות שמקורו באהבת האלוהים ושתוחלתו להתקרב אל האלוהים, לבין אידיאל האהבה החושנית והאנושית — ומכאן להתנגשות הכוחות שעיצבו את חייהם של גיבורי הדרמה.12

מערכות שיח אלה, כמוהן כעולם האסוציאציות שהיה משותף למשכילי המאה ה־12, לא היו נחלתם של קוראי המכתבים בתקופות מאוחרות יותר. מה שדיבר אל לבם ושבה את דמיונם של קוראים בתקופות מאוחרות יותר, ומדבר אלינו עד היום ועשוי לעורר בנו הזדהות, הוא המקוריות הפורצת את כבלי השיח ודרכי הביטוי המקובלות של התקופה, עומק הרגש, והעוצמה הפיוטית של הטקסט. ואלה באים לידי ביטוי בעיקר בשני מכתביה הראשונים של אלואיז, המטביעים חותמם על האוסף כולו. בשני מכתבים אלה באים לידי ביטוי יכולת האינטרוספקציה שלה, יושרה, כישרונה הספרותי שבגינו הייתה חופשית יותר מאבלר מנוסח הכתיבה הקונוונציונלי של התקופה, וכמובן אהבתה. היו אלה בעיקר שני מכתבים אלה שהעניקו לאוהבים ההיסטוריים ממד מיתי. כפי שמציין פטר דרונקה, אין הרבה דוגמאות לכך בספרות המערבית. שני גברים יצרו מיתוס על אודות דמויות היסטוריות: דאנטה יצר את המיתוס של באטריצ'ה, ופטרארקה את זה של לאורה. אך בפרשת אבלר ואלואיז הייתה זו האישה שיצרה מיתוס אהבה ממאורעות אמיתיים וקשים.13

כאמור, ההתעניינות במכתבים הייתה כמעט רצופה, והיא גברה עם הופעתם לראשונה בדפוס במאה ה־17. בידי פטרארקה היה כתב־יד של האוסף והוא העיר בו כמה הערות שוליים המעידות על הזדהות עם הכתוב. הטקסט אוזכר בהקשרים שונים במאות השנים הבאות ושימש מקור השראה לשירה, פרוזה ומחזות של גדולי היוצרים בתרבות המערבית: מפרנסואה וִיוֹן במאה ה־15, עבור דרך אלכסנדר פופ, רוסו, רטיף דה־לה ברטון, דה לָמרטין, רילקה (והרשימה אינה מלאה), ועד מחזות ורומנים שחוברו בעשרות השנים האחרונות.14 הטקסט תורגם למספר גדול ביותר של לשונות אירופיות (ובעיקר במאה ה־18 זכה גם ללא מעט עיבודים אבסורדיים), וספק אם עוד יצירה מימי הביניים זכתה למספר כה רב של תרגומים.

אבלר מת בשנת 1142 בהיותו בן 63. הוא סיים את חייו כאדם חולה ושבור, במנזר מרסל הקדוש שבשָלוֹן סוּר סוֹן,15 אחד ממנזרי־הבת של קליני, אחרי שוועידת הכנסייה שהתכנסה בסֶנס (Sens) שנתיים קודם לכן, החרימה אותו ודנה את כתביו לשריפה. לבקשתה של אלואיז העביר אב מנזר קליני, פטרוס ונראבילס, שאסף למנזרו ברחמים את אבלר אחרי משפטו, את גווייתו לקבורה במנזר הפרקליטוס. אלואיז מתה כעשרים שנה אחריו בהיותה אף היא כבת 63, ולבקשתה נקברה ככל הנראה לא בקברו, כפי שמספר מחבר ה"כרוניקה של טור", כי אם בקבר נפרד לידו. לאחר שעצמותיהם הועברו כמה פעמים ממקום למקום,16 נקברו השניים סופית ב־1817 בקפלה שנבנתה בסגנון ניאו־גותי בבית הקברות פֶּר־לָשֵז בפאריז. המבקר בבית קברות זה שיעלה לקברם, מובטח לו שימצא זר פרחים שהונח עליו, או ורד בודד.

התרגום מלאטינית המוגש בזה לקורא העברי הנו התרגום הראשון של אוסף המכתבים לעברית.17 הוא נעשה על פי ההוצאה הביקורתית של מקל, נזיר במסדר בסיליוס הקדוש, שפורסמה בכמה המשכים. המכתב השמיני האחרון פורסם על ידי מקלפלין (אף הוא נזיר מאותו מסדר) באותו כתב עת.18