הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
32 דירוגים
3.7
ממוצע
1
6
2
4
3
2
4
3
5
17
40
גם ב - Kindle
מישהו לרוץ איתו
42 

מישהו לרוץ איתו


דרג ספר זה מתוך 5
32 דירוגים
3.7
ממוצע
1
6
2
4
3
2
4
3
5
17
40
42 
42 
גודל (עמ'): 340
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

'מישהו לרוץ איתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה.
אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש־עשרה, נעקר משגרת־יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת־סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר.
כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של 'עלילת ההצלה' שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש.
לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני־הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה 'מבוגרים' יותר מאלה של אסף בן־גילה). השניים יחצו 'גבול' ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה.
קוראים שונים, או קריאות מגוּונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה'רומנסה' המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות השונות כל־כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את "החלק של הלֶגו בנפש" שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחרי גלגולי הגיבור ה'גרוסמני' בין ספריו גם ימצא עניין רב ב'תיקון' שעוברים כאן הגיבורים החסומים מן העבר, החל מ'רץ' – ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות.
כשמגיעים לסוף הספר אי אפשר לא לשים לב לגלגול שעבר כאן אשכול המעשיות על הנסיכה השקועה בשינה עזה, ועל גואלהּ האירוטי. סיפור התשתית הזה, של המיפנה בחיי המתבגרים ומשבר העקירה מעולם הילדות ומיסגרותיו, התפרק ונבנה־מחדש אחרת בוֶרסיה המודרנית שלו. אפשר לגלות כאן את הֵדי הפרטים המטאפוריים האופייניים למעשיית ההתבגרות הזאת: המגדל, המבצר או הטירה החסומים, האי הנעלם בלב ים, סבך השיחים הקוצניים, היער, המערה, הבריכה או הבאר שהנסיכה משוקעת בהם, מעגל־האש הלא־עביר, הסם שהישקו אותה תחליפי־ההורים המאיימים, בעל־החיים המוליך את הנווד־הנסיך ליעדו, המבחנים שעליו לעבור בדרכו להבקיע את הסבך, המפתח, התיבה בה מופקד האוצר, מחלפות השיער הנגזזות, וכו'.
אבל הסיפור הזה מתחלק כאן אחרת בין הדמויות, והוא נבנה מחדש בהסטות, בחילופי זהויות, ובחילופי מינים (שחוזרים שוב־ושוב בספר, כמעט לגבי כל דמות). 'הנסיכה' היא זו שגואלת כאן באומץ (המאבקים של אסף הם רק הד רך); 'הנסיך' (אסף) הוא זה שרדום; אבל המסומם בפועל אינו אסף, אלא מי שרוצים להצילו; דווקא בהורים כמו הוטל ה"כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה"; ומן המגדל, שהזמן בתוכו ניקרש, פורצת דווקא תחליף־האם, לאחר שבאה הדקירה שנקבה את קרום המלים שהיו חייה עד אז; וכו'. המעקב אחרי האמירה החדשה של הספר יצטרף לקחת בחשבון את הערבוב־מחדש העמוק שהוא עושה בתפקידים התרבותיים המסורתיים.
ועדיין לא אמרתי דבר על העיקר: הגילוי המחודש של עונג־הקריאה.
מ.פ.
המשך קריאה
  • ISBN: 31-9003253
  • גודל (עמ'): 340
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 01/04/2000
  • שם המחבר: דויד גרוסמן

ביקורות


גרוסמן הצליח כאן להיפרד מנוקשות וחומרה שמתלווה לכתיבתו הספרותית למבוגרים. הוא מצליח לגנוב הפעם את הקהל שלו באמצעים הספרותיים הישנים והטובים: סיפור טוב ומתוזמן לעילא, מבנה ספרותי מעניין, דמויות שאי אפשר שלא לרדוף אחריהן עם הקריאה ולהיטלטל בטלטלה שעוברת עליהן, ושימוש זהיר ומדויק במלים. [...] בדרך הוא מרחיב מאוד את קהל היעד הפורמלי לכאורה שלו - בני נוער - וסוחף אל מעגל המאזינים שמתעבה סביבו על המדרכה הרבה אנשים שהיו בני נוער מזמן-מזמן. [...] ואכן, גרוסמן מצליח לרקוח כאן חוויה ספרותית לשני הקהלים האלה, בלי שהאחד ישלם מחיר לטובת האחר. במלים אחרות: הוא יצר בתוך אותה כריכה ספר לנוער וספר על נעורים.

יעל דר, "הארץ", 2005

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך"

 

כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב "סליחה, סליחה", ובין הסליחות צועק לכלב, "תעצור! סטוֹפּ!", ופעם אחת, למרבה הבושה, נפלט לו גם "הוֹיסָה!", והכלב רץ.

הוא טס קדימה, חוצה כבישים סואנים ועובר ברמזורים אדומים. הפרווה הזהובה שלו נעלמת ומופיעה לעיני הנער בין רגלי האנשים כמו איתות סתרים, "יותר לאט", צועק הנער וחושב שלוּ לפחות היה יודע את שמו היה קורא לו, והכלב היה אולי עוצר, או לפחות מֵאֵט, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש שגם אז הכלב היה ממשיך לרוץ, ושגם אם החבל יתהדק על צווארו עד מחנק הוא ירוץ עד שיגיע למקום שאליו הוא דוהר ככה, והלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר.

כל זה קורה בזמן לא טוב. הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור, הוא לא רוצה לחשוב אותן, הוא צריך להתרכז כולו במירוץ אחרי הכלב, והוא מרגיש איך הן נגררות אחריו כמו שרשרת של קופסאות פח מקרקשות; הקופסה של הנסיעה של הוריו, למשל. ברגע הזה הם מעל לאוקיינוס, פעם ראשונה בחיים שהם טסים, למה בכלל היו צריכים לנסוע באופן כל־כך פתאומי; והקופסה של אחותו הגדולה, שעליה הוא פשוט פוחד לחשוב, כי רק צרות יֵצאו משם; ויש עוד קופסאות, קטנות וגדולות, והן מתנגשות זו בזו במוחו, ובְסוף השרשרת מתהפכת הקופסה שנשרכת אחריו כבר שבועיים, וצליל הפח שלה משגע לו את השכל וצועק בקולי־קולות שהוא חייב כבר להתאהב אהבה מלאה בדָפי, כי כמה אפשר לחכות; ואסף יודע שהוא צריך לעצור רגע, לארגן קצת את שיירת הפח המעצבנת, אבל לכלב יש תוכניות אחרות.

לעזאזל, נאנק אסף, כי רגע לפני שנפתחה הדלת וקראו לו לבוא ולראות את הכלב, הוא היה קרוב מאוד למקום המדויק והקובע של ההתאהבות בה, בדָפי. ממש הרגיש איך הוא סוף־סוף מכניע את הנקודה הסרבנית שבעומק בִּטנו, ואת הקול האיטי והשקט שלוחש לו משם תמיד, היא לא בשבילך, דָפי הזאת, היא כל הזמן רק מחפשת לעקוץ וללגלג על כולם, ועליך במיוחד, ומה אתה צריך להמשיך את ההצגה הטיפשית הזאת, ערב אחרי ערב. ואז, כשכמעט הצליח להחריש את הקול המסכסך, נפתחה דלת החדר שבו ישב בשבוע האחרון כל יום משמונה עד ארבע, ובפתח עמד אברם דנוך, צנום ושחום ומר, סגן־מנהל מחלקת התברואה של העירייה ופחות או יותר ידיד של אבא שלו, וגם זה שסידר לו את העבודה לכל אוגוסט, ואמר לו להפסיק להתבטל ולבוא אתו מיד למטה, לכַּלבייה, כי סוף־סוף יש עבודה בשבילו.

דנוך פסע בזריזות והסביר משהו על כלב אחד, ואסף לא הקשיב, בדרך־כלל לקח לו כמה שניות לעבור ממצב למצב, וכעת נגרר אחרי דנוך לאורך מסדרונות העירייה, בין אנשים שבאו לשלם חשבונות מים ומיסים, או להלשין על השכנים שבנו מרפסת בלי רישיון, וירד אחריו במדרגות־החירום אל החצר האחורית, וניסה להרגיש בתוכו אם כבר הצליח לבטל את נקודת ההתנגדות האחרונה לדפי, ומה הוא יגיד הערב לרועי שדורש ממנו להפסיק כבר עם ההיסוסים ולהתחיל להתנהג כמו גבר. וכבר מרחוק הוא שמע את הנביחות התכופות והעזות, והתפלא, כי בדרך־כלל היו כל הכלבים נובחים ביחד, לפעמים היתה המקהלה שלהם מפריעה לחלומות שלו, בקומה השלישית, וכעת נבח רק אחד. דנוך פתח דלת־רשת, הסתובב ואמר לאסף משהו שקשה היה להבין בגלל הנביחות, פתח את דלת־הרשת השנייה, ובתנועת יד הורה לו להיכנס אל השביל הצר שבין הכלובים.

אי אפשר היה לטעות בו. אי אפשר היה לחשוב שדנוך הביא את אסף בשביל כלב אחר. היו שם שמונה או תשעה כלבים, כל אחד מהם סגור בכלוב משלו, אבל באמת היה שם רק כלב אחד, שכאילו ספג לתוכו את כל האחרים והשאיר אותם דוממים וקצת המומים. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל היו בו עוצמה ופראות, ובעיקר ייאוש. ייאוש כזה אסף מעולם לא ראה אצל כלב. פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת־כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו.

בהפסקות הקצרות שבין הנביחות וההסתערויות על דפנות הכלוב דיבר דנוך בשקט ובמהירות. אחד הפַּקחים מצא את הכלב שלשום מתרוצץ במרכז העיר, ליד כיכר ציון. הווטרינר חשב בהתחלה שמדובר בשלב מוקדם של כַּלבת, אבל אין שום סימנים, וחוץ מהלכלוך ומכמה פציעות שטחיות, הוא במצב כללי עשר. אסף שם לב שדנוך מדבר מזווית הפה, כאילו מסתיר מהכלב שמדברים עליו, "כבר ארבעים־ושמונה שעות הוא ככה", פלט דנוך מהצד, "ועוד לא נגמרת לו הבָּטָרייה. חתיכת חיה, מה?" הוסיף, והתמתח קצת כשהכלב נעץ בו לרגע מבט, "לא סתם כלב רחוב".

"אבל של מי הוא?" שאל אסף ונרתע, כי הכלב הטיח את עצמו שוב אל הרשת, והחבטה זיעזעה את הכלוב. "זהו בדיוק", אינפף דנוך וגירד בשערו, "את זה אתה כבר תצטרך למצוא". "איך אני?" נבהל אסף, "איפה אני אמצא אותו?" ודנוך אמר שברגע שהכַּלְבּ הזה – הוא קרא לו כַּלְבּ, כמו בערבית – יירגע קצת, נשאל אותו. אסף הביט בו ולא הבין, ודנוך אמר שפשוט נעשה מה שתמיד אנחנו עושים במקרים כאלה, קושרים לכלב חבל ונותנים לו ללכת והולכים אחריו קצת, שעה, שעתיים, והוא בעצמו כבר מוליך אותך ישר ובטוח אל הבעלים שלו.

אסף חשב שהוא צוחק, מי שמע על דבר כזה, אבל דנוך הוציא מכיס החולצה נייר מקופל, ואמר שחשוב מאוד, עוד לפני שמוסרים את הכלב, להחתים את הבעלים על הטופס הזה, טופס 76, תשים בכיס, אסף, ותשמור לא לאבד, כי האמת, אתה קצת מעופף נראה לי, והעיקר תסביר לו, לאדון הנכבד של הכלב, שאת הקנס המצורף בזה – מאה וחמישים שָׁח, ברירת קנס או משפט – הוא משלם, אָלף, כי התרשל בשמירה על הכלב שלו, ואולי זה ילמד אותו לקח לפעם הבאה, ו־בֵּית, בתור פיצוי מי–ני–מ–לי (דנוך נהנה למצוץ בלגלוג כל הברה) על בלבול המוח והטִרדה שגרם לעירייה, ועל בזבוז זמן של כוח אדם מ–עו–לה! והוא טפח לאסף חזק מדי על כתפו, ואמר שאחרי שימצא את הבעלים של הכלב, יוכל אסף לחזור לחדרו במַחלקת המים, ולהמשיך להתגרד שם עד סוף החופש הגדול על חשבון משלם המיסים.

"אבל איך אני בכלל..." התנגד אסף, "תראה אותו... הוא כמו משוגע..."

ואז זה קרה: הכלב שמע את קולו של אסף. פתאום עמד. חדל להתרוצץ בכלוב. לאט התקרב אל הרשת והביט באסף. הצלעות שלו עדיין עלו וירדו בקדחתנות, אבל תנועותיו נעשו איטיות, ועיניו נראו כהות וממוקדות מאוד. הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו להיטיב להתבונן באסף, ואסף חשב שכעת הוא יפתח את פיו ויגיד בקול אנושי לגמרי – משוגע אתה בעצמך.

הוא כרע ושכב על בטנו, הכלב, הרכין את ראשו, ורגליו הקדמיות נעו מתחת לגדר־הרשת בתנועה של חפירה, של תחנונים, ומגרונו בקע קול חדש, דקיק ועדין, כמו בכי של גור, או של ילד.

אסף התכופף מולו, מהצד האחר של הרשת. הוא לא הרגיש שעשה את זה. אפילו דנוך, שהיה איש קשה, ולא בהתלהבות רבה סידר לאסף את העבודה, חייך חיוך דק כשראה איך ירד אסף כהרף־עין על שתי ברכיו. אסף הביט בכלב ודיבר אליו בשקט. "של מי אתה?" הוא אמר לו, "מה קרה לך? למה אתה משתולל ככה?" הוא דיבר לאט והשאיר מקום לתשובות, ולא הביך את הכלב במבטים ממושכים מדי לתוך עיניו. הוא ידע – החבר של רֶלי אחותו לימד אותו – את ההבדל בין לדבר אל כלב ולדבר עם כלב. הכלב נשם במהירות ורבץ, וכעת, בפעם הראשונה, נראה עייף ותשוש, וקטן ממה שנראה לפני כן. בכלבייה השתרר סוף־סוף שקט, והכלבים האחרים החלו להסתובב בכלובים ולחזור לחיים. אסף הכניס אצבע דרך אחד החורים ונגע בראשו. הכלב לא זז. אסף קירצף באצבעו את הפרווה שהיתה דביקה ומלוכלכת. הכלב התחיל לייבב במהירות, בבהילות, בלי הפסק. כאילו הוא חייב לספר משהו למישהו כי הוא כבר לא מסוגל לשמור את זה בתוכו. לשונו האדומה רטטה, עיניו היו גדולות ומלאות הבעה.

ובגלל הרגע הזה אסף לא התווכח עוד עם דנוך, שמיהר לנצל את רגיעתו של הכלב, נכנס לכלוב, וקשר חבל ארוך לקולר הכתום שהיה חבוי בסבך פרוותו.

"יאללה, תיקח אותו", פקד דנוך, "עכשיו הוא ילך אתך כמו בובה'לה", והוא נרתע קצת, דנוך, כשהכלב עמד לפתע מחוץ לכלוב וכאילו ניער מעליו בן־רגע את עייפותו ואת התמסרותו השקטה והביט ימינה ושמאלה בעצבנות חדשה וריחרח את האוויר וכמו ניסה להקשיב לקול רחוק. "הנה אתם כבר מסתדרים אחד עם השני", ניסה דנוך לשכנע את אסף ואת עצמו, "אתה רק תשמור על עצמך כשאתה מסתובב אתו בעיר, הבטחתי לאבא שלך". המלים האחרונות דעכו בגרונו.

כי כעת נעשה הכלב מרוכז ודרוך. פניו התחדדו, ולרגע היה משהו כמעט זאבי במראהו. "שמע", מילמל דנוך בחרטה קלה, "זה בסדר לשלוח אותך אתו ככה, מה?" אסף לא ענה. רק הביט נדהם בשינוי שהתחולל בכלב שיצא לחופשי. דנוך טפח לו שוב על כתפו: "אתה בחור חזק, תראה אותך, יותר גבוה ממני ומאבא שלך, אתה תשתלט עליו, כן?"

אסף רצה לשאול מה הוא צריך לעשות אם הכלב לא יוליך אותו אל בעליו, ועד מתי הוא אמור ללכת אחריו ככה (במגירה, בשולחן, חיכו לו שלושת הסנדוויצ'ים של הצהריים), ומה אם הכלב, למשל, הסתכסך עם הבעלים, ואין לו שום כוונה לחזור לביתו –

השאלות האלה לא נשאלו באותו רגע, ולא ברגע אחר. אסף לא חזר לפגוש את דנוך באותו יום, וגם לא בימים הבאים. לפעמים קל כל־כך לקבוע את הרגע המדויק שבו דבר־מה – החיים של אסף, למשל – מתחיל להשתנות עד לבלי הכר, עד לבלי שוב.

כי אך נסגרה ידו של אסף על החבל, נעקר הכלב ממקומו בתנופה אדירה ומשך אחריו את אסף. דנוך הניף יד בבהלה, הספיק לצעוד עוד צעד או שניים בעקבות אסף הנחטף, אפילו החל לרוץ אחריו – כל זה היה חסר תועלת. אסף כבר הוטס במהירות דרך חצר העירייה, דורדר במדרגות, הופרץ לרחוב. אחר־כך הוטח במכונית חונה, בפח אשפה, בעוברים־ושבים. הוא רץ...

 

 

הזנב הגדול והשעיר מיטלטל בכוח מול עיניו ומטאטא לצדדים אנשים וכלי רכב, ואסף בעקבותיו, מהופנט לזנב, לפעמים הוא עוצר לרגע, הכלב, מרים את ראשו ומרחרח, ואז הוא פונה לרחוב צדדי ושוטף דרכו בריצה, ונראה שהוא יודע בדיוק לאן הוא מתקדם, כך שיש סיכוי שהמירוץ אכן יסתיים בקרוב מאוד, הכלב ימצא את ביתו, ושם ימסור אותו אסף לבעליו, וברוך שפטרנו. אבל תוך כדי ריצה אסף מתחיל לחשוב מה יעשה אם בעל הכלב לא ירצה לשלם את הקנס, ואסף יגיד, אדוני, התפקיד שלי לא מאפשר לי שום גמישות במקרה הזה. או שתשלם או שתלך למשפט! והאיש כבר מתחיל להתווכח, ואסף עונה לו בטיעונים מוחצים, רץ וממלמל בלב ומכַווץ את שפתיו בנחישות, ויודע היטב שזה לא יצליח לו, ויכוחים אף־פעם לא היו הצד החזק שלו, ובסוף תמיד נוח לו יותר להיכנע ולא לעשות עניינים, הרי בדיוק בגלל זה הוא נכנע ערב אחרי ערב לרועי בעניין דָפי קפלן, רק בשביל לא לעשות עניינים, הוא חושב ורואה למולו את דפי הארוכה והדקה, ושונא את עצמו על חולשתו, ושם לב שהאיש הגבוה עם הגבות הפרועות וכובע הטבחים הלבן שואל אותו שאלה.

אסף מביט, מבולבל קצת. הפנים הבהירות מאוד של דָפי, עם המבט הלגלגני, הקבוע, עם עפעפי הלטאה השקופים, מתמזגות במהירות לתוך פנים אחרות, תפוחות וזעופות, ואסף מחדד בבהלה את מבטו ורואה מולו חדר צר שכאילו נחצב בתוך הקיר, ובמעמקיו לוהט תנור, ומסתבר שהכלב החליט משום־מה להתעכב ליד פיצריה קטנה, ואיש־הפיצה גוחן מעֵבר לדלפק ושואל את אסף שוב, בפעם השנייה או אולי השלישית, על גברת אחת צעירה. "איפה היא", הוא שואל, "נעלמה לנו, כבר חודש לא ראינו אותה", ואסף פוזל בזהירות הצידה, אולי איש־הפיצה מדבר אל מישהו שעומד מאחוריו. אבל לא, איש־הפיצה מדבר אליו ומתעניין לדעת אם היא אחותו או חברה שלו, ואסף מהנהן במבוכה ומנסה להרוויח זמן. מהשבוע של העבודה בעירייה הוא כבר יודע שאנשים שעובדים במרכז העיר יש להם, לפעמים, מנהגים וסגנון דיבור משלהם, וגם חוש הומור מוזר. אולי מרוב עבודה עם לקוחות משונים ועם תיירים מארצות רחוקות הם התרגלו לדבר קצת כמו בתיאטרון, תמיד כאילו יש קהל לא נראה שצופה בדו־שיח. והוא רוצה להסתלק משם ולהמשיך במירוץ אחרי הכלב, אבל הכלב דווקא מתיישב ומביט באיש־הפיצה בתקווה ובלשון שלוחה, והאיש שורק לו בידידות, כאילו הם מכרים ותיקים, ובתנועה מהירה, כמו בכדורסל – היד מאחורי הגב, מעבר למותן – מטיס לעברו פרוסה עבה של גבינה צהובה, והכלב תופס באוויר ובולע.

וגם את הפרוסה שבאה בעקבותיה. ועוד אחת, ועוד.

לאיש־הפיצה יש גבות מסולסלות כמו שני שיחי פרא, והן עושות לאסף אי־שקט נזוף. האיש אומר שאף־פעם הוא לא ראה את הכלבה רעבה כל־כך. "כלבה?" שואל אסף בלחש נדהם. עד עכשיו לא עלה בדעתו שזאת כלבה, הוא חשב עליה כעל כלב, עם המהירות שלו, והעוצמה והנחישות של התנועה שלו. והרי בתוך הריצה המטורפת, ובתוך הכעס והבלבול, היו גם רגעים שאסף נהנה לדַמות שהם צוות, הוא וכלבו, ברית גברית דוממת, וכעת – כעת זה נראה לו עוד יותר משונה שהוא רץ ככה אחרי כלבה.

המוכר מקושש את שני שיחי גבותיו זה אל זה, ונועץ באסף מבט בוחן, אולי גם חושד, ושואל, "אז מה, היא החליטה לשלוח אותך במקומה?" ומתחיל לסחרר באוויר צלחת מעופפת עשויה בצק דק, זורק ותופס במומחיות. ואסף מהנהן הנהון אלכסוני, בגבול שבין הכן והלא, לשקר הוא לא רוצה, ואיש־הפיצה ממשיך למשוח רסק עגבניות על הבצק, אפילו שאסף לא רואה שם לקוחות אחרים מלבדו, וזורה על הבצק זיתים ובצל, ופטריות ואנשובי וגם שומשום וזעתר, ומדי פעם הוא מעיף, מעבר לכתפו ובלי להביט, פיסות גבינה קטנות, והכלבה, שעד לפני רגע היתה כלב, תופסת אותן באוויר כאילו ידעה מראש שכך יעשה.

אסף עומד ומביט בפליאה בשניים האלה, בריקוד המתואם שלהם, ומתאמץ להבין מה בעצם הוא עושה שם, לְמה בדיוק הוא מחכה. בראשו מרחפת איזו שאלה שעליו לשאול את איש־הפיצה, משהו בנוגע לגברת הצעירה שכנראה באה לכאן עם הכלבה, אבל כל שאלה שעולה בדעתו נשמעת לו מגוחכת וכרוכה בהסברים מסובכים על דרכים לאיתור כלבים אבודים, על עבודות בחופשות בעיריות, ואסף מתחיל סוף־סוף לתפוס את הסיבוך העצום שיש במשימה שהוטלה עליו, כי מה – הוא יתחיל לשאול כל אדם ברחוב אם הוא מכיר את הבעלים של הכלבה? זה בכלל חלק מהעבודה שלו? ואיך קרה שהוא הסכים שדנוך ישלח אותו לדבר כזה ולא ניסה להתנגד? והוא מריץ במוחו במהירות את כל מה שהיה צריך לומר לדנוך כשהיו בכלבייה; כמו פרקליט שנון וחד ואפילו קצת יהיר הוא פורשׂ את הטיעונים המבריקים שלו נגד המשימה הבלתי־אפשרית, ובו בזמן, כפי שתמיד קורה לו במצבים כאלה, הוא מכווץ מעט את גופו, תוקע את ראשו בין הכתפיים הרחבות שלו, ומחכה.

ונבחש מבפנים בכל הכעסים הקטנים והגדולים שנדחסים בו, עד שהם פורצים מתוכו כמו נתז זעיר של לַבּה, והופכים – על סנטרו – לפצעון אחד יוקד של חימה על רועי שהצליח לשכנע אותו לצאת גם הערב ברביעייה, בפעם המי־יודע־כמה, ועוד הסביר לו שלאט־לאט אסף יגלה כמה שדפי היא הטיפוס שלו בדיוק, מבחינת העולם הפנימי וכל זה. ככה הוא אמר, רועי, והביט באסף במבט המרוכז והארוך, במבט המכניע, ואסף התבונן בהילה שבעיניו, ההילה הזהובה הדקה של הלעג שמקיפה את האישונים שלו, וחשב בדכדוך שהחבֵרוּת שלהם נהפכה במשך השנים למשהו אחר, אבל איך קוראים לזה, לאחר הזה. ובבהלה פתאומית, כאילו הכיש אותו משהו, הוא הבטיח שיבוא גם הערב, ורועי טפח שוב על כתפו ואמר, "ככה אני אוהב אותך, אחי". ואסף הלך אז ממנו וחשב שהלוואי שהיה לו האומץ להסתובב ולזרוק לרועי בפרצוף את 'העולם הפנימי' ההוא, הרי כל מה שרועי צריך זה שאסף ודפי יהיו מין מראָה הפוכה, שתבליט לו ולמֵיטל שלו את הזוהר והקלות שלהם, כשהם הולכים יחד ומתנשקים כל שני צעדים, בזמן שאסף ודפי משתרכים אחריהם בשתיקה, ובתיעוב הדדי.

"מה יש לך אתה?" מתרגז מוכר הפיצה, "מדברים אליך!"

אסף רואה שהפיצה נארזת כבר בתוך קופסת קרטון לבנה, חתוכה לשמונה פלחים, ואיש־הפיצה אומר בהדגשה, כאילו נמאס לו לחזור שוב על המלים, "תסתכל טוב, יש פה כרגיל: שניים פטריות, אחד אנשובי, אחד תירס, שניים רגילה ושניים זיתים, תיסע מהר שיגיע חם, ארבעים שקל".

"לאן לנסוע?" שואל אסף בלחש.

"אין לך אופניים?" מתפלא הפיצאי, "אחותך, היא שמה את זה על הסַבָּל. איך תיקח ככה? קודם תביא כסף!" הוא שולח מול אסף זרוע ארוכה ושעירה. אסף הנדהם מכניס יד לכיס והכעס עולה מהכיס ומתסיס את כולו: הוריו השאירו לו די כסף לפני שנסעו, אבל הוא תיכנן את ההוצאות שלו בדקדקנות רבה, ובכל יום דילג על ארוחת־הצהריים במזנון העירייה, שיישאר לו כסף לקנות עדשה נוספת לַ'קֶנוֹן', שהוריו הבטיחו להביא מאמריקה, וההוצאה הבלתי־צפויה שהסתבך בה כאן מרגיזה אותו, מרתיחה ממש. אבל אין לו ברירה, ברור שהאיש הכין את הפיצה במיוחד בשבילו, כלומר, בשביל מי שמגיע לכאן עם הכלבה הזאת. ולולא היה אסף כה נזעם הוא היה בוודאי שואל סוף־סוף מי הבחורה של הכלבה, אבל כנראה בגלל הכעס, או בגלל התחושה המפוצצת שתמיד יש מישהו שקובע בשבילו ומחליט במקומו מה לעשות, הוא משלם לאיש ופונה משם בתנועה חדה, שאמורה להביע את האדישות שלו לכסף שנגזל ממנו במִרמה. והכלבה – היא לא ממתינה עד שהרגש המדויק יבשיל על פניו, היא שוב פורצת בדהרה, מותחת בבת־אחת את החבל למלוא אורכו, ואסף מרחף אחריה בצעקה אילמת, כל פניו מתעקמות מרוב מאמץ לאזן ביד אחת את קופסת הקרטון הגדולה וביד השנייה לאחוז בחבל, ורק בנס הוא חולף בלי פגע בין האנשים ברחוב, הקופסה מתנוססת גבוה בידו המושטת, והוא יודע, אין לו שום אשליה בעניין הזה, שהוא נראה כעת בדיוק כמו מלצר בקריקטורה, ובנוסף לכל מתחיל ריח הפיצה לחלחל מהקופסה, ואסף, מאז הבוקר הוא אכל רק סנדוויץ' אחד, ויש לו, כמובן, הזכות החוקית המלאה לאכול מהפיצה שמעל ראשו, הרי הוא שילם על כל זית ופטרִיה, אבל מצד שני הוא מרגיש שהיא בכל־זאת לא לגמרי שלו, שבמובן מסוים מישהו אחר קנה אותה, ובשביל מישהו אחר, ואת שניהם הוא לא מכיר.

וככה, עם הפיצה ביד, הוא צלח באותו בוקר עוד סמטאות ורחובות ורמזורים אדומים. הוא אף־פעם לא רץ ככה ברחובות, אף־פעם לא הפר כל־כך הרבה חוקים בבת־אחת, ומכל עֵבר צפרו לו ונתקלו בו וקיללו וצרחו, אבל כעבור רגעים אחדים הוא כבר לא התרגש מהם, ומצעד לצעד התנקה גם מהכעס על עצמו, כי באופן לא צפוי הוא היה גם חופשי לחלוטין שם, מחוץ למשרד המחניק והמשעמם, ומשוחרר מכל הצרות הקטנות והגדולות שהעיקו עליו בימים האחרונים, פראי כמו כוכב שפרץ ממסלולו, חוצה את הרקיע לכל אורכו ומשאיר אחריו שובל של ניצוצות. ואחר־כך הוא הפסיק לחשוב, והפסיק לשמוע את נהמת העולם סביבו, הוא היה רק הלמות הרגליים שלו על הכביש, ודפיקות לבו והנשימה הקצובה, ואפילו שלא היה הרפתקן מטבעו, ההיפך מזה, הוא הלך והתמלא בתחושה מסתורית וחדשה, בעונג הריצה אל הלא־נודע, ובתוך תוכו, כמו כדור טוב, גמיש ומנופח, התחיל לקפץ הרהור צוהל, שהלוואי, הלוואי שזה לא ייגמר.

 

 

חודש לפני שאסף והכלבה נפגשו – למען הדיוק, שלושים־ואחד יום לפני כן – בכביש צדדי ומפותל, מעל אחד העמקים המקיפים את ירושלים, ירדה נערה מאוטובוס. נערה קטנה, שברירית. פניה כמעט לא נראו מתחת לרעמת שׂערה השחור המתולתל. ירדה במדרגות, כושלת תחת כובדו של תרמיל ענק שרבץ על גבה. הנהג שאל בהיסוס אם היא זקוקה לעזרה, והיא, נחרדת מהפנייה שלו אליה, התכווצה קצת, חשקה את שפתיה והניעה בראשה: לא.

אחר־כך חיכתה בתחנה הריקה עד שהאוטובוס התרחק. והמשיכה לחכות גם לאחר שנעלם מעבר לעיקול הכביש. עמדה, כמעט בלי לזוז, שלחה מבט שמאלה, מבט ימינה, חזרה על כך שוב ושוב, וצלצול־אור הבזיק בכל פעם ששמש אחר־הצהריים פגעה בעגיל הכחול שבאוזנה.

סמוך לתחנה רבצה חבית דלק חלודה, מנוקבת חורים. שלט קרטון בלוי היה קשור לעמוד חשמל: 'לחתונת סיגי ומוטי', וחץ המופנה לשמיים. הנערה הביטה לצדדים בפעם האחרונה וראתה שאין איש. גם מכוניות לא נסעו בכביש הצר. הסתובבה לאט, ועקפה את סככת התחנה. כעת צפתה על העמק שלרגליה. הקפידה שראשה לא יזוז, אבל עיניה התרוצצו לצדדים, בולשות את הנוף.

מי שהיה נותן בה מבט חטוף היה חושב שהיא נערה שיוצאת לטיול קטן. ככה בדיוק היא רצתה להיראות. אבל לוּ חלפה שם מכונית היה הנהג גם עשוי לתהות, לשבריר שנייה, איך זה שנערה לבדה יורדת לעמק הזה. ואולי היה חושב לעצמו עוד מחשבה אחת, מטרידה, מדוע נערה שיוצאת לטיול קטן של אחר־צהריים בעמק קרוב כל־כך לעיר סוחבת על גבה תרמיל גדול כזה, כאילו היא מפליגה למסע ארוך. אבל אף נהג לא חלף שם, ובעמק לא היה איש. היא ירדה דרך החרדלים הצהובים, בין סלעים חמימים למגע, ונעלמה בסבך של עצי אלה ושיחי סירה קוצנית.

הלכה במהירות, כל הזמן כמעט מועדת בגלל התרמיל שטילטל אותה קדימה ואחורה. שׂערה הפרא התנופף סביב פניה. פיה היה חשוק עדיין באותה תנועה נחושה וקשה שבה אמרה קודם 'לא' לנהג האוטובוס. אחרי רגעים אחדים החלה להתנשף בחוזקה. הלב דפק במהירות והמחשבות הרעות הסתחררו. זאת הפעם האחרונה שהיא באה לכאן לבדה, חשבה, ובפעם הבאה, בפעם הבאה –

אם תהיה פעם באה.

כעת הגיעה למטה, לתחתית הערוץ של הוואדי. מדי פעם העיפה מבטים פזורים אל המדרונות, כאילו מתענגת על הנוף. עקבה מוקסמת אחרי עורבני במעופו, וסרקה בעזרתו את כל קשת האופק. כאן, למשל, יש קטע של דרך שבו היא חשופה לגמרי. אם במקרה עומד כעת מישהו למעלה, על הכביש, ליד התחנה, הוא יוכל לראות אותה.

ואולי במקרה הוא שם לב שגם אתמול ושלשום היא ירדה לכאן.

לפחות עשר פעמים בחודש האחרון.

ויוכל גם ללכוד אותה כאן, כשתבוא בפעם הבאה –

תהיה, תהיה הפעם הבאה, שיננה במאמץ, והשתדלה לא לחשוב מה יקרה לה עד אז.

כשהתיישבה בפעם האחרונה כאילו כדי לסדר את אבזם הסנדל, לא זזה במשך שתי דקות תמימות. כל סלע נבדק, כל עץ ושיח.

ואז, כמו במעשה כשפים, היא לא היתה עוד. פשוט נמוגה. גם לוּ עקב אחריה מישהו לא היה מצליח לתפוס מה קרה: לפני רגע עוד ישבה שם, סוף־סוף הסירה מעל כתפיה את התרמיל, נשענה עליו לאחור, שאפה אוויר, וכעת הרוח מניעה את השיחים, והעמק ריק.

היא רצה בערוץ התחתון, הנסתר, מנסה להשיג את התרמיל המתגלגל כסלע רך לפניה, רומס שיבולי־שועל וברקנים. הוא נבלם רק ליד גזע האלה, והעץ זע והשיר עפצים יבשים, שהתפוררו לרסיסים של חוּם אדמדם.

מכיס צדדי של התרמיל הוציאה פנס. בתנועות מיומנות סילקה הצידה כמה שיחים יבשים, עקורים, חשפה פתח נמוך, כפתח של בית גמדים.

שניים־שלושה צעדים בהליכה כפופה. האוזניים כרויות והעיניים קרועות לשמוע ולראות כל רחש וצל. היא ריחרחה כמו חיה, כל תא בעורה היה פעור לקרוא את החושך: האם ביקר פה מישהו מאז אתמול. האם יינָתק לפתע אחד הצללים ויעוט עליה.

המאורה התרחבה בבת־אחת, נעשתה גבוהה ומרוּוחת, אפשר היה לעמוד וגם ללכת כמה צעדים מקיר אל קיר. אור קלוש זלף פנימה מפתח שנמצא אי־שם בתקרה, מכוסה שיחים סבוכים.

במהירות שפכה את תוכן התרמיל על מחצלת. קופסאות שימורים. חבילת נרות. כוסות פלסטיק. צלחות. גפרורים. סוללות. עוד זוג מכנסיים ועוד חולצה שהחליטה להוסיף ברגע האחרון. מְכל מים עשוי קַלקָר. גלילי נייר־טואלט, חוברות תשבצים. חפיסות שוקולד. סיגריות וינסטוֹן... התרמיל הלך והתרוקן. את השימורים קנתה אחר־הצהריים. עד רמת־אשכול נסעה, שלא להסתבך עם מישהו מוּכּר, ואף־על־פי־כן פגשה אותה שם אשה שעבדה פעם עם אמא שלה בחנות התכשיטים במלון קינג דיוויד. האשה שוחחה איתה בחביבות ושאלה לשם מה היא קונה את כל הערימה, והיא, בלי להסמיק אפילו, אמרה שמחר היא יוצאת לטיול.

נעה במהירות. סידרה ומיינה את הדברים שהביאה. ספרה בפעם המאה את בקבוקי המים המינרליים. את מְכלי הקלקר. העיקר זה המים. למעלה מחמישים ליטר היו לה כבר שם. זה יספיק, זה חייב להספיק לכל התקופה. לימים וגם ללילות. הלילות יהיו הכי קשים, והיא תזדקק להמון מים. שוב טיאטאה, בפעם האחרונה, את החול מהרצפה הסלעית. ניסתה לחוש כלפי המקום הזה תחושה של בית. פעם, לפני מיליון שנה – עד לפני חודש בערך – זה היה מקום המסתור האהוב עליה. כעת, המחשבה על מה שצפוי לה פה הפכה לה את המעיים.

פרשה את המזרן העבה יותר ליד הקיר, ונשכבה עליו, לבדוק אם הוא נוח. גם כששכבה כך לא הרשתה לעצמה להתרופף. המוח זימזם בלי הרף. איך זה יהיה, כשתביא אותו לכאן, ליער ת"ק הפרסאות שלה, למסעדה שבסוף היקום. ומה יעבור עליה במקום הזה. אתו, לבדה.

על הקיר מעליה, שחקני מנצ'סטר יונייטד זרחו באושר אחרי שזכו בגביע האלופות. הפתעה קטנה שהכינה, לשמח אותו. אם בכלל ישים לב. חייכה לעצמה בפיזור דעת, ועם החיוך חזרו המחשבות הרעות, והפחד שוב כיווץ אגרוף בתוך בטנה.

ואם אני עושה טעות איומה, חשבה.

קמה והתהלכה מקיר אל קיר, מהדקת ידיה בכוח אל החזה; על המזרן הזה הוא ישכב. ופה, על כיסא הפלסטיק המתקפל, היא תשב. היא הכינה מזרן דק גם בשבילה, אבל לא היו לה אשליות: אפילו לרגע אחד היא לא תוכל לעצום עין במשך כל היממות האלה. שלוש, ארבע, חמש יממות כאלה. ככה הזהיר אותה האיש בלי השיניים מגן העצמאות: "רגע אחד לא תסתכלי עליו – יברח לך". היא התבוננה מדוכדכת בפה הריק שגיחך אליה, ובעיניים שטרפו את גופה ובעיקר את השטר של העשרים־שקל שהחזיקה מולו. "תסביר לי", תבעה ממנו, השתדלה להסתיר את הרעד בקול, "מה זאת אומרת יברח לי? למה שיברח?" והוא, עם גלימת הפסים המטונפת, עם שמיכת הפרווה המדובללת שהתכרבל בה למרות החום, גיחך לתמימות שלה: "שמעת פעם על הקוסם ההוא, אחותי? שהיה בורח מכל מקום שסגרו אותו? ככה בדיוק יהיה אתו. תשימי אותו בקופסה עם מאה מנעולים, בכספת של בנק, בבטן של האמא שלו, והוא מוכרח לברוח. אין! לא שולט, בית־דין לא יעזור!"

איך היא תעמוד בזה, לא היה לה מושג. אולי כשתהיה אתו כאן יתעוררו בה כוחות חדשים ולא מוכרים. רק על זה היא יכולה לסמוך כעת, על תקוות קלושות כאלה. אבל ממילא הכל קלוש וחסר סיכוי, ואם היא תתחיל לחשוב על הסיכויים, היא תתייאש מראש. הבהלה טילטלה אותה על פני המערה הקטנה. לא לחשוב. רק לא לחשוב בהיגיון. היא צריכה להיות קצת מטורפת כעת. כמו חייל שיוצא למשימת התאבדות, שלא חושב מה עלול לקרות לו. בדקה שוב, בפעם העשירית אולי, את מצרכי המזון. שוב חישבה אם יספיק האוכל לכל הימים והלילות. התיישבה בכיסא המתקפל מול המזרן וניסתה לדמיין איך זה יהיה, ומה הוא יאמר לה ואיך ישנא אותה יותר ויותר, משעה לשעה, ומה ינסה לעשות לה. המחשבה הזאת הקפיצה אותה שוב. היא רצה לגומחה בירכתי המערה ובדקה שם את התחבושות, והפלסטרים והיוד. לא נרגעה. הסיטה אבן גדולה, חשפה לוח עץ שָׁטוח. מתחתיו, בתוך בור קטן, חפור באדמה, היו מונחים, זה לצד זה, שׁוֹקֶר חשמלי קטן ואזיקים שקנתה בחנות לציוד מחנאות.

אני פסיכית על כל הראש, חשבה.

לפני שיצאה, עצרה והעבירה עוד מבט אחד על המקום שבמשך חודש שלם הכינה והכשירה. פעם, אולי לפני מאות שנים, התגוררו פה בני־אדם. היא מצאה סימנים. גם בעלי־חיים שכנו פה. כעת זה יהיה הבית שלה ושלו. וגם בית־משוגעים ובית־חולים, חשבה, ובעיקר בית־סוהר. די. צריך ללכת.

 

 

וכעבור חודש דהרו נער וכלבה ברחובות ירושלים, זרים זה לזה וקשורים בחבל אחד, וכאילו מסרבים עדיין להודות שהם באמת ביחד, ובכל־זאת, כבר מתחילים ללמוד, כבדרך אגב, דברים פעוטים זה על זה, אופן זקיפת האוזניים ברגעי התרגשות, ועוצמת חבטת הנעליים באספלט, וניחוח הזיעה, וכל התחושות שיודע זנב להביע, וכמה כוח יש ביד האוחזת את החבל, וכמה כיסופים יש בגוף שמושך אותה הלאה, קדימה... הם כבר נחלצו מהרחוב הראשי הסואן, העמיקו לתוך סמטאות צרות ומפותלות, והכלבה עדיין לא האטה. לאסף היה נדמה שמגנט אדיר מושך אותה, ועברה בו תחושה משונה, שאם הוא רק יפסיק לחשוב, אם יבטל לחלוטין את כוח הרצון שלו, גם הוא עצמו יוכל להישאב לשם איתה, למקום שלה; ורגע או שניים אחר־כך הוא התעורר בהפתעה, כי הכלבה עצרה מול שער ירוק שהיה קבוע בחומת אבן גבוהה, ובתנועה מלאת חן הזדקפה על רגליה האחוריות, לחצה בכפותיה על ידית הברזל ופתחה. אסף הביט ימינה ושמאלה. הרחוב היה ריק. הכלבה נשפה וחתרה קדימה, והוא נכנס אחריה ונעטף מיד בדממה עמוקה, דממה של מצולות־ים.

חצר גדולה.

מכוסה אבני חצץ צחורות.

עצי פרי נטועים, שורות שורות.

בית אבן עגול, גדול ומגושם.

אסף הלך לאט, בזהירות. צעדיו חרקו על החצץ. הפליא אותו איך מקום יפהפה ורחב־ידיים כזה נחבא קרוב כל־כך למרכז העיר. הוא חלף על פני באר עגולה. דלי מבהיק היה קשור שם לחבל, וכמה ספלי חרס גדולים ניצבו על גדם של גזע עץ, כאילו מחכים למי שישתה מהם. אסף הציץ לבאר, זרק אבן חצץ, ורק כעבור רגע ארוך שמע את השיהוק הקל של המים. מעט הלאה משם, עטופה בגפן עבותה, עמדה סככה ובה חמש שורות של ספסלים, ולפני כל ספסל ניצבו חמש אבנים גדולות, מסותתות כמין כריות להניח עליהן רגליים יגעות.

הוא עצר והתבונן בבית האבן. שיח עם פרחים סגולים עלה וכיסה את הקירות, טיפס עד למגדל הגבוה שהתנוסס מעליו, והשתפל לרגלי הצלב שבראשו.

זאת כנסייה, חשב בהפתעה, הכלבה שייכת כנראה לכנסייה. היא כנראה מין כלבת־כנסייה כזאת, חשב וניסה להשתכנע, ולרגע הצליח לדַמות את רחובות ירושלים הומים המון כלבי־כנסייה תזזיתיים.

הכלבה, בלי להסס, וכאילו כאן באמת ביתה, מיהרה ומשכה אותו אל מאחורי הבית. בראש המגדל היה משובץ חלון קטן ומקושת, כמו עין פקוחה בלב שיח הבוגנוויליה. הכלבה הרימה ראשה השמיימה והשמיעה כמה נביחות קצרות וחזקות.

רגע אחד לא קרה כלום. אחר־כך שמע אסף חריקת כיסא מלמעלה, מראש המגדל. מישהו זע שם. החלון הקטן נפתח, וקול של אשה, או של גבר – קשה היה לדעת, הקול היה צרוד כאילו זמן רב לא עשו בו שימוש – פלט צעקה נרגשת בת מלה אחת, אולי צעק את שמה של הכלבה, והכלבה נבחה ונבחה, והקול מלמעלה קרא לה שוב, והיה חד ונדהם, וכאילו לא האמין למזלו הטוב. אסף חשב שכאן מסתיים המסע הקטן שלו עם הכלבה. היא חוזרת הביתה, לדייר שבראש המגדל. כל־כך מהר זה נגמר. הוא חיכה שמישהו יציץ מהחלון ויקרא לו לעלות, אבל במקום פנים הגיחה מהחלון יד שחומה ודקה – לרגע חשב שזו יד של ילד – ואחר־כך הופיעה שם סלסילת עץ קטנה, קשורה בחבל, והחבל הלך וירד, והסלסילה התנדנדה בקצהו כמו תיבת־משה־רבנו קטנה ואווירית, עד שעצרה, ממש מול פניו.

הכלבה כבר לא ידעה את נפשה. כל זמן שהחבל השתלשל היא נבחה וחפרה באדמה והתרוצצה אל דלת הכנסייה ובחזרה אל אסף. בסלסילה מצא אסף מפתח ברזל גדול וכבד. לרגע היסס. מפתח פירושו דלת: מה מחכה לו מעֵבר לה? (מבחינה מסוימת, הוא היה האדם הנכון לטפל בבעיה כזאת. מאחוריו היו מאות שעות של אימונים שהכשירו אותו למצב כזה בדיוק: מפתח ברזל גדול, מגדל גבוה, טירה מסתורית. וכן: חרב קסומה, טבעת מכושפת, תיבת אוצר, ודרקון תאב־בצע ששומר עליה, וכמעט תמיד – שלוש דלתות שצריך לבחור באיזו מהן לעבור, ומאחורי שתיים מהן אורבים סוגים שונים ומגוונים של מוות בייסורים.) אבל כאן היו רק מפתח אחד ודלת אחת, ואסף הלך בעקבות הכלבה אל הדלת ופתח אותה.

הוא עמד על סיפו של אולם גדול וחשוך, קיווה שבעל־הבית ירד אליו מהמגדל, אבל איש לא בא ולא נשמעו צעדים. הוא נכנס, והדלת נסגרה לאט אחריו. הוא חיכה. האולם החל להצטייר לו מתוך האפלולית: היו שם כמה ארונות גבוהים, שידות ושולחנות, וספרים. אלפים. לכל אורך הקירות, על מדפים, ומעל הארונות, ועל השולחנות, ובערימות על הרצפה. גם חבילות עצומות של עיתונים היו שם, כרוכות בחבלים דקים, ולכל אחת מהן היה מודבק דף נייר ועליו מספרים, 1955, 1957, 1960... הכלבה החלה שוב למשוך, והוא נגרר צעד אחר צעד. על מדף אחד ראה ספרי ילדים, ולרגע התבלבל ואפילו נחרד קצת. מה פתאום ספרי ילדים כאן, ממתי כמרים ונזירים קוראים ספרי ילדים.

תיבה גדולה ניצבה במרכז האולם, והוא עקף אותה. אולי ארון קבורה עתיק, אולי מזבח. היה נדמה לו שהוא שומע מלמעלה קולות תנועה וצעדים רכים ומהירים, ואפילו צלצול של מזלגות וסכינים. על הקירות היו תמונות של גברים בגלימות, הילות של אור זרחו מעל ראשיהם, ועיניהם המלאות תוכחה היו נעוצות היישֵׁר באסף.

חלל האולם הגדול הִדהד והִכפיל כל תנועה שלו ושל הכלבה, כל נשיפה, כל שריטת ציפורני רגליה ברצפה. היא משכה אותו לעבר דלת עץ שבקצה האולם, והוא ניסה למשוך לאחור. היתה לו תחושה חריפה שזה הרגע האחרון להסתלק ואולי גם להינצל ממשהו. לכלבה כבר לא היתה סבלנות לחששות שלו, היא הריחה מישהו אהוב, הריח עמד להפוך לגוף, למגע, והיא התגעגעה בכל עומק כלביותה. החבל נמתח ורטט. היא הגיעה לדלת, נעמדה וגירדה אותה בציפורניה וייבבה. כשעמדה כך על שתיים, היתה גבוהה כמעט כמוהו, ומתחת ללכלוך ולדבלולי השיער הבחין שוב כמה היא יפה וגמישה, ולבו נצבט לרגע, כי בעצם לא הספיק להכיר אותה, כל חייו רצה כלב והתחנן שירשו לו, וידע שאין לו סיכוי בגלל האסתמה של אמו, וכעת כאילו היתה לו כלבה, אבל לזמן קצר כל־כך, ורק בריצה.

מה אני עושה כאן, שאל את עצמו ולחץ על הידית. הדלת נפתחה. הוא עמד במסדרון שהלך והתעקל והקיף כנראה את הכנסייה סביב־סביב. אני לא צריך להיות כאן, חשב, והחל לרוץ אחרי הכלבה שזינקה קדימה, וחלף על פני שלוש דלתות סגורות, ונשב כמו רוח בין קירות עבים ומסוידים לבן, עד שהגיע למדרגות אבן גדולות. אם יקרה לי פה משהו, חשב – וראה בדמיונו את הקברניט יוצא קודר מתא הטייס וניגש להוריו ולוחש משהו על אוזנם – אף אחד בעולם לא יעלה בדעתו לחפש אותי כאן.

בקצה המדרגות, למעלה, היתה עוד דלת, קטנה וכחולה. הכלבה נבחה וייבבה, כמעט דיברה, וריחרחה ושרטה מתחת לסף, ומאחורי הדלת עלו קולות שמחה ותרועה, שנשמעו לו קצת כמו קרקורי תרנגולת, ומישהו בפנים הכריז בעברית משונה, במִבטא עתיק, "הנה־הנה, חמדת־נפשי, כבר ייפָּתח השער, כבר־כבר!"

מפתח סבב במנעול, וכשנפתחה הדלת כדי סדק נורתה הכלבה פנימה והסתערה על זה שבפנים. אסף נשאר בחוץ, מאחורי הדלת שנסגרה. איכשהו תמיד זה נגמר ככה, הרגיש בחמיצות, תמיד זה הוא שנשאר בסוף מאחורי דלת סגורה. ודווקא משום כך העז הפעם, דחף קצת את הדלת והציץ. ראה גב מתכופף, וצמה ארוכה משתלשלת מתחת לכומתה צמרירית, עגולה ושחורה, ולרגע חשב שזה ילד עם צמה, כלומר ילדה, מישהו קטנטן וצנום בגלימה אפורה, ואחר־כך ראה שזו אשה, קטנה וזקנה, שצחקה וטמנה את פניה בצוואר הכלבה, וגיפפה אותה בידיים דקות, ודיברה אליה בשפה לא מוכרת, ואסף חיכה כי לא רצה להפריע, עד שהאשה הדפה מעליה את הכלבה בצחוק וקראה, "נו, די, די לך, סְקַנדַליָאריסָה שכמותך, הניחי סוף־סוף לומר שלום גם לתמר!" והסתובבה לאחור, והחיוך הרחב שהיה על פניה קפא בבת־אחת.

"אבל מי –" היא נרתעה, "מי אתה?" נהמה, וידיה אחזו בצווארון גלימתה, ופניה התעוותו בתערובת של אכזבה וחשש, "ומה אתה מחפש כאן?"

אסף חשב רגע. "אני לא יודע", אמר.

 

 

הנזירה נרתעה עוד, ונלחצה בגבה אל קיר של מדפי ספרים. הכלבה עמדה בינה לבין אסף והביטה בהם לסירוגין, והעבירה לשונה על פיה בתנועה של אומללות נבוכה. לאסף היה נדמה שגם הכלבה מאוכזבת; שלא לפגישה כזו ציפתה כשהביאה אותו לכאן.

"סליחה, אה – אני באמת לא יודע מה אני עושה פה", חזר אסף, והרגיש שבמקום להסביר הוא רק מסבך, כרגיל, כמו תמיד כשהיה צריך להתיר משהו בעזרת מלים, ולא ידע מה לעשות כדי להרגיע את הנזירה שלא תתנשם כך במהירות, שהקמטים על מצחה לא יסערו כל־כך. "זאת פיצה", אמר בעדינות, והצביע בעיניו על הקופסה שבידיו, וקיווה שלפחות זה ירגיע אותה, כי פיצה זה פשוט, זה חד־משמעי. אבל היא נצמדה עוד יותר אל הספרים, ואסף הרגיש מגודל ומרוּבֶּה ומאיים בגופניות שלו, וכל תנועה שעשה היתה לא נכונה, והנזירה היתה נוגעת־ללב בעמידתה ליד המדפים, כמו ציפור זעירה ונפחדת, מנפחת את נוצותיה לאיים על טורף.

כעת הבחין שהשולחן ערוך: שתי צלחות ושני ספלים. מזלגות ברזל גדולים. הנזירה ציפתה לאורח. אבל הוא לא ידע מה יכול להסביר פחד כל־כך גדול, ואכזבה כזאת, ממש שברון לב.

"אז אני אלך", הוא אמר בזהירות. היה גם עניין הטופס, והקנס. לא היה לו מושג איך אומרים דבר כזה. איך מבקשים ממישהו לשלם לך קנס.

"מה תלך?" נזעקה האשה, "ואיפה תמר? למה לא באה?"

"מי?"

"תמר, תמר! תמר שלי, תמר שלה!" ובאי־סבלנות הצביעה שלוש פעמים על הכלבה, שעקבה בעיניים פקוחות אחר הדו־שיח ומבטה מדלג לכאן ולכאן, כמו צופה במשחק פינג־פונג.

"אני לא מכיר אותה", מילמל אסף, נזהר לא להתחייב, "אני פשוט לא מכיר אותה. באמת".

היתה שתיקה ממושכת. אסף והנזירה הביטו זה בזה כמו שני זרים שזקוקים מאוד למישהו שיתרגם ביניהם. הכלבה נבחה פתאום, ושניהם מיצמצו כאילו התעוררו מכישוף שהוטל בהם. הרהור איטי זחל דרך מוחו של אסף: תמר היא כנראה אותה 'גברת צעירה' שמוכר הפיצה דיבר עליה, זאת עם האופניים. אולי היא עושה משלוחים לכנסיות. כעת הכל ברור, חשב, וידע ששום דבר לא ברור, אבל זה באמת כבר לא עניינו.

"תראי, אני רק הבאתי –" הוא הניח את קופסת הקרטון הלבנה על השולחן ונסוג מיד, שלא תחשוב שהוא מתכוון גם לאכול כאן, חלילה, "רק את הפיצה –"

"הפּיצה, הפּיצה!" התפּצחה הנזירה בזעם, "אבל די לך מהפּיצה! אני על תמר שואלת והוא מספר לי על פּיצות! והיכן פגשת אותה? דבר כבר!''

הוא עמד והתכנס קצת בין כתפיו, בעוד הפחד שלה מפניו נמוג במהירות, ושאלותיה ניתכות עליו בזו אחר זו כאילו היכתה בו בידיה הקטנות: "ואיך זה אתה אומר 'לא מכיר אותה'? ולא חבר אתה לה, ולא ידיד או קרוב? הלוא תסתכל כבר בעיניים!" – הוא הרים אליה את עיניו, ומשום מה הרגיש קצת שקרן מול מבטה הנוקב – "והיא לא שלחה אותך אלי לשמח אותי מעט? שלא אדאג לה כל־כך? רגע! מכתב! טיפשה אני, בוודאי, מכתב!" הסתערה על קופסת הקרטון, פתחה אותה והחלה לנבור בה, מרימה את הפיצה ומציצה תחתיה, וקוראת בערגה משונה את מודעת הפרסומת של הפיצריה, כאילו מחפשת איזה רמז בין השורות, ופניה הקטנות מתכרכמות.

"אפילו מכתב קטן לא?" לחשה, וסידרה בעצבנות את שׂער הכסף שלה שנפרע סביב אוזניה מתחת לכומתת הצמר השחורה. "אבל אולי הודעה בעל־פה? משהו שביקשה ממך לזכור? תנסה, אני מבקשת, חשוב לי מאוד: ודאי ציוותה עליך להודיע לי דבר־מה, נכון?" עיניה נתלו בפיו, כאילו ניסתה להעלות, בכוח המשאלה שלה, את המלים המיוחלות על שפתיו: "אולי ביקשה רק למסור שהכל שם בא על מקומו בשלום? מה, נכון? שחלפה הסכנה? כך אמרה לך? לא כך?"

ואסף ידע: כשהוא עומד ככה, יש לו את הצורה שעליה אמרה פעם רלי אחותו, "מזל אחד יש לך, אָסָפי, כי עם הפרצוף הזה תמיד תוכל להפתיע רק לטובה".

"אבל המתן רגע!" עיני הנזירה הצטמצמו, "אולי בכלל אתה אחד מהם, חס וחלילה, מן המנוּולים? דבר כבר, אתה מהם? דע לך שאינני מפחדת, אדוני!" היא ממש רקעה ברגלה הקטנה למולו, ואסף נרתע, "מה בלעת את לשונך? עשיתם לה איזה דבר? בשתי הידיים האלה אקרע אותך לגזרים אם רק נגעת בילדה!"

כאן פרצה לפתע הכלבה ביבבה, ואסף, שהזדעזע כולו, כרע ברך לידה וליטף אותה בשתי ידיו. אבל היא המשיכה למרר, גופה רטט ביפחות, והיא נראתה קצת כמו ילד שנקלע למריבה בין הוריו ואינו מסוגל לעמוד בכך עוד. אסף ממש נשכב לידה, בן־רגע נשכב, וליטף וגיפף ואפף, ודיבר לתוך אוזנה, וכאילו שכח לגמרי היכן הוא, שכח את המקום ושכח את הנזירה, רק נָבַע את כל רכותו אל הכלבה המבוהלת והמדוכאת. והנזירה – היא השתתקה והביטה בפליאה בנער המגודל, התעמקה רגע בפני הילד הרציניות שלו, עם השיער השחור הנופל על מצחו, עם פצעי הבגרות הזרועים על לחייו, ונרעשה כשחשה את מה שזרם בלי מעצור מגופו אל הכלבה.

אבל עכשיו חדרו אל אסף המלים שנאמרו קודם, והוא הרים את ראשו ושאל: "היא ילדה?"

"מה? מי? כן, ילדה, לא, נערה. כמוך בערך..." היא חיפשה את קולה שאבד, ריעננה את פניה בנגיעות קלות של אצבעותיה, והביטה כיצד הוא מנחם ומפייס את הכלבה, מגהץ בעדינות ובסבלנות את גלי הבכי שלה עד שהשקיט אותם לגמרי, עד שחזר ניצוץ האור לעיניים החומות.

"די, די, את רואה, הכל בסדר", אמר אסף לכלבה, ונעמד, ושוב נסוגו קצת מבטיו לתוך עצמו כשראה היכן הוא, וכשנזכר באיזו בעיה הוא לכוד.

"אבל לכל־הפחות תסביר", נאנחה הנזירה, וכבר היתה זו אנחה שונה לגמרי, לא רק צער ואכזבה היו בה, "אם אינך מכיר אותה, איך ידעת להביא לכאן את הפּיצה של יום ראשון? ואיך התמסרה לך הכלבה שתוליך אותה בחבל? הלוא אין איש בעולם, מלבד תמר, כמובן, שזו תניח לו לקשור אותה כך! או אולי מין שלמה־המלך ינוקא אתה, ובקי בשפת החיות?"

וזקפה מולו את סנטרה הקטן והחד, ופניה תבעו תשובה, ואסף, בהיסוס, אמר שלא, זה לא שפת החיות. זה, איך להסביר... למען האמת, לא את כל מה שאמרה לו הבין. היא דיברה בשצף־קצף ובעברית מוזרה, וגם הטעימה מאוד את ה'עין' וה'חית', כפי שמדברים הירושלמים הוותיקים, והדגישה אותיות שאסף לא ידע אפילו שיש בהן דגש, ורוב הזמן היא כמעט לא חיכתה לתשובות שלו, ורק הטיחה בו עוד ועוד שאלות.

"אבל אולי תפתח את פיך, סוף־סוף", נשפה בקוצר־רוח, "פָּאנָאגִיָה־מוּ! כמה אתה יכול לשתוק?"

ואז, סוף־סוף, הוא התעשת, וסיפר לה, בקצרה ובתִמצות, כדרכו, שהוא עובד בעירייה, ושהבוקר –

"אבל עמוד רגע", שיסעה אותו, "פתאום התחלת לדהור? אינני מבינה: הרי אתה צעיר מכדי לעבוד", ואסף חייך בתוכו, ואמר שזאת עבודה רק לחופש, והיא אמרה, "לחופש? חופש ממש יש לך שם? ספר לי מהר איפה נמצא המקום הנפלא הזה!" ואסף הסביר שהתכוון לחופש הגדול, וכעת היה תורה לחייך: "אהה, לחופשה כוונתך, יפה יפה, המשך, רק אמור לפני כן, איך השגת לך עבודה כה מעניינת?" אסף די התפלא על השאלה, מה לזה ולכלבה שהוא מצא לה, ומה מעניינת אותה ההיסטוריה שקרתה לפני שהוא הגיע לפה, אבל נראה שזה עניין אותה. היא משכה כיסא־נדנדה קטן וישבה, והניעה את עצמה קלות, רגליה פשוקות קצת וידיה מונחות על ברכיה, ושאלה אם נהנה מאוד מהעבודה שלו שם, ואסף אמר שלא ממש, הוא נמצא שם כדי לרשום תלונות של תושבים בנוגע לפיצוצים בצינורות־מים בכבישים ובשטחים ציבוריים, אבל רוב הזמן הוא סתם יושב וחולם –

"חולם?" קפצה הנזירה, כאילו פגשה ידיד במקום שכולו זרים, "ממש יושב וחולם חלומות? ועוד בשכר? הנה אתה מדבר! מי אמר שאינך יודע לדבר? ועל מה אתה חולם? ספר", והקישה את ברכיה זו אל זו בחדווה. אסף נבוך מאוד, והסביר שהוא לא ממש חולם, רק, ככה, בהקיץ, חושב מחשבות על כל מיני דברים... "אבל על אילו דברים, זאת השאלה!" פקחה הנזירה את עיניה הצרות, שמשהו שדוני בתכלית ריצד בהן כעת, ופניה הביעו רצינות ועניין כה עמוקים, שאסף התבלבל לגמרי ונאלם דום, כי מה יספר לה, שהוא חלם על דפי ההיא ואיך יצליח סוף־סוף להינתק ממנה בלי להסתכסך עם רועי? הוא הביט בה, עיניה הכהות היו נעוצות בשפתיו, חיכו למלים שלו, ולרגע אחד מטורף חשב שבאמת יספר לה קצת, מה יש, חשב, בשביל הקטע, במילא היא לא יכולה להבין מזה כלום, אלפי שנות אור מפרידות בין העולם שלי ושלה, והנזירה אמרה, "כן? שוב השתתקת, חביב? נחלש פתאום כוח הדיבור שלך? חס וחלילה שתשתיק סיפור שרק נולד!"

אסף מילמל שזה סתם, סיפור טיפשי, "לא לא לא", מחאה האשה הקטנה כף אל כף, "אין דבר כזה, סיפור טיפשי. דע לך שכל סיפור נקשר אי־שם במעמקים לאיזו אמת גדולה, גם אם איננה מובנת לנו!" אבל זה באמת סיפור טיפשי, הבטיח לה אסף ברצינות, והתחיל תיכף לחייך כי שפתיה השתרבבו עוד קצת, בתנועה ילדית וערמומית, "טוב", היא אמרה, ועשתה את עצמה נאנחת, ושילבה את ידיה על חזהּ, "ספר לי אם כך את הסיפור הטיפשי שלך, אבל למה אתה עומד? שמעתם דבר כזה?" פנתה בתימהון סביבהּ, "המארחת יושבת והאורח עומד!" בזריזות קפצה ממקומה, והגישה לו כיסא גבוה בעל מסעד זקוף וחמור, "שב־נא, ואני אביא קנקן מים ומעט כיבוד, מה דעתך שאחתוך לשנינו מלפפון טרי ועגבּניה?" – היא אמרה 'עגבּניה' עם 'בית' דגושה – "הרי לא בכל יום מזדמן לפה אורח כל־כך חשוב, מהעירייה! שבי דינְקָה בשקט. את יודעת שגם את תקבלי".

"דינְקָה?" שאל אסף, "זה השם שלה?"

"כן. דינקה. ותמר קוראת לה דינקוּש. ואני –" היא גחנה אל הכלבה וחיככה את אפה באפה, "אני קוראת לה סוררת, ובת־נעוות־המרדות, ומחמל־נפשי, וזהב־פַּרוויים, וסְקַנדַליָאריסָה, ועוד מאה־עשרים־ואחד שמות, נכון, בבת־עיני?"

הכלבה הביטה בה באהבה, ואוזניה זעו בכל פעם ששמה הוזכר. ומשהו לא מוכר, כמו דגדוג קל ורחוק מאוד, פירפר גם באסף פנימה: דינקה ותמר, הוא חשב, דינקה של תמר ותמר של דינקה. ולהרף־עין ראה מולו את השתיים, מתרפקות זו על זו בשלמות רכה, עגולה. אבל זה כבר באמת לא עניינו, נזכר, ומחק את המראֶה בתקיפות.

"ואתה – מה?"

"מה מה אני?"

"מה שמך?!"

"אסף".

"אסף, אסף, מזמור לאסף..." זימררה לעצמה, ומיהרה אל המטבחון בצעדים מהירים, צעדי ריצה כמעט. הוא שמע אותה חותכת ומזמזמת מעבר לווילון הפרחוני, ואחר־כך חזרה והציבה על השולחן קנקן זכוכית גדול ששטו בו פלחי לימון ועלי נענע, וצלחת עם מלפפון ועגבניה חתוכים, וגם זיתים ופלחי בצל וריבועי גבינה, והכל טבול בשמן סמיך. אז התיישבה מולו, ניגבה את ידיה בסינר שהיה על גלימתה, והושיטה לו יד: "תיאודורה. בת האי ליקסוֹס ביוון. האחרונה בבני האי האומלל הזה יושבת אתך כעת לסעודה. אכול־נא, בני".

 

 

מול דלת המִספרה הקטנה, בשכונת רחביה, עמדה תמר רגע ארוך, ולא העזה להיכנס. היתה שעת ערב, בסופו של יום מתמתח ועצלני של ראשית יולי. אולי שעה שלמה היא צעדה הלוך־ושוב על המדרכה לפני המִספרה. ראתה את עצמה משתקפת בזגוגיות החלון הגדול, ואת הסַפּר הקשיש גוזז, בזה אחר זה, את שערם של שלושה גברים, מבוגרים כמוהו. מִספרה של זקנים, חשבה תמר. מתאים לי. פה לא יכירו אותי. שניים חיכו כעת לתורם. אחד מהם קרא עיתון, והאחר, קירח כמעט לגמרי – מה הוא בכלל עושה כאן – ובעל עיניים מימיות, כדוריות, פיטפט בלי־הרף עם הסַפּר. השיער שלה התרפק אל גבה כמתחנן על נפשו, על נפשה. כבר שש שנים, מגיל עשר, לא הסתפרה. גם בשנים שרצתה לשכוח לגמרי שהיא בת, לא היתה מסוגלת לוותר עליו. הוא היה לה מסך נוח, ולפעמים אוהל קטן להסתתר בו, ולפעמים, כשהסתחרר סביבה פרוע ואוורירי, היה צעקת החירות שלה. מדי כמה חודשים, בהתקף נדיר של עיצוב עצמי, היתה קולעת אותו לצמות עבות, מפתלת אותן על קודקודה, ומרגישה בוגרת ונשית ומאופקת, וכמעט יפה.

לבסוף הדפה את הדלת ונכנסה. ריחות הסבון והשמפו והכוהל לחיטוי נמשכו אליה, וגם מבטי כל היושבים שם. שתיקה כבדה נפלה. היא התיישבה באומץ, מתעלמת מהם. את התרמיל הגדול הניחה לרגליה. את הטייפּ השחור, הענק, שמה על הכיסא הסמוך.

"אז אתה שומע –" האיש בעל עיני הגוּלה ניסה לשווא לחדש את השיחה עם הספר, "– מה שהיא אומרת לי, הבת שלי? שהנכדה שעכשיו נולדה, הם החליטו שיקראו אותה בֶּוורלי, למה? כי ככה. ככה האחיות שלה הגדולות רוצות –"

אבל המלים שלו נותרו תלויות וריקות בחלל החדר, והתעבו כמו אדים שנגעו לפתע בקור. הוא השתתק במבוכה ומישש את קרחתו כאילו נטף עליה משהו. הגברים העיפו מבטים חטופים בנערה, ואחר־כך זה בזה. מבטיהם רקמו בזריזות קורים של הסכמה. היא לא בסדר, אמרו מבטיהם, היא לא במקום הנכון, והיא בעצמה לא נכונה. הספר עבד בשתיקה ומדי פעם הרים מבט אל הראי. הוא ראה את העיניים הכחולות השקטות שלה, ופִרקי אצבעותיו רפו פתאום.

"די כבר, שימֶק", אמר ביגיעה משונה לאיש שמזמן השתתק, "אחר־כך תגיד לי".

תמר אספה את שערה. הביאה אותו מול אפה ופיה, וטעמה ונשמה אותו, ונישקה אותו לפרידה, ומראש התגעגעה למגעו החם, המדגדג לפעמים, ולמשקל שלו כשהיה נאסף, ולתחושה שהשיער שלה מגדיל אותה, את קיומה, את הממשות שלה בעולם.

"תוריד את הכל", אמרה לספר כשהגיע תורה.

"הכל?!" קולו הדק התעקל בקצהו מתדהמה.

"הכל".

"לא חבל?"

"ביקשתי שתוריד הכל".

שני גברים מבוגרים, שנכנסו למִספרה אחריה, הזדקפו. השלישי, שימֶק, פרץ בשיעול נחנק.

"מיידֶעלֶע", נאנח הספר ואד קל עלה במשקפיו, "אולי כדאי שתלכי הביתה ותשאלי קודם את אמא ואבא?"

"תגיד לי", היא הגיבה מיד, כל ישותה מתאגרפת מולו, "אתה סַפּר או יועץ־חינוכי?" מבטיהם הסתייפו רגע דרך הראי. גם הקשיחות הזו היתה חדשה לה, ולא אהובה עליה, ויעילה עד מאוד במקומות שבהם הסתובבה לאחרונה: "ביקשתי שתוריד הכל וזהו. אני משלמת על זה, לא?"

"אבל זה מַספֵּרת גברים", ניסה הספר להתנגד.

"אז תגלח לי את הראש", אמרה בזעף. שילבה ידיה מתחת לחזה ועצמה עיניים.

חסר־אונים הביט הספר בגברים שישבו על הכיסאות מאחור. המבט שלו אמר: "אתם עדים שניסיתי לשכנע אותה שלא תסתפר. מעכשיו, כל מה שיקרה פה – על אחריותה בלבד!" והגברים הנהנו לו בעיניהם. הוא העביר ידו על שערו הדל ומשך בכתפיו. אחר־כך אחז במספריים הגדולים שלו. ציקצק בהם פעם ופעמיים באוויר. הרגיש שמשהו בצקצוק שלו נפגם מעט. נשמע חלול וחלוש. לכן הגביר את צקצוקיו, עד שלבסוף הגיע אל התו הנכון, צליל חדוות העבודה שלו. אז נטל בין האצבע לאמה גל שערות אחד, סמיך, מתולתל, שחור כפחם, פלט אנחה, והחל לגזור.

היא לא פתחה את עיניה גם כשעבר למספריים העדינים יותר, ואחר־כך כשהפעיל את מכונת הגילוח החשמלית, וגם לא לבסוף, כשהֶעלים בעזרת תער חד את האניצים האחרונים. היא לא ראתה את מבטיהם הלטושים של הגברים. בזה אחר זה הניחו מידיהם את העיתונים, גחנו מעט והביטו, נמשכים ונרתעים לסירוגין, אל הקודקוד העירום, הוורוד מדי, האפרוחי, שהלך ונחשף מתוך הגלים השחורים. על הרצפה שכבו מחלפות השיער הערופות, והספר נזהר לא לדרוך עליהן. החדר היה כבר חם ודחוס, אבל היא הרגישה שהאוויר סביב ראשה נעשה קריר. אולי זה לא יהיה נורא כל־כך, חשבה, ולרגע חלף בה חיוך, כי שמעה את הָלינה, המורה הקשישה שלה לפיתוח קול, שנוזפת בה לפעמים שהיא מזניחה את עצמה, "גם שיער צריך יחס, תמי'לה. על־יְדי את מטפלת בו, את בעצמך תיכף טיפה יותר שמחה, לא? מה יש, מותר קצת קוֹנדישֶׁנֶר, מותר קרם, זה לא כזאת בושה להיות יפה..."

"זהו זה", אמר הספר בלחש, והלך וניקה את התער בצמר־גפן ספוג כוהל, והתעסק בנרתיק המספריים שלו, העיקר לעמוד בגבו אליה כשתפקח עיניים.

היא פקחה אותן בבת־אחת, וראתה ילדה קטנה ומכוערת, מפוחדת, אפילו מבועתת. היא ראתה ילדת מוסדות, ילדת רחוב, ילדה משוגעת. לילדה היו אוזניים חדות מדי, אף ארוך מדי, ועיניים ענקיות ומרוחקות זו מזו באופן מוזר. אף־פעם לא הבחינה כמה עיניה משונות. כעת הן הבהילו אותה במבטן החשוף והבוטה. המחשבה הראשונה היתה שפתאום היא דומה מאוד לאבא שלה, ודווקא לתווי הפנים שלו שהחלו להזדקן בשנה האחרונה. המחשבה השנייה היתה שככה, ובתוספת של בגד מתאים, מטשטש, יש סיכוי מסוים שאפילו ההורים שלה לא יזהו אותה, אם במקרה יעברו מולה ברחוב.

איש עדיין לא זז במספרה. היא הביטה בעצמה ארוכות, בלי רחמים. הראש העירום נראה לה כמו גדם חשוף. היתה לה תחושה שכעת כל אחד יוכל לקרוא את המחשבות שלה.

"אַת תתרגלי", שמעה מרחוק את הספר ממלמל בחמלה, "בגילך זה צומח מהר".

"אל תדאג לי", אמרה מיד במיאון, נרתעת מכל רוך שעלול לפורר אותה. בלי השיער אפילו הקול שלה נשמע לה שונה, גבוה יותר, וכמו מפוצל לכמה גוונים ומגיע אליה ממקום חדש.

כששילמה לספר, הוא לקח את הכסף בקצות אצבעותיו. היה נדמה לה שהוא חושש שתיגע בו. היא פסעה לאט, זקופה מאוד, כנושאת כד על ראשה. כל תנועה שעשתה עוררה בה תחושות חדשות, וזה דווקא מצא חן בעיניה. אוויר העולם נע בריקוד משונה סביב ראשה, כאילו התקרב לבחון מי היא, ונסוג, ושוב התקרב לגעת.

הרימה את התרמיל על כתפה, לקחה את הטייפּ ויצאה. בדלת עצרה רגע. חיית־במה מנוסה שכמותה ידעה, שבנוסף לכל היתה פה גם הופעה, הצגה שהם ראו; קצת מבהילה, אולי, אבל גם מושכת, והיא לא יכלה להתגבר על הפיתוי: הזדקפה, זרקה את ראשה לאחור, כאילו ניערה עטרת שיער כבירה, אופראית, ובתנועה של גדוּלה וסערת נפש, של טוֹסקה במערכה האחרונה, רגע לפני הקפיצה מהגג, הרימה את ידה אל־על, השהתה אותה באוויר, ורק אז יצאה וטרקה את הדלת.

 

"פטריות או זיתים?"

הוא לא ידע באיזה רגע בדיוק זה קרה: מתי הפסיקה תיאודורה לחשוד בו, ואיך זה שכעת הוא יושב מולה, מזלג גדול בידו, והוא מתכונן לאכול את הפיצה. במעומעם ידע רק שהיה רגע כזה, משהו התרחש בחדר לפני כמה דקות. מבט אחר חלף אז בעיניה, וכאילו נפתחה בתוכה דלת קטנה אליו.

"שוב נחלמתָּ?"

אסף אמר שפטריות ובצל. היא ציחקקה לעצמה: "תמר אוהבת זיתים, ואתה פטריות. היא – גבינה צהובה, ואתה בצל. היא קטנה ואתה עוג מלך הבשן. היא מדברת ואתה שותק".

הוא האדים.

"אבל עכשיו ספר, ספר לי הכל! ישבת שם וחלמת –"

"איפה?"

"בעירייה! איפה! ורק לא אמרת לי על מי חלמת".

הוא בהה בה. ציורי הקמטים שלה הפליאו אותו. המצח היה מכוסה בהם כמו קליפת עץ, וגם הסנטר, וקווי־קמט נמשכו סביב שפתיה, שהתחתונה בהן בולטת קצת; אבל הלחיים היו חלקות לחלוטין, עגולות וצחות, ובגלל המבט שלו כעת, חילחלה בהן לפתע אדמומית קלה.

הסומק שלה בילבל אותו. הוא הזדקף ומיהר להעביר את השיחה לפסים רשמיים: "אז אני יכול להשאיר פה את הכלבה ואת תיתני אותה לתמר?"

היה ברור לו שחיכתה שיגיד דבר אחר לגמרי, משהו על חלומות־בהקיץ, למשל. היא מיד ניענעה בראשה ופסקה בתוקף: "אבל לא, לא! אי אפשר". למה לא, שאל, מופתע, והיא, במהירות וברוגז קל: "לא־לא. הלוואי יכולתי. ואל תחקור במופלא ממך! שמע־נא", קולה התרכך למראה האכזבה שלו, "בחפץ־לב הייתי משאירה פה אתי את דינקה חמדתי. אבל להוציא אותה לפעמים, צריך? ולהַלך אותה קצת בחצר וברחוב צריך? והיא גם תרצה בוודאי לצאת שוב לרחובות ולחפש את תמר, ואני, מה אעשה? הרי אינני יוצאת מפה".

"למה?"

"למה?" היא הנידה את ראשה לאט, כשוקלת משהו בינה לבינה, "באמת אתה רוצה לדעת?"

אסף הינהן. אולי יש לה שפעת, חשב. אולי היא רגישה לשמש.

"ומה אם יבואו לפתע־פתאום עולי־הרגל מליקסוס? מה על פי דעתך יקרה אם לא אהיה כאן לקבל את פניהם?"

הבאר, זכר אסף, וספסלי העץ, וספלי החרס, והאבנים להניח עליהן את הרגליים.

"ואת אולם השינה לַיגעים ראית, בדרכך למעלה?"

"לא". כי דינקה רצה ומשכה אותו מהר כל־כך.

וכעת גם הנזירה, תיאודורה. קמה ואחזה בידו, יד דקה וחזקה היתה לה, ומשכה אותו לבוא איתה, וקראה גם לדינקה, ושלושתם ירדו מהר מהר במדרגות, ואסף הבחין בצלקת גדולה, צהובה כדונג, שיש לה על אמת ידה.

מול דלת רחבה וגבוהה עצרה: "פה תעמוד. המתן. נא עצום עיניך".

הוא עצם, ותהה מי לימד אותה עברית, ובאיזו מאה זה היה. שמע את הדלת נפתחת: "עכשיו תפקח".

מולו היה אולם צר ומעוגל ובו עשרות מיטות ברזל גבוהות, מסודרות בשתי שורות, זו מול זו. על כל מיטה היה מונח מזרן עבה, חשוף, ועליו היו מקופלים בקפידה סדין, שמיכה וכרית. ומעל לכל, כמו נקודה בסוף משפט, נח ספר שחור קטן.

"הכל מוכן לבואם", לחשה תיאודורה.

אסף נמשך לתוך האולם. בצעדים בוהים פסע בין המיטות, וכל צעד שלו העלה תִּמרת אבק קלה. אור דלף פנימה מחלונות גבוהים. הוא פתח את אחד הספרים, וראה אותיות בשפה לא מוכרת. הוא ניסה לדמות את האולם הומה עולי־רגל נרגשים, אבל האוויר כאן היה צונן ולח יותר מאשר בחדרה של הנזירה, וכאילו היה לו מגע, ומשום־מה נעשה אסף חסר שקט.

כשהרים את עיניו ראה את תיאודורה עומדת בדלת, ולשבריר שנייה עברה בו תחושה מוזרה, שגם אם ילך אליה, לא יגיע. שהוא לכוד כאן בתוך זמן קרוש, שאיננו נע. כמעט בריצה פרץ וחזר אליה. היתה לו שאלה אחת דחופה, "והם, העולי־רגל..." אז ראה את הבעת פניה וידע שעליו לברור היטב את המלים, "בעצם... מתי הם צריכים לבוא? כלומר, מתי את מחכה להם, היום? השבוע?"

חדה וצוננת כמחוגה היא סבה ממנו: "בוא, חביב, נחזור. הפּיצה מתקררת".

הוא עלה מאחוריה, מבולבל ומוטרד. "ותמר שלי", אמרה בעודם במדרגות וסנדלי החבל שלה טופחים מול עיניו, "היא מנקה שם, באולם השינה, פעם אחת בשבוע היא באה, מסתערת ומקרצפת. אבל כעת, ראית – אבק".

שוב ישבו לשולחן, אבל משהו ביניהם השתנה, ונעכר, ואסף לא ידע מהו. הוא היה נסער קצת ממשהו שריחף ולא נאמר. גם הנזירה היתה פזורת־דעת ולא הביטה בו. כשצללה כך לתוך עצמה התבלטו לחייה עוד יותר, ויחד עם עיניה הצרות והמוארכות נראתה לו כמו זקנה סינית. זמן־מה הם אכלו בשתיקה, או העמידו פני אוכלים. מדי פעם הציץ אסף סביב: מיטה קטנה עמדה שם, מכותרת בהררי ספרים. על שולחן בפינה ניצב מכשיר טלפון שחור, ישן־נושן, עם חוגה עגולה. עוד הצצה אחת, ועיניו של אסף נתפסו במשהו: חפץ שנראה כמו פסל של חמור, עשוי חוטי ברזל מגולגלים וחלודים.

"לא, לא, לא!" התקצפה פתאום הנזירה והיכתה בשתי ידיה בשולחן, ואסף הפסיק ללעוס, "איך אפשר כך? לאכול בלי לדבר? ללעוס כשתי פרות? בלי לשוחח על עניינים שבלב? ומה טעם יש בכל הפּיצה שלך, אדוני, בלי שיחה?!" והדפה מעליה את הצלחת.

הוא בלע במהירות את מה שהיה לו בפה, ולא ידע איך ייחלץ: "ועם תמר..." הוא נשנק קצת כשאמר את השם, "איתה את מדברת, כן?" הקול שלו נשמע לו רם מדי, מלאכותי.

מובן שהרגישה בניסיון העלוב שלו להתחמק מדיבור על עצמו, ונעצה בו מבט לגלגני. אבל הוא כבר התחיל במשהו, ולא ידע איך לסגת באופן מכובד, ובכלל – הוא לא היה בקי באמנות השיחה הקלילה (לפעמים, כשהיה עם רועי ומיטל ודפי, כשנדרשו קלות ושנינות, או סתם פטפוטי־סרק עליזים, הרגיש כמי שצריך לסובב טנק בתוך חדר).

"אז היא... תמר, היא כל שבוע באה אלייך? כן?"

הוא ראה שהיא לא נלהבת לענות לו, ובכל־זאת, כיוון שהזכיר את תמר, חזר הניצוץ לעיניה. "כבר שנה וחודשיים שהיא באה אצלי פה", אמרה, והחליקה על צמתה בגאווה קלה, "והיא עובדת קצת כי זקוקה לכסף, ובאחרונה – להרבה כסף. ומהוריה איננה לוקחת, כמובן", אסף הבחין בעקימת האף הקלה כשהזכירה את הוריה של תמר, אבל לא שאל, מה זה עניינו, "ואצלי, עבודה יש בשפע, ראית: לכבד את אולם השינה, לאַבּק את המיטות, ובמטבח להבריק מדי שבוע את הסירים הגדולים..."

"אבל בשביל מה?" ממש התפרץ לתוך דבריה, "כל המיטות האלה, וגם הסירים, מתי הם באים לפה, העולי־רגל, מתי הם –" בתבונה רבה סתם את פיו. הרגיש שכעת הוא חייב לחכות. תחושה מוּכּרת ריפרפה: בחדר־החושך יש רגע כזה, אהוב עליו, כשהתמונה עולה לאט מתוך התמיסה והקווים מתחילים להסתמן. וגם כאן, הדברים ששמע, ומה שרק ניחש, החלו להתחבר אט־אט לאיזו צורה. עוד רגע, עוד שניים, הוא יבין.

"ואחרי העבודה אנו יושבות שתינו, מסירות את הסינרים, נוטלות ידיים ואוכלות את הפּיצה –" היא ציחקקה, "הפּיצה! הלוא רק בזכות תמר למדתי לחבב את הפּיצה... ואז אנו משוחחות לנו, כמובן, בהרחבת־הדעת. על עולם־ומלואו היא מדברת אתי, הקטנה", ושוב דימה לשמוע צליל קל של גאווה בקולה, והתפלא מה יש בתמר הזאת, ילדה בגילו, שתיאודורה גאה כל־כך להיות חברה שלה, "ולפעמים גם מתווכחות אנחנו, אש וגופרית, אבל הכל כדרך חבֵרות", לרגע נראתה לו גם היא עצמה נערה, "כדרך חבֵרות טובות מאוד".

"אבל על מה אתן מדברות כל־כך הרבה?" השאלה נפלטה מתוכו במין בהילות מביכה, ולבו נמחץ מקנאה סתומה, אולי מפני שנזכר במה שדפי אמרה לו רק לפני יומיים, שכשהוא מתחיל לספר סיפור, תמיד יש לה דחף משונה להסתכל בשעון. "על אלוהים?" שאל, קיווה. כי אם הן דיברו רק על אלוהים, זה הגיוני, זה נסבל.

"אלוהים?" השתוממה תיאודורה, "למה... כמובן... בוודאי, גם אלוהים בא ועולה בשיחה מדי פעם, אפשר לא?" היא שילבה את זרועותיה בחיקה והביטה באסף במבט תוהה, שוקלת בדעתה אם לא טעתה בו טעות גדולה, והוא הכיר, הכיר יותר מדי את המבט הזה, ורצה לקפוץ מעורו כדי לבטל אותו בתוך עיניה. "האמת, אגיד לך, חביב, על האלוהים אינני אוהבת לדבר... כבר איננו מיודדים כמו פעם, אלוהים ואני. הוא בשלו ואני בשלי. אבל חסרים בני־אדם בעולם לדבר עליהם? והנשמה? והאהבה? האהבה כבר איננה נחשבת בעיניך, אדוני הצעיר? או אולי כבר פתרת בעצמך את כל חידותיה?" (אסף הסמיק וניענע בראשו חזק לשלילה.) "ואל תחשוב: גם על שאלות פילוסופיות אנו משוחחות כאן, מעל הפּיצה, פּוֹ פּוֹ!" פלטה קריאת התרגשות קטנה, אולי ביוונית, ונופפה בידה הקלה, "ושוב מתווכחות עד לב השמיים, שהמגדל מתחיל לרעוד! על מה, אתה שואל?" (אסף הבין שעליו לשאול והינהן במרץ.) "על מה לא? על הטוב והרע, והאם יש לנו חופש, חופש גדול באמת –" הבזיקה אליו חיוך קל, מתגרה, "– לבחור את דרכנו, או שזו כבר גזורה לנו מראש ורק מוליכים אותנו בה? ועל יוּדָה פּוֹליקר אנחנו משוחחות, שתמר מביאה לי תמיד את כל ההקלטות ממנו, כל שיר חדש! והכל פה קָלוּט אצלי בטייפרקורדר של סוֹני! ואם, לדוגמה, יש איזה סרט יפה מאוד בבית־הקולנוע, אני תיכף אומרת, תמר! נא תלכי בשבילי, הֵא לך כסף, אולי תיקחי איזו חברה, וחִזרי מהר וספרי לי הכל, תמונה־תמונה, וכך היא נהנית וגם אני זוכה".

מחשבה התעוררה בו: "ואת בעצמך, ראית פעם סרט?"

"לא. וגם החדש הזה, טלוויזיה, גם כן לא".

החלקים החלו להצטרף: "ואת – אמרת שאת לא יוצאת, נכון?"

היא הנידה בראשה והביטה בו בחיוך, עוקבת אחרי עוּבּר המחשבה שהחל להגיח ממנו.

"זאת אומרת... שאף־פעם את לא יוצאת מפה", אמר שוב בתימהון.

"מן היום שהגעתי לארץ הקודש", אישרה, בגאווה קלה. "גדיה רכה בת שתים־עשרה הובאתי הנה. חמישים שנה עברו מאז".

"וחמישים שנה את פה?" הקול שלו נשמע לו פתאום כמו קול של ילדון: "ואף־פעם את לא –? רגע, אפילו לא לחצר?"

שוב הנידה בראשה. בבת־אחת נעשה לו בלתי נסבל להימצא שם. הוא רצה לקום, לפתוח חלון גדול, לפרוץ מכאן אל הרחוב הרועש. מזועזע הביט בנזירה וחשב שהיא בעצם לא כל־כך זקנה. היא אפילו לא הרבה יותר מבוגרת מאבא שלו. זה רק בגלל החיים הסגורים שהיא נראית ככה. כמו ילדה שבבת־אחת נהייתה זקנה, לא עברה דרך החיים.

היא חיכתה בסבלנות עד שיחשוב את כל המחשבות שלו עליה. אחר אמרה בשקט: "תמר, היא מצאה בעבורי משפט יפה מאוד באחד הספרים: 'מאושר הוא האיש שיכול להיות סגור עם עצמו לבדו בתוך חדר'. על פי זה אני אדם מאושר". שפתיה השתפלו מעט, "מאושר מאוד".

אסף זז בכיסאו. מבטו חיפש את הדלת. כפות הרגליים עיקצצו לו. זה לא שהוא לא היה יכול להיות לבדו בחדר, ואפילו שעות ארוכות. אבל בתנאי שיהיה שם מחשב משוכלל, וקְוֶוסט חדש, ושלא יהיה אתו אף אחד שידליף לו טיפּים לפתרונות מהירים מדי. כן, זה היה מחזיק אותו בחדר ארבע־חמש שעות כמו כלום, אפילו בלי אוכל. אבל לחיות ככה תמיד? כל החיים? יום ולילה, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה? חמישים שנה?

"תודה שאינך אומר דבר", אמרה הנזירה, "סְייג לחוכמה שתיקה..."

אסף לא ידע אם יוכל כעת לשאול משהו, או שעליו להיחשב חכם עד סוף הביקור.

"וכעת", אמרה ומילאה את ריאותיה אוויר, "כעת תורך אתה. סיפור כנגד סיפור. אבל אל תעצור בכל רגע, ואל תיזהר כל־כך כל הזמן. פָּאנָאגִיָה־מוּ! מדוע אתה כל־כך פוחד לספר על עצמך? עד כדי כך אתה חשוב?"

"אבל מה, מה לספר?" שאל במצוקה, כי על אלוהים הוא לא רצה לדבר, ועל יהודה פוליקר הוא לא ידע הרבה, והחיים שלו היו כל־כך רגילים, ובכלל, הוא לא אהב לדבר על עצמו. מה הוא יגיד לה?

"אם תספר לי סיפור מלבך", נאנחה, "אספר לך סיפור מלבי". כך אמרה, וחייכה חיוך כאוב קצת. פתאום זה היה אפשרי.

 

 

עשרים־ושמונה יום לפני שפגש אסף בתיאודורה, כשעדיין לא התחיל לעבוד בעירייה, ואפילו לא ידע שיש בעולם תיאודורה, ולא ניחש את תמר – יצאה תמר לרחוב. כמו תמיד בחופשות ישן אסף באותו יום עד שתים־עשרה בצהריים. אחר־כך קם והכין לעצמו ארוחה קלה, שלושה־ארבעה כריכים, וחביתה משתי ביצים, וקרא בעיתון, ושלח דואר אלקטרוני לאוהד הולנדי של 'יוּסטון', והשתתף במשך שעה ארוכה וסוערת בפורום של 'Quest for Glory'. באמצע צילצל אליו רועי, או נער אחר מהכיתה (הוא עצמו בדרך־כלל לא צילצל לאחרים), ויחד ניסו לתכנן מה יעשו בערב, ונואשו, וסיכמו שידברו מאוחר יותר. גם אמו התקשרה מהעבודה להזכיר לו להוריד כביסה ולפַנות מדיח ולקחת את מוקי מהקייטנה בשתיים. ובין לבין היה בוהה קצת בערוץ של ה'נשיונל ג'יאוגראפיק', עושה את ההתעמלות היומית, וחוזר למחשב, והשעות היו חולפות בעצלתיים, ושום דבר לא היה קורה.

ובאותן שעות ממש, הסתגרה תמר בתא קטן מכוסה כתובות וציורים גסים, בשירותים הציבוריים של 'אגד'. במהירות הסירה את בגדיה – את מכנסי ה'ליווייס', ואת החולצה ההודית הדקיקה שהוריה קנו לה בלונדון. נחלצה מהסנדלים ועמדה עליהם. נשארה בתחתונים וחזייה, נסלדת מהאוויר הדלוח של התא, שמיהר להיצמד לבשרה. מהתרמיל הגדול הוציאה תרמיל קטן יותר, ואחריו חולצת טריקו, וסרבל כחול מגושם, שהוכתם ונקרע בלי תקנה ושמגעו צרם לעורה. "תתרגלי", חשבה, והשחילה את עצמה לתוכו. היססה רגע, והסירה מזרועה את צמיד הכסף הדקיק שקיבלה לבת־מצווה. גם הוא היה מסוכן: השם המלא שלה היה חרות עליו. הוציאה זוג נעלי ספורט ונעלה אותן. היא העדיפה את הסנדלים, אבל היתה לה תחושה שבשבועות הקרובים תזדקק מאוד לנעליים, גם כדי שייתנו לה הרגשה שמשהו מחזיק ומגבש אותה, וגם כדי שתוכל לרוץ מהר יותר, אם ירדפו אחריה.

היה גם היומן. שש מחברות בכריכה קשה, ארוזות בשקית נייר אטומה. הראשונה, מגיל שתים־עשרה, היתה דקה מהאחרות, ומעוטרת עדיין בציורים צבעוניים של סחלבים ובַּמבִּי, וציפורים ולבבות חצויים. האחרונות, בכריכה חלקה, היו עבות בהרבה וכתובות בצפיפות. הן הכבידו מאוד על התרמיל, והעיקו עליה, אבל היא היתה חייבת להוציא אותן מהבית, כי ידעה שהוריה ימהרו לקרוא בהן. כעת קברה אותן עמוק בתרמיל הגדול, אבל כעבור רגע לא יכלה להתאפק, העלתה את הראשונה וריפרפה על הדפים המכוסים בכתב־היד הילדותי. התחייכה. בהיסח־דעת התיישבה על האסלה. הנה, כאן היא בכיתה ז', וזו הבריחה הראשונה שלה מהבית, כשנסעה עם שתי חברות לצמח, לראות הופעה של 'טִיפֶּקס'. איזה לילה מוטרף היה להן שם. דיפדפה הלאה. 'ליאת הופיעה למסיבה עם שמלה שחורה עם נוצצים, והיתה מהממת'. 'ליאת רקדה עם גילי פפושדו, והיתה יפה שבא לי לבכות'. איך שפצעים ישנים לא מגלידים באמת, מוכנים להיפתח מחדש בכל רגע (אבל כעת היא צריכה לצאת מפה וללכת). לקחה מחברת אחרת, מלפני שנתיים־וחצי: 'מלחיץ אותה זה שהיא גדֵלה עכשיו. "מתפתחת" (שונאת!!! את המלים שלהם!). מי צריך את זה עכשיו?' עצרה. ניסתה לזכור מדוע כתבה על עצמה בגוף שלישי. חייכה בצער: בטח. התקופה ההיא, האימונים המטורפים שעשתה בשביל להקשיח את עצמה, לעבות עוד ועוד את העור. היתה מאלפת את עצמה לעמוד בדגדוגים, ופושטת – בימים הכי קרים – את הסוודר והמעיל, גם את החולצה; או שהיתה הולכת יחפה, בחוץ, ברחובות, בשדות. וגם הַכְּתיבה בגוף שלישי היתה חלק מזה: 'אוהבת מקומות קטנים וצרים, כמו למשל הרווח בין הארון והקיר בחדר שלה, שעד לפני חודש היא עוד יכלה להיכנס ולהתקפל שם שעות, ועכשיו זה משגע אותה שהיא בחיים לא תוכל לחזור לשם!!!'

ובעמוד הבא, לא ברור בעקבות מה, כמו בעונש של בית־ספר, מאה פעם בדיוק, היא סָפרה, 'אני ילדה נבובה וריקנית, אני ילדה נבובה וריקנית'.

אלוהים, חשבה, והשעינה את ראשה אל מְכל האסלה, אני לא מאמינה שהייתי כזאת דפוקה.

אבל מיד אחר־כך מצאה את המפגש הראשון עם הספר 'גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות' של יהודה עמיחי, והתמלאה נוחם אל הילדה ההיא שכתבה, 'לדגיגים שנולדים יש את שקיק החלבון שלהם. ואני יודעת שהספר הזה יהיה שקיק החלבון שלי, לכל החיים'. ושבוע אחר־כך, בהחלטה נחושה: 'בשביל שיהיו לי ע.ג. אני נודרת נדר מהיום והלאה ולכל שארית חיי להסתכל בעולם כל הזמן בתמיהה'.

חייכה חיוך מר. בזמן האחרון העולם ממש הכריח אותה להסתכל בו בתמיהה, ואחר־כך בזעם, ולבסוף בייאוש גמור. והדבר היחיד שעשה לה לבסוף עיניים גדולות היה התספורת הזאת.

דיפדפה במהירות, קדימה, אחורה. קצת צחקה, קצת נאנחה. איזה מזל שהחליטה לקרוא ביומן לפני היציאה לדרך. ראתה את עצמה פרושׂה וחשופה, כאילו הקרין לה מישהו סרט שלם, עשוי תצלומים נפרדים, של יום אחר יום מחייה. כבר היתה חייבת לצאת משם, לאה חיכתה לה במסעדה לארוחת הפרידה, לסעודה האחרונה, אבל לא יכלה לצאת, רק לא לצאת שוב לרחוב, ולמבטים. איך שהם מסתכלים עליה מאז שגילחה את הראש. פה לפחות היא מוגנת. לבדה, מוקפת קירות. הנה היא בת ארבע־עשרה, כאן כבר החלה לכתוב מדי פעם בכתב ראי את הדברים שרצתה להסתיר במיוחד: 'מסכנה אמא, כל־כך רצתה שתיוולד לה בת בשביל לשתף אותה בכל דבר, להסתודד איתה, לגלות לה את מסתורי הנשיות וכמה זה נפלא להיות אשה, צ'וּפּר האלוהים ממש. ומה היא קיבלה? אותי'.

אמא שלי. אבא שלי. עצמה עיניים, הדפה אותם מעליה, והם נדחקו שוב. יש מצבים בחיים שבהם איש־איש לנפשו, אמר אבא שלה במריבה האחרונה. די, שיילכו מפה, כשהכל ייגמר היא תוכל לחשוב עליהם; מבחינתי העניין סגור, הוא אמר, ואני לא מתכוון לנקוף יותר אצבע, והביט בה בשוויון נפש מעושׂה, ורק הגבה הימנית שלו רטטה בלי הרף כמו יצור שיש לו חיים משלו. לאט, בכוח, במאמץ מרוכז, היא מחקה אותם מתוך ראשה. אסור לה להתעסק בהם עכשיו. הם רק מחלישים ומייאשים אותה. הם לא קיימים בשבילה עכשיו. בקדחתנות הגרילה מחברת אחרת, מלפני שנה־וחצי בערך. כאן כבר נכנסו לחייה עידן ועדי, והכל התחיל להשתנות לטובה. או כך לפחות חשבה. היא קראה ולא האמינה שדברים כאלה כל־כך העסיקו אותה עד לפני כמה חודשים. עידן אמר ככה ועשה ככה; עשה תספורת פראנץ־יוזף ולקח אותה, ולא את עדי, לפקח על הסַפּר, כי אַת יותר מעשית, אמר, והיא לא ידעה אם מפיו זו מחמאה או עלבון, ונדהמה שיש מי שחושב שהיא מעשית. והנסיעה לפסטיבל ערד – מישהו גנב את התרמיל עם הארנקים של שלושתם. נשארו להם עשרה שקלים, ביחד; עידן תפס מנהיגות: בחנות לחומרי־כתיבה קנה פנקס קבלות בתשעה שקלים. ואחר־כך שלח את שתיהן להתרים אנשים ל'אגודה נגד החור באוזון'.

וסחרחורת האושר שהרגישה אז, לעשות הונאה כזאת, פשע כזה, כדי להביא לו את הכסף שהרוויחו, ואיזו ארוחת שחיתות עשו, ועוד היה להם כסף לקנות גראס, והיא עישנה, ולא הרגישה כלום, ועידן ועדי לא הפסיקו להשתולל ולדווח על סוטול פראי, ובדרך חזרה, באוטובוס, עדי ישבה עם עידן שני ספסלים לפניה, וכל הדרך שניהם צחקו צחוק היסטֶרי.

ובין השטויות מפוזרות הערות קטנות אגביות, דיווחים חטופים על דברים שלא ייחסה להם אז חשיבות, שהיו כמו לחישות קלות שלאט־לאט יילכו ויתגברו לצעקה: אמא ואבא גילו ששטיח הקיר האפגאני, שהיה תלוי מאחורי הדלת, נעלם. הם תיכף פיטרו את העוזרת שעבדה אצלם שבע שנים. אחר־כך נעלמו גם כמה מאות דולרים מהמגירה של אבא, ואז פוטר הגנן הערבי. ואחר־כך היה העניין עם המכונית, שמד הקילומטרים שלה הראה על נסיעה ארוכה מאוד, כשההורים היו בחופשה בחו"ל. ועוד כאלה צללים שחמקו ליד קירות הבית, ואיש לא העז להאיר עליהם באור חזק מדי.

מישהו דפק חזק בדלת. המנקָה. צעקה לה שהיא יושבת שם כבר שעה. תמר צעקה מיד, בקול חד, שהיא תהיה שם כמה שתרצה. התנשמה, מזועזעת מההפרעה הגסה.

כשהחלה לקרוא במחברת האחרונה, נדהמה, כי הכל היה שם, מפורט וגלוי לחלוטין: התוכנית, המערה, רשימות המצרכים, הסכנות הצפויות והבלתי־צפויות. את המחברת הזאת, ידעה מיד, היא חייבת להעלים, להשמיד. אפילו במחבוא אסור לה להישאר. הֵריצה דפים מול עיניה. ראתה בדיוק את המקום שעד אליו הרשתה לעצמה להרגיש משהו – הפגישה החטופה בלילה, ליד 'ריף־רָף', עם הנער המתולתל ורך המבט, שהראה לה את אצבעות ידיו השבורות וברח ממנה כאילו גם היא עלולה לעשות לו דבר דומה – ומשם והלאה נעשתה משוריינת, קמצנית במלים, וכותבת כמו פקידה של יחידה צבאית סודית: משימות, בעיות, סכנות. מה בוצע ומה עוד צריך.

סגרה את המחברת. עיניה הזדגגו מול ציור גס שהיה על הדלת. הלוואי שהיתה יכולה לקחת איתה את היומן לשם. אסור לה לקחת. אבל מה תעשה בלעדיו. איך תבין את עצמה בלי לכתוב בו. באצבעות ריקות מתחושה תלשה את הדף הראשון והשליכה בין רגליה לתוך האסלה. ואחריו עוד דף, ועוד. רגע, מה זה כאן? 'פעם הייתי בוכה המון, והייתי מלאת תקווה. והיום אני צוחקת הרבה, צוחקת ומיואשת'. למים. 'ואני כנראה אתאהב תמיד במישהו שאוהב מישהי אחרת. למה? ככה. כי אני טובה בלהיכנס למצבים חסרי סיכוי. כל אחד טוב במשהו'. קרעה. 'האמנות שלי? מה, לא ידעת? למות את הרגע'. קרעה, קרעה בשצף־קצף. קמה ועמדה רגע, סחרחֶרֶת. נשארו הדפים מהימים האחרונים ממש. הוויכוחים האינסופיים עם ההורים, הצרחות שלה, והתחינות, וההבנה הנוראה שפרמה את לבה כשתפסה שהם באמת לא מסוגלים לעשות כלום, לא לעזור לה ולא למנוע ממנה ללכת לשם; שהם פשוט נהיו חלולים ומשותקים לנוכח האסון שקרה להם, שהיה כמו כישוף שרוקן אותם מעצמם. רק קליפת הוריה נשארה, וכעת זו היא לבדה שיכולה לעשות משהו, אם תעז.

אבל בַּמקום שאליו היא רוצה להגיע סביר מאוד שיערכו עליה חיפוש; הרי יגיע איזה רגע שיחפשו עליה, או יחטטו בחפצים שלה, וינסו בכל דרך לגלות מי היא. מי אני? מה נשאר ממני? הורידה את המים, ובהתה בקרעים המסתחררים, נשאבים ונעלמים: כלום.

בלי היומן ובלי דינקה, רוחה נפלה.

במהרה התערבבה בהמון האדם שזרם בתחנה. ראתה את השתקפות דמותה בחלון־הראווה של המסעדה, באשנב של מוכר הנקניקיות, במבטי האנשים. ראתה איך נמתחות שפתיים מולה. עד אתמול היו מביטים בה במבטים אחרים לגמרי. עד אתמול היא גם קצת עודדה את המבטים האלה; כי תמיד היתה איזו קריצה, או הזמנת פיתוי קלה, במה שלבשה, באיך שהביטה בהם. תמר ידעה: זו התעוזה המופרזת של הביישנים מדי. התעוזה המבוהלת, הנדחפת ופורצת ממנה בלי שליטה, המתגהקת מתוכה: כמו החולצה השקופה שלבשה במסיבת הסיום בחמישית. או הנעליים האדומות המזעזעות, נעלי דורותי מ'הקוסם מארץ עוץ', שנעלה לרסיטל החגיגי באקדמיה. והיו עוד מקרים, ואין־סוף מַעברים תזזיתיים בין ימים של הזנחה ועזובה – הָלינה צעקה עליה פעם שהיא אוסרת עליה להתלבש שוב 'בבגדים האלה של בני־ברק' – לבין תקופות של הידור וסְטַייל עד כדי התלקקות עצמית, התקופה הסגולה שלה, התקופה הצהובה, השחורה...

בדלפק של 'שמירת חפצים' הפקידה את התרמיל הגדול, והידקה אל חזהּ את התרמיל הקטן. מעתה הוא יהיה הבית שלה. הבחור שעבד שם העיף בה מבט אחד, וכמו הסַפּר במספרה נזהר שאצבעותיו לא ייגעו בשלה. מן הדלפק הרימה את תגית המתכת הקטנה עם המספר של התרמיל שהפקידה.

הנה, את זה היא לא תיכננה מראש: ואיפה אַת שמה כעת את התגית, למשל? היא כמעט שמחה לאיד־עצמה כשהבינה שלא את הכל היא הצליחה לחזות ולתכנן: ואם ימצאו אותה אצלך, מה תגידי? ואם מישהו מהם ילך לקחת את התרמיל מהתא של 'שמירת חפצים', ויבדוק את הארנק ואת מחברות היומן? טַמבָּלית, מֶגָלומאנית, עלובת חיים שכמוך.

הלכה משם. נהנית להצליף בעצמה, כדי להקשיח את עורה לקראת הצפוי לה. אבל מי יודע מה עוד יקרה שם, ואילו דברים נוספים – שעליהם לא חשבה ולא יכלה לדמיין אפילו – יזַמנו לה החיים החדשים, ואיך תפתיע אותה המציאות, ואיך תבגוד בה, כרגיל.

 

 

ואז הוא סיפר לה, אסף; שוב סיפר מהתחלה, מהעבודה בעירייה שאביו סידר לו בעזרת הקשרים שלו עם דנוך, כי דנוך היה חייב לאביו קצת כסף תמורת עבודות חשמל שאביו עשה לו בבית, אבל – אבל תיאודורה עצרה אותו שוב בתנועת ידה הקטנה והמצווה, ורצתה לשמוע קודם על אבא ואמא שלו, ואסף נאלץ להפסיק, וסיפר שהוריו ואחותו הקטנה אולי נחתו כבר באריזונה שבארצות־הברית, וציין שהם נסעו באופן די פתאומי, כי אחותו הגדולה, רלי, ביקשה שיבואו אליה מיד. הנזירה התעניינה לשמוע על רלי, ומדוע היא נמצאת רחוק כל־כך מהבית, ואסף היה חייב לספר, להפתעתו, גם על רלי. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, כמה היא מיוחדת ומהממת, וסיפר שהיא עוסקת בצורפוּת, אמנית, ושעיצבה לַיין מיוחד של תכשיטי כסף, שכעת מתחיל ללכת חזק בחו"ל; הוא דיקלם את המלים והמונחים שלה, וחש כמה הם זרים לו, אולי מפני שכל ההצלחה החדשה שלה היתה זרה לו, ואולי מפני שבכל הנסיעה שלה לשם היה משהו שהפחיד אותו; ובשמץ של טינה הוסיף שלפעמים היא בהחלט יכולה להיות גם בלתי נסבלת, רלי, ורמז משהו על העקרוניוּת ההיא שלה, בכל דבר, מהאוכל שהיא אוכלת, ובעיקר לא אוכלת, ועד לרעיונות שיש לה בקשר ליחסים בין ערבים ויהודים ואיך בכלל המדינה צריכה להיראות ולהתנהג, וככה יצא שהוא בכל־זאת סיפר לא מעט על רלי, ועל איך שהיא ממש ברחה לפני שנה מהארץ כי היתה צריכה את המֶרחב שלה, והמלה הזאת שלה היתה שנואה עליו, ולכן מיהר להחליף אותה, והסביר שרלי הרגישה שהיא פשוט נחנקת פה, ותיאודורה חייכה לנפשה, והוא מיד הבין את החיוך שלה, בלי מלים חלפה ביניהם אִוושת הבנה, כי יש אנשים שאפילו חמישים שנה לא נחנקים בחדר אחד, ויש שארץ שלמה לא מספיקה להם; ואז היא רצתה לשמוע גם על מוּקי, שנסעה עם ההורים, כי אותה באמת אי אפשר היה להשאיר כאן, ואסף דיבר גם עליה והתחייך, ואדמומית הלחיים הרגילה שלו העמיקה, אפילו הפצעונים נבלעו בה קצת, כי ברגע שאמר 'מוּקי' עלה בנחיריו – תמיד – ריח השיער שלה לאחר החפיפה, והוא צחק ואמר, שתמיד שיגע אותו איך כבר מגיל שלוש היא הקפידה על שמפו מסוים, והתעקשה להשתמש במרכך־שיער, באמת, מגיל שלוש, והרי השיער שלה רך כמו ערפל בין האצבעות, השיער הבלונדיני שלה – הוא צחק, ותיאודורה חייכה – ושעות היא עומדת מול הראי, הקטנה הזאת, ומעריצה את עצמה ובטוחה שכל העולם אוהב אותה, וכשהוא או רלי היו מתעצבנים על פולחן האישיות הזה, אמא שלהם היתה אומרת שלא יעזו לקלקל לה, שתיהנה הקטנה, ושיהיה לפחות אחד בבית הזה שאוהב את עצמו בלי שום מעצורים – ואסף, שלפתע גילה שהוא מדבר כבר כמה רגעים, בשטף, נבהל ואמר זהו, משפחה רגילה, באמת שום דבר מיוחד, ותיאודורה אמרה, "משפחה לתפארת יש לך, חביב, עליכם להיות מאושרים מאוד מאוד", והוא ראה שהיא שוב שוקעת קצת לתוך עצמה, וכאילו כבה בה אור, ולא הבין איך קרה שהוא פיטפט איתה בחופשיות כזאת, ואמר לעצמו, טוב, זה בגלל שהיא כל־כך בודדה פה, ואולי המון זמן לא היתה לה שיחה, סתם שיחה אמיתית עם מישהו, מהלב, ואז הוא חשב, באמת? ומתי לךָ היתה?

ונזכר, כמובן, במה שמחכה לו הערב עם רועי ודפי, והיא רכנה אליו קצת ושאלה, "מהר־מהר, על מה חשבת כעת, כי הפנים שלך, חביב, פּוֹ פּוֹ! ענן גדול עבר עליהן". "לא חשוב", הוא פלט, "כן חשוב!" אמרה מיד, היתה בה סקרנות עצומה לסיפורים הטיפשיים שלו, או אולי הם לא כל־כך טיפשיים אם מישהו יכול להתעניין בהם כך; "סתם..." הוא הצטחק ונע בכיסאו במבוכה. באמת לא רצה שיגיעו לדיבורים כאלה, מי חשב על זה בכלל לפני שהוא נכנס למנזר, הרי הם כמעט לא מכירים זה את זה, כאילו איזה שד נכנס לתוכו כאן ומשנה אותו, אבל הנזירה הטילה את ראשה לאחור בצחוק רענן, והוא הרגיש שכמה שהיא נראית זקנה, יש בה דברים צעירים כמו אצל נערה, אולי בגלל שאף־פעם לא עשתה בהם שימוש, ופתאום חשב, בעצם מה אכפת לי לספר לה, היא נחמדה והיא בודדה ובא לי לדבר קצת.

וככה, כמו שהוא, הוא סיפר על דפי קפלן, ועל רועי ומיטל שלו, והנזירה הקשיבה עד־מאוד, הביטה בפיו ושפתיה חזרו בלי קול על המלים שאמר. וכבר כשהתחיל לספר, אחרי חמישה משפטים בערך, היא הבינה שדפי היא לא הסיפור העיקרי. אסף נדהם איך היא מיד תפסה את הדבר שהכי מציק לו: "אבל עזוב נא לרגע את הילדה המסכנה ההיא", נופפה בחוסר סבלנות, "פרח בלי ריח היא. אני, את לב העיקר רוצה לדעת: על הנער ספר לי, על רועי שלך, שכבר אינו שלך, אם אינני טועה". ועיניו של אסף נעצמו רגע, כי נגעה בו בדיוק במקום הכואב. והוא נשם עמוק כמו לפני צלילה ארוכה, וסיפר על החבֵרוּת עם רועי מגיל ארבע, איך הם היו כמו שני אחים, ואיך היו ישנים לילה פה ולילה פה, והבית על העץ. רועי היה אז הקטן והחלש יותר, ואסף הגן עליו מהילדים הגדולים, הגננות אמרו שהוא ממש שומר־הראש של רועי, וככה זה נמשך עד כיתה ז' בערך, אמר אסף במהירות, מדלג על שמונה שנים בקפיצה אחת, ומוחזר לשם בעדינות אך בתקיפות: "איך זה נמשך?" היא רצתה לדעת, והוא היה חייב לספר על ימי בית־הספר היסודי, כשרועי היה צמוד אליו וממש לא הרשה לו להתחבר עם אף ילד אחר, והיו לו כל מיני עונשים שהיה מטיל על אסף בכל פעם שחשד שאסף מנסה לבגוד בחבֵרוּת שלהם, הכי גרוע היה עונש השתיקה, שָׁבועות שבהם הוא סירב לענות לאסף, ובכל־זאת לא היה זז ממנו; והיו הֶתקפי הזעם האיומים של רועי, כשאסף רצה להצטרף לצופים, שגם עליהם נאלץ לבסוף לוותר בכאב־לב, ואפילו אז, בכל־זאת החמיא לו שמישהו זקוק לו ואוהב אותו כל־כך. הוא שתק רגע. בלע רוק והירהר. וככה זה נמשך עד שעברנו ללמוד בחטיבה, המשיך, ופה כבר הכל השתנה, לא חשובים הפרטים; "חשובים מאוד", אמרה הנזירה. הוא ידע שתגיד, ואפילו חייך בהתגרות, זה כבר היה משחק קטן שלהם. היא הלכה למטבחון לשים מים לקפה, ומשם צעקה שימשיך, ואסף סיפר איך בכיתה ז', לפני שלוש שנים בערך, הבנות התחילו לשים לב כמה שרועי חתיך, ובאמת רועי נתן אז קפיצה לגובה, וגם ליופי, ואז הן התחילו להיות מאוהבות בו, וגם הוא אהב אותן, את כולן, והיה ממש משחק ברגשות שלהן, אמר אסף והשתדל שלא יישמע מתחסד מדי, והנזירה, במטבחון, חייכה מול הטַפֶּט הכחול־אדום. אבל הבנות לא נקמו בו על זה, אמר אסף בתימהון – נשען על השולחן ומדבר קצת לעצמו – להיפך, תתארי לך שהן עוד התחרו על האהבה שלו, היו יושבות בהפסקות ומדברות על איך שהוא נראה, ומה מתאים לו, ואיזו תספורת יעשה, ואיך הוא מזיז את הגוף כשהוא משחק כדורסל; אסף ישב פעם, לגמרי במקרה, מאחורי עץ־הבנות בחצר ולא האמין למשמע אוזניו: הן דיברו על רועי כאילו הוא מין אל, או כוכב־קולנוע לפחות. אחת הבנות סיפרה איך היא מתכננת בדם קר לרדת הַקבָּצה במתמטיקה, בשביל להיות אתו באותה הקבצה; ואחרת אמרה, שלפעמים היא מתפללת שרועי יחלה קצת, רק כדי שתוכל ללכת לקופת־חולים ולשכב על המיטה שהוא נבדק בה!

אסף הביט בנזירה וחיכה שתצחק יחד אתו על הטמטום של ההיא, אבל תיאודורה לא צחקה, רק ביקשה שימשיך לדבר, והוא, הלוואי שהיה שותק כבר, אבל לא היה מסוגל לשלוט על זה, על מה שפרץ מתוכו כמו סליל גדול שהלך והשתחרר; שנים, שנים הוא לא דיבר ככה עם אדם זר, גם לא עם אדם קרוב, זה בטח בגלל המנזר הזה, הירהר בערפול, או בגלל החדר הקטן הזה, קצת כמו תא הווידוי שהוא ראה פעם בכנסייה בעין כרם, ואחר־כך הוא יחזור לעצמו וישכח בכלל שישב יום אחד בחדר בראש מגדל וסיפר לנזירה לא מוכרת את השטויות האלה, ותיאודורה אמרה, "אסף, אני מחכה!" והוא סיפר איך, בכיתה ח', בזכות הבנות, רועי נהיה כמו, איך אני אסביר לך, כמו נגיד המלך של הכיתה? ואסף התכוון להסביר לה מה פירוש הדבר, אבל היא נופפה בידה בחוסר סבלנות ואמרה, "כן, כן, מלך הכיתה, ודאי שאני יודעת, נא, המשך בבקשה", ואסף ניחש בהֶבזק שהיא כבר שמעה דברים כאלה מתמר, סיפורים כאלה על בנים ובנות, וחשב שאולי היא נהנית להקשיב לו כי זה מזכיר לה קצת את פגישותיה עם תמר; וכשחשב כך, זע בו שוב אותו דגדוג חמים וחדש, והוא דמיין שתמר אומנם נוכחת איכשהו בחדר, רואה ואינה נראית. נניח – יושבת על הרצפה ליד דינקה הישֵׁנה, ומלטפת את ראשה לאט. ואולי הוא עצמו מדבר כעת גם אליה, ומספר לה איך רועי נעשה החבר של רותם, הזוג המלכותי הראשון של השִׁכבה, זה היה לפני שנים כבר, מילמל אסף, מאז רותם היו לרועי עוד ארבע או חמש חברות, והיום זאת מיטל, ובגללה רועי דורש ממנו לאהוב את דפי, כי זה מה שמיטל רוצה, רועי אפילו רמז שזה יהיה התנאי להמשך החבֵרוּת שלו עם אסף, די, לא חשוב, התנער אסף, זה סתם, זה שטויות, פרטים קטנים, ושוב הרגיש נבוך ומבולבל עד מוות שהוא שופך ככה הכל, "חשוב, חשוב מאוד", אמרה תיאודורה רכּוֹת, "עדיין אינך מבין, אָגוֹרִי־מוּ? איך אכיר אותך בלעדי הפרטים הקטנים? איך אספר לך סיפור מלבי?" וכשראתה שהוא לא משתכנע, חיפשה את עיניו וממש אילצה אותו להרים אותן אל עיניה: "כי גם תמר, בהתחלה, לא רצתה לספר כל דבר, מה זה חשוב ומה זה מעניין, ואני, בעמל רב לימדתי אותה שאין לנו דבר חשוב יותר מן הפכים הקטנים, מן הכפתורים והגרושים האלה שלנו; והיא, שתדע, עקשנית גדולה עוד יותר ממך!" והנה, כששמע זאת, הפסיק אסף בבת־אחת להתנגד לה, וכאילו הוסר איזה נטל מעל גרונו, אפילו קולו השתנה כמו נפתחו כל קשריו, וסיפר על דפי, בכל־זאת סיפר עליה, שכל דבר אצלה נמדד ומחושב, בכסף או בכבוד או בהצלחה, וככל שדיבר ידע סוף־סוף בוודאות מדוע לא נעים לו להיות איתה, תמיד היא בתחרות עם כולם, עם מי שלא יהיה, ותמיד בודקת את מאזן ההצלחה והכישלון, הרווח וההפסד, ואם מקשיבים לה, יש הרגשה שבאמת כל בני־האדם בעולם מחכים בכל רגע לזמוֹם משהו נגד מישהו, לזנק ולטרוף מישהו ברגע שהוא קצת נחלש... "יש בעולם גם אנשים כאלה", אמרה הנזירה, שחשה מיד שהוא דועך קצת למולה, "אבל יש גם אחרים, נכון? ונכון שלמען האחרים כדאי ביותר לחיות?" ואסף התחייך והזדקף בשמחה, כאילו בדיבור הקטן שלה היא פתרה בעיה סבוכה מאוד שהציקה לו כבר זמן רב, ואחר־כך הוסיף שגם אם דפי היתה בן־אדם לגמרי שונה, הוא בכל־זאת לא היה מתאהב בה, ובכלל הוא חושב שהוא לא יתאהב אף־פעם, לפחות לא עד אחרי הצבא, אמר ונדהם מאומץ הלב שלו, כי דברים כאלה היה אומר רק לאדם אחד בעולם, לקרנף, החבר של רלי, וגם זה רק במקרים נדירים מאוד, ואת הנזירה הוא מכיר בקושי שעה, מה קורה לו היום?

בבת־אחת השתתק, ושניהם הביטו זה בזה, כאילו התעוררו יחד מאיזו הזיה משותפת. תיאודורה החליקה בשתי ידיים על ראשה, כמנסה לדחוס משהו פנימה. הכווייה הגדולה, הצהובה, הבהיקה על אמת ידה. רגע אחד היתה בחדר דממה גמורה. רק נשימותיה של דינקה הישֵׁנה נשמעו.

"כעת", לחשה תיאודורה בחיוך קצת תשוש, "אחרי הדברים האלה, אולי סוף־סוף תספר איך הגעת אלי?"

ורק אז הוא סיפר לה, בקיצור ולעניין, איך בא הבוקר דנוך וקרא לו לכַּלבייה, ועל טופס 76, והפיצה, ופתאום זה נראה לו מצחיק, הריצה המטורפת בלי לדעת לאן. הוא התחיל לחייך, גם הפנים של תיאודורה התרחבו מולו בחיוך, ושניהם הציצו זה בזה ופרצו בצחוק, והכלבה התעוררה, זקפה ראש וזנבה החל לכשכש.

"אבל זה מופלא..." נאנחה תיאודורה כשנרגעה, "הכלבה הביאה אותך אלי..." היא התבוננה בו ארוכות, כאילו נגה עליו לפתע אור חדש, "ואתה היית פה שליח תמים, בַּלדר שלא מדעת..." עיניה זרחו אליו ממש, "ומי עוד היה מוכן ללכת כך אחרי כלבה פזיזה, ולקנות את הפּיצה בכסף מלא, ולבטל לגמרי את רצונך מפני רצונה? איזה לב, אָגוֹרִי־מוּ, איזה לב חם ותם יש לך..."

אסף נע בכיסאו במבוכה. האמת היא שרוב הזמן הוא הרגיש די אידיוט לרוץ ככה אחרי הכלבה, והפירוש החדש למעשיו קצת הפתיע אותו.

הנזירה חיבקה את גופה הקטן בזרועותיה וממש הצטמררה בעונג: "כעת אתה מבין מדוע ביקשתי ממך לספר את הסיפור כולו? הנה, עכשיו אני רגועה קצת יותר, כי לבי אומר לי, שאם יש מי שימצא את חמדת־נפשי, אתה הוא".

אסף אמר שזה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות מאז הבוקר, ושאם היא תיתן לו כעת את הכתובת של תמר הוא ימצא אותה מיד.

"לא", אמרה וקמה בחופזה, "לצערי הרב מאוד. זאת לא אוכל".

"לא? למה?"

"כי השביעה אותי, תמר".

וכמה שניסה להבין, וכמה ששאל, סירבה לענות. סבבה בחדר, קצת מתוחה, ומילמלה את ה'פּוֹ פּוֹ' הנרגש שלה, וניענעה בראשה, לא לא לא, ופרשה את ידיה אין־אונים, "האמֵן לי, חביב, לוּ בידי היה, הייתי אפילו מקווה שאתה – לא! שקט!" היכתה ברוגז על אצבעות ידיה, "שקט, זקנה! לא תאמרי!" עוד סיבוב נסער בחדר, עוד נשיפות נזעמות ותנועה של עַלעוֹל סוּפה קטן, ושוב עמדה מולו: "כי תמר בפירוש ביקשה, הקשב לי, אל תתנפח כל־כך, רק זאת אוכל לומר לך: בפעם האחרונה שהיתה פה, ביקשה וגם השביעה אותי, שאם יבוא בימים הקרובים מישהו, וישאל היכן היא מתגוררת, או לדוגמה, מה שם משפחתה ומי הוריה, ובקיצור, אם יחקור עליה, ואפילו יהיה נחמד ומתוק מאין כמוהו – זה לא היא אמרה, זה אני אומרת – אסור לי באיסור חמור לענות לו!"

"אבל למה, למה?!" געש אסף וקם נרגז, "למה בכלל היא אמרה דבר כזה? מה כבר יכול לקרות לה ש־" הנזירה המשיכה להניד ראשה לשלילה, כאילו פוחדת שימשוך אותה לגלות, ושניהם הגביהו קול והתנועעו רגע זה מול זה, עד שהרימה אצבע מצווה מול שפתיו:

"עכשיו שתוק".

ואסף נדהם והתיישב.

"שמע נא, לדבר עליה אינני רשאית. יש שבועה ולשוני קשורה. אבל תן ואספר לך סיפור, ועל־ידי הסיפור אולי תבין דבר מתוך דבר".

הוא ישב ותופף בידיו על ברכו. עיצבן אותו שיהיה עליו להתחיל כעת את כל החיפוש מהתחלה. ובכלל, אולי מוטב שילך מיד ולא יבזבז עוד זמן. אבל המלה 'סיפור' תמיד פעלה עליו כמטה־קסם, והמחשבה שישמע סיפור מפיה, עם הבעות הפנים שלה, עם ריצודי האור בעיניה –

"הוֹהוֹ! חייכת, אדוני! אותי לא תרמה, הזקנה הזאת יודעת מה פירוש חיוך כזה! ילד של סיפורים אתה, ממבט אחד ידעתי, וכמו תמר שלי בדיוק! אם כך, אספר לך את הסיפור שלי, מתנה כנגד הסיפור שסיפרת אתה".

 

 

"אז לחיי מה נשתה?" שאלה לאה והתאמצה לחייך. תמר הביטה ביין, וידעה שאם תאמר בקול את המִשאלה שלה, המלים יבהילו אותה.

לאה אמרה במקומה, "נשתה שתצליחי, ושתחזרו בשלום. שניכם".

הן הקישו כוסות, אחר־כך שתו, מביטות זו בעיני זו. מאווררי התקרה הסתובבו חרש ופיזרו קרירות, אבל החמסין החדש החל להידחק פנימה.

"אני מתה שזה יתחיל כבר", אמרה תמר, "כי הימים האלה שלפני –" היא נשמה עמוק, ועיניה גדלו לרגע בתוך הפנים גלוחות־הראש, "כבר שבוע אני לא ישֵׁנה, לא מסוגלת להתרכז בכלום. המתח הורג אותי".

לאה הושיטה את שתי זרועותיה החסונות מעבר לשולחן, והן שילבו אצבעות.

"תמי מאמי, באמת שאת עוד יכולה להתחרט, אף אחד לא יאשים אותך, ואני בטח ובטח שלא יספר שהיה לך רעיון כזה משוגע".

תמר הנידה בראשה, הודפת כל מחשבה על ויתור.

סמיר ניגש ולחש משהו לאוזן של לאה. "תגיש בקדירות הגדולות", הורתה לו, "ובקשר ליין – תמליץ על שאבּלי. ולנו אתה כבר יכול להגיש את העוף עם הטימין". סמיר שלח חיוך רחב לתמר, וחזר למטבח.

"מה אמרת להם?" שאלה תמר, "לחֶברֶה במטבח, מה סיפרת?"

"שאנחנו חוגגים לך משהו, רגע – מה באמת אמרתי? שאת לפני נסיעה גדולה. חכי־תראי איזה פינוק הכינו לך".

"איך שאני אתגעגע", נאנקה תמר.

"אוכל כזה לא יהיה לך שם".

"עכשיו תראי", פניה של תמר התקשחו שוב, "פה במעטפה אני משאירה לך את המכתבים. הם כבר עם כתובת ובולים –" לאה עיקמה את פיה בעלבון, "לא חשוב, לאה, זה לא הכסף, אני רציתי שהכל יהיה מוכן ושלא תצטרכי ללכת לקנות".

"וגם כי רצית לעשות הכל לבד, כרגיל", תיקנה לאה, והנידה בראשה כאומרת, מה נעשה עם הילדה הזאת.

תמר אמרה, "די, לאה, נעזוב את זה עכשיו. בקשר למכתבים, את זוכרת, נכון?"

לאה גילגלה עיניים כמו תלמיד שמכריחים אותו לשנן שוב חומר שנוא: "כל יום שלישי ושישי. שׂמת עליהם את המספרים?"

"פה בצד, על המדבקה העגולה. ולפני שתשלחי –"

"להוריד את המדבקה", דיקלמה לאה, "תגידי, מה את חושבת שאני, מטומטמת? פְרֵחה מהשוק? כן!" היא צחקה צחוק קצת מופרז, "זה מה שאני".

תמר התעלמה מהעקיצה העצמית הקבועה. "נורא חשוב שתשלחי לפי סדר, כי חיברתי להם ממש סיפור כזה, ובדיחות על כל מיני אנשים שאני פוגשת, משהו די דבּילי, אבל שישאיר אותם כמה שאפשר רגועים, שלא יפריעו לי", כיווצה שפתיים בלגלוג, "סיפור כזה, עם התפתחות בעלילה".

"אני לא מאמינה. גם לזה היה לך ראש?" כשאמרה 'ראש' חמק מבטה של לאה אל הגולגולת החשופה, הנוראה בעיניה.

"באופן כללי", המשיכה תמר, והודתה בלבה ללאה על ששתקה, "זה צריך להרדים אותם למשך חודש, זה בערך הזמן שאני צריכה. עד אמצע אוגוסט. ושבועיים מזה הם במילא יהיו בחו"ל. החופשה המקודשת", חייכה במעוקם, "השנה זה מוסבר ב'החיים חייבים להימשך למרות הכל'". היא ולאה בהו רגע זו בזו, נאנחו יחד, זקפו יחד כתפיים בפליאה, באי־אמון מוחלט שדבר כזה ייתכן, ותמר חזרה ואמרה: "העיקר שלא יפריעו לי, שלא יתחילו לחפש אותי".

"לא נראה לי שהם מזדרזים לעשות משהו גם ככה", מילמלה לאה. היא עיינה במעטפות, קראה בשפתיה העבות את הכתובת עם שמות הוריה של תמר, "תלמה ואבנר... שמות יפים הביאו", גיחכה, "כמו מאיזה סדרה בלימודית..."

"יותר כמו טֶלֶנוֹבֶלה החיים שלי בזמן האחרון".

לאה אמרה: "מזכיר לי משהו שראיתי פעם על קיר: 'אני יהרוג את אמא אם היא שוב פעם תוליד אותי'".

"בערך ככה", צחקה תמר.

סמיר ואביבה נשאו יחד מהמטבח את המנה העיקרית. כשהרימה את המכסה המוכסף מעל הצלחת, ראתה תמר שסביב עלי הגפן הממולאים היה רשום שמה, באותיות של דובדבנים סגולים.

"זה מכולנו במטבח, באהבה", אמרה אביבה, סמוקה מחום הסירים, "שלא תשכחי אותנו שם".

הן אכלו בשתיקה. שתיהן העמידו פנים שהן נהנות, ולשתיהן לא היה תיאבון.

"מה חשבתי", אמרה לאה לבסוף, והרחיקה את הצלחת, "אני יש לי את המחסן הקטן של המצרכים? איזה שני בתים מפה". תמר הכירה. "אני הולכת לשים לך שם מזרון על הרצפה, ואל תגידי לי לא!" תמר שתקה. "המפתח יהיה מתחת לעציץ השני. אם תחליטי שנמאס לך לישון בגן העצמאות, נניח – השירות־חדרים שם לא יהיה מספיק בסְטַייל, תבואי אצלי למחסן, תִּישני לילה אחד כמו בנאדם, נראה לך?"

תמר הריצה במוחה את כל הסכנות האפשריות. מישהו עלול לראות אותה נכנסת למחסן ולברר למי הוא שייך. לאה כמובן לא תסגיר אותה, אבל אחד העובדים במטבח עלול לפלוט משהו בטעות, וכך יגלו את זהותה ויחשפו את התוכנית שלה. בצער עקבה לאה אחרי הקמטים שהתפתלו על מצחה הצח של תמר. כבשה אנחה, מה קורה לה בזמן האחרון.

אבל המזרן במחסן הוא בכל־זאת רעיון טוב, חשבה תמר. טוב מאוד אפילו. היא תצטרך רק לבדוק שאף־אחד לא עוקב אחריה כשהיא נכנסת. שום נזק לא ייגרם אם תישן שם לילה אחד ותחזיר לעצמה צלם אנוש. היא חייכה. הפנים החדות, המאומצות, המגויסות, הפשירו. כל המתיקות שבעולם היתה בה למשך רגע אחד, ולאה נמסה: "תבואי, מאמי, תִִּישני, יש שם ברז וכיור קטן, תתרחצי. שירותים אין".

"אני כבר אסתדר".

"אח, עושה לי טוב שאני יכולה לעזור קצת", התרגשה לאה, וכבר ידעה שבכל בוקר תמהר למחסן, לראות אם תמר ישנה שם בלילה. פתקאות קטנות של עידוד היא תשאיר לה.

"רק תבטיחי", ביקשה תמר כשראתה את הלחלוחית בעיניה של לאה, "שאם את רואה אותי ברחוב, לא משנה אם אני עובדת אז, או סתם יושבת ונחה באיזה פינה – את לא ניגשת. אפילו אם את בטוחה שאני לבד, את לא מראה שאת מכירה אותי. בסדר?"

"את קשה, קשה", אמרה לאה, "אבל אמרת – אמרת. רק תסבירי לי, איך אני יעבור לידך בלי לחבק אותך? בלי להביא לך איזה משהו לאכול? ומה אם נועה תהיה אתי באותו רגע? איך שהיא לא תקפוץ עלייך?"

"היא לא תכיר אותי".

"כן", אמרה לאה בשקט, "ככה היא לא תכיר אותך".

תמר חיפשה נחמה בעיניה: "זה עד כדי כך נורא?"

"את..." את כל־כך ערומה ככה, שזה שובר לי את הלב, רצתה לאה להגיד. "בשבילי את תמיד יפה", אמרה לבסוף, "אמא שלי היתה אומרת, מי שיפה, אפילו ישים נעל על הפרצוף – יהיה לו יפה". תמר חייכה אליה בהכרת תודה, הניחה יד על כפתה הגדולה ולחצה בחיבה. כי כעת, המִפרש הקטן של הצער, שכל משך הארוחה היה מתוח ביניהן, הפליג לרגע לכיוון לאה, שאמהּ בוודאי לא התכוונה אליה במשפט ההוא.

תמר אמרה: "אבל אני לא יודעת איך אני אתאפק אם תעברי עם נוֹיקוּ. את יודעת מה חשבתי? שזאת פעם ראשונה שאני נפרדת ממנה לתקופה כל־כך ארוכה".

"הבאתי לך תמונה שלה", אמרה לאה, "רוצה לַדרך?"

"לאה... אני לא יכולה לקחת לשם כלום". היא אחזה בתמונה בשקיקה, ופניה התעגלו, התרככו, התרחבו, כמו ציור בצבעי־מים שנוזל קצת ועובר את גבולות הקווים: "איזה פשוש... הלוואי שיכולתי לקחת. הייתי מַסניפה אותה מאה פעם ביום, את יודעת".

סמיר פינה את הצלחות, נזף בשתיהן שלא אכלו הכל עד הסוף. העיף מבט מוטרד בקרחת של תמר. הן כמעט לא השגיחו בו: הסתכלו בתצלום והתמוגגו, חולקות אושר משותף.

"בפעוטון", סיפרה לאה, "דיברו איתם על אחים ואחיות, וכששאלו אותה אם יש לה אח או אחות, מה את חושבת היא אמרה?"

"שאני", חייכה תמר, מעגלת ומניעה בתוכה את טיפת הגאווה כמו יין בכוס. עוד רגע ארוך הביטו בילדה הזעירה, השנהבית, מלוכסנת העיניים. מלה־במלה זכרה תמר את מה שסיפרה לאה, כשהחלו להתקרב זו לזו; שבעולם שבו היא חיה עד גיל שלושים בערך, בגלגול הקודם שלה, היא כמעט לא היתה אשה. "שמה התייחסו אלי בכבוד", סיפרה לאה, "אבל כמו אל בחור התייחסו, לא כמו אשה. וגם אני הייתי אז בלי רגשות של אשה. כלום. ומִיַלדוּת ככה, לא הייתי ילדה באמת, ולא בחורה באמת, ולא אשה ולא אמא. שום דבר של אשה לא היה אצלי. ורק עכשיו, בגיל ארבעים וחמש, בזכות נועה".

איש עבה, לבן שיער ואדום פנים, הקים מהומה באחד השולחנות בחדר המרכזי. זעם על סמיר שהגיש לו יין לא מקורר די, צעק שסמיר בור ומטומטם. ולאה זינקה לשם מיד כלביאה להגן על הגור שלה.

"ומי את?" סינן האיש, "אני דורש לדבר עם בעל המסעדה!"

לאה שילבה את זרועותיה החסונות על חזה: "זה אני. מה בעיה, אדוני?"

"את עושה ממני צחוק, את?"

תמר הרגישה שהקרביים שלה קופאים מהעלבון של לאה.

"למה מה", אמרה לאה במנוחה גמורה, רק שפתיה הלבינו והצלקות הארוכות על הלחי התבלטו בבת־אחת, "אולי גם את בעל המסעדה אתה רוצה להזמין לפי תפריט?"

האיש האדים עוד יותר. תחתיות עיניו העכירו. האשה שישבה לידו, גברת מלאת גוף, עדויה מחרוזות מוזהבות, הניחה יד מרגיעה על זרועו. לאה, בכוחות שלתמר לא היו, התעשתה מיד, התגברה על עצמה, שלחה את סמיר למטבח להחליף את היין, ואמרה שהיין החדש יהיה על חשבון הבית. האיש העבה רטן עוד קצת, אבל השתתק.

"איזה חזיר", אמרה תמר כשלאה חזרה לשבת.

"מכירה אותו", אמרה לאה, "איזה בכיר בצבא, היה פעם אלוף או מה. חושב כל הארץ בכיס שלו. כל הזמן מסתכסך, קונה ריבים בכסף". היא מזגה לעצמה במהירות, ותמר ראתה שהיד שלה רועדת.

"לא מתרגלים לזה", הודתה לאה באנחה.

"שלא תעיזי להקשיב לו!" נזעקה תמר לנחם, כרגיל, "רק תחשבי מה את עשית בחיים ומה עברת, ואיך יצאת משם, ואיך נסעת לצרפת, לבד, והשלוש שנים שלמדת במסעדה שם –" לאה הקשיבה לה, בתערובת משונה של שקיקה וייאוש, הצלקות הארוכות בלחיה פעמו כאילו זרם בהן דם. "– ואיך עשית את המקום הזה, והכל בכוחות עצמך, ואיך את מגדלת את נוֹיקוּ, מה, אין עוד אמא כמוך בעולם – אז מה אכפת לך דיבורים של אפס כזה?"

"לפעמים אני חושבת", מילמלה לאה, "אם רק היה לי פה איזה גבר, מישהו שהיה תופס זבל כזה בצווארון ומעיף אותו קיבינימט. בְּרוּס ויליס כזה –"

"או ניק נוֹלטה", צחקה תמר.

"אבל שבפנים יהיה רך!" זקפה לאה אצבע, "שיהיה מאמי".

"יוּ גְרַאנְט כזה", הריעה תמר, "שיאהב אותך ויפנק".

"לא, הוא אני לא מאמינה לו. יַפיוּף. גם את תיזהרי מכאלה. יש לך חולשה אליהם. שמתי לב. אני –" צחקה לאה, ולבה של תמר התרחב וגאה, כי שוב הצילה את לאה מהדכדוך, "– אני צריכה סְטָאלוֹנה, אבל עם בִּפְנים מילוי של הַארְוִי קַייטְל? זה שראינו ב'עישון'?"

"אין כזה בעולם", נאנחה תמר.

"חייב להיות", אמרה לאה, "וגם את צריכה".

"אני? אני עכשיו לא בקטע הזה בכלל". לא היה לה כוח להיכנס לזה. כל מחשבה על אהבה, על קִרבה, היתה מסוכנת לה כעת. לאה התבוננה בה וחשבה למה היא עושה את זה לעצמה. למה היא הורסת את עצמה ככה, בגיל כזה. פתאום כמעט קפצה ממקומה, יָא אלוהים, השבוע היא תהיה בת שש־עשרה! נכון? אני טועה? חישבה מהר בראש, בטח, זה השבוע, והיא לא אומרת על זה מלה, והיא תהיה ברחוב לבדה, איך אפשר, איך... ולאה כמעט אמרה משהו, אבל ציון הגיע מהמטבח עם המנה האחרונה, והיא רק פלטה: "מה זה, היום כולכם יוצאים אחד אחד". וציון צחק: "זה רק לכבוד תמר".

תמר התענגה על גלידת הדבש והלָבֶנדֶר, והצטערה שהיא לא יכולה לעשות לה מחסנים בגוף, לאכול מהם לאט־לאט במשך החודש הקרוב. ליקקה עד הכפית האחרונה, ולאה, בהיסח־הדעת, עשתה איתה את תנועות השפתיים.

"בואי נראה אם הבנתי הכל", אמרה אחר־כך, "מתי את יוצאת לרחוב פעם ראשונה?"

"עכשיו, אחרי האוכל, לדעתי", אמרה תמר, והתחלחלה קצת. "תיכף זה מתחיל".

"בחייך". לאה לא הצליחה לעצור את האנחה הכבדה. "ומתי את מצלצלת אלי?"

"קודם כל, אני לא מצלצלת לאף־אחד כל החודש הזה", אמרה תמר, ושילבה אצבעותיה בחוזקה, "ואז, בערך אחרי חודש, אמצע אוגוסט כזה, תלוי במצב שלי שם, ואם הכל ילך בסדר, אני אתקשר ואגיד לך לבוא עם ה'חיפושית'".

"ולאן אני מסיעה אותך אז?"

תמר חייכה חיוך קפוץ: "כשזה יגיע, אני כבר אגיד לך".

"אַת משהו את", ניענעה לאה את ראשה, וחשבה שהלוואי כבר ייגמר הכל, ושתמר ההיא תחזור.

הן קמו והלכו למטבח. תמר הודתה לכולם על הארוחה המיוחדת, והתחבקה והתנשקה עם הטבח והטבחית, ועם השוליות והמלצרים. לאה הציעה שירימו כוס לחיי תמר, לחיי ההצלחה בנסיעה הארוכה שמחכה לה. הם שתו. כולם הביטו בה בחשש. היא לא נראתה להם כמו לפני מסע. היא נראתה כמו לפני ניתוח.

תמר, שהתחילה להסתחרר מהיין, התבוננה במטבח הצפוף והמהביל, בפנים האוהבות שסביבה. חשבה על השעות הרבות שבילתה כאן, הידיים שקועות עד למרפק בערימת פטרוזיליה קצוצה, או ממלאות עלי גפן באורז, צנוברים ובשר. לפני שנתיים, בגיל ארבע־עשרה, היא החליטה לעזוב את בית־הספר ולהיות שוליית טבחים אצל לאה. לאה הסכימה, ותמר עבדה שם כמה שבועות, עד שנודע לאביה שהיא לא מגיעה לבית־הספר. הוא בא וצעק, ואיים שיביא פקחים של משרד־העבודה אם תמר תדרוך עוד פעם אחת במסעדה. תמר כמעט התגעגעה כעת לסצינה המבישה ההיא: לראות את אביה כל־כך תקיף ונחרץ, ונלחם עליה. היא חזרה ללימודים השנואים, ואת לאה היתה פוגשת רק בבית, כשהיתה באה לטפל בנועה, אהובת נפשה. אבל עדיין לא ויתרה על רעיון הטבחות, כי ממילא, חשבה כעת, לקריירה השנייה שלי כבר אין סיכוי גדול.

לאה ליוותה אותה החוצה. בסמטה ריחף ריח דק של יסמין. זוג חבוק עבר לידן, מתנודד מעט, צוחק בתוכו. הן הביטו זו בזו ומשכו כתפיים. לאה לימדה אותה פעם, שבכל זוג יש איזה סוד שרק בני הזוג חשים בו. אם אין סוד – הזוג לא זוג.

"תשמעי, מאמי", אמרה לאה, "לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל בכל־זאת. אל תכעסי, טוב?"

"קודם נשמע", אמרה תמר.

לאה שילבה ידיים על החזה: "אם את רוצה, אני יכולה לחסוך לך את כל הבלגן הזה, רגע, תני לי לגמור עד הסוף –"

תמר זקפה את גבותיה ושתקה, אבל כבר ידעה.

"תראי, טלפון אחד שלי למישהו שעוד זוכר אותי מאז, מהימים ההם. לא בעיה בשבילי". תמר כבר הרימה יד להשתיק אותה. ידעה באיזה כוח לאה עקרה את עצמה מהעולם הקודם שלה וגמלה את עצמה מכל מה שהיתה מכורה לו – חומרים ובני־אדם – וגם זכרה היטב את מה שלאה אמרה לה פעם, שכל מגע עם העולם ההוא עלול לסבך אותה שוב.

"לא. תודה". אבל התרגשה מאוד לשמוע את ההצעה.

''אני רק מצלצלת למישהו", המשיכה לאה, והשתדלה להישמע נלהבת, "אני בטוחה שההוא שאני חושבת עליו מכיר את החולירות ההם שלך. תוך שעה הוא יורד עליהם עם איזה עשרים חֶברֶה, מביא להם אותה בהפתעה ומוציא לך אותו משם".

"תודה, לאה". אסור היה לה אפילו להרהר בזה, הפיתוי היה גדול.

"יש אנשים שרק מחכים שאני יבקש מהם משהו", אמרה לאה בדכדוך לרצפה.

תמר חיבקה אותה, הגיעה לה לחזה, והתרפקה עליה. "איזה לב ענק יש לך", אמרה בשקט.

"כן?" שאלה לאה, בקול קצת שנוק, "רק חבל שציצים כמעט אין". היא חיבקה ועטפה בזרועותיה את הגוף הקטן, הרזה. בחמלה נגעה בעצמות השכם הבולטות. רגע ארוך עמדו חבוקות. תמר הירהרה שזה החיבוק האחרון שתקבל ממישהו לפני שהיא יוצאת לדרך, ולאה הרגישה בכך, או ניחשה, והשתדלה בכל מאודה להיות החיבוק הטוב והגדול ביותר, האמהי, וגם האבהי. "רק תשמרי על עצמך", מילמלה בלי קול מעל לראש של תמר, "כי שמה, אני הרי יודעת, אף אחד לא ישמור עלייך".

צעד אחד לפני הרחוב הראשי, תמר עצרה. מעבר לפינת הבית האחרון בסמטה שלחה אל הרחוב מבט נרתע, מסוכסך. סקרה את זירת הפעולה שלה, ולא היה בה כוח לצעוד פנימה. היתה כמו שחקנית או זמרת, שרגע לפני תחילת הצגת־הבכורה היא מציצה בחרדה דרך חור במסך, לנחש מה צפוי לה הערב, מולם.

ופתאום, הבדידות, והפחד, והרחמים העצמיים, ובניגוד גמור לכל מה שתיכננה במשך חודשים בקפידה ובקשיחות, ואפילו במין התאכזרות עצמית, עלתה על אוטובוס, וכמו שהיא, בלי שיער, בבלואים, באמצע היום, נסעה ונכנסה לחצר הבית שלה, התפללה שאיש מהשכנים לא יראה, ושהגננית לא עובדת היום, וידעה שגם אם יראו – לא יזהו.

ומיד כשפתחה את השער חשה איך האוויר סביבה מתחמם מעט ומתערבל לְחיים, גוש גדול של שמחת־חיים ואהבה, מכוסה בפרווה זהובה, זינק לקראתה, לשון חמה וגדולה ומחוספסת חלפה פעם ועוד פעם על פניה, רגע אחד של תימהון, של מבוכה קלה, אבל איזו הקלה, תחושת ישועה ממש: כהרף־עין זיהתה הכלבה את ריחה, את תמציתה.

"בואי, דינקוש, לא יכולה לעבור את זה לבד".

 

 

"פעם אחת", פתחה תיאודורה, "היה היה..." והצטחקה, כי אסף הופתע מקול המסַפרת שלה. היא היטיבה את ישיבתה, מצצה פלח של לימון להרטיב את גרונה, ואז, בשטף דיבור, בתנועות ידיים נרגשות ובעיניים נוצצות, סיפרה לו את הסיפור־מלִבָּהּ, הסיפור עליה ועל האי ליקסוס, ועל תמר.

 

...פעם אחת, לפני שנה בערך, ביום ראשון אחד, בשעה שתיאודורה התענגה על מנוחת הצהריים שלה, הזדעזעה בכל גופה למִשמע קול אדיר שהתפוצץ מול חלונה, השמיע יבבות ושריקות, עד שהצטלל אט־אט והפך לקול חם של נערה, שקראה לה במפגיע לגשת לחלון.

כלומר, לא לה עצמה, אלא ל"אדון הנזיר הנכבד שגר במגדל".

היא מיהרה לקום, ניגשה לחלון המוקף פרחי בוגנוויליה, וראתה שממש מעבר לגדר המנזר, בחצר השייכת לבית־הספר, ניצבת חבית. על החבית עמדה נערה קטנה, בעלת שיער שחור, סבוך ופראי, שהחזיקה בידה רמקול, ודיברה אליה.

"נזיר יקר", אמרה הנערה בנימוס, והשתתקה בתדהמה כשהבינה שהפנים הקמוטות שבחלון הן פני אשה. "נזירה יקרה", תיקנה בהיסוס, "אני רוצה לספר לך אגדה, שאת אולי מכירה".

ואז נזכרה תיאודורה: אותה נערה עצמה ראתה לפני כשבוע במרומי עץ התאנה המפואר שלה, רוכבת על אחד הענפים הגדולים, רושמת משהו במחברת עבה, ובהיסח־הדעת זוללת תאנה אחר תאנה. ותיאודורה, שהיתה מוכנה לכך מכבר, כיוונה אז אל הנערה חובבת התאנים את הרוּגטקה שבעזרתה היתה מבריחה את הציפורים השודדות, וירתה בה גלעין משויף של מִשמש.

ופגעה. היה לה רגע של גאווה. שוב הסתבר לה שלא נשכחה ממנה אמנות הקליעה מימי ילדותה על האי, כשהיתה נשלחת עם אחיותיה לארוב בכרמים לעורבים החמדניים. תיאודורה שמעה את צריחת ההפתעה והכאב של הנערה, שהגלעין פגע בצווארה. הנערה הושיטה ידה לאחוז במקום הכאב, איבדה את שיווי משקלה ונפלה, ענף אחרי ענף, עד שנחבטה באדמה. על תיאודורה עברו אז רגעים של חרטה עמוקה. היא רצתה לרוץ ולהגיש עזרה, ולהתנצל מעומק לבה על הפגיעה, ולהתחנן שהנערה וחבריה יחדלו סוף־סוף לבזוז את פירותיה. אך כיוון שהיתה אסירת־עולם בביתה, לא זזה ממקומה, וריצתה עונש קטן ומכאיב בכך שאילצה את עצמה לראות את הנערה מתרוממת בצליעה מן האדמה, שולחת אליה מבט יוקד, מסובבת אליה את הגב, ובתנועה פתאומית מפשילה את מכנסיה ומראה לה בהֶבזֵק מרעיש־לב את עכוזה.

 

"היה היה, בארץ רחוקה, כפר קטן, ולידו התגורר ענק אחד", התחילה הנערה לספר ברמקול שבוע לאחר התקרית המרה ההיא, והנזירה הקשיבה בתימהון, ולבה מפרפר משמחה משונה על כך שהנערה חזרה. "לענק היה גן גדול ובו המון עצי פרי. היו שם עצי מִשמש ואגס, אפרסק וגויאבה, תאנה, דובדבן ולימון".

תיאודורה העבירה את עיניה על פני עציה. קולה של הנערה מצא חן בעיניה. לא היתה בו שום איבה. להיפך, זו היתה מעין הזמנה לשיחה, ותיאודורה חשה בכך מיד. אבל לא רק הזמנה לשיחה היתה שם: הנערה דיברה אליה כאילו היא מספרת אגדה לילד קטן, והקול הרך והמרגיע חילחל למעמקי זיכרונה של הנזירה והתפשט שם באדוות.

"ילדי הכפר אהבו לשחק בגנו של הענק", המשיכה הנערה, "לטפס על העצים, להתרחץ בפלג הקטן, להשתובב בין הדשאים... סליחה, הנזירה, אני אפילו לא שאלתי אם את בכלל מבינה עברית?"

תיאודורה התעוררה מריחופה המתוק. לקחה דף נייר משולחנה, גילגלה אותו למעין רמקול קטן, ובקולה הקרקרני קצת, קול שכבר שנים לא התנסה בדיבור רם, הודיעה לנערה, שהיא מדברת, כותבת וקוראת עברית רהוטה, שאותה למדה בנעוריה מהאדון אליאסף, שהיה מורה בבית־הספר 'תחכמוני' וכדי להשלים את פרנסתו היה נותן שיעורים פרטיים לכל דורש. כשסיימה את הנאום הקטן אך המפורט שלה, היה נדמה לה שהיא רואה חיוך ראשון בעיני הנערה.

"ואתה לא ראית אותה כשהיא מחייכת", לחשה תיאודורה לאסף, "עם הגומה הקטנה, כאן", נגעה ברפרוף בלחי שלו, והוא הזדעזע קצת, כאילו חש בלחיו את חוּמה של הנערה ההיא, תמר, שבעצם אין לו איתה שום עניין, מה לו ולגומה שלה. תיאודורה חשבה בלבה, הסמקת, אדוני! ובקול אמרה: "הלב יוצא ומתעופף כשהיא מחייכת, לא, אל תצחק! לעולם איני מגזימה! הלב יוצא ומכה בכנפיו!"

 

"אבל הענק לא רצה שהילדים ישחקו בגנו", המשיכה הנערה על החבית, "לא רצה שייהנו מפירות העצים שלו, ולא הסכים שיקטפו את פרחיו, או יתרחצו בפלג הקטן שלו. והוא בנה חומה סביב הגן שלו. חומה גבוהה ועבה". היא הישירה את עיניה אל עיני הנזירה. המבט שלה היה מרוכז וחודר, בוגר בהרבה מגילהּ, ותיאודורה הרגישה שגעגועים רכים נבחשים בה לאט.

גם אסף הקשיב מהופנט. מחייך בבלי דעת, כאילו הוא רואה למולו את התמונה: הנזירה הקטנה שמציצה מהחלון, הגן הרחב, השופע, ומעבר לגדר – על החבית עומדת הנערה. למען האמת, הוא קצת פחד מנערות שמסוגלות לעלות על חביות ולעשות מעשים כאלה (כאלה מה? כאלה בוטים, מיוחדים, מתריסים. כאלה מקוריים). כן, הוא תמיד ידע לזהות אותן ממרחק, ועקף אותן בזהירות, נערות דעתניות ונחושות ובוטחות בעצמן; כאלה שמרגישות שכל העולם שייך להן, וכל דבר בשבילן הוא רק משחק ושעשוע. ושבוודאי גם מתנשאות על נערים כמוהו, מגושמים ואיטיים קצת, ומשעממים קצת.

אבל תיאודורה הביטה בנערה על החבית, ומחשבות אחרות התעוררו בה. היא משכה אל החלון את כיסא העץ המגולף, שכבר שנים רבות לא ישבה בו, כיסא התצפית וההמתנה לעולי־הרגל. ערימת ספרים היתה מונחת עליו, והיא, בתנועת יד אחת, סילקה אותם אל המיטה. התיישבה בו, נוקשה קצת ודרוכה. אבל אחרי רגעים אחדים זלג גופה מאליו והתעגל לעֵבר החלון, עד שרק עיניה הציצו מעל האדן, וסנטרה היה מונח על כרית כפות ידיה.

הגן של תיאודורה היה מוקף חומת אבן בצד הפונה לרחוב, אבל בינו לבין בית־הספר הסמוך הפרידה רק גדר־רשת גבוהה ומכוערת. הגדר לא מנעה את פלישת התלמידים הרעבתניים, שריח הפירות בעונתם היה מוציא אותם מדעתם. בבוקר היו אלה תלמידי בית־הספר, ואחר־הצהריים – ילדי המקהלה שהתאמנו שם. נַסְריאָן, הגנן הארמני שלה, שהיה גם מנהל משק ביתה, הצַבּע, הנגר, המסגר, השליח ונושא המכתבים הרבים שלה – היה חייב להטליא שוב ושוב את הקרעים בגדר, ובכל בוקר היו מתגלים חדשים. הגן, שבעבר הסב לתיאודורה עונג גדול, גרם לה עכשיו עינויי נפש, עד שלא פעם, בשעות של ייאוש, שקלה ברצינות לגדוע באחת את כל העצים – גם לי גם להם לא יהיה.

כעת, כשדיברה אליה הנערה, נשכחה עוגמת הנפש. היא אומנם לא הכירה את האגדה שהנערה סיפרה, אך למשמע הקול הצלול עלה בה הרהור משונה: הרהור על אמהּ דווקא, שהיתה תמיד עסוקה ועייפה, תמיד עם תינוק חדש קשור לגבה, ומעולם לא היה לה זמן להיות עם תיאודורה לבדה, רק שתיהן יחד. ואז, אולי בפעם הראשונה בחייה, צצה בה המחשבה, שאמהּ מעולם לא סיפרה לה סיפורים ולא שרה לה שירים; ומכאן נסחפו הרהוריה ברכּוּת אל הכפר הקטן שעל האי ליקסוס, אל הבתים המסוידים לבן, ורשתות הדייגים, ושבע טחנות הרוח, והביתנים הזעירים עם האשנבים המעוינים, שנבנו במיוחד למגורי היוֹנים של האי, והתמנונים הכהים התלויים לייבוש על חבלים... שנים רבות לא ראתה בבהירות כזו את הכפר, את חצרות הבתים ואת הסמטאות הצרות. הן היו מרוצפות אבנים מעוגלות שנקראו בפי אנשי האי 'ראשי קופים'. כמעט חמישים שנה לא זכרה את הכינוי. כמעט חמישים שנה אסרה על עצמה לחזור לשם אפילו לרגע אחד, חסמה והקיפה בחומות את המחוז ההוא, כי ידעה שלבה יימחץ בגעגועים ובאֵבל שלא תוכל לעמוד בהם.

"קח ענבים", אמרה לאסף חרש, "סולטנינה־מתוק, כי כעת הוא יהיה מר, הסיפור".

כשבעים שנה לפני שנולדה תיאודורה, החליט פָאנוֹרְיוֹס, ראש הכפר, עשיר מופלג שהיה גם מלומד ואיש מסעות, לתרום סכום עצום להקמת בית לבני האי שלו בירושלים הקדושה. פָאנוֹריוֹס עצמו עלה־לרגל לארץ־הקודש בשנת אלף שמונה־מאות שבעים־ואחת, ומצא את עצמו מתגולל עם מאות איכרים רוסיים בקסרקטין המזוהם שהקימה רוסיה בשביל עולי־הרגל שלה. שבועות קשים עברו עליו במחיצת אנשים שלא הבינו את שפתו, ושמנהגיהם ואורחותיהם נראו בעיניו דוחים ואפילו נתעבים; הוא היה טרף לשרירות לבם של מורי־דרך שהתעללו בעולי־הרגל התמימים וגזלו את כספם המועט, וכשחלה, לא מצא אף רופא שיידע לטפל בו, ושיבין מפיו את תיאורי מכאוביו. כשחזר לבסוף לאי, גוסס מטיפוס ושוגה בהזיות, הכתיב ללבלר שלו על ערש דווי את בקשתו האחרונה: שייבָּנה מקום בעיר הקודש, שבו יוכלו להתאכסן בני האי ליקסוס העולים־לרגל לארץ הקודש; שיהיה להם בית להניח בו את ראשם העייף, ולרחוץ את רגליהם לאחר המסע הארוך, בית שבו ידברו אליהם בשפתם, ואפילו בניב המיוחד של אנשי האיים הקיקְלָדיים. ועוד תנאי אחרון הציב: שלעולם תתגורר בבית נזירה אחת ויחידה, ילדה מן הילדות של האי שתעלה בגורל. את כל חייה הטהורים תבלה בבית, לעולם לא תעזוב אותו, אפילו לא לשעה קלה, וימיה יהיו קודש לציפייה לצליינים ולטיפול בהם.

 

הנערה על החבית המשיכה לספר, אבל תיאודורה כבר היתה סחופה בזרמים החרישיים שהציפו אותה. היא זכרה את היום שבו התכנסו הזקנים בבית נכדו של פאנוריוס, להפיל את הגורל בפעם השלישית מאז הוקם הבית בירושלים. ברבות השנים, מאז מותו של פאנוריוס, נשלחו אליו כבר שתיים מבנות האי: הראשונה יצאה מדעתה לאחר ארבעים־וחמש שנים, ואז נשלחה במקומה הילדה אָמָרילְיה, זהובת הצמות. וכעת היה צורך דחוף להחליף גם את אמריליה החולה, והשמועות אמרו שאף היא לא חלתה במחלת גוף. באותה שעה עצמה רבצה תיאודורה בת השתים־עשרה, עירומה ושזופה כשזיף, על מדף סלע במפרץ הסודי שלה. בעיניים עצומות הירהרה בנער אחד, שלאחרונה החל להציק לה בכל אשר הלכה, ליגלג על פניה המשולשות, ועל רגליה השׂרוטות תמיד, וכינה אותה 'פחדנית' ו'ילדה'. ואתמול, כשחזרה לבדה מהים, חסם את דרכה, ודרש ממנה שתשתחווה לפניו כדי שיתיר לה לעבור. היא הסתערה עליו, והם נאבקו דקות ארוכות בדממה, רק גניחותיהם ונשיפותיהם נשמעו. היא שרטה ונשכה וירקה כחתולה, ונשבעה בלבה שתילחם בו עד מוות. לבסוף, כמעט הכניע אותה, ואז נשמעו גלגלי עגלה קרֵבה. הוא קם וברח משם, אבל כשהתרוממה מן העפר, מצאה שהשאיר לה משהו: עַיִר שפיסל בעצמו בחוט ברזל ארוך.

והנה, בעודה רובצת על מדף הסלע החמים, תוהה מה הוא יביא

לה היום כשתשוב מהים, וזוכרת את ריח הזיעה החריף והמוזר

שהריחה מגופו כשנאבקו, שמעה קולות רמים מרחוק. התיישבה,

וראתה דמות זעירה, רצה וצועקת בכל כוחה על ראש ההר: תחילה לא הבינה את הצעקות. אחר־כך היה נדמה לה שהיא שומעת משהו מוכר. היא נעמדה על ברכיה. הדמות הזעירה יצאה כנראה מבית נכדו של פאנוריוס. תיאודורה עקבה אחריה והבחינה שזה ילד. ילד קטן, חצי עירום, שרץ וירד לאורך קו הרקיע, והיה מניע את ידיו וצועק בטירוף את שמה.

בתוך שלושה ימים נשלחה לדרכה. לא היתה שום אפשרות למחות או להתנגד. כעת שב העלבון ותסס בה. אביה ואמה היו אומללים כמוה, כמובן, אבל לא העלו בדעתם להתנגד להחלטת זקני האי. תיאודורה זכרה כעת את נשף הפרידה שערכו לה, את האתון הצחורה המקושטת פרחים, את ממתקי הסוכר הקרוש בצורת המגדל בירושלים. וגם את השבועה שנאלצה להישבע, שלעולם, לעולם לא תנטוש את מלון האורחים, שחלונו משקיף מערבה, לכיוון הים.

את הנוסח המדויק של השבועה לא זכרה כבר, אבל כמו בסיוט ראתה כעת שוב את פניו שחורות־הזקן של ראש הכפר, ואת שפתיו הבשרניות של הכומר שאחז בידה והניח אותה על ריקוע הברזל המלובן, לעיני הכפר כולו. היא ידעה שתוכל לקנות את חירותה אם תפלוט צעקה אחת של כאב, או אפילו גניחה קלה. אך כשהרימה את עיניה ראתה, על סלע רחוק, מעל לצוק, את עיניו הלוהטות של הנער ההוא, וגאוותה לא הניחה לה לצעוק.

על החבית דיברה הנערה הזרה. תיאודורה נשמה עמוק, ובתוך הרטט שאחז בה כמעט הריחה שוב את ריח ההפלגה בים – המסע הראשון והאחרון שעשתה בחייה – עד לנמל העלוב של יפו, וראתה את הדרך הארוכה לירושלים, באוטובוס ישן, שגנח כבן־אנוש, וזכרה גם את תחושת התימהון הגופני שמילאה אותה כשלראשונה בחייה נמצאה במקום שאיננו אי.

ובשעת לילה מאוחרת, כשהטיל אותה עגלון בוכרי עם צרורותיה לפני שער המנזר, ידעה שחייה תמו. האחות אמריליה פתחה לה את השַׁער, ותיאודורה נבעתה למראה הפנים המצומצמות, המזוגגות, פני אדם שנקבר בעודו חי.

בשתי השנים שהיתה עם האחות אמריליה, לא הגיע לבית בירושלים אפילו עולה־רגל אחד. תיאודורה הלכה ובגרה ויָפתה, ומאמריליה נשקף אליה, תו לתו, מה שצפוי לה־עצמה כשתגדל וכשתזדקן. כמעט בכל שעות היממה היתה אמריליה יושבת על הכיסא הגבוה, ליד החלון הפונה מערבה, לכיוון המשוער של נמל יפו, ומחכה. בעשרות השנים שהיתה כלואה שם שכחה אפילו את בני משפחתה, את אותיות האלף־בית, ואת בני האי ליקסוס ששלחו אותה לפה. היא הלכה והצטמצמה לפס צר אחד, לצלקת של מבט לָבָן.

וחודש לאחר שהלכה לעולמה ונקברה בחצר המנזר, הגיעה בשורת האיוב: רעידת־אדמה התחוללה בים האגאי, רעידת האדמה הגדולה של שנת חמישים־ואחת. האי נבקע לשניים, ומן הים עלה נחשול ענק, שבתוך רגעים ספורים הוריד את יושביו למצולות.

 

אבל לא, לא על זה היא רוצה לחשוב כעת, כשבחוץ, מעבר לעצי הפרי, מתנגן הקול הצלול, הנועז, ומוליך אותה אל ילדותה הקבורה מתחת לחמישים שנים ולמים רבים. היא גם לא ידעה מדוע היא מוכנה להתמסר כך לפיתויי הקול הזה, שגם כשדיבר נשמע כאילו הוא שר. בכוח הידקה את אגרופיה אל עיניה, כאילו לברוח ממראה הנערה על החבית, וראתה, מבעד לזהרורים, את עצמה, את תיאודורה החריפה והחצופה והסוערת, מדלגת חבוקה עם שתי החברות הטובות שלה, וכעת – היכן את, אלכסנדרה הצחקנית, עֵז־הרים קלה, היכן את קתרינה, שידעת את כל סודותי? אנשי הכפר צפו ועלו לקראתה, מתדפקים על עפעפיה הסגורים, מתחננים שתזכור אותם: אחיותיה, אחיה הגדולים, שני אחיה התאומים, הפעוטים, שהתעוורו ביום אחד, כשהביטו לתוך השמש בשעת ליקוי־חמה. גם הם אינם. וגם הנער ההוא הטיפש, היפהפה.

בשרוול גלימתה מחתה את עיניה הלחות, השיטה את מבטה על הנערה הניצבת על החבית, ועל עצי הפרי שלה, וחשבה שבעצם היא נוהגת כשוטה, ואפילו כמנוולת. העצים כרעו תחת עומס הפירות, שאיש מלבדה לא אכל מהם. גם לאחר מסעות השוד היומיים של התלמידים היו הפירות נרקבים בהמוניהם על הענפים. היא נלחמה בילדים מפני שהם גנבו ממנה, ואת זה לא יכלה לשאת; אבל אם, למשל, תרשה להם לקטוף מעט, אפשר שבבת־אחת תיפסק המלחמה הכעורה הזאת...

הדממה עוררה אותה ממחשבותיה. הנערה סיימה לדבר, וכנראה חיכתה לתשובתה.

כעת, כשהרמקול המגושם לא הסתיר את חצי פניה, ראתה תיאודורה כמה היא מתוקה. בפנים הגלויות והיפות, בעיניים החשופות, הביישניות והמתגרות כאחת, היה משהו נועז וישר־לב, שפלח את תיאודורה דרך כל שכבות הסיד של הגיל והזמן והבדידות. אז אחזה ברמקול־הנייר שלה והודיעה, בקול שהתאמץ להישמע רציני, שהיא מוכנה לפתוח במשא־ומתן עם הנערה.

"וככה זה התחיל", צחקה תיאודורה חרש, ואסף מתח את זרועותיו כמתעורר מחלום מוזר, "למחרת הם באו וישבו פה, אצלי בחדר – תמר עם עוד חבר וחברה, ידידי נפשה – ונתנו לי תוכנית מסודרת למופת".

ובה פירוט העצים בגן, ורשימת ילדי המקהלה המעוניינים להשתתף בהסדר, וטבלה של תורנויות, כלומר של העצים שמהם אפשר יהיה לקטוף בשבוע מסוים...

"ונגמרה המלחמה", צחקה תיאודורה, "ביום אחד".

 

 

ועכשיו מגיע הרגע, חושבת תמר, וכבר אי אפשר לברוח. היא גוררת רגליים ולא מוצאת לה מקום לעמוד, בכל מקום שהיא נעצרת נדמה לה שהאספלט בוער תחת עקביה. וכדי להרגיע קצת את עצמה היא זוכרת שבעצם כל־כך הרבה 'רגעים' כאלה כבר היו לה בחודשים האחרונים; הפעם הראשונה שהעזה לפנות אל מישהו באחת החָמָארוֹת שליד השוק, והראתה לו את התצלום שבידה ושאלה אם הוא מכיר; והפעם הראשונה שקנתה מאחד המוכרים בכיכר ציון – גמד עב־אחוריים, עם כובע צמר צבעוני, לרגע אפשר היה לדמיין אותו על בימת תיאטרון, בתפקיד של טְרול חביב מארץ האגדות – ממש ניהלה אתו משא־ומתן קצר וענייני, אף אחד לא היה יכול לנחש שהלב הולם כמו תוף, כסף וסחורה החליפו ידיים, והיא שמרה בשקית מגולגלת בגרב, וידעה שיש לה כבר כמות מספיקה לימים הראשונים של המבצע –

אבל כעת, בכל־זאת, זה הרגע הכי קשה. זה לעמוד פתאום, באמצע העיר, בלב התנועה, במדרחוב בן־יהודה שהלכה בו מיליון פעם כמו אדם רגיל, אדם חופשי –

– הלכה עם עידן ועדי, וליקקו 'מַגנוּם' אחרי החזרה במקהלה, או ישבו ושתו קפוצ'ינו, וצחקו על הטנור החדש, הנער הרוסי, שבלי שום בושה מעז להתחרות בְּעידן על הסוֹלוֹאִים. "עוד איכר פעור־פה מהרי אוּרָל", מילמל עידן לתוך הספל שלו, והניע קלות את כנפי אפו בתנועה שסימנה לשתיהן לפרוץ בצחוק מתגלגל עד דמעות; גם תמר צחקה, אפילו בקול רם יותר משל עדי, אולי כדי לא לשמוע את מה שחשבה על עצמה ברגע הזה. והמשיכה לצחוק כך במשך כל אותה תקופה, כי לא יכלה להתגבר על הפלא, שבפעם הראשונה בחייה היא שייכת למלגלגים, לחבורה קטנה ומלוכדת שכבר שנה וחודשיים ושבוע ויום שהם יחד, שלושה אמנים צעירים, ברית אחווה נדירה, שחבריה נאמנים זה לזה. או כך לפחות האמינה.

וכעת היא צריכה ללכת כאן לגמרי לבדה, למצוא לעצמה מקום במרחק מתאים מהרוסי הזקן שמנגן באקורדיון, וככה, בתוך הזרימה הרגילה של הרחוב, להיעצר, לעמוד בנקודה מסוימת, וכבר יש מי שמביט בה במבט קצת־מוטרד, ועוקף אותה בהבעה של מורת־רוח, והיא תיכף מרגישה כמו עלה קטן שהחליט לפנות לכיוון שונה מזרימת הנהר כולו. אבל עכשיו אסור להסס, אסור לחשוב, לא להרהר אפילו באפשרות שמישהו יזהה אותה, וייגש, וישאל מה הטירוף הזה. ואיזו תמימות – או טיפשות – היתה להאמין שגילוח השיער ותחפושת הסרבל יצליחו לשנות אותה עד כדי כך. ובנוסף לכל – אם מישהו יתלבט לרגע אם זאת באמת היא, הרי יראה את דינקה ויידע. איזו שטות עשתה לקחת את דינקה! בבת־אחת נפרשׂים לפניה כל המִשגים שעשתה, שרשרת של שטויות ורשלנויות בתכנון. איך זה קורה? תראי מה עשית! מה חשבת שאת, סך־הכל ילדה קטנה, מנסה לשחק אותה ג'יימס בונד. היא עצרה רגע, עמדה מכוּוצת וכפופה קצת. כאילו סופגת מהלומות, אבל מתוכה: איך לא ניחשת שזה בדיוק מה שיקרה, ושבְּרגע האמת יתגלו כל התפרים והחורים, כי תמיד זה ככה אצלך, נכון? תמיד מגיע הרגע שבו הפנטזיות שלך נוגעות סוף־סוף במציאות, ופתאום הבלון שאַת, מתפוצץ לך בפרצוף... אנשים עקפו אותה משני צדדיה, רטנו קצת ודחפו. דינקה השמיעה נביחה קלה, מעוררת. תמר הזדקפה. נשכה את שפתיה. די, תפסיקי לרחם על עצמך. אין זמן עכשיו להיסוסים, ומאוחר מדי להתחרט. תצאי מעצמך. תצייתי לפקודות. צריך להניח את הטייפ הגדול על אדנית האבן, ללחוץ על כפתור ההפעלה, להגביר, עוד ועוד, זה לא חדר, זה רחוב, זה בן־יהודה־סְטְרִיט פה, תשכחי כבר את עצמך, את רק כלי עכשיו, מרגע זה את רק המכשיר לביצוע המשימה שלך, לא יותר מזה, תקשיבי לצלילים, לצלילים האהובים, צלילי הגיטרה שלו, של שי, תִּראי את שׂער הדבש הארוך שלו נופל לו על הלחי כשהיה מנגן לך בחדרו, תני לו לעטוף אותך, למוסס, וברגע הנכון, המדויק –

 

Suzanne takes you down
To her place near the river
You can hear the boats go by
You can spend the night beside her
And you know that she's half crazy
But that's why you want to be there...

 

במשך ימים ארוכים התלבטה באיזה שיר תפתח את קַריירת הרחוב שלה. גם את זה היתה חייבת לתכנן, כמובן, בדיוק כפי שתיכננה וחישבה את כמות המים־לשתייה במערה, ואת מספר הנרות וגלילי נייר־הטואלט. ובתחילה חשבה לשיר משהו עברי מוּכּר, יהודית רביץ או נורית גלרון. משהו חם וקִצבי ואישי, כזה שלא ילחיץ אותה, וישתלב טוב ברחוב. ומצד שני היה בה גם הדגדוג ההוא, הפיתוי התמידי שלה, להדהים אותם מיד בהתחלה במשהו בלתי צפוי לגמרי, בָּאַריָה השנייה של כֶּרוּבּינוֹ מ'נישואי פיגארו' של מוצרט, למשל, וכך להשמיע, כבר ברגע הראשון, הכרזה ברורה וחזקה על עצמה ועל כוונותיה ברחוב הזה, ושיידעו כולם, מיד, כמה היא נבדלת ושונה מכל האחרים כאן...

כי בדמיונות היה לה אומץ בלי גבול. בדמיונות היא שלחה את הקול שלה לאורך ולרוחב הרחוב כולו, ומילאה בו כל חלל וגומחה, והטבילה בו את האנשים כמו בתמיסה מרככת ומזככת; ובדמיונות היא בחרה לשיר גבוה, עד כדי גיחוך אפילו, לפוצץ אותם כבר בהתחלה בפִּיץ' גבוה, ולהתמכר בלי בושה לָאֶגוֹ־טריפּ הקל שתמיד קצת מערפל אותה כשהיא שרה כך, שיכורה מעונג ההמראה חסרת־המעצורים מהַבִּפנים הכי עמוק שלה ועד לגבהים המסחררים. ולבסוף היא בחרה דווקא ב'סוּזָן', כי אהבה את השיר, ואהבה את קולו החם, המובס והעצוב, של לאונרד כהן, ויותר מכל חשבה, שיהיה לה קל יותר, לפחות בהתחלה, לשיר בשפה זרה.

אבל מיד, כעבור שנייה או שתיים של שירה, משהו משתבש: היא כבר יודעת שהתחילה חלש מדי, מהוסס מדי. אין כָּריזמה, פוסק עידן בתוך ראשה ומצמית אותה. מה קורה לה. שרק לא ייהרס לה. דווקא השירה היתה הדבר האחד והיחיד בכל התוכנית המסובכת שלה שבו בטחה בעצמה. וכעת מסתבר שגם זה קשה בהרבה ממה ששיערה. שלָשיר כאן זה לפעור את עצמה ואת תוך־תוכה לעיני הרחוב. היא נאבקת בעצמה ומתגברת מעט, ועדיין זה כל־כך רחוק מהדבר שלפעמים העזה לחלום עליו – שבבת־אחת, מהצליל הראשון, כל הרחוב יעצור את נשימתו וייכָּבש לה בסערה. הלא בפרטי־פרטים הזתה איך מנקה החלונות, בקומה השנייה של הבֶּרגֶר־קינג, מפסיק את תנועות העיגול הנוגות שלו, איך מוכר מיץ הפירות עוצר את פעולת מכונת הסחיטה באמצע הגעייה המרה של הגזר...

אבל רגע, חכי, אל תתייאשי כל־כך מהר. הנה איש אחד, שם ליד חנות הנעליים, נעצר ומביט בך. עומד עדיין במרחק מספיק, נזהר לא להתחייב, ובכל־זאת מקשיב לך. היא טועמת טיפת אומץ. מזדקפת יותר, ממלאת את קולה:

 

...And she feeds you tea and oranges
That came all the way from China
And just when you mean to tell her
That you have no love to give her
Then she gets you on her wavelength
And she lets the river answer –

 

וכמו שזה קורה בזרם של נהר, או של רחוב, כשענף אחד נתקע מיד מצטופפים סביבו אחרים. זה החוק, זו הפיסיקה של התנועה בתוך זרם. ולצידו של האיש שמקשיב לה ליד חנות הנעליים בלי להתחייב, נעמד עוד איש. ועוד אחד, ועוד. כבר שישה או שבעה נקבצים שם. כעת כבר שמונה. והיא מכוונת את נשימתה ומאפקת את הסחרחֶרֶת שקולה נסחף אליה לפתע, ומעיזה להרים את עיניה, ולהציץ להרף עין בקהל הקטן, בעשרת האנשים שכבר נאספו סביבה...

 

That you've always been her lover
And you want to travel with her
And you want to travel blind

 

"בקלות, בקלות, לא ללחוץ, לנשום מלמטה, מהאצבעות של הרגליים לנשום!" היא שומעת באוזני־רוחה את הָלינה, הָעריצה והנערצת, "אוי־וָבוֹי לך שתשירי ככה לחוץ בגרון, חְח! חְח! כמו אַת היא, צֶצִיליָה בַּרטוֹלי..." תמר מחייכת בלבה, מתגעגעת למורָה שלה, מטפסת למענה במדרגות הדמיוניות, מהגרון ועד לציפור הסודית שבמרכז מצחה; והָלינה, שבעצמה נראית קצת ציפורית, מנתרת בזריזות מן הפסנתר, החצאית הצרה מדי שלה מרשרשת, יד אחת ממשיכה לנגן, ויד שנייה על המצח של תמר: "בבקשה! בּראווֹ! עכשיו שומעים! אולי גם באוֹדיציה ישמעו?"

אבל הָלינה הכינה אותה לשירה באולמות קונצרטים, ברסיטלים חגיגיים או בכיתות־אמן, עם מנצחים נודעים או בַּמאֵי אופרה גאוניים שמבליחים לביקור מחוץ־לארץ; או בהופעות סוף השנה של המקהלה, לפני מוזמנים אוהדים, ועם המבט הגא של אמה (אבא שלה היה נגרר בחוסר רצון, ופעם גם ראתה שבזמן ששרה קרא משהו שהחזיק על הברכיים); ולפעמים בא גם זוג חברים של ההורים, שפניהם הופכות רכות ומאירות כשהיא שרה, הילדה שהם הכירו מגיל אפס, זו שנולדה בצרחה אדירה ואפילו המיילדת אמרה עליה שתהיה 'זמרית באופרה', ושיש תמונה שלה מגיל שלוש, אוחזת בתקע של המגהץ ושרה...

ועכשיו זה בא, הנפילה, אלא מה, חבל, מהר מדי. אבל היה כל־כך ברור שזה מה שיקרה לה כאן, הרי בכל־זאת, בל נשכח, חברים והורים יקרים, שזו היא עצמה שעומדת כאן, ששום דבר בתוכה לא צפוי לה מראש; היא, שכאילו חייבת לבגוד בעצמה דווקא כשהיא הכי זקוקה לעצמה. ככה זה, ילדתי המתוקה, הדפוקה, אין באמת על מי לסמוך, אפילו לא על עצמך, בעיקר לא על עצמך.

ועם הבהלה באה ההתפכחות, אץ־רץ לו עכברוש התפכחות קטן לתוך חלל הבטן ונושך שם בדפנות. היא עדיין שרה, לא ברור איך, אבל המחשבות הרעות נקרשות במהירות למלים אחרות, לַהמנונים השחורים, המוּכּרים שלה. שרק לא תשיר אותם בטעות.

לא להפסיק, לא להפסיק! היא צועקת בפחד בתוכה כשהקול מתחיל לרעוד בגלל דפיקות הלב התכופות והרצופות. הגוף כולו מתכווץ, השרירים ננעלים, כבר בטח שומעים בחוץ את מה שקורה לה בפנים, כבר בטח רואים את ההבעות המפוחדות, הרוטטות. תוך שניות הכל יתמוטט, היא יודעת, לא רק ההופעה האומללה כאן, גם כל מה שקדם לה, כל מה שרופף ורעוע ממילא ותלוי תמיד על חוט דק. יופי, מטומטמת, מגיע לך, סוף־סוף את מתחילה לתפוס מה המצאת במוח המופרע שלך? קלַטת לאן הפלת את עצמך? אבודה את, אבודה. עכשיו תארזי יפה את עצמך ותחזרי בשקט בשקט הביתה. לא, לא, תמשיכי לשיר, מתחננת בפני עצמה, בבקשה, בבקשה, תמשיכי לשיר, מתרפסת, כמו בפני אדם זר, כמו בפני חוטף שהשתלט עליה. לוּ לפחות היה לה איזה כלי ביד, גיטרה, גם תוף היה עוזר, אפילו מטפחת כמו של פּאווארוֹטי, משהו להיאחז בו, לכווץ את כל הגוף מאחוריו. דפיקות הלב הופכות לקו רצוף של תיפוף פנימי, מישהו בתוכה מגייס ביעילות שטנית את כל מה שיכול לקעקע אותה מבפנים. כל המבטים הרעים שהביטו בה אי־פעם, כל הלחישות, הבושות, החטאים והעלבונות משכבר. שיירת העכברושים צועדת בסך. תראי כמה מהר הרחוב חשף את השקר שֶׁאַת. לא: כמה מהר חשפה אותך המציאות, לא זו של הדמיונות וההזיות שבהם את חיה בדרך־כלל, כי כאן זה החיים, מותק, החיים האמיתיים, המוחשיים, אלה שאת מנסה שוב ושוב להתקבל לתוכם כחברה שוות־זכויות, ושוב ושוב הם דוחים אותך מתוכם כמו שגוף דוחה אבר זר. "שוב פעם את נושמת מִחזה ולא מסרעפת", קובעת הָלינה ביובש וסוגרת בחריקה את רוכסן תיק היד השחור שלה ופונה ללכת, "קול שלך לגמרי נופל בגרון, אלף פעם אני אמרתי: לא ללחוץ בגרון! לא רוצה אותך כמו מוסוליני במרפסת!" ומה עידן היה אומר לוּ עבר כאן כעת, "Don't call us, we shall call you". עזבי, הוא לא יעבור כאן, ואת זוכרת למה? נכון, כי עידן שלנו נמצא עכשיו באיטליה, רק לא לחשוב על זה כעת, בבקשה, בבקשה, עידן ועדי וכל המקהלה, חודש של הופעות ברחבי ארץ המגף התוססת. היום הם שרים ב'תֵּיאַטרוֹ דֶה לָה פֶּרגוֹלָה', בדיוק כעת, דרך אגב, בשעה הזאת, יש להם חזרה עם התזמורת הסימפונית של פירנצה. עזבי את זה עכשיו, תתרכזי, תחשבי נניח שככה את צריכה להתפרנס. שבלי הכסף הזה לא תאכלי הערב. עד אתמול הם היו בוונציה, ב'תֵּיאַטרוֹ פֶניצֶ'ה', מעניין איך היתה ההופעה, ואם הלכו אחר־כך לראות את 'גשר האנחות' וללקק גלידת פירות בכיכר סן מארקו. כמעט חצי שנה עבדו על הטיול הזה, שלושתם, היא עדיין לא תיארה לעצמה אז שהעולם יתהפך ככה. תשכחי את ונציה עכשיו, תהיי עם סוּזָן, תתני את כולך לשיר. אבל מה אם עידן ועדי הצליחו לסדר ככה שיִישנו יחד בוונציה, כלומר, אצל אותם המארחים, כלומר – חדר ליד חדר?

המחשבה הזאת מחניקה את גרונה, והיא משתתקת באמצע מלה. פשוט עומדת אילמת. הגיטרה בַּטייפּ ממשיכה לבדה. מלווה את סוּזָן בלי סוּזָן. תמר מכבה את המכשיר וקורסת אל אדנית האבן, ויושבת עם הראש בין הידיים. האנשים מביטים בה עוד רגע. מושכים בכתפיהם. מתחילים להתפזר, עוטים על עצמם מיד בחזרה את קרומי הזרות והאדישות של הרחוב. רק אשה אחת מבוגרת, מתנועעת בכבדות, לבושה במסכנוּת, ניגשת אליה: "ילדה, את חולה? את אכלת משהו היום?" רחמים ודאגה בעיניים שלה, ותמר, במאמץ, מצליחה למחוץ מתוכה טיפת חיוך: אני בסדר, רק קצת סחרחורת היתה לי. האשה מחטטת בתוך ארנקה, נוברת בין כרטיסי אוטובוס משומשים. תמר לא מבינה מה היא מחפשת שם. היא מוציאה כמה מטבעות של שקל, מניחה לידה על האדנית. "קחי, חמודה, תקני לך ממני משהו לאכול, אסור ככה". תמר מביטה בכסף. האשה נראית לה ענייה בהרבה ממנה. היא מרגישה רמאית, מנצלת. היא מגעילה את עצמה.

אבל אז היא נזכרת שהיא פה בתפקיד. שהיא חלק מהצגה שהיא בעצמה כותבת, ומביימת, ומשחקת. ובעיקר היא מקווה בכל לבה שיש גם מי שצופה בה מהצד ורואה בדיוק את מה שהיא רוצה להראות לו. והילדה בהצגה הזאת חייבת לקחת את המטבעות שעל האדנית, לספור אותם, ולשים בתרמיל ולחייך לעצמה בהקלה, כי כעת יהיה לה במה לקנות אוכל.

דינקה מניחה את ראשה על ברכיה ומביטה לתוך עיניה. ראשה הכלבי הגדול, האמהי. אוי, דינקה, מייבבת תמר בלבה, אין לי אומץ לדבר כזה. אני לא מסוגלת לתת את עצמי ככה, מול זרים. אל תבלבלי את המוח, נושפת דינקה לתוך כף ידה של תמר, ראשית כל, אין דבר שאת לא יכולה לעשות, ושנית, תזכירי לי בבקשה מי היתה היחידה בכל השִׁכבה שהורידה חולצה בשיר הסיום של 'שיער' בסוף השנה, מול כל הקהל? אבל שם זה היה אחרת, נבוכה תמר, שם, איך להסביר לך? דינקה מרימה קצת את גבותיה, מה שמשַׁווה לפניה מעין תמיהה מלגלגת, ותמר מתעצבנת: אפילו את לא מבינה? שם זה היה בדיוק האומץ ההוא של הפחדנים, והשְׁוויץ של הביישנים, הדווקא הזה של אלה שפוחדים מהצל של עצמם. תמיד זה ככה, נו, המעברים האלה ששַׁי קרא להם 'סְלאלוּם', ואני, אין לי כבר כוח אליהם... אז תעשי אותם גם כאן, פוסקת דינקה ומשחררת בתוקף את ראשה מאחיזתה של תמר, תַּראי להם מה זה שְׁוויץ של ביישנים, תעשי להם את הסְלאלוּם; ואם יצחקו על השירה שלי, מתחננת אליה תמר, ומה יקרה אם אני עוד פעם אֲפשֵׁל? מי ירצה אותי?

אבל שתיהן יודעות שהפחד הגדול שלה הוא מה יקרה אם דווקא תצליח; אם התוכנית שלה תתגשם, ותוליך אותה, צעד אחרי צעד, אל אלה שאמורים ללכוד אותה.

"בואי", אומרת תמר, מלאה לפתע עזוז נרעד: "נַראה להם מי אנחנו".

 

 

בשתיים בצהריים, בדיוק ארבעה שבועות לאחר הופעת הבכורה הכושלת של תמר, יצא אסף מהמנזר. השמש הסתערה עליו, והוא הרגיש כמי שהיה זמן רב בתוך עולם אחר ורחוק מאוד. תיאודורה ליוותה אותו עד למדרגות היורדות מחדרהּ, וממש דחקה בו שימצא את תמר, ומהר. היו עוד המון שאלות שרצה לשאול אותה, אבל הבין שהיא לא תגלה לו פרטים נוספים על תמר, וכבר לא היתה לו סבלנות להימצא שם, בחדר הסגור.

גופו היה מתוח ומלא זרמים, והוא לא ידע בגלל מה. דינקה הלכה לצידו, ומדי פעם הביטה בו בתמיהה. אולי כלבים מריחים דברים כאלה, חשב, התעצבנויות כאלה. הוא התחיל לרוץ. והיא התעוררה אליו ורצה לצידו. הוא אהב לרוץ, ריצה היתה מרגיעה אותו, והוא גם אהב לחשוב תוך כדי ריצה. המורה שלו לחינוך־גופני ניסה לא פעם לשכנע אותו להשתתף בתחרויות, אמר שיש לו קצב־נשימה ודופק, ובעיקר סיבּוֹלת, שיתאימו לריצות תחרותיות. אבל אסף לא אהב את המתח של התחרויות, ולא את היריבות עם נערים אחרים שלא הכיר, ובעיקר לא אהב לעשות דברים מול קהל. המצחיק היה שבשישים מטר הוא היה תמיד מגיע בין האחרונים (בגלל מה שהמורה כינה 'הצתה מאוחרת'), אבל בריצות אלפיים, ויותר מזה בחמשת אלפים, לא היה לו מתחרה, גם לא בין השמיניסטים: "ברגע שזה נתפס אצלך, אז זהו, מה? ועד הסוף, אין אפס!" אמר פעם המורה לחָנָ"ג בהתפעלות, ואת המשפט הקטן הזה אסף שמר בלבו כמו מדליה.

וגם כעת הוא התחיל להרגיש שכל ההתרוצצות מהבוקר הופכת סוף־סוף ל'זה', לריצה נכונה, מכוּונת היטב. לקצב הנכון לו. הוא רץ, והמחשבות הלכו והצטללו. הוא ידע שאיכשהו, לא בכוונה, הוא נקלע לתוך מערבולת קטנה, שום דבר מסוכן באמת, ובכל־זאת נכנס כנראה לאזור של מציאות דחוסה, טעונה יותר, מחושמלת.

הם רצו זה לצד זה, ריצה קלה, רגועה. החבל היה רפוי ביניהם, ואסף כמעט התפתה לשמוט אותו לגמרי. הוא חשב שבעצם זו הפעם הראשונה שהם רצים ככה, כמו נער וכלבתו. העיף מבט וראה אותה לצידו, הלשון שלוחה, העיניים בורקות והזנב מתוח. הוא התאים את צעדיו לשלה, והתמלא חמימות, נוֹעַם התוֹאַם החדש איתה. היה נדמה לו שגם היא מרגישה כך. שהיא יודעת שהם קצת כמו שני חברים במסע. הוא חייך לעצמו. היה בזה משהו שכבר שנים לא הכיר באמת, שכבר שכח שצריך להתגעגע אליו, משהו כמו ידידות.

אבל כשחשב שוב על הנערה, תמר, נטשה אותו שלוות הנפש הרגעית, וצעדיו גדלו בבת־אחת. כל דבר חדש שנודע לו עליה, כל עובדה פעוטה או פרט שולי, נִדמו לו משום־מה גדולים ועצומים־מהכיל, ומלאי משמעויות נסתרות (דינקה המופתעת החלה למהר בעקבותיו); בכלל, מהבוקר, מרגע שהחל לשמוע עליה, הרגיש כאילו מהות חדשה מנסה להידחק בכוח לתוך החיים שלו, להיאחז בהם בכל מחיר, להכות בהם שורש. ואסף, בעצם, לא אהב הפתעות כאלה. החיים הרגילים והיומיומיים נראו לו גם ככה יותר מדי בלתי צפויים, וחוץ מזה, נזכר שוב בבהלה וגם הציץ בשעון, הוא אמור להקדיש כעת קצת זמן לעניין הפרטי שלו, להחליט איך יוריד מעליו את הלחצים של רועי, ובאמת שאין לו שום כוונה להתברבר על פני חצי ירושלים במרדף אחרי נערה אלמונית, שאין לו שום קשר אליה, וגם לא יהיה, מה לו ולה, זה רק צירוף־מקרים מוזר שהביא אותה לידיעתו, ואם חושבים על זה, את דפי הוא לפחות כבר מכיר, לַמגרעות שלה הוא לא צריך להתרגל כעת, וזאת, החדשה, שיש לה דווקא כלבה חמודה, ושאוהבת פיצה עם גבינה צהובה וזיתים... הוא לא זכר איך התחילה המחשבה הזאת.

פתאום עקפה אותו דינקה והחלה לרוץ מהר יותר. הוא לא הבין מה קרה. הרים את הראש ולא ראה אחרי מי היא רודפת. היחיד שרץ ברחוב היה הוא עצמו. אבל כבר ידע שעליו לסמוך על החושים שלה, וניחש שכנראה ראתה, או הריחה, מישהו שנסתר ממנו. היא פנתה פניות חדות אל רחובות וסמטאות, כאילו מנוע פנימי חזק הותנע בה, ופרצה לתוך גן העצמאות, ודרך שיחים ודשאים דהרה כמו סופה, אוזניה הגדולות נסחפות לאחור ברוח, ואסף דאה בעקבותיה וחשב על הפלא של חוש הריח הכלבי, ואיך היא מסוגלת להרגיש מישהו בלי לראות אותו בכלל, וגם חשב מה יאמר לַמישהו הזה כשסוף־סוף יתפוס אותו.

"תפסתי אותך", אמר מישהו מאחוריו וזינק על גבו בכוח עצום והפיל אותו לאדמה.

כל־כך המום היה, ששכב רגע ארוך בלי לזוז ובלי לחשוב. הרגיש שהאיש שעליו מסובב את ידו לאחור וכמעט שובר אותה, ורק אז צעק.

"תצעק תצעק", אמר ההוא שישב על גבו, "תיכף גם תבכה".

"מה אתה רוצה ממני?" גנח אסף בכאב, "מה עשיתי לך?"

ההוא דחף לו את הראש בכוח לתוך האדמה. עפר נכנס לו לפה ולאף. הרגיש איך המצח שלו נשרט עד זוב דם. שתי אצבעות חזקות לחצו בכוח את צידי לחייו והכריחו אותו לפעור את פיו, ומיד אחר־כך פלשו אצבעות אחרות לתוך הפה שלו, חיפשו שם משהו במהירות, ויצאו. אסף שכב המום, ראה מולו נמלים מתרוצצות ובדל סיגריה, והכל מוגדל מאוד.

וגם נייר או איזו תעודה רשמית נתחבה מתחת לאפו. הוא פזל. לא ראה כלום. קרוב מדי. עיניו היו מטושטשות גם מדמעות. ההוא שרבץ על גבו תפס את אסף בשערות והרים את ראשו בכוח, ושוב דחף את התעודה מתחת לאפו. אסף חשב שעיניו ייצאו תיכף מחוריהן. במעורפל ראה צילום של בחור חייכן, שחום, וסֵמל של משטרה, ולרגע הוקל לו. אבל רק לרגע.

"יאללה, על הרגליים. אתה עצור".

"אני? על מה? מה עשיתי?"

גם היד השנייה של אסף נמשכה בכוח אחורה, והוא שמע נקישה שהכיר רק מסרטים. אזיקים. כבלו אותו באזיקים. אמא שלו תמות.

"מה עשית?" חרחור נמוך של גיחוך מאחוריו, "תיכף תספר בִּדיוק מה עשית, חרא קטן. יאללה, קום".

אסף משך ככל יכולתו את ראשו פנימה, אל בין הכתפיים, ושתק. המעיים שלו השתוללו. הוא פחד שיברח לו שלשול. פתאום לא היה לו כוח לכלום. (תמיד היה כך; כשמישהו דיבר בגסות כזאת, אליו או אל אדם אחר, היה עוזב אותו לרגע הרצון לחיות. בבת־אחת הוא היה כאילו אוזל מתוך עצמו, מאבד את החשק להתקיים בְּמקום שבו אנשים מדברים ככה.) דינקה, לעומתו, היתה מלאת רוח־קרב, עמדה במרחק־מה ונבחה בכל הכוח, בזעם נורא, אבל לא העזה להתקרב.

"קום כבר, אמרתי!" שאג ההוא, ותפס אותו שוב בשערות. אסף היה חייב לקום. שורשי השערות שלו כמעט פקעו, והכאב החד העלה שוב דמעות גדולות בעיניו. האיש העביר את ידיו במהירות על הכיסים של אסף, חיפש גם בחולצה, בנגיעות מהירות חיפש בגב ובין הרגליים. אולי נשק, חשב אסף, אולי משהו אחר. הוא היה כל־כך מבוהל שלא העז לשאול כלום.

"תגיד שלום לעולם", סינן ההוא, "יאללה, זיז תַּתַּחת. תעשה בָּלָגנים – אני טוחן אותך על המקום, ברור?" הוא הוציא מכשיר קשר קטן והזמין ניידת, ואחר־כך הדף את אסף לכיוון היציאה מהגן.

אסף הלך ברחובות של ירושלים קשור באזיקים. הוא השפיל את ראשו והתפלל שאף אחד מהאנשים שמביטים בו כעת לא מכיר אותו, ולא את הוריו. לוּ לפחות היו הידיים שלו קשורות מלפנים, היה מרים את החולצה בשביל להסתיר את הפנים, כמו שעושים החשודים בטלוויזיה. דינקה הלכה אחריהם ומדי פעם דירדרה פרץ של נביחות זעם, והאיש בכל פעם סינן לעֶברהּ קללה ועשה תנועת בעיטה. אסף עדיין התקשה להאמין שהוא באמת מהמשטרה, כי בכזאת אלימות ושנאה התנהג אליו ואל דינקה.

אבל בלש הוא היה, והוא הוליך אותו ככה, כמו שַׁיֶרֶת־עבד, עד לניידת שחיכתה כבר ליד החניון של רחוב אגרון. הניידת הסיעה אותו אל תחנת־המשטרה במגרש הרוסים, ושני השוטרים שישבו בתוכה דיברו עם הבלש שתפס אותו. "תיכף זיהֵיתי אותו", התגאה הבלש, "לפי הכלב הבן־זונה. הרצועה הכתומה. חשבו יעבדו עלי".

כשהגיעו לתחנה הוביל אותו הבלש לחדר צדדי. 'נוער־חשיפה', היה רשום בלורד כחול על הדלת. לחדר היו קירות עבים מאוד, ואסף חשב, זה בשביל שאף אחד לא יוכל לשמוע את הצעקות שלי כשהוא יְענה אותי. אבל הבלש השאיר אותו עם דינקה, ונעל עליהם את הדלת.

היו שם שולחן מתכת, שני כיסאות, וספסל אחד ארוך, ליד הקיר. אסף כשל והתיישב עליו. הוא היה צריך לבית־שימוש, אבל לא היה עם מי לדבר. בתקרה היה מאוורר גדול, שנע לאט־לאט. אסף הכריח את עצמו לחשוב על הילד שרוכב על הגמל בסהרה. המחשבות ניסו לברוח, להשתולל, אבל אסף מיקד אותן בכל כוחו בילד שרוכב על הגמל בסהרה: ברגע זה עצמו, במדבר סהרה הגדול, במרחבים שאין להם קץ ואין להם אופק, מתנהלת לאיטה שיירת גמלים ענקית (בדרך־כלל הוא לקח את הרעיונות לזה מערוץ ה'נשיונל ג'יאוגראפיק'). על אחד הגמלים, בקצה השיירה, יושב ילד קטן, מתנודד לקצב הגמל, פניו מכוסות בגלל סופות האבק, ורק עיניו מציצות ובוחנות את המדבר. מה הוא רואה, מה עובר לו בראש? אסף התנודד אתו על הגמל, נעטף בדומיית המדבר. אפילו אצל רופא־השיניים, בתוך רעש המקדחה, היה יכול להימלט לשם. ולא רק לשם: ברגע זה יש נער סיפון איסלנדי על אוניית דיג גדולה ואפורה ששטה בים הצפוני. במשך כל הבוקר הוא שטף את הסיפון משרידי הדגים המתים. כעת הוא נשען אל מעקה הברזל ומביט בקרחונים המתנשאים כמו הרים מעל לאונייה. האם הוא אוהב את ההפלגות הארוכות האלה? האם הוא מפחד מרב־המלחים? מתי יראה שוב את ביתו? אסף ריכז את עצמו בהם. הוא לא ידע איך בדיוק זה עוזר לו להירגע, אבל תמיד זה פעל. קצת כמו קבוצת דיון באינטֶרנט, אבל בלי שום דיבור ישיר. כאילו כל הבודדים האלה, שפזורים כעת בעולם, יוצרים בדרך מסתורית רשת סמויה, ומעבירים כוח זה לזה. וגם כעת. לפחות נפסק הגעש המביש במעיים שלו. הוא הזדקף קצת. יהיה בסדר. אמא שלו ליטפה קלות את גבו, עשתה לו מָסאז' קטן. הזכירה לו שיהיה טוב, שבחוזה הסודי שלה עם אלוהים מצוין בפירוש שתמיד־תמיד יהיה לו טוב. הוא אפילו הצליח לחייך אל דינקה. יהיה בסדר, תראי. דינקה קמה מרִבצה, ובתנועה עתיקה, שימיה כימי הידידות בין האדם לכלב, אבל בין שניהם היא היתה חדשה לגמרי, באה והניחה את ראשה על הברכיים שלו והציצה לתוך עיניו.

אפילו לא היה יכול ללטף אותה, עם הידיים קשורות מאחור.

 

 

תמר קמה מאדנית האבן ועמדה שקטה ומהורהרת, ולרגע נראתה כאילו נחטפה למקום רחוק מאוד, ועיניה גדלו עוד יותר והיו תלויות בחלל האוויר, ורק מי שמאמין בדברים שמעל־לטבע יאמר שלהרף־עין חלף ברק במוחה ובלי שהבינה נרשמה בתוכה ידיעה משונה וסתומה, שבעוד זמן לא רב, ארבעה שבועות מהיום, היא עתידה לאבד את דינקה שלה, ושהכלבה תימָצא אחר־כך תועה ברחובות בטירוף, ושנער שהיא אינה מכירה ילך בעקבותיה, צעד אחר צעד, על פני ירושלים כולה.

רק רגע אחד של ערפל, והֶבזק חד במעמקיו, ואחר־כך מיצמצה תמר וחייכה בעיניה לדינקה, ושכחה. כעת קיוותה רק שאיש לא יזכור לה את הרגעים המביכים האחרונים. היא החזירה את סרט הטֵייפּ לאחור, ומצאה את הליווי שחיפשה. השמיעה לעצמה בשקט את צלילי הפתיחה. הציבה את המכשיר כך שקולו יתפזר היטב. התמתחה.

כי שוב, כעת זה הרגע, כעת באמת צריך להתחולל הדבר, היציאה, החריגה מתוך ההמון. כלומר – היא צריכה להוציא את עצמה בכוח מהאלמוניות הזורמת, היומיומית, העצבנית והמגוננת של הרחוב. צריכה, בפשטות, לצאת מן הכלל, ותראי, סביבך עשרות אדישים, וריחות השווארמה הנחתכת והשומן הנוטף לאש, וצעקות המוֹכרים בבזאר למעלה, והאקורדיון החורק של הרוסי, שאולי פעם גם הוא היה כמוך, ילד באיזה קוֹנסֶרבָטוֹריוּם במוסקבה או בלנינגראד, ואולי גם לו היתה מורה שזימנה את הוריו לפגישה ולא היו לה מלים לבטא את התרגשותה.

היא מרימה את הראש ובוחרת את נקודת המוקד שלה בחלל שסביבה. זה לא ציור של רנואר, שתלוי באולם החזרות של המקהלה, ולא נברשת עם פיתוחי זהב, שיש בוודאי ב'תיאטרו דה לה פֶּרגוֹלה'; זה שלט קטן שמודיע על 'ריפוי דליות ברגליים, אחריות לשלושה חודשים', ודווקא זה מוצא חן בעיניה, מתאים לה כעת, והיא עוצמת עיניים ושרה לשם.

 

ראיתי ציפור רבת יופי.

הציפור ראתה אותי.

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי.

 

גם בלי לפקוח עיניים היא חשה איך הרחוב נחצה לשניים, לא לאורכו או לרוחבו, אלא בין הרחוב שהיה לפני שהיא שרה לבין הרחוב שאחרֵי. כזו תחושה ברורה וחד־משמעית יש לה, וביטחון מלא בעצמה. היא לא צריכה להביט. העור שלה מרגיש: אנשים נעצרים לאט במקומם, וחלקם מסתובבים וחוזרים בהיסוס למקום שממנו מגיע הקול. עומדים. מקשיבים. שוכחים את עצמם לקולה.

כמובן, יש רבים שאינם מתעכבים ואפילו אינם מבחינים שמשהו השתנה ברחוב. הם הולכים, הם חוזרים, הם טרודים וּמָרי פנים. באחת החנויות מייללת אזעקה. קבצנית עוברת עם עגלת־ילדים עתיקה שגלגליה שורקים. גם מנקה החלונות, על הסולם, בחלון הקומה השנייה של ה'ברגר קינג', לא מפסיק את תנועות העיגול שלו. ובכל־זאת, מדי רגע מצטרף עוד אדם למעגל שסביבה, שורה אחת כבר עוטפת אותה, ועוד שורה נאספת, ותמר מרגישה שהיא בתוך חיבוק כפול. המעגל נע בתנועה לא מורגשת ולא מוּדעת, כמו יצור ענק בעל עשרות רגליים. אנשיו מַפנים את גבם לרעש, מגוננים עליה מן הרחוב. הם עומדים בתנוחות שונות, רכונים מעט לפנים. מישהו מרים במקרה את ראשו ונתקל בעיניו של העומד לידו. הם מחייכים לרגע, ושיחה שלמה זורמת בַּחיוך הרך. תמר מבחינה במעומעם בכל אלה. את המבט שבעיניהם היא מכירה מהופעות קודמות שלה, במקהלה, מהטובות שבהן: מבט של מי שנזכר בדבר־מה שהיה לו פעם. שאבד לו. שהיה רוצה שוב להיות ראוי לו.

 

עבר אותי אז רטט של שמש.

אמרתי מלים של שלום.

מלים שאמרתי אמש

לא אוֹמַר עוד היום.

 

היא מסיימת בצלילים שכמעט אינם נשמעים, נמשכים כמו חוט הולך ומידקק ונטווה לתוך המולת גלגל החיים שסביב, שכעת, כשהשיר דועך, היא מתגברת וחוזרת. העומדים מסביבה מוחאים לה כפיים בחוזקה, איש אחד או שניים נאנחים אנחה עמוקה. תמר לא זזה. הצוואר שלה סמוק מאוד, והעיניים מאירות באור השקט, המפוכח. היא עומדת וידיה משוכות למטה, לצידי גופה. היא רוצה לקפוץ מרוב שמחה והקלה על כך שעשתה את זה. כל־כך היתה קרובה לוותר. אבל אפילו עכשיו היא זוכרת שהשירה אינה הדבר שבשבילו באה לכאן. מדכא אותה להיזכר: השירה היא רק האמצעי, הפיתיון. לא, טעות: תמר עצמה היא הפיתיון. היא מביטה סביבה בעיניים בורקות, מלאות תודה, אבל גם בוחנות. היא סורקת. ממבט ראשון נדמה לה שאף־אחד מכל העשרות שמקיפים אותה אינו זה שאמור לבלוע את הפיתיון שהיא.

וכעת מסתבר לה שמרוב ההתרגשות שלפני ההופעה, שכחה להכין את הכובע בשביל הכסף. והיא צריכה להתכופף לפני כולם, עם הסרבל המסורבל הזה, ולחטט בתרמיל, וכמובן נשפכים מתוכו בגדים ולבנים, ודינקה מתעקשת לתחוב את האף לתרמיל ולרחרח שם, ועד שתמר מוצאת את כובע הברט שלה – עד לפני שנה אהבה ללכת בכובעים, עד שעידן חיווה עליהם את דעתו – כבר מתפזרים כמעט כל האנשים.

אבל יש כאלה שנשארו, והם ניגשים, מי בביטחון ומי בביישנות, ומניחים מטבעות לתוך הכובע המקומט.

תמר מהססת אם להישאר כאן ולשיר עוד משהו. היא כבר יודעת שהדבר אפשרי, ושיש לה האומץ. היא אפילו מרגישה דחף להמשיך ולשיר כעת. תחושה מוכרת של כיבוש וגדלות אפפה אותה מאמצע השיר בערך, ובעוצמה שמעולם לא הכירה כששרה באולמות סגורים. ומי באמת ידע שהקול שלה הוא כל־כך גדול?

אבל היא גם יודעת, שלוּ היה האיש ההוא בסביבה, או אחד משליחיו, כבר היתה מרגישה בו. הוא כבר היה עומד אי־שם, באחת השורות החיצוניות של המעגל שהתאסף סביבה, וסוקר אותה בעין בוחנת כפי שסוקרים טרף תמים ושאנן; שוקל במתינות כיצד יסגור עליה.

בלב מפל השמש הזהוב שבו עמדה, תמר הצטמררה. אספה במהירות את הכסף מהכובע, והתרחקה עם דינקה. כמה אנשים ניסו לדבר איתה. נער אחד עורר בה תקווה, כי לא הרפה ממנה והיה איזה קו אכזרי וגס סביב פיו, ולרגע עצרה להקשיב לו בתשומת לב, אבל כשהתברר לה שהוא רוצה רק להתחיל איתה, ניערה אותו מעליה והסתלקה.

באותו יום היא שרה עוד חמש פעמים. פעם אחת ברחבה של 'המשביר', ופעמיים ליד מרכז זֶ'ראר בכר, ועוד שתיים בכיכר ציון. מפעם לפעם הוסיפה עוד שיר אחד, אבל הקפידה לא לשיר יותר משלושה. ואפילו שמחיאות הכפיים היו עזות, והתגובות נלהבות ממש, סירבה לשיר עוד. היתה לה מטרה, וכשסיימה לשיר, והדבר שציפתה לו לא קרה, סגרה את הטייפּ, אספה את הכסף לתרמיל, והשתדלה להיעלם. כי העיקר כבר נעשה. העיקר היה שראו ושמעו אותה. שכעת ידברו עליה. היא פיזרה את עצמה כמו שמועה. יותר מזה לא היה בידה לעשות כעת, רק לקוות שמהר מאוד תגיע השמועה לאוזניו של האיש שחיכתה לו, הטורף שלה.

 

 

הוא עצם את עיניו, נשען אל הקיר, חיכך את רגלו בראשה של דינקה. מאוורר התקרה חרק חריקה קבועה, ובחוץ הלכו ובאו אנשים, שוטרים, עבריינים, אזרחים רגילים. אסף לא ידע כמה זמן ישאירו אותו כך ומתי יבואו להתעניין בו, אם בכלל. דינקה השתרעה לרגליו על הרצפה הקרירה. הוא ירד מספסל העץ וישב על הרצפה לידה, נשען אל הקיר. שניהם עצמו עיניים.

מיד חזר קולה של תיאודורה לרגוש בראשו, והוא מיהר לצלול לתוכו, לחפש בו ניחומים. עדיין היה מבולבל קצת מן הקפיצות התזזיתיות של הסיפור שלה בין הזמנים והארצות והאיים. אבל היטב זכר איך, כשסיימה לספר, ישבה מעוקמת ושקועה לתוכה, ונראתה לו כמו שורש עתיק ומפותל. לבו נכמר עליה. לוּ היתה סבתא שלו, היה בוודאי קם ומחבק אותה, בלי לחשוב.

"אבל אני חייתי", אמרה לו, כאילו עונה לתנועה הסמויה של נפשו אליה, "על אף הכל, שמע נא, אסף, אני את החיים האלה חייתי!" וכשראתה את הפקפוק בעיניו, דפקה על השולחן והרשיפה: "לא, אדוני, את המבט הזה תמחה בבקשה!" בזעמה התרוממה קצת בכיסאה למולו, והטעימה מלה־מלה: "עוד בלילה הראשון, לאחר שהיכתה הבשורה המרה מליקסוס; כשעלה השחר, וראיתי שלא מַתִּי מרוב יגון ובדידות, אני החלטתי לחיות!"

היא היתה רק נערה, בת ארבע־עשרה, אבל את מצבה הבינה בבהירות, ובעיקר – בלי רחמים עצמיים. העבר נמחה מאחוריה, ושום עתיד ידוע לא חיכה לה. היא לא הכירה איש, לא כאן ולא בשום מקום אחר; היא לא ידעה דבר על הארץ שבה היא נמצאת, ולא דיברה את שפת המקום. אסף חשב שאולי האמונה שלה באלוהים עזרה לה קצת, אבל מיד הסבירה לו שאפילו אמונה יוקדת באל לא היתה בה מעולם, ועוד פחות מכך לאחר האסון. היו לה בית גדול וריק, קִצבה חודשית נדיבה שהגיעה מבנק ביוון, ושבועה קשה שידעה שלעולם לא תפר אותה, ולוּ מתוך כבוד לכל המתים ששלחו אותה לכאן.

"כזה היה המצב", אמרה לו, יבשה ומאופקת, "ועלי לבדי היה להחליט מה יעלה בגורלי מאותו רגע ועד סוף ימי". היא קמה והתהלכה בחדר, ולבסוף עמדה מאחורי הכיסא שלו והניחה את ידיה על המִסעד: "ואני, חד וחלק החלטתי, שומע אתה? שאם נגזר עלי לא לצאת לעולם מן הבית הזה, אביא את העולם לתוכו".

וכך עשתה. משָׁרֵת המנזר בימים ההם, אביו של נַסְריאן, החל לצאת במצוותה ולרכוש כל ספר ביוונית שעלה בידו להשיג. בעיקר היו אלה ספרי קודש עתיקים, שנמצאו במרתפים של כנסיות יווניות ולא עניינו אותה. לפיכך, ביום הולדתה החמישה־עשר, העניקה לעצמה מתנה: שכרה מורה פרטי לעברית, והחלה ללמוד אתו עברית עתיקה ומודרנית. היא היתה קלת תפיסה ורעבה לדעת, וכעבור ארבעה חודשי לימוד אצל המורה אליאסף החלה לרכוש מבית־המסחר לספרים של הַאנְס פְלוּגֶר ספרים על ארץ־ישראל שאליה נקלעה בעל כורחה, ועל ירושלים שבתוכה היתה כלואה. היא למדה כל מה שיכלו הספרים ללמד אותה על הערבים והיהודים והנוצרים שחיים איתה באותה עיר, קרובים מאוד ובלתי נראים. כשהיתה בת שש־עשרה שכרה גם מורה פרטי לערבית, ספרותית ומדוברת, וקראה אתו את הקוראן ואת 'אלף לילה ולילה'. מבתי־המסחר לספרים ב'מאה שערים' החלו לשלוח לה ארגזי עץ עם כרכי מִשנה ותלמוד ומפרשים. אלה לא עניינו אותה, אך לפעמים היתה מוצאת בתחתית הארגז ספר 'טְרֵיפה־פְּסוּל', על חידושים במדע, או על חיי הנמלים, או על איזה צייר נודע מהמאה השש־עשרה, והיתה בולעת אותו בשקיקה. כשלא הסתפקה עוד בשיריים האלה, החלה לרכוש עותקים ישנים וקרועים מהספרייה הציונית של דוקטור הוגו ברגמן; למפיץ הספרים אליעזר ויינגרטן שילמה ביד נדיבה כדי שיעביר אליה מיד כל ספר בנושאים החדשים שהחלו למשוך את לבה: מלחמות נפוליאון, חידושים והמצאות, אסטרונומיה, חיי האדם הקדמון, ויומניהם של נוסעים ידועי־שם.

זה לא היה קל, כמובן: היה עליה ללמוד להתאים מלים לכל־כך הרבה דברים שמעולם לא ראתה בעיניה. מה זה 'טלסקופ', למשל, ומהו 'הקוטב הצפוני'. מהם 'חיידקים' ו'אופרה', 'שדה תעופה' ו'כדורסל'? "היית מאמין, שרק בת שמונה־עשרה נודע לי מהי ניו־יורק, ומי זה שייקספיר?" פניה התקמטו בפליאה, ואחר לחשה עוד משהו, כאילו רק לעצמה: "ושמאז כניסתי לבית הזה, כבר חמישים שנה שלא חזיתי בעיני את הקשת בענן?"

בגיל תשע־עשרה רכשה את האנציקלופדיה לנוער 'מיכלל'. אחריה באו אחרות, בשלוש שפות, בעשרות כרכים. אבל תיאודורה מעולם לא שכחה את גלי השיכרון שהציפו אותה כשקראה, במשך חצי־שנה מאושרת, יום ולילה, ערך אחרי ערך, את הבריאה כולה.

באותה תקופה נתקפה תאוות דעת עצומה אל ההווה דווקא, ובמיוחד אל הפוליטיקה העולמית. מדי בוקר שלחה את אביו של נַסְריאן לקנות עיתון בעברית ועיתון בערבית, וקראה בהם, בעזרת המילון ובחירוק־שיניים. כך התוודעה אל דוד בן־גוריון, ואל שליט מצרים גמאל עבד– אלנאצר, למדה שעישון גורם לסרטן־הריאות, ועקבה בהתרגשות, יחד עם שאר אזרחי תבל, אחרי תהליכי חינוכו של ראג'יב, הילד ההודי, שעד גיל תשע גידלו אותו זאבים. אט־אט, ובמאמץ כביר, החלה לפלס לה דרך בסבך העובדות והשמות החדשים, לצייר את תמונת העולם, ויותר מכל – לבָרֵא את בורותה, בורות של ילדת אי קיקלָדי זעיר, הקטן והנידח בשרשרת האיים שסביב דֶלוֹס.

"ובכל־זאת", אמרה לאסף, ואצבעותיה נחו מעל גבת־עינה כאילו מוחצת שם כאב־ראש שהחל לנבוט, "עם כל השמחה והששון, בכל־זאת עצובה וחסרה הייתי – כי הכל היה רק מלים ועוד מלים!"

אסף בהה בה ולא הבין לְמה היא מתכוונת, והיא, כמו תמיד כשקצרה רוחה, היכתה ביד פשוטה על השולחן: "וכי איך תסביר לעיוור מהו הירוק, והסגול והארגמן? עכשיו הבנת?" – הוא הינהן, אך עדיין לא היה בטוח – "וכך, אָגוֹרִי־מוּ, הייתי גם אני: את הקליפות ליקקתי, ובפרי עצמו לא נגסתי... וכי מהו, למשל, ריח של תינוק אחרי רחצה? ומה חש אדם כשרכבת מהירה חולפת על פניו? ואיך פועמים יחד לבבותיהם של כל היושבים בתיאטרון בהצגה מופלאה?" כעת התחיל לתפוס: העולם שלה היה עשוי אך ורק מלים, תיאורים, דמויות כתובות, עובדות יבשות. פיו נפער קצת בחיוך משתומם: הרי זה בדיוק מה שאמא שלו מזהירה שיקרה לו אם יבלה כל הזמן רק ליד המחשב.

"ובאותם ימים גם כּוֹננתי, פה בחדר הזה, את הרפובליקה של הדואר". וסיפרה לו על ההתכתבויות שהיא מנהלת כבר למעלה מארבעים שנה עם מלומדים ופילוסופים וסופרים מכל רחבי העולם. תחילה היתה שולחת להם שאלות פשוטות, מבוישות בבורותן, מתנצלות על חוצפתן; אט־אט החלו שאלותיה להעמיק ולהרחיב, וגם התשובות נעשו מפורטות, ואישיוֹת ולבביות. "וחוץ מן הפרופסורים שלי, דע לך שאני מתכתבת גם עם עוד כמה וכמה אסירי־עולם־חפים־מפשע, כמוני", והראתה לו תמונה של אשה הולנדית, שנפצעה בתאונה קשה וכל חייה היא רתוקה למיטה ורואה רק כמה ענפים של עץ ערמון וקטע של חומת אבן; ותצלום של איש ברזילאי, שמן כל־כך, שכבר איננו מסוגל לצאת מדלת חדרו, והוא רואה מחלונו חוף של אגם קטן (אבל לא את המים); ואיכר זקן מצפוֹן אירלנד, שבנו מרַצה מאסר־עולם באנגליה, וגם הוא כלא את עצמו, מרצונו, בחדר אחד, עד שבנו יֵצא לחופשי, ועוד ועוד.

"עם שבעים־ושניים בני־אדם בעולם אני מתכתבת דרך־קבע", אמרה בגאווה צנועה, "האיגרות הולכות ובאות, לפחות פעם אחת בחודש אני כותבת לכל אחד ואחד מהם, והם עונים, ומספרים על עצמם, ואפילו את סודותיהם הכמוסים..." היא צחקה, עיניה נצצו בעורמה, "חושבים להם, נזירה זקנה קטנה יושבת בראש מגדל בירושלים, למי כבר תוכל לגלות?"

והנה, רק לאחר שנים רבות של קריאה ולימוד ועיון, עלה בדעתה שמעולם לא זכתה לקרוא אפילו ספר ילדים אחד. נַסְריאן הצעיר (שהחליף בינתיים את אביו שרגליו כבדו) החל לפקוד את המדפים המתאימים בחנויות. בגיל חמישים־וחמש קראה לראשונה את 'פינוקיו', את 'פו הדוב' ואת 'לובנגוּלוּ מלך זוּלוּ'. לא היתה זו הילדוּת שלה, ולא הנופים שבהם גדלה, אבל הילדוּת שלה צללה לתהומות הים, ולא היה בכוחה לחזור אליה. ערב אחד הניחה מידה את 'הרוח בערבי הנחל' ולחשה לעצמה בתימהון ובאושר, "הנה, עתה נולדה לי ילדוּת".

"ודרך אגב, תדע", צחקה, "שעד אז לא היה עלי קמט אחד! פנים של תינוקת היו לי עד שהתחלתי לקרוא את הספרים האלה!"

עכשיו, משהיתה לה ילדוּת, היה עליה להתחיל להתבגר. היא קראה רומנים כמו 'דיוויד קוֹפֶּרפילד', 'השד מכיתה ז'', ו'אבא ארך הרגליים'. דלת הברזל, שפעם, כשהיתה על האי, נטרקה בפניה, נפתחה עתה שוב, ותיאודורה, ילדה זקנה ותאבת־דעת, נכנסה אל האולמות הרדומים שלה, המכוסים קורי עכביש. הנפש, הגוף, התשוקות, הגעגועים, האהבה. הכל קם לתחייה בסיפורים שלתוכם צללה. ולפעמים, לאחר לילה של קריאה קדחתנית, היתה שומטת מידיה את הספר שקראה, ומרגישה איך נשמתה עולה ותופחת בה כמו חלב רותח בסיר. "באותה שעה", אמרה לאסף בלי קול, "כמעט הייתי משַׁוועת שתבוא איזו דקירה אחת, גואלת, שתנקב סוף־סוף את המועקה, את קרום המלים הארור שעוטף אותי".

"וזאת היתה תמר?" שאל אסף בלי לחשוב, בהארה, והתחרט מיד, כי תיאודורה ממש נרעדה, כאילו נגע בה נגיעה לא זהירה בעמקי נפשה.

"מה, מה אמרת?" בהתה בו רגע ארוך, "תמר? כן, אולי, מי יודע... לא עלה בדעתי..." אבל משהו בה נכפף בבת־אחת, כאילו הקניט אותה אסף לא בכוונה, כאילו אמר לה במפורש – הבאת לחדרך את כל מה שאפשר ללמוד מספרים, מאותיות וממלים, ופתאום פרצה פנימה הנערה הזאת, בשר־ודם, עם רגשות עזים ונעורים.

"די", התנערה, "כבר דיברנו מספיק, חביב, ואתה אולי כבר צריך ללכת?"

"אני עוד לא מבין משהו: היא –"

"לך ומצא אותה, ואז תבין הכל".

"אבל תסבירי!" כמעט היכה כמוה על השולחן, "מה את חושבת שקרה לה?"

תיאודורה נשמה עמוק, היססה רגע, ואחר־כך: "איך אוֹמַר לך בלי לומר לך..." היא קמה בחוסר מנוחה. התהלכה בחדר. מדי פעם הציצה בו במבט בוחן, כמו ברגעים הראשונים של פגישתם, לראות אם הוא ראוי לשמוע ולדעת, אם יהיה נאמן: "שמע נא, אולי אלה רק הבלים של אשה זקנה וטיפשה", היא נאנחה, "אבל בפעמים האחרונות שבאה, כבר היתה מדברת דברים אחרים, דברים לא טובים".

"כמו מה?" הנה זה בא, חשב אסף.

"שהעולם לא טוב", אמרה וטמנה את ידיה בחיקה, "לא טוב מעיקרו. ואי אפשר להאמין באף אדם, ואפילו בקרובים ביותר. והכל רק כוח ופחד, רק אינטרסים ורוע. ושהיא לא מתאימה".

"לא מתאימה למה?"

"לְפה. לָעולם".

אסף שתק. זכר את הנערה הנועזת על החבית, הנערה שהיה בטוח שהיא יהירה ולגלגנית. אבל היא גם קצת כמוני, חשב בתימהון, והוריד אותה משם בעדינות.

"ואני, להיפך, הייתי מספרת לה כמה עוד יהיו חייה טובים ויפים. ושהיא עוד תאהב מישהו, והוא יאהב אותה, וילדים מאירי־פנים יהיו להם, והיא תיסע בעולם ותפגוש בני־אדם מעניינים, ותשיר על בימות, באולמות של קונצרטים יריעו לה..."

המלים הצטננו בפיה. שוב שקעה לתוך עצמה, לכודה. מה היא יודעת, חשב אסף בחמלה, את כל הדברים שהבטיחה לתמר היא בעצמה לא מכירה. סגורה חמישים שנה בבית הזה. מה היא יודעת.

ונזכר בָּאכזבה ובשברון־הלב שעלו בפניה כשהגיע לכאן, כשגילתה שהוא איננו תמר, וידע בוודאות גמורה עד כמה תמר חשובה לה. לא, לא רק חשובה: חיונית. כמו מים ולחם, כמו טעם החיים.

"ובזמן האחרון, די, כבר אינני יודעת מה קורה. וגם היא כבר אינה פותחת את סגור לבה כמו פעם. באה. עובדת. יושבת. שותקת. נאנחת הרבה. שומרת סוד מפני. אינני יודעת מה קורה לה, אסף..." עיניה וקצה אפה האדימו בבת־אחת: "נעשית רזה וכבויה. כבר אין אור בעיניים היפות". היא נשאה אליו את פניה, והוא הזדעזע לראות קו דקיק של דמעות בתוך הקמטים. "מה אתה אומר, חביב, אתה תמצא אותה? תמצא?"

 

 

בתשע בערב קנתה שתי מנות מעורב וקולה, וישבה לאכול בפתח של בניין משרדים. נתנה לדינקה מנה אחת, וטרפה את השנייה, ושתיהן התענגו, שאפו ונשפו, ולבסוף נאנחו יחד באושר שׂבע. וכשתמר ליקקה את האצבעות, חשבה שמזמן לא נהנתה מארוחה כמו שנהנתה עכשיו מזו שקנתה בכסף שהרוויחה מהשירה שלה.

אחר־כך חילחלו שוב המחשבות. אנשים מיהרו ועברו על פניה, והיא השתדלה להתכווץ לחבילה קטנה ואלמונית. עכשיו רצתה לחזור ולהיות תמר של לפני שנה, שנה ורבע. לשכב על הבטן במיטה שלה, מוקפת בחיות הבד והצמר שהיו איתה מאז נולדה, להצמיד אוזן לאפרכסת הטלפון, רגליה מתנופפות ונשלבות מאחורי גבה – הנערות בסרטים עשו זאת, וכך גם היא עשתה, סוף־סוף היה לה עם מי לעשות את זה – וכל־כך מענג זה היה, לשכב ולדבר עם עדי על גלית אדליץ שנצפתה מתנשקת עם תום, לשון והכל, או על ליאנה מהמקהלה, שבן אחד מתיכון 'בּוֹייֶר' הציע לה חבֵרות, והיא הסכימה. מ'בוייר', תתארי לך! לא אָמָן! ושתיהן מזדעזעות כראוי, ומאשרות כך זו לזו את נאמנותן המשותפת לאמנות, כלומר לעידן.

איש ישיש, נשען על מקל, לבוש בהידור נושן, עבר לאט והביט בה. שפתיו נעו בתימהון, כמו שפתיים של דג. היא ראתה את עצמה בעיניו: נערה צעירה מדי, בשעה מאוחרת מדי, במקום הלא נכון.

התכרבלה בעצמה ככל שיכלה. ארוך ומתיש היה היום הזה, יומה הראשון ברחוב, אבל היה עליה לקום ולפזר עוד כמה סיבובים, שאם מישהו כבר הבחין בה היום ועָקַב אחריה מרחוק – שיוכל לגשת אליה שוב, בחסות החשיכה.

ניגשו לא מעט. כל הזמן דיברו אליה והעירו הערות והציעו הצעות. מעולם לא הזדהמה בכל־כך הרבה מלים גסות ובזרות שׂורטת. היא למדה שאסור לה לענות. אפילו לא לומר מלה אחת. רק לדבוק בתרמיל שלה ובטייפּ הגדול, וללכת הלאה. גם דינקה עזרה, כמובן, להרתיע נטפלים. כי כשהיתה נוהמת את הנהימה מהבטן, מהקרביים, גם האמיץ שבגברברים היה מתנדף פתאום.

אבל זה שחיכתה לו, שהכי פחדה מפניו, לא בא.

היא ירדה לכיכר 'החתולות', ועברה בין הדוכנים המוארים באור זרקורים, מתלטפת בחשאי בין קולבים עמוסים במכנסי הרמון ובחולצות הודיות. היא אהבה את הכיכר, אפילו שעידן ועדי קבעו שזאת רק 'פּיקָדילי לעניים'. הילוך אחר, מגונדר, היה מתעכס בה כשעברה בין דוכני הנרגילות והשמָנים האתריים והאבנים הצבעוניות. היא מדדה את הכיפות הבוכריות, והמוכר השמן התלוצץ איתה על הראש האשכנזי המחודד שלה. נער אחד, מומחה עולמי (לדבריו), הציע לרשום את שמה על גרגר אורז, והיא אמרה שקוראים לה בְּרוּנהילדָה. בחור יפהפה במכנסיים קצרים, טורבן לראשו, ישב על הארץ, אחז בידו רגל רעננה של נערה, וצייר עליה בעדינות כתובת קעקע עשויה חינה. תמר עמדה והביטה, וקצת קינאה. משכה את עצמה והתרחקה משם. עברה פעם ופעמיים בין הבאסטות, נשמה את ניחוח הקטורת הדק, וגם את ענני הגראס שהיתמרו פה־ושם. העמידה פנים שהיא מתעמקת בדוכן הנרות בכל הצורות ובכל הצבעים, וקיוותה שהצִמרור הקל בגב שהיא חשה ברגעים האחרונים מבשר לה שמישהו בוחן גם אותה. אבל כשהסתובבה לא היה שם איש.

ברחוב יואל משה סלומון הסמוך היתה הופעה: נערה בת גילה בערך, בכובע צמר צבעוני שתלתלים זהובים הציצו מתחתיו, אחזה בידיה שני חבלים. פיסות בד בוערות נקשרו לכל חבל, והיא רקדה איתם, מצליבה ומגלישה אותם זה לעומת זה בתנועות ארוכות ועגולות. נערה אחרת רבצה מאחור, פעורת מבט, נשענה אל קיר של חנות ונתנה לה קצב בוהה בתוף טנבור.

הנערה היתה מרוכזת כולה בתנועות החבלים, ותמר לא יכלה להמשיך  משם, כי הוקסמה אל הריכוז המוחלט שלה, שהכירה גם מעצמה. וגם רצתה לראות איך זה נראה, כלומר, מה הם רואים בָּך מבחוץ כשאת כולך צלולה פנימה. מה ממך מופקר למבטם. עיני הנערה היו כחולות ויפות, ועקבו בדבקות אחר שתי האבוקות הקטנות, והגבות שלה עלו וירדו בפליאה יַלדית, ותמר חשבה שבזה הן דומות, היא והנערה, כי גם תמר 'שרה עם הגבות'. שתי האבוקות הקטנות חצו את השמיים הליליים, היה בהן משהו נוגע ללב, נועז, חסר סיכוי. פתאום נזכרה תמר היכן היא ולשם מה. בלי לזוז ממקומה שלחה את מבטיה לצדדים בזהירות ובשיטתיות. היא לא ידעה את מי היא מחפשת. האמינה שהיא מחפשת גבר, בחור צעיר. זה מה שאמרו השמועות שהצליחה ללקט בחודשים האחרונים: שמדובר בקבוצה של גברים צעירים, קשוחים מאוד. אחד מהם אמור לגשת אליה ברחוב ולהציע לה לבוא אתו, בתנאי, כמובן, שתעבור קודם לכן את מבחן האש, כלומר – שתוכיח שהיא יודעת להחזיק קהל; ותמר ידעה שאת המבחן הזה כבר עברה, זה היה ההישג הגדול והיחיד שלה היום.

פיה של נערת החבלים נפער קצת בשכחה עצמית, שיניה הצחורות נחשפו. היא החלה להגביר את הקצב, וגם קצב הטנבור גבר. מבטה של תמר דילג בזהירות מאיש לאיש. היו שם לא מעט גברים צעירים. היא לא יכלה להחליט אם אחד מהם מביט בה באופן אחר, מיוחד. שני עַרסים קטנים, בתסרוקת מאפֵרה, זינקו פתאום מתוך הקהל אל מול אמנית האש וצעקו משהו ישר בפניה, לא מלים אפילו, רק קריאות גסות, חייתיות. לרגע אחד הסיחה הנערה את דעתה, ושני החבלים התלפפו זה סביב זה וצנחו ארצה מבוישים. הנערה הסירה בעצב את כובע הצמר, תלתלי הזהב שלה גלשו. בתנועה איטית מאוד מחתה זיעה ועמדה אבודה, כאילו העירו אותה מחלום. הקהל השמיע אנחה אחידה של אכזבה, והתפזר. איש מהם לא שילם לה על המאמץ שעשתה עד לרגע הזה. תמר ניגשה והניחה בתוך הכובע מטבע של חמישה שקלים, מאלה שהרוויחה היום, והנערה חייכה אליה בעייפות.

גם כיכר ציון, בהמשך הרחוב, היתה גדושה ושוקקת. ברחבה שמתחת לבנק גלשו נערים על סקייטבורדים. לא היה שום סיכוי לשיר שם, כי הבְּרַסלָבים הגיעו, עם הרמקול האדיר שהרעים ניגונים חסידיים מגג המכונית שלהם. תמר ישבה בפינה שליד הבנק, חיבקה אליה את דינקה והצטנפה, כולה עיניים. עשרות נערים ונערות התרוצצו שם, והיה איזה רחש־בחש לא נעים, שנדף מהם כמו זמזום מֶכָני והניע אותם על פני הכיכר בקווים מתוחים, כעל מסילות קבועות לא נראות. הם הלכו, הם חזרו, הם חיפשו משהו בדחיפות. כמה מהם שוחחו קצרות עם בחור מזוקן ליד הברזלים. היא ראתה את הגמד עב־האחוריים עם כובע הצמר העליז מוקף חבורה שהסתירה אותו כמעט לגמרי. ידיים נגעו בכיסים. אצבעות נסגרו על משהו והסתירו. נער גבוה, עם סרבל ג'ינס כמו שלה, כתפיות ואבזמים, אבל בלי שום דבר מתחת, ניגש אליה, "אחותי", אמר וכרע למולה, בגובה פניה, עגיל היה בפִטמה שלו, "מחפשת להסתדר?" היא ניענעה ראשה בחוזקה, לא, לא – כבר היה לה די חומר לשבוע הראשון – והוא לא עשה עניינים, קם והלך. היא הצטמצמה, קצת מזועזעת, לא בגלל מה שאמר לה, אלא בגלל איך שקרא לה.

עצמה עיניים חזק, ופקחה, והכיכר עדיין היתה שם. במרכזה רקדו חסידי ברסלב. שבעה גברים מגודלים, בשיער ארוך וזקנים מתנופפים, בבגדים צחורים ובכיפות לבנות גדולות. היא כבר ידעה, מהלילות הקודמים שלה פה, שהם ירקדו ככה עד חצות, בקפיצות לא פוסקות של טירוף ולהט. שתי נערות שלובות־זרוע, עם חולצות בטן וחזה שופע, חלפו על פניה ונעצרו להביט בהם: "תראי אותם אלה", אמרה אחת מהן, "וזה עוד בלי אֶקסטזי שהם ככה. רק על אמונה". דינקה נצמדה אליה, סובלת מאוד מהרעש. את גבה הפנתה לכיכר, התכרבלה בחיקה של תמר וניסתה להירדם. "מסכנה", חשבה תמר, "לא מבינה מה קורה לי. בשבילה זה בטח סיוט גמור".

אשה צעירה ניגשה אליה. החזיקה תרמוס וכוס חד־פעמית, ושאלה אם למזוג לה תה. תמר לא הבינה. הרוך הפתאומי הזה. כאילו דיברו אליה בשפה זרה. האשה רכנה וישבה לידה על המדרכה. "יש גם עוגיות", אמרה בחיוך. תמר הזדקפה לפתע במחשבה חדשה. הלב החל לפעום. אולי הטורף שלה הוא בכלל טורפת? כי השמועות אמרו שיש גם לא מעט בנות בעסק. אבל האשה הזאת באמת רצתה לעזור לה. אמרה שהיא מקבוצה של מתנדבים שבאים להיות עם החֶברֶה בכיכר. לשמור איתם על קשר. היא מזגה לה תה חם, ותמר עטפה את הכוס בשתי ידיה הקרות ועלה בה גל מביך כמעט של הכרת תודה. היא אכלה גם עוגייה, וסירבה לדבר. האשה ליטפה את דינקה, קירצפה אותה בדיוק כמו שהיא אוהבת, נתנה עוגייה גם לה. "כבר ראיתי אותך פה בזמן האחרון", נזכרה האשה, "לפני שבועיים בערך?" תמר הינהנה. "וראיתי גם כשקנית מההוא, הבחור הנמוך ההוא, וגם כשהבלש הסמוי רדף אחרייך. תגידי, את רוצה אולי להיפגש עם מישהו שכבר עבר את כל זה?" תמר התכנסה בעצמה. רק זה חסר לה, שיצילו אותה כעת מהרחוב כשהיא עוד לא הצליחה להיכנס לתוכו.

"אני משאירה לך מספר טלפון שלנו", אמרה האשה ורשמה על מפית, "אם תרצי לדבר, לבקש משהו, להיפגש עם ההורים אצלנו – אנחנו נהיה שם". תמר הביטה בה ולרגע שכחה את עצמה בתוך העיניים הירוקות, הטובות. כמעט העזה לשאול אותה אם ראתה פה בכיכר בחור שמנגן בגיטרה, בחור עם שיער ארוך ודבשי שנופל על העיניים. בחור רזה מאוד וגבוה, ואומלל מאוד. שתקה. האשה הינהנה, כאילו קלטה משהו ולא הבינה עד הסוף. אחר־כך נגעה קלות בזרועה של תמר, חייכה חיוך אמיתי והלכה, ותמר שוב נשארה לבדה, בודדה עוד יותר מקודם.

קבוצה של נערים התיישבה לא רחוק. פחיות בירה בידיהם. לבושים גופיות דקות. איך לא קר להם. נער רחב ומוצק ניגש אליהם, "הי, אחי", "מה עניינים, אחי", "אַחלה. מחפש להסתדר". "תלך על יד הביליארד יש את הערבי". חובטים כף אל כף, מתכופפים לחיבוק, הידיים טופחות פעמיים על הגב. תמר התבוננה וחרתה בזיכרון. בתוך התנועות האלה הוא חי כבר שנה לפחות. ככה הוא כנראה מדבר עכשיו. באיזו שפה ידבר אליה. איך יתייחס אליה כשיראה אותה.

ולמה היא לא מצטרפת לאחת החבורות. למה היא משותקת ולכודה כך בפינה הכי נידחת של הכיכר. לפי התוכנית היא חשבה שבשלב הזה כבר תצטרף איכשהו לחבורה, ואולי דרך החבורה תגיע למקום ההוא. כל־כך קל זה נראה מבחוץ, ההצטרפות. במיוחד לנערות. מזדנבים קצת בשוליים, ואז מתחילים לשים לב אלייך, מדברים, צוחקים קצת, מפלרטטים קצת, מעשנים משהו יחד, וכבר את מתעכלת פנימה והולכת לישון איתם בזוּלָה שלהם, באיזה גן ציבורי או על אחד הגגות.

וזה לא קורה לה. לא היום. אולי מחר. אולי אף־פעם. היא עוד לא מסוגלת להצטרף. משכה ברכיים לבטן. המחשבות טיפסו זו על זו, עוקצות, מכישות בדיוק במקומות הכְּאוּבים. אולי זאת סתם הָרתיעה שלה מזרים, לחשו המחשבות שלה, ואולי זה מה שהיא תמיד, הקושי הארור להתחבר, למהול את עצמה באחרים, להתפשר איתם על שפה משותפת. "את יכולה לקרוא לזה סנובּיוּת", לחשה פתאום בלהט לתוך הפרווה של דינקה, "האמת שזאת סתם עליבות־נפש. מה את חושבת, שאני לא רוצה? אבל ככה עשו אותי, לא מצליחה להתחבר באמת לאף אחד. עובדה. כאילו חסר לי החלק הזה בנשמה שנצמד, כמו בלֶגוֹ? שנצמד ממש למישהו אחר? בסוף הכל מתפרק לי. חוזר לאפס. משפחה, חברים, הכל".

איש התפוחים האדומים, המסוּכּרים, עבר בפעם העשירית וניסה להציע לה אחד. לא מתייאש. איש זקן, עם כיפה וחיוך עייף. "קחי, רק שלוש שקל, זה בריא". אמרה תודה ולא לקחה. לרגע התעכב והביט בה. מה הוא רואה בה, מה רואים בה, נערה קירחת בסרבל, עם תרמיל־גב, טייפּ גדול וכלבה. ליד פחי האשפה החל לפעול הקזינו: גבר צנום, במכנסי שלושת־רבעי ועם רגליים עקומות של מלח, הפך ארגז קרטון על הפחים והחל לקשקש קוביות בכוס חד־פעמית: "מי שם על שבע הכי גדול? מי הולך על שבע פי שלוש?" הבדידות שלה שם הלכה וכיווצה אותה. לשום מקום את כבר לא שייכת, דקרה את עצמה, לא לבית, לא למקהלה, לא לחברים הכי קרובים שהיו לך אי־פעם, עוד רגע את בכלל תיעלמי ואף אחד לא ירגיש. לא, לא, יותר טוב לא להיכנס לזה כעת. תראי דינקוש, זה לא שאני חושבת שהם היו צריכים לא לנסוע לאיטליה בגללי, זה לא זה, כי מה הם היו יכולים לעזור לי לוּ נשארו כאן? – היא גיחכה כשדמיינה את עידן יושב על הברזלים בכיכר, מסתחבק עם מישהו: "הֵי אחי, הי מֶאן" – אבל זה איך שהם התייחסו, מהרגע הראשון שנודע להם, כשרק ניסיתי לספר להם טיפה, ואיך שבבת־אחת, שניהם ביחד – מחקו אותי. אלה היו המלים שהחניקה בפיקת הגרון שלה. חסידי ברסלב החליפו קלטת. כעת ניגנו מוסיקת טראנס ורקדו לצליליה כמו תיישים פרועים, מנופפים לכל העברים ידיים ורגליים וזקָנים. המוסיקה הרעידה את הרצפה שעליה ישבה. הכיכר החלה להסתחרר. כמה נערים ונערות הצטרפו כעת לריקוד. את המוסיקה הזאת הם דיברו. היא ניסתה להיזכר בקורס הקצר שהעביר לה הלבקן הקשיש – בן ארבעים לפחות הוא נראה לה – שפגשה ב'צוללת' לפני שבועיים: "טראנס הולך עם כימיקלים, אֶל.אֶס.דִי יַעְנוּ", החולצה שלו היתה פתוחה עד הפופיק וחשפה חזה חלק ואדום, שָׁלוק ממש, 'והָאוּס זה מוזיקה של אקסטזי, כי הקהל יותר היי קְלָאס, המון פוזה בקטע, וטֶכנוֹ זה –" היא כבר שכחה מה הולך עם טכנו, זכרה בעיקר את היד הספוגית שלו, עם טבעות הכסף הכאילו פְריקיות, שניסתה לטפס לה בעיקשות על הירך.

הילדים הקטנים של חסידי ברסלב התרוצצו משולהבים בין הרוקדים. עוד מישהי קרבה אל תמר. ישבה לידה ברגליים משׂוכלות, ושתקה. נערה בג'ינס, עם סוודר לבן, ארוג, ביתי, אבל נעלי ההתעמלות שלה היו קרועות, והאישונים שלה גדולים מדי. תמר חיכתה. אולי זו היא? אולי עכשיו זה יתחיל? "מרשה?" שאלה הנערה לבסוף, בקול דקיק, והחלה ללטף את דינקה, ותמר ידעה מיד, בחוש, שהיא לא שייכת להם. הנערה ליטפה את דינקה ארוכות, בהתמכרות, שאפה את הריח שלה, השמיעה לה קולות של הֶמיה. כמה רגעים התערבבה בה ככה, בלי מלים. אחר־כך קמה בכבדות, אמרה לתמר "תודה". נצצו לה העיניים. תמר לא ידעה אם משמחה או מדמעות. הלכה כמה צעדים. חזרה: "אני, לכביש אני ירדתי פעם בשביל להוציא את הכלב שלי מהַהֶסגר בשועפאת", הסבירה לתמר בקול ילדותי לגמרי, אבל איטי ומשׂתרך, "מאה שקל עשיתי, ותיכף באתי להוציא אותו משועפאת, ואחרי שבוע הוא נדרס לי. ככה, מול העיניים". היא התרחקה.

תמר חיבקה בחרדה את דינקה. לא רצתה להישאר שם עוד רגע אחד. קמה והלכה, אבל הלכה לאט, וכשהגיעה למרכז הכיכר עמדה רגע באופן הכי בולט שאפשר. אולי עכשיו זה יקרה. מישהו ייגש אליה ויגיד לה לבוא אחריו. היא לא תשאל כלום ולא תתווכח. תלך אחריו בצייתנות אל מה שמחכה לה. הכיכר שקקה אדם, ואיש לא ניגש. ליד הברזלים עמד, כפוף קצת, ממלמל לעצמו, הנער המתולתל, הגיטריסט לשעבר, זה ששברו לו את האצבעות. היא זכרה אותו מהגלגול הקודם שלו, כשליווה רסיטל באקדמיה למוסיקה. עכשיו, כמעט בכל ערב הוא בא לכאן, מסתובב בשולי החבורות. השמועות אמרו לה שפעם, לפני שנה־וחצי בערך, הוא היה הקלף הזוכה של המקום ההוא, מוסיקאי בחסד, שובר הקופות שלהם, עד שהחליט לעשות חוכמות וברח. כשהרגיש שהיא מתבוננת בו הסתלק, כתפיו משוכות עד אוזניו כמעט, ותמר נאנקה בתוכה כשחשבה שעכשיו שי כנראה ממלא את מקומו, שם.

היא יצאה מהמעגל המואר והגועש של הכיכר. נשמה לרווחה. בחצר אחת, בין ערימות של עצים לבנייה, כרעה והשתינה. דינקה עמדה ושמרה. היא הריחה את ההבל החם שעלה מבין רגליה. הביטה וראתה את לוחות העץ המלבינים באור הירח, את תילי האשפה. הרעש של הכיכר הגיע עד לכאן. קמה והתלבשה, והתמכרה רגע למוזרות של המקום. המכונה לחיתוך ברזל עמדה ליד מערבל הבטון, ושניהם נראו כמו זוג חרקים ענק. איך אדם פחדן כמוני עושה דבר כזה, חשבה בפליאה.

כעת רצתה רק לשכב ולישון. להיעלם גם לעצמה. הלוואי שהיה איזה מקום להתרחץ, לשטוף מעליה את היום. היה לה רגע אחד של היסוס: לאה הכינה לה מקום, והיא ידעה ששם יהיו פינוקים – איזו מנה מופלאה, ארוזה ומחוממת עדיין, ממתק שוקולד יקר לקינוח, ובוודאי גם מכתב קטן מצחיק, וציור שציירה נוֹיקוּ. משהו שיחזיר לה צלם אנוש. אבל תמר כבר בבוקר החליטה שלא תלך לשם. הכל, הכל חייב להיות רק שלה לבדה. למה? ככה. איך אומרת תיאוֹ: אל תחקרי במופלא ממך. היא החישה את צעדיה, שפתיה התנועעו, התווכחו איתה: רק תסבירי למה לא ללכת למחסן של לאה? לא יודעת. בשביל לא לסכן את לאה? אין תגובה. או בשביל שתוכלי להאמין עוד יותר שאין, אין אף אחד בעולם שאפשר לסמוך עליו, חוץ ממך?

חצתה את קינג־ג'ורג', והקיפה סביב־סביב את הבניין הגבוה והמתפורר שנמצא בו המשרד של אביה. הרחוב נראה ריק. כעת נעה כמו רובוט. נכנסה, ירדה במדרגות לקומה התחתונה, מצאה את המפתח שהחביאה מעל למשקוף. פתחה את דלת הברזל. שם חיכו לה מזרן דק ושמיכה קלה, ועוד משהו, שכאשר הביאה אותו לשם בשבוע שעבר, ליגלגה על עצמה, וכעת התרפקה עליו כאילו יוכל לטהר אותה, דובון הפרווה החום שלה, קְטוף האוזן, שאתו יָשנה בכל לילה מאז נולדה.

 

 

מפתח סבב במנעול, ואסף זינק מהרצפה לספסל. הבלש נכנס והספיק לראות את הקפיצה המבוהלת שלו, ואסף מיד חש אשם על משהו. עם הבלש נכנסה אישה צעירה ונאה במדים. היא אמרה לאסף את שמה, סיגל או סיגלית, הוא לא קלט, והוסיפה שהיא שוטרת־חוקרת, מוסמכת לחקור בני־נוער, ושהיא תשוחח אתו, ביחד עם הבלש. היא שאלה אם היה רוצה שאיזה קרוב־משפחה שלו יוזמן להיות נוכח בחקירה, ואסף, בבהלה, כמעט צעק שלא.

"אז נתחיל", אמרה החוקרת בנועם. שוב הביטה בתיק הפתוח לפניה, שאלה את אסף כמה שאלות כלליות, רשמה את תשובותיו, הסבירה לו בפרוטרוט את זכויותיו. אחרי כל משפט, שלו או שלה, חייכה אליו מין חיוך חריצי, ואסף תהה אם כתוב לה בנהלים שעליה לחייך. לבסוף אמרה, "אולי נשמע קודם מה יש למוטי לומר לך?"

הבלש, שעל פניו הצטיירה סלידה ברורה מגינוני הקוּצימוּצי שלה, התיישב ברעש מעבר לשולחן, פשט את רגליו ותקע אגודלים בחגורה: "יאללה", נהם, "שפוך. סַפָּקים, דילֶרים. כמויות, סוגי חומר, שמות. מֵידָעים אני רוצה, לא זיוני־מוח, הבנת?"

אסף הביט באשה. הוא לא הבין כלום.

"תענה לו, בבקשה", אמרה החוקרת והציתה סיגריה, והכינה את עצמה לרשום את דבריו בתיק.

"אבל מה עשיתי?" שאל אסף והתבייש, כי הקול שלו התעקם למין יבבה.

"תשמע, יא מִזְדַ־" פתח הבלש, אבל האשה כיחכחה, והוא ליקק את שפתו העליונה במהירות וחשק את פיו.

"שמע אותי טוב", אמר אחרי רגע, "אני כבר שבע שנים במקצוע, ואני – כולם יודעים, יש לי זיכרון צילומי. ואת הכלב המסריח שלך אני קלטתי, לא לפני שנה, לא לפני שנתיים, פחות מחודש בול על השעון קלטתי אותו, והיתה מחוברת אתו ילדה, בת חמש־עשרה ככה, אולי שש־עשרה. תלתלים, שיער שחור, מלא, גובה מטר־שישים בערך, פרצוף יפה דווקא". הבלש דיבר כעת בעיקר לחוקרת, ובלי ספק ניסה להרשים אותה בזיכרון שלו, "והיא כבר היתה לי ביד, באמצע עִסקה עם הגמד בכיכר ציון, ואם לא הכלב הבֶּנזוֹ־"

כחכוח, לקלוק שפה. נשימה עמוקה.

"עכשיו תסתכל טוב", והוא הרים את שולי מכנסיו וגילה שוק שרירית ושעירה, שסימני נשיכה ותפירה ויוד נראו עליה.

"עד העצם. עשר זריקות כבר קיבלתי בשביל הכלב המזוּרְ– המסריח שלך".

דינקה נבחה במחאה.

"שתוק, מסריח", התיז הבלש לעברהּ.

"אבל מה אני עשיתי?" שאל אסף שוב. לפתע הוא היה לגמרי לא מרוכז: מטר־ושישים? כלומר, עד הכתף שלו בערך. ושיער שחור, ותלתלים, ופרצוף יפה דווקא.

"מה אני עשיתי?" חיקה אותו הבלש בלגלוג, "תיכף תשמע מה עשית: זה אתה והיא והכלב עשיתם. ככה אתם ביחד, ככה!" הבלש הצמיד זו לזו שלוש אצבעות: "מה אתה חושב, שכולם אידיוטים? תיכף ומיד תיתן את השם שלה!" וחבט בכל כוחו ובשתי ידיים על השולחן, ואסף קפץ בבהלה.

"אני לא יודע".

"לא יודע, מה?" הבלש קם והתהלך בחדר סביבו, ואסף עקב אחריו בעצבנות, "סתם ככה הלכת ברחוב וראית כלב כזה גדול ויקר, וסתם ככה הוא הסכים לבוא אתך לטיול?" פתאום הסתער על אסף ואחז בחולצתו וטילטל, "דבר כבר יָא מַנְיא־"

"מוטי!" צעקה האשה, והבלש הִרפה, העיף בה מבט מריר והשתתק, ממשיך לבעבע בִּפְנים את הכעס שלו.

"תראה, אָה, אסף", אמרה האשה בקול מעובד, "אם באמת לא עשית שום דבר, למה בעצם ברחת?"

"לא ברחתי. אפילו לא ידעתי שהוא רודף אחרי".

הבלש, מוטי, ירק צחקוק ארסי: "חצי עיר רדפתי אחריו, עכשיו הוא עושה לי 'לא ידעתי'!"

"אז אולי –" הרימה החוקרת את קולה מבעד לבִּעבועי הבלש, "אולי תספר לנו איך בדיוק קיבלת את הכלב מהילדה? מה דעתך, אסף?"

"לא קיבלתי ממנה. אני בכלל לא מכיר אותה!" אסף צעק בנהמת־לב כזאת, שהחוקרת קימטה את שפתה בהיסוס ראשון.

"אבל איך זה יכול להיות", שאלה שוב, "תגיד בעצמך: אתה נראה לי בחור הגיוני. באמת אתה חושב שנאמין לך שככה סתם הגיע אליך כלב כזה והרשה לך שתיקח אותו בחבל? לי הוא היה מרשה? למוטי הוא היה מרשה?"

היא עשתה תנועת־יד קלה כלפי דינקה, ודינקה גירגרה אליה בזעם. "אתה רואה? יותר טוב שתספר את האמת".

האמת! איך הוא לא חשב עליה. מרוב הפחד והלחץ וההשפלה של האזיקים. ויותר מכל – בגלל ההרגשה המוּכּרת לו ממקומות אחרים, שגם אם הוא באמת לא אשם, הרי שהוא בכל־זאת נענש בצדק על משהו, לא ברור על מה, משהו שהוא בטח עשה אי־פעם, וכעת הגיע זמן העונש...

"בכיס של החולצה שלי", לא יצא לו קול, והוא אמר שוב, "בכיס של החולצה יש נייר. תסתכלי".

היא הביטה בבלש. הוא אישר לה בניד ראש. היא חיפשה ומצאה את הנייר.

"מה זה?" היא קראה, וחזרה וקראה. והושיטה גם לבלש. "מה זה?!"

"זה טופס 76", אמר אסף ושאב כוח מהמלים. "אני עובד בחופש בעירייה. זה כלב שמצאו אותו, ואני צריך לחפש את הבעלים שלו". במזל אמר 'בעלים', ולא הסגיר שהוא יודע איך קוראים לה, לַבעלים המתולתלת.

האשה הסתובבה והביטה במוטי. הוא לעס את שפתיו במרץ.

"צלצל לעירייה עכשיו", הורתה לו, "מהטלפון הזה!"

אסף אמר להם את המספר, ושיבקשו את אברם דנוך. הבלש חייג בתנועות אלימות. היה שקט. אסף שמע את הקול החד של דנוך באפרכסת.

הבלש אמר שהוא ממשטרת ירושלים, ושתפס את אסף משוטט עם הכלב במרכז העיר. דנוך צחק את הצחוק המר והמצומצם שלו, ואמר כמה מלים שאסף לא הבין. מוטי הקשיב. אחר־כך סינן "תודה", וסגר, והביט בקיר במבט זועף ובפה קפוץ.

"נו מה אתה מחכה", גערה החוקרת, "תפתח לו כבר!"

הבלש סובב את אסף בגסות אחורה. אסף שמע את הצליל שכה ייחל לו: צליל אזיקים נפתחים.

הוא עיסה את פרקי הידיים, כמו שעושים בסרטים (כעת הבין מדוע).

"רק רגע", אמר מוטי. הוא ניסה להקשיח את הקול שלו, שלא יראו איך הובס: "אתה כבר מצאת מישהו שמכיר אותה?"

"לא", שיקר אסף, בקלות רבה. לא משנה מה היא עשתה, תמר, הוא לא היה מוכן להסגיר אותה לידיו.

"תשמע, אנחנו באמת מתנצלים על אי ההבנה", אמרה החוקרת, היא לא הביטה בו. "אולי אתה רוצה לשתות משהו במזנון? אולי אתה רוצה לצלצל למישהו? להורים?"

"לא. אָה... כן. אני רוצה לצלצל למישהו".

"בבקשה", אמרה בחיוך אמיתי, לשם שינוי, "קודם תעשה תשע".

אסף חייג. הבלש והאשה שוחחו בצד בלחש. דינקה באה ועמדה לידו. הראש שלה נגע־לא־נגע ברגל שלו. בידו הפנויה החליק על ראשה.

בצד השני הרים מישהו את השפופרת. רעש מילא את האפרכסת.

"הלו", צעק קול.

אסף צעק: "קרנף?"

הבלש יצא מהחדר. החוקרת הביטה לקיר, כאילו אינה מקשיבה.

"מי זה? אסף? זה אתה?" צעק קרנף, מנסה להתגבר על רעש המכונות. "מה עניינים אתך, גבר?"

דווקא אז, כשהוא קרא לו גבר, אסף הרגיש פתאום שהוא כמעט נשבר.

"הֵי, אסף, לא שומעים! אסף? אתה שם?" קרנף קרא לו 'אסף', במלעיל, מה שהיה מוציא את רלי מדעתה.

"קרנף, אני... אני קצת... קרה משהו... אני צריך שנדבר".

"חכה רגע". אסף שמע אותו צועק לרמי שעבד אצלו, שיסגור לרגע את המשחזת.

"אז איפה אתה?" שאל קרנף בתוך השקט החדש.

"במִשטָ– לא משנה. אני מוכרח לראות אותך. תבוא לְ'סימה'?"

"עכשיו? כבר אכלתי צהריים".

"אני לא אכלתי".

"חכה. תן לראות". אסף שמע אותו מחלק הוראות לעובדים. ממה ששמע הבין שנפל על קרנף דווקא ביום לחוץ, יום של יציקה. הוא הקשיב להוראות וחייך. ראש אחד של הרצל, אשה על ברבור, שלושה בודהא גדולים, ושישה פסלונים שיחולקו בטקס ה'אוסקר' הישראלי. "אוֹ קֵיי", חזר אליו קרנף, "רבע שעה אני שם. אל תדאג. אל תעשה שטויות. אני בא". וסגר.

וכבר התחילה האבן הגדולה לזוז קצת מעל לבו של אסף.

"חבר שלך?" שאלה החוקרת בחיבה.

"כן... לא בדיוק. חבר של אחותי. לא חשוב". הוא לא התכוון לספר לה את כל הסיפור המסובך. היא ליוותה אותו החוצה, וזה היה אחרת לגמרי ללכת שם, בין השוטרים והקצינים, בתור אדם חופשי וחף מפשע.

"תגידי", אמר לה לפני שנפרדו, כשכבר עמדו בחוץ, "הבלש, הוא אמר שהבחורה ההיא היתה באמצע עִסקה. סתם בשביל הסקרנות – איזה עִסקה?"

היא חיבקה לגופה את תיק הקרטון שהחזיקה. הביטה ימינה ושמאלה. שתקה. כעת, כשהיה חופשי, ראה שהיא ממש יפה. היא לא אשמה, חשב, רק עושה את התפקיד שלה.

"אני לא בטוחה שכדאי שנדבר על זה", אמרה לבסוף בחיוך מתנצל.

"אבל זה חשוב לי", אמר אסף בשקט ובתוקף. "לפחות שאני אדע במה הוא חשד בי".

היא התעמקה בשפיצים של הנעליים השחורות שלה. "משהו עם סמים", אמרה לבסוף, "היא קנתה סמים ממישהו במרכז העיר. כמות לא קטנה כנראה. אבל באמת, לא שמעת ממני כלום, בסדר?"

הסתובבה והלכה.

אסף חלף ליד הבודקה של הש.ג. וירד לכיוון רחוב יפו. הוא הלך לאט, וחשב מחשבות איטיות. הכל נעצר וקפא. כל המרוּצָה מהבוקר, והסיפור של תיאודורה, והריגושים הקטנים, והתקוות הפעוטות שהתעוררו בו פה־ושם. כל האשליות הטיפשיות שלו. הוא הרגיש כאילו חטף אגרוף בבטן. לפעמים, בצילום, היה קורה לו דבר כזה: היה מצלם אדם יושב על ספסל, ולא שם לב שמאחוריו, במרחק גדול, יש עמוד חשמל. ורק בפיתוח היה רואה עמוד ענק מגיח מתוך ראשו של האיש.

ואיזה עמוד. דינקה קרבה אליו, התחככה בירך שלו בזהירות, נראתה לו נכלמת בגלל השותפות שלה עם תמר. "דינקה", הוא אמר בשקט, שרק היא תשמע, "איך זה בכלל מתחבר אליה... למה היא בכלל מתעסקת עם...?"

המלים החמיצו לו את הגרון. בכל כוחו בעט בפחית בירה ריקה. אצלו בַּשִׁכבה היו כבר די הרבה שעישנו סיגריות, והיו חמישה שנתפסו על חם כשעישנו בַּאנגים בשירותים. וכל הזמן התרוצצו במסדרונות שמועות גם על אחרים, שלא נתפסו; והיו חֶברֶה שחזרו ממסיבות טראנס ביער בן שמן ובחוף ניצנים, והתחילו לדבר במלים חדשות, ולפעמים היה לו רושם שכולם סביבו, פחות או יותר, כבר התנסו בזה. אולי אפילו רועי, שסיגריות הוא עישן חופשי כבר מלפני שנתיים. ואסף תמיד הדף מעליו את השמועות, לא רצה לדעת בכלל, לחץ אותו לחשוב שדברים כאלה קורים לאנשים שהוא מכיר, לילדים שהיו אתו מהגן. וכעת, עם תמר, שהוא לא מכיר, שהוא קצת כבר מכיר –

"לא, תסבירי לי שאני אבין", הוא הלך ורתח ודיבר אל דינקה בלחישה רמה – והיא דווקא נראתה רגילה לשיחות רחוב כאלה – "איך זה יכול להיות שאחת כמוה לוקחת סמים, ועוד בכמויות?" אבל מה אתה בכלל יודע עליה, ענה לעצמו, בקושי הכרת אותה, ותיכף היית מה זה בטוח שהיא בדיוק כמוך, ותיכף כרגיל התחלת להמציא לך סיפור קטן עליך ועליה, נכון או לא?

דינקה פסעה בראש שפוף, בזנב נפול. כשהלכו כך, לצד הכביש, נראו כשני אבלים. החבל שביניהם נגרר על הארץ. אסף פתח את ידו והניח לו לנשור לארץ, אבל דינקה עצרה, כאילו נדהמת ומבוהלת מהמעשה שלו, מהכוונה שנרמזה ממנו, ואסף, מיד, גחן והרים שוב.

כבד ומוכה הלך לכיוון השוק, למסעדת 'סימה'. בשארית כוח רצונו ניסה להיצמד למראה שלה, עומדת על החבית ומספרת את 'הענק וגנו'. וככל שהתאמץ, הרגיש שהיא הולכת ומתרחקת ממנו, שהוא לא מסוגל להבין אותה, ושהוא לא רוצה שום עסק איתה.

אבל משהו בלבו נמעך קצת כשחשב ככה. אולי בגלל המבט שהיה לדינקה כשהִרפה קודם מהחבל. אולי בגלל שהרגיש שאם הוא יוצא כעת מכל העניין, כלומר חוזר לעירייה, ומחזיר את דינקה, ואומר לדנוך שניסה וחטף מכות ואפילו נעצר וכבר נמאס לו מהכל, אם כך יעשה אז הוא לא רק מוותר על האפשרות לראות פעם אחת איך היא נראית, התמר הזאת, אלא שהוא, בעצם, אפשר לומר, מפקיר אותה?

 

 

גם ביום השני שלה ברחוב לא קרה כלום. שלוש פעמים היא שרה במדרחוב, ופעם בכניסה לבניין 'כלל', ועוד פעמיים בכיכר ציון, שבשעות היום היתה כל־כך שונה וכמעט משוֹבבת. מתוך ההמון החלו להתבלט פנים: בעלי חנויות שכבר הכירה; האיש של מיצֵי הפירות, ששלח לה כוס מנגו־אפרסק גדולה ואמר שכשהיא שרה, הפירות אצלו נעשים עסיסיים יותר; חיילות חיב"ה שמסיירות שם כבר חייכו אליה, והרוסי עם האקורדיון בא וסיפר לה על עצמו, כולל הקונסרבטוריום, והתחנן לפניה שתמיד תחכה עד שהוא יגמור את הקטע שלו, ורק אז תשיר, את כל הפרנסה היא לוקחת לו.

אחרי תריסר הופעות היא כבר ידעה לא רק איך לשיר, אלא גם מה.

"I am sixteen, going on seventeen" מ"צלילי המוסיקה", היה תמיד מתקתַּק ושמאלצי בעיניה, אבל הסתבר שכאן הוא אהוב ומעורר הרבה מחיאות־כפיים וגם מניב כסף. וכך גם "עוזבת במטוס סילון", הישן והטוב, של פיטר פול ומרי. אז היא שרה אותם שוב ושוב, והיתה מגוונת, למען עצמה, עם "הנסיך הקטן מפלוגה בית", או עם משהו חם ומלנכולי של שלום חנוך. ולעומת זאת, כשהעזה פעם לשיר, ברחבה של הכנסת הישנה, את האַריָה של בּרבּרינה מ"נישואי פיגרו", תפארת האוֹדישֶׁנים שלה, אנשים עזבו באמצע, אנשים צחקו לה בפרצוף, כמה נערים עמדו מאחוריה וחיקו אותה. בכל־זאת המשיכה עד הסוף, וראתה איך אחד־אחד ניתקים אנשים מהקהל, כמו ענבים מאשכול, וכל אדם שעזב גרם לה צביטת עלבון קטנה – כאילו שהיא לא מספיק טובה בשבילו. ואז היה לה ויכוח קצר וחריף עם עצמה (בעצם עם עידן), אם עליה להישאר נאמנה לעצמה בכל מחיר, או להסתגל לטעם הקהל – "להיכנע לאספסוף", תיקן עידן – והיא החליטה שלמען המטרה המסוימת שלה, מותר לה לוותר, להתגמש קצת (הוא תופף על השולחן באצבעותיו הדקות החיוורות, הביט מעלָה בעיון, ולא אמר כלום), ואפילו ליהנות מזה, מה יש.

בלילה היא שוב יָשנה במקלט. הפעם כמעט התפתתה למחסן של לאה, שהחל להצטייר לה כהיכל מלא אוכל משובח, ומפלי מים לרחצה, וסדיני משי עם שיראין. אבל היא ידעה שיש סיכוי, קטנטן ובכל־זאת גדול מזה של אתמול, שהטורף שלה כבר עוקב אחריה, הוא או אחד משליחיו, ושייתכן מאוד שהם ראו אותה הבוקר שרה, ודיווחו לבוס שלהם, והוא אמר להם שיחזרו לבדוק מי היא בדיוק, עם מי היא מסתובבת, עם מי היא מדברת, ואם היא לא מהמשטרה או מה.

ובגלל החשש הזעיר הזה, היא חזרה גם בלילה השני למקלט המצחין ולמקקים שרָצו שם כל הלילה. היא שכבה ערה וחשבה מחשבות. ועברה מעיר לעיר על פני מפת איטליה. וספרה באצבעות את הימים, וידעה שמחר זה היום שלה. היא שמעה את חריקת הרגליים הזעירות על הקירות ועל הרצפה סביבה, ובכל כוחה נלחמה בגלי הרחמים העצמיים שהסתערו עליה. יש מצבים בחיים, היא זכרה במרירות, שבהם איש־איש לנפשו. עד לפנות־בוקר היא לא הצליחה לעצום עין.

 

 

"מפקיר אותה?" נהם קרנף בפה מלא, "מה זְ'תוֹמֶרֶת מפקיר אותה? אתה בכלל לא מכיר אותה!"

"אני כבר קצת מכיר..."

אסף תקע את הפרצוף בצלחת של הממולאים, שקרנף לא יראה איך השתנה לו פתאום צבע האפידרמיס.

"אני לא מאמין", אמר קרנף, "ההורים שלך עוזבים אותך לעשר דקות ואתה כבר מתחיל להתעסק עם בנות?"

"אני לא!"

האנשים בשולחן הסמוך הפסיקו רגע להתווכח פוליטיקה והסתכלו בהם.

"אני לא!" לחש אסף שוב בזעם.

קרנף נשען לאחור וסקר את אסף עמוקות, בהתפעלות חדשה. "אסף", אמר, "עוד מעט אתה מתחיל להתגלח".

"מה פתאום". אמר אסף, ונגע בחטף בלחי, והרגיש את הפלומה, "יש לי עוד זמן".

"אבל בעניין ההוא, מה עושים?" שאל קרנף, והתחיל להוריד שישליקים מהסיחְ. אסף הסתכל בו וחשב על התיאוריה של רלי, שבכל ארוחה אין צורך לאכול יותר משישה 'מלוא־הפה', כי אחרי שישה כאלה הקיבה שׂבעה, וכל בליעה נוספת מיותרת, וגרגרנית. והנה קרנף, באמת, בשביל ארוחת־צהריים שנייה הוא אוכל די יפה.

"אני אמשיך ללכת עם הכלבה", אמר אסף, "ואולי בסוף נמצא אותה".

"בחורה שלוקחת סמים, אָסָפי". לקרנף יש קול כבד. כל מלה הוא מניח כמו שק מלט.

"אני יודע. אבל –"

"לא סתם בחורה שלוקחת פה ושם שַׁכטה –"

"כן, אבל –"

"בחורה שקונה מדילֶר בעיר. כדורים, אמרת?"

"לא יודע, מאיפה לי לדעת? אני לא מבין בזה".

"ומה לדעתך תעשה כשתמצא אותה? תגיד לה להפסיק והיא תיכף תפסיק?"

"אני לא חשבתי עד שם!" התפתל אסף, "אני רק רוצה לתת לה את הכלבה. זה חלק מהעבודה שלי, נכון?" הוא השתדל לעשות פרצוף רשמי, ולא הצליח. דינקה רבצה לידם, הלשון בחוץ, העיניים עליהם, מתרוצצות מזה אל זה בדריכות.

"שמע", קרנף רכן קדימה, והדגיש את דבריו עם רבע פיתה ביד. "אצלי בַּבית־מלאכה עובדים שניים שיצאו מזה. אתה יודע מה פירוש 'יצאו מזה'? זה אחרי שלוש פעמים לפחות שיצאו וחזרו ויצאו וחזרו. וכל פעם עם עניינים והתדרדרות, וכל פעם תקופות גמילה ובלגן ומשטרה ומוסדות, ועד עכשיו, עד הרגע הזה אני לא מאה אחוז בטוח שהם מחוסנים מזה". רבע הפיתה עלה וירד מול עיני אסף. הוא שיפשף את הרקות בכוח. היה לו חם. קרנף צודק. צריך להסתלק מיד מכל הסיפור. אבל הילדה על החבית. איך אפשר לוותר עליה.

"תקשיב לי, אסף, תשכח ממנה, תפסיק לחלום עליה. אתה לא יודע מה זה עד שמָכור נגמל באמת". קרנף הניח מידיו את הפיתה והמזלג, וחיכך זו בזו את כפות ידיו הכבדות: "אני, את כל הסיפורים האלה, סמים־מה־סמים, הייתי אוכל מילדות. אצלנו בשכונה, חצי היו משתמשים קבוע. מה זה קְריז אתה יודע?"

"שמעתי משהו. לא ממש". כל מה שקרנף אמר דיכא את אסף, וגם כל הנאומיוּת שיצאה ממנו פתאום היתה מוזרה. בדרך־כלל הוא היה מדבר מעט מאוד. קרנף פתח את החגורה לתת מקום לאוכל, וגם לנשימה העמוקה שלקח: "קריז זה מה שקורה בימים הראשונים של הגמילה, אתה אתי? אני מדבר אתך על הארבעה־חמישה ימים הראשונים, כשהגוף מתחיל לצעוק מכאבים כי הוא לא מקבל את המנה שלו". הוא רכן קדימה ודיבר אל אסף בשקט, בעיניים מצומצמות, "זה כמו שירעיבו ויצמיאו אותך חודש. זה פשוט קורע את הבנאדם מבפנים. אתה לא ראית איך בנאדם נהיה אפור, מזיע, הידיים והרגליים מתעוותות לו – "

כל זמן שקרנף דיבר אסף הניע ראשו לשלילה, כאילו מנסה להרחיק מעליו את המלים.

"אז מה אתה אומר", שאל קרנף כשסיים, "ויתרנו?"

אסף שתה קולה בלגימות ארוכות. הניח את הכוס. לא הסתכל בקרנף. בשום אופן לא היה יכול להביא את עצמו לומר את המלה.

קרנף התבונן בו בהשתאות. החזה הרחב שלו פלט את האוויר שהיה אצור בו. "הבנתי", אמר באנחה, "פה יש לנו סיבוך". הוא נגס משהו, והפסיק. בין אצבעותיו נראה המזלג כמו מזלג של ילדים. אמא של אסף, מומחית לאצבעות, אומרת שלקרנף יש האצבעות הכי גבריות שהיא ראתה.

"ואתה בעצמך", העז אסף, "אף פעם לא לקחת סמים?"

"בחיים לא". קרנף נשען לאחור והכיסא גנח, "ככה קרוב הייתי, ולא. אני, היתה לי התמכרות אחרת, אתה יודע".

וסיפר לאסף, בפעם המי־יודע כמה, אבל היה בזה משהו מוכר ומרגיע, איך בילדותו, מגיל שש, היה הולך בשבתות עם אביו לבית־הכנסת, ובורח משם מיד, רץ אל העץ שליד ימק"א, ויושב עליו מתשע בבוקר ועד שהיה מתחיל המשחק בשתיים־וחצי.

"הייתי רואה את המשחק, חוזר הביתה, חוטף מכות רצח מאבא, ואז מתחיל לחכות לשבת הבאה". אסף דימה אותו קטן ובוער מהתרגשות בין ענפי העץ, וחייך.

"אתה מבין?" צחק קרנף, "היום אני חושב, אולי אפילו המשחק לא עניין אותי, כמו שאהבתי את העניין של הלחכות. לשבת שם חמש שעות ולחשוב שזה בא, שאוֹטוֹטוֹ תיכף זה יקרה – זה היה העיקר בשבילי, זה היה הסם. וברגע שהמשחק נגמר – ריקנות גמורה, עד לשבוע הבא. אבל איך הגענו לזה?"

אסף חייך: "הגענו".

"טוב, די", אמר קרנף, ואסף הרגיש שהוא רק משנה טקטיקה: "מה התנפלתי עליך. מספיק היה לך מהמנוול ההוא עם האזיקים".

הם אכלו עוד כמה רגעים בשתיקה גמורה, קרנף אכל הרבה ושתה קצת מים. ושוב אכל ושוב שתה. אסף חיסל כל מה שהיה בצלחת שלו. לאט לאט הם נרגעו מהוויכוח. אחר־כך הביטו זה בזה, מלאים ודשנים, וחייכו. בדרך־כלל העניינים ביניהם הסתדרו יותר טוב בשתיקות.

"אז מה מספרים הזקנים?" שאל קרנף.

אסף אמר שאתמול עוד לא התקשרו, אבל בטח היום.

"מעניין אם אמא שלך הסתדרה –"

"– עם הדלת בשירותים של המטוס", השלים אסף, ושניהם צחקו. היא התאמנה בבית על הידית שפותחת את מדיח הכלים, קרנף אמר לה שזה כמעט אותו עיקרון, והדאגה העמוקה שלה בקשר לדלת הפכה לבדיחה של המשפחה.

"אז אתה אומר שעוד לא שמעת מהם", בירר קרנף שוב, וחיפש משהו, עמוק בעיניו של אסף.

"לא, באמת שלא".

"אהה".

קרנף לא אהב את הרעיון של הנסיעה הזאת. הוא חשד שלא מספרים לו את כל האמת. "ורלי, מה?" שאל, כאילו כלום.

"אני חושב, בסדר". אסף הצטער שכבר גמר את האוכל, שלא היתה לו צלחת מלאה לתקוע בה את פניו.

"היא חוזרת איתם, לא חוזרת?"

"הלוואי. לא יודע. אולי".

קרנף ממש בלש כעת בפניו, חיפש רמז, אבל לאסף לא היה מה להראות לו. הוא עצמו חשד מאוד שבנסיעה הזאת חבוי איזה סוד, שמסתירים ממנו בגלל הקשר החזק שלו עם קרנף. יותר מדי בקלות הם לא לקחו אותו איתם ושיחדו אותו בהבטחה ל'קֶנוֹן'.

"כי אני", קרנף הצית סיגריה וינק בחמדה, "אני, כל הזמן יש לי הרגשה".

"לא לא", אמר אסף בחיפזון, "תראה שיהיה בסדר". הוא זכר את התקופה הארוכה שקרנף נגמל מעישון, כי רלי דרשה זאת, וידע שהעישון כעת הוא עוד סימן רע: "אל תדאג. הם ייסעו וידברו איתה, והיא תחזור אלינו".

'אלינו' היה גם לקרנף, כמובן. בעיקר לקרנף.

"היא מצאה לה שם מישהו", אמר קרנף בבאס עמוק, ונשף למעלה, "איזה אמריקאי לַפלָף היא מצאה לה. היא כבר תישאר שם, אני אומר לך. דברים כאלה אני מרגיש בעצמות".

"היא לא", אמר אסף.

"סתם אני מרמה את עצמי". קרנף מעך באכזריות את הסיגריה, אפילו שעישן רק רבע. על פי כמות הדיבורים שלו בארוחה הזאת ידע אסף שקרנף שרוי במצב־רוח מאוד בלתי רגיל. קצת מביך היה לו לראות את קרנף, עם כל הגודל והעוצמה שלו, נחשף ככה, בחוסר אונים כזה, ואסף תפס פתאום, שלקרנף אין עכשיו שום שליטה על זה: "תראה כמה שנים אני ממשיך להשלות את עצמי", אמר קרנף, לאט לאט, כאילו נהנה להכאיב לעצמו, "תראה מה זה אהבה".

ושניהם שתקו, בבהלה. אסף הרגיש איך המלה שקרנף זרק חורכת בו, אולי מפני שאף פעם, אף פעם אחת היא לא נאמרה בשיחות שלהם.

ופתאום היא היתה שם, המלה, פירפרה כמו יצור חי, גוזל שנפל מחיקו של קרנף ומישהו היה צריך להרים אותה.

"הבחורה הזאת", מילמל אסף בלי לחשוב, "זאת של הכלבה, יש לה חברה אחת, נזירה שכבר חמישים שנה –" והשתתק, כי הרגיש שזה קצת חסר רגישות מצידו, לדבר כך על העניינים שלו בזמן שקרנף מתייסר מולו. "תראה שהיא תחזור", אמר בחולשה משונה, כי מה עוד היה יכול לומר חוץ מלחזור שוב ושוב על המלים האלה כמו תפילה או השבעה, "איפה היא תמצא מישהו כמוך? גם ההורים אומרים את זה, אתה יודע".

"כן, אם זה היה תלוי רק בהורים שלך..." הוא הניד את ראשו לאט. אחר־כך התמתח בכל גודלו. הסתכל למעלה, לצדדים, נאנח. "תראה, הכלבה שלך ישֵׁנה", אמר.

ובאמת, דינקה נרדמה. במשך כל הארוחה אסף הגניב לה שישליק וצ'יפס. בדרך־כלל לא מרשים פה כלבים, אמר חזי המלצר לקרנף, אבל בשביל אדון צחי... אסף וקרנף נשארו לשבת ופיטפטו על כל מיני דברים, וקצת התרחקו ממה שהיה ביניהם קודם. קרנף סיפר על הפסל החדש שהוא יוצק היום, של הפַּסל ההוא, המפורסם אבל המטורף, שהסתכסך עם כל בתי היציקה בארץ, וגם עם קרנף הוא מסתכסך כל פעם, עד כדי מכות לפעמים, ועם כל פסל זה אותו סיפור, אבל כשהוא בא לבית היציקה כעבור שנה ואומר, במין חיוך עקום, שיש לו עבודה חדשה – קרנף לא מסוגל להגיד לו לא. "ככה זה אמנים", צחק קרנף, "אתה לא יכול להתווכח עם הראש שלהם, כי גם הם לא יכולים. אין להם אלוהים אלה. מקבלים פקודות רק מבפנים. אז מה, תתווכח?" הצחוק שלו דעך במהירות, אולי נזכר שגם צורפות היא אמנות.

האנשים בשולחן הסמוך קמו. "תורכי, אדון צחי?" שאל המלצר את קרנף, וקרנף הזמין לשניהם.

"לא", אמר קרנף, כשהגיעו הספלונים הקטנים, "עוד לא למדת. ככה תשתה –" ושאב את הקפה בשריקה. השפתיים שלו, העבות והסגולות כמעט, התכווצו כמו נשיקה. אסף ניסה כמוהו ומשך רק אוויר. קרנף חייך. אסף הסתכל. זה החיוך שכל אשה בעולם נמסה בגללו, מכריזה אמא, ומתעצבנת שרק זותי, רלי הפּוּסטֶמה, אדישה לו, אבן, אבן, לב של אבן.

"אז מה עושים בעניין?" אמר קרנף ורמז על הכלבה. "אתה לא מתכוון לוותר על ההיא, מה?"

"אני אסתובב עוד קצת היום, עד הערב, ונראה".

"ועד מחר?" חייך קרנף, "ועד שתמצא אותה, מה?"

אסף משך כתפיים. קרנף התבונן בו ארוכות ומצץ את לחייו פנימה. במלחמת־המפרץ, קרנף קנה פאזל עשרת־אלפים־חלקים של 'האלְפִּים השוויצריים', והביא לרלי ולהורים, כדי להקל קצת על המתח בשעות הערב, בין 'נחש־צפע' אחד למשנהו. ראשונה נשברה רלי, כבר בערב הראשון. יומיים אחריה פרשה אמא של אסף, שאמרה שאפילו הטילים של סדאם עדיפים על העינוי השוויצרי הזה. אביו המשיך עוד שבוע, קרנף המשיך חודש, בשביל הפרינציפּ, והפסיק רק כשהיה נדמה לו שהוא מפתח עיוורון צבעים קל, במיוחד לגוונים שונים של כחול. אסף, שעוד לא היה אז בן שמונה, סיים את הפאזל, שבוע אחרי שהמלחמה נגמרה.

"תשמע עכשיו". קרנף חשב רגע. שיחק באצבעות בשרשרת הצבאית שתלויה בצווארו. שולי הגופייה שלו היו ירוקים מאבק של ברונזה מחומצנת. "אני, לא מוצא חן בעיני שאתה מסתובב ככה. וההורים שלך, את הנשמה הם יוציאו לי אם תיפול לך ציפורן, צודק?"

"צודק". אסף ידע שגם קרנף לא יסלח לעצמו אם משהו כזה יקרה.

"עד עכשיו היה לך מזל, ותפס אותך רק שוטר סָדיסט. בפעם הבאה זה יכול להיות מישהו אחר".

"אבל אני צריך לחפש אותה", חזר אסף בעיקשות, ובלב חשב: "למצוא אותה".

"תראה מה נעשה". מהסרבל המוכתם הוציא קרנף את המארקֶר האדום שבו הוא מסמן על הפסלים. "אני רושם גם את הנייד שלי, וגם את המספרים בבית ובעבודה".

"אותם אני יודע".

"שיהיו כולם ביחד, מרוכזים. תקשיב לי טוב, אל תגיד אחר־כך לא שמעתי: אם יש בעיה הכי קטנה, אבל הכי קטנה, לא יודע מה – מישהו נטפל אליך, מישהו רק הולך חצי מטר אחריך, או סתם הפרצוף של מישהו לא מוצא חן בעיניך, אתה תיכף ניגש לציבורי הכי קרוב. הבטחת?"

אסף עשה פרצוף של 'מה אני, תינוק?' אבל בתוכו הוא לא ממש התנגד.

"טלכַּרט יש לך?"

"ההורים השאירו חמישה. שבעה".

"עליך, אני מתכוון, יש אחד?"

"בבית".

"קח. אל תחסוך עלי. עכשיו, מי משלם על הארוחה?"

"נעשה כרגיל, לא?"

הם פינו לעצמם מקום על השולחן. הציבו את זרועותיהם זו מול זו. אסף היה חסון, ובכל יום היה עושה – בשני סיבובים – מאה־ועשרים שכיבות־סמיכה ומאה־וארבעים כפיפות בטן. כעת, במשך כמה רגעים הוא חרק ונאק, ועדיין לא היה לו שום סיכוי מול קרנף.

"אבל זה נהיָה יותר ויותר קשה", אמר קרנף באבירות, ושילם למלצר.

הם קמו ללכת. דינקה הלכה בין שניהם, ואסף התענג בסתר לראות כך את שלושתם, הוא והוא והכלבה ביניהם. מחוץ למסעדה ירד קרנף על ברך אחת, ככה, על המדרכה המלוכלכת, והסתכל לתוך עיניה. היא הביטה בו רגע, ותיכף הזיזה את המבט, כאילו היה לה יותר מדי קרוב. יותר מדי רגשות.

"אם לא תמצא את הבחורה, תביא את הכלבה אלי. היא חכמה. יהיו לה חברים אצלי בחצר".

"אבל הטופס. הקנס..."

"עלַי. מה אתה רוצה, שהווטרינר של העירייה יזריק לה משהו?"

דינקה שלחה לשון וליקקה את הפנים שלו.

"הֵי הֵי", צחק, "רק הכרנו".

הוא עלה על האופנוע. "לאן אתה הולך מפה?" שאל, והקסדה פחסה לו לרגע את הפנים.

"לאן שהיא תיקח אותי".

קרנף הביט בו וצחק מעומק הבטן. "מה אני אגיד לך, אָסָפי. לשמוע ממך משפט כזה... הכלבה הזאת בהחלט מצליחה איפה שההורים שלך ורלי נכשלו. 'לאן שהיא תיקח אותי'... ימות המשיח!" הוא התניע בשאגה, האופנוע הרעיד את הרחוב. הוא החל לנסוע, שולח רגל אחת הצידה, מנופף ביד אחת, ונעלם.

פתאום הם נשארו לבד, שניהם.

"מה עכשיו, דינקה?"

היא הביטה בקרנף עד שנעלם. ריחרחה באוויר. אולי חיכתה שאדי הדלק יתפוגגו. אחר־כך הסתובבה. עמדה ברגליים מתוחות והרימה את ראשה ומתחה את אפה. האוזניים שלה נטו קצת קדימה. לכיוון משהו שהיה מעֵבר לבתים שכיתרו את רחוב השוק. אסף כבר התחיל להכיר את הסימנים.

"וואף", אמרה, והתחילה לרוץ.

 

 

וביום השלישי, וכבר עייפה וגוררת רגליים לאחר לילה בלי שינה במקלט, יצאה שוב לרחוב לפני שנפתחו המשרדים בבניין שבו הסתתרה. בבית הקפה 'דל'ארטה' קנתה לה ולדינקה ארוחת־בוקר, ושתיהן אכלו בחצר הריקה של 'הניסויי'. לבה של תמר נחמץ על דינקה שנראתה מסמורטטת כל־כך, נעלם הברק של פרוותה, נעלמו הגלים הזהובים של שׂערה היפה. מסכנה, דינקוש, גררתי אותך לזה בלי לשאול אפילו, תראי אותך, סומכת עלי בעיניים עצומות, הלוואי שהייתי יודעת בדיוק מה אני עושה ולאן אני הולכת.

אבל כשעמדה מול קהל, כמו תמיד, בבת־אחת התמלאה.

היא שרה ברחוב לוּנץ, והקהל שנאסף סביבה לא נתן לה ללכת, וביקש עוד ועוד. עיניה נצצו: מהופעה להופעה התחזק בה הדחף המוכר – היא לא האמינה שיתעורר בה גם כאן, ובעוצמה כזו – לתפוס אותם, לסחוף אותם אליה כבר מהצליל הראשון. מיד, כמובן, שמעה את עידן ועדי נזעקים: הרי יצירה צריכה להתפתח לאט־לאט, להבשיל, אין אמנות אינסטנט! וחשבה ששניהם לא יודעים על מה הם מדברים, כי פה זה לא נברשות זהב וקירות קטיפה, אף אחד לא יחכה לה פה עד ש'תבשיל': הרחוב מלא פיתויים שמושכים את העוברים־והשבים לא פחות ממנה; כל עשרים מטר עומד מישהו עם כינור או חליל או לפידי־אש נזרקים באוויר, וכולם להוטים, לפחות כמוה, להישמע, להתגלות, להיאהב; ובנוסף להם, היו גם מאות בעלי החנויות, והרוכלים, ומוכרי הפלאפל והשווארמה, והזבנים, והמוכרים בבזאר, ומלצרי בתי־הקפה ומוכרי הפיס וקבצני הרחוב, וכל אחד מהם צעק בלי הרף בלחישה אילמת ונואשת, 'אלַי, תבואו אלי! רק אלי!'

גם בַּמקהלה היו, כמובן, מאבקים וקנאה, ותַחרות על הקטעים הטובים, ובכל פעם שהמנצחת היתה נותנת למישהו סוֹלוֹ, היו שלושה אחרים שהודיעו על פרישה. אבל כעת זה נראה לה כמו משחק־ילדים לעומת הרחוב, ואתמול, למשל, כשראתה שהמעגל שסביב שתי הנערות האיריות, עם חלילי הכסף, גדול מזה שלה, הרגישה צביטה של קנאה, מרה בהרבה מזו שחשה כשעתליה מהמקהלה התקבלה ל'מנהטן סקוּל אוֹף מיוּזיק' בניו־יורק.

והיום, כאשר קדה בחן מול מבטי האנשים המוארים, מול ידיהם המוחאות לה בהתלהבות, ידעה שהיא דווקא רוצה לשחק את המשחק על־פי חוקיו כאן, ולהיאבק על הקהל שלה, לפתות אותם, להיות נועזת ומדהימה ורחובית. והרגישה שזה אפילו מסעיר לחוש עד כמה הרחוב הוא זירה של מאבק תמידי, של מלחמת קיום שמתחוללת בו בכל רגע ורגע, מתחת למראית־העין הצוהלת, הססגונית והאזרחית, וידעה שכדי לשרוד כאן היא חייבת להשתחרר מיד מן האנינוּת הענוגה שלה ולפעול כמו לוחמת גֶרילה בשטח בנוי. ועל כן היא פסעה חמישה צעדים גדולים מלונץ, וניצבה ממש במרכז המדרחוב, וקרצה בלבה להָלינה, שתמיד קוננה שאין בה אפילו טיפה של אמביציוזיות שחיונית לכל אמן, ושהיא מפונקת, ומסרבת להיאבק על מקומה, ומתרחקת מתחרויות מכל סוג שהוא, והנה כעת, תראי אותי, במרכז היקום ממש, היית מאמינה שזאת אני?

ושרה, בקול הכי צלול ועשיר שאליו הגיעה מאז שיצאה לרחוב, את "God bless the child" של בּילי הוֹלידֵיי, אך כשעמדה להתחיל את השיר השני, פצח פתאום האקורדיוניסט הרוסי בנגינת "הֶפִּי בֶּרת'דֵי טוּ יוּ", בקולי קולות, והצטרפו אליו האיריות עם החלילים ממורד הרחוב, והכנר העיוור מסמטת לונץ, שמנגן מוסיקה כאילו־צוענית, ולתדהמתה – אפילו שלושת הגברים חתומי הפנים מפאראגוואי, עם כלי הנגינה האקזוטיים והנוגים שלהם. כל אלה באו והקיפו אותה וניגנו לה, והיא עמדה בתווך, בלב הומה, חורגת בטירוף מכל כללי הזהירות שלה, מחייכת באושר אל הקהל שהיה סביבה, אל כל הפנים הזרות שהבהיקו לפתע בחיבה אמיתית, שהבינו את הקידות של הרוסי כלפיה, וכמעט לחלוטין לא חשבה מחשבות הרסניות כמו איך חגגה את יום־ההולדת הקודם עם עידן ועדי במרומי המגדל בהר הצופים, איך התגנבו לשם בחצות הלילה ונשארו ערים עד שראו את הזריחה...

וכשנגמר הקונצרט הקטן לא שרה עוד שיר, נפרדה בהתנצלות מהקהל, ניגשה לרוסי, ושמעה את מה ששיערה שתשמע. שאתמול באה אשה, גבוהה ככה, זְ'לוֹבּית, עם הרבה פצע בַּכל פָּנים? נותנת חמישים שקל בשביל אנחנו לנגן לך שיר זה היום. נו, כל אחד ביד חמישים שקל, אז לא שואלים כלום. הוא הביט בה בדאגה: מה קרה, תמרוצ'קה, אני לא ניגנתי עשר?

מאה אחוז, ליאוניד, ניגנת עשר.

הלכה משם, וחשבה שהעולם בכל־זאת טוב, או שלפחות, יש לו פוטנציאל, כל עוד יש בו אנשים כמו לאה; והירהרה בתיאור שלה מפיו של ליאוניד, והתפלאה שהיא עצמה כבר כמעט לא רואה את הצלקות ההן שלאה קוראת להן 'פֶּנְסים'; וחשבה גם שלפחות עינוי אחד נחסך ממנה היום – לשבת ליד הטלפון ולחכות שמישהו יתקשר לברך אותה.

תוך כדי הרהורים גילתה שהגיעה לרחבה של 'המשביר'. היא לא אהבה להופיע שם, וגם לא אהבה להימצא שם סתם – בגלל התנועה, והרוכלים, ודוכני ההחתמה, ורעש האוטובוסים. הסתובבה ורצתה לחזור למטה, למדרחוב, ובכל־זאת התעכבה, משהו עצר אותה, והיא לא ידעה מה. ברגעים האחרונים נעשתה עצבנית ונסערת. בגלל היומולדת, כנראה, ובגלל איזו התבַּחשות פנימית חדשה ולא מפוענחת. היא הלכה, היא נמשכה בחזרה. כעת החל להתעורר בה גם כעס על לאה, שחגגה לה מסיבה כזו באמצע הרחוב, ולעיני כולם. ומה אם אחר־כך, כשיסתבכו הדברים, מישהו יתחיל לחקור מי היתה האשה המצולקת ששילמה לליאוניד ולאחרים? צעדה בלי מטרה, ברוגז גובר והולך. מה היא היתה צריכה את היומולדת הזה פתאום, באמצע העניינים החשובים־הרבה־יותר שלה.

באי־רצון גמור החליטה לשיר שיר אחד, לא יותר, ולהסתלק. ודווקא שם זה קרה, ובלי שהיתה מוכנה לכך: היא, שכל־כך התכוננה וחיכתה לרגע הזה, והיתה דרוכה לו, וניחשה אינספור ניחושים איזו צורה ילבש, מי יהיה השליח של הטורף שלה, היא לחלוטין לא תפסה כשזה באמת בא.

היא סיימה לשיר, ואספה את המטבעות. האנשים התפזרו, והיא נשארה עם ההרגשה שכבר הכירה, התערובת המשונה של הגאווה על ההופעה המוצלחת שלה, על כך ששוב הצליחה לכבוש אותם, אבל גם עם התִפלות שמזדחלת לתוכה כשכולם מסתלקים והיא תקועה פתאום באמצע הרחוב, ויודעת שהפקירה משהו פרטי מאוד שלה לזרים.

שני זקנים, גבר ואשה, שישבו על ספסל אבן בצד במשך ההופעה, קמו וניגשו אליה בצעדים איטיים. זרועותיהם היו אחוזות זו בזו חזק, והגבר נשען על האשה. הם היו קטנים ועטופים בבגדים כבדים מדי ליום החם. האשה שלחה אל תמר חיוך מבויש, חסר שיניים כמעט, ושאלה: "אפשר?" ותמר לא ידעה מה אפשר, ואמרה שכן. נגעה ללבה העמידה הצפופה והמתרפקת שלהם זה אל זה.

"איך שאת שרה, אוי! אוי!" ספקה האשה ידיים על לחייה, "כמו, כמו באופרה! כמו חזן!" אמרה, והחזה שלה התנשם וגאה. היא נגעה בזרועה של תמר והחליקה עליה בהתרגשות, ותמר, שבדרך־כלל לא אהבה שזרים ייגעו בה, הרגישה איך כל נפשה נמשכת לנגיעה הרכה.

"והוא –" הזקנה רמזה בעיניה על בעלה, "בעל שלי, יוסף, כבר כמעט אין לו עיניים לראות, וגם על האוזניים הוא לא שומע, ואני עיניים ואוזניים שלו, אבל אותך הוא שמע, נכון ששמעת אותה, יוסף?" והיא הדפה אותו בכתפה, "נכון ששמעת אותה לשיר?"

האיש הביט לכיוון תמר וחייך חיוך ריק, ושפמו הצהוב התפלג לשניים.

"תסלחי לי שאני שואלת", המתיקה האשה, ופניה הרכות, השמנמנות, התקרבו לפתע מאוד לפניה של תמר, "אבל הורים שלך, הם יודעים שאת ככה, לבד ברחוב?"

ותמר עדיין לא הבינה כלום, ולא חשדה. אמרה שהיא עזבה את הבית, "כי היה קצת קשה שם", וחייכה, קצת מתנצלת על שהיא נאלצת לחשוף אשה טובה כל־כך לעובדות הקשות של החיים, "אבל אני בסדר, אל תדאגי". והזקנה בכל־זאת הביטה בה במבט חודר, ובידה הבצקית תפסה את פרק ידה של תמר, לפתה אותה בכוח בלתי צפוי, ולהרף עין היבהבה בתמר תמונה – המכשפה בודקת אם גְרֶטל כבר שמנה דיה – היבהבה ונעלמה מיד, לנוכח הפנים התפוחות והחביבות.

"לא טוב", מילמלה האשה והביטה סביב במבטים מהירים, "לא טוב ככה, ילדה לבד. ויש פה כל מיני אנשים, ואין אף אחד ששומר אותך פה? ואם מישהו ירצה יגנוב לך כסף? או חס וחלילה משהו יותר?"

"אני יודעת להסתדר, סבתא", צחקה תמר, וכבר רצתה ללכת משם, הדאגה שהקיפה אותה הכבידה עליה קצת, גם פרטה על כל המיתרים הכאובים שלה.

"ואין איזה חברים או אחים שישמרו עלייך?" רחשה הזקנה, "ואיפה את יושנת בלילה? אסור ככה!"

פה, לראשונה, התעורר בתמר משהו, פרפור בטן שלחש לה לא לספר יותר מדי. היא לא האמינה לפרפור; הזקנים נראו כל־כך תמימים וידידותיים, ובכל־זאת צחקה כעת צחוק אחר, מאומץ קצת, וחזרה ואמרה שבאמת לא צריך לדאוג לה, ופנתה ללכת משם. אבל הזקנה ממש נאחזה בה, תמר נדהמה כשהאצבעות המעוקמות התהדקו בכוח עז, אלים, ושאלה אם תמר אוכלת מספיק, כל־כך רזה את נראית, מתוקה שלי, עור ועצמות, ותמר, עירנית כבר יותר בגלל ה'מתוקה שלי', אמרה שהיא מסתדרת, תודה, והזקנה שתקה עוד רגע אחד, תמר ראתה איך השפתיים שלה לשות איזו שאלה אחת אחרונה, ואז זה בא, חד וחותך: "תגידי, מיידעלע, אולי את רוצה מישהו שישמור עלייך כשאת פה?"

היא כבר היתה חצי צעד מהם, הם כבר באמת התחילו להטריד אותה. קרוב־קרוב הצטופפו סביבה ואפפו אותה, אבל השאלה האחרונה היתה מסוג חדש, ממקום אחר לגמרי היא באה. תמר עצרה, הביטה בשניים בתימהון גדול, אבל במוחה החלה סוף־סוף להתמתח המחשבה שזה זה, זה הם, ושכמה שזה לא ייאמן, ייתכן מאוד שאלה הם האנשים שחיכתה להם, השליחים שלו.

אבל זה לא יכול להיות! היא התנערה, חייכה לאיוולתה, תסתכלי עליהם, שני פליטים מסכנים. אבל הם שאלו את השאלה הנכונה. לא, זה בלתי אפשרי, תראי אותם, סבתא'לה וסבא'לה, מלאי רצון טוב ודאגה, ואיזה קשר יכול להיות בינם לבין האיש האיום ההוא.

"רגע, מה זאת אומרת", שאלה בעיניים גדולות מתמיד, "אני לא מבינה". ידעה שהיא חייבת כעת להיות חכמה ועירנית מאוד. לא להוטה מדי ולא נפחדת מדי. ורק הלב הזה, אפילו מבחוץ אפשר לראות את הפעימות שהוא עושה לה בסרבל.

"כי אנחנו, יוסף ואני, מכירים כזה מקום טוב מאוד, כמו בית כזה שאת יכולה לגור אצלו, ויש שמה אוכל טוב, וגם חברים יהיה לך שמה, ושמח מאוד כל הזמן, נכון יוסף?"

"מה?" שאל יוסף, שכמו נרדם שוב ושוב מאחורי משקפיו הכהים, ורק הדיפת כתפה בגבו העירה אותו.

"שיש אצלנו אוכל טוב".

"נו כן, אוכל הכי טוב יש. זה בשביל שהֶניה מבשלת", הסביר והראה בראשו על אשתו, "אז האוכל טוב, ויש לשתות ולישון, הכל טוב!"

תמר לא מיהרה. משהו בה עדיין סירב להאמין. או פחד להאמין. ומישהו בתוך מבטה עדיין התחנן אליהם שיוכיחו לה שטעתה. כי אם זה זה, אם הם באמת השליחים שלו, הכל עומד להתחיל כעת, ולא תהיה לה שום שליטה על מה שיקרה, והיא ידעה לפתע, שאין לה אומץ לעשות את זה.

"אז מה את אומרת, חמודה'לה?" שאלה האשה. תמר ראתה שהשפתיים שלה רועדות, להוטות.

"אני לא יודעת", פלטה תמר, "איפה זה? זה רחוק?"

"בַּחוץ־לארץ זה לא", כיעכעה הזקנה וידיה התחילו לנוע מול תמר, אולי מרוב התרגשות, "זה פה תיכף, חצי רגע. אבל ניקח טקסי, או מישהו כבר ייקח אותנו. רק תגידי כן או לא. כל שאר דברים – זה כבר אנחנו מסדרים".

"אבל אני... אני לא מכירה אתכם", תמר כמעט צעקה את הפחד שלה.

"מה יש להכיר? אני סבתא והוא סבא. זְקֵיינים! ויש בן אחד, פֶּסַח, שמנהל שם, והוא בסדר גמור, תאמיני לי חמודה'לה, הוא ילד זהב!" תמר הביטה בהם בייאוש. זה זה. זה השם ששַׁי אמר כשצילצל אליה משם. פסח. האיש שהיכה אותו, שכמעט הרג אותו במכות. הזקנה המשיכה, "והוא יש לו את המקום בדיוק בשביל ילדים כמו אַת".

"מקום?" היתממה תמר, "יש עוד ילדים?"

"אבל בטח! מה חשבת, תהיי שמה לבד? שמה יש לך ילדים שהם שחקנים אָלף־אָלף! ויש כאלה שעושים התעמלות כמו צירקוס, ויש מוזיקנטים עם כינור וגיטרה, ואחד שעושה הצגה בלי לדבר, כמו הוא, מה שמו זה מהטלוויזיה, רוזן, ואחד שאוכל את האש, וילדה שהולכת בידיים רק, הוּהוּ!" ניענעה ראשה בהתפעלות, "יהיה לך שם חברים, מה זה, שמח יהיה לך כל היום!"

תמר משכה בכתפיה. "זה נשמע דווקא נחמד", כיזבו שפתיה, אבל קולה לא נשמע.

"אז הולכים?" רעד פיה של הזקנה ופניה סמקו בבת־אחת בלהיטות, ותמר לא יכלה להביט בה לפתע, כמו עכביש שמן נראתה לה, עכביש שמלפף במהירות את קוריו סביב הנמלה שהיא.

הזקנה שילבה זרועה בזרועה, ויחד ירדו את המדרחוב. הלכו לאט מאוד, בגלל יוסף העיוור. הזקנה לא הפסיקה לדבר, כאילו ניסתה להציף את תמר במלים כדי שלא תבין מה בדיוק קורה. עקבי רגליה של תמר בערו. כל־כך קל היה ברגעים האלה לנתק את זרועה מזרועה של הזקנה ופשוט ללכת ממנה. לעזוב לתמיד, ולעולם לא תיאלץ לחוש את העור הקריר והרופס הזה, ולא תלך ותסתבך בקורים שמפרישה סביבה האשה הזאת.

ולעולם לא תגיע לבית ההוא, שחודשים היא מחפשת את הדרך אליו.

תמר הביטה בצער לצדדים, כאילו לעולם לא תלך ברחוב הזה, ולא תראה את החנויות ואת האנשים ואת היומיום. בקול בוכים, הקול של אִיה, חשבה לעצמה, "מזל טוב ליום הולדתי, וחן חן על המתנה המוצלחת".

"הכלב מוכרחים?" קירקרה הזקנה במורת־רוח, כשהבחינה פתאום שהכלבה הגדולה, הנשרכת אחריהם, שייכת לתמר.

"כן, היא באה אתי!" נזעקה תמר, ובסתר לבה קיוותה שיגידו שאסור עם כלבים, ושאז יהיה לה תירוץ טוב להיחלץ.

"זה אשה, הכלב? נקבה?" הזקנה עיקמה את פיה, "ומה יהיה, היא תיכנס בהיריון ותוליד ויהיה לנו שמה שׂישׂו־ושִׂמחו?"

"היא כבר... היא כבר מבוגרת, לא יכולה להמליט", לחשה תמר, ולבה נכמר על דינקה שצריכה, בגילה, לעבור השפלות כאלה.

"אז מה אכפת לך", שידלה האשה, "תשאירי אותה פה. מה את צריכה אותה, ולתת לה אוכל, והיא תיכף נהיית חולה והיא מביאה לכלוך..."

"הכלבה באה אתי!" חתכה תמר, ולרגע הביטו היא והזקנה זו בזו, ותמר ראתה את מה שנחבא עד עתה תחת חיוכים רחבים וקפלי שומן אמהיים – מבט חד, אפור כפלדה, ידוע קרבות – אבל הזקנה השפילה ראשונה את המבט: "לא צריך לצעוק ככה. מה כבר אני אמרתי? מה זה, חוצפה כזאת לצעוק עלינו, ואנחנו עוד עושים טובה..."

ותמר ידעה, ידעה, ידעה שזה זה.

עוד כמה רגעים המשיכו בשתיקה. ליד 'החתולות' החלה לגלוש מאחוריהם באיטיות מכונית כחולה, מלוכלכת וחבוטה מכל צד. תמר לא הבחינה בה תחילה. אחר־כך החלה לתהות מדוע הסובארו מתקרבת אליהם כל־כך. ואז החל גרונה להיחנק מאֵימה. המכונית עצרה לידם, והזקנה הביטה בזריזות רבה ימינה ושמאלה.

הנהג, בחור צעיר ושחרחר, שמצחו חרוש במרכזו בקמט אחד עמוק, יצא מהמכונית. התיז בתמר מבט קצר, לוהט ומלא בוז. פתח לזקנה את הדלת הקדמית, כאילו היה נהג של רולס־רויס לפחות. הזקנה חיכתה עד שבעלה יידחק למושב האחורי, אחר־כך הדפה פנימה את תמר.

"ישר לפסח", פקדה, הנהג שיחרר את בלם־היד, והמכונית זינקה לדרכה. תמר סובבה את ראשה והביטה ברחוב המצטמצם מאחוריה, נסגר במהירות כמו ריצ'רץ'.