הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
1
2
מילות אהבה

מילות אהבה


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
1
3
0
4
1
5
1
2
44 
44 
גודל (עמ'): 356
מו"ל: תכלת

תקציר

"מילות אהבה" הוא מאותם ספרים שתהיו חייבים לספר עליו לאנשים שאתם אוהבים באמת

דום וארין. ארין ודום.
מרגע שנפגשו במסיבה, היה ברור לשניהם שנועדו זה לזה. אבל איך יוכלו לגשר על הפערים העצומים ביניהם?

מתנה אחת, צנועה וקטנה, תשנה את חייהם לעד. אביה של ארין, איש פשוט ונטול אמצעים, מעניק להם מתנת חתונה מפתיעה: מחברת עור עטופה בסרט. במחברת הזאת, הוא מסביר לבתו האהובה, יוכלו היא ובעלה הטרי לכתוב זה לזה את כל מה שלא יוכלו לומר בעל פה. כי עצוב מדי. או קשה מדי. ויש כללים: יש להשתמש במחברת ברגעים יוצאי דופן בלבד, ותמיד, אבל תמיד, על המכתב להתחיל במילות אהבה וגם להסתיים בהן.

החיים הסוערים והסוחפים של ארין ודום נפרשים בפנינו, שנה אחר שנה. וברגע אחד, כשסוד נורא יתגלה – יהיה עליהם להיפרד. האם המחברת - ספר האהבה שלהם - תוכל לחבר ביניהם שוב?

אי אפשר לקרוא את מילות אהבה מאת פינולה קירני בלי להתרגש, בלי לדמוע, בלי להביט על חיינו שלנו. זהו ספר על היכולת האנושית המפעימה להתאהב, לחיות עם אובדן, ואפילו לחיות ביחד גם כשאנחנו לבד לגמרי, עטופים רק בזיכרונות, במה שאי אפשר לקחת מאיתנו לעולם.

  • ISBN: 1245-78
  • גודל (עמ'): 356
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 24/02/2019
  • שם המחבר: פינולה קירני
  • תורגם ע"י: דורון דנסקי
  • זמין להשאלה: כן

1. דומיניק

עכשיו — 3 ביוני 2017

מתוך ספר האהבה:
"אני אוהבת אותך כי מצאת אותי."

אני ער לחלוטין אף שאני אמור לישון. אני יושב זקוף בקצה המיטה שלנו, ללא ניע, אוזני כרויות לשמוע כל רמז ממנה. דבר לא מהדהד בדממה פרט לקולות מוכרים של הבניין הישן. זבוב מזמזם סביב חלון חדר השינה. מבעד לקרשי הרצפה העשויים עץ אלון מייבב מנוע המקרר במטבח שלמטה. הצינורות גונחים בקירות כמו פעימות לב מהירות וחדורות ציפייה. אפילו הבית מתגעגע לאֶרין.

אני קם ומותח את ידי לגובה, עד שהן כמעט נוגעות בתקרה. ואז אני מתחיל את הסיור בוַולֶנטַיינז 44, הסיבוב הרגלי המוקדם שלי. חדרי הילדים זוכים למבט חטוף, אין שם שום דבר חדש חוץ מעוד שכבת אבק דקה. אני יורד לקומה התחתונה, ויד שמאל שלי מלטפת את המעקה המקורי המעוקל בסגנון אר־דקו. למטה, בצד הימני של חדר העבודה, דולקת מנורת השולחן שניצבת ליד ערימת רישומי אדריכלות. מבטי עובר עליהם, משם אל יומן הנייר שלי, ואז דוקר בי זיכרון של ארין מלפני חודשים רבים. היא ניסתה לשכנע אותי להעביר את כל היומן שלי לטלפון. התנגדתי, צחקתי, התעלמתי מההקנטות לגבי עתיקוּתי והזכרתי לה שהיא זו שגררה אותי מלכתחילה אל המילה הכתובה למרות עיקשותי.

התאריך של היום עם שרבוט עכבישי ממש באמצע הדף מאשר גם שמסיבת יום ההולדת של לידיה נערכת הערב. אחותי תשאיל מלצרים מבתי הקפה שבבעלותה, ואלה יישאו מגשים של מתאבנים זערוריים ויין פּרוֹסֶקו חם. היא תרחף בין קבוצת החברים שלנו וכמה מהחברים שלה שאיני מכיר בחיוך מצויר וקבוע במקומו ותעמיד פנים שהכול כשורה.

הטלפון מצלצל בכניסה ומחריד אותי ממקומי, אבל אני לא ניגש אליו כי אני מרגיש שיהיה כאן עוד ניתוק.

"הַיי," אומרת ארין מאחורי הדלת. "אנחנו לא בבית כרגע. נא להשאיר הודעה." קולי מצטרף, "אם למישהו אכפת, גם אני לא כאן." והיא מצחקקת לפני שנשמעים הביפ והקליק שבסוף. אני ניגש לכניסה — שומע את צחוקה מהדהד, כמעט נזרק מהקירות ותוהה למה נדמה שהימים בלעדיה מתישים עד כאב. תמיד זה ככה. מהרגע הראשון שראיתי אותה ואת הריקוד המגוחך שלה ועד לפעם האחרונה שדיברנו, היא דרה בנשמתי. היא פשוט עברה לגור בה והשתקעה. בלי דיונים, בלי לקבל רשות, בלי חרטות.

בלי לשים לב התקרבתי אל שידת המהגוני, לעבר המגירה היחידה שיש בה. הרגשתי שהספר קורא לי. אני מדמיין את האורות המהבהבים המזהירים אותי מפני הסכנות הצפויות, ובכל זאת הנחמה שהוא בידי מביאה עמה הקלה מוכרת. עור הנאפָּה הרך מצולק במקומות מסוימים, בדיוק כמוני. אני מוצא את עצמי מאוורר את הדפים עם כתב היד שלנו. יש להם ריח של ארין, ניחוח מעורפל של אדמונית. אני מרים אותם אל פנַי ושואף עמוקות ואז פותח אותו במכתב אחרון. במסדרון הבית שהקמנו יחד, אני פוסע על האריחים השחורים־לבנים. הקרניים הראשונות של אור הבוקר החודרות מכיפת הזכוכית בגג מסייעות לי לקרוא את מילותיה בקול רם:

12 במאי 2017

דוֹם יקירי,

מזמן, באוגוסט 2004, לקחת מכאן משהו, זוכר?

לפעמים, כשאני שוכבת במיטה ומאיר היום, אני שואלת את עצמי — לא, אני משוועת לדעת — אם היינו מצליחים להימנע מהרבה כאב לב אם לא היית לוקח...

זאת אומרת, מה היה קורה אם היית משאיר את הדף ההוא במקום שבו הוא היה אמור להיות? מה אם המילים האלה היו אותן מילים בספר האהבה שלנו שבאמת היית צריך לומר לי אז? אולי כתבת בכנות וביקשת עזרה. ואולי אם הייתי קוראת את המילים ההן שכתבת באותו זמן הדברים היו נראים אחרת? מה אם הייתי מסוגלת לראות אותן כשהייתי מרימה את הדף הבא אל האור ועוקבת אחר הסימנים הדהויים שהטביע העט שלך?

ניסיתי — זה עובד ככה רק בסרטים.

אני יודעת, אני יודעת. אתה קורא לי "מלכת ה'מה־אם' ". אבל זה בדיוק אחד הדברים שרודפים אותי כשאני מתעוררת מוקדם מדי בבוקר באותן שעות ספוגות באור זריחה.

אתה אומר לי לא להיות מגוחכת, לא להתעכב על העבר. אתה מחבק אותי ואומר לי שהכול קורה כפי שהיה אמור לקרות, לא בדיוק מסיבה מסוימת, אלא ש"החיים," אתה אומר תמיד, "החיים קורים בדיוק כמו שהם אמורים לקרות."

אז הדף החסר נשאר חסר במידה רבה. נעדר. איננו. לא ידעתי מה היה כתוב בו, ואתה לא סיפרת לי. והחיים קרו כפי שהיו אמורים לקרות, והיה כאב לב — אבל היתה גם הרבה מאוד אהבה.

עדיין יש אהבה.

לזה אני נצמדת באותן שעות חסרות מנוחה שאחרי הלילה.

אני מזכירה לעצמי שהאהבה מחזיקה מעמד.

ארין X

אני מתיישב על המדרגה התחתונה. דלת הכניסה הסגורה ממול כמו מתגרה בי. "מה אם היא היתה נכנסת לכאן עכשיו?" לחישתי נשמעת אך בקושי.

"מלכת המה־אם" שלי... הייתי מחבק אותה, נוגע בעור העדין של פניה בקצות אצבעותי ואומר לה שהיא צודקת, שהאהבה היא זו שמעניקה לחיים משמעות.