הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
גם ב - Kindle
מיומנו של פטריוט
42 

מיומנו של פטריוט


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
42 
42 
גודל (עמ'): 226
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

בארץ הבורגנית הזאת אני נחשב שמאלני לא בגלל שאני קורא בכל בוקר את מרקס ואנגלס ורוצה שכל פועלי העולם יתאחדו, אלא רק משום שהלב שלי בצד שמאל, כותב יהונתן גפן בהקדמה לספר.
הרשימות המקובצות כאן הן לקט של טורים, שירים ומונולוגים של גפן מן השנים האחרונות שבהן כתב ב"מעריב" וב"הארץ" ומן ההופעות שלו שבהן הוא עומד על הבמה חשוף ומדבר אל החושך.
גפן כותב על מה שנוגע לכולנו, תושבי הארץ הזאת, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. הוא כותב על המיתולוגיה הישראלית שלנו, על משפחה ואהבה, על הכיבוש, הפוליטיקה והשחיתות, על השוביניזם הגואה ועל הכפייה הדתית. כדי שהרָָֻשע ילך ויציף את הארץ, כותב גפן, לא צריך שמישהו יצעק, די בכך שכולם ישתקו, והוא – אינו מוכן לשתוק. דבריו נכתבים מתוך כאב ומתוך אהבה.

יהונתן גפן, יליד נהלל, 1947.
משורר, מחזאי, פזמונאי, מתרגם ופרפורמר שמופיע עם המונולוגים שלו.
פירסם למעלה משלושים ספרי פרוזה, שירה ושירי ילדים.

  • ISBN: 15101007
  • גודל (עמ'): 226
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 31/01/2019
  • שם המחבר: יהונתן גפן
  • זמין להשאלה: כן

שלום לכל זה

"בכל בוקר כשאני מתעורר, אני קורא את רשימת מאה האנשים העשירים ביותר בעולם של 'פורבס', ואם אני לא שם — אני הולך לעבודה".

רוברט אורבן

זה הטור האחרון שלי ב"מעריב". הוא היה אמור להיות חומל ותרבותי, תאמינו לי. וכבר כתבתי אותו, וכבר עמדתי לשגר אותו לעורכת המשובחת שלי, אבל אז, בהמלצת חבר שאוהב להרגיז אותי בשבתות, גלשתי באתר "ואללה" והקלקתי על המילה "ברנז'ה", ואחרי שקראתי מה כתוב שם, החלטתי שדיוק חשוב לי יותר מנימוסים טובים ומחמלה מאולצת.

זה מה שהיה כתוב: "מעיתון 'מעריב' נמסר כי בהמשך להתחדשות ורענון הכותבים סוכם כי טורו השבועי הוותיק של גפן ימשיך להופיע עד סוף אוקטובר".

לא נכון. זה הפוך.

העיתון הזה לא פיטר אותי. אני התפטרתי ממנו. בתגובה על הידיעה על פטירתי בטרם עת מהעיתון, כתב בועז, הסוכן שלי כבר עשרות שנים, לעורך מכתב מאוד תרבותי שבו הוא מודיע על התפטרותי. לא הייתי נכנס לעניין שלכאורה הוא קטנוני ואישי אם זה לא היה משל על העיתונות המודפסת הגוססת, שלשיטתה העובדות לא חשובות בכלל, וכל מה שחשוב זה שתצא גבר או שתצא מושפל.

אז תעזבו אותי, בבקשה, אני לא מרגיש טוב. ושלום לכל זה.

למרות ואולי בגלל שהמשורר הנערץ עלי רוברט גרייבס ("אני קלאודיוס") כתב ספר בשם זה, שהשפיע עלי מאוד כשהייתי צעיר. את ספרו כתב גרייבס ב־1929, אחרי שלקה בהלם קרב במהלך הקרב העקוב מדם בסום. הספר הזה, שכולו טינה לכל סוג של פטריוטיזם, נתן לי השראה להשמיע את דעותי במקום הזה שלנו, שבו כל הדור שלי לקה בהלם קרב, עד לטור האחרון הזה, ואחר כך לדעת מתי לעזוב ולמלמל: ביי ביי, שלום לכל זה.

אני שואל את עצמי אם כל הטורים הרבים שכתבתי גרמו למישהו לחשוב אחרת. ולפני שאני חושב על תשובה, אני שואל את עצמי עוד שאלה, של איש זקן וקצת נרקיסיסט, איך יזכרו אותי, אם בכלל.

לסבא שלי, שמואל דיין, החלוץ והעסקן של מפא"י, שהגיע מז'שקוב כדי להקים פה מדינה לתפארת, מה שהיה הכי חשוב זה איך יזכרו אותו. הוא פירסם ספרים שמפארים את פועלו הציוני עם שמות כמו "אדם ואדמתו" ו"נהללים" — עם הרבה תמונות של עצמו. הם היו כתובים רע, ולדעתי, רק הוא קרא אותם. אהבתי מאוד את הסבא טוב הלב (שהיה אולי הדמות הלא דיכאונית היחידה במשפחת דיין) והשמן מאוד הזה (שלא היה רק מאבות היישוב, אלא גם מאבות המזון), ובכל פעם שהוא קיבל איזו שפעת קלה, הוא היה אומר מתחת לשמיכה הכבדה את "המילים האחרונות" לטובת הדורות הבאים ונצח ישראל: "היו לי חיים ארוכים ומלאי עניין!" ואז היה מחלים וחוזר לעסקנות הלא ברורה שלו בהסתדרות וכחבר כנסת. בסוף, לפני שנפח את נשמתו בבית החולים הדסה שבירושלים, בסוף שנות השישים, עם כבד נפוח יותר מהפרצוף של איווט ליברמן, היו המילים הבהחלט אחרונות שלו: "יופטפיומט! שולחים אימבציל לירח, ולא יודעים איך לתקן לי את הבטן! אוי ויי איז זמיר!" ולא ידעתי אם הוא מקלל את הרופאים או את ניל ארמסטרונג. איזה סיכום עלוב לחיים ארוכים ומלאי עניין של חלוץ יהודי!

כעת אני בערך בגיל שבו סבא שמואל נפטר, ואני הראשון שיגיד שיכול מאוד להיות שאכן אני זקן מדי וחוזר על עצמי ואולי כבר לא רלוונטי וסנילי. אל דאגה, חברים. לא אתחיל לחפור לכם עם הזיכרונות שלי על ארבעים שנות עבודה קשה בעיתון שאהבתי ושנאתי. אבל את מי זה מעניין לשמוע על פועל קשיש שעבד ארבעים שנה, עשה הכול כדי שיפטרו אותו, אבל בסוף זה היה הוא שאמר: ביי ביי, שלום לכל זה. שלום לך, מועקה חביבה, שמתחילה ביום חמישי ונגמרת בעזרת השם ביום שני שאחריו, אחרי אישור ההגהות והאיור. לקחתי ברצינות את כתיבת הטורים האלה שלי. ארבעים שנה. ניסיתי לדייק בעובדות, לעצבן את הלאומנים והבורגנים ולשכנע את המשוכנעים, בעיתון שרק הפך לימני יותר עם כל מו"ל שהתחלף. הייתי תרבות־נגד של בנאדם אחד, ועל רוב הטורים קיבלתי יותר קללות מאשר מחמאות.

שלום לכל זה. אולי הייתי צריך להרגיש הקלה גדולה, אבל אני לא, ואני שואל את עצמי מה היה אומר סיזיפוס, אם יום אחד הוא היה משתחרר מהסלע הכבד שעל גבו. וגם, תחשבו בבקשה על זה: האם יום אחד נכיר את סיפורו של סיזיפוס מנקודת המבט של הסלע?

לדעתי, רוב העיתונות הכתובה, הגוססת בלי כבוד, כבר מזמן נכנעה לטעם ההמונים ולא מכתיבה טעם. כמו תוכניות הריאליטי המטופשות, אנחנו מאכילים את האספסוף ולא רוצים לעצבן אותו. וקרב יום שהוא לא יומון ולא לילה, שבו לא יהיו עוד עיתונאים. דוגמניות וזמרים יכתבו טורים, וכל מי שנפלט מהאח הגדול יקבל פרס ניחומים — לכתוב מאתיים מילים למדור הדעות.

מתי בפעם האחרונה קראתם בעיתון איזו חשיפה אמיצה? מתי שמעתם לאחרונה צעקה מהדהדת מהעיתון? ומתי מגיע הרגע שאתה לא יכול עוד, הרגע שהכותב מתבייש בעבודה שלו ואומר: שלום לכל זה, אני לא עובד עוד בשבילכם.

וכן, עדיין יש לי מה להגיד, אבל איפה אמצא את המקום הזה שבו חשובות ההבעה בכתב והעובדות?

"למה שלא תפתח איזה בלוג?" שואלים אותי חברים צעירים.

ואני נזכר בגרפיטי שראיתי פעם בתחנת הרכבת של הייגֵייט בלונדון: "אל תאמין בשום מקצוע שהמציאו אותו אחרי שנת 1990".

בכל פעם שאני שומע חבר עיתונאי שאני מכבד אומר לי שכבר שלושה חודשים מלינים לו את השכר הזעום שלו, אני מבין שהעיתונאים רק יהיו יותר ויותר עניים. כבר היום אנשים אמיצים ממשיכים לכתוב רק כדי להשמיע את דעתם, אפילו בחינם, ולא בשביל הפרנסה. הם שמחים בכל פעם שמגיע הטלפון המפתיע מהעורך: "תנחש מה? המשכורת שלך נכנסה!"

בשנות החמישים של המאה שעברה אמר הסופר ג'ון סטיינבק שעבד במגזינים: "אני עזבתי את העיתונות בגלל שפגשתי שם יותר מדי אנשים מעניינים שקיבלו משכורת מאוד לא מעניינת."

למרות הכעס והביקורת, יש לי אמפתיה והערכה לאותו מיעוט עיתונאי ישר ומוכשר שמתעקש ונשאר, אלה שהמילה מוטיבציה חשובה להם יותר מהמילה אמביציה. האמיצים והעניים, שלא רק רוצים לומר משהו, אלא גם יש להם מה לומר.

ובחיבוק האחרון והאוהב הזה, בכפות ידיים מיובלות מהמקלדת החבוטה שלי, אני מחבק את האחים המדוכאים שלי, שמתעקשים להישאר ולהתמיד במקצוע שאולי היה לו עבר מפואר אבל אין לו שום עתיד.

"מעריב"