הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
4.4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
8
1
מחר ישבר השרב

במקום 42 

35.7 

מחר ישבר השרב


דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
4.4
ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
8
1

במקום 42 

35.7 

במקום 42 

35.7 

גודל (עמ'): 304
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

יד המקרה מפגישה בכיר ישראלי ודיפלומטית זרה הצעירה ממנו בשנים רבות. אהבתם המאוחרת והכמעט בלתי אפשרית, מצמיחה לה אויבים.


במסעם נחשפים גיבורי הסיפור, ואתם אנחנו, לסוגיות המשסעות את החברה בישראל. מסיפור האהבה העדין עולות תובנות משנות השקפת־עולם.

מאז מלחמת ששת הימים אנו חיים ונלחמים על קיומנו, בארץ מוקפת מזרח־תיכון אלים וגועש. חמישים שנה של הליכה במעגל־קסמים אכזרי.
מחר יישבר השרב — רומן ישראלי עתידי ומרתק, מציע פתרון חדש, מפתיע ומסעיר...

יצחק ניר
בן קיבוץ מרחביה. צייר, אוצר ויוצר.
שירת כטייס קרב בחיל האוויר, קברניט באל־על ומפקח בטיחות בתעופה.
פרסם מאמרים מקצועיים, מקאמות וסיפורים קצרים. ערך ועיצב את הספר "משיכה" (הוצאת כינרת).
הציג בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. מופיע בקטלוגים, ספרי אמנות ואוספים. ציוריו מופיעים על עטיפות ספרים.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100854
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/02/2018
  • שם המחבר: יצחק ניר
  • זמין להשאלה: כן

(תיאודור הרצל, "אלטנוילָנד" 1902)

28 באוגוסט 1985

ליל ירח

הוא הביט בשעון האומגה הבוהק שענד בגאווה על יד ימין: עוד חמישים דקות עליו להמריא לטיסת־הלילה. לראשונה בחייו במטוס קרב.

היה זה ערב קיץ חם בתל נוף, שנת אלף תשע מאות שמונים וחמש.

אור ניאון לבן שטף את חדר התדריכים והקשבתו היתה דרוכה. חייו היו תלויים בה.

מפקד הטייסת סיכם את התדריך:

"בסך הכול זו טיסה פשוטה. גובה בינוני מעל הנגב, נִיווּט עצמאי בליל ירח לאילת, והביתה. רק שתרגישו את טעם החושך בלילה!" הוא הביט בששת טייסיו הטירונים, מבטו חולף באיטיות מאחד למשנהו, והמשיך:

"ואני חוזר על העיקר, נמריא במרווחים בני שלוש דקות בין מטוס למטוס. בסוף הניווט ננמיך ישירות למסלול, וננחת. זה הכול." ואז הרים את קולו, ספק־מחנך ספק־נוזף בקהלו הקטן:

"שימו לב, זה לילה! איש לא ישמור עליכם מהתנגשות אם לא תעמדו בזמנים ובהפרשי הגובה, ובעיקר אם תאבדו קשר עין. ברור?!"

אחר כך הגביה מעט את סנטרו, צימצם את עיניו ונעץ אותן בטייסיו כאָב מחמיר וקפדן, וירה:

"יש שאלות?"

אפשר היה לשמוע את זמזומו הנואש של פרפר שנלכד בבית המנורה.

איש לא שאל. הם רק הביטו בו, ממתינים...

איש גם לא שם את ליבו לכך שבחוץ, כמו באמצעו של כל חודש, מתרחש מופע הטבע הגדול: במערב, שקעה שמש אדומה ומאובקת אל גבעות כפר מע'אר ההרוס, מבעירה את צמרות האיקליפטוסים. ואילו מולה, במזרח, מעל הרי ירושלים המתכהים לאיטם צף ירח מלא. אורו הרך, הסהרורי, הלך ונפרש על השפלה.

הסקייהוק הישן המתין. שקט ואפל, כחיית טרף מכונפת בעלת שלוש רגליים, התיז מחופתו השקופה נגוהות אדומים של שמש אחרונה. מטוסים אלה היו המשוכה שעליו לעבור כדי להתקדם למטוסים החדישים של הקו־הראשון. בהם, כך קיווה, יפיל גם הוא מטוסי אויב.

...וכשאפיל את המיג הראשון שלי... היה מעודד את עצמו בלילות הארוכים של קורס הטיס ...סוף־סוף אראה לכם, חבורת שחצנים...

הוא סיים את הקורס מבוגר מחבריו בחמש שנים. דרגותיו וניסיונו כמפקד בצנחנים ובשריון לא תרמו מאומה לניסיונו כטייס, שהיה זהה לנסיונם של שאר הבוגרים: סג"מים עם מאתיים שעות טיסה וכנפי בד על החזה. הם נשלחו לקורס אימון מבצעי בטייסת מטוסי קרב מיושנים, מיד לאחר מסדר הכנפיים.

אבל מדיו המגוהצים, קומתו הגבוהה ודרגות הרב־סרן על כתפיו, בלוריתו הבהירה ולסתותיו הרבועות, הצלקת מעל עינו הימנית, קולו העמוק וחיוכו המאיר, כמעט והטעו את כל רואיו לחשוב: "הנה עומד לפנינו מפקד מבטיח בחיל האוויר..."

אלא שהצלקת שהחלה עכשיו מאדימה ופועמת בקצב ליבו, וכתמי הזיעה שהתפשטו בבתי שחיו למרות המיזוג העז, הסגירו את חששותיו.

"מבנה 'רימון' ימריא ראשון," הוסיף מפקד הטייסת.

"אני 'רימון־אחד', אדם בן־עמי 'רימון־שתיים' ורב־סרן גרשון שליט — 'רימון־שלוש'," סיים ונתן בו מבט מחייך, שוזר בו לעג שקוף לדרגתו הגבוהה, שאינה מחפה על ניסיונו המועט בטיסה.

גרשון הסמיק. אחדים מחבריו גיחכו, אולי מסתירים את חששותיהם שלהם.

"רימון־שלוש רשאי להמריא!" קרא הפקח כשהגיע תורו.

"רות!" השיב מיד, התיישר במרכז המסלול והפעיל את שעון העצר. מזרחית לו הבחין ב'רימון־אחד' וב'רימון־שתיים' החולפים כגחליליות על פני דיסקת הירח הכסוף בדרכם דרומה.

בתנועה רצופה דחף את המצערת לכוח־המראה, ובמהירות של מאתיים ושמונים קילומטרים בשעה נפרד מהאדמה.

הירח כבר עמד בשליש השמים כשהסקייהוק שלו הנמיך צפונה, חולף מעל אורותיה הזוהרים של קריית גת, בדרכם הביתה.

"רימון־שלוש גלגלים נעולים. מבקש רשות נחיתה."

"רימון־שלוש, רשאי לנחות!"

"רות רשאי, רימון־שלוש."

ואז, ממש לפני הנחיתה, כשאורות המסלול קורצים אליו, שמע באוזניות קסדתו את קריאת הפקח:

"רימון־שלוש, לך סביב!! רימון־שתיים חטף תקר בגלגל ימין והוא תקוע באמצע המסלול!"

מיד הבחין כי אורות האדום־ירוק־לבן המנצנצים במטוסו של בן־עמי עצרו במחצית דרכם ואינם ממשיכים, כפי שציפה, לרוץ אל סופו של המסלול.

"מה שנכון נכון," הפטיר לעצמו בקול והחל בתהליך ביטול הנחיתה:

"רימון־שלוש הולך סביב!" הכריז בקשר.

בתנועה החלטית ונמרצת דחף קדימה את המצערת. המנוע ניעור לחיים, והתאוצה הדביקה אותו למושבו. הוא הפנה את המטוס אל שמי הלילה, וכבר תיכנן את ההקפה שעליו לבצע כדי לשוב ולנחות. בשתי אצבעות הרים ידית קטנה וקיפל את הגלגלים, שכבר היו מוכנים לנחיתה.

הזעזוע שטילטל את המטוס הפתיע אותו בעוצמתו:

קסדתו הוטחה בחופת הפרספקס השקופה, חרצה בה סימנים לבנים ונבלמה באלכסון מכאיב על אפו, שנדחס למסכת החמצן. רעידות עזות, מלֻוות בגרגור אלים של מתכת נגרסת, בקעו מאחורי כיסא המפלט. תאו התמלא אבק שזהר באור הירח.

...הלך לי המנוע?!...

להבה גדולה השתקפה אליו מהמַרְאות שבתא הטייס, צובעת את כנפי המטוס בכתום־צהוב מאיים. נורת־האזהרה ״אש־מנוע״ דלקה באור אדום מבשר רעות.

...רק לא לעשות טעות! רק לא לפשל... יובש עז עמד בגרונו וליבו הלם בהתרגשות.

"רימון־שלוש, התפוצץ לי המנוע!" מצא את עצמו צועק בקול גבוה, השונה מאוד מקולו הרגיל, הנמוך והסמכותי.

בתנועה אינסטינקטיבית סגר את המצערת כדי לכבות את המנוע הסורר. אך התַיִל השולח את האות — ״הפסק־דלק־מנוע״ — כבר היה שרוף. הרעידות התעצמו והאש לעגה לו. הוא התאמץ להביט אל האופק מבעד למרווח הצר שנותר בין הקסדה השמוטה לבין מסכת החמצן ופנה בבהילות מערבה, הרים את חרטומו לכוכבים והרחיק את המטוס הבוער מהאדמה ומיושביה.

הוא לא המתין לאישור מאף אחד כשהחליט, בגובה חמישים מטר, לנטוש את מטוסו הבוער, וצעק בקול ניחר:

"אני נוטש!!!"

בשתי ידיו משך בכוח בידית ההפלטה השחורה־צהובה שמעל לראשו. וכך, כשהמנוע פולט להבה ארוכה אל שמי הלילה, נפרד ממטוסו שבגד.

החופה החרוצה בסימני הקסדה הועפה ראשונה. אחריה הזניקה רקטת ההפלטה את כיסאו כזיקוק גדול ומוזר. מיד אחר כך נפתח המצנח בחבטה עזה.

הוא היטלטל בפראות, מנסה להיטיב את אחיזתו ברצועות, אך כל ניסיונו כצנחן לא עמד לו.

האדמה השחורה התקרבה אליו במהירות.

...מה זה?!...

מכת הפגיעה בקרקע היממה אותו בעוצמתה, והוא לא היה יכול לקום.

המצנח התנפח כמפרש והחל גורר אותו על בטנו. מסכת החמצן נתלשה מהקסדה, רגבי האדמה היבשה שרטו בפניו, כפות ידיו נחבלו, שעונו נותץ, ופיו נמלא עפר.

"אני מוכרח להתעורר, זה רק חלום רע!" ניסה לצעוק, אך קולו בגד בו. הוא המשיך להיגרר בעוצמה עיוורת, חסר ישע, אל גדר התיל של הבסיס.

יללות מכוניות כיבוי האש הדוהרות אליו העירוהו מעלפונו.

"אני מוכרח להתנתק מרצועות המצנח!" ניסה שוב לצעוק. ואז, בבת אחת, חש בכאב איום מפלח את שיפולי גבו. לפתע לא הרגיש עוד את רגליו בנעלי הטייסים הכבדות.

האוויר התקרר.

רוח קלה החלה מרפרפת בצמרות האיקליפטוסים, וירח בוהק נתלה בשמים המכוּכָבִים. במערב, בין חורבות כפר מע'אר, בערו שברי מטוסו עוד שעה ארוכה, מלווים בפיצוצי תחמושת עמומים.

בעתיד ילמד כי חוליות גבו נמעכו זו אל זו ומחצו את עצבי רגליו וידיו.

וכששכב באורתופדית ב' ורגליו המגובסות תלויות באוויר, לא חדל מלחשוב: ...את המלחמות כבר החמצתי, לטוס לא אוכל, גם לא לרוץ. הלוואי שאתחיל שוב ללכת...

וכשנדחק לבסוף אל כיסא הגלגלים, צווארון ה״פילדלפיה״ חונק בגרונו ועל פניו כאב ועלבון, היה קורא לעצמו לקצב דחיפת גלגליו במסדרונות אגף השיקום:

"...א־בל א־ני עוד אר־אה ל־כם...! א־ני עוד אר־אה ל־כם...!"

28 בפברואר 2024

מבחני בגרות

ענני הגשם האפורים במערב בישרו על סופה המתקרבת אל חופי תל אביב. רוח קרה נשאה אבק מיתמר, שהסתלסל ונמוג אל העבים הכבדים שזרמו מעל חלון משרדו.

הוא השקיף אל מעבר לגבעת האורנים המאובקת, אל קו החוף, שם נלחמה שורת דקלים ברוח העזה. מערבה מהם היה יכול לראות כי הים צבוע עופרת וקצף גליו עכור. מראות הטבע מבשרי הסערה הקדירו את רוחו.

ארבע שנים לפני כן, לאחר שכבר פרש סופית מהשירות, הסכים לקבל עליו את תפקיד ראש הארגון. תאונת קודמו וסד הזמנים שנכפה על המערכת הפכו אותו למועמד טבעי.

הוא שינה תנוחה בכורסתו, מנסה להקל את כאב הגב הטורדני המלווהו מאז הנטישה, והניח את ראשו בין כפות ידיו. שיקולי הבעד והנגד שלו לקבלת התפקיד לא הושפעו עוד מהדחף 'אני עוד אראה לכם' שדחק בו כל חייו, אלא דווקא מרצח בתו ומגורל נכדו, לאחר פיגוע הדריסה שביצע מחבל פלסטיני.

אל"מ במיל' גרשון שליט, איש העקרונות הרהוט, השקול והקר, נכנע לדחף הקמאי — לנקום.

אחרי שנים רבות של אמירת אי־אמת כצורך מבצעי בשעת מבחן, לא התקשה להבהיר לשומעיו, כי רק תחושת האחריות שיכנעה אותו לחזור בו מפרישתו ולהסכים. על נקמה לא דיבר מעולם עם איש...

פרט לאדם בן־עמי.

מראה בתו הגוססת, אז, במחלקת הטראומה, לא מש מראשו עוד שנים רבות אחר כך. ראשה זהוב התלתלים, שספג את מלוא עוצמת פגוש הטויוטה הגנובה, היה חבוש כולו. כתמי דם רחבים ביצבצו מהאריג הלבן שהיה פעם סטרילי. גופה היה מכוסה בסדין ובשמיכת קיץ דקה, ש״הדסה עין כרם״ כחול טבוע בה. יומיים לא משו ממיטתה עד שהמוניטור האדיש יישר קו ופלט יללה אחידה וארוכה, מהפכת קרביים.

אפילו לנשקה לפרֵדה אחרונה לא היה יכול בגלל אותה חבישה שמתוכה בלט עכשיו, במקום שהיה פיה, קנה צינור חמצן בלחץ נמוך, שלפתע נותר מיותר.

"על זה אני עוד אראה לכם, מנוולים," צעק, כשפרופסור גנור, מנהל המחלקה, חיבק את כתפו וליווה אותו ואת בתו החיה אל מחוץ לחדר.

בסתיו הקרוב עומדת כהונתו להסתיים.

...באין חזון ייפרע עם... חזרה אליו הקלישאה התנ"כית הטורדנית. אט־אט ובהתמדה החל מאבד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את אמונו בראשת הממשלה ובמדיניותה. ...אבל כל עוד אני בראש הארגון, האחריות לגורל אנשי ולהצלחת המשימות שאני נאלץ להטיל עליהם היא רק שלי... הירהר. ...ממני הם יקבלו תמיד גיבוי מוחלט... היה משנן לעצמו ברגעים הקשים. והיו לא מעט כאלה.

הוא הביט בתיקים המחכים על שולחנו להחלטותיו. גורלם של רבים היה תלוי בהן: מי לחיים ומי שסילוקו מהדרך יציל חיים אחרים.

בדממה האפרורית של משרדו, הבחין לפתע בבהירות כי הכאב העמום בשיפולי גבו מצטלל וקונה לו אחיזה דייקנית וחדה גם בראשו:

...חוסר האמון שאני חש כלפי ראשת הממשלה, זה כאב ראש שלא ייעלם מאליו. אולי זה הרגע, בשקט הביטחוני הנוכחי, להקדים ולפרוש?...

החלת הריבונות על כל ההתנחלויות וסיפוחם של מעלה־אדומים, גוש עציון ואריאל הפכו בעיניו את הסיוט האפשרי של מלחמת אזרחים למוחשי מתמיד. החודשים הספורים שנותרו לכהונתו נראו לו הבוקר ארוכים ומאיימים. בגיל שישים וארבע חש כי אולי עשה מיקח טעות.

הוא הרים את ראשו מבין ידיו ומישש כמתוך הרגל את הצלקת הישנה. אחר כך הביט בשעונו, ובאותו הרף עין אגבי ראה כי הכתמים החומים בגב כפות ידיו התרבו לאחרונה. "השנים החשופות וחסרות הדאגה בשמש העמק..." אמר לעצמו כמעט בלחש. עננה דקה, כמעט בלתי נראית, חלפה על פניו, מתפוגגת בדממת החדר.

שוב חזר לשקול את ההמלצה בתיק 'שמים נקיים': לסלק מהדרך סוכנים סורים בקנדה שהתחזו לפליטים ונחשדו בהברחת אמצעי ניווט מדויקים לטילי החיזבאללה.

...האויבים של היום אולי יהיו הידידים של מחר. התיאום עדיין לא הושלם ושירותי הביטחון הקנדיים עלולים להפריע בלי כוונה... תופף באצבעותיו על שולחנו, מהרהר באמרתו של אלברט איינשטיין:

"מי שחוזר על אותן טעויות פעם אחר פעם ומצפה לתוצאות שונות הוא מטורף". ...אם נצליח, ראשת הממשלה תקצור תהילה. אבל אם ניכשל, האשמה תוטח בפרצופי ברשעות בורה ובשמחה לאֵיד...

זמן רב היסס אם לאשר את ההמלצה שבתיק. אך הדחיפות שבמניעת התקנת מערכות הניווט בטילים, וחלון הזמנים הצר שעדיין איפשר את חיסול האיום — גברו על היסוסיו. כבימי ילדותו הרחוקים, אמר ללא קול "על־החיים ועל־המוות," הוציא את העט הישן ממגירתו, הסיר במתינות את המכסה שעליו מוטבע נשר עז־טפרים מוזהב, סמלה הישן של פולין, ושירבט בתחתית הגיליון חתימה תקיפה:

כשהחזיר את העט למקומו, נדדו מחשבותיו אל זיכרון הפעם הראשונה, שבה, לפני עשרים ותשע שנים, חתימה אחרת שינתה את חייו.

בחג המולד הקפוא של אלף תשע מאות תשעים וחמש הם היו שלושה: זאביק כרמון, מפקד הצוות ומומחה לקרב מגע שלימים ימונה להיות סגנו; מיקי יפה התואר שכולם ניבאו לו עתיד גדול במחשבים, אך נהרג שנתיים לאחר מכן; והוא.

חורף קשה שרר בגרמניה באותה השנה. קור מקפיא אפף את מיסת חג המולד בכנסייה העתיקה של קלן. הוא הירהר שם במפציצים האמריקאיים והבריטיים שהחריבו את העיר במלחמת העולם השנייה ואיך נשרפו עשרות אלפים מתושביה בדלֵקות הענק שפרצו בה. הוא תהה אז, מדוע החליטו בעלות הברית שלא לפגוע בכנסייה על תאומי מגדליה עוטי צלבי האבן הכהים.

שלושתם עמדו שותקים בין הגרמנים, שורפים את הזמן. שמעו בפיזור דעת את צלילי העוגב, את הבֶּנֶדִיקטוּס־דוֹמינוּס והאָוֶוה מריה שלהם, וצפו ללא עניין בכמרים ובעשן הקטורת הכחלחל, שנתלה ללא ניע באוויר הקתדרלה. זאביק סימן בראשו מוקדם מהמתוכנן, והם מיהרו לשוב למלונם החם.

בעשר וחמישה בלילה נפגשו במסדרון הקומה השישית של האינטרנשיונל־הוטל ששימש גם את צוותי מטוסי המטען של אל־על, וצעדו חרישית על השטיח הסינתטי.

מול דלת 641 נעצרו:

כרטיס הפלסטיק המגנטי של מיקי הדליק נורית ירוקה במנעול המתוחכם שנפתח בנקישה קלה, והם נכנסו במהירות פנימה.

בחדר עמד אוויר חם ומחניק. הטפט החום העשיר, המיטה הזוגית שכיסויה המעוטר זרוק על השטיח, החלונות כפולי הזגוגיות המוסתרים בווילון בצבע ערמונים והטלוויזיה הכבויה — כאילו שהציעו נינוחות מפתה גם לפורצים.

בגדיו של מוסטפה ברהום היו תלויים בארון. מזוודת מסע מהודרת וזוג נעליים איטלקיות בוהקות נחו בדממה ליד מיטתו.

זאביק התנפל מיד על האיש שישן על גבו וסגר עליו בידיו החזקות. מיקי אחז בראשו וחסם את פיו בכפותיו. האיש במיטה החל לבטוש ברגליו כבעווית, מנסה לזעוק לעזרה ומעיף את שמיכתו ממנו והלאה, כשחלקת כרס שעירה נגלית לפרקים מבעד לשיפולי פיג'מת המשי הכחולה שלו.

גרשון הסתכל בפניו, משווה אותן לתצלומים שלמד וחרט במוחו עוד בארץ: ...רק לא לעשות טעות! רק לא לפשל!... חלפו קרעי משפטים בראשו. כמו אז, בסקייהוק הבוער.

זאביק לחש אליו מתוח: "זה הוא! קדימה, גרשון, בלי לשקשק עכשיו!"

הוא שלף בזריזות את מזרק הקֶטָמין, מישש בשמאלו את דופק האיש הלכוד בידיהם, ובימינו כיוון באיטיות את המחט לעורק הצווארי. ברהום פער את עיניו שהאדימו וכמעט ביקשו לצאת בבעתה מארובותיהן.

...כמו אימא... חלף שביב זיכרון במוחו. ...עזוב את זה עכשיו, תתרכז!... גער בעצמו ללא קול. בסחיטה אחת רוקן את המזרק אל הצוואר הכהה. ...כמה זה שונה מבובת הגומי... שוב חלפה בו מחשבה לא קרואה.

כולם החלו להזיע. רגלי האיש במיטה המשיכו לבטוש בסדיניו עוד שניות ארוכות עד שלבסוף, מזיע גם הוא, נרדם.

מיקי פישפש במקטורנו של האיש, מצא את דרכונו ולחש: "מזל, לא צריך לפרוץ את הכספת."

"זה הוא על בטוח, גרשון. יש אישור, תבצע כבר!" פקד זאביק בעצבנות.

"יאללה גרשון, קדימה! צריך כבר להסתלק מפה!" לחש מיקי, מתוח מפחד.

"איזה חום, אפשר למות פה!" המשיך וסינן זאביק בלחש, לא נותן את דעתו על כפל המשמעות של דבריו.

הוא פעל באופן מכאני כפי שתורגל לעשות: המזרק השני, הגדול יותר, כבר היה מוכן בידו, מלא בפּוֹטָסיוּם־כלוֹרִיד. ברהוּם, מקריח ומבריק מזיעה, שפמו שחור ולחייו מלאות וקוצניות, שכב בדממה, שואף ונושף בכבדות. הפעם כיוון אל טיפת הדם הגדולה שביצבצה מהצוואר הכהה. ואז, חדר בקלות ובתנועה אחת, ושוב סחט את המזרק הגדול עד תומו.

איש מהם לא הוטרד מהחקירה הוודאית שתבצע המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה הפדרלית הגרמנית כבר ביום המחרת. אותה חקירה שתוביל אליהם.

...טעות גסה!... הירהר פעמים רבות אחר כך. ...כן, וזילזלנו גם בכך שלא השארנו מישהו לשמור במסדרון...

ברהום החל לחרחר. עיניו העצומות נפקחו באימה, ופיו שהתמלא קצף נפער כמבקש אוויר. את גניחת הייאוש שעלתה מריאותיו שמעו כולם. הצלקת מעל עינו של גרשון האדימה ופעמה בעוז.

בכניסה למעלית טמנו את כפפות המנתחים, המזרקים וכובעי הגרב השחורים בכיסי מדיהם, מוסווים כצוות אל־על. פקידת הקבלה, בחליפה ירוקה־צהובה ותג מוזהב על חזָה, נימנמה. הם גמאו בהליכה מדודה, על שטיח המבואה הרך שבלע את צעדיהם, את עשרת המטרים עד לדלת היציאה המסתובבת. גשם קופא זירזף באלכסון ברוח העזה. המרצדס המתינה במנוע פועל, והלילה היה שחור וסמיך.

ביללת צמיגים ובחריקת מגבים על השמשה הקפואה זינקו בסערה מזרחה אל גשר הריין, כשמתחתיו גועשים מימיו השחורים של הנהר. הם האיצו על הדרך המהירה־124 וממנה אל אוֹטוֹבָּאן־559, שעליו דהרו בשעטה בת מאתיים וארבעים קמ"ש — ישירות אל נמל התעופה פלוּגהַאפֶן קוֹלוֹן־בּוֹן.

הגשם הצליף על האספלט הרטוב שבהק באורות מכוניתם. תקרת עננים נמוכה, מוארת קלושות מהחזרי פנסי התאורה, זרמה במהירות מעליהם. בשולי הכביש היה ניתן להבחין כי העשב השחור והרטוב משתוחח ברוח. ...אף חוגלה או שחף תועה לא עפים בלילה כזה... חשב וקיבע את מבטו בשטף העננים הנמוכים הזורמים מעליהם. ...איזה טירוף הנהיגה הזאת... הירהר בדאגה, כשליבו ממשיך לסעור מהאדרנלין במאה ועשרים פעימות בדקה.וכל אותה העת, איש לא דיבר.

צוותי אל־על נכנסו ובאו פעמים רבות בשער הצדדי. שומר גרמני במדיו, שנראה כמו חייל ורמאכט מסרט מלחמה ישן, אישר את כניסתם במנוד ראש משועמם. המוט האדום־לבן התרומם, והמרצדס מיהרה אל מטוס הג'מבו. הוא ניצב על שטיח שלג מרופש אשר כיסה את רחבת מטוסי המטען, החרושה בתלמים כהים שחרצו בה צמיגי מטוסים כבדים. נָפִיל בעל ארבעה מנועים, מלוכלך, שותק וללא סימני זיהוי.

גרשון לא הצליח להירדם עד הגיעם לארץ.

מראהו של מוסטפה ברהום הגוסס ועיניו הקמות בגניחה מיואשת המשיכו לרודפו לילות רבים מאוד אחר כך. רק כשראה את חוף תל אביב מתקרב בשחר המעונן שהפציע מעל הרי ירושלים, עזבו הפחד. ...עשיתי את זה! אני עוד אראה להם!... הרשה לעצמו לחייך, מתכוון לחבריו מהטייסת ההיא, אך בעיקר אל עצמו.

לימים היה מספר לאדם בן־עמי:

"ככה, עם העיניים הקמות והגניחות, אני זוכר גם את פניה של אימא כשעברה מהעולם... אבל מעולם לא חשתי התרגשות דומה, שלא לומר 'התרוממות־רוח' בפעמים הרבות אחר כך, כשהייתי מעורב במעשים דומים. אלא שכבר אז, אדם, חשבתי לעצמי: 'אז מה, זהו זה גרשון שליט? קריירה של רוצח בפקודה, זה מה שאתה רוצה? מתי לכל הרוחות יהיה לכל העסק הזה סוף...' ואני חושב שכבר אז התחלתי לחפש מוצא, כיוון, איזה סוג של פתרון. אבל לא רק בשבילי, בשביל כולנו. בשביל החלומות שחלמנו פעם..."

שינויי לו"ז

השעה היתה עשר ארבעים וחמש. עוד חמש־עשרה דקות אמור להתחיל הדיון שעליו להוביל. כושר השכנוע שלו ומראהו הבוטח יכולים להשפיע היום על גורלם של רבים.

שוב הביט אל הדקלים המתקמרים ברוח על קו החוף. אחר כך בחן את שעונו שענד על יד ימינו בגחמה אנכרוניסטית עוד מאז: אומגה שרוט, שקיבל כמו חבריו ממפקד החיל בסיום קורס הטיס.

"עוד חמש־עשרה דקות," אמר בקול, כדרכם של טייסי קרב המדברים אל עצמם בתא הטייס כדי לא להחמיץ דבר. אחר כך פנה לעיין בדו"ח הרפואי שקיבל לאחר בדיקות השִגרה האחרונות.

מכיוון שהחשיב את עצמו מבין ברפואה, סקר את התוצאות בקפדנות: משהו בחלבוני הדם הצביע על עלייה הדרגתית ומאיימת אל עבר הגבול העליון. מכיוון שכבר פנה לרופא היחידה, והלה הפנה אותו למומחה "רק כדי להרגיע אותך," שב ואמר לעצמו:

"נו, צריכים לבדוק אז בדקו. ועכשיו יש לנו מדינה שצריך לטפל בה. לרפא אותה זה כבר משהו אחר..." דיבר בקול נמוך כחושש פן יישמע, בעודו מתופף באצבעותיו על לוח שולחנו. אחר כך התמתח, שתה מכוס המים שנחה ליד המקלדת וקרא לעבר הדלת הפתוחה למחצה, אל חדרה של מנהלת לשכתו:

"דליה!"

"המפקד?" ענתה, שקועה בניירותיה.

"הישיבה בתוקף? כולם יגיעו?"

"חיובי. אין ביטולים. כדאי שתתחיל להתארגן. יש לך עוד עשר דקות."

"בעשר דקות הכרזנו על הקמת מדינה..." ניסה לחייך, כשהכאב בגבו מתגבר.

מטוס נוסעים חלף בזעף שורקני מעל משרדו, מחפש נתיב בין ענני הסופה. טיפות גשם כבדות החלו מצליפות על חלונו המאובק, מפלסות להן דרך במסלולים מתפתלים אל האדמה.

דלת חדרו נפתחה לרווחה, ודליה חייקין, מנהלת לשכתו, פרצה בסערה לחדר. "גרשון!" קראה כשהבעת בהלה על פניה, "מכונית תופת התפוצצה לפני כמה דקות בשער הכניסה לכנסת. יש הרבה נפגעים! סימה מלשכת ראש הממשלה הודיעה לי שראשת הממשלה לא תוכל להגיע לישיבה הבוקר."

בלי לחכות לתשובתו המשיכה: "אתה רוצה שאודיע לכל המשתתפים לא להגיע, או שתתחיל את הדיון בלעדיה? תדליק מיד את הטלוויזיה! הם בטח יתחילו תכף בשידורים היסטריים..." קולה עדיין רעד כשהוסיפה, "בינתיים נאסוף עבורך את המידע מכל המקורות."

הוא חכך בדעתו, שתה מעט מים מהכוס שעמדה על שולחנו, ממשיך לתופף באצבעותיו על השולחן. מוחו החל מעבד את החדשות, והצלקת הנושנה האדימה. דליה הביטה בו במבט שואל, מהססת אם לשוב ללשכתה. בניע ראש אישר לה לשוב. היא הסתובבה והחלה לפסוע, מתנשמת בכבדות.

הוא הזכיר לעצמו את מטרת הדיון שקיומו התפוגג זה עתה מול עיניו: הבוקר יידרש אישורה של ראשת הממשלה למבצע שהוצע על ידי מפקד חיל האוויר. גם ראש אגף המודיעין והרמטכ"ל רוצים בו מאוד.

ראשת הממשלה ושלושת הקודקודים היו אמורים להיות היום אורחיו ב'משרד' כדי לדון בהצעה. הוא ציפה לדיון וראה בו אפשרות נאה להפגין לעיני בכירי מערכות הביטחון והשלטון את האופן המוצלח שבו הוא מוביל את הארגון.

"דליה, חכי!" קרא, בעודו מדליק את מסך הטלוויזיה הגדול התלוי על הקיר מולו. באמצעות השלט השחור החל לעבור בין ערוצי החדשות. לבסוף נעצר על תחנת אל־ג'זירה.

"שוב הם הגיעו ראשונים, הממזרים, הם כבר נמצאים בזירת הפיגוע. מה שכסף יכול לעשות..." סינן בקול נרגז. "הכתבים הערבים שלהם נמצאים בכל מקום, ובעיקר בירושלים." ולבסוף, בחיוך ניצחון ציני מלווה בלחישה רמה, הפטיר: "שאוחדה לה יחדיו, כמובן..."

המראות והקולות נראו לו כמעט מוכרים, שגרתיים ונדושים להחריד: אנשי זק"א באפודים צהובים רצים ונושאים שקי ניילון לבנים, אנשים חסרי פרצוף בוהים בבעתה בכביש ובעמדת המחסום ההרוסה, שוטרים מחלקים הוראות ומנופפים בידיהם, אמבולנסים דוהרים בפראות ומושכים אחריהם יללת סירנות, וגושי אדם כהים מוטלים על הכביש. עשן כבד וחוּם היתמר והפך לאיטו לענן ערפל מזוהם, מקליש ומתפוגג בעצלות מייאשת מעל זירת המעשה.

כעס גדול החל לעלות בו. הכעס הישן: עליהם, ובעיקר עלינו, אדוני הארץ. החיוך הקטן, האינטימי, של את־יודעת־דליה־על־מה־אני־מדבר, סר ממנו באחת. פניו התקשו, מבליטות את אודם צלקתו.

"או־קיי, דליה, הבנתי. בטלי הכול ותודיעי לכולם. תאמי עם לשכת ראשת הממשלה מועד חדש, ורצוי עוד היום!" הורה בקולו הנמוך והסמכותי.

"יבוצע, המפקד!"

לראשונה פגשה את 'גרשון שלה' או 'המפקד', כפי שקראה לו בחיבה, בימים שבהם עזב את חיל האוויר על קביו, צולע ומקורקע לעד, והועבר לחיל המודיעין. הם נפגשו שוב כשכבר היה סגן אלוף, מפקד על האגף למבצעים מיוחדים, והיא, קצינת הניהול בפיקוד הדרום. "חנוטה ומעומלנת במדיה", כפי שתיאר אותה לימים אדם בן־עמי. בהיסוס רב נענתה לחיזוריו העדינים של הגבר המרשים והנשוי. לאחר גירושיו נעתרה לבקשתו והפכה ליד ימינו, וכוכבו של גרשון החל לדרוך.

יחד עברו את מסלול קידומו באמ"ן וב־8200, ואת שירותו בנספחויות הצבאיות בסינגפור ובגרמניה. אף שתרומתה להצלחותיו היתה ממשית, הוא נמנע בעקשנות מלהפכה לאישה של חייו.

גם היום, שנים רבות אחרי אותם לילות אהבה מעטים שלא הניבו המשך, נשאר בה משקע כבוש של אהבה נכזבת וכעס, שהיתה מסווה בהשתדלות אין קץ לרצותו. רס"ן במיל' דליה חייקין קטנת הקומה המשיכה לנהל את לשכתו ביד רמה.

גרשון הביט בה עושה את דרכה ללשכתה: דקה, לבושה בשמלה ובאפודת צמר בעיצוב מיושן, מותניה וישבנה צרים באופן מפתיע לגילה, שְׂער שיבתה קצר ופניה נטולות איפור. תמיד מלאת מרץ, ועדיין מצפה בליבה ללא תוחלת.

שנים חלפו מאז עזבו אותו נחמה והתאומות. חרף מסווה יפי תוארו, חיוכו הכובש, בדיחותיו וקול קריין החדשות שלו, חסרונן הפך את נפשו לקדורנית. געגוע הציף אותו לפתע, נשזר באפרוריות הקודרת של הבוקר.

ביטול הישיבה הפתאומי הבוקר זימן לו חלון זמנים לא מתוכנן בשגרת יומנו הבלתי אפשרית. כבר זמן רב הִתאווה לצאת מהמשרד המעיק לאווירת העיר התוססת ולבקר בה את אדם בן־עמי שחזר מהפלגה ארוכה.

"דליה, תוצאות הבדיקות מדוקטור צימרמן כבר הגיעו?"

"עדיין לא. אבל אני בטוחה שנקבל אותן. אל תהיה מודאג, גרשון! הכול בסדר!" אמרה בנימה של יודעת־כול־תמיד־אופטימית.

"נו, אם את אומרת. מה הייתי עושה בלעדייך!" הפטיר. אבל בליבו נשא דאגה. למרות שלא היה מהחרדתיים הכפייתיים, אהב לחפש ולחקור. הוא סירב למסור את האחריות לבריאותו בידי רופאים וסבר שכל אדם חייב להיות אחראי לה בעצמו. גם עכשיו דחה בתוקף את החרדה שהחלה מטפסת במעלה גרונו, וכמעט שבירך על כל יום שבו לא נודעו לו התוצאות. הוא ידע שהוא טומן את ראשו בחול, אך לא ויתר על השלווה הגנובה שבאִי־הידיעה...

פצעי הדקירות מהליך הביופסיה עדיין כאבו, גם חודש אחרי שהוצאו אותם שישה־עשר חצים קטנים וחלולים מבין חיבורי רגליו.

שוב נזכר בקור המקפיא באולם האם־אר־איי החדיש באיכילוב ובטכנאי מוחמד ברהום. שמע את הנהמה הצורמת כשהסורק הגביר את מהירותו סביב גופו, וחש את משטח המתכת הקרה, הגורר אותו הלוך ושוב, ממעבה המכונה אל אור הניאון המסמא, רועד מקור ומאוכזב למראה פרצופו האדיש של מוחמד.

אלא שהטכנאי רק חייך אליו כשהרשה לו לקום ולהתלבש, שווה נפש לחרדותיו: "אל תדאג אדוני, זה המכשיר הכי טוב שלנו, שלוֹש טֶסלָה! הצילומים יהיו חדים מאוד. הם יגיעו לרופא שלך," אמר, כאילו היו דאגותיו נתונות לביצועי המפלצת האפורה שזה עתה נחלץ ממנה, ולא לגופו שלו.

"ברהום..." גילגל את השם על לשונו, ...כמו של ההוא מקלן אינטרנשיונל הוטל. איך חלפו עשרים ותשע שנים...

האבחנה בוששה להגיע. והוא, שהחלטותיו חרצו את גורלם של אחרים, החל לחשוש לגורלו שלו. לבסוף אמר לעצמו, "על החיים ועל המוות," ומבלי ליידע את מנהלת לשכתו החליט להגיע לייעוץ מומחה אצל ד"ר צימרמן.

"דליה," הביט בה במבטו הכחול והקר, "האם זאביק כרמון כבר הגיע למשרדו?"

"המפקד, סגנך הנמרץ יוצא כידוע בכל בוקר באפס־שש אפס־אפס מהתנחלות שמירים כדי להגיע הראשון ליחידה," השיבה בפאתוס מלגלג. "הוא היה אמור להיות כאן כבר בשבע..."

"אז הוא הגיע או לא? אני רוצה לצאת. אני לא יכול לעזוב פה ללא גיבוי של זאביק!"

"אל תדאג, המפקד, אני כאן עשרים וארבע שבע... כולכם יכולים לעזוב!" שלחה לעברו חיוך של 'הכול־בסדר'. "רק אל תשכח לחזור עד שתים־עשרה לדיון על הקצאות התקציב..."

"את יודעת שאני אוהב אותך, דליה, אבל זו לא בדיחה. תוודאי שהוא במשרדו עד שאחזור." נעץ את עיניו הכחולות בעיניה, קם מכיסאו והתקדם לדלת חדר השירותים. "ותגידי לו שיעביר לשב"כ רק את המינימום ההכרחי! לשאולי ולגיא תגידי להכין את המכוניות. אני יוצא העירה להתאוורר קצת. תודיעי לי אם תיקבע שעה חדשה לדיון שבוטל הבוקר. אהיה על הקשר ובמקום הרגיל. ואחזור בזמן..." הוסיף בקול לאֶה, נעדר הגוון הסמכותי הרגיל. ואז סגר אחריו את הדלת כדי להתקין על פניו את דמותו האחרת.

"אני מניחה שתהיה אצל אדם בן־עמי?" הרימה את קולה.

"חיובי," ענה מבפנים.

״שמור על עצמך,״ לחשה.

ילד חוץ

ראש המוסד יצא מהמשרד עטוי בזהותו החדשה ונכנס למכונית הסקודה סוּפֶּרבּ, שהמתינה בגשם הטורדני במנוע פועל.

"שאולי, סע לאדם! אני ארד לפני בז'בוטינסקי ואלך קצת ברגל. חייב להתאוורר."

"המפקד!" שאולי מאבטחו האישי חייך וכיבה סיגריה במאפרה. וגיא, מאבטחו הנוסף, הוסיף: "הכול בסדר, המפקד?"

"הכול בשליטה. אני רעב, חבר'ה, בואו נסתלק. אין לי הרבה זמן." כלאחר יד שאל אם אכלו צהריים, אך לא ציפה לתשובה: שקית נייר מדיפה ריח טיגון עמוק ענתה במקומם.

"גם אני חייב מנה. תעצרו ליד 'פלאפל מומו'. בשבילי אין כמו הפלאפל שלו, הא, חבר'ה...?!" ניסה להישמע לרגע צעיר כמוהם. "ומה יהיה הסוף עם הסיגריות שלך, שאולי?"

"מחר, המפקד, מחר אני מפסיק..."

הם יצאו דרומה לכביש שתיים, כשהשברולט סוואנה השחורה בעקבותיהם, בדרכם לצפון תל אביב. הוא התרווח מאחור, מנסה להתנתק מהעולם בחסות הווילונות הכהים, אך כאב גבו לא הרפה.

גרשון החל להרהר באדם בן־עמי:

...הוא נולד בן משק, יתום מאב, אצילי, וגדל כל כך אחרת ממני... מעולם לא נדרש להוכיח כלום, ועם זה הצטיין בכל מה שנגע בו... ואיך היה מתגאה באביו המת הגיבור, כשכולם נועצים בו עיניים ונותנים לו כבוד בימי הזיכרון עם השירים העצובים... אצלי? אצלי זה היה כל כך אחרת. להיות ילד חוץ זה לא היה משחק ילדים אז...

כשהיה בן שבע, מסונוור מהילת המנצחים אחרי מלחמת ששת הימים, חלם להיות טייס. בגיל שתים־עשרה כבר בנה טיסני בלזה והתמכר לביטאוני חיל האוויר הצבעוניים שנמכרו בקיוסקים.

הוריו, שעלו שנים אחדות קודם לכן מפולין, הודיעו לו במפתיע כי עליו לעזוב את דירתם בנתניה ולעבור לבדו לקיבוץ.

"קיבוץ? מה פתאום קיבוץ? כל החברים שלי פה. אתם לא יכולים להחליט בשבילי!" מחה. "ובכלל, איזה קיבוץ? אני לא רוצה להיות קומוניסט כמוכם!"

אביו סיפר לו כי זה קיבוץ של השומר הצעיר. אין שם בחינות, אבל הלימודים ברמה גבוהה ומקבלים הכשרה לעבודה. "מי שלא עובד לא יכול לפרנס. גם לנו קשה להיפרד ממך, גרשון, אבל אין ברירה. המשכורת שלי לא מספיקה..." המשיך לדבר אליו בטון לא משכנע. הוא זכר את הבל פיו הרע של אביו כשדיבר אליו 'ברצינות', ובאמו התולה בו את מבט הנאשמת של אני־עוד־רגע־מתחילה־לבכות ועיניה אדומות ונפוחות.

הכעס החל גואה בו:

"אז אין בחינות? יופי. אז מי בכלל לומד שם בקיבוץ? איך קוראים לו? גבעון? גבעון?" שאל בקול נרגן, מנסה לעכל בספקנות את דברי אביו.

הוריו ברחו לרוסיה בימי המלחמה הראשונים. הם שרדו בקושי את החורפים הקשים בטָשקנט שאליה נדדו כמו יהודים רבים אחרים, וחזרו לפולין רק אחרי המלחמה. אביו השלים לימודי חשבונאות בוורשה, ואמו מעולם לא סיימה את לימודי המתמטיקה שבהם הצטיינה עוד בגימנסיה בלבוב. הוא נולד שנים רבות אחרי אחיו הבכור שנפטר בלידתו, והיה בנם היחיד.

נֶשקָה, אמו, אישה נמרצת ונמוכת קומה, מעולם לא השתמשה בבושם או בשפתון. היא ניהלה ביד תקיפה את שטאובר־תפירה במשכורת זניחה. הם ייצרו שם מזרנים גסים מעודפי בד של הצבא ומילאו אותם בעשב ים למיטות הסוכנות של העולים החדשים.

בת שלושים ואחת היתה כשחלתה בזָאֶבֶת. המחלה שעשתה בה שמות. פצעים וקרחות הלכו וכבשו את ראשה, שהיה לפנים עטור גלי תלתלים ברונטיים רכים.

"פעם, כשהייתי בן ארבע או חמש," סיפר לימים לאדם בן־עמי, "ירדנו בקיץ לחוף הים לפני כניסת השבת. אבא הרים אותי על הכתפיים. הוא הצביע אל השמש ששקעה ונעלמה באופק האפור־סגול. אולי החול החם והשמש האדומה, ואולי הרוח של הים והריח של האצות, גרמו לי לצחוק. "היא ניסתה לקחת אותי אליה, חייכה, ושן זהב קטנה הציצה מהפה שלה. אולי התנגדתי. קשה לי לזכור, הייתי ממש קטן... כנראה ניסיתי לשמור על שיווי משקל ונאחזתי בשיער שלה. ואז פתאום נגררו שערותיה בידיים שלי אל מצחה! העורף המקריח שלה נחשף, והיא נרתעה ממני בבהלה..." גרשון עצר משטף דיבורו והביט לא ממוקד אל הרחוב. "אבא דֶז'ו ניסה למזער את הנזק ולהסיח את דעתי: שוב הצביע על השמש הנוגעת במים, הבטיח גלידה, סיפר על כרישים ועל לווייתנים, אבל שום דבר לא עזר. שנים רדף אותי הזיכרון ההוא, ובסיוטים שלי הילדים בבית הספר 'שרת' היו רודפים אחרי וצועקים: 'לאימא שלך יש קרחת! לאימא שלך יש קרחת...'״ אמר, מחקה את קולם.

"גם היום, כשאני מביט בתצלומים המצהיבים ורואה גימנזיסטית אופטימית בשיער כהה, גלי ושופע, אני בקושי יכול לראות אותה בהם. לפחות לא כמו שאני זוכר אותה. אתה מבין, אדם, אהבתי אליה היתה מלאת בושה וחמלה."

"ואביך מה?"

"את אבא ייז'וֹב, שהיה מעשן שתי חפיסות דוּבֶּק דפנה ביום, אהבתי, אבל מרחוק. וכשהייתי ממש קטן קראתי לו 'אבא דֶז'ו'. הוא היה ממוצע קומה, נאה מאוד ובעל עור כהה. עיניו החכמות היו אפורות ומלאות געגועים, והיו לו שפתיים סגולות ומלאות כאלה. אבל כשהיה מתקרב אלי, היה לו ריח חמצמץ של טבק שרוף ושיניים אכולות מעששת. אני חושב שאולי זרם בו איזה דם צועני או טטארי. כשהייתי מסתכל בצילומים הישנים שלהם מגלות טשקנט, תמיד התפלאתי איך צמחתי למטר ושמונים, וממי ירשתי את השיער הבהיר שלי," חייך בביישנות כמי שנתפס לוקח דבר לא לו.

"רגלו הימנית היתה קצרה מהשמאלית. וכך היה מהלך, צולע, ולא מרגיש צורך להתיישר. שנים עבד כמנהל חשבונות בסניף אגד הישן בתחנה המרכזית, במעלה רחוב הרצל, לפני המצוק של חוף הים."

"נו, אבל איך הוא היה, אבא שלך?"

"אהבתי לעלות אליו למשרד. הרגשתי גאווה לראות אותו 'חמוש במשקפיו' עם בלוריתו הגלית המסורקת לאחור כמו יוצאי אירופה, בידו סרגל־לוגריתמים מסתורי, ודפי המשבצות הרבים שלו מלאים במספרי עיפרון ישרים ומסודרים כמו מבית דפוס... והיה לו עט נובע כזה, עם נשר מוזהב שהיה מוטבע בו, הסמל של פולין לפני המלחמה. הוא שמר אותו רק לחתימות על דו"חות ודרישות תשלום. העט עדיין אצלי. אבל את התחנה המרכזית בנתניה, אפילו אז כילד, תיעבתי. הרעש, העשן של האוטובוסים, האנשים שרצים והצרחות של הרוכלים, כל אלה דחו אותי. אתה יודע, כבר מגיל אפס קראו לי אסתטיקן קטן."

"ולא היה לך שם גם קצת כיף?"

"אולי קצת... נורא אהבתי את גלידה־חרמון שאבא היה קונה לי כשליוויתי אותו לפעמים הביתה אחרי יום העבודה: היה שם מוכר קשיש עם סינר מלוכלך וקסקט כזה של עולים חדשים, שהיה מעלה בכף מתכת משונה כדור גלידה גדול ממְכל פח ומניח אותו על קונוס של ופל. אבא דֶז'ו היה מתכופף ונותן לי, ואני ליקקתי בתאווה של ילדים. לא הבנתי למה הלשון שלי מפילה את הגלידה פעם אחר פעם... וכשהריטואל הזה נמאס עליו, הוא התחיל לדחוס באגודל את הכדור האחרון שקנה לי, כדי שיהיה תקוע כולו בקונוס. תוך כדי פלט ביידיש מילים עצבניות שלא הבנתי, אבל את הכעס שלו הרגשתי טוב מאוד. המראה ההוא, אפילו שהייתי רק בן חמש, היה עלוב ומעליב כבר אז... טוב, מאז כבר לא הפלתי גלידות."

אדם חייך למשמע האנקדוטה העתיקה שכבר שמע פעם, אבל שאל:

"ולמה אתה גורר את העלבון הילדותי הזה עד היום, גרש?"

"אולי הוא הגורר אותי, אדם."

בלית בררה ארז גרשון בן הארבע־עשרה מזוודה קטנה, עלה על אוטובוס בתחנה המרכזית והתגלגל לעפולה בדרכו לקיבוץ גבעון שבעמק, כשליבו מתפוצץ מעלבון. דמותה של אמו הדומעת, עטופה במטפחת שהצמידה את שערותיה הנוכריות לראשה, הלכה ונעלמה מחייו, כשאביו, ממרום ממלכת חשבונותיו, צופה בפרֵדתם מבעד לחלונו המאובק.

...בטח עישן והחזיק עיפרון או סרגל לוגריתמים בידו הצהובה מניקוטין... היה מהרהר לימים ברגעי בדידותו הרבים בקיבוץ.

את שנותיו כילד חוץ סיים בכיתה י"ב. את עלבונותיו, כעסיו וגעגועיו להוריו שהתגרשו המיר באהבה עזה למטוסים. בחייו החדשים הם היו רבי־עוצמה ומסתוריים, יפים וחפים מזיכרונות.

הוא קרא בשקיקה את ביטאון חיל האוויר, מצרך נדיר בחדר הקריאה בקיבוץ, מדמיין קרבות אוויר ונמשך כבחבלי קסם לסיפורי הטייסים, גיבוריו. הם מילאו את נפשו ודמיונו בשעות הבדידות הארוכות אחרי הלימודים, כשלא היה לו 'חדר הורים' ללכת אליו. ובכל פעם שחיים תלם, מלך קבוצת ארז, היה עולב בו: "לגרשון אין חדר!" בביטחון עצמי של בני משק, הוא היה יורד לסככת הטרקטורים, עולה על הפֶרגוּסוֹן האדום, מדהיר אותו בפראות בדרך העפר לגבעת המורה וצועק: "אני עוד אראה לכם, עלובים! אני עוד אטוס מעליכם ואראה לכם מה זה בוץ, בני קיבוץ שחצנים!"

"תגיד, גרשון, לא אימצו אותך שם? מה היית עושה אחרי הלימודים והעבודה בשַלחִין עד כיבוי האורות אצלכם, בלינה המשותפת?" אדם הביט בו בלגלוג מתקנא.

"תראה, אדם, די מהר נודע לי על סניף גדנ"ע אוויר בתחנת רכבת העמק העתיקה. לשם הייתי הולך ברגל, ולפעמים חוזר ממש מאוחר. ככה אירגנתי לי את החיים. לא ביקשתי טובות של מְאמצים וגם למדתי משהו על תעופה. ובסופו של דבר, בגלל שהצטיינתי שם, איפשרו לי לטוס פעם ראשונה בחיים בפּייפּר צבאי..."

הטיסה ההיא חרצה את גורלו:

כשהביט מעבר לגבו הרחב של אורי הטייס, בצמיג הגומי הנפוח של הפייפר המאיץ על המסלול, מתנתק ומתרחק מהאדמה, וחש איך קיבתו שוקעת, העולם השתנה באחת: לא היתה עוד דרך חזרה.

את שדות העמק ובתי גבעון מגובה חמש מאות רגל, ואת האדמה המתלכסנת אליו כשהטייס הטה את הפייפר לפנייה חדה, לא ישכח לעולם. לא היה שם פחד. רוחו התרוממה לשמים יחד עם נסיקתו האיטית של המטוס הקל מעל שמי העמק, וחיוכו הילדותי התרחב ככל שהגביהו ושהו במרומים. אז, מעל העמק, המיר את כמיהתו הלא מוסברת למטוסים באהבה אמיתית לטיסה.

הפחד הגיע שנים אחר כך.

ובבוקר יולי אחד לפני גיוסו, העירה אותו המטפלת חנצ'קה, נזהרת שלא להעיר גם את שתי חברותיו לחדר. המתינה שילבש את מכנסיו הקצרים, חולצתו המיוזעת וסנדליו, והלכה עמו בדממה לספסל מול צריפם. הוא חש שמשהו גדול וחגיגי עומד להתרחש.

"שב, גרשון. אני רוצה לדבר איתך."

היא היתה לבושה כהרגלה שמלה כחולה דהויה, סינר לבן מעומלן וכובע רחב שוליים ענקי, צח כסינרה. לרגליה הקצרות נעלה נעלי עבודה לבנות שעברו סיוד חוזר, לפני שהעירה כהרגלה את קבוצת ארז בכל בוקר. גוצה חביבה בעלת עיניים עצומות למחצה ופה קטן, הרגיל לפזם נעימות לא ברורות בסופּרָן זייפני אשר זיכה אותה בחיקויים אין־ספור.

"אני מקשיב, חנצ'קה. מה קרה?"

"בחמש בבוקר קיבל התורן במזכירות טלפון מבית החולים לניאדו. שאלו אם אנחנו יודעים איפה אימא שלך. עכשיו אנחנו כבר יודעים שהיתה בירושלים ושאביך היה לבד בבית."

"נו, ואז? מה זה חשוב?"

"אביך נמצא שוכב בחדר המדרגות. דופק על דלת השכנים."

"מתי? בחמש בבוקר?"

"לא, בשלוש, סובל כאבים עזים בחזה. השכנים קראו לאמבולנס, והוא פונה ללניאדו במצב לא טוב."

"ועכשיו מה?!" הרגיש כי שוב הקרקע נשמטת מתחת רגליו. "הוא עוד חי?"

"לא, לצערי. הוא נפטר אחרי שעה בבית החולים."

"ולמה הם לא הצילו אותו?"

"אמרו שלא היה חמצן והבלון הרזרבי היה ריק. ככה אמרו. נתנו לו כל מיני כדורים, אבל לא היה שום מומחה בין הסטז'רים אובדי העצות שיוכל לעשות משהו רציני."

"נבלות! אז ככה פשוט סבל כאבים קשים כל הזמן הזה עד שמת?"

"כנראה. אני כל כך עצובה. אתה יכול לבכות. אף אחד לא רואה," אמרה והתחילה לבכות בעצמה, כשגרשון מביט לשמים, עוקב אחר זוג עורבים.

מעטים באו להלוויה, והוא נאלץ להפגין תמיכה ואהבה לאמו. לא נישאו הספדים והוא לא בכה. לימים, כשבא לדירתם הישנה לאסוף גם את חפציה שלה, עיין בהיסח הדעת באנציקלופדיה העברית הירוקה והכבדה. מעט לפני שהשליך אותה למכל האשפה, נחו עיניו על המונח אנגינה־פֶּקטוֹריס = תעוּקת־חָזה, שהיה מודגש בעט הזהב הפולני של אביו.

...אז הוא ידע, אבא דז'ו שלי... סבל ולא דיבר...

חלומות לא תמיד מתגשמים. ובעיקר כשכל כך רוצים. וכך, שאיפתו להתקבל לקורס הטיס התנפצה בלשכת הגיוס. מצאו אצלו לב גדל ממדים, דופק נמוך מאוד ואוושה חלושה. לא עזרו הסברי רופאת הקיבוץ לרופאי הצבא. הם בשלהם, והוא — באכזבתו ובעלבונו העמוקים.

שוב הרגיש גולה מביתו ומחלומותיו.

וכל אותה העת היה מאוהב באיילת היפה, שדחתה מבלי דעת את חיזוריו המגושמים: ילד חוץ מתבגר עטור פצעונים, ללא חדר הורים.

יתום מאב ורחוק מאם, מאוהב, מתוסכל אך חדור נחישות, התגייס לצנחנים. ביום גיוסו ארז בתרמיל לבנים, כלי רחצה ואת התפסן בשדה השיפון ויצא לתפוס טרמפ ללשכת הגיוס.

"אז אני לא מתאים לכם לטיס הא? נבלות..." דיבר אל עצמו במשאית שלקחה אותו אל בסיס הטירונים, משאיר מאחוריו את נעוריו ואת חלומו הגדול להיות טייס וסוף־סוף להראות להם...

בחירוק שיניים התחיל את הטירונות המפרכת, אינו משלים עם גורלו. "איך זה שדווקא אני רץ על הג'בלאה המזוינת הזאת עם נשק וחגור מלא?" קילל כשמטוסי קרב חלפו מעליהם ברעם מתגלגל, בעוד הוא באימון מחלקתי לכיבושה של גבעת טרשים נוספת.

בניקוי נשק שגרתי נפלט כדור מאי־שם, וכך זכה לצלקת ההיא, מעל עינו הימנית. ובלילות החורף, קופא בבגדיו מתחת לשמיכה הצבאית באוהל הסיירים, המשיך לחלום על איילת היפה שרקדה בקיבוץ עם אחרים.

בצבא התקדם מהר. מהצנחנים הוסב לשריון והגיע לפקד על גדוד טנקי פּטון, והוא רב־סרן בן עשרים ושלוש. אלא שחלום הטיסה עם מטעני ילדותו ונעוריו הביאוהו שוב בשערי תל נוף: מפקד קרבי הדורש הערכה מחודשת מיחידת הרפואה של חיל האוויר.

אולי הצורך בטייסים לוחמים ולא רק במטיסי־מטוסים, אולי התקדמות הרפואה התעופתית, אולי חיוכו שובה הלב אל פקידת היחידה, ואולי הצלקת האדומה שעל מצחו או הרושם העז שהשאיר על הפסיכולוג החילי, הם שזיכוהו לבסוף באישור הנכסף.

וכך החמיץ את מלחמת לבנון הראשונה, פרח טיס מתחיל בחצרים: היה צופה בקנאה בפנטומים עמוסי פצצות שהמריאו בכבדות וחזרו ריקים. לעתים פגועים, ולעתים לא כולם. ובקיץ אלף תשע מאות שמונים וחמש הגיע הרגע:

מסדר כנפיים, שושנת שובלי עשן צבעוני, כובעי קצינים מועפים לשמים, וכנפי הבד הכסופות הנכספות מוצמדות לחולצת הדקרון על חזהו. ...זהו זה! החיים האמיתיים שלי מתחילים סוף־סוף. גם בלי איילת היפה. חייך לעצמו חיוך ניצחון קטן ומוצנע. ...אני, גרשון שליט, רב־סרן, בן עשרים וחמש, טייס!...

עכשיו, הרגיש, דרכו נסללה. עכשיו ידע שיראה להם. עד פסגת הפירמידה.

ואז, בליל ירח קיצי אחד, נטש.

משהפך לנכה, איבד בו חיל האוויר עניין. מעבר לטיפול, לגֶמֶל ולזכויות הכספיות, איש לא פיצה אותו על עלבונו העמוק שלא יוכל לטוס עוד.

הוא, שראה את עצמו מתקדם כטייס וכמפקד קרבי עד ראש הפירמידה, נאלץ להתחיל ולטפס עכשיו, נכה בגבו וברגליו, על פירמידה אחרת.

וכך, הבליג על גאוותו וביקש מהאנשים שראו בו 'ילד חוץ' להקצות לו חדר לשיקומו הארוך. בקיבוץ נענו באי־רצון.

היו שם במורד הגבעה שני צריפים ארוכים, שחדריהם קושרו במרפסת עץ חורקנית. גגם העתיק כוסה בשמיכת מחטי קזוארינה מרקיבות, שמתוכה נחשפו רעפים מכוסי טחב. חדרו היה קטן, ובו מיטה חורקת, וילונות מהוהים וקירות דיקט. מחלונו היה יכול לראות את מאגר מי ההשקיה ששימש גם כבריכת השחייה בקיבוץ. מימיה היו מתמלאים בסוף כל עונת רחצה בעובש פטרייתי עבה ששקע לקרקעיתה.

"אנחנו הנערים היינו צריכים לנקות ולקרצף את הבריכה הזאת כדי להכינה לשימוש. 'טינופת' קראנו לחומר הרקוב הזה שקירצפנו והשלכנו מעבר לגדר. הריח היה מתקתק ומבאיש, והסריח למרחקים," סיפר לאדם בן־עמי.

רגלו השמאלית המגובסת הלכה והחלימה. הכאבים בצווארו התעמעמו והנימול בכפות ידיו פחת. עכשיו נותרו רק גבו ורגלו המשותקת שנזקקו לשיקום ממושך. אלא שגרשון היה שפל רוח ומתוסכל, ולא רק בגלל כאביו.

"אתה מבין, אדם," שיחזר לימים, "לא רק שהורי היקרים גירשו אותי לקיבוץ, ולא רק שלהיות מודח מטיס היתה אז בושה גדולה אפילו שזה בגלל תאונת הנטישה ושחלום חיי נהרס, גם איילת היפה הלכה והתחתנה לה עם איזה בּוֹק מגושם, ואפילו לא מכאן. בעצם, עד שהגעתי לשרת במוסד, החיים שלי היו אפורים ומתסכלים. שום דבר לא דמה לאדרנלין שבטיסה הקרבית."

"את זה אני דווקא מבין, גרש."

"אבל אני, אדם, לא מאלה שנשברים. אני עוד אגיע למעלה ולא יעזור לאף אחד כלום! אני עוד אראה להם."

נחמה, בת הקיבוץ, אחות מתלמדת בבית החולים ״העמק״ שבשיפולי גבעת המורה, היתה שכנתו מעבר למחיצת הדיקט שבין חדריהם. מכיוון שלקחה את תפקידה ברצינות תהומית, שמחה על ההתנסות שגורלה זימן לה: פצוע אמיתי משתקם בדלת מולה!

"היא לא היתה יפה... לא במובן הקלאסי. היה משהו גס בפנים שלה, אולי בגלל הניבים בלסת העליונה שדחקו קצת את השפה שלה, אולי בגלל האף, ואולי כי לא הסירה שערות ולא התאפרה מעולם. אבל היו לה גזרה אתלטית חזקה, עור חלק, רגליים יפות מאוד וזוג שדיים — המוצקים והנועזים מכל מה שהכרתי. בחיי!"

אדם פקח את עיניו בסקרנות, כשחיוך דק ומצפה מסתמן על פניו.

"והיה בעיניים שלה מבט מתגעגע כזה, כמֵהַ למשהו שחסר בחייה שלה, מין ביישנות עורגת שכזו. 'רואותַי רואות אחות,' היתה נוזפת בי כשזיהתה שאני לא מקפיד על ההוראות שלה."

מעולם קודם לכן לא שם לב אליה. ליבו היה שבוי בקסמיה של איילת היפה, שלא נתנה את דעתה עליו. ואילו נחמה דווקא הרבתה להביט בו בהיחבא. אז, לפני הצבא.

עכשיו היתה מביאה לחדרו ארוחות צהריים וערב, נושאת את בגדיו לכביסה ומחזירה אותם ממחסן הבגדים. תומכת בו מדדה על קביו, מבצעת עמו פיזיותרפיה מתישה ומאזינה עמו למוזיקה קלאסית מתקליטי הוויניל בפּטֶפוֹן הישן שבחדרה. עד מהרה נבנתה ביניהם אינטימיות, והם עברו לישון יחד בטבעיות וללא הסברים.

"בהתחלה נפעמתי מחדוות המין שלה, והחיים שלי התחילו לחזור אלי. אבל בגלל הלצה אחת כמעט העיפו אותי מהקיבוץ."

"אותך?"

"יום אחד, כשנחמה היתה בבית החולים, גילגלתי את שמיכת החורף שלה למין דמות ישֵנה, הוספתי כרית והנחתי ציפורנים אדומים משני צדי ראשה כביכול... נו, אימא שלה, שבאה לבדוק את החדר שלה, מצאה במיטה שלה מומיה! וואו, איזו מהומת אלוהים היא הקימה! ניצלתי ביוקר רב."

"יופי, גרש! אין כמו הומור לתחזק זוגיות. אז היית שובב, הא?"

"אי אפשר לקחת הומור ממי שיש לו, ואי אפשר לתת למי שאין. אתה לא יודע, אדם, כמה שובב באמת הייתי, ואת הרוב גם לא תדע."

כעבור שלושה חודשים בישרה לו על הריונה. מכיוון שנרתעה מהפלה, וזו היתה סיבה מקובלת אז להתחתן — נערכו נישואים צנועים ברבנות. וכבר אז, כשעמד מתחת לחופה והרב מנדל בירך "מאזעל טוב!" ידע בליבו כי היא לא תהיה האישה של חייו, וגם לא היחידה בם. וכשחזר ללכת, עזבו את הקיבוץ לשכונת מרום הירוקה.

שוב עמד בפתחה של קריירה תובענית. כבר אז החל לאבד עניין בנחמה. וכשהתאומות הגיעו לגיל עשר, היה אלוף־משנה מוערך בחיל המודיעין ושאף קדימה ולמעלה. עד לראש הפירמידה.

ואז, בבוקר אחד של קיץ, ארזה נחמה שלוש מזוודות, הסעה חרדית מאורגנת אספה אותן, ושלושתן עזבו את חייו לנצח — לישיבה בירושלים.

"הבגידה שלה לטובת השם־יִתבּוירֶך והדתיות הזאת, זה פגע בי חזק."

"אבל הרי לא אהבת אותה! הנישואים היו תאונה, לא?"

"זה לא משנה. בעיקר אם אתה בטוח שהאישה שאיתך ובנותיך המעריצות יהיו שם לנצח בשבילך."

"והתאומות? אתה עוד רואה אותן?"

"לעתים רחוקות מאוד. אני חושב שבשבילי הן אבודות..."

"אז על מה אתה כל כך מצטער? כל כך אהבת אותה? בינינו, היה לכם סטוץ והכנסת אותה להיריון. נו, קורה לכולנו... אבל אתה עם עודף המוסר והאבירות האידיוטית שלך, דין התנועה של שמוצניק, התחתנת! תגיד תודה שירד ממך עוּלה של הנחמה הזאתי."

"זה לא כזה פשוט."

"זה אף פעם לא כזה פשוט... ואהבה, גרש, לא חשבת שמגיעה לך אהבה?"

"הדחקתי. פחדתי לחזר אחרי נשים יפות. רק לפחות יפות נתתי לחזר אחרי..."

"כמו דליה למשל?"

"למשל. תראה, אדם, היו לי משימות, אחריות ואנשים שתלויים בי. כל זה מילא אותי אז."

"אוי, כמה שאתה תמים, גרש. מסתפק בפירורים של החיים ומוותר על המנה העיקרית. אילו רק היית יודע כמה בנות חלמו עליך..."

28 בפברואר 2024

פלאפל

רעם הגלים נשמע היטב, ובאוויר היה ניתן לחוש בסערה הקרבה אל החוף.

גרשון יצא מהמכונית ונעמד על המדרכה. "אני מחלץ קצת את עצמותַי!" ירה ליושביה בקולו העמוק והחל ללכת לבדו על המדרכה הרחבה הישנה.

הפיגוע, ביטול הישיבה, הטפטוף הטורדני והעננים האפורים שמעליו, נטעו בו אי־שקט מהורהר ועגום. ריח הגשם הזכיר לו אדמה רטובה בקיבוץ. "בגלגולי הקודם", כפי שנהג לומר פעמים רבות.

"זה הסתיו עם הענן..." החל לשיר בבאס העמוק שלו, לעצמו, כדי להפיג מעט את קדרותו.

הוא צעד במהירות במעלה רחוב בן יהודה התל אביבי. צולע על רגלו השמאלית, התקדם אל שדרות נורדאו, אל דירת חברו משכבר הימים, אדם בן־עמי.

הוא סימן בניד ראש לשניים שישבו בסקוֹדה סופֶּרב הכסופה בעלת המספר התמים למראה. כעשרה מטרים בעקבותיה נעה חרישית שברולט סוואנה שחורה, כהת חלונות וחסינת כדורים.

הסופרב והסוואנה התגלגלו לאיטן לידו, טורדות את עצבי הנהגים שמיהרו להספיק לאור הירוק ברמזור בן יהודה ושדרות נורדאו.

הוא חצה את ז'בוטינסקי, חש את הזיג־זאואר תשעה־מילימטרים הקטן שלו תחוב בחגורתו מתחת למעיל העור השחור. חלף על פני בתים בני שלוש קומות שחזיתם התקלפה זה מכבר וחלודת הברזל החומה מפוררת את קירותיהם. משני צדי הרחוב ניבטו אליו חנויות ובתי קפה, שצצו לרוב בצפונה של העיר.

לפתע נשמע רעם עמום ומרוחק שהגיח ממעמקי האדמה. הרעם התגבר והחל לדמות לדהרת פילים תת־קרקעית. הרחוב נרעד, וסילוני קיטור כחלחלים פרצו אי־פה אי־שם מפתחי האוורור שבכביש. הרכבת התחתית חלפה מתחת רגליו ברעם שהלך ונחלש, ופסק באחת. היה אפשר להבחין במרחק הגשום, בפתח תחנת המטרו התל אביבית נת"ע־נורדאו, המוליכה אל הזרוע הצפונית בקו הסגול שאך זה נחנך.

...וואלה, ימות המשיח! כמעט כמו בניו יורק... העלה חיוך קטן של זלזול ופליאה על שפתיו.

הוא חלף במהירות על פני חזית השגרירות הסינית. אילו היה מרים את ראשו למרות הטפטוף, היה יכול לראות מעל גג הבניין את הדגל האדום בעל כוכב הזהב הגדול וארבעת כוכביו הקטנים, מתנופף בעוז ברוח המערבית המתגברת.

הוא ציין לעצמו ששתיים ממכוניות השרד פסאט טִי־אֶס־אַיי השחורות חונות באדום־לבן מול פתח השגרירות. "שִיט, דיפלומטים או לא, אסור להם לחסום את הרחוב!" סינן והמשיך בצעדתו הנחפזת, חולף על פני סופר־יודה בדרכו לעבר שדרות נורדאו.

היתה שעת צהריים, ובטנו החלה לתבוע את שלה.

"אצל אדם בן־עמי המקרר יהיה ריק כרגיל," אמר לעצמו בקול נמוך והמשיך לצעוד לעבר פלאפל מוֹמוֹ, אותו נהג לפקוד שנים ארוכות, עוד בטרם קיבל את מינויו הנוכחי. ...כנראה האחרון בקריירה שלי... הירהר בעוברו את מעבר החצייה הרטוב אל עבר המזללה.

הריח לא היה יכול להטעות. שמן מטוגן של פלאפל. גרשון הרגיש איך הרוק עולה בפיו אל לשונו, ותהה אם ישנם בארנקו עשרים שקל במטבעות, או שיצטרך לפרוט שטר של מאתיים.

הטפטוף שהלך וגבר, הפך למטר של ממש.

שוב שמח שהוא חובש את הפאה הנוכרית האפורה בעלת צדעי הכסף. אותה ואת שפם השיבה ייצרו עבורו נשות מועדון־התיאטרון, כפי שכונו המאפּרות והמסווֹת במחלקת ההונאה־החזותית של המוסד.

הפאה חבקה היטב את פדחתו, ושפמו המאפיר היה דבוק בחוזקה מתחת לאפו, אינו מתרשם מהגשם שהחל לשטוף את פניו. במשקפי הרֵייבּאן האופטיים המיושנים שהרכיב כבר לא היתה תועלת: הגשם שטף את עדשותיהם.

הגעגוע המכאיב למגע אישה הוסיף על קדרותו בהתקרבו אל ריח הטיגון המעורר תיאבון. הרוח התגברה. "ליד הים היא תמיד חזקה יותר," הימהם והחל מפזם לעצמו את "נגד הרוח" של שלום חנוך. מהאהובים עליו.

ואז, ראה אותה.

היא פתחה את ארנקה ליד דלפק האוכל, ולפתע התעופף ממנו שטר ירקרק. במסלול מזוגזג שהנחתה אותו הרוח הוא צנח לתוך זרם המים העכור שהציף את השדרה וזרם ממנה אל פתחי הניקוז שבצומת.

לפני שהספיק לשקול את מעשיו, זינק אל השטר המתעתע, אך לא הספיק להצילו קודם שהפך לעיסה רטובה במים העכורים.

בחיוך ניצחון מבויש אחז בשטר הרטוב והגישו לה.

"תודה רָ'בה, שׁיֶיה־שׁיֶיה, מיסטֶר. תֶ'נק יוּ!" הצטחקה אליו בחיוך חרסינה, חושפת שני טורי שיניים צחורות, תואמות ומעוטרות בחניכיים כהות. הוא הבחין בקמטי ההבעה בעיניה ובזוויות פיה הקטן, בשְׂער העורב החלק, בעורה הלבן ובמבט השובב שבעיניה הצרות והכהות.

"אִיט אִיז אוֹ־קֵיי, מִיס. נוֹאוּ פּרוֹבּלֶם," פלט כמעט בלי משים. "שׁיֶיה־שׁיֶיה?" פקח אליה את עיניו במבט תמיהה מבודח.

"זה תודה בצ'יינה... אני מדבר'ת עבר'ית, אדוני. לא צר'יך אינגליש פּליז," זרקה בנחמדות, ממתינה למומו שיניח את שקית הפלאפל החומה במתקן הנירוסטה המרובב.

"מומו, תכין לי בבקשה שתי מנות עם כרוב כבוש ובלי טחינה," אמר, סוקר בהיחבא את הפלא הסיני העומד לפניו: ...היא נראית בת שלושים וחמש, מקסימום ארבעים... דן עם עצמו בעודו ממשיך לסקרה:

גבוהה, בנעליים שחורות מבריקות ושטוחות, לובשת מכנסיים אפורים, חולצה לבנה וז'קט אפור תואם, נראית נערית, דקה וחזהַ קטן וזקוף. ...נאה מאוד ומסתורית משהו... סיכם לעצמו כדרכם של טייסים, אך עדיין השקיף מהצד. ...אצלם אי אפשר לדעת את הגיל...

תמיד הרגיש מורך לב מול אישה יפה. וככל שיפתה, כן צנח ביטחונו העצמי בקסמו הגברי.

קמטי הצחוק בזוויות עיניה סיפרו לו שהיא מבוגרת בשנים מספר מהתרשמותו הראשונית, וזה שימח אותו מבלי שייתן על כך את הדעת. הוא מעולם לא היה קרוב לשיח ה'אנרגיה', 'הילה', 'נשמות־תאומות' וכיוצא באלה תיאוריות ניו־אייג'. אך מולה הרגיש כאילו כוח טמיר שואב אותו אליה. משהו בה, כך היה נדמה לו, נראה מוכר ומזמין. כמעט שחש כי הוא מכיר אותה מחיים אחרים.

...מאין היא מוכרת לי היפהפייה הזאת?...

גלגלי השיניים במוחו הסתובבו לאחור כמו סרט רשמקול עתיק ב'רוִויינד' של פעם. לפתע צצה התמונה בעיני רוחו:

...אהה! לפני ארבע שנים, בטקס הגשת כתב אמנתו של שגריר סין בגן בית הנשיא בירושלים... וואלה, זו היא שעמדה שם!... צעק ללא קול, מרוצה שזיכרונו עדיין חד כתמיד. המראות היו חיים וברורים:

הוא סיים את שיחת ההיכרות עם הנשיא והתעכב שעה ארוכה בשירותים. כשסיים, עבר בשולי אולם קבלות הפנים הצנוע לפגוש שוב את מאבטחיו. מכיוון שהיה לבוש על פי כללי הטקס, הרשה לעצמו שעשוע קטן ונשאר שם מעט. זכר היטב שנעץ בה את עיניו, מדמיין כיצד ירגיש כשיקרב אותה בידיו האוחזות במותניה, וינשקה.

אבל חלומות, כידוע, לא תמיד מתגשמים. ועד מהרה, לאחר כוס מיץ ולחיצת יד עם השגריר, הבחין לפתע כי נעלמה. ...איזו החמצה!... גער אז בעצמו, כאילו אם עדיין היתה שם, לא היה נבוך ברגע המכריע מול יופי נשי כובש.

...אז יש אלוהים בכל זאת... נמלא עליצות מאופקת. הוא המשיך לנעוץ את מבטיו בצדודיתה הנאה ובגזרתה הדקה, באספה את מנת הפלאפל שזה עתה הוכנה עבורה. התאווה לחבק את מותניה הצרים ולהניח את לחיו בשיפולי צווארה, שואף את בושמה, נאהב ומוגן.

בחיוך מהוסס ובקול נמוך הושיט את ידו אל ידה הפנויה:

"היי, אַיי אֶם ג'רִי!" שמח על שהוא חמוש היטב בשפמו ובפאת השיבה המהודרת.

היא השיבה בלחיצת יד יציבה: "אני לִי־לאן."

הוא חש בכפה החמה ובאצבעותיה הארוכות והנאות האוחזות בידו.

"אָר יוּ אֶ טוּריסט?"

"לא, אדוני. תודה על כסף שלי מציל אותך ממים. אני דיפלומט. שָגר'יר'וּת סין," הצביעה דרומה בידה הפנויה עם שקית הפלאפל, אל עבר רחוב בן יהודה המוצף. כך עמדו שניות ארוכות, ידה בכפו וסוכך הבד מגן עליהם מעט מהרוח ומהגשם. הוא הרגיש כי לכף ידו יש חיים משלה, והיא מבקשת להמשיך עוד ועוד את אחיזתה בידה.

"סוֹאוּ," ניסה, "יוּ אָר אֶ דיפלומט..."

"יֶס, כן. אני אָטָשֶה קומֶר'ס ואיקונומִיק בשבילכם. צָ'יינה תל אביב," המשיכה לחייך.

הוא חש כאילו ידה מגבירה מעט את לחיצת הנימוסין ואיננה מבקשת לסגת.

"רִילִי? באמת? כמה זמן את בארץ?" ניסה לעבור בזהירות לעברית קלה.

"אני כבר שבעה שנים באִיסאלִיָה. איזרָ'אֶל."

מצא חן בעיניו מבטאה המשובש, כשה'אְָר' האמריקאי נשמע בפיה כמעט כ'אֶל'.

"את באה הרבה לפלאפל מומו בהפסקות צהריים?" ניסה למשוך את הרגע.

"יֶס, כן. אני אוהבת פלאפל. הכי טוב מומו."

"סינים אוהבים פלאפל?" שאל, עוד בטרם הספיק לחוש בחוסר הרגישות שבשאלתו, וכבר הצטער על גסותו.

"אַיי אֶם נוֹט 'סינים', מיסטר! אֶנד אַיי לייק וֶר'י מָאץ' פלאפל," ענתה מניה וביה, מצמצמת את עיניה לחרכי ירי ויורה בו מבט מתגרה.

היא הרפתה מעט את לחיצתה, אך עדיין לא נסוגה, כביכול משימה עצמה ילדה אהובה ונעלבת המבקשת להאריך במשחק.

הוא ביקש ללכוד את מבטה: "אז אולי אני רואה אותך עוד פעם פה?" ניסה למזער את הנזק.

"אתה באמת נַייס גַאי, מיסטר, אבל אני צר'יכה ללכת. הפסקה קצר'ה, אוכלת, חוזר'ת משר'ד עבודה," אמרה, משחררת באיטיות את ידה מידו, אך מרחיבה את פיה לחיוך חרסינה צחור שיניים ופוקחת מעט את חריצי עיניה החומות.

הוא חש עכשיו כאב עז בגבו, שהקרין באכזריות עד לכף רגלו השמאלית.

...שיט! רצית להרשים סינית יפה, והגב מזכיר לך מיד את מחלקת השיקום... אל תקפוץ לשלוליות אם אינך מוכרח, טמבל!... אבל המשיך לחייך אל עיניה המצומצמות ואל פיה החמוד.

היא הִפְנתה אליו את גבה, מנופפת קלות בידה הפנויה ופוסעת דרומה אל בניין השגרירות בהמשך רחוב בן יהודה.

"יש לך סלולרי?" ניסה לצעוק אחריה, לא בטוח בעצמו אם לצעוק או לשתוק.

"טרַ'י גוגל, מיסטר! אֶמבָּסי אוֹף צ'יינה, דפּר'טמֶנט אוף איקוֹנוֹמיקס אנד קוֹמֶר'ס!" ואחרי כמה פסיעות זרקה לו בחן, "גוּד לָאק, מיסטר!" קולה הלך ונבלע ברוח, כשהיא מתרחקת ממנו ברגליה הארוכות, במעילה המתבדר ברוח ובשערה שנפרע בחן במשבים העזים.

"עורב בוהק בגשם..." דיווח לעצמו בהתפעלות.

"מֵיי אַיי סִי יוּ הִיר אֵגֵיין, לי־לאן ביוּטִיפוּל?" הרים את קולו בצעקה כמעט חסרת סיכוי אל דמותה המתרחקת.

"מֵייבִּי," זרקה, מפנה אליו את ראשה, מחייכת, וקולה מתפוגג בסופה. עוד נפנוף קצר בשקית החומה מעל ראשה ונמוגה בגשם.

...לנצח?... וכבר הרגיש את הגעגוע בידו, שחש בה את חום ידה אך לפני רגע. "גוגל," דיבר לעצמו בשקט. "גם יפה וגם פיקחית. ובעיקר סינית." סיכם מאוכזב, בעיקר מעצמו.

לרגע כמעט שכח את מעמדו ותפקידו, וכבר ביקש בנפשו לרוץ אחריה ולהשיגה, כמו ילד, ולהתחיל מההתחלה.

וכך, כשליבו נוהה אחריה ושקיות הפלאפל בידיו, סימן בראשו קלות ליושבי הסקודה ופנה מערבה אל שדרות נורדאו פינת נחום הנביא, מתעלם מהגשם המתגבר, מרעמם הרחוק של הגלים ומרוח הים המלוחה.

דברים שרואים משם

בגיל שישים ושתיים חזרה ראשת הממשלה לעשן בהיחבא.

גם שנה ושלושה חודשים לאחר שנבחרה, כשקוֹדמהּ הוותיק והמנוסה פינה במפתיע את הבמה הפוליטית, עדיין לא הרגישה את הקרקע יציבה מתחת רגליה. תמר רג'ואן־ברגר היתה הבוקר מוטרדת ממצבה בסקרים. גם בבוקר זה קמה עייפה, וגם הבוקר כמהה לניקוטין, עדיין לא מודעת לאירועים האלימים שהתרחשו זה עתה כה קרוב ללשכתה.

היא שקעה בכורסתה השחורה, אותה דרשה להביא מביתה הצנוע במעלות אל לשכתה בירושלים, נאנחה קלות והציתה לעצמה סיגריה.

לבדה בלשכתה, מיהרה לפתוח את החלונות ולהפעיל את המזגן: ...שאיש לא יריח ולא יחשוד. בעיקר לא סימה... מישהו עוד עלול לחשוב שאני מזכירה לו את גולדה מאיר עליה השלום. רק זה חסר לי...

בישיבות הממשלה ובאירועים היתה מכריזה בגאווה:

"נגמלתי מעישון כבר לפני עשרים וחמש שנים!" אך המשיכה להסתיר את חפיסת הקֶנט־לַייט־ארוך שלה במגירה הסודית. "רק לשעת חירום," הבטיחה לעצמה ולסימה, מנהלת לשכתה.

בעלה חי בנפרד ממנה כבר שנים אחדות בלונדון, בנותיה היו עסוקות בילדיהן הקטנים, ורק סימה, שהיתה לה כבת זקונים, זכתה לאמונהּ המלא.

ראשת הממשלה נהנתה הנאה חושנית מכל יניקה, שאיפה ונשיפה. היא אהבה את ריחם של הגפרור והטבק ואת טעמו השרוף של הניקוטין. היתה יונקת אל פיה עשן לוהט שהיה צורב בעדינות את לשונה ואת חִכּה. אחר כך היתה שואפת אוויר דרך נחיריה כששפתיה חתומות, ולאחר שניות אחדות היתה משיבה אותו בסילונים נאים וכחלחלים דרך אפה לחלל החדר וחוזר חלילה. אט־אט היתה מתמכרת לתחושה המערפלת, הנוסכת כובד נעים בראשה ובאיבריה, ומרגיעה את עצביה.

תמר רג'ואן־ברגר היתה שקועה במחשבותיה. אילו רק היתה מביטה אל בניין הכנסת, היתה גם היא רואה את ענן העשן החום והרע, שהחל מתפשט לאיטו מעל גגו המרובע של בית המחוקקים. אלא שהיא הביטה רק בסלילי העשן העדינים, העולים מבין אצבעותיה.

אשת־הברזל של המפלגה, החדה, הבוטה, הקולנית ומעוררת המהומות, חשה עכשיו, כמעט מבלי משים, בעולה המצמית של האחריות.

מעולם, גם לא כשהיתה מפקדת בה"ד שתים־עשרה או ראש אגף כוח אדם בצה"ל, לא חשה את האחריות שבתפקיד — כה כבדה, מסובכת ותובענית, כמו שחשה עכשיו, מהרגע שהתיישבה בכורסת ראש הממשלה.

בצה"ל לא היו לה אויבים של ממש, אלא רק המקנאים או החומדים את גזרתה. לאירועי החיזור הרבים שחוותה, שהיום אולי היו מכונים הטרדה מינית, התייחסה בחיוך ובשלוות נפש. זכרה היטב גם את הסטירה שהחטיפה למי שמכהן היום כראש אגף המודיעין. "כנראה הייתי מאוד מושכת," סיכמה לעצמה בקורת רוח. "אישה צריכה לדעת לעמוד על שלה. לא כל ליטוף או הערה חומדת הם אונס... ובכלל, איזה עולם משעמם היה פה ללא גברים?" היתה לפעמים אומרת בשקט לסימה, כממתיקה סוד.

כלפי חוץ סיגלה לעצמה את הבעת הזעם והתדהמה באשר לאותם גילויים צהובים הגודשים את התקשורת, אך בביתה שברחוב בלפור היתה מתבוננת בבבואתה הנשקפת במראה כשואלת: "האם גברים, קצינים ובכירים אחרים, עדיין חומדים את גופי גם בגיל שישים ושתיים?"

היא גם הקפידה לנעול תמיד נעלי עקב אופנתיות; "להתרחק ככל האפשר מהדימוי שהיה לנו בבה"ד שתים־עשרה על ראשת הממשלה הקודמת: בגדיה, נעליה המפורסמות והרגלי העישון שלה," הסבירה לסימה כשקידמה אותה להיות עוזרתה האישית.

לראשונה חשה בזאבים רעבים של ממש המרחרחים סביבה, בעיקר כשהחלה להתבלט במפלגה ובתקשורת. אלא שעכשיו, בכורסתה שעדיין לא התחממה כראוי במשרה הרמה ביותר שאליה ניתן היה לה להגיע, החלה לחוש סביבה באלה המצפים למפלתה — מבחוץ, אבל בעיקר מבפנים. אך מכיוון שלא היו לה שלדים בארונה, חשה היטב כי 'אגף־השחיתות' בעברה נקי ו'חסין־אש', כפי שהתבטאה לא פעם.

"דברים שרואים משם..." היתה מפזמת לעצמה באין שומע או רואה, כשרוחה היתה טובה עליה. אבל הבוקר, למרות הסיגריה, רוחה לא היתה טובה עליה. ממש לא.

עוד לא שנה ורבע לישיבתה בכיסא הנחשק במדינה.

"נחשק? להיות ראש ממשלה זה כיף אתם חושבים? אין לכם מושג. מוטב שתחשבו פעמיים, ואפילו שלוש, לפני שאתם רצים כל כך מהר קדימה ודורסים זה את זה בדרך לתפקיד," היתה נוהגת לנזוף בפוליטיקאים צעירים וצעירים פחות, שאפתנים וחתרנים בלתי נלאים, שצבאו על דלתה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכם.

שיחתו הטלפונית הבהולה של יואב איש שלום, מזכירהּ הצבאי, העלתה בה גל חריף של זיכרונות. דיווחיו הראשוניים על פיגוע מכונית התופת בשער כניסת הרכב לכנסת, הלמו בה.

מנהל הדסה נשמע קצר רוח ומתוח כשדיווח לה ללא גינוני טקס על כשלושים ושבעה פצועים, קצתם במצב אנוש, ולפחות אחד־עשר הרוגים. גם דיווחיו של ראש השב"כ החדש לא בישרו טובות...

היא ינקה באחת את בדל הסיגריה עד תומו, הביטה בכתמי השפתון על הפילטר המצהיב והטילה אותו בזעף לכוס המים שעל שולחנה. שרידי שלוות הבוקר שביקשה לעצמה התפוגגו בהמולת הדיווחים הקשים, כעשן, מבעד לחלונה.

אוושת זנב הסיגריה שכָּבָה וריחו הקלוש והדוחה מעט של המעשה, זרקוה באחת לחמישה־עשר במאי, שנת אלף תשע מאות שבעים וארבע, אל בית הספר נתיב־מאיר במעלות:

שוב נזכרה בזעקות, באימה ובריח הפחד. הפחד שלה.

"מה שאני זוכרת משם," היתה נוהגת לומר לעתים מזומנות, "הם הריחות. הפחד הזה היה מלווה בריחות: ריחות הזיעה והשתן בהתחלה, ואחר כך ריח חזק של דם ואבק שרֵפה."

לילות רבים היתה חוזרת בעיני רוחה אל היותה בת־ערובה בת שש־עשרה, כלואה בבית הספר בעיירה הצפונית מעלות. שרועה על הרצפה עם עוד שמונים ושישה נערים ונערות כמוה, ללא מבוגר אחראי.

הם שכבו בכיתה הקטנה, שאליה נדחפו על ידי שלושת מחבלי החזית־העממית. פיגוע המיקוח הראשון.

איש לא יצא לשירותים, וריח חמוץ של שתן עמד באוויר. לא היתה כל ברירה אחרת. ארבע־עשרה שעות ארוכות של חרדה משתקת, צעקות במגפון וגברים חבושי כאפיות ובידיהם קלצ'ניקובים ורימונים, עומדים מולם וצורחים בערבית.

ואז — היריות.

ואחריהן זעקות האימה והכאב מכל עבר, והריח הנורא של דם ואבק שרֵפה...

טבח־מעלות היה כישלון, לא תאונה. הוא היה המשך צורב וכואב למלחמת יום הכיפורים, לזחיחות ולסמוך־יהיה־בסדר הישראליים שאיפשרו אותו. והיא ידעה זאת היטב.

...במשמרת שלי לא אאפשר לדבר כזה לקרות שוב... היתה משננת לעצמה.

ראשת הממשלה חזרה לעצמה לאיטה מזיכרונותיה.

"סימה!" קראה, "בקשר לפגישה עם מח"א, הרמטכ"ל, ראשי אמ"ן והמוסד, דחי למועד אחר. היום זה כבר לא יהיה!"

ואז הוסיפה בהיסוס קל: "תגידי לדליה שתמסור לבוס שלה התנצלות אישית ממני על דחיית הישיבה אצלם. גרשון כל כך רצה להתגאות בפני כולם על הניהול שלו את המוסד שקודמי הפקיד בידיו." אמרה בקול נמוך, כאילו מדברת אל עצמה.

"ותתעלמי מהריח. לא הרחת שום דבר, סימה!" אמרה שוב בטון נזפני של אחת היודעת כי ממילא לא מאמינים לה.

"ברור, גברתי. אני לא הרחתי כלום."

"ותפסיקי לקרוא לי גברתי! תזַמְני את הקבינט המדיני־ביטחוני. את המזכיר הצבאי ואת ראש השב"כ זמני אלי כבר הבוקר! אני רוצה לדון קודם כול איתם, לפני הקבינט, בצורך בסוג של נאום לאומה הערב.״ ואז, בשקט אמרה לעצמה: ״כבר אפשר לראות את הכותרות בתקשורת.״

...ואולי אסתפק רק בדף הפייסבוק, או כמו נשיא ארצות הברית — אצייץ בטוויטר רק את התווים הנדרשים... המשיכה במחשבותיה.

"ברור, גברתי," ענתה סימה מניה וביה. "אודיע לך על זימון הפגישות ועל השעות. אני מבינה שאת הפגישה שהיתה אמורה להתקיים אצל ראש המוסד נעביר לחדר הדיונים שלנו?"

"כן. שלנו. ותפסיקי כבר לקרוא לי 'גברתי' כששתינו לבד. אני תמר בשבילך. ברור?" ולאחר רגע הוסיפה: "הוי סימה, סימה יקירתי, מצאת לך זמן לשרת את העם..." אמרה בהביטה דרך חלון לשכתה אל פיסת השמים הכחולים, שעוד מעט תכוסה בענני הסופה הזועמים העולים משפלת הארץ.

אדם

הפשפש הירוק לא היה נעול.

גרשון פתח את דלת הכניסה לחדר מדרגות ישן אך מסויד בקפידה, והחל לעלות בגרם המדרגות בן תשעים השנה. ...יצירת מופת אדריכלית קטנה של הבאוהאוס, כשעוד בנו דירות למעמד הפועלים בפלשתינה... הירהר. שלושים ושמונה מדרגות נאות, יצוקות בבטון אפור ובחצץ לבן ומשויפות להפליא בעבודת יד. "לא רואים היום יצירות כאלה," אמר לעצמו כשעלה לבקר את חברו ואיש סודו.

הוא צלע על רגלו השמאלית בטפסו לקומה השנייה, עדיין חש כאב חד בגבו. לבסוף נעמד מול דלת עץ עתיקה שצבעה חום סדוק. לצדה היה תלוי על שני גידים פעמון חשמלי פרוץ. מדבקת נייר מצהיבה שכבר התחילה להתקלף הכריזה:

"בן־עמי"

הוא נקש ארבע פעמים על דלת העץ: שלוש נקישות, הפסקה קצרה ונקישה רביעית לסיום. סימן הזיהוי של לוחמי המחתרת הצרפתית וחיילי בנות הברית במלחמת העולם השנייה, על פי ״החמישית״ של בטהובן.

"וי־פור־ויקטוֹרִי," אמר והקיש שנית. הסימן שלהם.

"אהלן, גֶרְש! היכנס!"

אדם פתח לו את הדלת.

הם לחצו ידיים והתחבקו חיבוק גברים ארוך.

"היי, בן־עמי, אתה לא משתנה, הא?"

"עזוב, גרשון. תודה על המחמאה. בוא'נה, הלוק החדש שלך מדהים! ממש ג'ורג' קלוני עם שפם!"

"יאללה, בן־עמי, סגור כבר את הדלת ודבר בשקט!"

"או־קיי, המפקד. קפה? סיגריה? קר בחוץ?"

"לא כל כך קר, אבל הגשם אצלכם מול הים, סופה ממש. הרוח כמעט הפילה אותי. לך על קפה, אדם. בשבילי בּוֹץ בלי סוכר, כפית שטוחה, ספל גדול. וכדאי גם לך להפסיק לעשן," המשיך, במסרו לאדם שקית נייר חומה ועדיין חמה.

"הבאתי לך פלאפל מלמטה. ידעתי שאצלך אין כלום, כרגיל."

"יופי. התעוררתי רעב הבוקר. הקפה על האש. תפוס מקום על הכורסה, אני הולך להתלבש!"

הוא נעלם בחדר השינה, לבוש תחתונים, טי־שרט אפורה ונעלי בית. שערו הלבן גולש על עורפו בזנב סוס מלכותי, וזקן הספנים שלו, הגזוז בקפידה, ממסגר את פניו הבהירות.

"אדם, ההיפי מהסבנטיז!" כינהו גרשון בחיבה. "אויבים יש לי בשפע," היה נוהג לומר בהזדמנויות שבהן הפגין הומור עצמי. "בגילי יש לי הרבה מכרים ומעט חברים. ומהסוג השני הם הולכים ומתמעטים..." אדם בן־עמי היה מהסוג השני, וגרשון אהב אותו מפגישתם הראשונה: ילד יתום מאסון המשחתת אילת, שאהב את הים ואהב לצייר. חלומו היה לפקד על משחתת, אלא שמשחתות יצאו מזמן מהשירות והפכו לגרוטאות שהצמיחו שוניות אלמוגים. וכשזומן לקורס טיס, עשה זאת בשוויון נפש: הוא לא ביקש רשות, ואמו לא העלתה על דעתה לסרב. בקיבוץ כולם לחצו את ידו.

הוא היה גבוה ורזה, בעל אף נשרי עם נטייה לפצעונים, שיער בהיר ועיניים אפורות־אדמדמות ששיוו לו מראה לבקני. ניחן בכישרון טיסה טבעי, ידע לשמור סוד והביע דעות חריגות בנחרצות צינית. אופיו ויכולותיו הפכוהו עד מהרה למנהיגם של חבריו לקורס, והם כינוהו 'האדם הלבן'. החניך המצטיין אדם בן־עמי וגרשון ה'זקן' יועדו להטיס את מטוסי הקרב המתיישנים. אך בשעה שאדם עלה במהירות בסולם הפיקוד וזכה להערכה עמוקה מעמיתיו בטייסות, נאלץ גרשון המשתקם אחרי התאונה, להתחיל כמעט מההתחלה.

לימים פוטר אדם מאל־על בגלל משבר כלכלי, והצטרף לצים כקצין ראשון. בתוך שנים מעטות הוסמך כקברניט אוניות מכולה בנות שמונים ושלושה אלף טונות, ומאז היו נפגשים רק לעתים רחוקות. למרות שנשים רבות רצו בו, חיי הבדידות בתא הקברניט הלמו אותו.

הדירה הישנה בשדרות נורדאו פינת נחום בתל אביב היתה מגרשם הפרטי. שניהם קראו לה בחיבה וגם כסוג של צופן אישי — "הספרייה". שם החליפו רכילויות, התבדחו ושוחחו. אך על פניו של אדם היתה נסוכה כמעט תמיד הבעת עצב מוסתרת. גם כשחייך.

גרשון הרגיש תמיד בנוח בדירה הזאת. היא השרתה עליו תחושה של חזרה הביתה, של חיים אחרים, של רווקות עליזה ועם זאת ביתית מאוד, ישירה ועוטפת. בביתו הישן ברמת השרון מעולם לא הרגיש כך, אפילו בזמנים של נחמה והתאומות רינה וגילה. פתאום השמות שנחמה נתנה להן — "רינה" ו"גילה" — נראו לו כל כך ארכאיים.

הוא סקר את הדירה, ממתין לאדם:

דלת כניסה עתיקה שנצבעה בחום כהה, רצפת סומסום כתומה וישנה, מטבח קומפקטי של־פעם, דלפק עץ המתחזה למהגוני, כורסה גדולה שנמרטה בעברה על ידי חתול, קורות עץ משופעות תומכות בתקרה מונמכת שממנה משתלשלות נורות כספית כבויות, ושפריץ־טיח בסגנון שנות השבעים של המאה הקודמת.

ריח חריף של טרפנטין, שרף עץ ושמן פשתן עמד באוויר. הציורים על הקירות וכתמי הצבע על הרצפה השרו בדירה אווירה בוהמיינית של אמנות ישנה, קלאסית, מובֶנת ועם זאת מסתורית־משהו. בעיקר בלילה.

אחר כך החל בוחן את הציורים על הקירות. את הישנים זכר עוד מהטייסת. אך ציור ענקי, שנשען באלכסון על שתי קורות עץ ונגע בתקרה, שבה את מבטו:

ברבור לבן פרוש כנפיים שחץ מפלח את כנפו, מרחף מעל ים שחור בצרחת מוות מקפיאה. ענני סופה קודרים ויד גברית האוחזת בקשת שמיתרה שוחרר, נראים בחזית הציור הבלתי גמור.

עינו הענקית והמוטרפת של הברבור, הזועקת יבבת מוות אילמת, הציפה בו את מראה עיניה של אמו ברגעיה האחרונים. וגם את עיניו של מוסטפה ברהום...

"במה נתקעת, גרש?" אדם הציץ בו מחדר השינה.

"אתה ממשיך לצייר, הא, אדם בן־עמי?!"

"תתעלם! אני כבר מצטרף אליך," ענה מעברו השני של הקיר.

"כמה זמן אתה כבר עובד על זה?"

"לא משהו. בין הפלגה להפלגה. עד הפנסיה אגמור אותו." ובאומרו חזר לחדר המגורים, לבוש אפודת ימאים מצמר לבן וגס, ג'ינס ונעלי ריצה. "אני כבר מת שהוא יקום לתחייה הברבור הזה. ואז אקפוץ על גבו ויחד נמריא ונסתלק מפה!" צחק.

"ומה המסר, אדם? מה זה החץ התקוע בו? אני נזכרתי פתאום באימא שלי בלניאדו, בסוף," אמר והמשיך להביט בציור, נמנע מלהזכיר את ברהום, לא הראשון ולא השני.

"עד כדי כך אני משפיע עליך? אני חושב שהכול ברור, לא? זה מסר על כולנו. ציידים, ניצודים והעתיד... נו, כל אחד יבין כבר לבד."

"אהה, זה מתאים למצב הרוח שלי היום, ובכלל בשנים האחרונות." דיבר בשקט, חוזר לאיטו מבית החולים לניאדו ומקלן הרחוקה, אל ההווה.

"אדם, למה שלא תתחיל גם לכתוב? יהיה מעניין."

"אמרו לך פעם שאתה בן אדם רומנטי, גרש?"

"מעולם לא!"

"אז כדאי שתהיה, גרש, לפחות קצת. אתה יותר מדי עסוק בלחסל אנשים שאתה לא מכיר, בשביל שאחרים שאתה לא מכיר ירגישו בטוחים על אדמות של מקומיים שלא תכיר. אז לא הגיע הזמן שתתפכּח?"

"אדם, תירגע. אתה נכנס לשדה מוקשים. שנינו יודעים שרק בגללך אני לא טייס... ומי זה התנפל על הברקסים ופינצ'ר את הגלגלים על מסלול שלוש־שש בתל נוף בלילה ההוא, אני???"

"המפקד, בינינו, מבחינה ארכיאולוגית חיל האוויר אולי הפסיד אז טייס בינוני, אך לעם ישראל יש היום בזכותי שומר ראש מסוג נדיר... הי, גרש, מאז שהצטרפת לכוחות האופל הפסקת לחייך ולצחוק. מה קורה לך, מר שליט? למה הופעת פתאום ללא התרעה הבוקר?"

"פיגוע גדול בירושלים, בכנסת. אני חושש ששוב העסק עומד להתפרץ בלי שליטה," ענה, מתעלם מהערתו של אדם.

"סוֹאו, ווֹט אֶלס אִיז ניוּ, גרש? מאז שישים ושבע הפיגועים נמשכים, ורק השמות משתנים. קיפּ סמָיילִינג! עוד יהיה שלום עד שתפרוש סופית, ואתה עוד תביא אותו..." גיחך.

"טוב, האדם־הלבן־האופטימי, שתוק קצת. איפה הקפה? אני חייב להתעורר." הוא המשיך להתבונן בציור החוסם את חדר המגורים, ומבלי להפנות את מבטו שאל: "ומה שלום בתך הסודית בגרמניה?"

"הכול בסדר. אתה חייב לראות תצלום שלה: סטודנטית שנה רביעית למדעי החיים בקִיל. אתה יודע, איפה שבנו לנו את הצוללות." מיהר לתחוב לאפו של גרשון את האייפון החדש שלו.

גרשון סלד מכל מי שהיה מתפאר בילדיו ובעיקר בנכדיו, ומאלץ את כל הסובבים לחזות בפלא הבריאה הקטן תוך חיוכי שביעות רצון טרחניים. בינו לבין עצמו הגיע כבר מזמן למסקנה שרק יוצאי חלציו בדור ראשון ושני מעניינים אותו באמת. כל השאר היו לגביו מטרדים קטנים, שהוריהם וסביהם הופכים אותם למטרדים גדולים. אבל אל אדם התייחס תמיד אחרת, מה גם שהפעם ניבטה אליו מהצג בלונדינית צעירה, בעלת עיני שקד כחולות וחיוך מצודד.

"וואו, שממך תצא יפהפייה כזו, אדם בן־עמי?" אמר כשהוא מגדיל באצבעותיו את התצלום על הצג הקטן.

"הכול מהאימא, אתה יודע. שיקסע אמיתית, פרימה־בלרינה בגרמניה. אבל היום כבר לא נשאר בה הרבה יופי, וגם ללכת היא כבר לא יכולה ללא מקל. בגלל הכאבים. שנים מאז שראיתי אותן בפעם האחרונה."

"אז אתה תביא אותן פעם לארץ, או שתמשיך להחביא את שתיהן בין הפליטים בגרמניה?"

"נראה. כרגע בטח לא. יגיע הזמן ומה שצריך לקרות יקרה. חוץ מזה, האווירה פה עם פיגועי ההתאבדות החדשים והדכדוך הלאומי לא ממש מלהיבה צעירות גרמניות. וגם לא מבוגרות..."

אדם הציץ מהחלון לרחוב, נוגס בפלאפל מהשקית החומה.

"הגורילות שלך שומרים על הכלוב, גרש?"

"הכול בשליטה, בן־עמי. איפה הקפה שלנו?"

"מגיע, מגיע. תירגע, ילד..." חייך בחיבה לא מוסתרת והתיישב מול גרשון, מניח על שולחן העץ הנמוך שני ספלי קפה מעלי אד ועוגיות קוקוס שהביא בהפלגתו הקודמת.

"אז איך בתפקיד? לפחות תספר לי בָּכללי."

"שמע, אדם, אתה יודע שאני מנוע מלדבר. אבל רק בשבילך: האחריות עלי כבדה מאוד. אני ישן מעט, חרד הרבה ומודאג תמיד לתוצאות. אתה יודע, כולם מצפים ממני תמיד לתוצאות 'נקיות'. אבל העולם הפסיק כבר לפני שנים להיות שחור או לבן."

"אני סומך עליך, גרש. הם צריכים שם אנשים כמוך. אפילו שאתה שמוצניק־שמאלני עם ערכים של פעם. אין להם עוד מהזן שלך, השטנץ נשבר. אתם כבר מזמן במיעוט!" גיחך, "ואל תיתן לסגנך עם הכיפה הסרוגה הגדולה להכתיב לך ולרכוב עליך!"

"אדם, תירגע, הכול בשליטה. דונט ווֹרי."

"עכשיו אני ממש דואג! אבל אם גם אני יכול לתרום משהו לביטחון ישראל, אציע לך משהו ששמעתי פעם מאחד המילואימניקים שלנו בטייסת: 'לעולם תהיה עבד למה שאמרת, ומלך למה ששתקת...' גרש."

"וואלה, רעיון חכם."

אדם לגם מהקפה, ובחיוך ממזרי עבר לעניינים ברומו של עולם:

"תגיד, גרש, מה איתך? יש איזה שידוך חדש? חתונה סודית? אתה עוד לבד או שכרגיל, אתה מסתיר הכול מאיתנו?"

"אין מה להסתיר. מאז שנחמה חזרה בתשובה עם התאומות, קשרינו נפרמו ככל שהחרדיות שלהן התגברה. בכל מקרה, אתה זוכר ששתיהן התחתנו עם הבנים של עמירם הללי שחזר בתשובה עוד בשנות השמונים?" גרשון דיבר בריחוק, כאילו לא בבנותיו מדובר.

"אני עוד זוכר שהעמירם הזה היה קורע את כולנו בקרבות אוויר."

"מאז קרו דברים, אדם. מעולם לא סיפרתי לך, אבל לפני הרבה שנים, עוד לפני החיבור המשפחתי שלנו והרצח של רינה, ביקרתי אצלו בקריית ספר. אם לא הייתי זוכר את הקול שלו, לא הייתי מזהה אותו! רֶבֶּה כזה עם זקן לבן, קנֵייטְש על הראש, בגדים שחורים ישנים כאלה, חולצה לבנה עם כתמי אוכל וציציות מעל האין־חגורה. ובדירה — אף תמונה על הקירות, המון ספרי קודש וריח חזק של מרק עוף. ועמירם יושב מולי בנחת וצוחק אלי בעיניים חודרות: 'רק לימוד התורה והשם־יתברך יביאו את עם ישראל למנוחה ולנחלה.' אמר. מין הרב שך כזה. איזו פנאטיות! ואיזה בוז ורחמים עלינו, הטייסים, תינוקות שנשבו... אי אפשר להאמין שהיה טייס. אז לפני שלושה חודשים הוא נפטר."

"חבל, לא ידעתי, גרש, גם אני אהבתי אותו. תגיד, מתי ראית את גילה לאחרונה?"

"לפני ארבע שנים, שנה אחרי שרינה נרצחה בפיגוע הדריסה, עוד לפני שהסכמתי לקבל את התפקיד. נפגשנו בתחנה המרכזית בירושלים באיזו מאפייה עלובה מחוץ לתחנה. שתינו קפה דלוח והכול היה כשר, ישן ודוסי נורא. אנחנו יושבים שם, ואני בקושי מכיר אותה: בת שלושים ושלוש שנראית כמו בת שישים, עטופה בסמרטוטים שלהם, בלי בושם או שפתון, בנעלי ספורט ישנות ובפאה נוכרית מתוגברת בשביס אפור כזה. ומעל השמלה סוודר עם כפתורים לבנים כאלה.

'נו, מה נשמע, גילה, מה שלום אימא ושלום הקטן?' שאלתי.

'שלא נדע צער, אבא, המצב לא טוב... הרבי טוען שנכנסה באימא רוח רעה. דיבוק! ירדה מהפסים, השם ירחם. כל הזמן מחייכת, לא מכירה אותנו, ומקשקשת על הקיבוץ שלכם. התחרפנה, כמו שאתם אומרים. שטויות ממש, אבא, השם ישמור! אבל אני לא ויתרתי עד שהשגתי דרך קופת חולים שיבדקו אותה.'

'נו ומה יש לה? מה מצאו?' שאלתי, ועדיין לא קלטתי.

'אלצהיימר, אבא. חמוּר. אבל אותך היא אולי עוד תכיר. היא רק בת חמישים ושש. איזה אסון! ירחם השם... אני בטוחה שזה מאז שאחותי רינה נרצחה...'

'ושלום הקטן, מה איתו?'

'דווקא גדֵל יפה. בזכות זה שהיינו תאומות זהות, אז אני בשבילו 'אימא' עכשיו. ככה הוא קורא לי! ובלילות יש לו סיוטים. וגם לי, אבא. אני בוכה בלילות על רינה ועל אימא.'

'ואבא שלו, האלמן, מה איתו?'

'אה, התחתן שנה אחרי הרצח וניתק מגע. אני חושבת שהכול ביחד חיסל את אימא. מזל שאתה חזק, אבא...'

ואני, אדם, רק רציתי להגיד לה: 'גילה, אני נראה חזק מבחוץ, אבל אהבתי את רינה ואותך הרבה יותר משאני אוהב את עצמי, ילדות זהובות תלתלים שלי... שלום הקטן ואת, זה מה שיש לי בעולם. הלוואי שיום אחד תחזרו אלי...' טוב. אבל מה שיצא לי מהפה זה רק, 'תשמרי על שלום, יהיה בסדר.' ואולי גם טיפטפתי שם קצת..."

אדם הביט בו מהורהר, מתקשה להאמין שה'מפקד', גרשון שליט הגדול, רגיש ופגיע עד כדי כך.

"נו, ומה בדעתך לעשות היום למען עם ישראל ולמען גילה ושלום שלך, גרש? יש לך הרבה כוח בידיים."

"אני מנסה לנקום יום־יום ומקווה שגילה ושלום יחזרו אלי יום אחד. ואם על הדרך נציל גם את נחמה ונשמור קצת על עם ישראל, מה טוב. אבל הכאב על רינה רק מתגבר, ושום נקמה לא מרפאת אותו..." גרשון השתתק והביט ממושכות בברבור הזועק.

"וגילה, אין לה ילדים?"

"גילה עקרה. והנבלה מג'בל מוּכּאבר דרס לי את רינה. מזל שהחטיא את שלום הקטן... אבל אני אומר לך, אדם, נקמה היא עסק עקר וחסר תועלת. מהר מאוד אחרי המינוי התחלתי להבין את זה."

"נו, אבל אתה איש עקרונות, כבר תמצא משהו."

"אדם, גם אתה היית מפקד. אתה יודע, אם אין לך חזון ואתה מוביל אנשים רק מכוח הסמכות..." גרשון השתתק.

"גרש, אל תפחית מערכך! מנהיגות היא גם אומץ לב, ערכים ואמונה, ולך יש את זה!"

"תודה, אבל הייתי רוצה להיות שותף לאיזה שינוי כיוון גדול. לנסות ולסובב את הספינה הזאת לפני שנעלה על שרטון או שנתרסק אל הסלעים. האפוקליפסה ממתינה לנו כמו בציור הברבור שלך... אבל עד עכשיו לא מצאתי נתיב בעל חזון ומשמעות להפנות אליו את החרטום."

"ואתה באמת מחפש, גרש?"

"כן."

"אז תקשיב: 'האנושות מתחלקת לשלושה סוגים: למעטים מאוד הגורמים לדברים לקרות; לרבּים מאוד המלהגים על מה שקורה; ולרוב, שאין לו מושג מה קורה...' אתה, גרשון, מהמעטים! אל תשכח את זה! אתה תמצא. אותך איש לא יוכל לעצור."

"תודה, אדם."

השתררה שתיקה, וגרשון המשיך ללגום באיטיות את הקפה הפושר עד תומו.

משבי רוח הרעידו את החלון הפונה לרחוב. מבעד לתריס חדרה קרן אור רחבה, ועליה התערסלו בעצלתיים ריסי אבק זוהרים, שכָּבו בהגיעם אל אפלולית רצפת הסומסום הישנה. מעבר לקיר הלבנים המפריד בין הדירות התנגנה לה לפתע פוּר־אֶליזֶה של בטהובן. לא נגינת מתלמד או פנסיונר המבקש לשמור על צלילות מוחו, אלא נגינת אמן אמיתית, מדויקת וסוחפת.

"זה קונצרט הבוקר אצלכם, אדם?"

"איגור מרקוביץ'. עלה מרוסיה בתשעים ושתיים. לפני שנה פרש מהעירייה כפקח חניה ושכר את הדירה מעבר לקיר. לחשוב על זה שבמוסקבה היה סולן פסנתר בקונצרטים... אז כל בוקר הוא עדיין שומר על כושר."

"וואלה!... תגיד, אדם, בעצם למה אתה בורח מאחריות? למה לא התחתנת? מה עם איזה בית, אישה, ילדים בישראל, כלב... אתה יודע. למה אתה לא מתמודד על איזו עמדת השפעה בישראל? מה בעצם הסיפור שלך?"

"תן להקשיב, גרש. תתרכז. זה בחינם..."

בירה אנגלית

הרוח בחוץ שככה כמעט לחלוטין, מרקוביץ' המשיך את אימון הבוקר, ומעת לעת שב ונשמע רעמה העמום של הרכבת הקלה ברחוב בן יהודה.

אדם התרווח בכורסה החומה הישנה, שתה מעט מהקפה הפושר ופתח: "שמע, גרש, הרמת לי להנחתה, אז אספר לך סיפור קטן ואחר כך שתף אותי במה שממילא יהיה כתוב בעיתונים של מחר ובטלוויזיה הערב, ובטח כבר ממלא את הרשתות החברתיות. זאת אומרת, מה הסיבה האמיתית שבגללה סוף־סוף באת לבקר אותי."

"או־קיי, אדם, אבל אתה מתחיל!"

"איי, איי, סֶר!" הצדיע ברישול מחויך. "תקשיב: באחת ההפלגות שלי לפני כשנה עצרנו בנמל סאות'המפטון באנגליה לכמה ימים. אמרתי לעצמי: 'בן־עמי, תפסיק להסריח על האונייה וסע לראות כדורגל אמיתי.' וכך מצאתי את עצמי ברכבת למנצ'סטר, בגשם האנגלי המעצבן, ויחד איתי בקרון חבורת אוהדים עטופים בצעיפים של צ'לסי. הם היו שתויים, עליזים, שואגים ומקללים. מסוג החבר'ה שפה היינו קוראים להם חוליגנים," חייך.

"גיששתי בזהירות: 'יש לכם סיכוי נגד מנצ'סטר יונייטד היום?' והם כמעט חיסלו אותי על המקום. מפה לשם התיידדנו, ואנגלי מגודל, שמן וסמוק לחיים, בעל עיני חזרזיר קטנות, הציע משחק: 'אנגליה נגד ישראל! מי שיפסיד, כל הבירה בקרון על חשבונו!' נו, כבוד ישראלי, הסכמתי מיד. חוץ מזה, הרי הייתי לבדי מול כולם בקרון.

'על מה משחקים?' שאלתי.

'על באיזו מדינה גרוע יותר, באנגליה או בישראל. המדינה שבה גרוע יותר — מנצחת... דוּ יוּ אנדרסטנד, איזראֶלי־בּוי?' שאג עלי.

או־קיי, אז התחלנו להשמיץ כל אחד את מדינתו:

'תאצ'ר הרסה את הכלכלה!' פתח.

'ביבי הרס את המורל בישראל!'

'לונדון מלאה מסגדים וראש העיר מוסלמי.'

'תראה את דרום תל אביב, הכול סודנים!'

'הרכבות תמיד מאחרות באנגליה!'

'אצלנו נהרגים בכבישים יותר מאשר במלחמות!'

'אנחנו יצאנו מהשוק האירופי ואנגליה על הקרשים.'

וכך המשכנו והמשכנו למצוא פגמים, כל אחד במדינה שלו, לקול צהלות השיכורים בקרון. ואז, בחיוך מנצחים, תוך שהוא מכווץ את עיני החזיר האדומות שלו לחריץ מאיים, שאג: 'ניצחנו! אינגלֶנד בּיט איזראֶל! אצלנו באנגליה הרבה יותר גרוע מבישראל!'

'האוּ קָאם?' שאלתי בחשש.

'ביקוֹז, אִין יוּר קנטרי איזראֶלי־בּוֹי, אֶט־לִיסט יוּ סִי דֶ'ה־אֶנד...' וחייך אלי חיוך מרושע. כל הקרון התפוצץ מצהלות ושריקות בוז של הנכדים של חיילי המנדט, ואני שילמתי מאה שבעים וארבעה פאונד קֶאש! בשביל בירה לכולם..."

גרשון צחק, אך לא בלב שלם. בליבו ידע כי בבדיחה יש גרעין של אמת מטרידה ומפחידה.

"אז אתה מבין, גרשון? זה באמת היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה נכון וכל כך עצוב. ולכן אני על הים, חי לי בבועה הפרטית שלי. בא לפה רק להחליף בגדים, לראות אותך ועוד כמה ולצייר. העסק פה לא הולך לשום מקום טוב."

"אדם, שמע, אין לי את כל היום לסמינר על הציונות ועל העתיד כאן. אנחנו נעשה את זה בהזדמנות אחרת. אבל אם אתה רוצה, אז בשבת הקרובה אצלי. אזמין אנשים שעוד לא הכרת. הולך? בשבילי זה חשוב מאוד לשמוע את הדעות של אלה שיבואו."

"זאת הבטחה, גרש? יופי, אני רושם: 'שבת, השניים במרץ, אלפיים עשרים וארבע'. עוד ארבעה ימים," אמר ולא חיכה לתשובה. "או־קיי, אז עכשיו תורך. ספר לי מה מכביד על מפקד חסמב"ה הבוקר?"

"טוב, אדם, זה לא פשוט. אתה יודע, הפיגועים, המלחמה הנמשכת כבר שבעים ושבע שנים, האופק המתרחק והאחריות עלי בגזרה שאת גבולותיה קובעים ומשנים לי אחרים. כל הזמן."

"גרש, אני מכיר אותך. את זה ידעת טוב מאוד לפני שקיבלת על עצמך את התפקיד. ובכל זאת, מה יום מיומיים?"

"אתה זוכר את שדה התעופה הסורי דמיֵיר מזרחית לדמשק?"

"איך לא? שמוליק קציר, המפקד שלנו בתל נוף, סיפר תמיד שבשישים ושבע הוא הוביל לשם שמיניית ווטורים להפצצה, השאיר שם ווטור באדמה וטייס אחד שבוי."

"יופי, אדם. אז פעם היית בעניינים. אבל עכשיו, לידיעתך, שרידי דאעש שכולנו חשבנו כי עברו כבר מזמן מהעולם, הגרעין הקשה, קציניו לשעבר של סדאם חוסיין שנדחקו החוצה ממוסול, אָ־רָקָה ומרחבי המדבר הסורי־עיראקי, ושהפסידו במלחמה על החליפות שלהם, כבשו לאחרונה בהפתעה גמורה את שדה התעופה הזה."

"מה, הם עדיין בשטח?"

"מתברר שכן, זו באמת הפתעה רצינית. בתקשורת כבר מכנים אותה — 'מרעישה' ומתחילים להרים יותר מגבה איך לא ידענו על כך מראש.

"ומה הביג דיל?"

"תקשיב, הם ביצעו פשיטת קומנדו עשויה היטב שתוכננה הרבה זמן, מתחת לרדאר של כולם וגם שלנו. הם יצאו מהחלק הצפוני־מזרחי של ירדן ונעזרו בהרבה משתפי פעולה מבין הפליטים כביכול."

"נו, אז מה? הם כבר פירסמו את זה וכולם כבר יודעים. תגיד, הם לא מתמקדים כיום רק במגה־פיגועים באירופה המבוהלת ומול הצבא המצרי ההססן?"

"מתברר שלא רק. בקְרָב על התודעה הם עדיין חייבים לייצר מעשים ראוותניים גם בסוריה ועיראק, ולא רק חליפות־דיגיטלית־וירטואלית ופיגועי התאבדות חסרי השראה באירופה או בסיני."

"נו? אז מה זה מפריע לנו? חיזבאללה והפַּרסים כבר יכסחו אותם," הדגיש את ה'פָּרסים' במלעיל.

"אדם, תקשיב, השדה הזה הוא המעוז הכי חזק של אסד. הוא שוקם, הורחב ושופץ, והיום הוא שדה תעופה צבאי מודרני עם הרבה מסלולים והמון דִירים תת־קרקעיים לאחסון מטוסים. והרבה מאד חימוש."

"אני חושב שגם טייסות המִיג והסוֹחוֹי שהרוסים השאירו להם אחרי שגמרו להפציץ את כולם, מוצבות שם."

"יופי, אדם, אז אתה כן בעניינים! רק להזכיר לך שכל טייסות המסוקים, אלה עם חביות הנפץ, יחד עם הטייסים, הטכנאים, צוותי הקרקע והמשפחות, כאלפיים וחמש מאות איש, ובהם המון ילדים, כולם שם."

"סוֹאו?"

"בהמשך למלחמת האזרחים, שבה ניצח אסד בעזרת הרוסים, האיראנים וחיזבאללה, רוב מערך טילי הקרקע־קרקע שלהם קוּבַּץ בדמייר, מכל רחבי סוריה, כדי להגן עליו מפני המורדים ודאעש. מאות טילי סקאד, שהרוסים והאיראנים השתילו בהם מתנות ברוב טובם: מערכות ניווט וכינון סופּר מדויקות. אז כיום הטילים וכל האלפיים וחמש מאות חבר'ה האלה נמצאים בשבי דאעש, בדמייר."

אדם נתן בו מבט שואל: "תגיד, ובטבח בחַאלֶב ובחוֹמס, ובתקיפות הכימיות של אסד לפני עשור, גם אז כל כך התרגשת, גרשון?"

"עזוב את זה. תגיד, אדם, לא ראית את מפגן הווידיאו של 'דאעש־הפקות'?"

"לא. בדיוק בגלל זה אני על הים."

"אז שמע, הם שרפו את מפקד הבסיס בסרבל כתום בתוך כלוב, מול אנשי הבסיס, המשפחות והילדים, רק כדי להבטיח שיוכלו להפעיל את הטילים אם יחליטו לשגר אותם על דמשק או עלינו... אז אתה תופס!?"

"או־קיי, אז מה?"

"אדם, הם הודיעו באותו וידיאו שאם מישהו יתקוף בדמֵייר, הם יוציאו להורג את כולם. גם את המשפחות והילדים."

"נו? ומה עושים הצבא וחיל האוויר הכי חזקים של המעצמה הכי חזקה במזרח התיכון?"

"זאת הדילמה, אדם בן־עמי," השיב בקול נמוך, מתעלם מיהירות הניסוח של חברו. "אם נתקוף, כל נאמני השלטון יוצאו להורג. אם לא נתקוף, האיום יופנה מהר מאוד אלינו. החבר'ה האלה לא ממש יעשו חשבון כשהזמן יגיע."

"ומה אכפת לנו מנאמני השלטון? אנחנו צריכים לחסל קודם כול את הטילים!"

"במזרח התיכון הזה האויב של אויבך הוא ידידך. אנחנו צריכים את אסד שלם ומנצח, למרות שטבח באזרחיו ולמרות שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם חיזבאללה, האיראנים והרוסים. אני אומר את זה לאוזניך בלבד, בניגוד לדעתם של ראש אגף המודיעין, מפקד חיל האוויר ורבים במטכ"ל ובממשלה."

"אז מה הבעיה שלך, גרש?"

"בדיון שבוטל הבוקר בגלל הפיגוע בכנסת, שלכבודו התכנסנו כאן אתה ואני, הייתי אמור להמליץ לראשת הממשלה על תקיפה או על הימנעות ממנה."

"אז תמליץ מחר. המזרח התיכון לא בורח. לא הערבים, לא הפּרסים, לא הרוסים ולא היהודים."

גרשון התקרב לפניו של אדם כממתיק סוד: "אני לא יכול להמליץ על החלטה שאני לא הייתי מוכן לקבל אם אני הייתי 'הדרג המדיני'... יש מבין, בן־עמי???"

"אהה, לא בדיוק. אבל אל תסביר לי. אני סומך עליך, אתם כבר תדעו שם מה לעשות."

"כן. נדע... אני הולך לחדר השינה שלך לעשות טלפון קטן. תן לי חמש דקות של פרטיות ותקשיב לרוחות בינתיים," אמר ונעלם מעבר לקיר, סוגר בעדינות את הדלת אחריו. כשחזר, פנה ישירות אל היציאה מהדירה:

"או־קיי, אני זז. המפתח של הספרייה עדיין אצלי, רק למקרה חירום, כידוע," חייך חיוך מבויש. "ותודה על הקפה ועל ההקשבה, וסתום את הפה הגדול שלך, אדם! אני מקווה שזה ברור, הא?!"

"המפקד!" אדם קם והתיישר, הצמיד בחבטה קלה את עקביו בנעלי ההתעמלות והצדיע בחיוך, כשזנב הסוס הלבן שלו צונף בגבו.

"ועוד משהו, פגשתי ברחוב פלא נשי ממוצא סיני. אני מרגיש שאם ילך לי הפעם, אולי עוד אתאהב..."

"מזל טוב, גרש! אם יש לך חולשה לסיניות, לך על זה, בשביל זה יש חברים!" אמר והמשיך ללעוס במתינות את שיירי הפיתה הקרה. "מצד שני, אני לא סומך עליך בענייני נשים. תיזהר! אולי היא מסוג המלכודות שאתה מנסה להפיל בהן אחרים. לאט־לאט. אל תקפוץ ראש לבריכה בלי מים!"

"תודה. אני כבר ילד גדול."

"רק תזכור מי אתה, גרש. ותעשה לי טובה, תיזהר!"

"אל תדאג. סתם פנטזיה... טוב, אני זז, ואל תשכח לבוא בשבת. יהיה שמח," צחק ופתח את הדלת.

אדם יצא למסדרון והמשיך להביט בגב הנבלע במורד המדרגות בצליעה קלה. טריקת הדלת כששב פנימה לדירתו, השאירה אותו שוב לבד.

רק מרקוביץ', שהפליא מעבר לקיר בנגינת המארש הטורקי של מוצארט, חילץ אותו מהשקט המאובק של מאורתו.

"חתיכת דילמות של קודקוד," הירהר בקול.

דו־קיום

גשם זלעפות ניתך על העמק באותו אחר צהריים.

בשעה שבירושלים עדיין היתמרו לשמים שרידי ענן חום־אפרפר מעל מקום הפיגוע בכנסת, בירידה מבית החולים העמק אל קיבוץ גבעון בהקו זרמי מים על הכביש. טיפות כבדות ניצנצו כיהלומים קטנים והתנפצו אל השלוליות בצדי הדרך. רק קרני שמש בודדות הפציעו מבעד לעננים הכבדים שמעל עמק יזרעאל והכביש נראה זוהר ומסנוור.

פרופסור מרואן סולטאני, דוקטור למדיצינה ומומחה לאורתופדיה, נהג במתינות, נהנה מהנהיגה באופּל־אִינסִיגְנִיָה שלו. הפרופסור אהב לנהוג, אך הצניע אהבה זו מפני מכריו הרבים ובני משפחתו הענפה.

...אין זה נאה למנהל מחלקה אורתופדית ב' בבית חולים העמק להפגין חולשות... סבר. ואחת מחולשותיו היתה נהיגה. חולשותיו האחרות היו קפה, דברי מתיקה, שעונים יקרים ואחיות צעירות. לאו דווקא בסדר הזה.

הכביש פנה במתינות צפונה ליד התחנה המפוארת של רכבת העמק, והמשיך לעבר נצרת. זה היה כביש ישר ורחב, ובמרכזו גדר הפרדה מסיבית.

לרגע ארוך פסק רעם טיפות הגשם הכבדות שהקישו בזעם על מכוניתו כשחלף מתחת לגשר הרכבת החדיש שנמתח מעליו.

בלי להקדיש מחשבה יתרה לתנאי הדרך, דרך בעליצות על דוושת המצערת: מכוניתו הורידה בזריזות שני הילוכים, מנועה גירגר בהנאה ועלה מיד לארבעת אלפים וחמש מאות סיבובים בדקה. בתוך שניות ראה 135 על הצג מולו.

"יֶאהה! גם אנחנו נהנים ממהירות בדיוק כמוכם!" סינן לעצמו בחיוך. "איזה כיף שעדיין אפשר ליהנות מנהיגה אמיתית ללא כל הרובוטים האוטונומיים האלה. בשביל לקרוא עיתון מאחורי ההגה, שייסעו ברכבת וישאירו לנו את הכבישים!" קרא בקול וטפח בחיבה על ההגה מצופה העור. מצב רוחו היה טוב. זה היה יום מוצלח במחלקה, ועכשיו הוא משייט אל מרפאתו הפרטית. הוא נהנה מהמילה העברית 'משייט' וממשמעותה הכפולה על הכביש המוצף.

ואז, בהתקרבו לקיבוץ מִזרַע, הופיעו מולו מבעד לגשם ולרעש המגבים שלל אורות אדומים וכחולים, שהוכפלו בהשתקפם במי האספלט הרטוב, כמה מאות מטרים לפניו. אינסטינקטיבית לחץ בחוזקה על דוושת הבלם והאט בחריפות. הרמזור היבהב בכתום עצבני. למרות הגשם פתח את החלון הימני כשהוא חולף באיטיות על פני ניידות משטרה, אמבולנס צהוב ופרמדיקים באפודים זוהרים הגוחנים לאדמה. שוטר במעיל גשם ועליו כתוב "משטרה" בשחור על כתום סימן לו להמשיך להתקדם.

אופנוע מעוך היה מושלך בצד הדרך מימינו. חמישים מטר לפניו, בתעלה, התגוללה קסדה שחורה מוכתמת בדם ובבוץ.

...פיגוע? תאונת דרכים? יש נפגעים?... הבזיקו השאלות הסטנדרטיות במוחו. יללת הסירנה כמו שאלה: "דוקטור, מה עם שבועת הרופא? האם אתה עוצר ועוזר או חומק לך בשקט?" ...עבר עלי יום קשה, והתורנות שלי הסתיימה לפני שעה... התדיין עם עצמו ועם הסירנה. ...אני את שלי להיום נתתי. אז עוצרים או לא עוצרים, דוקטור?... לחץ עליו קול פנימי בערבית מדוברת.

הוא עוד עתיד להיזכר במהרה בלבטיו במי לטפל, את מי לדחות וממי להתעלם.

בגיל חמישים ותשע היה מרואן סולטאני גבר מרשים: גדל ממדים, בעל שפם דק וקרחת מבריקה ששיער שחור וסמיך בצדעיה. מנהל מחלקה אורתופדית ב' בבית חולים ״העמק״, ופרופסור.

הִבָּרְאוּתוֹ של מרואן היתה בקיבוץ גבעון, בשנות השישים של המאה הקודמת. לשם הגיעו שמונה צעירים ערבים מכפרי המשולש. הם השתייכו לתנועת הנוער־הערבי־החלוצי שהקימו השומר הצעיר וחברי מפ"ם ערבים בעלי נטיות קומוניסטיות. בחזונם שאפו לבנות את ישראל כמדינת־כל־אזרחיה, דו־לאומית וסוציאליסטית, שאזרחיה שווי זכויות וחובות, הרואה ברוסיה הסובייטית מודל לעולם מושלם.

הצעירים השתלבו מיד בכל ענפי הקיבוץ והחלו בהכשרתם כמייסדי קיבוצים־ערביים לעתיד לבוא.

עיסאם סולטאני בן העשרים ושלוש נשלח לרפת המפוארת של גבעון. מכיוון שהיה חרוץ ובעל מזג נוח, הפך עד מהרה לחביבם של הרפתנים, ובעיקר של הרפתניות. כך הכיר את ג'ודי בלכר, ילדת שואה בודדה מהונגריה, שגדלה והפכה להיות חברת קיבוץ.הוא היה יפה תואר ודמה לשחקן המצרי עומאר שריף, וג'ודי היתה רפתנית רווקה, לא נאה במיוחד, אשר חצתה כבר מזמן את עשרים ושבעת אביביה הראשונים. מכיוון שלכל אהבה חוקים משלה, צמחה לה אהבתם באין מפריע בחליבות הלילה ובארוחות הרפתנים המפוארות שאחריהן. לא הפריעו להם לא פער הגילים ולא פער העמים.

וכך, בחודש השלישי להריונה הוא הביאהּ לכפרו, והיא קיבלה על עצמה את מצוות האסלאם. לא היה עליו לשלם מוהר כי בקיבוץ לא העלו על דעתם לבקש. וכך הם התחילו את חייהם המשותפים בטקס חתונה ערבי צנוע, אותו החרימו כל חברי גבעון: אידיאולוגיה או לא, בלבם מעולם לא התכוונו באמת ל'אחוות עמים' הלכה למעשה...

מרואן, הבכור למשפחת עיסאם וג'ודי סולטאני, נולד כערבי בכפרו של עיסאם. הוא החל ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב בגיל שמונה־עשרה. תופעה חריגה בשנים ההן.

כדי לממן את לימודיו, נאלץ הסטודנט הצעיר, בן לזוג המעורב, לעסוק במלצרות מזדמנת ובסיוע לשיקום נכים בבית לווינשטיין שברעננה. מרואן גדל להיות ישראלי הגאה להיות ערבי, וכל רואיו אהבוהו.

שנים רבות שמר על ידידות עמוקה עם גרשון פגוע הגב אותו הכיר בימי שיקומו הרחוקים. כך זכה הטייס מגבעון לטיפולו המסור של רופא ערבי, בן לאם יהודייה לשעבר, שהיתה פעם חברה באותו קיבוץ בו התחנך גם גרשון הנער.

מרואן האיץ שנית בכביש המוצף, מתכוון להגיע בסופה של הנסיעה אל אסותא מגדל־העמק החדיש, שנפתח לא מכבר.

הפנייה מערבה אל גניגר ומגדל העמק היתה חסומה במחסום משטרתי, והוא נאלץ להמשיך לנצרת בגשם הסוחף. תחנת סאוּת־אלנָּאצִ'רַה ברדיו היתה כבויה ורעש המגבים העביר אותו למצב רוח מהורהר. הוא וידא כי פנסי הדרך הראשיים דולקים באור גבוה. ...יום אחד האורות האלה יצילו אותך מלפגוע במישהו... שינן לעצמו את ששמע פעם במשדר שעסק בתאונות בדרכים, 'מכת המדינה' בפי עמיתיו. ובעיקר היהודים שבהם.

למרגלות הר הקפיצה התחיל לטפס במעלה העיקולים החדים המובילים מהעמק החום והמוצף אל העיר. הרכס נבלע בגשם הכבד, ופסגתו של ההר היתה אפופת עננים. הוא העביר את בורר ההילוכים לספּוֹרט, הוריד להילוך שלישי ועלה בסל"ד גבוה דרך כביש הסֶרפֶּנטינוֹת שטוף המים אל הפסגה, למרגלות מלון גולדן קראון.

את רווחתו הכלכלית חב למבקשי עזרתו: כואבי הגב, מסוידי המפרקים ושבורי הגפיים, הממתינים לו ולארבעת שותפיו בחדר ההמתנה של מרפאתם המרווחת והמצוידת היטב.

הם היו חמישה: ארבעה רופאים ערבים ורופא יהודי אחד — ד"ר שמיל עזריה. והם אהבו לצחוק עליו: "שמיל! בישראל אנחנו עשרים אחוז ואתם שמונים, אבל כאן במרפאה אנחנו שמונים אחוז ואתה עשרים. אז תעשה מה שאומרים לך וקודם כול תלמד ערבית!" והיו פורצים בצחוק. סוג של דו־קיום...

כשיישר את חרטום מכוניתו מערבה על גב הרכס הטובע בערפל, פצחה הדיבורית המשרדית שלו ברינגטון אין־לי־ארץ־אחרת.

"הלו?" זרק לחלל הרכב.

"פרופסור, אתה חייב לחזור מיד למחלקה!" ירתה מעברה השני של הדיבורית סיגל, מזכירת המחלקה האורתופדית ב'.

"מה שוב קרה?"

"שמע, פרופסור, היה פיגוע רב־נפגעים בתחנה המרכזית בטבריה. שני מתאבדים פוצצו את עצמם באוטובוס של ילדים שחזר מטיול ברמת הגולן. המצב קשה, רוב הצוות כבר עזב הביתה. אמבולנסים מגיעים ללא הפסקה. ברגע שהגשם ייפסק, יתחילו לנחות גם המסוקים הצבאיים שהוזנקו מרמת דוד," אמרה בקול מהיר ומעשי של מי שהיתה בעברה פקידת מבצעים בחיל האוויר.

"מתוכננים ניתוחים משולבים? פגיעות ראש, בית חזה או בטן, יחד עם פגיעות גפיים?" האדרנלין החל מטפס ושוצף בדמו.

"חכה על הקו. ד"ר גולן יעדכן אותך. הוא שוטף ידיים בכניסה לחדר הניתוח. בכל מקרה הוא ייאלץ לשטוף אותן שוב אחרי שתבין ממנו במה מדובר..." הקו התנתק והשיחה לא הושלמה. הוא בחן את הכביש לפניו ומעבריו. מכיוון שלא ראה מכוניות או שוטרים, ביצע פניית פרסה שמאלית אסורה ומיהר לשוב על עקבותיו.

השמש החלה לשקוע לתוך ענני הגשם, לעבר הלילה הארוך הממתין לו.

...טוב, אלוהים מאלץ אותי לחזור שוב דרך התאונה במִזרע. אני מקווה שרוכב האופנוע עוד בחיים. זה מה שקורה למי שמתמקח עם שבועת הרופא... חזר בנימת האשמה קולו הפנימי, הקול שתמיד ניסה לשמור על הדימוי האצילי שאהב לעטות על עצמו. ...אם יהיה לי מזל, הבחור עוד בחיים... ניסה להירגע כשהוא נוהג בעיקולים הרטובים מנצרת חזרה לעמק הטובע בבוץ.

ברד עז הפתיעו ורעש חבטות הקרח בפח המכונית קטע את מחשבותיו. מבעד למגבים המוטרפים זיהה שוב את רכבי המשטרה ואת האמבולנס הצהוב. הוא התקדם אליהם במהירות ועצר באחת צמוד לגדר הביטחון, מקלל את עצמו על שפגע בה בכנף מכוניתו המהודרת. "בזה נטפל אחר כך," ירה בכעס ופרץ החוצה בגשם הכבד אל דלתו האחורית של האמבולנס, אותה פתח מבלי לדפוק או לקבל רשות.

הוא נכנס ונעמד בכפיפה, נוטף מים מקרחתו ומחליפתו היקרה ונעמד בין האלונקות, בקבוקי החמצן והציוד הרפואי. האוויר במכונית ההצלה היה רטוב, כחול ומחניק מעשן. שני גברים טרוטי עיניים, מגודלי זיפים ועוטי אפודים זוהרים עישנו בנחת, מביטים בו בהשתאות.

"חבר'ה, אני פרופסור מרואן סולטאני, אורתופד בהעמק, מה מצבו?" התנשם. הגבוה, חובש הכיפה בעל הזקן השחור שאניצי שיבה שזורים בו, הביט בו כאומד את אמינותו. ואז פלט ביבושת, מפריח עננת ניקוטין:

"הוא איבד את רגל ימין מתחת לברך. פגע בגדר הבטיחות וגם חטף הרבה חבלות ראש."

"איפה הוא עכשיו? איפה?" שאל בבהילות.

"שלחנו אותו באמבולנס השני ישר אליכם." חייך בלעג לא מוסווה.

"ואיפה הרגל?"

"נו, דוקטור, אנחנו לא ילדים! שמנו אותה בצידנית עם הקרח, עצרנו את הדימום בחוסמי עורקים וחבישה קרבית, תקענו לו אינפוזיה ומורפיום ושלחנו את הכול בדואר חבילות רשום למיון שלכם..." ענה כשהוא מחזיר את בדל הסיגריה לפיו. שני הפרמדיקים העייפים חייכו זה אל זה. הצעיר הנמוך איפר מעט על רצפת האמבולנס הרטובה והצטרף: "קצת איחרת, פרופסור. אבל אם תמהר, אדון אורתופד, אולי עוד תספיק לחבר לו חזרה את הרגל, אם הוא עוד צריך אותה..." שניהם צחקו ברשעות.

מרואן טרק את דלת האמבולנס בכעס ורץ למכוניתו כשהגשם מכה בו. האינסיגניה החמה גירגרה חרש, ממתינה לו במגבים חורקים בעצלתיים על שמשתה, באוושת־גומי רטובה.

הוא האיץ בכביש הבוהק והמוצף, ובדהרה חסרת אחריות החל גומא את עשרת הקילומטרים המובילים ממִזרע אל בית החולים. שוב התנגן האין־לי־ארץ־אחרת בחלל מכוניתו, ואחרי המתנה של שתי שניות נכנסה גם השיחה:

"מרואן! זה דוקטור גולן. אנחנו כבר בחדר הניתוח לפצוע הראשון. ילדה עם פגיעת ראש קשה ועם עצם הירך השמאלית מרוסקת. השריר הארבע־ראשי קרוע לכל הרוחב מעל לברך. צוות ניתוחי הראש עם פרופסור מזור עובד עליה. היא מורדמת, מונשמת ומחוטאת לכל האורך."

"טוב. עשר דקות ואני מגיע. תגיד למזור שאנחנו ניקח את הצד השמאלי של השולחן ולא נפריע. תכינו את כל הצילומים שלה על לוח האור. אני מניח שנגמור אותה לפני שהם יגמרו לשלוף את הרסיסים מהראש שלה."

"או־קיי, פרופסור. אני והאחיות נכנסים ומתחילים. תצטרף כשתגיע."

"גולן, גולן! חכה רגע!" הספיק לקרוא לפני שסגנו ביקש לנתק. "בדיוק עכשיו מביאים לכם גם אופנוען פצוע תאונה שאיבד רגל. תמשיכו עם הילדה בלעדי! אני לוקח את רוכב האופנוע ואת הרגל שלו לפני כל פצוע אחר. תכינו לי חדר ניתוח פנוי! שלח אחות לקבל אותם מיד ובלי לבזבז זמן!" ציווה בקול סמכותי ככל שהצליח להפיק מגרונו היבש.

"או־קיי, מרואן. הבנתי. סע בזהירות, אנחנו צריכים אותך!" וניתק.

"שוב זה קורה, לכל הרוחות. לאן הם ואנחנו מובילים את העגלה הזאת?" דיבר לעצמו בזעף, לא מפרש לעצמו או לשומעיו הערטילאיים מי ה'הם' ומי ה'אנחנו'.

השמש שקעה אי־שם מעבר להרי אפרים המכוסים ערפל. עלטה כיסתה לאיטה את העמק. כשהוא מאיץ למאה וחמישים בישורת האחרונה והתלולה העולה אל בית החולים, כשאורות מכוניתו בולשים מבעד לנצנוצי הגשם אל הכביש הבוהק בחשכה, צילצלה לפתע הדיבורית בקו הפרטי:

"הלו?" ענה בזעף עצבני.

"היי, דוק!"

"מי זה?"

"חוליות אֶל־ארבע ואֶל־חמש, בית לווינשטיין אלף תשע מאות שמונים ושמונה. שיעורי ערב. זוכר, דוקטור?"

"וואאו! מה שלומך, גרשון ידידי!? שמע, אני בכביש ונורא ממהר לניתוח. פיגוע רב־נפגעים בטבריה. אתה בטח מעודכן יותר ממני."

"יכול להיות. נשוחח כשתתפנה?"

"אני תמיד לשירותך, אבל עכשיו הכול לחוץ."

"הבנתי. רק שאלה: מתי אתה טס לוועידה האורתופדית שלך במוסקבה?"

"בעוד כמה ימים, אינשאללה."

"טוב. בהצלחה בהצלת הפצועים, דוקטור, לילה טוב וסע בזהירות!"

"בִּסְמִלָלה אל־רַחמן־אל־רָחִים... להתראות, גרשון."

שוב השתררה דממה בחלל מכוניתו המאיטה לפני שער בית החולים.

אם היה מסתכל דרומה, אולי היה מזהה מבעד לאפלה ולמסכי הגשם, מעבר לבתי המידות החדשים שצמחו במקום שלפנים השתרעו בו שדות, את סככות הרפת הריקות וההרוסות, שהיו פעם גאוות הרפתנים בקיבוץ גבעון. המקום שבו הכירו הוריו לפני חמישים ותשע שנים.

לילה ארוך וכבד ירד על העמק.

מבית אלפא עד נהלל.

שנת הדרקון

צ'ון צַ'אנג היה אנרכיסט בנשמתו.

הוא היה בן יחיד להוריו, מהנדס מכונות וספרנית בספרייה הלאומית הסינית, אנשי 'הדור החדש' וחברים נאמנים במפלגה הקומוניסטית. הוא גדל והתחנך בבית הספר למחוננים שליד אוניברסיטת צ'ינגְחואָה בבייג'ינג, והיה מהיר תפיסה ומהיר מענה. תכונות שלא רבים מבורכים בהן.

תחביביו היו טיסני מנוע, מחשבים וציור קריקטורות.

לאחר שבנה בדירת הוריו הקטנה את טיסניו שנרכשו בהונג קונג על ידי דודו סוחר היהלומים, היה מטריד מתרגלי צִ'י־גוֹנג וטאי־צִ'י בפארקים הרבים של בייג'ינג. הוא היה מטיסם מעל ראשי אזרחים המרוכזים בתרגולות הדורשות שקט והתכוונות מוחלטת.

פעמיים לפחות מצא את עצמו בתחנת המשטרה הקרובה לכיכר טיאַנמֶן, ומשם נשלח להוריו עם מכתב איום חמור: "האחריות לנער ולמעלליו תיפול עליכם!"

מכיוון שמגיל צעיר ניחן ביכולת רישום מהיר וקו קליל וזורם, הפסיק באופן זמני את תחביבו והחל לנצל באופן מעשי את כישרון הציור שלו. הוא רשם כל דבר, ובעיקר קלסתרי אנשים. בגיל שש־עשרה כבר היה צייר קריקטורות מדופלם בעיני חבריו.

שוב היה יוצא לפארקים הרבים בבייג'ינג, אך הפעם כדי לצייר עוברים ושבים, וכך זכה לקבל כמה עשרות יואן על כל קריקטורה מהירה של תיירים או עוברי אורח שהתפתו להצעותיו.

בן שבע־עשרה וחצי כבר היה חבר בקבוצה חתרנית עם שניים מחבריו במגמת הנדסת המחשוב. לצחוקם של בני כיתתו, רשם בעיוות הומוריסטי את פרצופיהם והחבורה החלה לבדוק בצנעה את כוחה גם בפריצות קלות למחשבי כיתת הבנות המקבילה, וגם למחשבי בית הספר.

בנות צייר בהסתר ביומנו הפרטי בתנוחות עירום נועזות, כמיטב דמיונו שהושפע מסרטי פורנוגרפיה יפניים. צ'ון לא טרח ללמוד את היסטוריית־הדמים הארוכה שבין העמים, ולפיכך מעולם גם לא הוטרד מאיבת הדורות בין סין ליפן.

בערבי הקיץ היה יוצא עם חבריו לרחבת הענק מעבר לכביש הסואן, מול בניין הקונגרסים המפואר, בחלקה הצפוני־מערבי של בייג'ינג.

שם נהגו הנערים להתגודד מול המבנה המונומנטלי בסגנון יווני־רומי, אותו בנו הרוסים כמתנה למַאוּ בשנות החמישים. לקול מוזיקת רוק מערבית, המושרת במנדרינית בפי כוכבים מקומיים, הם היו מחליקים בפראות על גלגיליות, כשפנסי הלֶד הצבעוניים והמנצנצים שלהן חורכים את רחבת הבטון. צ'ון, שמעולם לא ניחן בקואורדינציה גופנית או ביכולות ספורטיביות, היה מתעייף עד מהרה ומתיישב ליד מערכת ההגברה המאולתרת, מקנא בבנים ועורג אל הבנות.

...יום אחד... היה מבטיח לעצמו, ...כולכם עוד תעבדו אצלי!... והיה נותן את מבטו הרחק וגבוה בכוכב האדום הזוהר המתנשא מעל הבניין, על רקע שמי הלילה חסרי הכוכבים של בירת סין.

כשסיימו את לימודיהם בבית הספר למחוננים, מצוידים בתעודות הצטיינות, החלו צ'ון צ'אנג וחבריו לאזור אומץ: הם חדרו למחשב העירייה, לאגף מקבלי המשכורות. מכיוון שנותני משכורות ומקבליהן הם עדיין בגדר סוד מדינה בסין, הם נתפסו, נחקרו בקשיחות ונשלחו לרצות שנה וחצי בכלא גאוֹנג־בֵּיי, הנמצא בעיר המחוז טיאָן־גִ'ין במזרחה של סין, המרוחקת מהבירה כשעה וחצי בלבד ברכבת המהירה.

וכך, בבוקר אפרורי אביך וחם, מעורפל בזיהום אוויר כבד שבחלקו הגיע אי־שם ממדבריות גובי ובחלקו מהמפעלים זוללי אנרגיית הפחם והמזוט סביב בייג'ינג, הוא נשלח עם חבריו במשאית צבאית פתוחה, אזוק בידיו וברגליו, אל בית הכלא.

צ'ון צ'אנג, בהבחנתו האינטואיטיבית לחולשות בני אדם, ניצל את היות מפקד בית הסוהר אב שכול שאיבד את בנו היחיד. היה נדמה לו שהמפקד מחבב אותו, ואולי גם רואה בו סוג של בן חלופי. מפקד הכלא סבר במידת ודאות גדולה, כי יכולותיו של צ'ון לשרת את המשטר והמפלגה עולות על הצורך להחזיקו בכלא.

כי בסין, כידוע, לא מבזבזים כישרונות.

לפיכך, ובלי דיבורים מיותרים, הוצעה לצ'ון צ'אנג עסקת אולטימטום על ידי השירות החשאי באמצעות מפקד בית הסוהר: שחרור בתמורה להימנעות מוחלטת ולתמיד מכל פעילות מחתרתית מחד, והתחייבות בלתי מתפשרת 'לשרת את העם' מאידך. השלמת ריצוי עונשו נשארה תלויה ועומדת נגדו, אם לא ימלא אחר תנאי העסקה.

כאות תודה למפקד הכלא, העניק לו צ'ון ביום שחרורו ציור מחמיא בעפרונות ובאקוורל, שבו צייר אותו במדים, לראשו כובע מצחייה שכוכב אדום במרכזו, וברקע — שמש זורחת מעל העיר האסורה וחומת סין.

בתחתית הציור רשם צ'ון בקליגרפיה מנדרינית נוסח בייג'ינג:

"כולנו נשרת בתודה עמוקה את סין האהובה לנצח" והוסיף את חתימתו הצנועה.

מפקד הכלא לחץ את ידו, לא התאפק, וגם חיבק אותו קצרות. לימים יפרש זאת צ'ון כ'חיבוק אבהי'.

הוא נשלח לקורס חינוך מחדש במתקני השירות החשאי במשך אחד־עשר חודשים, ובו הפנים בזריזות את האידיאולוגיה הקומוניסטית נוסח סין, הפגין את כישרונותיו המולדים והראה התנהגות מפלגתית ממושמעת למופת.

צ'ון הוסמך כפצחן: מומחה מתחיל בפריצה למחשבים, וכמטיסן: מומחה להטסת טיסנים ממונעים, מטוסים ללא טייס ורחפנים חשמליים. עיקר גאוותו היתה הסמכתו להפעלת הדגם החדיש והגדול בעל ארבעת המדחפים, פאר תעשיית המטוסים הסינית: מפלצת שמנועיה מותקנים על כנף רחבה ומסוגלים להסתובב ממצב אנכי למצב אופקי מלא, ובכך להשיג מהירויות טיסה גבוהות מאוד עם כושר ריחוף ממושך, ובשקט כמעט מוחלט.

מינויו כסגן קצין הביטחון וכאחראי להגנת המחשבים בשגרירות סין בישראל בינואר 2024 נפל עליו בהפתעה. הוא מונה להחליף את הסגן הקודם, שנהרג בתאונת פגע־וברח ליד בניין השגרירות בתל אביב.

בדרכו לנמל התעופה הבינלאומי בבייג'ינג, עצר ליד חנות כלי כתיבה ורכש עפרונות, מכחולים, צבעי מים ובלוק ציור משובח. בכריכתו האדומה היה מוטבע דרקון זהב מחייך, היושב בנחת על כדור הארץ הכלוא בין גפיו הקדמיות, רמז לכוונותיה של הממשלה.

"אי אפשר לדעת מתי אצטרך להרוויח כמה דולרים מציור קריקטורות מזדמנות בפארקים..." אמר לעצמו במנדרינית.

כיאה לאנרכיסט צעיר, מבריק וחתרן בדימוס, שהוצב בתל אביב, קיבל צ'ון צ'אנג את תפקיד סגן־המפקח־על־התנהגות־נאותה של עובדי שגרירות הרפובליקה העממית של סין, או בעברית — סגן הקב"ט.

זה שנים המפלגה הקומוניסטית הסינית מוטרדת מבריחת מתעשרים חדשים למערב. מיליונרים ופקידי מפלגה שהתעשרו מהגרים לארצות הברית בשיעורים מדאיגים. כדי להילחם בתופעה שצברה תאוצה, החלו שירותי הביטחון לנהל מבצעי מעקב ומצוד אחרי אליטות ממון, מתרגלי פאלוֹן־גוֹנג ושאר אויבי המהפכה והמשטר.

צ'ון התקבל למערכת בתחתית שרשרת־המזון שלה כדי לפקוח עין על עובדי השגרירות והקונסוליה, בעיר ללא הפסקה.

...רק לפי שעה... היה אומר לעצמו. ...זמני עוד יגיע...

תפקידו החדש איפשר לו מעתה להתעלל בעמיתיו באופן רשמי ועל פי הנחיית הקב״ט. אילו היה יודע לטינית, אולי היה אומר לעצמו כי גם "רומא לא נבנתה ביום אחד", אולם הוא העדיף את האמרה הסינית החיובית יותר: "גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד!"

אלא שצ'ון צ'אנג לא אהב לעבוד על פי הספר ובוודאי שלא 'לדפוק כרטיס' כמנהג הישראלים. לא בתל אביב ולא בכל מקום אחר בעולם. לפיכך הגה רעיון ותיכנן תוכנית. וכשתוכניתו תוגשם, כך חלם, ראה את עצמו עשיר ומפורסם בארצות הברית, שבה כל הנשים ייענו לדמיונותיו.

אבל בינתיים בזמנו החופשי, וכזה היה לו הרבה, החל רושם את אנשי הביטחון, המזכירוֹת ופקידות הקונסוליה בדפי הבלוק בעל הכריכה האדומה ודרקון הזהב. לרישומיו המבדחים הוסיף צבעי מים שקופים ומכרם בהיחבא לדוגמניו.

הוא החל מצלם ואוגר במחשבו האישי את עבודותיו. ...מי יודע מה יעזור לי בעתיד להגשים את התוכנית...

צ'ון ביקש וקיבל מהקב"ט רשות להקים לעצמו אתר אינטרנט אישי. ללא שיהוי, כיאה לאיש מחשבים ופצחן מדופלם, הקים במחיר נמוך אתר מעוצב שבו הציג את עצמו כצייר וכדיפלומט, ובו החל לפרסם קריקטורות וציורי מים של נופי תל אביב. את העמודה המתארת את בעליו גדש בפרטים דמיוניים על עברו כסטודנט לאמנות ועל תערוכות שבהן השתתף, אך במקום תצלום הציג ציור מים בדמותו, סילואטה מול שקיעת השמש התל אביבית.

"בשקט ובזהיר'ות!" היה משנן לעצמו בעברית משובשת שזה עתה החל ללמוד. "גם זמן שלי מגיע מהר'!" ניסה להגות את הרי"ש העברית בהצלחה מוגבלת.

אלא שהזמן הזורם בקצבו הקבוע התמהמה מלהגיע מהר... שום דבר בעל ערך לא קרה, תוכניתו לא התקדמה והשעמום החל מכרסם בו. הוא ביקש להיפגש עם הקב"ט.

קצין הביטחון היה גבר מגודל, גבה קומה, חזק ובעל פני בולדוג עגולות. הוא בלט בקומתו ובמראהו החריגים בנוף הסיני המאופק של עובדי השגרירות. הוא ישב באדנות בכיסאו, פישק את רגליו והניח את שתי ידיו המאיימות על שולחנו, הביט בצ'ון ארוכות וחיכה.

"דבר!" אמר לבסוף.

"אדוני, יש לי רעיון איך לייעל את עבודתנו באופן שדבר לא יחמוק מאיתנו," פתח בקול נמוך, משקפיו רוטטים על אפו בקצב תנועות שפתיו, וזיעה קלה מבצבצת מעל שפתו העליונה.

"דבר!"

וצ'ון, מבוהל מעט מעצמו ומהמעמד, דיבר ודיבר. וככל שדיבר, כן גברה התלהבותו. וכשסיים את הרצאתו הנלהבת, הרים מעט את ראשו וחיכה.

הקב"ט הקשיב בדממה, נועץ בו ללא ניע מבט יציב וקר. השתררה דממה מעיקה שנדמתה לצ'ון ארוכה מאוד.

"צ'ון צ'אנג," פתח הקב"ט לבסוף, "כעובדי מדינה, חברי המפלגה הקומוניסטית ונציגי הרפובליקה של העם הסיני, אי אפשר לאשר יוזמות פרטיות ללא אישור הממונים!" נבח בהברות קצרות.

"לכן, אדוני, פניתי אליך," אמר בהכנעה.

"לא הבנת אותי, צ'ון צ'אנג, הרפובליקה העממית של סין מנוהלת על פי כללים. המפלגה הקומוניסטית קובעת. רק הנחיות השלטון המרכזי, המועברות דרך משרד החוץ, מיושמות בשגרירויותינו. עלינו לייצג את בני העם הסיני הגדול בכבוד מול העולם!" דיקלם את קיצור ההנחיות לעובדי שירות החוץ, בקול נוקשה שעלה לקראת סיום המשפט.

"אני מבין, אדוני."

"אציג את הצעתך בפני השגריר. הוא יחליט אם להעבירה לבייג'ינג. בינתים חכה להוראות!" נבח לסיום.

"כן, אדוני."

ובכך הסתיימה הפגישה.

לפיכך המשיך צ'ון צ'אנג בלימודי עברית באולפן הדיפלומטים במלון סימפוניה הסמוך לים, שבו כבר למדה שנה שלישית לי־לאן היפה, הנספחת הכלכלית ומלכת תשוקותיו הנסתרות.

הוא החל מוסיף ללימודיו ביקורי לילה חטופים ועצמאיים בפאבים ברחובות דיזנגוף, ירמיהו והירקון, לא לפני שווידא היטב כי איש אינו מבחין בו.

הנערות והנשים הישראליות סיחררו את ראשו של הצעיר הסיני הנמוך והשאפתן, עטור פצעי הבגרות, ששמר עד כה בלית בררה על בתוליו.

והנה לפתע, לאחר כחודשיים, נצטווה על ידי הקב"ט להכין תוכנית מפורטת להגשמת רעיונותיו!

הזמנות הציוד והכספים הועברו לאן שהועברו, אוניית המכולות שַנְגרִילה בת מאה ועשרים אלף הטונות צפרה ביציאתה מנמל הונג קונג, ואחרי עשרה ימים עגנה מול נמל אשדוד.

ארבע תיבות עץ גדולות נפרקו על המדרכה מהמשאית הסגורה שעמדה בחניה כפולה מול בן יהודה 222, ליד מכוניות הפסאט טי־אס־איי השחורות שחנו מול סוכת שומרי השגרירות. פקק התנועה היה בלתי נמנע.

שני גברתנים יוצאי חבר העמים לשעבר פרקו את התיבות לאט ובנחת. צפירות זעם של נהגים ומבטים אדישים של שומרי השגרירות ליוו את המחזה. לבסוף עזבה המשאית את מרבצה כששני גברתניה בתא הנהג, מציתים סיגריות ויוצאים באיטיות מלכותית צפונה, מתעלמים מהמהומה שהקימו ברחוב.

זה היה יומו הגדול של צ'ון:

התיבות הועלו בזריזות לקומה העליונה, נפתחו בזהירות, והוא שלף את תכולתן כחושף אוצרות. עיניו הכהות המצומצמות מאחורי משקפיו עגולי המסגרת השחורה נצצו כשל ילד הפותח את מתנת חייו:

שמונה מסכי פלזמה ענקיים, מחשבים ושרתים, טייס אוטומטי לניהוג כלי טיס ושעבּוד מצלמותיו להוראות מפעילן, מעבדי תמונה, חלפים, מיקרופונים לטווח רחוק ושאר צעצועים. אך גולת הכותרת התגלתה רק בסוף:

שני רחפנים גדולי ממדים המצוידים כל אחד בארבע מצלמות, בשני מיקרופונים ובארבעה מדחפים חשמליים רבי־עוצמה אך שקטים להפליא. האחד צבוע בלבן־אפרפר־תכול המקשה על זיהוי מהקרקע, והשני צבוע בשחור עמום לאותה מטרה. בשניהם היה הצבע החדיש גם בולע מכ"ם וגם פוטו־אלקטרי, הממלא את מצבריהם בזמן טיסה ביום. הם היו כמעט בלתי ניתנים לגילוי ולזיהוי.

הרחפנים היו מהדגם החדיש והסודי של התעשייה האווירית הסינית. כל צמד מדחפים היה מותקן על כנף אנכית ארוכה, שהיתה מסוגלת לסוב על צירה עד הגיעה למצב אופקי כשל מטוס רגיל, בדומה למטוס הסער האמריקאי וִי עשרים ושתיים.

במצב זה הקנו ארבעת המדחפים מהירות של עד מאתיים וחמישים קילומטר בשעה למפלצת הקטנה. מהירות היאה לעיקוב אחרי נהגים פרועים שאינם מודעים לצופה בהם, וגם — מהירות המקנה אפשרות להיעלם מזירת העיקוב בשעת הצורך מבלי להתגלות. סין כבר החלה למכרם ללקוחות, מצוידים גם בתותח לייזר קטן המסוגל לחסל אדם עד לטווח של חמש מאות מטרים.

צ'ון הזדרז להדביק עליהם את המדבקות שהכין מבעוד מועד: הדרקון הלבן ליום ו־הדרקון השחור ללילה.

את היצירתיות שמר לדברים החשובים באמת.

משרד החוץ בבייג'ינג אישר את המיזם. אם יצליח, יביא ליישומו הנרחב בשגרירויות סין ברחבי העולם.

וכך, בסיוע מערך יחסי החוץ ישראל־סין, ובלחץ מסיבי על הרשויות בישראל, הסתיים תהליך הרישוי הקפדני של הרחפנים, ללא עיכובים.

הנימוק לבקשה הסינית היה: יצירת מאגר תצלומי אוויר של אתרי מסורת והיסטוריה דתית יהודית ברישיון, עבור משרד התיירות הממשלתי בבייג'ינג. התצלומים ישמשו מערכת שיווק אגרסיבית, שתנתב תיירות סינית מסיבית לישראל. גם משטרת ישראל, שלא ראתה בעין יפה כל סוג של פעילות אווירית שאיננה בשליטתה, נאלצה להתפשר, והמיזם יצא לדרך. טיסות המבחן של דרקוניו עברו בהצלחה והוא חיכה בהתרגשות להפעלתם המבצעית, כשבכיסו רישיון מפעיל מטעם רשות התעופה האזרחית בישראל.

בתוך שבוע השלים צ'ון גם את הקמת חדר הבקרה הסודי על שמונת מסכיו בחדרו המרווח. איש מלבד השגריר, הקב"ט והוא עצמו, לא ידע על קיומו. ואיש גם לא שאל.

על הגג, מתחת לדגל האדום בעל כוכב הזהב הגדול שסביבו ארבעה כוכבים זהובים קטנים, חנו עכשיו, ממתינות לשעתן, ציפורי הפלסטיק עמוסות המצלמות והמיקרופונים. הן נימנמו במאורות העץ שלהן: רחפן־היום במאורה הלבנה ורחפן־הלילה בשחורה. ובשמים העמוסים ברחפני משטרה, ברחפנים לפיקוח על עבירות בנייה וברחפנים פירטיים, איש לא חשד שחיות הפלסטיק החכמות האלה חורגות מהמאושר.

לצעיר הסיני הנמוך והשתקן שכמעט אינו מתגלח, החמוש במשקפי ג'ון לנון, ששערותיו השמנוניות צונחות על מצחו ופצעונים בלחייו, היתה עכשיו מערכת עיקוב מהמשוכללות בעולם.

וכשלא צפה ועקב באמצעות שמונת מסכיו בחבריו או בעוברים ושבים ברחובותיה של תל אביב, התנחם בִצְפייה בסרטי אנימציית פּורנו תוצרת יפן, מתעלם מהאיבה בת מאות השנים בין הסינים ליפנים.

ועדיין, גיחותיו הליליות לפאבים ברחוב יורדי הסירה או בדיזנגוף, היו בילויו הסודי המועדף: כל היום חיכה לערב ולמלצריות הישראליות, הרוכנות אליו לשאול על הזמנתו מהתפריט או להניח את כוסו על שולחנו, מגלות טפחיים ומכסות טפח.

וכשהיה חוזר לחדרו הצנוע בדירתו השכורה שברחוב ירמיהו, דמיין אותן גוחנות מעליו במיטתו שוב ושוב. ובבוקר, היה משיל מעליהן בעפרונו את גופיותיהן הקצרות והצמודות אל דפי יומנו האדום, כיד זיכרונו ודמיונו המשולהב.

29 בפברואר 2024

פקק

הם יצאו בבוקר המחרת מביתו בשכונת מרום הירוקה אל לשכת ראשת הממשלה בירושלים.

שוב נקבעה שעת הישיבה לאחת־עשרה בבוקר. ושוב ירד גשם. ושוב היו תאונות בדרכים למרות כל אותן מכוניות אוטונומיות.

בשכונתו השקטה חיו שנים רבות קציני חיל האוויר בדימוס עם משפחותיהם. בחלוף הזמן השכילו יזמים לרכוש מהם בתים דו־משפחתיים צנועים ולהפכם למבצרים תלת־מפלסיים עם גינות מטופחות בעורפם. גרשון מעולם לא חש צורך לשדרג את ביתו. גם לא אחרי שנחמה והתאומות עזבו ונעלמו בישיבת אור־שמח, 'ישיבת הטייסים והבוהמה הירושלמית', כפי שכונתה במאה הקודמת.

הכביש מביתו אל כביש שש, וממנו לכביש אחת אל הבירה, כבר היה פקוק. הסוּפרב הכסופה והסוואנה השחורה בעקבותיה השתרכו בתוך עדר המכוניות האיטי מזרחה, מעל מחלף מורשה. הווֵייז ציין בבירור תאונה מול בית העלמין ירקון ושתיים נוספות מול כפר דניאל ובכניסה לשער הגיא.

הוא הציץ באומגה הישן: ...בקצב הזה לא נגיע ללשכת ראש הממשלה עד אחת־עשרה ארבעים וחמש לפחות...

"איזה בוקר דפוק," סינן בשקט. "שאולי!" פנה מהמושב האחורי המוסתר בווילונות הכהים אל נהגו ומאבטחו: "תגיד לדליה שאנחנו מאחרים. תבקש ממנה לתאם עם לשכת ראש הממשלה את דחיית הישיבה לאחת־עשרה ארבעים וחמש. כן, ושתמסור את התנצלותי העמוקה."

גיא, שישב במושב הנוסע הקדמי, הרים את ראשו למראה, קלט את עיניו של גרשון וגיחך לעצמו.

"בפעם הבאה שרֹה"מ מזמינה, רצוי לתאם עם חיל האוויר מסוק כדי שנגיע בזמן, הא, שאולי?" המשיך מבודח כביכול.

"חיובי, המפקד. וגם ללמד אותי להטיס אותו," גיחך.

"נו, טוב, מדינה בהקמה..." הימהם בינו לבינו, מאפשר למאבטחיו לשמעו.

אחר כך חלץ את נעליו, התפרקד במושבו והיטיב את כרית התמיכה לראשו. ...הווילונות שמפרידים אותי מהעולם אולי יאפשרו לי שעה קלה של חסד...

בחצי אוזן האזין לשיחתו של שאולי עם דליה ורווח לו כשהבין כי רוב המשתתפים יאחרו הבוקר.

עכשיו, לאחר ימים של התייעצויות והתלבטויות עם אנשיו בעקבות ההפתעה שדאעש הנחית בסוריה 'כנגד כול הסיכויים' כביכול, החליט לנסח באופן סופי את המלצתו בפני ישיבת הצמרת הביטחונית, ובעיקר בפני ראשת הממשלה:

אל"ף — ארבע מאות טילי סקאד לא יכריעו את ישראל.

בי"ת — לא סביר כי בעתיד הקרוב יופעלו נגדנו.

גימ"ל — אין היגיון לחסלם עכשיו.

...תקיפה תוביל מיד לשחיטת אנשי הבסיס, המשפחות והילדים בידי דאעש. עוד חסר שאנחנו נגרום בעקיפין לטבח כזה... לא נחוצים לנו "סבּרה ושתילה" חדשים... עדיף לא לפגוע באסד של סוריה המשוקמת, ששמר לנו חמישים ושבע שנים כל כך יפה גם על הדרוזים וגם על רמת הגולן... הוסיף לעצמו בציניות.

דל"ת — יש להתנות את אי־התקיפה בהתחייבות סורית, איראנית ורוסית לבטל את משלוחי הטילים או נשק נגד מטוסים מתקדם לחיזבאללה. ...יותר מזה כרגע אין טעם לדרוש... סיכם לעצמו בהחלטיות. הסדר השיטתי והטיעון הפשוט והבהיר שאליו הגיע הרגיעו אותו.

עד מהרה התגלתה הסיבה לפקק הארוך שהשתרך מהכניסה המשודרגת לשער הגיא ועד כארבעה קילומטרים מערבה ממנו: טרקטור מיושן, הרתום לעגלת פסולת בניין, שכב הפוך על גבו בתעלה הצמודה לקיר הסלע, ולידו מהבהבות בכחול ובאדום עמדו שתי ניידות משטרה. הנהגים שעברו בשלום את המפגע, האטו כדי להסתכל, לסמס ולצקצק בלשונם "איזה מטומטמים..." או קללה אחרת, ובכך רק עיכבו עוד את זרימת התנועה.

"שאולי, תמשיך לנסוע, אין לך מה לראות שם! ותיזהר מכל המסמסים האלה!"

"המפקד, דוֹנט פאניק אֶנד פִיר, שאולי אִיז הִיררר!"

מאבטחיו צחקו, וגם הוא חייך לעצמו. ...כן־כן, מי היה מאמין. בכביש מספר אחת, במאה העשרים ואחת, טרקטור ועגלה! לפחות לא סוס המוביל קרח ועגלון עם פעמון... משלא עלו בו רעיונות חדשים הנוגעים לדיון המתקרב, התמסר לטלטולי מכוניתם העולה בעצלתיים לבירה. נים לא נים מערסל החזירו לאירוע נעוריו הרחוקים, ליום שבו הוסמך גם הוא לנהיגה.

חברי קיבוץ גבעון בבגדי עבודה מהוהים וחולֵי־הגה בני שש־עשרה כמוהו, התקבצו ליד דרך עפר לוהטת בפאתי הקיבוץ למבחנים הארציים: טסט לקבלת רישיון נהיגה על טרקטור!

חיים שוורץ, הטֶסטר ממשרד התחבורה, הגיע מחיפה לבוש בגדי־שבת לכבוד האירוע: מכנסי חאקי ארוכים, נעלי לכה חומות, חולצה ארוכת שרוולים וכובע מצחייה בסגנון לגיון הזרים. ...הוא נראה אז די דומה לפולי מהגששים בתפקידו כסֶרְגִ'יו קונסטנזה מגבעת־חלפון... חייך לעצמו כשניסה לשנות תנוחה.

שוורץ סקר את המועמדים הנרגשים בדממה, ואז קרא בקול גדול ובמבטא רומני כבד את הנחיותיו:

"אחד: אסור להעתיק טסט של תיאוריה!

״שניים: מי עולה על טרקטור, מוכרח לובש נעליים ולובש גם חולצה." וגם: "מי מפּיל שני חביות, עושה אצלי טסט חוזרת!" המשיך והתרה בהם.

"מי נכשל טסט פעמיים, יכול בוכה אחר כך משרד רישוי חיפה, לכן כדאי כולכם לעשות בדיוק מה חיים שוורץ אומר!"

רחש ממורמר עלה מהקהל, שרובו נעל סנדלים בקיץ.

שוורץ לא התרשם. הוא המשיך להתרות בנאספים, כי רק מי שיעבור בהצלחה את התיאוריה שחילק על דפי סטנסיל זולים, יוכל לגשת לטסט, שהוא כידוע המבחן האולטימטיבי.

ואז המשיך בקול גדול: "ואני מאמין עליכם כי אתם, חברים מי שומר־צעיר אנשים־אמת, עומדים־על־המשמר! כמו כתוב אצלכם. אני סומך אתם עושים הוראות שלי ישר. לא מנסים בְּלופים! לא מנסים מעתיקים מי שכן יודע!"

אחדים גיחכו בשקט, אחרים צחקו בקול. גרשון שתק.

המבחן המעשי כלל נהיגה קדימה ואחורה במהירות איטית בין שמונה חביות שהוצבו על דרך העפר במרחק עשרה מטרים האחת מרעותה. הוא נועד להדגים את כישורי הנבחן לעיניה הבוחנות של מדינת ישראל — עיניו של חיים שוורץ, וגם לעיניהם הביקורתיות של המועמדים לרישיון. וכרגיל בתנועת העבודה, כאשר החזון מתנגש בפרקטיקה, מנצחת הגישה המעשית. וכך 'העזרה ההדדית' ניצחה את חזון 'האמת השומרית', ואיש לא נכשל במבחן התיאוריה. אפילו בּוֹק כמו מיכאל ורשבסקי הקשיש לא היה יכול שלא להצליח בזיהוים הנכון של התמרורים והבנת חוקי התנועה.

מיד לאחר תום המבחן בכתב שבוצע בהמולה גדולה, החל מר שוורץ לקרוא לנבחנים, לפי גילם, לעלות על הפרגוסון הישן כדי לבצע את מעבר המכשולים האימתני בן שמונת החביות שניצבו על הדרך הלוהטת.

לבסוף הגיע גם תורו של גרשון, הצעיר שבחבורה.

הוא עלה בהתרגשות גדולה ובחרדה כבושה על הטרקטור, שילב ל'ראשון' ואחריו ל'שני', והחל לחלוף באיטיות בין החביות בסלאלום המאולתר. כשסיים — עצר.

ואז, באדישות כביכול, ולאחר הפסקה דרמטית של חמש שניות, דרך על הקלאץ', העביר לרוורס וחזר את המסלול הקצרצר בנסיעה מלכותית לאחור, לקול מחיאות הכפיים של הצופים. החביות נשארו על עומדן וחיוכו התרחב למלוא פניו. כך הצטרף גם הוא למחזיקי רישיון נהיגה מטעם מדינת ישראל. בפעם הראשונה בחייו חש גאווה אמיתית: ...הראיתי להם, לשחצנים בני המשק, מה גם אני שווה...

לימים, בתפקידיו כלוחם וכמפקד, היה נזכר באותה התרגשות לפני עלותו על הטרקטור לביצוע הטסט כרגע מכונן: רגע שבו חש לראשונה בחרדה פן ייכשל בביצוע מול חבריו. חרדה שאיננה חשש לגורלו הוא, אלא הפחד מפני הבושה שבכישלון הביצוע ואי־העמידה במשימה.

"המעמד ההוא נראה לי היום כל כך חסר אחריות! לאפשר לכולנו במין פרטאץ' שכזה להסתובב ללא הכשרה בכבישים, עם 'עגלה עמוסת אלומות' שלא עמדה בשום תקן בטיחות, רתומה ביצול מאולתר לטרקטור בלי מראות ותא לנהג, ללא חגורות בטיחות וללא אורות בלימה... אבל ככה הקמנו אז מדינה, ועוד חשבנו שאנחנו חלוצים של עם סגולה," היה מסביר לשומעיו את תולדותיו של הסמוך־יהיה־בסדר, שעל מורשתו ארוכת השנים נבנתה מדינת היהודים.

צלצול הטלפון המוצפן ברמקול הרכב העירו באחת משרעפיו.

דליה ביקשה לדעת אם אפשר בכל זאת להקדים. המזכיר הצבאי של ראשת הממשלה ביקש.

"דליה, תמסרי לו שאנחנו עדיין רק במחלף קסם, ולפי הפקק ונתוני הווייז, לא נוכל להקדים!" צעק בזעף לעבר המיקרופון שבחזית הסופרב.

"קיבלתי, המפקד!" זרקה וניתקה.

הכאב בגבו וההקרנה לרגלו השמאלית לא נתנו לו מנוח. המושבים האחוריים במכונית מעולם לא איפשרו לו מנוחה של ממש, ולרוב הגבירו את כאביו הישנים.

"שאולי, פתח את החדשות, נשמע מה קורה במדינה!"

אלה היו החדשות הרגילות לאחר כל פיגוע טרור: הנפגעים, המפגעים, הגינויים, איחולי ההחלמה לפצועים, ההשתתפות בצער משפחות ההרוגים, הברכות לכוחות הביטחון, הסערה האופוזיציונית התורנית כנגד הממשלה, הראיונות עם הורים שכולים, הפרשנים למיניהם בתקשורת וכיוצא באלה רוטינות של פיגוע אחד מני רבים מאד.

הקריין החל להקריא את שמות ההרוגים, אך הם לא אמרו לו דבר. ולפתע: "אופירה צוריאל אלוני, מרצה לספרות באוניברסיטה העברית."

השם הלם בו. אופירה. ילדת החוץ היפה מקבוצתו.

"או־קיי, שאולי. הבנו. אני ממשיך לנוח. חזור למצב שָקֵט."

עצבות גדולה ירדה עליו. המכונית המשיכה לזחול. התנודות הרכות, רעש הצמיגים על הכביש והמיית הגשם על החלונות העלו בו זיכרון נשכח, למרות הכאב העמום שהתגבר בגבו.

אופירה הגיעה לקיבוץ וצורפה לקבוצת אֶרֶז כשהיתה בת שלוש־עשרה. הוריו שלחו גם אותו לקיבוץ שנה לאחר מכן, והוא צורף לאותה קבוצה. הוריה, אייבּ והדסה פיירסטון, ציונים ליברלים מאמריקה, 'עשו עלייה' והתיישבו בירושלים. אופּרה ואחותה הצעירה מֵייגן נשלחו, כמו רבים בשנים ההן, לקיבוץ. בקבוצת ארז החליטו ברוב קולות כי אופּרָה תהפוך לאופירה, ופיירסטון לצוריאל. אלוני הגיע שנים אחר כך.

הם גרו ב'מוסד החינוכי' בצריף ישן בן חמישה חדרים קטנטנים, המחוברים במרפסת בטון ארוכה. בכל חדר חיו וישנו בהרכב מעורב שלושה מחברי קבוצתו. איש לא ייחס לכך חשיבות בדור הלינה המשותפת.

ובעודו מנמנם במושב האחורי, והווילונות הכהים חוצצים בינו ובין העולם, שוב היה בן שש־עשרה המצפה לרגעים הקסומים בצריף נעוריו, לפני כיבוי האורות, עת היה מציץ מתחת לשמיכתו, משים עצמו ישן, אל אופירה המתכוננת לשנתה:

היא היתה פושטת באיטיות את חולצתה ואת חזייתה הפשוטה והלבנה, ולאורה של מנורת הלילה, היו שדיה המלאים והמרהיבים עותקים את נשימתו. פטמותיה שהיו מזדקרות קלות בוורוד־אדמדם, ושרטוטי ורידיה הכחלחלים על ברק הלובן הרך של עורה, עוררו התפעמות גועשת בחלציו הצעירים. עוד רגע ותעטה את חולצת הפיג'מה, תכבה את האור והקסם ייעלם. אולי עד ללילה הבא.

לימים, באירוע היובל לקבוצת ארז המזדקנת, שאל אותה בפינת האולם אם ידעה. "כמובן שידעתי. נהניתי לא פחות ממך..." אמרה בחיוך, טופפת על עקביה הגבוהים וחוזרת אל בעלה.

"גיא, תבקש מדליה לברר פרטים על ההלוויה והיכן השבעה של הפרופסורית מהאוניברסיטה."

"הכרת אותה, המפקד?" שאל בהיסוס. גרשון הרשה לעצמו עוד רגע ארוך של אבל. ...אשוב לאופירה צוריאל ולנעורינו אחרי הישיבה... ...מוזר, כמה זה אחרת פתאום... עכשיו אני לא מרגיש בשום דחף לנקום כמו אחרי הדריסה של רינה, אבל הכעס והעצב הורגים אותי... אני, כולנו, חייבים להגיע לאיזה פתרון יסודי אחר...

"מדינה קטנה, גיא. ועדיין בהקמה..." השיב מהורהר והסיט את וילונות המושב האחורי.

...איך השתנה פה הנוף... תהה והביט במראות הכביש הרחב, על מחלפיו, מנהרותיו ושפע הבניינים שנבנו סביב, בדרך העולה לבירת המריבה. עצי האורן על מורדות ההרים היו הבוקר רחוצים ורעננים. פה ושם נראו כתמי שמש על הפסגות ובעמקים, ובתים לבנים זהרו בין מסכי הגשם.

שאולי המשיך לנהוג במהירות בכביש העולה לירושלים, מאפשר לנהג האוטומטי להפגין את כישוריו האוטונומיים. הישיבה נקבעה סופית לאחת־עשרה ארבעים וחמש. לא ניתן עוד לבקש הארכה נוספת. האוויר במכונית החל להיות דחוס וחם.

"שאולי! תוריד קצת את החימום, אנחנו נחנקים פה!"

הוא פתח את החלון הצדדי. הרוח הקרה וטיפות הגשם שריפרפו על פניו החזירוהו למציאות, והוא שב והתרכז בדיון המתקרב. רכבם התקדם עכשיו במהירות של מאה ועשרים קמ"ש במעלה הכביש המרהיב, ממחלף מוצא דרך גינות סחרוב אל פאתי הבירה.

"נשאר עוד קפה, גיא?"

"בשבילך תמיד יש, המפקד!" ענה גיא מהמושב הימני, פותח את מכסה התרמוס הכסוף.

"עם או בלי סוכר?" חייך את חיוכו הסמוי, שתמיד נדמה לגרשון כמלגלג.

"תמיד בלי, גיא אחי," ניסה להישמע מעודכן. "הסוכר אויב האדם! בגילי, כמובן, לא בגילכם," גיחך אל כוס הקרטון המהבילה שלו. הקפה המר והלוהט צרב את לשונו. הוא שתה לאט ובגמיעות קטנות, נזהר שלא לכוות את גרונו שלא לצורך.

"המפקד, אפשר לשאול שאלה?" שאל גיא ממושבו ליד הנהג.

"רק אם אני לא יודע את התשובה..."

"לא, באמת, שאלה פשוטה, המפקד."

"שאל בני..."

"תראה, חשבתי, מכיוון שקשה לי גם לשלם את שכר הלימוד וגם לשכור את הדירה, אפילו שנעמה החברה שלי עוזרת, אולי... אם היינו מוכרים איזה אף־שלושים־וחמש אחד, היה אפשר לסדר בחיים הרבה מאוד חבר'ה בני גילי. וגם אותנו..."

שאולי התפרץ: "עזוב, גיא! אני נרשמתי כבר בברלין ללימודים, וגם שכרתי שם דירה לתחילת השנה האקדמית. בסוף הקיץ אני עף מפה. גרשון יודע להסתדר גם בלעדי, נכון, המפקד?"

"חבר'ה, תירגעו. שאולי, תמשיך לנהוג בנחת, אני לא צריך פה תאונה בגלל הוויכוח האקדמי הזה. בכל מקרה, גיא, כמובן שאינני יכול להתייחס, אבל שאלתך לגיטימית. כשאפרוש נוכל לשוחח על כך... מה אתה לומד?"

"מזרחנות."

"שאולי, ואתה?"

"אני, המפקד, אני רוצה להיות פעם עשיר. אני הולך על כלכלה ומדעי המחשב..."

"כל הכבוד, חבר'ה. לא תמיד כוח הכוח ינצח את כוח המוח. אבל אם אתם שואלים אותי, תתחילו ממחר ללמוד סינית." שניהם חייכו, מביטים אל הכביש. גיא שיחרר אליו דרך המראה קריצה כמעט בלתי נראית.

"מתי אתה מתחיל ללמוד, גיא?"

"באוקטובר, כמו כולם."

"יפה, עד הסתיו המדינה תתקיים, וגם הקמתה אולי סוף־סוף תסתיים," אמר, וכבר הרגיש כי מצב רוחו לקראת הדיון משתפר. תמיד כשהצליח להמציא חרוז שהתאים לנסיבות, היה מחייך אל עצמו. ...גם לא אמרתי כלום, וגם — סיכמתי את הכול...

עכשיו היה מרוצה ורגוע. חש כי את עמדתו ותשובותיו לדיון הבוקר כבר סיים לארגן בראשו, ושב ללגום מהקפה שכבר הצטנן מעט. מרירותו הזכירה לו את הקפה אצל אדם בן־עמי, את טעם הפלאפל, את פוּר־אֶלִיזה של בטהובן, ואת האישה הסינית המסתורית והמושכת ששוב פגש באקראי.

זמן ממושך התמסר בעיניים עצומות למעמד הרטוב והמלבב של פגישתם. שוב חש ברוח ובגשם, בריח הטיגון, בעיניה החומות המחייכות אליו ובריח היסמין החדש לו. הגעגוע למגע ידה וזיכרון דמותה המתרחקת העלו מבלי משים חיוך נינוח על פניו.

השעה כבר היתה אחת־עשרה וארבעים כשהגיעו לירושלים. שאולי בלם בחוזקה, מתערב שלא לצורך בשיקולי המחשב. הכאב בשיפולי גבו קרן באכזריות לרגלו והחזירו למציאות.

"שאולי, בעדינות! אתה יודע לאן להגיע?" שאל.

"חיובי, היינו שם. הסר דאגה מליבך, המפקד."

"או־קיי. אני מניח שמזכירת רֹה"מ תשלח מישהו לקבל אותנו."

"אבל בפעם הקודמת היא שכחה והבודקים עיכבו אותנו," השיב שאולי בטרוניה.

"טוב. גיא, תשאל את סימה אם יחכו לנו. האיחור שלנו גדול, ואולי כבר מסכמים שם דברים בלעדינו."

אבל סימה כבר היתה שם. מצפה בחוסר סבלנות, מסבירה לשומרים ולבודקים מי הם הבאים, לאן לשלוח את גיא ושאולי אחרי שיחנו את הסופרב: "לכו ימינה במסדרון. הדלת השנייה משמאל לפני השירותים. זהו חדר המנוחה של המאבטחים. יש שם מטבחון, כורסאות, מסך טלוויזיה ומערכת קשר. ואתם לא נוגעים בכלום בלי רשות. אתם מכירים את הנהלים פה!" סיימה בקול מצווה.

גרשון יצא מהמכונית ולחץ את ידה הקרה: "הנה, סימה, הגעתי! מה שלום כבודה הבוקר?"

"אז מה, גרשון, אצלכם כבר שכחו מה זה לעמוד בזמנים, הא? מחכים לכם, וראשת הממשלה כבר קצת עצבנית. אתה יודע, יום לא פשוט התחיל אצלנו אתמול בבוקר."

"סימה, בוקר טוב! נו, את מבינה, נתקענו, הודענו ותיאמנו והכול בזכותך. הרי במדינה הזאת אי אפשר לארגן כלום בלעדייך!"

"גרשון, קדימה, לך אחרי." מתעלמת ממחמאותיו, פתחה צעד, נכנסה למסדרון ופסעה היישר לדלת המעלית. לחצה על כפתור הקומה השביעית, בעודה מביטה אל הצג האדום.

"המדינה לא בורחת וגם לא שתיכן. לא יקרה כלום אם האלופים הנכבדים ישתו קצת קפה, יאכלו עוגיות ממשלתיות וירכלו על חשבוננו. אנחנו הרי לא צה"ל, אבל בכל זאת מוסד ידידותי, מה?"

"גרשון, אין לי ראש לבדיחות שלך היום. עכשיו אחת־עשרה ארבעים וחמש! אין לכם הרבה זמן. ראשת הממשלה עסוקה מאוד בענייני הפיגוע. ברוך השם היא בסדר גמור, אבל אל תייגע אותה בעניין אינטרסים לאומיים וכל הבבל"ת הזה. בשתים־עשרה ורבע כולכם עפים מפה. מספיק איחרתם, הבנת?!"

"יֶס מֶדֶם!" הזדקף לדום מתוח והקיש בעקביו בתיאטרליות.

דלתות המעלית נפתחו, והם נבלעו בתוכה. לוח התצוגה האדום אישר כי הגיעו ל״קומת ראש הממשלה״.

קבלת החלטות

ליד שולחן ה'טי' הארוך, בחדר הישיבות הצמוד למשרדה של ראשת הממשלה, כבר נכחו כל הנאספים. רובם היו שקועים בשיחה ערה וחרישית כשגרשון נכנס לחדר. הוא סקר את חדר הישיבות:

הקירות צבועים לבן מהסוג שפעם כינוהו אוף־ווייט, גופי תאורה מחרס מפיצים תאורה חמימה וביתית כביכול, בפינת החדר פסל מתכת של תומרקין ובו קסדה מעוכה וקנה מקלע מפוחם המזכירים כי הקרב לא נגמר. סביב השולחן שמונה כיסאות עץ מעוצבים בחסכנות, ובראש השולחן — כיסא גבוה מרופד עור עבור ראשת הממשלה. להפתעתו, לא מצא עוד את תצלומי ראשי הממשלה הקודמים על הקירות.

מה שמשך את עיניו היה דווקא השולחן עצמו: עץ אלון מסיבי, ועליו לוח זכוכית למלוא מידותיו. מתחת לזכוכית הונח תצלום צבעוני ענק של המזרח התיכון ממבט הלוויין: נהר הפרת במזרח, הנילוס במערב וישראל במרכז. חוף הים, הכינרת הקטנטנה וים המלח המתייבש סימנו למתעניין את מקומנו במרחב.

...עיצוב נאה בעל מסר גיאופוליטי... אמר לעצמו בהערכה, כמו בפעמים הקודמות שישב בחדר הזה. ואז פנה לסקור את הנאספים.

"הלו, גרשון! כוחות האופל מאחרים היום?" קרא לעברו מפקד חיל האוויר.

גרשון פנה אליו ובחן את מראהו: גבוה, חולצת תכלת מגוהצת ומכנסיים כחולים, חגורה תואמת, דרגות אלוף, על חזהו כנפי טיס, כנפי צניחה ואותות כל המלחמות. בשערו החום זרקה שיבה, אך עדיין היה מלא. ...חרף מדיו... ציין לעצמו, ...כרס קטנה כבר פורצת לה מעל חגורתו...

"בוקר טוב לכולכם! חזי! אתה לא משתנה, רק משתבח עם השנים!" בראשו עברו תמונות מהימים שבהם גרו יחד באותו החדר במגורי פרחי הטיס בחצרים.

"בוקר טוב!" ענה ראש אגף המודיעין, האלוף איציק שלם.

הרמטכ"ל, ברוך אלמוזלינו, שרק לאחרונה קיבל את הפיקוד על הצבא, הינהן: "כבר צהריים, חברים," ומיהר להוסיף, "שלום, גרשון," בלי ידידותיות מיותרת.

ראש המל"ל האלוף (מיל') איתן שלומי, לשעבר קצין תותחנים ראשי, חבוש כיפה סרוגה ובעל זקן סמיך פרוע, היה ישוב ליד כיסא העור הגבוה, שקוע בטלפון החכם. הוא הרים את ראשו, הביט בגרשון, הינהן "שלום" רפה ושב לצג מכשירו.

"איפה הגברת הראשונה?"

"היא תיכנס. אל תדאג," ענה מזכירהּ הצבאי יואב איש שלום. "ראש לשכתה יכניס אותה בעוד רגע." משה סימן טוב הרל"ש הינהן לאות הסכמה, בוחן בעיניו את גרשון שעדיין לא פגשוֹ עד היום.

עוד שניות אחדות נמשכו הדיבורים בקול נמוך, וכולם התיישבו משני צדי השולחן הארוך: המזכיר הצבאי, ראש המועצה לביטחון לאומי והרל"ש בצדו הימני, ליד החלון הרחב הפונה למדבר יהודה, ואילו הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וראש אגף המודיעין — בצדו השמאלי. גבם לחלון הרחב הפונה לשפלה.

גרשון היסס מעט ופנה לשבת בצד של חלון המדבר, מרוחק שלושה כיסאות מאל"מ יואב איש שלום.

...אני אזרח בראש מוסד ממשלתי הכפוף לראש הממשלה. מן הראוי שאשב בצד האזרחי של ה'מדינה'... והתיישב באחד הכיסאות מול שלושת הקצינים.

על השולחן עמדו שני קנקני קפה ריקים למחצה, מים, כוסות קרטון, עוגיות ללא סוכר ושתי סלסילות של מִשמש טורקי מיובש.

...צנוע... הירהר ...חלו פה שינויים לא מעטים מאז השלטון הקודם...

כולם שתקו. הרמטכ"ל הוציא מסמך מתיקו והחזיר את משקפי הקריאה שלו אל כיס חולצתו, ידיו לצדדיו ומבטו פונה לתקרה.

ראש אמ"ן פתח את מחשבו שכבר היה מחובר למרכזייה במרכז השולחן, והחל מתקתק במקלדת.

מפקד חיל האוויר הניח הפוכים על גבם סדרת תצלומי אוויר ותצלומי לוויין צבעוניים, ועליהם, כמגונן, הניח את שתי כפות ידיו.

כיסא העור הגבוה בראש השולחן ומסך הווידיאו שנפרש במרחק שישה מטרים על הקיר מולו, המתינו גם הם.

סימן טוב קם, ניגש לדלת החדר והקיש עליה קלות: היא נפתחה מיד, ותמר רג'ואן־ברגר, ראשת הממשלה זה שנה ושלושה חודשים, נכנסה. כולם קמו בהזזת כיסאות חרישית.

"צהריים טובים לכולכם," פתחה בעמידה, "שבו, שבו, לפנינו עבודה לעשות, ועלינו לקבל כמה החלטות," ירתה לחלל החדר. "שר הביטחון נאלץ להיעדר מהדיון כי הובהל לניתוח תוספתן, ואני מייצגת אותו. נאחל לו מכאן החלמה מלאה!"

מלמולי "בריאות שלמה," "יישר כוח," "בעזרת השם," ושאר הביטויים שאנשים פולטים בעומדם מול זמניותם של החיים, נשמעו סביב השולחן. "כן, חברים, גם ראש השב"כ לא יגיע בגלל הפיגועים מאתמול. אנחנו היום צוות מצומצם מהרגיל, ולכן אני מצפה לדיון קצר וענייני. הקבינט הביטחוני מייפה את כוחי לאשר כל החלטה שתצא מכאן. הופתענו מהמהלך הזה כמו רבים אחרים ולכן אין לנו עודף זמן בכדי להגיב. אז בואו נתחיל, רבותי."

הרל"ש מיהר להציג את הנוכחים בפניה כבדרך שגרה, תוך תוספת מצטנעת של "אני חדש כאן ועוד לא כולכם מכירים אותי."

תמר רג'ואן־ברגר עברה ולחצה את ידי כולם, ולבסוף התיישבה ליד גרשון, מפקירה את כיסא העור הגבוה לגורלו.

מאז שנכנסה ללשכה כראשת הממשלה, ניסתה לשוות ללשכה מראה צנוע וענייני, 'צבאי עד כמה שניתן', ולשדר שיש בעלת בית חדשה. אחד מגינוניה העממיים היה לשבת בדיונים בצד השולחן ולא בראשו, כאילו היתה רק 'ראשונה בין שווים'. גם הכיבוד הצנוע היה חלק מהעניין. היא ידעה כי בסוף, הכול יוצא לתקשורת. לכן הקפידה על ישירות, צניעות ועממיות. לפיכך בחרה גם להצניע לעת הזאת את דעותיה הנִציות, אחרי שבעברה הפוליטי נודעה כמעוררת מהומות ומחלוקות בכוונה תחילה, ובנושאים רבים.

"טוב, יואב," פנתה למזכירה הצבאי, "קח פיקוד."

"או־קיי, חברים. כולכם מתודרכים לשם מה התכנסנו, ולמה הפגישה שנקבעה אצל גרשון אתמול הועברה אלינו," פתח בקולו העמוק והאיטי־משהו. "מדובר על טילי הקרקע־קרקע הסוריים שנפלו באופן מפתיע, החורג מכמה הנחות יסוד שלנו, לידיים הלא נכונות. עד כמה שידי אסד בסוריה נכונות..." חייך. "אני מבקש מראש אמ"ן להציג את הבעיה."

האלוף איציק שלם קם, הרכיב את משקפי הקריאה על חוטמו, הקיש על המקלדת, וכעבור שניות אחדות החלה הקרנתו של סרט וידיאו צבעוני, שלוויין צילם מגובה רב.

בעוד ראשת הממשלה מרכיבה את משקפי הקולנוע שלה, הופיעה דמשק על המסך הענקי שבירכתי חדר הדיונים. ממנה זחל מוקד הצילום באיטיות לאורך הכביש הראשי מזרחה, עד הגיעו לשני מסלולי תעופה צמודים שמהם מתפרשים מסלולי הסעה, דירי מטוסים מבטון ומתקנים נוספים בשטח הדרומי המדברי של שדה התעופה.

"כאן מרוכזות רוב סוללות טילי הקרקע־קרקע סקָאד שלוש־סִי של צבא סוריה הנאמן למשטר," המשיך ללוות את המצגת בהסברים קצרים, המיועדים בעיקר לאוזניה של ראשת הממשלה, כשבידו הוא מתווה את מקומה של דמייר גם בתצלום הענקי המכסה את שולחן הדיונים.

מכאן עבר הצילום לגובה הקרקע, כשברקע מתנגן מַארְש ערבי וסמל דאעש מרוח לרוחב המסך. המצלמה המשיכה לסקר מסדר מוזר של אנשי צבא, ולימינם מספר מרשים של אזרחים, נשים וילדים. ברקע ניצבו כמה עשרות מטוסי מיג, סוחוי ומסוקים.

"בהמשך לסיום מלחמת האזרחים בסוריה, שהסתיימה פחות או יותר לפני שבע שנים," המשיך ראש אמ"ן, "רוב מערך טילי הקרקע־קרקע הבליסטיים שלהם קובץ כאן, בשדה התעופה דמייר. ארבע חטיבות סקאד, ובהן כמה מאות טילים בעלי מערכות איכון וכוונון איראניות חדישות. כל טיל נושא ראש קרבי, ובו כחמש מאות קילוגרמים של חומר נפץ מרסק." הפסיק והביט בנאספים, ואז הגביר מעט את קולו:

"והם יכולים למעשה לפגוע בדייקנות רבה מאוד בכל מטרה אסטרטגית שלנו. והכי חשוב: הטילים האלה מוּנעים בדלק מוצק ומוצבים על משאיות שיגור. מרגע שתנתן פקודת ירי, מספיקות להם שלושים דקות עד לשיגור המטח הראשון של שמונים ושישה טילים לעברנו. המערך הזה כולל את צוותי ההפעלה, המשפחות והדרגים המנהליים. בסך הכול כאלפיים וחמש מאות איש מנאמני המשטר, וגם הרבה ילדים," המשיך בקול חדגוני־משהו. "והסרט הזה, שהופק באגף התעמולה של דאעש, מדבר בעד עצמו."

המצלמה התקרבה תוך הגברה דרמטית של צלילי המארש, אל כלוב ברזל. בתוכו ניצב בסרבל כתום גבר גבה קומה, שחור שיער ושפם, ועיניו גלויות. הקריין הכריז בערבית, והתרגום של אמ"ן בגוף הסרט אישר: "מפקד הבסיס עקיד (אל"מ), הטייס עודה חסן עשראווי."

המצלמה חזרה לסקור את המסדר הענקי והשקט, כששומרי דאעש, רעולי הפנים במדיהם השחורים וקלצ'ניקובים בידיהם, דוחקים בקהל כולו לעמוד ולהישיר מבט אל הכלוב.

"אני אחסוך לכם את הקטע הבא," המשיך ראש אמ"ן, "מספיק שאציין שני דברים:

הראשון, הם שרפו אותו חי לעיני כל מי שראיתם קודם, תוך אזהרה כי מי שיסרב לבצע את פקודותיהם לשגר טילים על מטרות שהם יבחרו," הרים את קולו, "גורלו יהיה כגורלו של מפקד הבסיס!"

ואז המשיך:

"והשני, מה שחיוני לענייננו היום, הם הודיעו ברמקולים ובסרט עצמו, כי אם מישהו ינסה לתקוף אותם בדמייר, חיילי דאעש בשטח יוציאו להורג את כל אנשי הצבא, המשפחות והילדים, ובשיטות החביבות עליהם: עריפה, השלכה מגגות ושרפה."

ראש אמ"ן השתתק וסקר את הנוכחים במבט חמור סבר בעודו מכבה את המצגת.

ראשת הממשלה הגיבה ראשונה:

"אז זה אומר שאנחנו חייבים לתקוף את הטילים האלה לפני שדאעש יחליטו לתקוף אותנו? האם זה העניין שלנו היום, יואב?" פנתה אל מזכירהּ הצבאי במחווה רטורית.

יואב איש שלום, מזכירהּ הצבאי, קם:

"או־קיי, מכובדַי, מכיוון שזמננו קצוב והאיחור הבוקר רק קיצר אותו עוד יותר, אבקש מכולכם להתמקד ולעבור לשורה התחתונה. כולנו בקיאים בחומר והבוקר איש מאתנו כבר לא מופתע. אדוני הרמטכ"ל, בבקשה."

הרמטכ"ל המשיך לשבת בדממה שניות ארוכות, לפני שאמר: "אני רוצה שתשמעו את חוות הדעת וההצעה של מח"א שגובשה עם אמ"ן לפני שאני אתייחס לעניין."

"מח"א, אתה מוכן?"

"חיובי."

חזי קם, השאיר את התצלומים על השולחן ופתח:

"לנו אין ספק כי זו הזדמנות חד־פעמית להיפטר מהטילים האלה, לא רק בסוריה, אלא גם מאלה שיועברו בעתיד לחיזבאללה. שתי טייסות ה'אדיר' החדשות שלנו יקבלו את זה כמשימה פשוטה שתַקנה להן עוד ניסיון מבצעי שעדיין חסר להן. התוכניות מוכנות. התרעה לרוסים תינתן לקראת המשיכה להפצצה. שישה־עשר מטוסים לתקיפה, שמונה מכל טייסת בגל הראשון, ואחר כך, בהתאם לתוצאות ולמודיעין, גל שני. עוד ארבע עד שמונה רביעיות 'רעם' ו'סופה' לדיכוי ולהשמדת מערך המכ"ם וטילי הנ"מ שמסביב, והכול בלילה. בתוך פחות משעה נגמור את העסק."

במוחו של גרשון חלפה מחשבה: ...חזי שפי, פורש מתפקידו בעוד חודש. יותר מכול הוא רוצה להיות מפקד חיל האוויר הראשון בעולם שהפעיל מטוסי אדיר בתקיפה מבצעית רחבת היקף מבלי להתגלות. התוצאות לטווח הארוך בוודאי לא מדאיגות אותו כרגע...

כשלעצמו, גרשון היה משוכנע שרכישת אותם מטוסים יקרים להחריד היתה טעות. שנים ניסה לשכנע בשיחות פרטיות את ידידיו בחיל האוויר, כי בתקציב קטן בהרבה יש להקים חיל־טילים־התקפי, מדויק, ולכל קשת הטווחים. ...טילים אינם מושפעים ממזג אוויר או מפגיעה במסלולי ההמראה. המערך יבוסס על תמיכת לוויינים, ציי רחפנים וטילים משוטטים. מרכזי הבקרה והשיגור שלו יהיו מסונכרנים עם מערכות חיל האוויר והמודיעין. ...ממילא מודיעין שלא יושג לגבי מטרות לא יוכל לשרת פצצות חכמות וטילים מונחים ממטוסים. ומודיעין שיושג, יוכל לשרת באותה הצלחה טילים ורקטות משיגור נייח, נייד או משוטט מבלי לסכן מטוסים, טייסים ואת סכומי העתק שיידרשו לרכישתם ולהפעלתם. ...אם אפשר ללמוד משהו מאויבינו, למה שלא נעשה זאת?... הירהר, מפליג ברוחו אל מחוץ לחדר הדיונים. ...ואם לא נוכל להמריא? רק טילים מדויקים יעשו אז את העבודה. בסופו של דבר, חַיִל כזה חייב לקום. הבעיה שזה יהיה לאט מדי, מעט מדי, וכנראה גם מאוחר מדי...

"גרשון, מה דעתך בעניין?" שאלה בחדות ראשת הממשלה, קוטעת את שרעפיו.

"אני מבקש לשמוע מצה"ל מה החלופות שלו לפני שאביע את דעתי."

"הרמטכ"ל?" פנתה אל רא"ל אלמוזלינו.

"החלופות שבחנו הן: אל"ף, לשבת ולחכות שהסורים יעשו משהו. בי"ת, לחכות שטילים ייפלו עלינו ורק אז להגיב. ייתכן שאז ניאלץ להגיב אחרת ובחומרה רבה הרבה יותר. לשם כך אנחנו מציעים את בניין המטכ"ל בדמשק ואת נמל התעופה הבינלאומי שלהם. וגימ"ל, הצעתנו הנוכחית לתקיפה מיידית. אני בטוח שברור לכולכם שהיא המתאימה, המהירה והיעילה ביותר לנוכח המצב שנוצר."

"הבנו. גרשון, דעתך?"

"גברתי ורבותַי, אני חושב שמוקדם להחליט, ובוודאי שלבצע. האויב של אויבַי הוא ידידי, כמאמר הפסוק. אני לא רואה סיכוי ממשי שהטילים האלה ישוגרו אלינו. אסור לנו לפגוע במשטר בדמשק למרות הזוועות שביצע נגד עמו. המלחמה שם דעכה מזמן, וסוריה משוקמת. בעיקר על ידי כסף ומעורבות סינית, רוסית ואיראנית. ברור שאם נתקוף, וגם כל העולם יודע את זה, יתבצע שם רצח המוני של חפים מפשע והאשמה תיפול עלינו." ואז הרים את קולו והביט בעיני ראשת הממשלה:

"אנחנו לא צריכים עכשיו סבּרה ושתילה מספר שתיים! אני הייתי רוצה לברר מה חושב על כך שליט סוריה באופן אישי לפני שנחליט. כמובן שצריך לדרוש גביית מחיר גבוה כדי לא לתקוף, ומבחינתנו להתכונן לאירוע תקיפת טילים, גם אם לא בהחלטת המשטר."

"תודה, גרשון. ראש המל"ל, דעתך?" המשיכה ראשת הממשלה.

"תראי, גברתי, למטבע יש שני צדדים..." פתח.

"עזוב, שלומי, בלי התפלספויות. מה המלצתך?"

"אנחנו, ייתכן שנמליץ להמתין עם התקיפה, אבל לא נמליץ לבטל אותה," ענה בקול נמוך.

ראשת הממשלה זה חמישה־עשר חודשים היתה מודעת היטב, כמו שאר הנוכחים בחדר, לדילמה. בדומה לגרשון ולשאר משתתפי הישיבה, גיבשה את עמדתה עוד לפני הדיון. תקיפה מסיבית שכזו ובזמן שכזה נראתה לה מעשה העלול להעיר מרבצם נמרים ישנים, אך היא נטתה לאשר. ...זה לא הזמן לגלות רפיסות. חיל האוויר כבר הוכיח בעבר שניתן לסמוך עליו, והעיקר, דעת הקהל, שכבר מרימה ראש, תתמוך...

"יפה, שלומי. המפקד, תרצה לסכם?" פנתה לרמטכ"ל.

"כן, גברתי." במדיו הירוקים על גופו הרזה, כומתת גולני בכותפתו וכיפה סרוגה גדולה על פדחתו המגולחת, נראה צעיר מכל עמיתיו לדיון. הוא קם, הביט בה ונראה שש אלי קרב:

"עמדת צה"ל היא להכות ולא לחכות. בעיותיו של הקצב מדמשק אינן בעיותינו."

השתררה דממה מעיקה. תמר סקרה את פני הנוכחים באיטיות. לפתע השתוקקה לסיגריה. היא רצתה לעזוב את החדר מלא הגברים הזה ולעשן לבדה בחדרה החם והריק.

גרשון התערב: "קיימות בשטח אינדיקציות, הידועות גם לאמ"ן, שהסורים מתכננים להשתלט מחדש על דמייר, ויעלה כמה שיעלה מבחינתם. בחיי אדם אני מתכוון. שוב, אני ממליץ לחכות!"

"הבנתי. הרמטכ"ל, אני מניחה שזה לא חדש לך. דעתך?"

"אני שוב חוזר על עמדתנו, גברתי; הם מחזיקים במערך טילים מאיים. כצבא, יש לנו תפקיד ואותו נבצע. מהשטח עולות שאלות קשות. גם בתקשורת וברשתות החברתיות מעלים סימני שאלה לא סימפתיים, ואני מזהה גם סימני מרי ופאניקה בציבור האזרחי, אם כי עדיין על אש קטנה."

"אתה ער לכך, ראש המוסד?"

"באופן כללי. אבל אני לא הייתי משתמש במילותיו של הרמטכ"ל."

"ובכל זאת?"

"בכל זאת? צריך לקחת בחשבון את כל מרחב השיקולים וההסתברויות. בוודאי שלא לפעול לפי התקשורת והרשתות החברתיות."

"שיקולים גלובליים של מדיניות גבוהה הם לא עניינו של הצבא," התפרץ הרמטכ"ל. "אנחנו מבקשים להסיר עכשיו את האיום מעל האזרחים שלנו, שרק על חייהם אנחנו מופקדים. אני מבקש את אישורך, גברתי, לתקוף עוד הלילה. כל המערכת נמצאת בכוננות מיידית."

השתררה שתיקה כבדה. ראשת הממשלה טיפלה במשקפיה, והרמטכ"ל המשיך לנעוץ מבט יציב ונחוש בגרשון, כמתכונן לקרב אגרופים.

גרשון נעמד ופנה אל ראשת הממשלה. "גברתי, אין לנו פריווילגיה להתעלם מההיבטים האזוריים והעולמיים. אנחנו נחיה פה עוד שנים רבות. יש לנו עניין רציני גם עם האיראנים, גם עם הרוסים וגם עם הסינים, שהשקיעו הון עתק בשיקום סוריה. אין לנו אינטרס במערכה שאין לנו מה להשיג בה. גם אם נשמיד את הטילים, המחיר בחיי אדם, שרובו יהיה בצד הסורי, יהיה נורא. האיראנים ישלימו להם את החסר במהירות ובטילים משופרים. 'סברה ושתילה שתיים' זה לא מה שאנחנו צריכים עכשיו. תקיפה תקים עלינו סוריה משוקמת, איראן הששה אלי קרב, חיזבאללה חזק ומודרני שמחכה להזדמנות, דעת קהל עולמית עוינת, ורוסיה וסין שלא ישלימו עם התערבות כזו."

"ושיגור כל הארסנל הזה שנפל בידי דאעש, עלינו, לא מטריד אותך ראש המוסד?" ירה הרמטכ"ל בקול רם. ראשת הממשלה הינהנה בהסכמה.

"אני לא רואה, רבותַי, איך הטילים מדמייר יכולים לפגוע בנו באופן משמעותי. כרגע אין לדאעשניקים האלה עניין לשגר אלינו טילים. לאור הנתונים וכמו שאני מסיק, הם מתכוונים לבצע פעולת התאבדות המונית וראוותנית נגד מי שהביסו אותם, ובראשם אסד. גם הם יודעים שהם לא יֵצאו משם בחיים בכל מקרה. ואם בכלל ישוגרו טילים לעברנו, מספרם כנראה יהיה נמוך מאוד עקב הנסיבות. מערכי ה'חץ' ו'קלע־דוד' יוכלו להתמודד איתם ביעילות."

"או־קיי, תמשיך. אבל בקיצור, ראש המוסד." נימת היסוס קלה הורגשה בקולה.

"אני דורש שלא לאשר תקיפה עכשיו. תני לסורים לפתור את הבעיה בעצמם. אנחנו במוסד חושבים שהם יעשו את זה יותר מהר ויותר טוב מכפי שכמה מהאנשים כאן חושבים." הפסיק לרגע וסקר את היושבים שהביטו בו, אך נעצר מול עיני הרמטכ"ל. רא"ל אלמוזלינו הביט בו בכעס כבוש.

"כן, יהיו אבדות, ייהרגו שם אזרחים, ואולי גם יעופו כמה סקאדים אלינו. אבל, וזה העיקר, נראה בכך לכל העולם וגם להם שאנחנו מכבדים אותם ורואים בהם שכנים ובני אדם, ולא רק אויבים. אולי זה לא המנדט של הצבא לשקול שיקולים מדיניים, אבל זו בהחלט החובה שלך ושל הממשלה. עצרי! איפוק הוא לפעמים כן כוח. האיפוק הזה עשוי לסייע לנו בעתיד להשיג הסדרי קיום נסבלים עד שיימצא פתרון, אם יש כזה בכלל." ואז הרים את קולו בכעס:

"אבל עכשיו? עכשיו להגיע לעימות שעלול להיות כולל? מיותר, מסוכן, ואין לנו מה להרוויח. זו תהיה טעות היסטורית בלתי נסלחת." והתיישב.

"אדוני הרמטכ"ל? אתה השתכנעת?" פנתה אליו ראשת הממשלה בשקט ששרר בחדר.

"שלילי, גברתי. כפי שאמרתי, הצבא מבקש להסיר את האיום הזה עכשיו, הלילה. ביזבזנו מספיק זמן בהמתנה. אנחנו לא ניקח שום סיכון על הגב של אזרחי ישראל, גם לא במחיר של כמה סורים שאולי ייהרגו. אנשי צבא או אזרחים."

"כן, הבנתי. אז אתם לא עושים לי את החיים קלים, רבותַי," הפסיקה לרגע ארוך. "גרשון מביא נימוקים כבדי משקל, אך דעתי היא שאין עוד מה להמתין. המצב נפיץ ונזיל, ועד עכשיו הסורים לא עשו כלום לפתור את הבעיה. החבורה המטורפת הזאת בדמייר מסוכנת מאוד, ואין להם אלוהים כמו שאומרים, פרט לאללהֻ אכבר... אני מקבלת בלב כבד את המלצת הרמטכ"ל, וימים יגידו. כאן זה לא סוריה ולא איראן, וגם לרחשי הציבור יש משקל. רב־אלוף אלמוזלינו, תחזיק אותי בתמונה. בכל מקרה, תודיע לי שעה לפני הזזת הכלים כדי לקבל ממני אישור סופי. על מתי מדובר, מח"א?"

"אפס־שתיים־אפס־אפס, גברתי."

"חזי, אתם מוכנים?"

"חיובי. נבצע את המשימה כמו שהסברתי."

"או־קיי. אני אספיק לנמנם קצת לפני. גרשון, אם יש לך משהו נוסף לומר, זה הזמן. חברים, הישיבה הסתיימה."

רעש כיסאות מוזזים ודיבורים כבושים עלה מסביב. המשתתפים קמו, אוספים את תיקיהם, מחשביהם ושאר חפציהם האישיים.

גרשון נחרד. עליו לקבל את החלטת הדרג המדיני... אלא שניסיונו העיקש לחפש מוצא, לשנות כיוון ולמצוא פתרון לא הרפה ממנו. ...שיט, חייבים לעצור את המהלך המטורף הזה לפני שידרדר אותנו למלחמה חסרת תכלית... הצלקת שמעל עינו האדימה, והיה ניתן לזהות בה שקצב ליבו הואץ ככל שכעסו וחרדתו מתוצאות הדיון התגברו. גבו זעק מכאב.

"גברתי," אמר באיטיות אך בקול רם, בעודו קם מכיסאו ומזדקף: "אני מודיע לך ולכם על התפטרותי." ההמולה פסקה, וכולם הביטו בו כמי שכפאם שד.

"גרשון, השתגעת? מלחמה לא עוזבים באמצע, ואין לי זמן עכשיו לחפש מחליפים. מה העניין?" קראה לעברו בכעס.

"אני מצטער, אך לא אוכל לשרת את עם ישראל כאשר עמדתי מנוגדת גם לעמדת הצבא וגם לעמדתך."

"אדוני ראש המוסד, תירגע. דמייר זה לא סוף העולם. חכה עם ההתפטרות שלך, ועכשיו תן לכולנו וגם לעצמך להמשיך לעבוד. חופשיים!" זרקה בקוצר רוח.

"גברתי, אולי לא הבנת," התעקש, "אבל בזאת מסתיימת דרכנו המשותפת! אם את, כראש הדרג המדיני, בוחרת שלא להיות מדינאית, דעי שההיסטוריה לא תסלח לך וגם לא ה'עם' שאת נגררת אחריו כרגע," השתהה. "עכשיו גברתי, עכשיו זמנך להתעלות, לגלות איפוק צבאי ומנהיגות של מדינאית. זוהי שעתך, כבוד ראשת הממשלה, אל תחמיצי אותה!"

"גרשון, מספיק עם הבבל"ת. אז מה אתה רוצה, בעצם?"

"אמרתי. אבל אם את שואלת, אני רוצה שבועיים."

"בשביל מה?" לא היה אפשר שלא לחוש את עצבנותה.

"בשביל לעצור את התקיפה. תני לכולנו שבועיים של איפוק... אחר כך, אם הסורים לא יסתדרו לבד, תתקפו את כל העולם. אני בטוח שחיל האוויר וצה"ל יעשו את זה כמו שצריך."

בחדר השתררה שתיקה ארוכה. אחדים מהמשתתפים התיישבו בהיסוס. אך גרשון, וכמוהו הרמטכ"ל וראשת הממשלה, נשארו לעמוד.

היא חשה עכשיו כי יוקרתה כראשת ממשלה מוטלת על הכף. עדיין לא צברה מספיק נקודות זכות כדי שתוכל להרשות לעצמה להפגין חוסר ביטחון או ספק ביכולתה לקבל החלטות. היא מזגה לעצמה מים בדממת החדר, מודעת היטב לעובדה שכולם נועצים בה עיניים. שתתה מעט בהחתימה את כוס הנייר בשפתון שהפך לסימן ההיכר שלה, זה שאיתו נהגה לצאת לתקשורת או לאירועים ציבוריים, הסירה את משקפיה באיטיות ואמרה:

"תודה, מפקדַי שהצגתם את עמדתכם בגלוי ובקיצור. עם ישראל חייב לכם." הפנתה את מבטה אל גרשון, "אני דוחה את התפטרותך, אדוני ראש המוסד, ומטילה עליך לברר מה חושבים הסורים. רבותַי," הרימה את קולה, "בינתיים התקיפה לא מאושרת!" לגמה לגימה נוספת והוסיפה: "מח"א, תוודא עם הרוסים שאנחנו רואים עין בעין את הסיטואציה, ובמקביל תעלה את הכוננות של מערך הטילים־נגד־טילים שלנו. שלומי, תנחה את המל"ל שלך לבדוק מקרים דומים, ותגבשו המלצות לפעולה. יואב, תנסח בינתיים הודעה לתקשורת, אני אאשר אותה אחרי הישיבה. אדוני הרמטכ"ל, תכין בשקט ובצנעה את פיקוד הצפון ופיקוד העורף, ובלי להפחיד את הציבור. יומו של צה"ל עוד יגיע, אבל כרגע נעצור את הסוסים."

היא לגמה עוד מעט מים והביטה אל העננים הלבנים ששטו באיטיות גבוהים ואדישים מעבר לחלון. ואז ירתה: "חופשיים!" כאילו עדיין היתה מפקדת בה"ד שתים־עשרה בת שלושים ושתיים, ולא עוד נערה מבוהלת ממעלות, שנת אלף תשע מאות שבעים וארבע.

אחר כך, במשרדה, שחלונותיו נפתחו לרווחה, הציתה לעצמה סיגריה.

54 סגול

במורד הכביש ליד הקסטל, בדרך חזרה מהישיבה בירושלים, החל גרשון להרהר במהלך הבא: איך יוכל לקבל את התשובה שראש הממשלה ציפתה לה, ומתי.

"המפקד?"

"כן, שאולי," הסב את עיניו למראה, לקלוט את עיני נהגו.

"יש בעיה רצינית. הודעת תקלה ברכב."

"מה הבעיה?"

"מערכת האיי־אוטו־דרייב לא פועלת. אין נהג־אוטומטי־אוטונומי, ואין הצמדת ניווט עצמאי."

"ילד מפונק! אנחנו הגענו לכל שדות התעופה של הערבים רק עם מצפן, מפה וסטופר, ואתה מתרגש מנהיגה ידנית הביתה?!"

"סליחה, רק הודעתי... אז חזל"ש כאילו?" הביט בו במראה.

"מה?"

"חזל"ש, המפקד. חזרה לשגרה..."

"מעולם לא היינו בשגרה, שאולי, אין לאן לחזור. מדינה בהקמה כבר אמרתי? ואיתי תדבר רק בעברית תקנית. ובלי כאילו."

"ומתי יחליפו לנו את העגלה הזאת? כבר יש לה מאתיים ושמונים אלף קילומטר. היא מתחילה לזייף..."

"רק כשתפסיק לעשן."

"מה הקשר, המפקד?" פער את עיניו מבעד למראה.

"כי בטֶסלָה החשמלית מודל־אס מתוצרת סין, שאותה נקבל בעזרת השם אחרי כל הפונקציונרים בממשלה ובמטכ"ל, אין מאפרות."

שלושתם צחקו. אחר כך ירדה שתיקה ארוכה על יושבי המכונית.

הוא הרגיש כי בירושלים לפי שעה ניצח את יריביו מהמטכ"ל בנקודות. אחר כך הביט במשוריינים העתיקים המוטלים לצדי הכביש אל שער הגיא, והחל מזמזם לעצמו את ״באב אל וואד״ מנסה להצטרף בדמיונו לקולה של יפה ירקוני. מבלי משים נדדו מחשבותיו שוב אל בן־עמי ואל ציורו הגדול והבלתי גמור:

הברבור פרוש־הכנפיים המרחף מעל ים סוער בצרחה אילמת, חץ מפלח את כנפו, וענני סופה קודרים סוגרים על האופק. בחזית הציור, זכר, היתה מצוירת יד גברית האוחזת בקשת שמיתרה שוחרר. שוב ראה את מקורו המעוות בכאב ואת עינו הפעורה באימת ההכרה בסופו הקרֵב — רגע של פגיעה קטלנית שקפא על הבד הגדול, לנצח.

"ומתי כבר, לכל הרוחות, משהו ישתנה באופן יסודי במדינה הזאת כדי שנוכל לחדול מהמאבק הבלתי נגמר והסיזיפי הזה?" רטן חרש באין שומע, נודד אל שאלתו העתיקה של מחנך קבוצת ארז בימים ההם:

"הלנצח נאכל חרב?" הטיח בהם לפני חמישים וחמש שנה, ו"עד מתי נחיה על חודי כידונים?!" רעם אז בקולו, משבש את הטקסט התנ"כי.

...עברית כזו כבר לא שומעים ולא כותבים היום... חייך אל עצמו. ...ומה לכל הרוחות באמת השתנה במדינה הזאת מאז ועד היום? ומה תפקידי אחרי כל הזמן הרב הזה, אם לא להמשיך לאחוז בחרב ובכידון וגם להפעילם?... ואז חזר במוחו אל הדיון אצל ראשת הממשלה:

...את עניין חיל־הטילים־ההתקפי נדחה בינתיים. אבל לא לזמן רב... אסור להשאיר את המצב הקיים, שבו חיל האוויר עלול להיות מקורקע במתקפת טילים כמו שאנחנו עשינו להם בפצצות ממטוסים בששת־הימים. חייבים לאפשר לחיל ולמדינה התאוששות מהירה... חיל טילי־תקיפה מסיבי הוא הפתרון לסכנה המוחשית הזאת. עלותו נמוכה ואפשרויותיו בלתי מוגבלות... טוב. אני חייב לשכנע את ידידי בצה"ל ובחיל האוויר. בשביל מה יש חברים?...

מרוצה שהצליח להשלים את הרעיון, אמר: "שאולי, אני מנמנם קצת. שמור על גיא, וסעו בעדינות ובלי ברקסים!" היטיב את הכרית על המושב האחורי, התמסר לטלטוליה הרכים של המכונית ונרדם.

מול נמל התעופה פקח עין אחת וחייג בנייד המאובטח שלו אל ידידו, הפרופסור מרואן סולטאני:

"כן, אֶל־שלוש, אֶל־ארבע! במה אוכל לעזור לגבו של כבודו?" צחק.

"דוקטור! בעוד שלושה ימים, בשבת, אם תוכל בוא אלי. אולי אחר כך יבואו עוד כמה חברים. נשתה בירה ונפטפט. כמובן שתוכל להתנחם רק בקפה אם האסלאם עדיין לא מאשר לך אלכוהול..."

"יהיה בסדר. אל תדאג, גרשון, אני אבוא. עם או בלי האישה?"

"בלי."

"חשוב? יש לי הרבה מטופלים מהפיגוע האחרון אצלנו."

"חשוב מאוד."

"או־קיי. הבנתי, סָלָמָאת!"

"סי יו, דוק!" וסגר את המכשיר.

"המפקד, אפשר להפריע?" שאולי הפנה אליו את פניו מההגה.

"עכשיו חיובי."

"בזמן שהיית בישיבה, דליה העבירה אלי את כל הפרטים כפי שביקשת."

"איזה פרטים?" ניסה להיזכר.

"בקשר להלוויה ולשבעה של הפרופסורית אופירה משהו, שנהרגה אתמול בפיגוע..." הושיט לו מעטפה סגורה.

גרשון פתח אותה באיטיות, שלף פתק קטן שעליו היה מוטבע, משרד ראש הממשלה, ועיין בו ארוכות, מנסה להיזכר במקום של בית העלמין. הוא התקשה להתרכז. העצב על אובדנה הלם בו שוב: ...אופירה צוריאל, חברתי לחדר ב־י"א, כשעוד האמנו כי "בטוּב־העולם־נדון". מי היה מאמין... מוכרחים לשים סוף לקשר הדמים הגורדי הזה... אז איפה אלכסנדר מוקדון כשכל כך צריכים אותו...

היה חם בשרב של חודש מאי שנת אלף תשע מאות שבעים ושבע.

כבר ארבע שנים ישראל מלקקת את פצעיה ממלחמת יום הכיפורים. רבין, פרס וחנן פורת חוגגים שנתיים להתנחלות בסבסטיה, חיים יבין מכריז מַההָפּאאך! ויצחק בן אהרון מבקש להחליף את העם.

פלוגת הצנחנים מגדוד שמונה מאות תשעים יצאה לחופשתה הרבע־שנתית המיוחלת. הוא וחבריו צבאו על צומת בית־לִיד, צופים אל בית הכלא נווה תרצה המתנשא מעליהם, שהפך למושבם של מחבלים פלסטינים לפני שנים רבות. במדי אל"ף מגוהצים, בנעלי הצנחנים ובכומתותיהם האדומות, חיכו עייפים, מזיעים וקצרי רוח למכוניות מזדמנות שיאספו אותם בדרכם הביתה. האוטובוס כבר חלף מזמן, אחר איננו נראה באופק, והשבת מתקרבת.

שלוש שעות נסחב גרשון בדרכים, כשתרמילו על גבו ורובה האם שש־עשרה על כתפו. עד שהגיע הביתה, לגבעון.

הוא מיהר לחדרו הישן בצריף ליד המכבסה. אסף את בגדיו ולבניו המלוכלכים והניחם בתא הכביסה הציבורי. המספר 54 היה רקום בחוט סגול במדיו. כך סומן גם תאו במחסן הבגדים, שבו היה אמור לקבלם חזרה מכובסים אך לא מגוהצים...

הוא ישן עד שבע בערב. אחר כך התקלח והתגלח במקלחת המשותפת, לבש חולצה לבנה, מכנסי חאקי קצרים, ולרגליו נעל סנדלים.

ערב יום העצמאות השלושים.

בתשע בערב מצא את עצמו מביט מהמרפסת הרחבה של חדר האוכל הישן אל מסכת מלחמת השחרור שהעלו תלמידי י"ב. ביקש למצוא בקהל את איילת היפה, בתקווה שמדי הצנחן שעמם הגיע ושעמם יחזור יפוררו סוף־סוף את אדישותה אליו פעם אחת לתמיד.

הוא הרגיש משועמם ובמצב רוח קדורני וכבר ביקש לחזור למיטתו, כשמאחור סגרו על עיניו שתי כפות ידיים ריחניות. הבל קל ננשף על עורפו, וריח נעים ולא מוכר עלה בנחיריו.

"בושם?!" המתין כמה שניות, מופתע ונהנה גם יחד.

באיטיות אחז בידיים הזרות. מגען היה רך, וכך גם הצחוק השמח קרוב לעורפו. בעדינות הסיר את ידיה וכשהסתובב ראה, להפתעתו, את אופירה צוריאל, שותפתו משכבר הימים לחדר בצריף נעוריהם.

"היי, אופירה! מה את עושה כאן? אמרו שאת בבסיס..."

"מחפשת אותך. אמרו שתגיע לרבע־שנתית, אז החלטתי שצה"ל יסתדר בלעדַי שבת אחת ובאתי לחפש אותך!"

"נו, כן," ענה נבוך. "אנחנו הרי קבוצת ארז..." היסס. "אז מצאת. ומה, ניכנס פנימה?"

"לא יודעת. לא נראה לי מלהיב."

"גם לי לא."

מעולם לא העז להתקרב אליה בלילות בחדרם בצריף הישן. וככל שגדלה, יפתה. וככל שיפתה, העז פחות ופחות לבוא עמה בדברים. ואז התגייס. חמודות גֵווה נמוגו במהירות מזיכרונו, ותסכוליו התמקדו באיילת היפה ובאוושה בליבו שפסלה אותו לטיס.

"בוא אלי לצריף. אתה בטח נורא רעב. ננשנש משהו, נשתה קפה ונדבר על הצבא. אתה עדיין מעשן?"

"לא כל כך. אבל משהו לאכול וקפה זה רעיון טוב."

בחדרה הדליקה רק את מנורת השינה עם האהיל הכתום.

"אתה אוהב את הפּלֶטֶרס?"

"מאוד. הם מנגנים אותם בערבים בשק"ם שלנו, את יודעת. אז כשלא קורעים אותנו באימונים אני אוהב להקשיב."

גרשון התיישב על מיטתה, סוקר את חדרה לאורה הרך של מנורת הקריאה.

"מה אתה אוהב במיוחד, גרש? קניתי פטפון ויש לי כמה תקליטים."

"את הכול. אבל אולי במיוחד את ״The Great Pretender״ אני חושב."

היא רכנה אל ערמת התקליטים שנחו ליד הפטפון, והוא ניסה ללכוד בעיניו במורד מפתח צווארה את שדיה החופשיים והמלאים שבהקו ללא בושה באור הרך מתחת לאפלת חולצתה. הפעם ללא צורך להסתתר.

"אז אם גמרת את הקפה, בוא נרקוד קצת לקולם הרומנטי."

"אבל אני לא יודע לרקוד, אופירה. מלבד הורה וריקודי מעגל, סָלוניים לא ניסיתי וגם לא היה לי עם מי."

"עזוב, גרשון, קיבוצניק שכמותך, סלוֹאו לא מלמדים אצלכם בצנחנים? חלוץ סנדלַיִים!" פקדה מבלי לחכות לתשובתו.

"כן, המפקדת!" חייך במבוכה.

היא כיבתה את מנורת הלילה, ובתנועות מיומנות הנחתה את ידיו, אחת למותניה ואחת סמוך לראשה, והחלה מנחה את רגליו ברגישות ובנחישות. מכיוון שניחן בחוש קצב, הפסיק עד מהרה לדרוך על רגליה היחפות, והם החלו לנוע בתיאום, באור האדמדם שבקע מהפטפון, לצלילי מעמיד־פנים־שאת־עוד־איתי, כמעט בלי לזוז. היא הורידה בעדינות גם את ידו השנייה אל מותנה, ומשם הנחתה אותה אל ישבנה.

שעה ארוכה התנודדו סבים במקומם, נלחצים זה אל זו, ידיו על עכוזיה וידיה על צווארו. שפתיה הוגשו אליו במין טבעיות שהבהילה אותו. לשונה היתה חמה ותובענית. הוא נבהל כשחש את איברו מתמלא מבלי שהיה יכול לעצור בעדו.

אופירה החלה לנשוך קלות בצווארו. ריח שערותיה נעם לו. כשהיא נצמדת אל מפשעתו, נעו יחד, חבוקים. וכשעשן־בא־בעיניה של נערה אלמונית אי־שם באמריקה, אספה את ידיו מישבניה והנחתה אותן אל שדיה. גרשון ליטף מבלי לדעת, מקשה את פטמותיה מבעד לחולצתה.

"לא ככה. בפנים, גרש, חתיך צעיר שלי..."

מגעם הרך והיציב של שדיה נעם לו עד כאב. מעולם לא הרגיש כך. הרגיש את איברו הקשה דורש את שלו ונלחץ בכוח אל בין רגליה, החוסות עדיין תחת חצאיתה.

"גרשון, מהר..." גירגרה. "תוריד לי אותה!" והחלה פורמת את כפתורי מכנסיו. עד מהרה הזדקר לו איברו אל החופש כאילו היו לו חיים משלו. גרשון בירך על החשכה המסתירה את פחדיו ומבוכתו.

היא שיחררה את עצמה במהירות מחצאיתה ומחולצתה וכרעה על ברכיה, אוספת אותו אל בין שפתיה.

העונג היה עז מלהכיל: בשתי גניחות עמוקות, כשידיו מלטפות את שערה ואוזניה, פרץ. בבת אחת הרגיש פורקן, וגם בושה שלא תיאמן. אופירה לא נסוגה. במתינות ליקקה את שפתיה, הפשיטה אותו ממכנסיו, הסירה מעליו את חולצתו והובילה אותו אל מיטתה.

"סיגריה, חייל? זכר חמוד שלי..." נלחצה אליו עירומה.

"כן," ענה. עדיין נבוך מבושה.

מרחוק נשמעו צלילי ירושלים־של־זהב מחדר האוכל.

"אתה בתול, גרש?"

"אהממ, לא, לא בדיוק. אני מתנצל על מה שקרה, אופירה."

"שטויות, יפיוף. אל תדאג. ממני לא תצא בתול."

מעמיד־הפנים־הגדול המשיך החל שוב להתנגן חרישית, ונדם.

לאחר כחצי שעה בדממת החדר הרגיש את ידה מלטפת את גבו ואחוריו. איברו התרומם באחת.

אחר כך, באחת אחר חצות, הוא החל להתלבש, מתכונן לעזוב לחדרו בעברו האחר של הקיבוץ. נשק לה קלות על פיה ואמר: "תודה, אופירה."

היא פקחה את עיניה הירוקות הגדולות, ובאפלת החדר הביטה בו שניות אחדות. ואז אמרה בשקט:

"לעולם, גרשון, אל תגיד תודה לאישה שרצתה אותך..."

וכשהשתרע סוף־סוף על הספה הירוקה בחדר העבודה שבביתו, בו העדיף לצפות בטלוויזיה ולנמנם מדי פעם, שב להרהר באופירה לפני שנרדם: ...כמה מתסכל וכמה עצוב, שהראשונה שהיתה לי, היא גם הראשונה מקבוצת ארז, שנאלצה לשלם בחייה את מחיר הסכסוך...

1 במרץ 2024

דבק עצמות

"גרשון, אתה נראה עייף ומוטרד. אולי תנמנם קצת עד החדשות של שמונה? הדלקתי לך נרות לשבת," אמרה דליה, כשהגיעו לביתו בשכונת מרום הירוקה ברמת השרון.

עוד יום מפרך הסתיים במפקדת המוסד. גרשון חש עייפות. בעיקר נפשית. כאבי גבו התחתון לא הקלו עליו. גם לא חרדותיו ומחשבותיו על פרישה.

"הערב תאכל עם שאולי וגיא ארוחה חלבית קלה. לא היה לי זמן ליותר מזה. אתה זוכר שמחר באים אליך בצהריים לבירה על הדשא — בני יונגרמן מאריאל, אדם בן־עמי שחזר מאחת ההפלגות שלו ופרופסור דניאל ספרן? הפעם בלי נשים, בלי ילדים ובלי נכדים. רק אתה והם. כמו שביקשת." היא המשיכה מבלי להמתין לתגובה או לתשובה. "אולי רק כלבת התחש של הפרופסור. הוא הרי לא זז לשום מקום בלעדיה."

"או־קיי, דליה. תודה על הכול. סעי כבר הביתה. השבוע נגמר וגם לך מגיע לנוח. רק שתדעי שהזמנתי גם את פרופסור מרואן סולטאני לשעה עשר וחצי בבוקר, לפניהם. סתם כי כואב לי הגב, ומזמן לא תירגלתי את הערבית שלי."

"עכשיו אתה אומר לי? כשאני כבר בדלת? מארגן לך בעצמך פגישות?" ענתה נעלבת.

"די, דליה. את יודעת שאני אוהב אותך. אני הולך לנמנם. תעירי אותי אם יגידו משהו חשוב באחת מהרשתות או אם ראשת הממשלה תחליט להופיע פתאום בפני האומה," גיחך בעייפות, הסיר את חולצתו ונעליו ונעלם יחף בחדר עבודתו הצנוע. שם השתרע בכבדות על ספתו הירוקה, מנסה להקל מעט את כאבי גבו.

"טוב, גרשון, אז אני רואה שאתה לא ממש צריך אותי. שבת שלום!" הרימה את קולה. "ואם כן תצטרך, אתה יודע למי לפנות. לי ממילא אין הרבה מה לעשות בבית," סיימה, עדיין נעלבת.

"ותעשי לי טובה, דליה," צעק ממעבה חדרו לעברה:

"כשאת יוצאת, תעדכני שוב את שאולי וגיא על פרופסור ספרן ובני יונגרמן עם התיאור שלהם! הם עוד לא היו פה. את אדם הם מכירים כבר שנים."

"שבת שלום, המפקד, אני כבר לא פה," קראה אל דלתו הפתוחה. "ממילא אתה מארגן פה את הביקורים לבדך, אז תעשה מה שצריך."

בהליכה זריזה, מרוצה על שלא השאירה דבר ליד המקרה ונעלבת על שלא הוזמנה להישאר, עזבה את ביתו לדירתה הריקה.

גרשון התעורר מנמנומו הקצר. התנוחה הלא נוחה גרמה לכפות ידיו לשדר לעורו אלפי מחטים קטנות. הוא התהפך על גבו וסקר שוב את מהלך הדיון שהתנהל בלשכת ראשת הממשלה בירושלים, דיון שהיא ניהלה ביד רמה, ואת מחשבותיו על אותם מאתיים אלף הטילים והרקטות המכוונים לישראל מסוריה, מלבנון ומעזה. וגם מטהרן.

...לפחות את שלנו עשינו הפעם. מבצע 'שמים נקיים' הצליח ללא השארת עקבות. הממזרים בקנדה נוטרלו וגם אנחנו תרמנו לדחיית העימות הבא בלבנון ואולי גם בסוריה... הוא היה מרוצה. חודשים של הכנות והתלבטויות הסתיימו, והחלטתו היא שהכריעה את הכף.

לפתע, מבלי משים נזכר בדמותה אז: סגן משנה תמר רג'ואן, כשעדיין היתה מפקדת־מחלקה בבסיס חיל־הנשים בצריפין. ...בעצם, ראשת הממשלה ואני כמעט בני אותו הגיל... הפליג שוב לביקוריו בבה"ד שתים־עשרה ההיסטורי, כשחיזר בנימוס ביישני אחרי מפקדת כיתה צעירה, פַּקודה של סג"מ רג'ואן. רעיון מנומנם ושובב הבליח במוחו:

...בת כמה היתה הגברת תמר רג'ואן־ברגר, ראשת הממשלה שלנו, בפעם הראשונה שלה... הוא שמח כי אין רואים את מחשבותיו, שינה בכבדות תנוחה ונרדם שנית.

שאולי וגיא שמרו בחדר הכניסה הצופה אל הרחוב, הסופרב חנתה מולם, והסוואנה השחורה, 'העתודה המטכ"לית' שלהם, חזרה למפקדת המוסד למנוחת השבת.

הוא התעורר בשבת בשעה תשע ושבע דקות.

בחוץ כבר זהרו השמים בתכלת עמוקה ושקופה. אור שמש בהיר חדר את הווילון הלבן, הכה בעיניו והעירו. הוא לא זכר דבר מחלומות הלילה.

אחר כך קם בכבדות מהספה הירוקה ודידה לשירותים. שטף את פניו, הטיל את מימיו והציץ במראה שמעל הכיור:

לחייו שצימחו שפע קוצים לבנים ובלוריתו המלבינה והמידלדלת, שעליה היתה פעם תפארתו, לא מצאו חן בעיניו. גם לא עיניו האדומות הטרוטות, וכרס קטנה שהחלה מפציעה לה בחשאי מתחת לגופייתו. הוא העביר את כף ידו על לחייו ובחן את פניו, אומד את אורך זיפיו. לפתע היה נדמה לו שהוא רואה בידו את כף ידו של אביו, עם אצבעותיו הארוכות וציפורניו המוכתמות ניקוטין. ואז עלה בזהירות על משקל הזכוכית ליד האסלה: ...שיט, שמונים וחמש! צריך להודיע לדליה להפסיק עם הבורקסים והקרואסונים. מעכשיו רק חסה... אלא שגם הוא ידע כי לא יוכל לעמוד בזה, בלחץ שבמשרדו ובחייו.

...כשמדברים על הנוער של היום, כבר לא מתכוונים אלי... חייך כמעט בהשלמה. ואז מיהר להתקלח, להתגלח ולהסתרק כמיטב יכולתו. לבש ג'ינס ואפודה עבה, אך נשאר בנעלי הבית החורפיות הישנות.

השעה כבר היתה תשע וחצי בבוקר השבת הצח, כזה שמגיע אחרי גשם כבד, כשפרופסור מרואן סולטאני טילפן לנייד המאובטח שלו:

"אני בוואדי מילק. אצלך עד עשר עשרים ושבע. הקפה על האש, צִ'יף?"

"דוקטור! בוקר טוב! סע באחריות ובזהירות. מלבד המים לקפה שהנחתי על הגז, שום דבר לא בוער. איך עם הפצועים? אתה ישן בכלל?"

"לנו אף פעם לא תחסר עבודה, הסתדרנו. גולן תפס פיקוד. כולם מטופלים, ועכשיו מתחיל הקרב עם המשפחות הרבות הבאות לבקר. רק שלא יפריעו והכול יהיה בסדר."

"להתראות!"

"אינשאללה."

הוא ירד לקומת הקרקע ופגש את שאולי וגיא אוכלים טוסטים עם גבינה צהובה, שותים קפה ומרכלים.

"חברים, בוקר טוב! הכול בשליטה?"

"המפקד! דונט פּאנִיק אֶנד פִיר, שאולי אִיז הִיררר!" שוב ענה את תשובתו השגורה בחיוך ניצחון.

גרשון המשיך מבלי לענות:

"גיא, המכונית נבדקה? השטח נקי?"

"הכול כשורה, המפקד."

"טוב. בעוד פחות משעה יש לי פה ביקור קטן. לא לירות בו!" קרץ להם בבדיחות הדעת, בעודו פונה אל עבר המדשאה הנמצאת בגבו של הבית הדו־משפחתי.

"אנחנו יורים רק בסוסים..." הימהם שאולי, מסתיר את פיו בכפו וקורץ לגיא, כשגרשון כבר יצא אל המרפסת המקורה, מול הדשא הלח עדיין.

בשעה עשר עשרים וארבע החנה פרופסור מרואן סולטאני את האינסיגניה האפורה במורד הרחוב, במרווח של שלוש מכוניות מהסופּרב, וחזר בהליכה אל הבית.

הוא צילצל בפעמון דלת הכניסה, מזהה בזווית עינו את שאולי וגיא מבעד לרשת חלון המטבח.

גיא מיהר לפתוח: "בוקר טוב, אדוני. הוא מחכה לך בדשא מאחור."

"מַרחַבָּה! בוקר טוב גם לכם!" ענה ונכנס לסלון בדרכו אל המדשאה, כשבידו שקית בקלאווה.

"דוקטור! איזה דיוק, כִּיף חאלֶק?"

"אלֶעס גוּט," החזיר לו מרואן.

שני הגברים צחקו, התחבקו ולחצו ידיים.

טקס שתיית הקפה וטעימת הבקלאווה עבר בנחת, וכמוהו גם השיחה הקלילה על "מה שלום אימא ג'ודי" וכיוצא באלה רכילויות פתיחה בין ידידים ותיקים. התחלה נינוחה לשיחה רצינית.

"תגיד, הוועידה הזאת במוסקבה, מה הסיפור?" שאל גרשון לפתע.

"אתה יודע. רופאים. מארגנים לעצמם ועידות מקצועיות כדי לטייל קצת בחו"ל על חשבון חברות התרופות וקופות החולים. הכול בשם המדע," העווה את פניו בחיוך של לעג קל.

"כן, בטח. אבל מה לכם שם?"

"סגני, דוקטור גולן, שתי עמיתות מחקר ופרופסור ויתקין מהטכניון פיתחו סוג חדש של דבק ביולוגי־ננומטרי, הנצמד לרשתות סיבי פחמן מעוצבות, כדי לחבר עצמות מרוסקות או חסרות, ולשקם אותן. הוא יציג אותו שם, ואני נוסע איתו."

"אהה. אבל כבר יש דבקים כאלה בעולם, לא?"

"כזה עוד אין. לחומר החדש יש תכונות התנפחות והתקשות מכניות בתוך שבוע ולתוך כל תבנית. ככה נוכל ליצור ממנו עצמות וחלקי עצמות מלאכותיים מהר, בבטיחות ועם חוזק של מקל גולף. הדבק גם אדיש לחלוטין לדחייה של רקמות חיות. כמו שאתה יודע, כמה יסודות וסגסוגות מתכת, כמו זהב, כסף ופלטינה למשל, אדישים לדחייה וכנ"ל גם הדבק שלנו."

"או־קיי... תמשיך."

"וברגע שנסיים את הניסויים בחיות ובפצועים אמיתיים, אנחנו בטוחים שהוא יהיה פריצת דרך בהצלת גפיים מרוסקות. זה כמובן חשוב מאוד להצלה של נפגעי טרור עם פציעות מחומרי נפץ, ולשאר הנזקקים."

"אהה. אז זה כמו פלסטיק־מוקצף־מתנפח לבניין ולתעשייה. טוב, פחות או יותר הבנתי." ואז המשיך בקול נמוך: "תגיד, יהיו שם חבר'ה מהאזור?"

"כרגיל. בוודאי."

"הרופא ההוא הסורי, דוקטור מוניר חילמי, זה שלמד באנגליה וביקר אז בחשאי בנהריה לברר את מצב הפצועים הסורים מהצד של אסד, גם הוא יהיה?"

"אני חושב שכן. הוא מגיע תמיד. לכל כנס."

"או־קיי, מרואן," התקרב אליו כממתיק סוד: "אתה בטח מכיר את העניין האחרון עם דאעש בדמייר?"

"כן, כמו כולם. אצלנו בארץ וגם אצל החברים הרבים שלי באזור יש דאגה עמוקה מהסיפור הזה."

"יפה. לנו יש פתרון מסוים בסגנון המקובל שלנו, אבל לא נבצע כלום בלי שנדע איך יתייחס לזה הרָאִיס הסורי."

"או־קיי, ו..."

"אני מבקש שתעביר אליו את השאלה. תשובה תוכל להגיע גם אליך. 'כן' או 'לא', ואתה תעדכן אותי."

"אשתדל, כרגיל. אתה סומך עלי כבר הרבה שנים, הא, גרשון?"

"כן. אני סומך עליך. כן. הרבה שנים..." ענה מהורהר, מביט בעיניו של הרופא, גבתו השמאלית מתרוממת קלות.

"אבל שמע משהו, גרשון, אני חושב שעלו עלי ואני במעקב..."

"לפי מה?"

"יש איזה אורתופד אחד שנרשם תמיד לכל כנס אחרי שאני נרשם, ומבטל את ההשתתפות שלו אם אני מבטל. בכנסים הוא לא מוציא מילה. שקט כזה. גם לא מצאתי שום מאמר שפירסם או את השם שלו בשום בית חולים. הוא תוקע בי עיניים בהרצאות, וכל הזמן מתעסק עם הנייד שלו."

"מה שמו?"

"ראשיד אל־תורכּי. ככה הוא נרשם, וזה מה שרשום על התג שלו. אף פעם לא יוצא למסעדות או מבלה עם החבר'ה. הוא טוען שהוא מדובאי, אבל אני חושד שהוא סוכן סורי."

"אהה. טוב, אבל הפעם עוד תיסע ותעשה לי את הטובה הזאת. מאוד חשוב."

"בסדר, אני מבין. אבל פעם אחרונה. ותדאג לי שם, הא?"

"עלי, כמו תמיד. אל תדאג."

הם החליפו עוד כמה מילות פרֵדה, התחבקו ולחצו ידיים, והאינסיגניה האפורה שבה הפעם דרך כביש שש לבית החולים העמק.

שמי השבת הכחולים החלו להתמלא לאיטם בענני נוצות גבוהים, והאוויר התחמם מעט. בשעה אחת חמישים ושתיים כבר החל פרופסור סולטאני לרחוץ ידיו בסבון קוטל חיידקים בבית החולים, מתכונן לניתוח נוסף. הוא הירהר בכבדות במשימה שידידו הטיל עליו. עכשיו חש בבירור איך עולה בבטנו החרדה. ולא בפעם הראשונה.

...לפצועי הפיגועים בירושלים ובטבריה... הירהר כשהוא שולח את ידיו לאחות חדר הניתוח, שתנגבן במגבת סטרילית ותעטה עליהן את כפפות המנתחים, ...דבק העצמות החדש כבר איחר את המועד...

שבת, 2 במרץ 2024

עונג שבת

גרשון הציץ בשעונו בציפייה לאורחיו שהוזמנו לשעה שתיים.

באחת חמישים ושש, דייקן כהרגלם של טייסים, הופיע אדם בן־עמי, הראשון מבין מוזמניו, וצילצל בדלת הכניסה.

לאחר שזכה במבטים חוקרים משאולי ומגיא שעדיין מיאנו לפתוח, צעק להם גרשון מלמעלה, "זה בסדר, שאולי! הוא מכוחותינו! זה אדם! תראו לו את הדשא."

רק אז היה יכול אדם להיכנס לסלון הבית בקומה הראשונה. הוא חצה אותו בכיוון אצבעו המורה של שאולי, אל ירכתי הדו־משפחתי הישן.

בעורפו של הבית היתה רחבה קטנה שחולקה למרפסת מקורה בסוכך עץ סדוק שצבעו התקלף, ולמשטח אדמה מכוסה עשבי בר ופתוח לשמים, שכונה ״הדשא״. על הבית והמשטח סגרה חומת בטון עטוית מטפסים ושיחים מכל הסוגים כיד דמיונם הטובה של שכניו.

אדם, לבוש באפודת הימאים הישנה והעבה, במכנסי הג'ינס ובנעלי התעמלות, כשזנב הסוס שלו נח על עורפו, התיישב בכיסא הנדנדה והחל לסקור לאיטו את הכיבוד:

בקבוקי בירה, בוטנים בקליפתם, עוגיות ביתיות, ...של דליה, אני מניח... מיחם שנורתו האדומה דולקת, קפה שחור בצנצנת זכוכית ושקיקי תה צמחים. "נו, ארוחת צהריים כבר לא נוציא מגרשון היום," ציחקק לעצמו בהניחו את בקבוק יין המֶרלו הפורטוגלי שארז במיוחד לאירוע.

"אדם! ברוך בואך בצל קורתי!" צעק לו גרשון בחצותו את הסלון.

"היי, גרש! אמרת בירה, ובירה באמת יש כאן..." לחצו ידיים והתחבקו חיבוק גברים שמח.

"נו, ומי עוד מגיע לחגיגה, הֶר־גֶרש?"

"לכבודך אני מקווה שיגיעו בנימין ״בני״ יונגרמן מאריאל והאדון הפרופסור דניאל ספרן מטבעון. יאללה אדם, חבל על הזמן, פתח לנו שתי בירות בינתיים!"

כמה דקות אחרי השעה שתיים צילצל גם בני יונגרמן בדלת: רחב גרם, לבוש חולצת בד כחולה ששרווליה מקופלים מעל שרירי זרועותיו. לראשו, על בלוריתו המאפירה, כיפה סרוגה ענקית, וזקנו הגזום והמטופח בסגנון הרצלייני, משווה לו הדרת כבוד.

יחד עם בני נכנס גם פרופסור דניאל ספרן, הדמוגרף: פרופסור לגיאוגרפיה ולדמוגרפיה באוניברסיטת אוקספורד. הוא גרר אחריו ברצועה אדומה ובקולר פנינים כלבת תחש חומה וקשישה העונה לשם בילי. הכלבה נבחה כמה נביחות נימוס לטובת שאולי וגיא, ובכשכוש זנב עליז רצה למרפסת לרחרח את הכיבוד.

גרשון הציג את אדם לפרופסור ולבני יונגרמן שלא פגשוהו עד כה. לחיצות הידיים נמשכו זמן קצר, והנאספים התרווחו בכיסאות כתר פלסטיק לבנים שנחו במרפסת המקורה. בקבוקי הגולדסטאר נפתחו מניה וביה, וארבעת הגברים החלו לוגמים מהם במתינות.

"סליחה, איפה השירותים, גרשון?" שאל פרופסור ספרן. משנענה, פסע לענייניו: גבוה, פניו חרושות קמטים כשל איכר מהעמק, קירח, לבוש חולצת פלנל מפוספסת, מכנסיים 'של פעם', וכמקובל אצל בני גילו — נעלי ספורט אָסִיקס שחורות ומשקפיים התלויים בשרוך על צווארו. בן שמונים, חזק ושופע חיות.

בילי הסתכלה אחריו בשאלה, אך חזרה לרבוץ מתחת לשולחן, חוקרת בעיניה החומות במי אפשר לתת אמון. אדם הודיע כי "גם לנו היה פעם כלב בייגלה כזה אבל שחור, בקיבוץ, כשהייתי ילד." וניסה ללטף את ראשה. היא ענתה בניסיון נשיכה, נובחת בנרגנות.

"הי, אדם, מאיפה חזרת אלינו, רב חובל?" בני יונגרמן פנה אל אדם כאילו הוא מכירו כבר שנים.

"ההפלגה האחרונה היתה מאשדוד לגנואה ולגיברלטר. משם דרך תעלת למאנש לרוטרדם, וכל הדרך חזרה. לפני שלושה ימים חזרתי," ענה באדיבות אך באי־רצון מופגן.

"נו, ואיך היה?" שאל בני בשמחה, כביכול מבין ומתעניין באוניות מכולה ובאוקיינוסים, מתעלם מנימת קולו של אדם ומשפת גופו.

"כרגיל, קצת סערות, קונטיינר אחד כמעט עף למים. יִיצאנו רכיבים אלקטרוניים וייבאנו הרבה בשר הולנדי. כרגיל... את היהודים צריך להאכיל, ולחו"ל צריך לספק אלקטרוניקה ופלסטיק מההתנחלויות. על זה לפחות הם לא עושים חרם..." השיב בנימה משועממת. "למה אתה שואל, בני?"

"בדיוק בגלל מה שאמרת. יש לי מפעל באריאל, ולפני שבוע שלחנו קונטיינר גדול לאשדוד. מנועים חשמליים, שמצבריהם נטענים מאנרגיית שמש, עבור מטוסי התובלה של העשור הבא!" אמר בגאווה.

"אהה... נו, ו...?"

"אדם, אל תיתמם. אנחנו מפתחים, אתם משלחים, וכל היהודים שמחים!"

"לא כל היהודים, בני יונגרמן!" התכעס אדם.

"חבר'ה, להירגע. עוד נספיק לריב אחר כך," נכנס גרשון לשיחה בנימת המבוגר־האחראי שלו. "אני הזמנתי דווקא אתכם, ידידי, כדי להבין למה רבּים בתוכנו חשים כי המצב הנוכחי מוביל אותנו לכיוונים הרסניים. אם נגיע גם לרעיונות יצירתיים לפתרון — מה טוב. לכן הזמנתי את בני יונגרמן, הבטוח שאתם טועים בגדול ושהאור כולו נמצא אצלם. סלח לי, בני, זה לא אישי, כמובן. תתחיל בבקשה מאיך שאתה והמשפחה שלך התארגנתם באריאל, ומה מייצר המפעל שלך היום."

"זה בסדר, גרשון. אני כבר רגיל... נו, את ההיסטוריה שלי כולם מכירים," ופתח בתקציר קורות חייו:

"קיבוץ מעוז הירדן הדתי בעמק בית שאן, מדריך בבני עקיבא, שריון, מלחמת של"ג שאתם מכנים 'לבנון הראשונה', פציעה, מילואים, חתונה עם רחלי מיצהר, ארבעה בנים, יאיר הבכור טייס קרב. אנחנו מתיישבי פתחת רפיח, תעשיינים של אביזרי פלסטיק." הביט בקהלו מרוצה, והמשיך: "פצמ"רים, קסאמים, הגירוש של שרון, הגירה לאריאל, רחוב בני אפרתה, דו־משפחתי דו־קומתי, סטארט־אפ היי־טק, סבא לשתיים, עוד אבינו חי!" סיים בחיוך ניצחון רחב.

"וואו! תן לנשום, בני. נראה שהלך לך קלף בחיים!" אדם התעורר. כעסו ורתיעתו מהמתנחל הזחוח והבטוח בעצמו הזה החלו להתפוגג. לגביו, בני היה עוד דוס מיוצאי גוש אמונים, "שיום אחד עוד יחריבו את ישראל הישנה והטובה", שהוא עזב בנפשו כבר מזמן.

"נו, בעזרת השם וברוך השם, ובמהרה בימינו!" בני חייך כמנצח הסוקר בחשדנות יריב אפשרי.

"ומותר לכם לנסוע בשבת?" שאל אדם כשפרופסור ספרן חזר והתיישב. בילי קפצה אל ברכיו הגבוהות וטמנה את חוטמה בין רגליו.

"עדיין לא. אולי עוד נוציא פסק הלכה כשהמשיח יגיע. בינתיים התארחנו אצל בננו יאיר. באתי אליכם ברגל ישר מהרצליה, אז יש לי רק שעה איתכם עד שאיאלץ להתחיל לחזור. אבל כשגרשון מזמין, לא אומרים 'לא'. למרות שאתם עדיין נאיביים כולכם, אצל גרשון תמיד מעניין!"

"כל הכבוד, בני. מלח הארץ!" פרופסור דניאל ספרן הצטרף לשיחה. "ואני, חברים, נהגתי מטבעון ברכב. ברשותכם כמובן, אדוני הארץ," הוסיף.

"ספרן! לא רבים היום! רק משוחחים ושותים בירה. תראו איזה שמים כחולים וענני נוצה חביבים שטים לנו מעל הראש, ותגידו תודה כולכם!" גער באורחיו. השיחה עוד לא החלה, אך המתח כבר הורגש באוויר.

"מאיפה אתה וגרשון מכירים, בני?" שאל הפרופסור.

"אוהו, מג'וליס. עוד מימינו בשריון לפני אלף שנה."

"ואתה לא הלכת לקורס טיס כמו כולם פה מלבדי?"

"אותי לא קיבלו! המפא"יניקים שלטו אז בצבא, וטייסים קיבלו רק על בסיס עדתי, אהה, חילוני... גם לא עברתי את הגיבוש, ויש לי גם פחד גבהים!" השיב, מחייך בשביעות רצון עצמית.

"ולכן יאיר הבכור שלך טייס?"

"נו. תפוח טוב גם לא נופל וגם מגיע רחוק!"

"וואלה, יופי, בני! דאבֶּל־מינִינג! כל הכבוד. ואיפה הוא טס?" שאל אדם, מתחיל בסתר ליבו לחבב את המתנחל רחב הגרם והמזוקן היושב מולו.

"סודי בשבילכם: טייסת האדיר, האף־שלושים־וחמש המשודרגים, בנבטים!"

אדם וגרשון שיחררו קריאות התפעלות, בשעה שפרופסור ספרן תחב בהסתר עוגייה ראשונה לפיה של בילי.

"חברים יקרים, בילי שואלת שתי שאלות," הצטרף ספרן בנינוחות של כוכב האירוע: "הראשונה — מתי יגיע האוכל? והשנייה — על מה אתם רוצים לריב היום?"

דניאל ספרן החל להרגיש בנוח. הוא קם, ניגש ליין והחל לעסוק בחילוץ הפקק מהבקבוק הירוק הכרסתני, תר בעיניו אחר כוסות. זה שנים ארוכות הוא מרצה את משנתו בכל מקום אפשרי: אוניברסיטאות, ערוצי טלוויזיה, פרסומים, שבתות תרבות, קצונה גבוהה ומשרדי הממשלה. גם ראשי ממשלה ונשיאים מזמינים אותו לפגישות אחד־על־אחד.

"לגבי דידי," היה נוהג לומר למאזיניו, "גיאוגרפיה, דמוגרפיה ואֶקוֹנוֹמיק־גרפיה זה כל הסיפור בכל מקום, ובעיקר בישראל!"

גרשון, כמבוגר האחראי, הורה: "פרופסור, שלוף לנו בבקשה את אחת מהרצאותיך, ואנחנו כבר נריב על משמעות הנתונים והפרטים. מה אתה אומר?"

ספרן הביט בו משועשע מעט וליטף את ראשה של בילי, שעצמה את עיניה בהנאה. "בעמידה פרונטלית או שאפשר להתיישב, גרשון? ואיך, לדעתך, נשתה את היין?"

להפתעתם, בשקט ומבלי לצלצל, נכנסה דליה, אוחזת בידיה שש כוסות שנשכחו על מדף השיש במטבח.

"דליה! מדברים על המשיח... שבת שלום!" קרא דניאל ספרן, כשאחריו מצטרפים לברכה שאר היושבים.

"הערכתי שאתם אבודים בלעדי והגעתי להציל את המצב." חייכה, שולחת מבט מתנצל אל גרשון.

היין נמזג. בני בירך, והכוסות הורמו "לחיי מדינת ישראל!"

"יפה. ובכן, הביטו, חברים, הבה נתחיל במספרים: כיום חיים בארץ ישראל מהירדן ועד הים כשלושה־עשר מיליון בני אדם. מתוכם כשישה וחצי מיליון יהודים, שישה וחצי מיליון ערבים ועוד כמה מיעוטים בני עמים אחרים," פתח.

"אִין נוֹאו טַיים," הרים את קולו, "יהיה כאן רוב ערבי. בתוך פחות מעשר שנים היהודים יהוו מיעוט בארץ. עד שנת אלפיים חמישים יחיו בין הנהר לים כעשרים וארבעה מיליון תושבים. לערבים יהיה רוב מוחץ: כשלושה־עשר מיליון לעומת כאחד־עשר מיליון יהודים בלבד!"

הוא כיחכח בגרונו והוסיף: "וכידוע לכם, בפרלמנט שלנו, בכנסת, המצב כרגע הוא שמונים ושמונה אחוז ליהודים לעומת שנים־עשר אחוז בלבד לערבים!" זרק לחלל כשבילי תולה בו עיניים כלא מאמינה, "האם זה נראה לכם סביר, חברים?"

"נו, ומה כאן הבעיה, פרופסור?" שאל בני.

"תגיד, אתה עיוור או עושה את עצמך?" התיז אדם.

"עיוור למה? מה קרה? תמיד היו פה ערבים ותמיד יהיו. אבל הארץ הזאת שלנו! גם היסטורית, גם מדאורייתא וגם משם!" הצביע לשמים הכחולים, מתאפק להישאר רגוע.

"חבר'ה, להירגע," התערב גרשון, "תנו לפרופסור להמשיך."

פרופסור דניאל ספרן החליק עוד עוגית לפיה של בילי, שתה מהיין והביט בנוכחים, כששביעות רצון של מחרחר מדנים מתפשטת על פניו.

"או־קיי, אז אם גמרתם חברים לריב בנקודה זו, הביטו וראו: לפני מאה עשרים ושבע שנים החליטו הציונים באירופה להתיישב בארץ. לפני מאה ושבע שנים התקבלה הצהרת בלפור. לפני שבעים ושבע שנים התקבלה תוכנית החלוקה, ומלחמת השחרור פרצה אחריה. לפני חמישים ושבע שנים בשישה ימים כבשנו את סיני, עזה, הרמה והגדה." ואז, כמגלה סוד הנמיך את קולו, ובהביטו בעיניה של בילי שהטתה את ראשה ימינה כמבקשת להבין, לחש:

"מאז נלחמנו את מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, שלוש אינתיפאדות, חומת־מגן אחת וארבעה מבצעים בעזה, שממנה נסוגונו בלחץ החמאס, ועוד אלפי פיגועי טרור באוויר, בים וביבשה, שלא נפסקו עד היום. אלפים רבים מאוד נהרגו משני העמים. לא ניצחנו למעשה באף אחת מהמלחמות הללו, כי לא היו לנו שום מטרות להשיג זולת שמירה על המצב הקיים. כושר ההרתעה שלנו הולך ונחלש, ועוד היד נטויה!"

הוא הביט לאיטו בנוכחים והוסיף: "הביטו, חברים, לאיראנים יהיו פצצות אטום, לחיזבאללה ולחמאס כבר יש מאה ושישים אלף טילים ורקטות, שמספרם ודיוקם הולכים ועולים. בסוריה ובעיראק שולטים הפנאטים המוסלמים בסיוע איראני, וכולנו, חברים יקרים, יושבים ומחכים."

הקהל הקשיב בדריכות, ובילי נעצה בו עיניים משתוממות, לא יורדת לסוף דעתו. ספרן קם, ליטף את ראשה, הביט אל היושבים מולו וקרא:

"אז למה אנחנו מחכים באחר הצהריים הנאה הזה?"

דליה הצביעה בהיסוס.

"כן, דליה?"

"הכלבה אולי צריכה מים אחרי העוגיות, פרופסור?" צחוק קל בקע מהיושבים, וספרן חייך.

אדם נדרך. "אני כבר לא מחכה, פרופסור. באופן אישי אין לי טענות. הסכסוך הזה איפשר לי להטיס אֶף שש־עשרה ולהשיט אוניות ענק."

"באמת? לשמאל פתאום אין טענות?" התכעס בני. "אתם הרי רק מייללים, מפונקים תל אביבים!" וכשפניו מאדימות, הרים את קולו ונופף אליו בידיו החסונות: "מאז שלקחנו מכם את מושכות המדינה, אתם רק נגררים אחרי העגלה המלאה שלנו, חבורת בכיינים. יופי, אז היית טייס. אז מה? גם הבן שלי עם הכיפה הסרוגה טייס! וההתיישבות שלנו עולה כפורחת!" ירה במבט כמעט עוין. "ואם יש צורך, נלחמנו ונילחם! ובעזרת השם לא רק ניצחנו, אלא גם נמשיך לנצח!" הוא סקר את החבורה וחזר במבטו אל אדם: "ובירושלים עוד יקום בית המקדש! עכשיו הזמן לספח הכול!"

"בעזרת השם ובמהרה בימינו, הא, בני?"

"ומה אתם מציעים, חבורת מלהגים? לחזור הביתה? שש מאות אלף חלוצים בארץ אבותינו תחזירו לתל אביב? ומול קלקיליה, שכם וג'נין תציבו כיפות־ברזל וקלע־דוד? זה הפתרון שלכם?" שאף אוויר מלוא ריאותיו וקרא בקול עמוק: "תנו לכיפות הסרוגות להוביל, להתנחל ולהתיישב בכל ארצנו ואל תפריעו!"

גרשון הרגיש כי העניינים מתחילים לצאת משליטה: "פרופסור, עוד נתונים או שזה מספיק להיום?"

"הביטו, חברים יקרים, זה הרי תלוי בכם. ברור שיש עוד. עד עכשיו דיברנו על החדשות הטובות. אתם רוצים שנדבר גם על הרעות?"

"פרופסור ספרן, אתה מדבר כאילו שאתה יודע איזשהו סוד שאנחנו לא יודעים. תגיד מה אתה חושב באמת, ואל תחוד לנו חידות!" זעף בני והחל לפצח בוטנים.

"אִיזי, אִיזי, בני. הבט, אני כרגע רק מדווח. בסוף נחשוב ביחד ואולי גם דליה תסכם, ונוציא נייר עמדה! נכון, בילי?"

החיה קמה מרבצה, הרימה את ראשה בשאלה וכישכשה בזנבה בהיסוס.

"אתם זוכרים, חברים, את נאום השבטים של הנשיא ריבלין?"

"משהו על פערי העדות בארץ? לפני שבע שנים אולי?" שאל בני.

"לא רק על זה!" התערב אדם.

"לי אין מושג על מה אתם מדברים," הוסיפה דליה, וגרשון חשב לעצמו, ...אני זוכר את הנאום הזה בעל פה כמעט. שמעתי אותו בפורום סגור לפני שננאם בציבור... וגם את השני על איך ש'הכול־הפך־פוליטי'... אך החליט שלא להתערב בשיחה.

"טוב, חבר'ה," בני קם, זרק את הקליפות לדשא ופנה ליושבים, מפריע להרצאתו הסדורה של ספרן. "עוד מעט שלוש, ואני חייב לזוז הביתה עוד לפני צאת השבת. בגלל שעון החורף, החושך מגיע מהר. אבל לפני שאלך, רציתי רק להזכיר לכולכם כי להורי הורינו, שעלו לארץ לפני מאה שנה כדי להגשים את הרעיונות של הרצל לגאולת העם היהודי בארץ ישראל, היו גם חזון, גם ערכים וגם דרך מעשית ליישם את זה. אחרי ששת הימים ניצחה דרכנו, ולכם, המִתכנים 'שמאל', אבדו הכוח והחזון, הערכים והעוצמה הפנימית כדי להמשיך בבניין הארץ."

בילי תלתה בו מבט מוקסם.

"בני, בני!" אדם קם מכיסאו. "רק אל תשכח מי הוביל ומי ניצח בששת הימים, ומי הקים את המדינה הזאת לפני שאתה עוד לא נולדת בכלל!"

"בסדר, בסדר, אדם. ההיסטוריה ידועה. אבל אני רוצה לדבר על ההווה ועל העתיד. פרופסור דניאל ספרן המכובד מעורר פה דכדוך לאומי חמוץ. מישהו צריך לייצג את המציאות מהכיוון הנכון, טוב? אז אני מיד מסיים," התנשם בכבדות נרגשת והמשיך:

"לולא קם לעם ישראל כוח חדש בדמותנו — הציונות הדתית־חלוצית־אמונית, המתיישבת בכל חבלי הארץ שבהם ישבו יהודים, מימי אברהם אבינו ועד חורבן בית המקדש — כבר היינו מזמן חיים שוב בגטו יהודי קטן. ואז הפלסטינים היו מכתיבים לנו את הצגת הסיום של הציונות!" הרים את קולו שוב כנואם כיכרות.

אדם התפרץ: "אז אתם, בבניית ההתנחלויות שלכם בחסות הקדוש־ברוך־הוא שלכם ובמימון מס ההכנסה שלנו, מתכוונים בסופו של דבר ליישם את הפטנט של מפ"ם והערבים, ובמקום בגבולות 'ארבעים ושבע' אתם רוצים להקים מחדש את 'אחוות העמים' ההזויה ההיא עם עוד שלושה־עשר מיליון ערבים על השטח בין הירדן לים?"

"אדם, נכון? תירגע. אם אנחנו, כולנו ביחד, נפעל למען חיזוק הארץ ובניינה של מדינת ישראל יהודית והלכתית, רק אז הם יבינו. רק אז הם יסתפקו ב'אוטונומיה לאנשים' כמו שהציע בגין עליו השלום. וגם יהיה פה שלום! כמו שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים."

"ובעזרת השם אני מניח..." אמר אדם שחזר לשבת.

"ברור! תודה שהוספת. אני רואה שאתה נכנס לעניינים, אדם!" חייך.

"רק אל תשכחו, בני, את הנביאים ירמיהו וישעיהו וגם את הלל הזקן, כאשר אתם מספחים את יהודה ושומרון, ממשיכים לשלוט בעם אחר וחומסים את האדמות שלו. ואל תשכחו את מגילת העצמאות!"

"אדם, תעשה לי טובה: בוא אלינו לשַבָּת. תלמד קצת גמרא ונתקדם לתניא. יש לנו כיפות סרוגות לאורחים שבאים ללמוד. בסך הכול אתה בחור טוב. תינוק שנשבה."

איש לא דיבר. בילי התהפכה על גבה ונחרה קלות. אדם נשא את עיניו אל ענני הקרח הלבנים השוחים בים הכחול שמעליהם, ודליה התעשתה ראשונה: "מישהו רוצה קפה?"

"דליה, אני מציע שניתן לפרופסור לסיים את הרצאתו לפני שנעבור לקפה. פרופסור, הבמה שלך. אבל בקיצור!" סיים גרשון בקול המפקד הסמכותי המוכר שלו.

"רגע, רגע, בנימין יונגרמן, אבל מי הם האנחנו־כולנו־ביחד שלך?" אדם לא ויתר.

"את זה הפרופסור הנכבד כבר בטח יסביר לכם מהצד שלו. מהצד שלנו ברור שכולכם חייבים להצטרף למאמץ הלאומי לשמירת הארץ. טוב, אני מצטער, אבל אני צריך להיפרד מכם עכשיו. אז היה כיף, סליחה, ואני מבטיח לבוא ולהמשיך בפעם אחרת. תודה על ההזמנה, גרשון, ושיהיה לכולנו בעזרת השם יתברך וברצונו ישתבח שבוע טוב!"

דליה ליוותה אותו, נחושה להכין קפה ולשחרר את האווירה המתוחה והכבדה שהשתררה במרפסת.

ספרן, שקהלו הצטמצם, המשיך לשבת ולהיאנח קלות. בילי נרדמה מתחת לשולחן, והאוויר החל להצטנן.

"או־קיי, חברים, מכיוון שהאופוזיציה הראשית פינתה את מקומה, אז ברשותכם נמשיך: בני ואדם הרימו לי להנחתה כמו שאומרים. ובכן, הביטו, מי הם באמת אותם 'אנחנו' ערטילאיים שגם הנשיא ריבלין נקב בשמם? גרשון, אתה הרי מקורב למלכות. מי הם לדעתך? ואדם, מה אתה אומר?"

"מה שאני אומר לא משנה כרגע, ולגרשון אסור לדבר על פוליטיקה. בוא ותמשיך. אבל בקיצור, הֶר ספרן, עוד מעט חושך!"

"טוב, אז ממשיכים." הזדקף למלוא גובהו והביט באדם:

"ריבלין, יקירַי, דיבר על ארבעה שבטים במדינת ישראל, העוינים זה את זה ומפצלים את העוצמה של ארץ־ישראל־היפה־והאובדת, ובהגדרתו — 'מדורת השבט'. הוא התכוון לאותה 'הגמוניה־פועלית' של הרוב החילוני האשכנזי שהקים את המדינה והוביל אותה עד מלחמת יום הכיפורים." וכמו מורה המכתיב לתלמידיו את שיעורו, החל לדקלם: "ריבלין צדק אך לא דייק. יש במדינת ישראל לא רק ארבעה שבטים, אלא אחד־עשר! השבט הערבי המתחלק לארבעה: בדואים שבירתם רהט, אסלאם קיצוני שבירתו אום אל־פאחם, אסלאם מתון שבירתו נצרת, וערבים נוצרים ללא בירה. ארבעת השבטים הערביים יושבים על כמחצית משטחי המדינה בין דימונה למטולה. כמעט כמו בתוכנית החלוקה! ולצורך הפשטות נניח שהנגב, ששטחו כמחצית משטחה של מדינת ישראל, למעשה ריק!"

מכיוון שלא נשמעו קריאות ביניים, המשיך בהכתבתו: "השבט היהודי מתחלק גם הוא לכמה שבטים: השבט הלבן האשכנזי שבירתו בצפון תל אביב, השבט החרדי שבירתו בבני ברק, השבט האֶמוּני־חרד"לי שבירתו בשילֹה, השבט המתנחלי החילוני שבירתו באריאל, השבט הדתי־מזרחי שבירתו בנתיבות והשבט האתיופי שאין לו בירה. ולאלה צריך להוסיף גם את השבט האפריקאי הלא יהודי, שבירתו בדרום תל אביב."

"יש עוד שני שבטים, פרופסור," הציע אדם. "מחצית החברה בישראל שבניה משרתים בצה"ל, והמחצית השנייה שבניה לא משרתים!"

"יפה, אדם! אז כבר יש לנו שלושה־עשר שבטים!" חייך כמי שהצליח לסקרן את תלמידיו. "ואני אוסיף לכם: רק שני אחוזים מכל תושבי המדינה גם משלמים מסים, גם עושים מילואים וגם נושאים על גבם את ההיי־טק והכלכלה הישראליים!"

הבעת פליאה של איך־לא־שמעתי־על־זה־עד־כה הופיעה על פניו של אדם, וגרשון חייך לעצמו בעצב, כמי שכבר מכיר את החומר.

בחיוך ניצחון עבר ספרן לסיכומים:

"זהו, יקירַי. אלה הם שבטי ה'אנחנו'. וכדי שהמדינה לא תתפרק, עלינו, כדברי הנשיא, לפעול ליצירת 'ישראליות משותפת' מתוך 'קבלת אחריות והענקת תחושת ביטחון בהוגנות ובשוויון!' לא פחות ולא יותר... ממש אחרית הימים, וגר זאב עם כבש, ולתפארת מדינת ישראל! ועוד לא דיברנו על הכותל ומי רשאי להיות פה יהודי..." סיים בנימת לעג, מניח ששומעיו קולטים את האבסורד שבציפייה ואת הכשל הלוגי בַּתקווה כי שבטים השונאים האחד את משנהו ומושכים לכיוונים מנוגדים יוכלו אי־פעם להשיג ישראליות משותפת ערטילאית, האמורה להיות ציונית, דמוקרטית, יהודית ונאורה, וגם לנצח את האויבים. מבחוץ ומבפנים.

בילי פיהקה, עצמה את עיניה בהסכמה מיואשת והמשיכה לנמנם.

"אתם יודעים למה עד עכשיו כל העסק הזה מחזיק מעמד ולא מתפרק?" שאל לפתע אדם, "אז לפי דעתי, ואני רק יהודי שכבר קיבל את החלטותיו, כולנו עדיין באותה סירה, כי הדבק שמלכד את כל שבטי מדינת ישראל, כולל הערבים, הוא הסכסוך ומצבי המלחמה המתמשכים. אם אני הייתי ראש הממשלה, הייתי דואג, מאחורי הקלעים כמובן ובציניות המתבקשת, להמשיך ככה ו'בעצימות נמוכה' לתמיד!"

...כמה שהוא צודק... הוסיף גרשון לעצמו.

דליה חזרה עם עוגת שוקולד והכריזה: "פרופסור יקר, כנסת נכבדה, הפסקת קפה! מי רוצה מה?" וניגשה לשולחן כדי להכין ארבע כוסות קרטון כפולות, "כדי שלא ישרוף באצבעות."

השמש החלה להסתתר מאחורי גג הרעפים הישן, והאור במרפסת נחלש. לאחר ששתו את הקפה והיללו את דליה על מעשי ידיה, ומאחר שגם בילי התרצתה בקבלה חטיף חום שהפרופסור הוציא ברוב טקס מכיסו, ירדה שתיקה מהורהרת על ארבעתם.

דניאל ספרן קם ממקומו כדי למלא את כוסו, וגרשון ניצל את ההזדמנות כדי לתפוס אותו לשיחה פרטית.

"פרופסור, תגיד לי, רק להפחיד אתה יודע? אתה לא שייך אלינו? מה היית עושה אתה אחרת מראשת הממשלה?"

בילי, שהבינה כי הרסן הותר, זינקה לעבר העוגיות.

"ארצה, בילי!" הכלבה השתרעה על גבה, מכשכשת בזנבה בהיסוס, ובעיניה תחינה.

"הבט, גרשון יקירי, אנחנו מנועים מלדבר פוליטיקה, ואני לא אפר זאת. אבל אתה, שיש לך תואר בפילוסופיה וביחסים בינלאומיים מבר־אילן, בוודאי תקיש את ההיקש הנכון מהרצאתי הקטנה. כך או כך, אילו הייתי יכול לייעץ לדוקטור תיאודור הרצל בשנת אלף שמונה מאות תשעים וארבע, לפני הקונגרס בבאזל, הייתי אומר לו במבטא וינאי, ואני כידוע יֶקה, בערך כך:

'הבט, ד"ר תיאודור, אל תחשוב בקטן. העם היהודי הרבה יותר גדול מיהדות מזרח אירופה בלבד. חשוב בגדול! וכמו שאומרים באמריקה, תִ'ינְק בּיג! היהודים צריכים בעל ברית. אנגליה, ובסופו של דבר גם אמריקה, יהיו משענות קנה רצוץ. עליך לכרות ברית עם העם הגדול בעולם כי משם תגיע הישועה...' גרשון, דַמֵּה את מצבנו לקבוצת כדורגל מוכשרת ובעייתית בליגה התחתונה, שבעליה הם ארצות הברית. דמיין שראשי הקבוצה בארץ מחפשים בעלים חדשים כדי לכבוש את פסגת הכדורגל העולמי, אחרי שהבעלים הנוכחיים איבדו עניין בקבוצה..."

"נו, ומי ירצה אותנו?"

"אתה כבר תבין לבד. לי אסור לדבר וגם לך. מתי אתה פורש?"

"באחד בספטמבר."

"אז ניפגש באחד בנובמבר? כשכבר תהיה חייל משוחרר וחופשי ואחרי הטיול למזרח? עוד נכונו לך עלילות, יקירי המפקד!"

פניו של גרשון הרצינו באחת, ומבטו הכחול הצטמצם בחשדנות: "למה אתה חותר, פרופסור?"

"לשום דבר. רק להשלים את ההרצאה הקטנה שהפסקנו באמצע." בילי נעצה בו עיניים מוקסמות, ודליה קמה והכריזה ש"אולי כדאי להמשיך בפעם אחרת?"

אדם התנצל, "אני צריך לחזור מוקדם היום," ובילי החלה לנבוח על חתול שחור שניצב על חומת המטפסים הירוקה. גרשון שתק והירהר בכבדות במה שנאמר ולא נאמר במרפסתו, ולבסוף הכריז:

"יופי, חברים. היה כיף לארח אתכם, ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות לכנס שוב פרלמנט פרובוקטיבי כמוכם כדי להמשיך מהיכן שהפסקנו. תודה לפרופסור ספרן על הנחייתו המלומדת, ולדליה שתרמה להצלחת האירוע. סעו בזהירות ושבוע טוב לכולכם!"

הם נפרדו בלחיצות ידיים ובכשכושי זנב עליזים. כל אחד והרהוריו.

"אדם, חכה רגע."

"המפקד?"

"אתה תגיע לעוד פגישה כזו?"

"איי, איי, סר!" הקיש בעקביו כשהוא מחייך, וזנב הסוס צונף בגבו.

"אני רוצה לדבר איתך על מה שנאמר פה היום. תמצא לי זמן אצלך?"

"גרש, אֶנִי טַיים!"

"תודה, אדם. שבוע טוב!"

"לא קיבלתי הנחות היום. כולם צודקים בדרכם. אך ביחד באמת איבדנו את הכיוון," אמר לעצמו. ובעודו אוסף את מה שנשאר, הרים את מבטו לשמים הכחולים.

שובלי התעבות לבנים ועבים נמשכו ממטוס נוסעים מגביה טוס. בעודו עוקב אחר נתיבי הקרח ברום השמים, הבחין לפתע ברחפן אפור־לבן המשייט בדממה מעל בתי השכונה ונוסק דרומה לגובה רב. פניו נדרכו, והצלקת אותתה בכעס. הוא שלף את האומגה הישן משרוול ידו הימנית ואמר לעצמו: "חמש־עשרה עשרים ושבע." ואז חייג לחיים אשל, ראש רשות התעופה האזרחית.

"הלו, גרש! מה? עושים על האש?" ענה חיים כשברקע קולות ילדים.

"חיימון! מה שלומך? נו, גם לי מגיע איזה סטייק מדי פעם, לא?"

"בטח. עם לב זהב כמו שלך, כולסטרול הוא לא הבעיה שלך, גרש."

"שמע, חיימון, עבר פה עכשיו איזה רחפן אפור־לבן. ריחף בגובה נמוך, ואחר כך טיפס דרומה. אולי לכיוון הכפר הירוק."

"אהה, שוב הנבלות האלה. זיהית פרטים, המפקד?" קולו לא שידר עניין.

"הראייה שלי כבר לא מה שהיתה, וגם לא הרכבתי משקפיים."

"שמע, גרשון, זאת בעיה. אתה לא היחיד שמדווח. כל האזור שלכם מוכה רחפנים, לרובם אין רישיון, ולנו אין כוח אדם לאכוף את התקנות ובוודאי שלא בשבתות. כמו שאתה אומר, גרש: מדינה בהקמה..." צחק. "וחוץ מזה, אתה יודע שלמשטרה כבר יש מאתיים רחפנים. אולי זה מישהו משלהם? אני אבדוק אצל המפכ"ל."

"חיימון, תקשיב, הוא נראה לי משהו שונה: כבד, גדול, כמו הוִוי־עשרים־ושתיים האמריקאי."

"גרש, תירגע. כבר עברו איזה ארבעים שנה מאז שטסת, ועוד בלי משקפיים בגילך... בכל מקרה, תמיד נשמח לקבל סיוע אווירי מכוחות האופל. מתי נפגשים לבירה?" שאל כשקולות הילדים ברקע.

"עוד לפני ביאת המשיח."

"יאללה, שבת שלום, גרש. תתחיל כבר להרכיב משקפיים. כמו כולנו!"

"אינשאללה. שבוע טוב!"

ההסבר לא סיפק אותו. ...לפחות זה לא משהו אישי נגדי... חשב ונשא את שאריות האירוע למטבח.

שובלי ההתעבות נפרמו והפכו לצמות פוך לבנות הנעות עם רוחות הרום, והתמזגו בעצלתיים עם ענני הכבשים שהגיחו ממערב הים. הערב המתקרב שינה את צבעם לפסיפס מופז, שהשתנה לאיטו לאדום חיוור, ולבסוף לאפור־סגול ערפילי.

מעליהם נפרשו השמים — עמוקים, כהים ורחוקים.

3 במרץ 2024

שחף פלדה

האוויר היה צלול וקר מאוד.

ענני פוך לבנים שטו בגובה רב בשמים עמוקים בגון האולטרמרין, יוצרים רחובות דמיוניים המשנים צורתם בנחת. פלומות הקרח התקבצו לאיטן לעדרי כבשים הרועות בדממה בשדות הרקיע הפרושים מעליו.

גרשון ישב על הספסל בשדרה מול פלאפל מומו, נוגס באיטיות ממנתו.

היה יום חורף קר וצח, כמו תמיד לאחר סופות הגשמים. מרחוק הבחין במגדלי העצמאות בני חמישים הקומות, שהתנשאו מעל ארובת רידינג הישנה, במקום שהיה פעם שדה־דב. הזיג־זאואר צמוד אליו בנחת, המכוניות בטווח ראייה, והפלאפל שבידו חם. גם הפאה הכסופה והשפם היו צמודים אליו לבטח. עם זאת, הוא לא הרגיש בטוח.

זרם האנשים הנכנסים ויוצאים מפתח נת"ע נורדאו והתחתית הרועמת מתחת רגליו לא משכו עוד את תשומת ליבו. מוחו היה עסוק בתוצאות הבדיקות. החשש לבריאותו הלך והתקבע בהווייתו ללא מעצור.

הוא הציץ בשעונו: "אחת ושתים־עשרה דקות, לי־לאן איננה וגם לא נראית בהמשך הרחוב," ציין בקול, מאמץ את ראייתו שידעה ימים טובים יותר. שאולי וגיא המתינו בסקודה הכסופה על המדרכה בשדרות נורדאו. השברולט השחורה חנתה בעקבותיהם.

לבסוף, כשכמעט נואש, קם ללכת אליהם. בעודו מלקק את שאריות הטחינה משפתיו, הבחין מרחוק בדמותה הגבוהה: אפופה במעיל סקי אדום ומבריק, וסרט סגול לשערה, טופפת אל הקיוסק מכיוונו של רחוב נחום, מקום הקונסוליה הסינית.

...איזו הליכה אצילית ומאופקת המכירה בערך עצמה... ואז שב למושבו, צולע על רגלו השמאלית, בטבעיות של מי שמעייניו נתונים כביכול לכדורי הפלאפל שלו, וחיכה לבאות.

"אני ר'וצה מנה פלאפל אֶנד בקבוק של מים," ביקשה ממומו העטוף בדובון צבאי מרובב בכתמי שמן הטיגון.

היא הסתובבה לאיטה לאחור, ממתינה, וראתה אותו יושב ונותן בה את עיניו הגדולות והכחולות, צלקת אדומה מעטרת את מצחו מעל גבתו הימנית, ופיו ספק מחייך ספק שואל. ליבו האיץ את פעימותיו. לבסוף הרים את ידו הפנויה לנפנוף ברכה.

"אישה יפה, אפשר לשאול אותך שאלה?"

היא פערה את עיניה בפליאה, ומיד צימצמה אותן שוב כמבקשת להיזכר.

"אני החזרתי לך את הכסף שנפל אז בגשם לכביש. זוכרת? אַיי אֶם ג'רי!" פניו הבהירות הסמיקו, והוא חש כי קולו הנמוך והיציב בוקע מגרונו צרוד וגבוה. ...תישאר רגוע, גרשון. עברת קצת על הכללים, אבל עדיין לא גרמת שום נזק...

"אני זוכר'ת טוב מאוד. אתה קצת היית ר'וּד טוּ מִּי. שואל למה אני אוהבת פלאפל. למה אתה חושב אוֹל צ'יינִיז פּיפּל אוכלים רק וֹון־טוֹן־סוּפּ אֶנד אֶגרוֹל כל חיים שלהם." הרימה מעט את שפתה העליונה בחיוך קל.

...עדינה, מתנשאת ופגועה... אמר בליבו.

"לא, לא. סליחה. אני לא התכוונתי להעליב אותך. רק שאלתי כדי לדעת. הרי האוכל הסיני כל כך טעים!" מיהר להצטדק.

"אִיט אִיז או־קיי, מיסטר." אמרה והמשיכה לרחרח את טיגון הפלאפל בעצימת עיניים וגרגור רך של הנאה.

"תל אביב קר'ה, פלאפל חמה טוב מאוד." צחקה, חושפת שני טורי שיניים לבנות בחיוך חרסינה מבהיק, שזכר והתגעגע אליו.

...לא סתם יפה. גם נחמדה... "אני בא לפה לפעמים. אני שמח שגם את."

"אני אוהבת הפסקת צהר'יים שגר'יר'ות צ'יינה, אז אני באה פה. היום אני מחפשת חנות על יד קונסוליה. שוּז פוֹר אֶ לֵיידי, יוּ נוֹאוּ, בָּט לא מוותר'ת אוכלת פלאפל!" אמרה והסתובבה אל מומו לקבל את השקית החמה.

"תֶ'נק יוּ, מוֹמוֹ!" אמרה והתיישבה לצדו של גרשון על חלקת הספסל הפנויה.

"אתה מסכים אני אוכלת יושבת כאן? שמש כל כך יפה בָּט וֵור'י קוֹלד, כמו בייג'ינג בחורף." חייכה ולא המתינה לתשובה.

גרשון הרגיש לפתע כמו נער במחנה הגדנ"ע לפני עשרות שנים, כשמירה היפה, מלכת כיתה י"א בבית הספר עמירים, התיישבה לידו.

לרגע נעתקו מילותיו. ...לאט־לאט, גרשון, בלי שטויות... נשם שתי נשימות הרגעה עמוקות, הביט לתוך עיניה רגע ארוך, ואז הושיט את ידו ואחז בכף ידה הפנויה.

ידה הבהירה בגון השנהב הרך, בעלת האצבעות הארוכות שעורן כמעט שקוף, עם שרטוטי ורידים כחלחלים וציפורניים באודם שושנים, החזירה לו לחיצה, ממאנת לסגת. לימים, כשהיה שוכב לבדו במיטתו, היה חוזר לרגע הזה ומתפלא על השינוי שחל בו:

"אז אני כבר לא חסר ביטחון מול נשים יפות," אמר וחייך לעצמו בחושך, התהפף על צדו ושקע בשינה חסרת חלומות.

כך ישבו, לעסו ופיטפטו, וידיהם אוחזות האחת בכף רעותה. גם בגלל הקור...

מסתכל מהצד אולי היה נזכר בשורה מהשיר, "...וכך דיברו שעות, איש לא ידע על מה..." אלא ששאולי וגיא, מאבטחיו, נולדו בעידן אחר. משימתם היתה לשמור עליו כרואים ואינם נראים, ולא לזמר שירי מלחמה עתיקים, וזאת עשו. ואילו הוא החליט כי הסיטואציה איננה מחייבת דיווח, ובכל מקרה הוא ידחה את העברת הדו"ח לימים הקרובים. ...ניירת יכולה לחכות, החיים לא תמיד...

לבסוף קמו וצעדו יד ביד מערבה, חוצים את בן יהודה ואת רחוב הירקון אל גן העצמאות. גרשון סימן קלות באגודל מורם למאבטחיו כי יעקבו אחריו מטווח קרוב.

"אני רוצה להראות לך משהו יפה," אמר בקול רך.

"אִיסָאלִיָה הכול יפה," ציחקקה.

"מה זה איסאליה?"

"נו, מדינה איזר'אֶל שלכם, כמו אנחנו אומר'ים בייג'ינג."

"לא, לא, באמת. אני רוצה להראות לך סטֵאצ'ו, ממוֹריאָל. היסטוֹרי אוֹף איזראֶל," חזר לאנגלית.

"או־קיי, מיסטר. יש לי הפסקה צהר'יים. איפה סטֵאצ'ו זאתי אמר'ת?"

"קרוב מאוד. בהמשך הפארק, אני אראה לך." והמשיך להוליכה דרך גן העצמאות מערבה, יודע שהוא מוגן. הרגיש שלֵו ואפילו עולץ לקראת הרפתקה קטנה. ...אם לא היא, לא הייתי מעז לחלום על טיול כזה... אירגן לעצמו ׳אישור׳ בהחליקו את כללי ההתנהגות הנוקשים של בכירי השירות.

הם הגיעו למצוק הכורכר וצעדו לאורכו דרומה בגן המטופח, אל עבר אנדרטת־השחף המתנשאת על המצוק, למרגלות מלון הילטון.

במערב סער הים. עורבים מבועתים אפורי כנפיים ושחורי מקור נסחפו ברוח, מנסים לנחות על שיירי מזון, וצרחותיהם נבלעות בהמייתה העולה ויורדת.

שאולי שמר מהם מרחק של כעשרים מטר, לבוש מכנסי דגמ"ח כהים, ז'קט שחור רב־כיסים המצניע אקדח גלוק עם ארבע מחסניות, סכין קומנדו משוננת, אוזנייה עם תיל המסתלסל אל צווארונו ושאר צעצועי השירות. גיא הזדחל אחריהם באיטיות במכונית הכסופה. הוא עצר על המדרכה ברחוב הירקון, שומר על קשר עין ואלחוט עם שותפו, עם אנשי השברולט השחורה ועם הזוג המתרחק. אחר כך העביר הודעה לקונית שה'נסיך' נכנס ל'אזור מאוים' בחברת 'בלתי חמוש', מתוצפָּת מטווח קרוב ואין סכנה לביטחונו.

גרשון ידע כי מעשהו עלול להיחשב הפרת הוראות, אך סמך על מאבטחיו ללא פקפוק. הם כבר ראו אותו במקומות מוזרים מאלה, שבהם נפגש עם דמויות חריגות אף יותר. דין וחשבון על מעשיו הם יעבירו ליחידה להגנת אישים רק אם יידרשו במפגיע, ורק אם הוא יאשר להם. הם מעולם לא איפשרו לאחרים 'משלנו או משלהם' לפגוע בו. גרשון גם נהנה מהצעצוע החדש: שעון יד דיגיטלי מהודר, שאחד משלושת כפתוריו, האדום, היה לחצן מצוקה עם איכון ג'י־פּי־אֶס, שיקפיץ אליו את שומריו בכל עת. שאר כפתוריו, הירוק והצהוב, שימשו לתקשורת דו־כיוונית עם שאולי וגיא במידת הצורך. סוג של רֶד־בירד מוצפן, שכונה בפיהם בחיבה ״הזמיר״.

...שֶרשה לה פָאם... ציחקק לעצמו ללא קול, מוודא כי השטח פנוי ומאובטח. ...יש גם יתרונות לפחד מהבדיקות הרפואיות, התעוזה שלי עם יפהפיות הולכת ומשתפרת...

ככל שעלו במעלה השביל, כך התגברה הרוח הקרה. כמעט בטבעיות העביר את ימינו לחבק את מותניה הדקים מתחת למעיל הסקי שלה, מאפשר לשמאלו לשלב את אצבעותיו באצבעות יד ימינה אותה הנחה לתוך מעיל העור השחור שלו.

הם נעצרו מתחת לאנדרטה המתארת שחף פלדה ענקי ופרוש כנפיים, המתנשא על רגלי ברזל חלודות בראש עמוד בטון וצופה לנצח אל הים. גרשון סיפר לה על הטייסים הצעירים שניסו לחסום במטוס קל משחתת מצרית שניסתה להפגיז את תל אביב במלחמת השחרור, וסופם שהופלו בידי טייס מצרי במטוס קרב מהיר. שנים רבות אחר כך הוקמה אנדרטת השחף לזכרם.

לי־לאן הביטה אל ציפור המתכת. פניה הרצינו, ואחיזתה בידו התהדקה. היא ניגבה בממחטת נייר דמעה מעינה השמאלית, הוציאה מתיקה משקפי דולצ'ה וגבאנה מהודרים והיטיבה אותם על חוטמה.

"אם את עצובה, אישה יפה, אז נשב ונביט בים. לא צריך לדבר. היום רואים רחוק," ניסה בדרכו הגמלונית להביע הזדהות עם תחושותיה, שלחקרן לא ירד.

ואילו בנפשה התערבלו רגשותיה: מאז שנעזבה בילדותה על ידי אביה שערק לארצות הברית, נמשכה אל גברים מבוגרים. הוא נראה לה מסתורי, מבוגר ונאה מאוד, ובה בעת עדין ובעל קסם אפל. ...ומה זו הצלקת הזאת? ואיזה שיניים בריאות מתחת לחיוך הזה... היא חשה בעיניו הכחולות קודחות ביצורי גֵווה, ונמשכה בבלי דעת אל אצבעות ידיו הארוכות והיפות שאחזו בידה. קולו הנמוך והספק־ביישני נעם לה והרטיט את נפשה, אף שביקשה להיראות שלווה ומרוחקת. מראה גופו החזק והבטוח, כתפיו הרחבות ופני שחקן הקולנוע שלו — מילאו אותה לפתע בגעגוע עז ולא רצוני לגבר. אליו. אך פניה נשארו חתומות.

"לא, לא. לא בוכה, לא עצובה. ר'ק העין השמאל שלי מאוד סֶנסִיטִיב לר'וח."

"ועין ימין לא?" שאל בגסות ישראלית ומיד הצטער על כך.

"לא. עין שלי ווּנדֶד אִין קָאר'־אֶקסידנט. אנחנו נוסעים ר'כב פסאט שגר'יר'ות צ'יינה נמל חיפה, איפה אנחנו בונים שֶלטֶר' צוללות שלכם. בכביש הר'בה מכוניות, יוּ נוֹאוּ. נהג שלי נוסע אחר'י משאית. סָאדֶנלי אבן עפה, בום! זכוכית של פסאט הכול מתפוצצת! אֶ פִּיס אוֹף גלָאס קטן בעין שלי. גם זכוכית קטנות בפנים שלי. אתה יכול לר'אות."

היא הסירה את משקפיה והפנתה אליו את פניה הנאות. שְׂער העורב הבוהק שלה עטוף בסרט משי סגול, וקווצותיו המתערסלות ברוח חושפות אוזניים קטנות, עדויות עגילי פנינה. הוא זיהה מיד את כתמי הצלקות העדינים סביב עינה, במורד סנטרה ועל צווארה העדין בגון השנהב.

"אמבסדור' שלנו עושה טלפונים לפה ולשמה והם אומרים קר'נית שלך שר'יטה. צר'יך מחליפים. ואז אני מהר' מאוד מגיעה להוֹספּיטל של עיניים, ודוקטור'ים שלכם שמים לי קר'נית חדש! גִיב מִי אֶ גוּד לוּק, ג'רי, אתה לא יכול ר'ואה כלום!" אמרה בשביעות רצון מחויכת. הוא נתן בה מבט בוחן, ולא ראה דבר מעבר לאותם סימנים אדמדמים קטנים.

"וואו! ואת רואה בסדר עכשיו?"

"שוּר'. טוב מאוד. ר'ופאים שלכם וֵר'י פר'ופֵשיונאל וגם יש לכם בנק של חלקים בני אדם..." חייכה.

"נו, אצלנו כל אחד מחזיק כרטיס 'אדי'. אם יש תאונה ומישהו מת, המשפחה שלו תורמת את האיברים לאנשים שמחכים," אמר בגאווה ישראלית. חש שכביכול רכש איזה יתרון פסיכולוגי על האישה המסתורית היושבת לידו, מבלי שהשקיע בחיזור כמעט כל מאמץ. תמיד כשפגש אישה יפה, משהו בו היה נסוג בחשש שמעולם לא עמד על טיבו. אבל ככל שאיתר בה חולשה כלשהי, היה נרגע ומחזיר לעצמו את שלוות רוחו הגברית. לפחות כלפי חוץ.

"וֵר'י נַייס סִיסטם יש לכם! גוּד אַיידִיאה. חבל בצ'יינה אין דבר׳ כזה," אמרה בהערכה לא מוסתרת, מרכיבה מחדש את משקפיה.

"שמעתי שאצלכם אם מישהו צריך השתלה, אתם לוקחים איברים מנידונים למוות או ממתרגלי פאלון־גונג..." וכבר הצטער על מה שפלט. הדיון בקרב ארגוני זכויות האדם על קציר האיברים נחשב בסין לסדין אדום. ...טעות גדולה!... נזף בעצמו ללא קול. ...ביג מִיסְטֵיק!... תשובתה החדה הפתיעה אותו:

"ג'רי! אני לא מסכימה פה פוליטיקה שלכם ביקור'ת על צ'יינה נֵיישן!" ירתה בכעס, עיניה מצטמצמות לשני חרכי ירי.

"סליחה, סליחה. לא התכוונתי!" הרגיש לפתע כמו גרשון הקטן, כשאמו סטרה לו כעונש על שזרק לרצפת המטבח חביתה חרוכה שהכינה לו.

"נֵבֶר' מַיינד," הסבה את פניה ממנו, "אבל יותר' טוב אתה שומר' פה שלך לא מדבר' שקר'ים על צ'יינה!" סיננה בשקט.

צרחות העורבים נבלעו בנהמת הגלים הנשברים אל החוף. משקפי השמש היקרים שבו לנוח על אפה היפה, מסתירים את עיניה המלוכסנות ששבו לבהות באופק. הוא התאווה לחבק את מותניה העדינים בשתי ידיו מבעד למעילה האדום ולסגור על פיה בפיו. אך הרגיש כי רגע הקסם חלף.

מטוס קל טירטר מעליהם, מתנדנד, נאבק במשבי הרוח, בהנמיכו צפונה בדרכו לאי־שם. "שמור על עצמך," לחש בליבו. מתכוון גם לעצמו.

"כמה שנים את בישראל?" ניסה לחדש את השיחה.

"עוד מעט שבעה שנים."

"ואת באה מאמריקה ישר אלינו?" ניסה בשאלה אחת להסיר את המסתורין שאפף אותה.

"נוֹאו, נוֹאו. סיפור שלי קצת ארוך. יש לך זמן הפסקת מעבודה שלך?"

"יש לי את כל הזמן שבעולם בשבילך," השיב מיד בחיוך שובר הקרח שלו. ואז סיפרה שהיתה רק בת שש כשאביה ג'ואו יאנג, מומחה לתכנון חקלאי בן עשרים ותשע, עזב אותה ואת אמה, עלה בשנגחאי על אוניית צובר וערק לארצות הברית.

היא המשיכה ותיארה איך סין החלה להיפתח למערב: כלכלתה התפתחה במהירות, כפרים נעזבו, ערי ענק הוקמו, ותעשייתה החלה לכבוש שווקים. בהכוונת המשטר צמחו בעוצמה השקעות ענק, וסין הפכה למעצמה כלכלית הדוהרת קדימה, ומחזיקה ביותר ממחצית החוב האמריקאי לעולם.

ג'ואו יאנג נרשם כסטודנט, עשה חיל בלימודיו, התאהב בקפיטליזם, ובגיל שלושים ותשע כבר אחז בתואר דוקטור לכלכלה. כמו רבים מהסטודנטים הסינים שלמדו אז בארצות הברית, החליט פשוט לא לחזור. הוא לימד באוניברסיטת ״ייל״ עד פרישתו, והוא בן שישים ושתיים בלבד.

"וזה היה אפשרי ככה לברוח ולא לחזור?" שאל.

"אני חושבת זה לא היה לפי חוקים של אז ממשלה בייג'ינג. אבל היום איט אִיז אוֹלרַ'ייט. אנד מַיי פאדֶ'ר' אִיז אימפוֹר'טנט איקוֹנוֹמִיסט פר'ופסור נַאוּ," ענתה באנגלית מהורהרת, עוקבת אחר מעופם של העורבים הדואים ממצוק הכורכר לחוף, מפטפטים בינם לבין עצמם בצרחות צרודות.

"ואיפה הוא גר היום?" וכבר הצטער על השאלה.

"וַואי?" ומיד צימצמה שוב את עיניה לחרכי הירי, שנדמו לו עוינים לפתע.

"לא, לא. נֵבֶר מַיינד. כי אני למדתי באוניברסיטת ניו הייבן, אז חשבתי..." גילגל במהירות את השקר. ...והרי את התואר באמת קיבלתי משלוחת ניו הייבן בארץ. טוב, במשרד אעשה גוגל על שניהם... הרגיע את עצמו ואילץ את פיו לחייך אליה.

"תֵ'ירתִי־תְ'רִי סָייקמוֹר אֶבניוּ, מנצ'סטר' קוֹנטיקט, יוּ־אֶס־אֵי, מיסטר נייס גאי," זרקה במהירות ופקחה שנית את עיניה. חיוכה נדמה לו כמלגלג על חשדנותו.

"ולמה אבא שלך פרש כל כך מוקדם?"

"בצ'יינה סִיקסטִי־טוּ לא מוקדם. אבא שלי סיני ר'וצה קפיטליזם גם בשביל כישר'ונות שלו. סטודנטים לא עושים פרופסור יאנג רִיץ' מֶאן, יוּ נוֹאוּ," ענתה מניה וביה.

וכך, המשיכה וסיפרה לו, פרופסור אמריטוס ג'ואו יאנג החל בקריירת ייעוץ לכל המרבה במחיר: ספרו כלכלה מחוץ לקופסה, המדריך לפתרון משברים הפך לרב־מכר. שמו התפרסם במערב ובמזרח, ועריקתו לפני שנים רבות נמחלה לו מזמן. כי בסין, כידוע, לא מבזבזים כישרונות.

השמש כבר חצתה את אמצע השמים, יוצרת כתם אור מסנוור הבוקע מהים בין צללי העננים. ענני הכבשים שניסו לכסותה האפירו וקצותיהם החרוכים זהרו עכשיו בהילה מוזהבת מסמאת עיניים.

גרשון החליט לשבור את השתיקה: "אבא שלך חי באמריקה, ואת נשארת לבד עם אימא בשנגחאי?"

"יֶס. אַנפוֹר'צ'ונטלי הר'בה שנים אני ילדה גדולה, כבר אישה, לא ר'ואה לא שומעת פר'ופסור יאנג אבא שלי," אמרה בנימת עצב.

היא המשיכה לספר, וגרשון היטיב את חיבוקו, מרשה לעצמו ללטף קלות את כף ידה, לא ממש מאמין למזלו ביום הקר והנאה הזה.

"ואבא שלך לבד באמריקה?"

"לא, לא. אבא שלי וֵר'י הֶנדסוֹם. חתיך, איך אתם אומר'ים," חייכה. "הוא אישה חדשה וגם שתיים ילדות חדשים, אבל לא כמו אני. וגם בית גדול וכלבה ג'יפסי. טיפִּיקל אמר'יקן מִידל־הַיי־קלאס, יוּ נוֹאוּ," אמרה במין ריחוק מזלזל. או שלפחות כך היה נדמה לו.

יותר מחמש־עשרה שנים לא התראה ג'ואו יאנג עם בתו, אך מכיוון שכבר אחז באזרחות אמריקאית, ניסה לסייע גם לה ללמוד בארצות הברית. כך התקבלה גם היא ללימודי כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, וכעבור שבע שנים סיימה בהצטיינות דוקטורט בכלכלות המזרח הרחוק וסין.

"בָּט אִין דֶ'ה אִיבנִינגס אני עוזבת איפה גר'ים סטודנטים פוֹרִ'ינֶרס, ממשיכה לקחת בָּאלֶה־לֵסֶנס, יוּ נוֹאוּ, בשביל גוף שלי ר'קדנית לא שוכח מה אני לומדת שנגחאי," דיברה כאילו לעצמה, נועצת את מבטה ברגליה דקות הקרסוליים, הנתונות בגרבי משי שקופים ובנעלי לכה שחורות ונמוכות עקבים.

ומכיוון שבסין לא מבזבזים כישרונות, הציע לה משרד החוץ להצטרף לשורותיו. היא התקדמה במהירות ומילאה שורת תפקידים כלכליים בכירים במדינות רבות, כדי לסייע לקידום האינטרסים הסיניים בעולם.

"אז ככה אני גם מגיעה לשגר'יר'ות צ'יינה באיסאליה, על יד איפה נפגשנו פלאפל מומו."

"נו, ואיפה מיסטר פרופסור אבא שלך היום? מה הוא עושה? את רואה אותו בכלל?" ניסה לחדש את אווירת הפתיחות שאותה קילקל בבלי דעת לפני דקות.

"ג'רי, נו ג'וֹקס פּלִיז," ירתה שוב. "אני מספר'ת לך למר'ות אני לא מכיר'ה אותך, ואולי אבא שלי ר'וצה אני שומר'ת את זה סִיקרֶ'ט. בגלל אני חושבת אולי אתה איש טוב, לא עושה טרַ'אבְּלס לאבא שלי, אני מדבר'ת." פקחה את עיניה, הסירה את משקפיה והישירה אליו מבט ספק־נוזף ספק־שואל. ואז התרכך מבטה שוב, ונתנה בו את חיוך החרסינה שכבש אותו כבר בפגישתם הראשונה.

"אתה ר'וצה אני עוד מספר'ת?"

"כן, כן, תמשיכי. מאוד מעניין. אני שומר הכול בסוד," ניסה לרכוש מחדש את אמונה. היא הביטה בו ארוכות כשוקלת מה ועל מי לספר, אבל המשיכה:

"טוב, ג'ר'י, אחרי מַיי דֶאד רִ'יטַאיֶיר'ד, הוא נכנס שותפות בחברה עושה עם ממשלה בצ'יינה בּיג פּר'וֹגֶ'קטס. הר'בה מומחים, גם הודו, גם צ'יינה, גם הר'בה איזר'אֵלִיז. וֵר'י פר'וֹפֶשיונָאל גַאיז, יוּ נוֹאוּ."

"איזו חברה?" שאל מיד, מנסה להיזכר בחברות סיניות רב־לאומיות ובדמויות שאת קצתן הכיר מתיקי המעקב השונים.

"דֶ'ה סֶפּקוֹם קומפאני. דוּ יוּ נוֹאוּ?"

"נֵבֶר הֵרד אוֹף." פלט מיד. אבל השם צילצל מוכר. ...אולי זה קשור להשתלטויות סיניות על מחצבים באפריקה או בדרום אמריקה?... ניסה לרענן את זיכרונו, אך סכר את פיו.

היא המשיכה לספר שבסין הושחתו רוב מקורות המים והקרקע עקב הפיתוח התעשייתי המואץ. חסרים בה מזון, אנרגיה וחומרי גלם עד כדי סיכון לקיום אוכלוסייתה הגדֵלה בכעשרים מיליון פיות בשנה.

"מַיי דֶאד אֶנד חבר'ה סֶפּקוֹם עוזר'ים צ'ייניז איקונומי. אנחנו בצ'יינה עושים הר'בה דבר'ים בשביל פוּד־סקיוּר'יטִי, ביטחון־של־אוכל לעם שלנו, כמו איך אתם אומר'ים. בצ'יינה הר'בה אִינדוּסטרִ'יז אבל צר'יכים מוכר'ים כול פר'ודָקטס שלנו לאר'צות אחר'ים, יוּ נוֹאוּ. בשביל זה אנחנו לבנות ר'כבות כל העולם, וגם אוניות ומטוסים של קרגו, שולחים הכול החוצה, ולהביא לצ'יינה מה אנחנו צר'יכים. דוּ יוּ אנדר'סטנד?"

גרשון חשש להפסיק את שטף סיפורה. "תמשיכי בבקשה," אמר ברכות.

לי־לאן המשיכה וסיפרה כי בשנת אלפיים ושלוש־עשרה השיק הנשיא שי ג'ינפינג את התוכנית השאפתנית ״דרך המשי החדשה״, או בשמה האחר — ״חגורה אחת דרך אחת״, הכוללת סדרת מיזמי תשתית אדירים, המשותפים למדינות שיחוברו בנתיבי הסחר החדשים אל סין.

"אֶנד נָאוּ אִיט אִיז דֶ'ה בּיגֶסט איקונומי אַדבֶנצֶ'ר אחר'י סוף מלחמה שנייה של עולם, אחר'י תוכנית של אמר'יקה 'דֶ'ה מַר'שָל פּלֶאן', יוּ נוֹאוּ." עיניה נצצו בגאווה.

"כל הכבוד לכם בסין," אמר, אך היה נדמה לו כי לי־לאן איבדה לפתע את הנינוחות האוהדת שחש בה קודם לכן. הוא הרגיש כי גופה נדרך כאילו גילתה סוד שלא היתה אמורה לגלות.

"אפשר לשאול שאלה?" ניסה, מבקש לרכך את המתח בגבה. היא הופתעה והפסיקה את שטף דיבורה.

"אוֹאוּ יֶס, שוּר'. פּלִיז גוֹ אֵהֶד."

"תגידי, איך הוא, אבא שלך?"

"ווֹט דוּ יוּ מִין?"

"איך הוא אלייך. הרי הוא עזב אותך כשהיית רק בת שש..."

"אוֹאו, אָיי סִי. אני מבינה מה אתה שואל. זה קצת קומפּלִיקֵייטֶד. אני לא מכיר'ה אותך בשביל אני מדבר'ת על פִילִינגס שלי," היססה. "אֶנִיוֵוי, הוא גבוה יותר מאני, מחייך הר'בה, לובש בגדים הכי יקר'ים כזה. גם משוגע לגאדג'טְס, יוּ נוֹאוּ. תמיד הוא בטוח הִי נוֹאוּז בֵּטֶר. גוּד מֶאן בֵּיסִיקְלי, מַיי דֶאד. אַיי אֶם אֶדמָיֵירִ'ינג הִים... אבל שאני ילדה קטנה לבד שנגחאי, וֵר'י סֶאד אֶנד וֵר'י אֶנגרִי!" והעוותה את פניה שוב כילדה נעלבת.

"בָּט נָאוּ אִיטְס או־קיי, אַיי גֶאס..." עזבה את העברית שבפיה והסבה את מבטה אל האופק, מהדקת ומרפה חליפות את כף ידה העדינה בכפו הגדולה ומרכינה את ראשה אל קו המים:

"פָיינֵלי, מַיי פָאדֶ'ר לוּקס אֶט מי וִויז פּרַ'ייד... דוּ יוּ אנדֶר'סטֶנד ג'רי?"

מתחת לאנדרטת השחף, מול הים הרוגש, העצים גרשון את חיבוקו. אולי בגלל הקור, ואולי בגלל ידו התומכת בגווה הדק מתחת למעילה האדום, היא הסירה את ידה מכפו ותחבה אותה אל מתחת למעילו, חובקת את מותנו מתחת לצלעותיו, לא חשה באקדחו הקטן התחוב בחגורתו.

...וגם אם תרגיש, ההסבר שלי מוכן: 'אִיסאלִיָה' שלנו מתמודדת עם טרור, לא?...

"וילדים יש לך?"

"לא. אין ילדים. נוֹאו הַזבּנד, נוֹאו בוֹיפרֵ'נד."

"באמת? אישה יפה כמוך ודיפלומטית בכירה, איך זה?" שאל, לא חש בגסותה של שאלתו.

"אני אין הר'בה זמן משפחה וילדים, גם אולי עוד דבר'ים. אני לא מכיר'ה לך מספיק בשביל לספר'," ענתה בקרירות.

גרשון התקשה להאמין. "וגברים ישראלים לא ניסו לפתח איתך קשרים?"

"איזר'אֵלי בּוֹיס וֵר'י ר'וּד, יוּ נוֹאוּ. אַנפּוֹלִישד. מדבר'ים הר'בה בדיחות. גם שואלים שאלות לא יפות. ר'וצים עושים ר'ושם על אישה מצ'יינה, אבל לא מבינים סוֹאוּל אוֹף אֶ וּומֶן. וגם מפחדים שאני טוּ סוּפִיסטִיקֵייטֶד בשבילם, יוּ נוֹאוּ."

"אני אוהב את הדרך שאת מסבירה דברים. גם את הדרך שאת מסתכלת על אנשים," אמר, מתבייש בסגנונו ומקווה שאיננו בין ה'רוּד איזראֵלי בויס'...

"תֶ'נק יוּ. גם אני אוהבת איך אתה אמר'ת, ג'רי."

"תודה לך אישה יפה. ומה התפקיד שלך אצלנו?"

"אני מנסה עוזר'ת הכי חזק מדינות שלנו, עושה כל עסקה איסאליה־צ'יינה וִוין־וִוין סיטיואֵיישן, יוּ נוֹאוּ."

"איך את עוזרת?"

"אני, תפקיד שלי לעשות קשר'ים של ביזנס: צ'ייניז קוֹמפָּאניז אֶנד איזר'אֵלי קוֹמפָּאניז, יוּ נוֹאוּ. ים של מלח, נמלים של הַייפה אֶנד אשדוד, תנובה קומפָּאני, היי־טֶק קומפָּאניז, גם מכתשים־אגן, מנהר'ות של כרמל ור'כבת אנדֶר'גר'אוּנד תל אביב. אני גם אחר'אית על פּוליסי דר'ך־של־משי־חדשה באיסאליה."

"מה זה הפּוֹלִיסִי הזאת שלכם?"

"אבל אני מסביר'ה זה קודם, ג'רי! יוּ דוֹנט ליסֶן!" נזפה בו כילדה. אֵניוֵוי, אנחנו מפתחים כלכלה של צ'יינה: בים מצ'יינה לאמר'יקה, לאינדִיה, לאפר'יקה ולמידלאִיסט, אוניות קוֹנטֵיינֶר'ס מסין כל העולם. אנחנו קונים הָר'בּוֹרס באוקיינוס הודי, בפיליפִּינס, אינדוניז'יה, אפר'יקה, יוון ובדר'ום של אמר'יקה. ושם שלנו לפר'וג'קט הזה: 'מחר'וזת פנינים'! אתה יודע, ג'רי, נמלים פיר'אוס יוון, גוואדאר של פקיסטן. דאר'ווין של אוסטר'ליה פוֹר אֶקזמפֶּל, כבר של צ'יינה אולי שבע־שמונה שנים. וגם אתם באיסאליה, במחר'וזת פנינים זאתי: אשדוד, אילת אֶנד הַייפַה. אנחנו גם ביבּשה, בונים הר'בה ר'כבות מהיר'ות עובר'ות מנצ'ור'יה מונגוליה, סָייבּיר'יַה, טוּ רָ'שייה אֶנד יוּר'ופּ. וגם דר'ך מדבר של גובּי, דר'ך של משי ישנה, קווקז אנד טֶר'קי. הכול אנחנו מפתחים מהר, מהר, חזק, חזק. צ'יינה גם מר'כז של עולם, צ'יינה גם מחובר'ים כל העולם!"

היה נדמה לו שהיא משתחררת לאיטה מהאיפוק הדיפלומטי, וברק חדש מנצנץ בעיניה. רוח הים המלוחה וריח בושם היסמין שלה אפפוהו, והוא התחיל לחבב אותה יותר ויותר.

"אז את גם אישה יפה וגם חשובה!" ניסה מחמאה מסורבלת, תוהה מי היא באמת זו היושבת חבוקה לידו.

"ג'רי," התעלמה מהערתו, "בשמיִם אנחנו בונים בּיג אוִויאֵיישן. מקום ר'אשוֹן בתעופה, צ'יינה! ואנחנו בכסף של בנקים שלנו מפתחים כל המדינות בדר'ך של משי חדשה. דוּ יוּ אנדֶר'סטֶנד נָאוּ, מיסטר' ג'רי?" הוסיפה בגאווה מקנטרת.

"אהה, כן, אני מבין. אבל בלי כוח צבאי?"

"נוֹאו! נוֹאו מילֶיטְרי פָּאוּאֶר, בלי אוֹקיוּפֵּיישן. צ'יינה לא כובשים לֶאנדְס של אחר'ים כמו אתם באיסאליה. אבל שומר'ים טוב מאוד על ים, על שמים ועל נמלים שלנו בכול העולם. צ'יינה עובדים רק סוֹפט־פָּאוּאֶר, כוח־ר'ך כמו אתם אומרים, כמו אתה מחזיק גב שלי, ג'רי," התפנקה לפתע. "עכשיו אתה כן מבין?" חייכה במשובה, או שכך לפחות היה נדמה לו.

...הסיפור הזה מוכר לי: חגורה־אחת־דרך־אחת, דרך־המשי־החדשה, מחרוזת־פנינים... מדברים על זה הרבה בשנים האחרונות...

מתוקף תפקידו קיבל גרשון מידע רב על סין, היה מנוי על פרסומים של מכוני מחקר וקיבל תדרוכים מיוֹדעי דבר בסין ובישראל. ...בשנה שעברה שמעתי את הסיפור הזה מראש המכון למחקרי ביטחון... הירהר, אך המשיך להעמיד פני תם סקרן.

הוא היה משוכנע שבדור הנוכחי תהפוך סין למעצמה החזקה והמשפיעה בעולם. "בדור הבא סין תשלוט בכלכלת העולם וגם תקבע את שלום העולם. בשעה ש'החלום האמריקאי' שוקע בהתפוררות עצמית, 'החלום הסיני הגדול' הוא המנוע של מעצמת־העל החדשה!" אמר לשומעיו בתדרוכיו האסטרטגיים. הוא גם היה מודע היטב לעובדה שסין, ולא איראן, היא ששיקמה את סוריה לאחר מלחמת האזרחים כדי להרחיב את אחיזתה במזרח הים התיכון.

אך בינתיים, מול חוף הים, החליט להמשיך את משחקו: דיפלומט בדרג נמוך, ומחזר עדין.

"ומה בישראל? מה התוכניות שלכם?"

"באיסאליה," המשיכה בהתלהבות, "אנחנו חייבים בקצה של מֵדיטִירֶ'ניֵין, אתם מר'כז סטר'טֵג'יק־לוֹג'יסטיק שלנו. 'הָאבּ', יוּ נוֹאוּ. אוניות גדולות, מטוסים ענקיים ור'כבות מהירות־הקול," חייכה באדנות נינוחה ושבה לאחוז בכפו בתוך מעילו, והוא, נהנה מהרגע, ליטף את שתי כפות ידיה.

"אני רק וִוין־וִוין סיטיואיישֶן עובדת..." חייכה.

סיפרה גם שהפכה ליהלום בכתר שגרירות סין בכנסי הכלכלה ובמסיבות הגאלה בישראל, וכי שמה הופיע בכל רשימות המוזמנים. ...מעניין, אהה, אז זאת הסיבה שפגשתי אותה באירוע בבית הנשיא. זה לא היה לגמרי מקרי... ואולי גם הפגישה בפלאפל מומו לא היתה מקרית? מוזר... ואז נזכר באזהרתו של אדם בן־עמי, אך לא הפסיק את דבריה, מוקסם מיופייה ומקרבתם המחובקת.

אבל היא לא סיפרה לגרשון שבשגרירות לא אהבו את כוכבותה, וכי הקב"ט הצטווה לפקוח עין על מהלכיה: עם מי היא נפגשת, לאן היא מוזמנת, מה היא כותבת, את מי היא מקבלת, וכיוצא באלה שאלות של האח הגדול. אך עד כה לפחות נאמנותה לא הועמדה במבחן.

הים סער בכחול טורקיז למלוא העין. גלים המושכים אחריהם פלומות קצף לבנבן וזהרורי אור הפכו לשדרות רוגשות החותרות אל החוף ומתנפצות אליו בנהמת משברים עמומה, החוסכת מהם את הצורך לדבר.

היה קר. פניה הנאות, בסרט הסגול האוסף את שערותיה, האדימו מעט, שְׂער העורב הארוך שלה התנופף ברוח, ושפתיה זהרו באודם השושנים השקוף. גרשון קיווה כי פאתו אפורת הצדעיים לא תכזיב אותו דווקא עכשיו.

"ואיפה את גרה, אישה יפה?" שאל בשקט, כמֵה לחבקה.

"אני במגדלי אר'גמן, מול ים שלכם. ג'וגינג בבוקר בחוף עד מָר'ינה הֶר'צֶליה, ובער'ב טלוויזיה סינית סִי־סִי־טִי־וִי. גם אנגלית גם סינית. יש שמה עוד דיפלומטס. שקט, לא בלגן, איך אתם אומר'ים," סיימה כמעט בלחש.

הדממה הופרעה רק על ידי המיית הגלים המונוטונית.

גרשון הירהר בסמיכות משרדו למקום מגוריה. הוא סיפר לה את שאפשר והסתיר את שאסור: על ילדותו בקיבוץ, על אהבתו למטוסים ועל היום שבו זכה בכנפיים. תיאור תאונת הלילה גרם לה לנעוץ את ציפורניה בכף ידו. הכאב הקל הסב לו עונג גובר, והוא הפליג באנקדוטות השאובות מסיפור הכיסוי שלו, אך מיעט בתשובותיו לשאלותיה. כמו לוליין בקרקס המהלך על חבל ללא רשת ביטחון ומדהים את קהלו, דילג על פני שאלותיה. את היותו בלדר במשרד החוץ המציא במיוחד לפגישתם, שכמו ייחל לה מאז פגשהּ לראשונה. הוא הירהר בחיוך בכך שבסדרת־השבי בקורס הטיס ובאימוניו במוסד מעולם לא הוכן כראוי להתאהבויות, בוודאי שלא להתאהבות בדיפלומטית סינית, הדוברת עברית משובשת במבטא מצחיק ומדליק כל כך: "הִיבּרוּ־סִינגְלִיש".

שאולי הדליק סיגריה, צופה בהם מבעד למסתור הצמחייה העבותה על כתף גבעת הכורכר, חמישה־עשר מטר מהאנדרטה. הזמיר על ידו של גרשון רטט: סימן שאלה קטן הופיע על מסכו הזעיר. הוא הבחין בשאולי בזווית עינו, ובניד ראש בלתי מורגש אישר: ״הכול כשורה״ והמשיך לחבקה ברכות.

"אֶנד יוּ נַייס גַאי, אָר' יוּ נוֹט מֵארִ'יד?" שאלה לפתע בהשתאות.

"אהה, כן, הייתי..." ענה בהיסוס.

הוא סיפר והיא הקשיבה, מביטה בו בשתיקה מבעד למשקפי השמש הנאים שלה. חשדנותו העטופה בקסמו האישי, סיפורי הבדים וחצאי האמיתות בנוסח השוטר הטוב, לא עמדו לו הפעם מול נוכחותה הכובשת את חושיו ואת דמיונו. וכך, אפוף בבושם היסמין, הניח לעצמו להיכבש. היא הסבה את מבטה ממנו אל הים הנוהם למרגלותיהם, נשאה את ראשה אל העננים הלבנים הצפים ברקיע הכחול־עמוק ועצרה בכנפי שחף הפלדה. לפתע התיקה את עיניה היפות והחקרניות מהאנדרטה ושילחה אותן לתוך עיניו. לרגע עצר העולם. רק נהמת הגלים החרישית וצווחת העורבים הרחוקים הפרו את הדממה.

ואז, באיטיות, החל מקרב את פניו אל פניה, שפתיו סוגרות על שפתיה ואפו מתחכך באפה הקטן. לי־לאן לא נסוגה. היא הרשתה לו לגשש בלשונו על פיה הסגור, נהנית מהציפייה הארוכה לפני שהתירה לשלו לטעום את שלה.

נשיקתם ארכה זמן רב. עיניהם עצומות, לשונותיהם חוקרות באיטיות האחת את רעותה בשפתיים פעורות, וליבותיהם פועמים בהתרגשות כשל בני שש־עשרה הבטוחים כי הם יחידים בעולם. גרשון התעשת ראשון:

"וִוין־וִוין סיטיואיישן," לחש באוזנה, מלטף בעדינות את שדה מתחת למחבוא מעילה. היא חייכה בעיניים עצומות, שפתיה הלחות בצבע אודם השושן שכבר כמעט נמחק, פשוקות.

בחדרו, על שמונת מסכיו, שיחרר צ'ון צ'אנג שריקת התפעלות והעמיק את ידו מתחת לחגורת מכנסיו, מגשש באפלה. בשביל מחזות שכאלה הגה את תוכניתו, שהתחילה להניב את פירותיה האסורים.

הדרקון הלבן ריחף עוד דקות אחדות בדממה מעל האנדרטה. משם פנה בדממה מזרחה, אל בית הספר גורדון, מנמיך מתחת מלון גרנד־ביץ' וחוצה את בן יהודה אל הדגל האדום וכוכביו הזהובים המתנופף מעל גג השגרירות. הוא ריחף אנה ואנה, הנמיך מעדנות וביצע נחיתה אוטומטית, חרישית ומושלמת.

13 במרץ 2024

לב שבור

בארץ נרגעו הרוחות.

המצב הביטחוני ומצב הרוח הלאומי הלכו והתייצבו, ופיגועי התופת וההתאבדות פסקו כמעט בבת אחת ללא הסבר.

גרשון ולי־לאן חגגו כבר שבועיים ומחצה להיכרותם ולפגישותיהם הסודיות. הוא לא היה מוכן לגלות את זוגיותו לאיש או לגלות לה את זהותו, ובוודאי שלא להכניס אותה לביתו הגדול והריק, על שומריו, שכניו ומצלמותיו. קן אהבתם נשאר לפי שעה בדירתו הקטנה של אדם בן־עמי.

ג'רי הסודי שלה, "לעת עתה," כפי שתאמר בליבה בימים הבאים, היה תאונת עבודה לא מתוכננת ולא מוזמנת. אך ליבה שב לחיים!

"אני אוהבת לך בבית של בן־עמי, יותר מאופּנִינגס בתל אביב, שמה דיפלומָט חייבת להר'אות פנים שלה אין אִיבנִינג־דרֵסֶס, יוּ נוֹאוּ," היתה לוחשת באוזנו. אך עדיין לא העזה לקרוא לו אפילו בינה לבין עצמה "ג'רי שלי".

הם המשיכו להיכנס בהפרש של חצי שעה זה מזו לבניין הישן, עולים את שלושים ושמונה מדרגות הבאוהאוס היפות שבו. גרשון היה פותח במפתח 'למקרי חירום' את דלת העץ ועליה הפתק "בן־עמי", ממתין לה בהתרגשות, וכשהגיעה, היו אוהבים כילדים ומדברים. למרות שסיפר לה כי הוא בלדר בשירות החוץ, היו לה ספקות כבדים ומחשבות משלה.

לי־לאן היפה, שנשבעה להתרחק מגברים מאז שנעזבה באמריקה על ידי "אחד צ'מפיון של הַיי־סקוּלס בזריקה של כידון", מצאה את עצמה לפתע במדינה זרה, נמשכת אל בין זרועותיו של גבר שתקן וחשדן.

ואילו הוא, שלא התכוון אלא להרפתקה קטנה וסודית ולמפגשים בלתי מחייבים לפני שייאלץ לקבל החלטה, חש כי נפשו הולכת ונקשרת, הולכת ופורחת, הולכת ונלכדת.

הוא המשיך להדחיק את עוצמת רגשותיו והמשיך לספר לעצמו כי "אני חי באמת, רק ברגעים גנובים, וגם לי מגיעה מעט אהבה". וגם: "כמה זמן עוד נותר לי?" וכיוצא באלה התחמקויות.

אך עמוק בליבו, בלילות הבודדים במיטתו, ידע כי לא יוכל לשקר לעצמו עוד זמן רב. גרשון שליט היה מאוהב, בין שהודה בכך ובין שהכחיש. פרחי הקאלה הלבנים השזורים בסרט משי סגול, שהיה מביא לדירתו של בן־עמי, העידו על רגשותיו במקומו. הוא עדיין לא האמין כי קסמו ואישיותו הם שגרמו לסינית היפהפייה בת הארבעים וארבע להתאהב בו, בגבר הזר המתקרא ״ג'רי״, שהשאיר זה מכבר את שנתו השישים וארבע מאחוריו.

בפגישותיהם ניסה למעט בדיבור ככל האפשר. היה מביט סביבו במבט חוקר וישב תמיד בגבו אל הקיר. אבל כשהיה יוצא כשחקן תיאטרון מהשירותים הסגפניים של אדם בן־עמי, בבלורית כסופת צדעיים ובשפם גזוז כמו טוֹם הֶנקס כ״קפטן סאלי״, היה מחייך אליה בשיניים תואמות חרף גילו ומכריז בקול שופר: "טָאדאאאמממם!"

אז היה מקדים ופורש מצעים נקיים ללא נקיפות מצפון צדקניות, ממתין ל'סינית שלו', חושש אם כוחו עדיין במותניו בגילו המתקדם.

"היהלום הכחול מעולם לא איכזב אותי," לאט לעצמו, מצפה. אלא שעד מהרה עורה בגון השנהב ושדיה הקטנים עם פטמותיהם הבוהות אל על פיזרו את חששותיו.

היא היתה נכנסת מחייכת לחדר השינה בעל תקרת העץ הישנה, מסירה באיטיות את חלוק המשי הכחול עם דרקוני הזהב שעטתה על עירומה, ומעיפה את החלוק אל פניו בצהלת שמחה ילדותית. הוא היה פורץ בצחוק שובב ומציץ בין קפלי המשי אל רגליה הנאות הקרבות אליו, שמח בליבו כי גבעת אהבתה לא ידעה מעולם סכין גלבים.

ליבו החל להירגע, אך דופקו החל מאיץ כשפגש שוב את שפתיה הקטנות המלאות, כשידיו מהדקות את גווה הדק והחלק אל חזהו, שמעט שערותיו כבר הלבינו. ואז היתה גולשת ומשקעת את פניה בצווארו, מנשקת ומוצצת קלות את עורו, ואולי גם משאירה בו חותם של משובת נעורים.

כוחה של האהבה, ואולי גם כוחו של היהלום הכחול, עמדו לשניהם. וכך היו ממשיכים להתחבק עוד שעה ארוכה בדממת הערב היורד, כשרק ציוצי הבולבולים מרחוב נחום מודיעים כי הנה, עוד מעט ומעשה האהבה חולף והולך לו עם סיומו של יום.

ומרקוביץ' שמעבר לקיר, היה מנעים את ערביהם בפרלודים של קלוֹד דֶבִּיסי, ששטפו בעדינות אל חדרם.

המלחין הצרפתי, כך זכר, נפטר מסרטן שנים אחדות לפני הגיעו לגיל שישים. ...החיים קצרים, אין לנו זמן אחר. הרגעים איתה מביאים טעם חדש לחיי... היה אומר לעצמו, אבל מעולם לא הסיר את הזמיר מידו.

היא תמיד עזבה ראשונה.

היתה יורדת ברחוב הירקון לז׳בוטינסקי, ומשם ממשיכה בהליכה מדודה אל בן יהודה מאתיים עשרים ושתיים — לשגרירות סין בישראל. היתה מהנהנת לשומרים ועולה במעלית הסגל לקומה השביעית, אל משרדה הרחב הפונה לים. שם היתה מניחה את הקאלות הלבנות בצנצנת קריסטל עם מים טריים, פותחת את החלון לרווחה, עוצמת את עיניה לדקות ארוכות ונושמת את אוויר הים מול האופק המתכהה לאיטו.

שאולי וגיא היו ממתינים במכונית: לועסים מנת פלאפל, שותים קולה ומקפידים על 'הסדר הציבורי', כשיושבי השברולט השחורה משקיפים מעבר לכביש.

וגם הדרקון הלבן במשמרתו היה משגיח על האוהבים.

מלמעלה.

צלצול הפעמון של דלת הכניסה היה רם וצורם. גרשון מיהר לעינית הדלת. באפלת חדר המדרגות ראה מולו את לי־לאן מביטה נכחה. מיהר לחלון הפונה לשדרות נורדאו פינת בן יהודה: ...כן, הסופרב הכסופה חונה בפינת נורדאו, והסוואנה השחורה נחה לה על מדרכת רחוב בן יהודה בואכה פלאפל מומו... הוא הציץ בזמיר: "חמש־עשרה ושלוש־עשרה דקות ואין הודעות. יפה, עומדים בזמנים. או־קיי, הכול בשליטה. אפשר לפתוח!" דיבר לעצמו בקול נמוך, חזר אל הדלת ופתח בחריקה את הרב־בריח הישן.

היא ניצבה מולו: זקופה ומחייכת, רגלה הימנית ניצבת לשמאלית בעמידת רקדנית בלט, על שפתיה אודם השושנים, ושערה השחור אסוף ונח על גבה. בחליפת המכנסיים הנערית האפורה ובעניבת המשי הכחולה עם עגורי הזהב לצווארה, נראתה לו גבוהה מהרגיל. מבט קצר אל רגליה הארוכות והנאות זיהה נעלי עקב בוהקות, שעליהן התנשאה למלוא גובהה. ...עשרה סנטימטרים לפחות... אמד בחיוך.

"נִי הָאוּ! לי־לאן מַיי דארלינג! בואי אלי! מֶאיי נוּ," חייך חיוך רחב, מנסה לגלגל את המילים הסיניות היחידות שלמד. "כבר חשבתי שאף פעם לא תגיעי," אמר בהושיטו את שתי ידיו לאחוז בכפות ידיה הבהירות מבעד לחפתי חולצתה הלבנה. קירב את לחיו אל לחייה השמאלית, שאף את בושם היסמין האהוב עליו, ליטף את שני תנוכי אוזניה, עצם את עיניו והגיש את פיו אל פיה.

הם התנשקו ארוכות, טועמים את לשונותיהם ומגרגרים קלות, כל אחד בשפתו.

היא ניתקה ראשונה. הביטה בעיניה החומות בעיניו והרחיקה את עצמה ממנו באומרה: "ג'רי מַיי לָאב, היום אין הר'בֵּה זמן פגישה שלנו. אני צר'יכה ללכת, סִיקס פּי־אֶם, מלון דן. יוּ נוֹאוּ, מול ים שלכם."

הוא הוביל אותה בעדינות לספה הישנה, מרגיש במתח הזורם אליו מכפות ידיה.

"לי־לאן ביוטיפול, טִי, קוֹפי אוֹר מי?" ניסה בדיחה עתיקה, מקווה לרכך מעט את נוקשותה.

"ג'רי, לא הרבה בדיחות היום. אני במשר'ד הר'בה עבודה, אֶנד אַיי הֶב מַיי פִּירְיוד. סור'י. גם יש לי עוד פגישה וֵר'י אימפור'טנט הער'ב," אמרה, משחררת באיטיות את ידיה מידיו וסוקרת בעיניה את פנים הדירה האפלולית.

"אתה חושב יין קטן יש ברֶ'פריג'ירֵ'יטוֹר של חבר שלך?" הפטירה בפסעה פנימה. אז פנתה להסתכל בציור הגדול הלא גמור, לאמוד אילו שינויים חלו בו מאז הפעם האחרונה. נתנה בו מבט ארוך, שיחררה "וואו" נמוך, ומיד הוסיפה:

"ג'רי, חצי כוס בשבילי והרבה מִינֵר'ל־ווֹטֶר קר'ים, אִיף פוסִיבֶּל יש שם."

...מים הם תמיד רעיון טוב. כוס יין לא תגרום לי להשתכר, ואולי תרגיע את לי־לאן. לשנינו לא יזיק להשתחרר מעט...

הוא הביא את שמצא במקרר והניח אותו על שולחן העץ בסלון, ושקע לידה בכורסה המרופטת. הם שילבו את זרועותיהם והקישו את כוסות הזכוכית הישנות המלאות עד מחציתן ביין מֶרלוֹ מהבקבוק הפתוח של אדם בן־עמי. קנקן המים וקערית קוביות הקרח שחילץ מהמקפיא חיכו לתורם.

"לחיים!" קרא גרשון, מחייך אל עיניה.

"לַחַיים!" השיבה, בוחנת בפיה את המילה החדשה.

הם לגמו בשקט ובאיטיות.

גרשון החל מעסה בעדינות את גבה מבעד למקטורן בידו הפנויה. מבעד לשכבות האריג חש בשרירי גבה הנוקשים. הוא הניח את כפו החמה על עורפה לרגע ארוך, מנסה לשדר אליה חום מרגיע.

"אֵהֶה, גוּווד. תמשיך, ג'ר'י," התפנקה, שפתיה מטביעות חתימה ארגמנית על הכוס ממנה המשיכה ללגום בהפסקות ארוכות.

"את מאוד מתוחה היום, לי. בואי למיטה מַיי בּיוטיפוּל. אני אתן לך מסאז' ג'רי אמיתי."

"קר פה, ג'רי, ואני קצת נֶר'ווס היום. היום גם יש לי את מחזור של אישה. מֵייבּי מסאז' שלך איז אֶ וֵר'י גוּד אַיידִיאה," הוסיפה באיטיות.

גרשון התרומם ופסע לעבר חדר השירותים הצמוד לחדר השינה, כשהוא מפעיל בדרכו את המזגן על חום מרבי. בתוך כמה דקות כבר היה חדר השינה חם קצת יותר מהדרוש.

אחר כך סגר אחריו את דלת השירותים, היטיב את הפאה ובחן את עוצמת השפם הדבוק לפניו. ואז התפשט, הסיר את האקדח והטמינו במגירת הלבנים של אדם. ואז שטף את פניו וסקר בקורת רוח את פרצופו שנשקף מדלתות הארונית שמעל הכיור. פתח אותה וסקר את מדפי הזכוכית, מחפש.

"יש!" קרא בקול למראה בקבוק פלסטיק המכיל שמן גוף ריחני וזול, שעדיין היה מלא בחלקו. "בן־עמי, ממזר לא קטן..." המשיך מחייך, נושא את הבקבוק אל חדר השינה.

לי־לאן שכבה על בטנה במרכז הסדין הסגול, מכוסה בכיסוי המיטה, ולגופה רק תחתוניה הוורודים עם רקמת הקונכיות האדומות.

"טדאאאממם! אַיי אֶם קמִינג בֵּייבּ!" הכריז בתיאטרליות.

היא הפנתה אליו את ראשה, לחייה על הכר, פוקחת עין ומחייכת. הוא התיישב בתחתוני הבוקסר שלו על שיפולי עכוזיה, מסיר מעל גבה את כיסוי המיטה. על חזהו עדיין לבש את הטי־שרט הלבנה המסתירה את כרסו הקטנה, שממנה לא נפרד כמעט לעולם. הוא נהנה ממראה גבה הבהיר והחלק, משכמותיה העדינות ומידיה הארוכות המונחות לצדי גופה.

כשירכיו אוספות את ירכיה וברכיו נטועות עמוק בסדין הסגול, זילף את השמן על גבה ועל ידיו, שאותן חיכך במרץ זו בזו עד שלהטו. רק אז החל מעסה את גבה באיטיות בשתי כפותיו. עד מהרה החלה לי־לאן להתנשם עמוקות ולהנחות את כפות ידיו על גבה המבריק משמן: "גוּווד, ג'רי! יֶס, כן, כן, כאן, סטר'ייט הִירר..." גנחה קלות כשמצחה נח בין כפות ידיה.

הוא הבחין כי ידיו, שעליהן היתה גאוותו בנעוריו, כבר אינן כה שריריות ונאות כפי שאהב לזכרן. לפיכך, וכדי להראות לעצמו כי לא רק במותניו כוחו אלא עדיין גם בקיבורות ידיו, מעך, לחץ, עיסה, תופף וטפח במרץ ובכוח רב עד שמצא את מבוקשו: שריר נוקשה בשכמתה הימנית, בואכה הצלעות שבגבה.

"כן, כן, שמה! תמשיך, ג'רי... אהה, סטר'ייט דֵ'ר! אני מר'גישה כואב חזק, אקזקטלי, ג'רי!"

קריאותיה וגניחותיה החמודות נעמו לאוזניו, והוא הגביר את לחץ אגודליו בשכמותיה, מבקש להמס את הקשיות שבגבה. אט־אט חש באיברו הדוחק בתחתוניו ומבקש את שלו. ...אז היהלום הכחול אכן פועל... חייך לעצמו.

החום בחדר היה מעלף, אך הוא בחר שלא להיפרד מלפיתתו לטובת שינוי הטמפרטורה במזגן. זיעה החלה לבצבץ בחזהו ובבתי שחיו. הסיר מעליו את גופייתו, ולרגע נזכר בידידו ד"ר מרואן סולטאני: הוא שהראה לו לראשונה בבית לווינשטיין את נפלאות העיסוי הפיזיותרפי לאחר אותה נטישה. ...והיום ד"ר מרואן סולטאני הוא הברומטר הפרטי שלי למצבי הרוח בעולם הערבי בכלל, ובמזרח התיכון בפרט... חלף בו הרהור כשהחל מלטף את ידיה הארוכות הפשוטות לצדי גופה.

לאחר כחמש־עשרה דקות של עיסוי נמרץ החל מתעייף. לי־לאן התנשמה בקצב הולך ומואט והחלה לנמנם.

הוא גהר מעליה, משחרר את אחיזת ירכיו בירכיה ומיישר את ברכיו. ליטף את גופה והחל מנשקה מאוזניה הקטנות החבויות בשערה השחור, דרך מורד צווארה, כתפיה ומותניה, עד לתפוחי עכוזה הנאים. מבלי להסיר מידיו את השמן נצמד אליה, אוחז בשדיה היפים השקועים בסדין הסגול: גבה אליו, חזהו צמוד אל שכמותיה, טבורו אל עמוד השדרה שלה, מפשעתו תופחת אל אחוריה, לחיו אל לחייה, וסנטרו שוקע לצד לחייה במזרן הרך של אדם בן־עמי. הוא התנשם עמוקות ואט־אט השיב לעצמו את קצב ליבו הסדיר.

לי־לאן נרדמה בנשימות קצובות.

השעה היתה אחת־עשרה דקות לפני ארבע אחר הצהריים כששניהם נרדמו חבוקים: היא על בטנה והוא על גבה, זיעתו נמהלת בשמן הספוג בעורה, ונחיריו מלאים בריחה.

לפתע התעורר:

...נרדמתי! כמה חבל שניפרד כל כך מהר, ללא מעשה אהבה... אחר כך התרומם על מרפקיו והביט בה ארוכות: ...אני כל כך רוצה שהאישה היפה והזרה הזאת תרצה בי לפחות כמו שאני רוצה בה...

ואז הציץ בשעון הזהב הקטן שעל ידה השמאלית ונרגע: עוד שעה וחצי לפניהם.

גם הזמיר שעל ידו השמאלית היה ריק מהודעות.

קפה בוקר

בשעה חמש ושלושים עדיין לא זרחה השמש והטמפרטורה היתה עשר מעלות צלזיוס מתחת לאפס.

בוקר חורפי כחול, צלול וקר קידם את פניהם של משכימי הקום בעיירה הקטנה מנצ'סטר קונטיקט, השוכנת כשלושים מייל צפונית לניו הייבן, בחופה המזרחי של ארצות הברית.

פרופ' ג'ואו יאנג סיים זה עתה להסיר בגורד השלג הקטן את הקרח שהצטבר בלילה על זגוגיות הסובארו־פורסטר הכחולה שלו.

למעשה, בקנותו סובארו התעלם גם הוא מאיבת הדורות העמוקה בין סין ליפן. "כלכלה גלובלית מוצלחת גוברת תמיד על כל מאבק דמים דתי או לאומי," היה נוהג להטיף לשומעיו. ולעצמו היה מוסיף: "בוודאי אם אתה סיני מצליח בארצות הברית."

הוא פרש מאוניברסיטת ״ייל״ בניו הייבן ארבע שנים קודם לכן, לאחר שהוזמן להצטרף לחברת המיזמים הישראלית־סינית סֶפּקוֹם. עיסוקה היה סיוע לממשל הסיני בהבטחת העתיד הכלכלי והביטחון התזונתי של סין. לפיכך עקרה המשפחה צפונה, לפתוח דף חדש בחייה.

אשתו לינדה, הצעירה ממנו בעשרים שנה, שתי בנותיהם ליזבת' ואורסולה בנות העשרה, וכלבת הקוקר־ספנייל הג'ינג'ית העונה לשם ג'יפסי, עדיין ישנו שינה עמוקה במיטותיהן.

ברחוב הקפוא החזיר ג'ואו את גורד השלג לתא המטען והתיישב ליד ההגה. הוא התניע וחיכה שהסובארו תתחמם מעט כדי להפשיר את האדים שכיסו את שמשות המכונית, כשהוא סוקר בדמיונו את תוכניתו לבקר בדֶ'ה סטייט אוֹף איזראֶל שכבר למד לחבב.

משפחת יאנג גרה בבית עץ דו־קומתי אפור־רעפים ברחוב סיקמור אבניוּ שלושים ושלוש, שהיה מוקף בדשא, ועץ גבוה בחזיתו. בכך דמה למאות בתי שכניו בשכונה האמידה והמנומנמת.

בגיל שישים ושבע, פרופסור אמַריטוּס לכלכלה מטעם אוניברסיטת ייל, מיסטֶר ג'ואוּ יאנג, אזרח ארצות הברית, היה יכול לנשום לרווחה בסיפוק. המהפך שחל בחייו כשעזב את שנגחאי בשלהי המאה העשרים והתאזרח בארצות הברית הגיע לשיאו:

הוא הוזמן על ידי ממשלת סין להשתתף בקונגרס הבינלאומי כלכלת משברים, שייערך בבייג'ינג, באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת צ'ינגחוּאה.

בקונגרס הוא ירצה באנגלית על ספרו המצליח כלכלה מחוץ לקופסה, המדריך לפתרון משברים, וינהל את הדיון המרכזי. בפּאנל ובקהל ישבו טובי הכלכלנים במערב ובמזרח.

הוא לא סיפר לאשתו ולבנותיו על הסיבה האמיתית לביקורו המתוכנן בישראל. רק הסביר להן כי עליו ״לנוח בין הטיסות ולראות את דֶ'ה סטארט־אפּ נֵיישן איזראֶל." מבחינתן היתה ישראל רק מדינה בטלוויזיה: תמיד בדיווחים על טרור או בראיונות אינסופיים על דֶ'ה אִיזראלי־פּלֶסטִיניֶין־קונפליקט עם ערב־רב של ראשים מדברים.

כשהוא ישוב במכוניתו החמה, חנוט בחליפה אפורה, פניו בהירות, שערו המאפיר גזוז על פדחתו ולעיניו משקפיים נטולי מסגרת, נראה ג'ואו יאנג צעיר בהרבה מכפי גילו. ומכיוון שהיה נהנתן וחובב מותרות, אהב לנהוג בבוקר, לפני שהתנועה הכבדה והמייגעת החלה.

שוב בדק את האִי־טיקֶט שנשלח אליו משלוחת התיאום הבינלאומי במשרד הכלכלה שבבייג'ינג:

בלוגֶ'ט־202: ברֶדלי־אינטרנשיונל — נמל התעופה ג'יי־אף־קיי ניו יורק, עזיבה: 06:35. אל־על 010: ג'יי־אף־קיי ניו יורק — בן גוריון תל אביב, עזיבה: 10:00. אייר־צ'יינה 095: בן גוריון — בייג'ינג. עזיבה: 22:30. (זמנים מקומיים בנמל היציאה).

הוא ביקש וקיבל מבייג'ינג הפסקה של יומיים בניו יורק ועוד חמישה ימים בתל אביב, כדי לבקר את בתו הנספחת הכלכלית ולקחתה עמו לקונגרס. מאז סיימה את לימודיה בניו יורק, היו נפגשים רק לעתים רחוקות. הוא התמסר למשפחתו החדשה ולקריירה האקדמית המצליחה שלו, והיא להדחקת געגועיה אליו ולשירות החוץ הסיני. שנים רבות רחשו בו תחושות מנוגדות ביחסו לבתו הבוגרת. רגשי אשמה על שעזב אותה בילדותה, בצד גאווה על שאיפשר לה רכישת השכלה ופיתוח קריירה בתחומים שבהם היה מומחה. אך מאז שהצטרף לחברת ניהול המיזמים הישראלית־סינית סֶפּקוֹם ככלכלן ראשי, תכפו פגישותיהם כשהיה מגיע לוועידות ולכנסים כלכליים בישראל. קשריהם הרופפים החלו מתחזקים והולכים.

לאחרונה החל מצֵר על כך שעדיין לא הביאה לו נכדים, אולם מנגד חש הערכה עמוקה לעקרונותיה ולדבקותה בעבודתה, כל עוד לא הגיע לחייה הגבר המתאים.

ג'ואו הוקסם מישראל. ההערצה הסינית ל'מוח היהודי' הגבירה את התעניינותו בה, והוא החל ללמוד עברית. חבריו בספּקוֹם לימדוהו על הסכסוך הערבי־ישראלי, על המלחמות והמאבק הבלתי נגמרים בין שני העמים במזרח התיכון הסוער.

בסין הוא נחשב מומחה לישראל, ובישראל מומחה לסין, ומעמדו והשפעתו בחברה גברו. בינו לבינו חשב כי התואר הנמלץ ״איזראֶל, דֶ'ה סטארט־אפּ נֵיישן״ מתאים הרבה יותר לסין, אך שמר זאת לעצמו. ועדיין היתה בעיניו ישראל חידה מסקרנת.

והיתה לפרופסור עוד סיבה לבקר בישראל: הוא עמד להיפגש עם ידידו הפרופסור דניאל ספרן, שותפו בסֶפּקוֹם, שעמו תיכנן בחשאי מיזם חדש עתיר תעוזה ודמיון.

לפרופסור ג'ואו יאנג היתה גם אהבה סודית:

הוא אהב לטוס! לא, לא במטוסים קלים או בטיסות שכר זולות, בוודאי שלא בטיסות הסדירות במחלקות התיירים הצפופות וההמוניות. לא. ג'ואו אהב לטוס כמו שצריך: במחלקה הראשונה או לא לטוס כלל.

מאז שהצטרף לסֶפּקום התרבו טיסותיו. הוא צבר הררי נקודות בכל מועדון אפשרי והִרבה לטוס במחלקות היוקרה. הטורח שבהמתנות, בבדיקות הביטחון, בציפייה למזוודות וכיוצא באלה 'טרדות איומות', עדיין היה לגביו טורח שלא מן הראוי שיישא. אך הפרס! להתרווח עשר שעות בתא מלון מעופף וחדיש, בין ים לשמים, בין חושך לאור, סרטים, מוזיקה, נערות יפהפיות הממהרות אליו בהפעלת פעמון והמתנות "ללינדה ולבנות כשאחזור". כל אלו היו בעיניו פיצוי נאה למצוקת נמלי התעופה. ...עד שספקום תרכוש כמה מטוסי גולפסטרים לנו, למנהליה... והיום הזה יגיע אם וכאשר המיזם החדש שלנו יתפוס תאוצה...

הוא נהג לומר לידידו פרופסור דניאל ספרן הדמוגרף: "אני מרגיש כמו בקפסולת זמן. אושר שאול! מהרגע שהגלגלים התקפלו, אני לא יכול לברוח וגם אינני רוצה! אחרים אחראים לחיי ואני מתנתק מהמציאות, מוותר על דאגותי, צולל לעולמי, מתמסר להנאה ונרדם מחויך ושלֵו. היש מתנה גדולה מזו לבן אדם?" שאל בתיאטרליות.

"ואתה לא מפחד אף פעם? והבורות־אוויר האלה, והתאונות?"

"תירגע מיסטר ספרן, בָמפּינס רק מרדימים אותי. ואם אצלול לים, מה בכך? בשנייה אחת תפרח לה נשמתי ללא חרטה ותתנחל לה בגופו של איש צעיר ואולי אפילו באישה! האם זה לא עדיף על מוסד סיעודי...?"

לג'ואו, שגדל בכפר סיני עני שבו היה למשפחתו הגדולה רק בור ספיגה מצחין בחצר ששימש כ'בית שימוש', ושאליו נפל בהיותו בן ארבע ומאז סבל קשיי נשימה וסיוטים כל ילדותו ונעוריו, היו הטיסות במחלקה ראשונה — פרס יאה.

במזרח, מבעד לערפילי הבוקר האפורים־סגלגלים, החלה השמש להפציע לאיטה. הוא שילב להילוך אחורי והחל מתגלגל באיטיות כשמפלט מכוניתו מפריח אדי מים חמימים בטרטור חרישי. אחר כך הורה למסך מערכת הנהיגה האוטומטית בקול מצווה: "ברדלי איירפורט." המכונית צייתה ככלב המוזמן לצלחתו, פנתה ימינה והתיישרה בכיוון הרחוב. לאחר שעזבה את רחבת החניה, האיצה ברחוב פוסטר המנומנם למהירות המרבית המותרת בשטח בנוי, ועלתה במתינות אך בהחלטיות על הכביש הבין־מדינתי 291, המכונה גם וייטנאם וֵטֵרָאנס מֵמוריאָל. ג'ואו בחר להאזין ברדיו המקומי לנוקטורנים של שופּן.

"מי זוכר היום בכלל את מלחמת וייטנאם?" הימהם לעצמו והמשיך את הרעיון: "מלבד הפוסט־טראומתיים, הנכים ומשפחות ההרוגים, למי אכפת בכלל? חברות ואנשי עסקים, פוליטיקאים והמוני תיירים קושרים שם יחסים. החשש מפני הקומוניזם כבר מזמן איננו קיים, אפילו לא למראית עין," ובקול רם של מרצה הפונה אל קהל דמיוני, הוסיף:

"עמים ממשיכים להנציח את משוגות העבר שלהם ועוצמים את עיניהם לעתיד. רק כלכלה גלובלית נכונה תפתור כל משבר וסכסוך אם רק תינתן לה הזדמנות. בני אדם רוצים לחיות ולאהוב, לא למות!" סיים בפאתוס. בכך תירגל לראשונה את משפט הסיום המוחץ של נאומו העתידי באודיטוריום של צ'ינגחואה, מחייך לעצמו כמי שבטוח כי פתרונות הקסם בידיו.

כשהגיע לנהר אחרי כחמש־עשרה דקות, עלתה מכוניתו על גשר היֶאנקי־אֶקספּרֶס, ובפנייה רחבה ימינה התיישרה על כביש שהוביל ישירות לנמל התעופה בּרֶדלי אינטרנשיונל, הסמוך לעיירה וִינדזור־לוֹקס שבקונטיקט.

ג'ואו לחץ על כפתור הניתוק שבהגה ולקח פיקוד על הסובארו המהודרת שלו. הוא האט ופנה אל מגרש החניה לטווח ארוך, וירד בו בעיקול שמאלי לקומה מינוס שלוש. כמו שצפה מראש, הקומה היתה כמעט ריקה בשעת בוקר זו.

לאחר שהחנה ווידא כי מחשב המכונית יתניע אותה בכל בוקר כדי לשמור על המצבר, צילם את עמדת החניה: "אולי כשאחזור, אשכח איפה חניתי... אולי הנווט באייפון לא פועל כראוי מתחת לאדמה..." הינהן לעצמו באנגלית אמריקאית במבטא מנדריני, מרוצה מהברקת הבוקר שלו.

באולם הטיסות היוצאות צעד במהירות, גורר אחריו על גלגליה מזוודת סמסוֹנייט קטנה כסופה אל דוכן הצ'ק־אין של חברת גֶ'ט־בּלו. הבוקר בטיסה הקצרה הזאת ייאלץ להתפשר. אין במטוס מחלקה ראשונה. אך הפרס יגיע בדרך לתל אביב. בכך היה בטוח.

לבוש חליפה אפורה הדורה, חולצה לבנה בוהקת ועניבה אפורה תואמת, כשעל כתפו הצעצוע האחרון של אֶפּל: מֶק ביומטרי חסין פריצה, התואם את האייפון 17 הנשלף ממנו, צעד אל הדלפק. בעזרת מכשיריו המתוחכמים שלט בכל תחומי חייו: החל מהפעלת כל פעולות ביתו החכם, וכלה בשמירת מסמכיו המסווגים ובהפקת שטרות מזומן אותנטיים במקרי חירום.

הוא חייך אל הדיילת מעבר לדלפק, ובתוך דקה כבר קיבל את כרטיס העלייה למטוס למושב אחת־עשרה סי. עד מהרה מצא את עצמו צועד בשרוול השקוף למחצה, הקפוא, אל דלת הבואינג הישן. ...אלפים כאלה עדיין ממשיכים לטוס גם בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת... חלף בראשו הרהור של פליאה.

מבעד לחלונות הקוקפיט היה ניתן להבחין באישה נאה כבת ארבעים, בתספורת בלוֹנד־קָארֶה קצרה, יושבת במושב הקברניט. היא היתה לבושה חולצה לבנה ועניבה כחולה, ועל כל אחת מכתפיה נצצו להם ארבעה פסי זהב רקומים — דרגות הקברניט.

ג'ואו נתן בה מבט ממושך ופלט לעצמו: "גם בסין יש היום הרבה טייסות."

כשמעילו הארוך, עם הכתובת המצטנעת פּיֶיר־קרדֶן על בטנתו, תלוי על זרועו, נפנה חזרה, התכופף בדלת הכניסה הנמוכה ופסע פנימה.

את פניו קיבלו שתי דיילות מפוהקות, שהגבוהה בהן הנחתה אותו בחיוך מנומנם למושב העור בשורה השנייה מימין ליד החלון. מחלקת העסקים היתה ריקה. ועדיין לא שתה קפה מאז עזב את ביתו.

קפטן ברברה מקיין הסיעה את הבואינג הקטן במהירות רבה אל מסלול ההמראה. היא אספה בידה הימנית את המיקרופון ״הודעות לנוסעים״, הצמוד למדף שבין הטייסים, ובידה השמאלית המשיכה לנַהֵג את המטוס על הקרקע. תוך כדי כך אירגנה את מחשבותיה בזריזות והכריזה:

"שוב בוקר טוב לכולכם! אנחנו מספר אחת להמראה, וכרגע אין נחיתות בנמל. בתוך כשלוש דקות נמריא על מסלול עשרים וארבע בבּרֶדלי. לאחר ההמראה נטפס לגובה שבעה־עשר אלף רגל ונטוס ישירות בכיוון דרום־מערב אל מעל האִיסט־ריוֶור. תוכלו לקבל היום מראה מרהיב של מָנהֶטֶן ונהר ההָדסוֹן. בקֶנדי מזג האוויר כרגע מצוין, והטמפרטורה עשרים וארבע מעלות פרנהייט, שהן כארבע מעלות צלזיוס מתחת לאפס. לאחר נחיתתנו צפוי להתחיל שלג קל."

ואז הגבירה מעט את קולה, ובטון פיקודי סיימה: "צוות, נא להתכונן להמראה!"

מחלונו ראה ג'ואו כי שרידי ערמות השלג הקפואות עדיין מכסים את הקרקע ליד מסלולי ההסעה. פה ושם כבר נראו בין הערמות פיסות עשב ירוק המבשר את בוא האביב.

שתי הדיילות בקדמת המטוס נראו עכשיו ערניות. הן הידקו את חגורות הבטיחות שלהן ונעצו את מבטן בשורות הנוסעים במושביהם, לוודא שאיש לא קם.

קפטן מקיין החזירה את המיקרופון למקומו, אחזה בימינה בשתי המצערות והחלה לדחפן קדימה באיטיות. צמד מנועי הסילון התעוררו לחיים. היא יישרה את הבואינג הדו־מנועי בפנייה שמאלית רחבה אל מרכז המסלול, הינהנה לקצין הראשון שישב לימינה, הכריזה בחלל התא "כוח המראה!" ולחצה באגודלה על המפסק במצערת השמאלית.

המצערות דהרו מיד קדימה, ורעם המנועים התגבר באחת. התאוצה העזה והמיידית הצמידה את גבו של ג'ואו למושבו. עם עזיבתו של המטוס את הקרקע ועוד לפני שהגלגלים התקפלו, כבר נימנם לו הפרופסור. לבדו במחלקת העסקים.

מעט קפה מכוס הקרטון שבידו נשפך על השטיח האפור ליד רגלו, ושלולית קטנה וחומה נקוותה בסמוך לנעלו המבהיקה.

הוא עדיין החזיק בכוסו כשדִנדוּן הפעמון בקבינה, המבשר כי הגיעו לגובה השיוט, צילצל פעמיים והעירו. ג'ואו הביט למטה דרך החלון:

גורדי השחקים של מנהטן בקעו כבנייני צעצוע מתוך ערפל הבוקר שעדיין רבץ על העיר. מערבית להם, כחוצץ בינם לאדמות ניו ג'רזי הצבועות בירוק, אפור וחום חיוורים, זהר לו בכסף מסמא עיניים נהר ההדסון.

"אני מקווה שקברניט ברברה מקיין לא תנחית אותנו היום בהדסוֹן כמו קפטן סאלי," מילמל. "יהיה קר מדי..."

ונרדם שוב.

מה זאת אהבה

מעבר לקיר החל איגור מרקוביץ' להפליא לנגן את ״סונטת אור־ירח״ של בטהובן, נוסך אווירה רומנטית גם בחדרם. גם רעמה העמום של הרכבת הקלה מתחת לבן יהודה או נהמתם הרכה של האוטובוסים מעליו, לא טרדו את נעימות שלוותם השקטה.

גרשון ליטף ברוך את פניה של לי־לאן, שהחלה מתעוררת באנחות פינוק. היא הסתובבה על גבה, מסתירה בכיסוי המיטה את פטמותיה, ששקעו מעט בגלל חום החדר, פקחה אליו את עיניה הצרות החומות והפטירה בשקט, כמו מדברת אל עצמה:

"מַיי פָאדֶ'ר איז קָאמִינג טוּ וִיזִיט מִי. הוא ר'וצה להכיר אותך, ג'רי."

גרשון הזדקף על מרפקיו.

"מה את אומרת, יפתי?" החזיר לה בלחישה, מקווה שלא שמע נכון.

"אבא שלי בא לאיסאליה לבקר בת שלו!" חזרה בעברית בהרימה מעט את קולה, מביטה אל החלון הפונה לרחוב נחום. השמים בחוץ כבר האפילו.

"מה את אומרת, יפתי?" שאל שנית, עדיין מקווה שלא שמע נכון.

"אני אומר'ת אבא שלי, בא מאמר'יקה, לאיסאליה, לבקר בת שלו!" חזרה בפיסוק מילים בהיר, כשקולה מתרומם ומתקשה.

"נהדר. גרֵייט! מתי הוא מגיע?" ניסה לשוות לקולו נימה מעשית ואדישה כביכול, אך ליבו הגביר באחת את קצב פעימותיו. חושיו שידרו ללא מילים: "שים לב! משהו חדש מתרחש ואין לך שליטה בו!"

"עוד יומיים. טוּ אֵי־אֶם. אל־על פלייט זִיר'ו־וואן־זִיר'ו, סטר'ייט פְר'וֹם קנדי לאייר'פּוֹר'ט בן גור'יון שלכם," ענתה מניה וביה, מחזירה אליו את עיניה ומזדקפת גם היא על מרפקיה.

כיסוי המיטה נשר ממנה ושדיה היפים נגלו, בוהקים משאריות השמן באור בין הערביים הרך שחָדַר מהחלון. "אִיף נוֹ סְטרַ'ייקס..." חייכה, מרככת מעט את דבריה.

"ברור. לפעמים באמת יש שינויים ויש גם איחורים. לפעמים טיסות גם מתבטלות," ניסה להרוויח זמן ולחשוב מה פירוש הביקור הלא מוזמן הזה המתרגש עליו לפתע.

ישבניהם נחו על המיטה כשגבם מורם מעט, נשענים על מרפקיהם ונוגעים קלות האחד בירך חברתו. לי־לאן היטיבה את הכר מאחוריה והתיישבה ראשונה.

"הוא ר'וצה מאוד מכיר אותך. ואני ר'וצה טיולים בחמש ימים אבא שלי פה. יוּ נוֹאוּ, נמלים של חיפה ואשדוד, היי־טק הר'צליה, פֶקטוֹר'יס אנד אינדוּסטרִ'יס שלכם. וגם גבולות של איזר'אֶל: גליל, נגב, ים מלח. אני מבקשת אתה בא איתנו, עונה לאבא שלי כל שאלות שיש לו. אֶברִ'ית'ינג. גם אומר איזה אַיידִיאֶז יש לך בשביל עתיד של אִיזר'אֶל. אתה היית טייס וגם דיפלומט משר'ד חוץ. אתה גם חכם. סמארט גאי ג'רי..."

"את סיפרת לו עלי?" שאל, מופתע כביכול, מפסיק את שטף דיבורה הפתאומי.

"ג'רי, אתה גבר מאוד צ'אר'מינג. אני כבר אוהבת אותך הר'בה זמן. אתה לא חושב אולי אני מר'גישה ר'צינית לך? מֵייבּי אַיי הֶב דִיפּ פִילִינגס פוֹר יוּ?" חקרה בעיניה המצטמצמות לחרירים כהים את מבע פניו. "איט איז מַיי פָאדֶ'ר, ג'רי!"

"אני יודע. בטח. אני, גם אני מאוהב בך," היסס. המילים יצאו מפיו במאמץ. הוא לא נהג להגות מילים כאלה לעתים מזומנות, ולא רק בגלל המחויבות העמוקה הטמונה באמירתן.

"אוהָב? מה זה אוהָב, ג'רי?"

"מאוהב. איי פֶל אין לאב וִויז יוּ, דרלינג. אני התאהבתי בך מהיום הראשון, בפלאפל מומו..." השתחרר מעט מהמתח.

לפתע הרגיש כי ירכיהם כבר אינן נוגעות זו בזו, וכי למרות המילים החמות כביכול, נוצר ביניהם ריחוק, ולא רק פיזי. לי־לאן משכה את הכיסוי עד מתחת לסנטרה, מפוגגת את קסם בין הערביים.

"ג'רי, לוק, אני היום אחר'י פגישה שלנו גם הולכת לג'יינקוֹלוֹג'יסט להוציא את הדַייפְרָ'אגם שלי. אתה מבין? אחר כך אני מבקשת אני ואתה עושים אהבה כמו פעם ר'אשונה. גם שותים יין וגם שמים מוזיקה. גוּד מיוּזיק, יוּ נוֹאוּ. מה שאני ר'ואה אצל מיסטר בן־עמי באר'ון שלו. מֵייבּי פּלֵטֶר'ס, מֵייבּי סינַטר'ה. אנחנו עושים חגיגה ילד שלנו בּייר'תְ'די. אולי ילדה..." המשיכה בקול נמוך שהפך מהורהר.

...אהה, לא רק שאבא שלה מגיע, היא גם רוצה שאכניס אותה להיריון!... עכשיו כבר היה ממש מוטרד. הרומן הסודי והנוח הזה הופך ממש ברגעים אלה לסוג של איום שאליו לא התכונן. ...ואולי... חלף במוחו גם הרהור הפוך, ...אולי זאת ההזדמנות הגדולה שלי סוף־סוף לארגן מחדש את חיי?... הוא ניסה להכניס סדר במחשבותיו ולתכנן את תשובותיו. וכדי לזכות במעט זמן, שאל:

"יום הולדת? איזה יום הולדת?"

"ג'רי, אתה קצת לא כל כך אדיוּקֵייטֶד אֶבּאוּט צ'יינה, למר'ות שאתה ואני בטוחים אתה חכם. בסין יום הולדת של ילד מתי אימא שלו נכנסת בהיר'יון, לא מתי כמו אצלכם ילד יוצא החוצה. לעַם בצ'יינה תר'בות של חמש אלף שנים. הר'בה יותר הגיוני ככה. סינים לא פחות חכמים מאיזר'אליס אֶנד אמר'יקַנס."

"בטח! או־קיי. עכשיו אני מבין, אישה יפה שלי," ניסה לשוות ללא הצלחה יתרה מעט רוך לקולו. "אז את רוצה שנעשה יחד ילד? יוּ אֶנד מי?" שאל. ולאחר הרהור קצר הפטיר: "אבא שלך יודע על התוכנית הזאת שלך?"

"אבא שלי ר'וצה להכיר אותך, ג'ר'י, ולהגיד לבת שלו, שעזב בשנגחאי לפני שלושים ושמונה שנים, אם ג'רי הוא בן אדם מתאים, גוּד אֶנָף להביא לפר'ופסור ג'ואו יאנג את הנכד, גרֶנד־סַאן הר'אשון שלו," פסקה. "וגם, אם איזר'אֶל מקום טוב ובסדר לבת שלו ולגרֶנד־סאן החדש, ולעתיד של ילדים של הגרֶנד־סאן הזה."

...העברית שלה ממש משתפרת. חבל שדווקא בסיטואציה הזאת... חלפה מחשבה קרה בראשו. "אבל אני מבוגר, לי־לאן, אַיי אֶם אוֹלד מֶאן," ניסה למשוך את תשובותיו, מתחמק כמעט בגסות ממענה ישיר.

"לוק, ג'רי, אתה אומר אוהב אותי גם כן. אני אר'בעים ואר'בע דצמבר שנה עבר'ה. עכשיו זמן אחר'ון שלי. מיי לַאסט צַ'אנס טוּ הֶאב אֶ בֵּייבּי! אני לא יכולה מחכה עוד זמן!" התנשמה עמוקות והוסיפה: "אם אתה אוהב אותי כמו אתה אומר לי, אַיי ווֹנט אֵ בֵּייבּי. נָאוּ! אם אתה לא מסכים, אני מחפשת פיוּצֶ'ר אחר... אנחנו אנשים וֵר'י אדיוקֵייטֶד, ג'רי. אנחנו עושים את כל הטסטים דַקטֶרס אומרים לנו. אחר כך מחליטים, או־קיי?" סיימה בלשון רכה, כמנסה להקל עליו את ההחלטה.

"יש לנו שני שבועות, אולי שלוש, עד אנחנו עושים אהבה כמו חגיגה גדולה. וגם אומרים טוּ אֶברִ'יבָּדי: אנחנו ביחד! זוג! קאפְּל, יוּ נוֹאוּ."

"אני צריך זמן, מַיי לָאב. תני לי לחשוב. בפעם הבאה אני אומר לך," לאט, בקול לאה, מתבייש בעצמו על התירוץ הנדוש. "אולי באמת כדאי שניפגש עם אבא שלך, גם אני רוצה לדעת מי אולי יהיה הסבא של הילד או הילדה החדשים שלי," הוסיף, לא ממש מאמין למילים שיצאו מפיו.

"או־קיי, ג'רי. אבל לפני אנחנו נפגשים עם אבא שלי, אני ר'וצה לדעת שם אמיתי שלך!"

"אבל את יודעת! כבר לפני הרבה זמן אמרתי לך: גֶ'רמָיָה שטַארק."

"אני לא מאמינה זה שם אמיתי שלך. טיל נָאוּ אַיי אַקסֶפּטֶד שם זה. נוֹאו מוֹר! אתה אומר לי עכשיו מה שם האמיתי שלך!" אמרה בקומה מהמיטה ובהתחילה להתלבש. גרשון חש בעצבנות ובכעס המתגנבים לקולה. זרות לא מוכרת התגנבה ללבו. הוא קם אחריה בהיסוס, לבש את הגופייה הלבנה והתיישב על המיטה, שם לב כי בחוץ השמים כהים לחלוטין. גם חדר השינה נותר חשוך.

לי־לאן סיימה להתלבש. הז'קט האפור ונעלי העקב השחורות עדיין נחו למרגלות מיטת העץ הרחבה כשהלכה לשירותים. יחפה.

הוא התלבש במהירות. נעל את נעליו, יצא לסלון הקטן והדליק את תאורת שולחן האוכל. וידא שהפאה והשפם עדיין קבועים כראוי במקומם והיטיב את מקום האקדח מתחת למעילו.

...למה היא כל כך מתעקשת לברר אם יש לי שם אחר, אמיתי?... אחר כך שפת מים לקפה והציץ בחלון הפונה לשדרה. הוא וידא כי שתי המכוניות במקומן, ובדק הודעות בנייד המסווג ובזמיר שענד על ידו השמאלית. לאחר שלא מצא הודעות חדשות, המתין בעמידה מול הציור הגדול.

עין הברבור הצורח ניבטה אליו לפתע כמלגלגת: "אין ארוחות חינם, גֶרש. היה לך סטוץ נהדר, התאהבת, היא התאהבה, רגע האמת הגיע..."

"טוב, ג'רי, אז מה, אתה מחליט, מספר לי את השם שלך?" פנתה אליו בקול ענייני, נכנסת לסלון על נעליה גבוהות העקבים, רוכסת את כפתורי הז'קט.

"לי־לאן, אישה יפה שלי, אמרתי לך. אין שם אחר. ג'רי שטארק."

"או־קיי, ג'רי. אז אני אגיד לך מה אני חושבת: אני חושבת אתה מהאיזר'אֵלי סִיקרֶט סֶר'וִויס. אני חושבת אתה לא סתם אולי אוהב היי רֶ'אנק דיפלומט סינית. אני חושבת אתה אולי מנסה להפוך אותי עובדת בשבילכם. לא בתפקיד שלי, אבל בשביל אינפוֹר'מיישן אתם ר'וצים לדעת על מנהיג שלנו בממשלה ועל קומיוּניסט פַּארטִי בצ'יינה!" אמרה בהביטה בו במבט קר ועוין משהו. כך לפחות היה נדמה לו.

"את השתגעת? אָר יוּ קרֵייזי? מאיפה יש לך רעיונות כאלה? אני קוּריֵיר של משרד החוץ. אני דיפלומט כמוך! אני אוהב אותך, ואני רוצה להמשיך את האהבה הזאת. בשבילי את מַיי טרוּ לָאב בכל החיים שלי," השיב מיידית, מנסה לאחוז בשתי כפות ידיה בין ידיו.

היא משכה את ידיה ותחבה אותן בכיסי הז'קט האפור. "אז אני מספר'ת לך מה לי־לאן ביוטיפול בשבילך, יודעת," שיחררה משפט מבשר רעות:

"כל פגישה שלנו אתה מבקש אני באה לאדם בן־עמי אחריך ויוצאת מדירה לפניך חצי שעה. למה? אז קודם כול, אַיי דוֹנט לייק איט! אני לא ר'וצה להר'גיש כמו בּימבּוֹ, נערה־של־ליווי כמו אתם אומר'ים. למה אנחנו לא נפגשים בבית היפה של מיסטר ג'רי?" שאלה בעוקצנות. "אֶנד סֵקֶנד, אני ר'איתי אותך!" והצביעה עליו.

"ראית אותי? מה ראית אותי?" קולו היה נטול תוקפנות ונחלש מעט. ...מה הולך פה, לעזאזל? אולי היא זיהתה אותי מהתמונות שהתפרסמו בתקשורת כשקיבלתי את המינוי?...

"ג'רי, פעם אחרונה אנחנו כאן עושים אהבה ומדברים הרבה, אני לא חוזרת משר'ד שלי בשגר'יר'ות, אבל מחכה בתוך עצים וגינה מתחת לבית זה, איפה שיש את העמודים מבטון. אני ר'וצה לר'אות איך ג'רי דארלינג הולך הביתה," פתחה. "ומה אני ר'ואה? גוּד לוּקינג ג'רי, שחקן של קולנוע מאמר'יקה, יוצא ממדרגות של דירה חצי שעה אחר'י אני יצאתי, ומחכה לפני השער הירוק מברזל. אז באה מכונית סקודה עם טוּ גַאיז כמו בּוֹדי־גאר'דְס, לוקחת במהיר'ות ג'רי לתוך המושב בֶּק־סִיט. אחר'יה עוד בּיג בּלֶאק אמר'יקָן קָאר, בחלונות שלהם חושך, לא ר'ואים כלום. הם נוסעים מהר מאוד, לא כמו כולם נוהגים בתוך עיר של בני אדם," צימצמה אליו את עיניה לשני חרכי הירי השחורים שלה ושיחררה בנימה שנשמעה לו ארסית:

"וֵר'י אינטר'סטִינג! ג'רי דארלינג כנר'אה מאוד וִי־אַיי־פּי אִין איסאליה!" הוסיפה בחייכה את חיוך החרסינה הנהדר שלה, שנראה לו פתאום כועס, מר ועצוב. שטף דיבורה נפסק באחת, והיה נדמה לו כי ראה לחלוחית בעיניה.

ואז הכתה בו ההכרה שניסה להדחיק בשבועיים האחרונים:

...אז כנראה היא אכן פתיינית סינית! אולי לא סתם ובקלות כזאת נענתה לי. מישהו אולי אמר לה מי אני. ואולי יש תכנון עלי בשגרירות הסינית. ייתכן שאפילו בבייג'ינג עצמה!... גרשון התחיל לכעוס על עצמו ועל נהייתו אחריה. ...אולי היא גם חושדת או יודעת שהפאה והשפם לא ממש צומחים מראשי. אני חייב להתעשת מיד...

"אני חושב שהכול הפוך, לי־לאן," עבר מהגנה להתקפה. "אני חושב שאולי את פיתית אותי אחרי הפגישה הראשונה שלנו בפלאפל מומו." קולו היה נמוך, איטי ותקיף. "ואולי אתם," הגביר את קולו לטון המפקד הסמכותי שלו, כשהוא נועץ את עיניו בעיניה החומות, "רוצים להפוך אותי, לוֹאוּ רֶ'נקִינג איזר'אֵלי דיפלומט, לסוכן כפול, לדאבֶּל אֵייגֶ'נט בשבילכם!" ולאחר הפסקה ארוכה הוסיף:

"אצלכם מישהו רואה יותר מדי סרטי ג'יימס בונד וקורא הרבה ספרים של ג'ון גרישֶם. מישהו אולי נותן לך תפקיד אקסטרה־טיים לגייס אותי. טוּ ריקְרוּט מִי! את ג'רי שממש אוהב אותך, לאינטרסים שלכם!"

ואז סיים כמורה המלקה תלמיד אהוב: "אולי את אישה חכמה ויפה מאוד בתפקיד דיפלומטי חשוב, לי־לאן, אבל את ילדה מאוד תמימה. וֵרי נָאיב גֵירְל." ובאומרו זאת הרים את ידו השמאלית, מוודא שהזמיר עדיין במקומו...

השתררה דממה. הקומקום החל לרתוח ולהעלות סילוני קיטור בשריקה צורמת. גרשון מזג לעצמו מים רותחים לתוך אחד משני ספלי הקפה שעמדו ליד הקומקום.

"מֵייבִּי אבא שלך הוא סיפור יפה וגם הילד שלנו. אבל מֵייבִּי הוא בא ספֵּיישל פרוֹם צ'יינה לבדוק מי זה ג'רי ואיך העבודה האקסטרה־טיים שלך מתקדמת," שבר את השתיקה. ואז, משיב לעצמו את קור רוחו כמו מי שהכריז לפני רגע ״שח־מט!״, שאל בקלילות של שחקן תיאטרון הרגיל בהחלפת תפקידים: "את רוצה לשתות איתי קפה?"

"כן. שתי כפיות סוכר. סוכר זה ר'על לאנשים, אַיי נוֹאוּ," חיקתה אותו. "אבל היום אַיי דוֹנט גִיב אֶ שִיט."

הם ישבו בשתיקה, רחוקים מטווח נגיעה, ולגמו כל אחד מספלו, מביטים קדימה ושקועים במחשבותיהם: הוא בעברית, והיא במנדרינית.

גרשון מצא את עצמו לכוד: נאמנותו לערכיו ולתפקידו היתה מוחלטת. מוחו האנליטי סירב לגלות לה מיהו. הרעיון שכל זה אינו אלא תרמית סינית ללכדו הפחיד אותו וקסם לו כאחד, אפילו ששיער זאת כבר מפגישתם השנייה. מנגד, האהבה שפלשה לפתע לחייו, "כזו שלא מתגלגלת ברחובות," כפי שנהג לומר, לא נתנה לליבו לוותר עליה. מוחו הפעלתן הציע פתרון שלא תאם את נוהלי המוסד במקרים שכאלו: דחיית ההכרעה לצורך שמירה על הקיים, הסכמה כביכול לדרישות, ודרך מילוט. אם העניינים ישתבשו.

"לי־לאן מַיי לָאב," פתח בקול נמוך לאחר כמה דקות דמומות: "שנינו כועסים ומתוחים. אבל אני אוהב אותך באמת. אני רק ג'רי שטארק ולא איזה מרגל... תאמיני לי. וגם את דיפלומטית ישרה וחרוצה, ולא אחת שרוצה להפיל אותי. אני רוצה להכיר את אבא שלך ומבקש: פליז, סִיז פָיֵיר. בבקשה, לא לריב..."

הוא שילב את ידיו בתנוחת התפילה הבודהיסטית וחייך אליה את חיוכו המתפנק והמתרפק ביותר: "אני חייב לנסוע לחו"ל מחר. אני חושב שאדם בן־עמי ישמח לנסוע איתכם לסיורים שלכם בישראל. הוא גם יוכל להסביר לכם הרבה על האיזראלי־פלסטיניין קונפליקט, וגם תכירי אותו. הִי איז אֶ גרֵייט גַאי. או־קיי, מַיי לָאב? מה את אומרת, את מסכימה?"

אבל היא נשארה דמומה. מבטה נעוץ בספל הקפה, וידה ממוללת קווצת שיער שחור.

"גִיב מִי אֶ קִיס," לחש, ובאומרו זאת הפנה את חזהו אליה, לקח בעדינות את הספל הריק מידה והצמיד את פיו לפיה. היא לא התנגדה אך גם לא נעתרה. פיה נשאר חתום.

ללא אומר עזבו את הדירה. הפעם ביחד. אינם יודעים לבטח מי אוהב ומי אויב. אחר כך ירדו והמתינו ליד השער הירוק. וכשהסופרב הכסופה הגיעה, נתן לה נשיקה חטופה על הלחי, טפח קלות על שכמה, זרק, "להתראות, דְזֵאי ג'יֶאן!" בסינית לא משכנעת ונכנס למכונית. היא נופפה לו רפות בידה ונשארה דקה ארוכה לעמוד לבדה באפלה.

שאולי וגיא לא אמרו דבר בהיכנסו לרכב. מכוניתם פנתה לרחוב הירקון העמוס בתנועת הערב התל אביבית.

הוא חייג לאדם: "היי, בן־עמי, מקום וגובה?"

"אהלן, גרש! למה לא שומעים ממך! ממש עכשיו חזרתי מהפלגה ארוכה מהונג קונג. האונייה שלי עוגנת מחוץ לנמל אשדוד. המונית מפזרת את הצוות להילטון, ואותי מביאה הביתה."

"כמה זמן תהיה הספרייה מאוישת, אדם?"

"ארבעה ימים. אחר כך אני טס לבוסטון לחלץ אונייה שלנו שהקברניט שלה אושפז."

"אתה כשיר להערב?"

"בשבילך תמיד. ביום, בליל, בערפל!" צחק.

"או־קיי, תודה. יש לך מכונית?"

"שלילי. בתל אביב או ברגל או במונית!"

"יפה. אז אני מבין, אדם, שאתה במצב רוח טוב, אני צריך אותך. בוא אלי הערב. לא אחרי שבע, בסדר?"

"המפקד!"

"להתראות, אדם."

מעל הדירה המשיך הדרקון השחור לעקוב אחרי לי־לאן עוד זמן־מה. לאחר שמפעילו הבלתי נלאה לא מצא מטרה אחרת לצפות בה בערב היורד במהירות על העיר, הוא החזירו בדממה למאורתו על גג שגרירות הרפובליקה העממית של סין.

14 במרץ 2024

אבחנה

"יש לנו גידול."

בלי הרבה הקדמות ומבלי להצטעצע שיחרר ד"ר חיים צימרמן את שלוש המילים הנוראות במין פשטות שלֵווה ומתנשאת.

...ככה? יש לנו גידול?... צרח קול בראשו של גרשון ...אהה, מין גידול שכזה, כמו איזה חיית מחמד שקיבלנו שנינו? גידול? גידולצ'יק? יש לנו גידול. כל כך פשוט אתה אומר את זה. נבזה שכמותך... המשיך מוחו לירוק ללא מעצור, אך פיו נשאר חתום. הוא המשיך לשבת ללא ניע על כיסאו, צופה בעניבה האפורה ובחולצתו הצהובה של הדוקטור לאורולוגיה, שמיקם גם זוג משקפיים שחורים ועבי מסגרת על קרחתו.

ליבו החל הולם בחוזקה. הוא לא ניסה אפילו להישאר רגוע, אלא שמבחוץ לא ניתן היה להרגיש בכך. אולי פרט לצלקת שהאדימה והתנפחה קלות. הוא לא היה בנוי לחיים ללא אקשן, ללא פתרונות. מיידיים כמובן.

...אני צריך לעשות לו הצגות? לצימרמן הזה? הוא הרופא שלי, הוא מפשל, ואני צריך לשחק אותה מר־גרשון־שליט־ראש־המוסד בלה, בלה, בלה?... אבל לפני שהספיק להפוך עוד במחשבותיו וברגשותיו, כבר פלט:

"ומה זה אומר, דוקטור?"

"זה אומר שיש לך סרטן."

"סרטן איפה? הרבה או קצת?"

"סרטן בערמונית. ואתה במקום טוב באמצע." הרופא ניסה ביבושת יהירה לרענן את האווירה, שכבר החלה להתעבות מבהלה ומכעס, בחלל משרדו.

ליבו הלם. פעימותיו התגברו כמו באותם אירועים מכוננים של עברו. גם היובש המוכר של החרדה בגרונו ובפיו הזכיר לו נשכחות. בטנו החלה מתכווצת, והכאב החד חזר להלום בו מגבו ישר אל אצבעות רגלו השמאלית.

...אז מה אני עושה?... חשב, מוחו עדיין מסרב לעכל את הבשורה, למרות שלילות ארוכים התכונן אליה וידע שתבוא. כדרכו, סירב אפילו לחיות רגע אחד עם הידיעה עצמה. לעכל, לשהות, להפנים.

לפתע, כאילו יצא וניתק מגופו, ריחף והשקיף על הסצנה לרגע ארוך מגובה המנורה שבתקרה. טריק שהמציא פעם להתמודדות במצבי מצוקה: ...גבר בורח מבשורה... אמר לעצמו ללא קול. ...דוד גרוסמן כבר היה עושה מזה רומן... וכמעט חייך. אלא שהפעם, ידע, אין כאן שום חלום להתעורר ממנו ושום סופר לתעד אותו. ...אז זהו. יש לי סרטן... חזר בליבו. ...ידעתי...

בבת אחת הרגיש איך המתח ברגליו ובגבו מתפוגג. שבועות ארוכים של המתנה מודאגת ומוסתרת מאחרים: המחשבות, החלומות, הפחדים, הייחולים, הבקשות ותפילת שמע־ישראל לפני כל שנת לילה. המתח התרופף ונעלם באחת. גם גבו נרגע. רגלו פסקה מלרעוד ושבה לתפקד.

אלא שאז התחילו להתגנב לתודעתו חרדה ממשית ותחושה גופנית שחייו עומדים להסתיים. לפתע צפה מולו, בהבזק זיכרון חד וללא הזמנה, אמו הגוססת מהסרטן בלבלב. ...אלא שעכשיו אני כאן... ניעור. ...ולי יש סרטן! והדוקטור הקטן הזה, עם הליכת ה'נפוליאון' שלו ושלוות רוחו היהירה והמעושה, גורם לי לרצות לברוח מפה לרחוב, לאוויר הלילה, בלי הפחד והכעס שבחדר הזה...

אך הוא רק המשיך לשבת מולו שותק. שקוע בהרהורים ספוגי רחמים עצמיים: ...אז מה, אתה, גרשון שליט, בריא לנצח, אתה חולה כמו כל בן אדם ואפילו הולך למות... בז באירוניה לעצמו. ...אבל אני לא רוצה כמוה, רק לא לסבול כמוה!...

ופתאום החל מצטער על החיים שהוא עומד לעזוב ועל כל מה שעדיין לא הספיק לחיות. מנגנון השליטה העצמית, שטיפח במהלך חייו לדרגת אומנות, קרס. הוא הרגיש אובד עצות ומפוחד. ומה עם הזיונים? ומה יהיה עם לי־לאן ואיתי? אז זהו? טיפולים, הקרנות, נשירה... המחשבות פרצו לקדמת מוחו כמעט ללא שליטה, והוא הרגיש את הלמות ליבו המואצת בחזהו. הצלקת העתיקה התנפחה והאדימה, וזיעה קרה החלה זולגת במורד גבו. ...אז מסתבר שהתפילה שלימד אותי הרבי של חב"ד 'על כל מקרה', "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד..." לא ממש עוזרת... הירהר בכפירה. וכדי לדחות מעליו את הפאניקה, החל לכעוס. הכעס המוכר נתן לו שוב תחושת שליטה ואולי כיוון לפעולה, איזו שלא תהיה.

כעסו על הרופא גאה בו. לא היה אכפת לו שמדובר בתקלה בגופו שלו, ולא בגופו של המבשר, למרות ה'יש לנו גידול' היהיר שלו.

"אז למה אני צריך לחכות לך חודשיים עד שתגיד לי מה האבחנה, דוקטור?" פלט בקול מיובש וניחר. "אתה היית מוכן שכך יתנהגו אליך אם וכאשר, דוקטור?"

אלא שצימרמן כבר היה מורגל בכל סוגי התגובות של מטופליו, ולא נראה שהוא מתרגש במיוחד מהתפרצות הכעס הזאת.

"מר שליט, תירגע. אנחנו עוסקים כאן ברפואת הגוף ולא ברפואת הנפש. ולשאלתך, ניתן לעשות הרבה דברים. אבל אתה תחליט."

וכבר קם מכיסאו מאחורי מכתבתו ההדורה, מזדקף למלוא מאה ושישים הסנטימטרים שלו, והחל סוקר את ספרי הרפואה על המדפים המהודרים שהיו משקועים בתוך קרוי גבס אופנתי. "את החומר אשלח למזכירתך," הוסיף ביבושת.

...שלח את החומר שלך לכל הרוחות. ואלה בטח רק כריכות ריקות... הירהר בשנאה, נועץ את מבטו בציור הצבעוני המרהיב של חתך אזור החלציים הגברי, מנסה לאתר שם את הערמונית שלו, ובידו הימנית גישש אל עצם החיק. מעכשיו ידע כי משם ישתנו חייו. לתמיד.

"אני, דוקטור? למה אני צריך להחליט? בשביל מה למדת רפואה, לכל הרוחות!" הרים את קולו, מסרב להתמכר לתחושת החרדה שהחלה קונה לה ישיבת קבע בקיבתו, מטפסת במעלה הוושט ומייבשת את גרונו ואת שפתיו שהפכו חרֵבות. ואז החל לכעוס גם על עצמו:

...כל החיים אני פוחד מהתקף לב כמו של אבא. ומה לא עשיתי כדי להימנע מזה? הכול! אז עכשיו, בלי כל התרעה, הצרה האמיתית שלי מתחילה שלושים סנטימטר נמוך יותר? סרטן הערמונית! מחלה של זקנים! איזו בושה, איזה דפק... והחל ללקק את שפתיו מבלי משים.

"מר שליט, יש מים על השולחן. תמזוג לך. מזכירתי הלכה הביתה בתשע. אתה רוצה שאכין לך קפה?"

...אני רוצה לא להיות פה... חלפה מחשבה במוחו.

"רעיון טוב, דוקטור. קפה שחור. בלי כלום."

הוא קם מכיסאו, מזג לעצמו כוס מים והלך עמה לשירותים, שותה ממנה בפסעו על השטיח הפרסי האדום, שנפרש למלוא חדר המגורים המצועצע בקליניקה של ד"ר צימרמן. מבטו התעלם מהפסנתר, משולחן הקפה ומציורי השמן הרבים התלויים על קירות טפט השנהב שהודבק פה לפני שנים.

"תחזור משם ונדבר," זרק לו הדוקטור.

כששטף את ידיו בכיור הקטן בשירותי האורחים, הציץ בפניו במראה, ולרגע נבהל: אמו המבועתת ניבטה אליו כמו בבית החולים לניאדו לפני שלושים שנה — מחרחרת ומתעוררת, גונחת ומפרפרת, פוקחת עיניים קמות, מביטות בשאלה אילמת, מלאות אימה. ...במה היא הביטה? בי? בעצמה? בתעלות המיזוג הגדולות בתקרה המשמיעות נהמה עמומה? האם היא ידעה אז שזהו? האם עדיין היתה בהכרה?...

היא שכבה שם, ממלאת בקושי חצי מיטה בגופה הקטן. פניה נפוחות ועגולות, קרות וללא קמטים. והקרחת העתיקה מימי ילדותו, שבעטייה סבל כל כך אז, היתה מכוסה עכשיו במטפחת עם הדפס הטיפות הצבעוני. ...אולי אחות רחמנייה באמת עטפה בה את ראשה...

"ומה היה לה בסוף, דוקטור?" שאל אז. "זו הזָאֶבֶת שהרגה אותה?"

"אולי גם. אבל בעיקר הסרטן בלבלב."

כשנשק על לחייה הקרה, מציץ אל גופה השלֵו מאוד, אילץ את עצמו להגיד: "אני אוהב אותך, אימא."

"אז עכשיו מגיע תורי, הא?" אמר לעצמו בקול נמוך. אחר כך שטף את פניו, ניגבן בשרוול חולצתו וחזר למכתבתו ההדורה של ד"ר צימרמן, שעמד מאחורי כיסאו וצפה בו.

הם התיישבו שנית.

על המכתבה עמדה רק כוס קפה אחת. מולו. גרשון הרגיש ניתוק ומין שלווה משונה. אי־הוודאות, לפחות, נעלמה.

"מר שליט, כפי שהסברתי לך בתחילה, איחרנו במידה מסוימת. יש לנו עכשיו גרורות במערכת הלימפה ובעצמות," פתח, מעיין בתצלומי האם־אר־איי. "אני מציע, וכמובן תוכל לקבל חוות דעת מרופאים אחרים, אני מציע," חזר, "כריתת ערמונית רדיקלית באופן מיידי, ולאחריה סט כימותרפיה, סט הקרנות, וכנראה גם השתלת מֵח עצם יותר מאוחר."

"טוב, דוקטור. עצור! כמה זמן יש לי?"

"מר שליט, אנחנו לא מדברים פה על שנים, אבל יש הפתעות. מאוד התקדמנו בשנים האחרונות."

... כן, בטח. אנחנו מתים, ואתם מתקדמים... חייך בליבו בעצב.

"אני מציע שאקבע עם גברת דליה חייקין את לוח הזמנים, אם זה מקובל עליך, אדוני."

"מה שתגיד. דליה תסדיר את עניין התשלום. אבל על הטיפולים אני אחליט, דוקטור! לילה טוב," ענה בכעס מוסווה בלאות פסקנית, מחזיר לעצמו מקצת משלוות רוחו ומשליטתו בענייניו.

״יש לנו עכשיו גרורות במערכת הלימפה ובעצמות,״ חיקה לעצמו את הרופא באיבה. ואז קם ויצא מבלי ללחוץ את ידו של האורולוג.

הרופא הביט בו בשלווה כשנעל אחריו את הדלת.

14 במרץ 2024

גוּאָן — שִי

זו היתה פגישתם השבועית.

קב"ט השגרירות ישב מולו באדנות בכיסאו, רגליו מפושקות, וידיו המאיימות על שולחנו. "שב!" פקד. הביט בצ'ון ארוכות וחיכה.

"דבר," אמר לבסוף.

"אדוני," פתח צ'ון בחשש, "מאז שהתקנו את המערכת כבר איתרנו שני עובדי קונסוליה בניסיון פריצה לרכב, זיהינו מאבטח משתכר בחוף, ומזכירה אחת שגנבה מדוכן פירות בלי לשלם. אני מציע שנעביר את המידע למשטרת ישראל ולשגריר." שוב רטטו משקפיו על אפו בקצב תנועות שפתיו, ושוב ביצבצה זיעה קלה מעל שפתו העליונה.

הקב"ט נעץ בו מבט יציב, מקשיב ללא ניע.

"ומה עם בכירי השגרירות, כולם מתנהגים כראוי?" שאל.

השתררה דממה. צ'ון חכך בדעתו. ...את לי־לאן והמחזר הקשיש שלה אני שומר לעצמי בשלב הזה... חזר בליבו על ההחלטה שגמלה בליבו לפני זמן רב.

"נראה לי שכולם יודעים את המוטל עליהם. אבל, אדוני," המשיך בהכנעה, "אני מציע שנמשיך לעקוב."

"יפה. עבודה טובה, צ'ון. אדווח לשגריר. אך בנוגע למשטרה, שלא תעז להתקשר אליהם! אנחנו נטפל בעצמנו באנשים שלנו. השגריר כבר הורה להחזיר את הארבעה לבייג'ינג. שם כבר ידאגו להם..." אמר וחייך ברשעות. "נו, ועכשיו, צ'ון, אתה משוחרר. המשך לדווח לי על כל חריגה מהתקנות של אנשי הקונסוליה והשגרירות!" קם והראה בידו לצ'ון את הדלת.

צ'ון צ'אנג חזר לחדרו מרוצה, ושוב בהה בשמונת מסכיו. ...יפה. את לי־לאן אשמור לעצמי, ואת הקשיש שלה אדאג יותר מאוחר לסלק מהדרך...

זה היה בוקר אביבי צלול, ללא רוח. ממסכיו ניבטו אליו רק מראות שגרתיים שקלטו מצלמותיו המשועממות של הדרקון הלבן: שפת הים, דיונות, כביש החוף, מכוניות, מגדלי מגורים וכיוצא באלה מראות חסרי עניין. הוא העביר את מבטו המשועמם אל המסך המפוצל, שבו היה יכול לצפות במתרחש בכל אחד מחדרי השגרירות. התעכב על משרדה של לי־לאן, אך למגינת ליבו מצא אותו ריק באותה שעה. וכך ישב משועמם ומתוסכל, מהרהר בתוכניתו ובקשיי הגשמתה.

הוא החליט כי הגיע הזמן להתקדם:

...יום אחד הדרקונים שלי עוד יגלו משהו גדול. עם קצת מזל אוכל גם אני לסחור בו ולערוק לאמריקה כמו סינים מצליחנים רבים אחרים... "ירידה מסין ועלייה לארצות הברית," כינה זאת בינו לבינו. כנהוג בישראל.

על שולחנו מצא פרסום תיירותי, ובו תצלום של החומה הסינית, ועליו החל משרבט בעפרונו את רעיונותיו. "הגעתי לשלב הקריטי," לחש לעצמו מתוך הרגל, גם לאחר שווידא כי המצלמות והמיקרופונים בחדרו כבויים. "עכשיו הזמן למצוא מישהו בעל קשרים ונגישות לאמצעי התקשורת בסין! חשוב שיהיה מקורב למפלגה ולמערכות הממשל והכלכלה," המשיך חרישית, "אם לא אצליח להגיע לשיווק יעיל של משהו גדול שאולי עוד אגלה, כל מאמצי יהיו לשווא. כאן, בשגרירות, אני לא נותן אמון באיש," סיכם בהחלטיות בניע שפתיו בלבד.

בסין מכונה סוג כזה של יחסים ״גואָן־שִי״. רשת קורי העכביש שאדם טווה עם עכבישים כמותו. הם חייבים לו, והוא חייב להם. כדי לבנות גואן־שי יעיל, יש להאכיל מדי פעם את העכבישים הקרובים אליך, אשר ישלחו רמשים אל הרחוקים מהם וכך הלאה אל כל רחבי רשת הקורים. חייב לשרור אמון מוחלט בין העכבישים, שאם לא כן, יפילו האחד את משנהו והרשת תתמוטט. אילו היה יודע קצת יותר עברית, אולי היה מתרגם את המונח היפה הזה ל״יד רוחצת יד״. אך עכשיו היה עסוק במהות ולא בבלשנות עברית־סינית.

...אני חייב ליצור גואן־שי כזה עכשיו, עוד לפני שיהיה לי מה למכור!...

אחר כך הסיט את מבטו ממסכיו אל חלונו בקומה השביעית הפונה לים, והחל סוקר את אפשרויותיו:

...הורי? לא בא בחשבון. חברי מהתיכון? מזמן אבד לי הקשר עמם. חברי לתא בבית הסוהר? אולי כבר אינם בחיים או שהתפוגגו אי־שם במרחבי סין... בחן לעצמו את מצבו ללא חשש שמא מישהו יבחין בנימה הצינית שהתגנבה גם למחשבותיו.

...אולי הקב"ט?...

...חבל על הזמן. מסוכן וחסר סיכוי...

...מישהו בכל זאת?... המשיך קול עקשני לנקר במוחו.

משלא מצא תשובה, החליט לצאת לשתות קפה, המשקה שלמד לחבב בישראל. בית הקפה שכן בפינת נורדאו בן יהודה, הרחק ממצלמות השגרירות, ולכן היה חביב עליו. אך בעודו יורד במעלית אל קומת הקרקע, הבזיק בו רעיון והוא שב אל חדרו בהתרגשות:

...ר'ק ר'גע, ר'ק ר'גע, חבר'ה!... קרא לעצמו ללא קול בעברית של אולפן כשחזר לחדרו. מי זה האדון הצולע בעל שְׂער השיבה שאיתו לי־לאן היפה נפגשת? ...והדירה, למי היא שייכת? ומי הם הבריונים במכוניות העוקבים אחריהם כמו צל?... כך המשיך להפוך במחשבותיו בעודו מביט מערבה מבעד לחלונו הרחב, מעל רחוב בן יהודה וגגו של בית הספר גורדון, מעבר לגן העצמאות ואנדרטת השחף, מעבר לים...

ומכיוון שממילא לא היה לו במה לעסוק, נפנה אל מחשבו האישי. זה היה ״מֶק״ ענקי, המאחד אפשרויות חישוב, גרפיקה ותקשורת גם יחד, הארוז במסך בודד, ענק, דק ומרהיב.

"הבה נשתעשע בכם, בך יפתי ובך מר שְׂער־שיבה צולע," לחש. לא לפני שווידא שוב כי כל מכשירי העיקוב בחדרו כבויים. עיניו החלו בורקות מבעד לעדשות משקפיו. ואז בחר באפשרות הנגישה ביותר: גוּגל. הוא דיבר אל המסך באנגלית בסיסית:

"תוכנה לזיהוי פנים." בתוך שניות קיבל שפע של הצעות. הוא הופתע מכמות החברות המספקות פתרונות זיהוי פנים למשטרות, לנמלי תעופה, לבנקים וכיוצא באלה, המסתמכות על מצלמות האבטחה והשוואת צילומיהן עם מסדי־נתונים גלויים. "איזה יופי, קלי קלות!" הימהם לעצמו, מתמלא באדרנלין. ומכיוון שבסין לא מבזבזים כישרונות, גם הוא לא ביזבז זמן:

ניסה לפרוץ לשלוש חברות והחליט להמר על חברת www.F.R.S.com מסינגפור.

"גדול!" קרא כשפתח את עמוד הבית, "אפשר לעבוד גם בסינית!"

התוכנה הוצעה בגרסה חינמית למשך שעה. מיד ניסה אותה על משפחתו וידידיו שנמצאו בנייד שלו. היא פעלה ללא דופי.

"או־קיי. אתם בסדר, חבר'ה," אמר שוב בעברית האולפן שלו, אך מיד שב ללחוש במנדרינית: "אבל אני לא מתכוון לשלם חמשת אלפים דולר לחבורת סינים מחוצ'קנים בסינגפור על התוכנה העלובה שאתם מציעים... בואו נראה מה שווה מערכת האבטחה שלכם, חבורת נוכלים."

וכך, לאחר שעתיים של עבודת פצחנות מאומצת, הצליח לפרוץ ולגנוב למחשבו את תוכנת זיהוי הפנים Face Recognition-Star שעליה כתבו יוצריה:

"זאת התוכנה שתזהה חתול שחור בלילה אפל, ותחזירו לבעליו!" "את זה עוד נראה, חבורת שחצנים," לחש, מרוכז במסך המֶק.

צ'ון היה בטוח כי שימוש מושכל בתוכנה שזה עתה אימץ לעצמו, יחד עם האפשרויות הגרפיות של מחשבו, יביאוהו לפתור את 'תעלומת הצולע', כפי שכינה בינו לבינו את האיש אפור הבלורית והשפם שנפגש זה זמן עם לי־לאן, אהובתו הבלתי מושגת. הוא דלה מתוך סרטי הווידיאו תצלומים חדים שהדרקון הלבן צילם, וגרר אותם למסכו. עד מהרה הם הפכו לעיבודי מחשב נאים של פנים גבריות: חזית וצדודיות ימין ושמאל.

"יפה!" קרא בשמחה.

התוכנה הציעה תפריט מדינות:

"ישראל," קרא באנגלית.

אנשי ציבור? — אפשרי, בחר, וסימון וי הופיע בריבוע המתאים.

פוליטיקאי? אפשרי, בחר בהיסוס.

מקצועות חופשיים? צ'ון היסס. "הוא לא נראה לי עורך דין," סינן במנדרינית.

תעשייה? לא ידוע, בחר.

ביטחון? אפשרי, סימן. ...הוא נראה לי סוג של חייל או קצין לשעבר. נהמר!...

עובדי ממשלה? הימר על כן. ...בישראל כמו בסין יש הרבה עובדי ממשלה....

התוכנה הריצה את מה שהריצה, ואחרי שניות ארוכות פלטה:

לא נמצא אדם המתאים לתצלום.

"אהה. אתה עוד לא בורח לי. עוד לא סיימתי איתך, בן זונה!" לחש בכעס.

בחר בתפריט, שינויים והתאמות:

שפם? המשיכו ההצעות האוטומטיות. כן.

זקן? לא.

קרחת? לא.

משקפיים? כן.

אופטיים? לא.

שמש? כן.

דוֹלצ'ה וגבאנה? לא.

פּראדה? לא.

רֵיי בָּאן? כן! חש שמחה נרגשת של ילד העומד לגלות סוד.

שוב הריצה התוכנה את מה שהריצה, ושוב פלטה: לא נמצא אדם המתאים לבחירותיך.

"אההם... יותר קשה משחשבתי," סינן לעצמו. "טוב. נקלף אותו קצת?"

להסיר שפם? נפתחה סדרה חדשה. כן.

תספורת אחרת? כן.

גלוח ראש? אפשרי.

'מרינס'? כן.

סימנים מיוחדים, צלקות?

צ'ון עיין בריכוז בשלושת המבטים. בצדודית הימנית ובמבט הקדמי בלטה בבהירות צלקת אדומה מעל העין.

כן! הקיש בהתרגשות.

מקום? פקדה התוכנה. ללא היסוס סימן את מקומה של הצלקת וגודלה.

המחשב פלט הודעת המתן מרגשת, גירגר חרישית ופלט:

אל"מ מיל' שליט גרשון. ראש המוסד — 2020

מעוניין במידע נוסף? שאל המסך ביבושת. כן! קרא והקליד.

מחשבו החל לפלוט מידע שנאסף מהעיתונות, מהטלוויזיה ומהרשתות החברתיות על ראש המוסד ותפקידיו הקודמים, בסדר אקדמי יורד.

בריאיון שהעניק לפני שנים לעיתון די־וולט הגרמני על מספנות טִיסֶנקרוּפּ בנמל קיל ועל פרשת השוחד שנלוותה לבניית הצוללות עבור ישראל, נראו תצלומיו במדים ייצוגיים של נספח צבאי: גאה, כנפי צנחן, כנפי טיס, דרגות אל"מ, שְׂער ראש מלא וקצר, בהיר וללא שפם. לא היה אפשר לטעות.

ליבו של צ'ון העלה הילוך, והדופק הלם ברקותיו: "וואו! אז זה הממזר המנסה לפתותה... הבנתי! היא תשלם לי על זה, הבת זונה! אני הולך לסגור איתם חשבון וגם לעשות פה כמה דולרים!" לחש במנדרינית, כשמשקפיו רוטטים על אפו בקצב לחישותיו, זיעה קלה מתחת לחוטמו, ופצעוניו המאדימים זורחים על לחייו המבריקות.

נרגש מהצלחתו, התעכב מעט על סרטוני אנימציה יפניים ונפנה לתיבת הדוא"ל שלו. מחק את דואר הזבל, ולפתע הבחין במייל שצד את עינו לפני שימחק גם אותו:

אל: [email protected]

מאת: [email protected]com

הריני שמח להזמינך להגיש את מועמדותך ליריד האמנות הבינלאומי העשרים וחמישה ב״בייג'ינג־ארט־אקספו 2024״ בין 8 ל־12 באפריל.

אנא נצל הזדמנות ייחודית זו להשתתף בסצנה האמנותית העכשווית במרכז הירידים בבירה.

יש להשלים את ההרשמה לא יאוחר מ־8 במרץ 2024.

בברכה, וָאן שי־דוֹנג, מפיק ומפקח כללי.

86-10-6523-1876 +

ליבו שוב העלה הילוך: ...אולי זאת ההזדמנות שלי?!... שאל את עצמו בשמחה מהוססת.

אולם בתחתית המסך נכונה לו אכזבה: שמונה במרץ כבר חלף לפני שבוע. ...אם כך, איחרתי את המועד... הוא חישב ומצא כי השעה בבייג'ינג היא ארבע אחר הצהריים. לא ביזבז זמן וחייג את מספרו של מיסטר שִי־דוֹנג, מפיק היריד:

"כן?"

"נִי האוּ! מיסטר וָאן שי־דוֹנג?"

"כן. מי מדבר?" הקול נשמע מקוטע ומרוחק, אך הצליל במבטא בייג'ינגי בישר כי הוא בבית.

"אני דיפלומט באיסאליה, וגם צייר. יש לי עבודות שעוד לא נראו אצלכם. תאריך ההגשה עבר, אבל רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלכם. עוד אפשר להירשם?"

ומכיוון שבסין לא מבזבזים כישרונות, נענה מיד:

"אבדוק. שלח עשר דוגמאות. ועדת המיון בוחנת כרגע חומר רב. כדאי שתזדרז."

ולאחר כמה שניות של רחש אלקטרוני: "עברת על התקנון? יש לך כסף לרכוש את חלל התצוגה?" המשיך הקול המקוטע ממרחק תשעת אלפים קילומטרים.

"כמובן," ענה ללא היסוס. מבלי שיהיה לו מושג על התשובה לשאלה האחרונה.

"אם כך, אדוני, אני מקווה שעבודותיך חדשניות. אם אין לך משהו מעולה לחדש, לא נציג אותך."

"תודה, אדוני, אשלח את החומר. דְזָאי־ז'יֶאן!"

"בהצלחה, אדוני. דְזָאי־ז'יֶאן!" נעלם הקול מבייג'ינג.

מוחו החל לחשב ולחשוב במהירות:

...אכין להם ציורי ענק, אבסטרקטיים־כביכול, מתוך צילומי האוויר של הדרקון הלבן. יש לי עוד זמן עד פתיחת התערוכה. אם אתחיל לבנות גואן־שי במהירות, אולי גם אצליח למכור ציור או שניים... תופף באצבעותיו על מקלדת האור הווירטואלית שעל שולחנו.

הוא העלה בדמיונו את טובי ציוריו. נזכר בפורטרט שהעניק למפקד הכלא ביום שחרורו ובחיבוק שזכה לו ממנו. הוא זכר היטב את רב־גונדר וואנג שִי־לַאי, האיש האיום והקשוח מכלא גאוֹנג־בֵּיי שליד טיאָן־גִ'ין. שם כבר הכירו בכישוריו 'לסייע בבניית החברה הסינית המודרנית' תמורת שחרורו המוקדם והתנהגות ללא דופי. הוא חשד תמיד כי מפקד הכלא עמד מאחורי היחס המועדף שזכה לו. סיפרו אז במסדרונות ובתאים כי בנו בן השבע־עשרה של מפקד הכלא נהרג על אופניו בדרכו לבית הספר. ...אולי האיש האיום הזה ראה בי אז סוג של בן חלופי?... הירהר.

ומכיוון שניחן באינטואיציה חדה, הימר: "הוא האיש!" קרא אל גג בית הספר גורדון. "אני חייב להתקבל לתערוכה ולגרום לו לבוא ולבקר אותי שם!"

צ'ון ידע שרב־גונדר וואנג שִי־לַאי, מפקד הכלא, התקרב לגיל שישים ושתיים. בסין דוחפים אנשים בגילו לפרוש לגמלאות. כמקובל במפעלים רבים בסין, חיו רבים מהסוהרים במתחם בית הכלא גם לאחר פרישתם, בדירות קטנטנות. שריד לתקופה הקומוניסטית. סוג של קהילה...

הוא הביט ארוכות בלהקת עגורים חולפת בדממה מעל גן העצמאות, והכריז: "הבוקר, חברים, גיליתי את הקלף המנצח! והיא, היפהפייה היהירה הזאת, עוד תשלם לי על כך..." ומשם המשיך להפליג:

"אולי אפתה אותו להקים גלריה במתחם של מגורי סגל הכלא?" לחש לעוברים ושבים ברחוב בן יהודה, שבע קומות מתחתיו. "נמכור ציורים. לו ולזקנה שלו יהיה בשביל מה לקום בבוקר, ואני אתחיל לטוות משם את הרשת," חייך בחיוך חורש מזימות, שערותיו השמנוניות צונחות על משקפיו. "בוקר מוצלח!" קרא בקול לעגורים המתרחקים לעבר יפו, כשגבו למצלמות ולמיקרופונים הכבויים שבחדרו.

הקב"ט הסכים בהיסוס לבקשתו. השגריר התלהב ותיקצב. לי־לאן עסקה בענייניה, גרשון אישר 'הוצאות־לפועל' וחרד לבריאותו, ורב־גונדר וואנג שִי־לַאי כבר בישר לאשתו כי הם נוסעים להמתין לצ'ון צ'אנג ביציאה מנמל התעופה הבינלאומי של בייג'ינג, כאשר הוא יגיע בטיסה ישירה מישראל.

"תחילתה של ידידות מופלאה..." הימהם צ'ון והחל לדמיין בראשו את ציוריו החדשים.

15 במרץ 2024

האור בקצה

גרשון התפרקד על הספה הירוקה בחדר עבודתו, מקל מעט על חוליות גבו.

...עוד עשר דקות אמור להגיע פרופסור מרואן סולטאני. נראה מה הוא אומר. אני חייב חוות דעת שנייה... היטיב מעט את הכרית, כפף את ברכיו, עצם את עיניו והחל נושם באיטיות נשימות מלאות המופעלות מהסרעפת, כפי שלמד לפני שנים רבות בסינגפור, בסדנת יוגה ומדיטציה.

...ככה אסור להמשיך. לא תהיה לי בררה אלא להיפגש שוב עם ראשת הממשלה ולבקש ממנה להשתחרר מהתפקיד. אנחנו כבר נמצא את הניסוח המתאים. הרבה עיניים לטושות למשרתי, אני מאוד מקווה שהיא תדע לבחור נכון...

באופן לא צפוי ירדה עליו שלווה. הוא ידע מה ראוי שיעשה, אך עדיין לא אירגן בראשו את החיים שנותרו לו ללא ה'מערכת', ללא האנשים התלויים בו לחיים או למוות, ללא הכוח שבשררה, ללא תחושת השליחות. ...אין לי מה להפסיד. כל עוד אין לי כאבים, ארשה לעצמי ליהנות סוף־סוף. מוטב עכשיו מאשר לעולם לא... ואז שב להרהר בשפתיה של לי־לאן ובפרֵדתם המתוחה והעצובה, והחל מנמנם.

גיא העירו בדפיקה קלה על דלתו, כשפרופסור מרואן סולטאני הגיע.

"היי, גרשון, אתה ער? מתי מגיעים אדם ודליה?"

הוא הביט בפרופסור מרואן סולטאני, מתנער בזריזות מקורי השינה. הרופא נראה עייף.

"שמע, דוק, עכשיו רק שש בערב. הזמנתי את אדם לשבע. אולי גם דליה תגיע איתו." עכשיו כבר היה ערני לחלוטין.

"מה זה, אתה מתכנן הפיכה שלטונית? למה אתה לא נח אחרי העבודה, גנרל שליט?" סנט בו.

"דוקטור, אני עובד כל הזמן, גם כשאני לא עובד. תירגע. אין לי כרגע כוונות פוליטיות..." הנמיך את קולו בטון מהורהר.

"חבל. אתה נראה לי מתאים מאוד להשפיע על מה שקורה פה."

"תודה, דוק. אקבל זאת כמחמאה. ולענייננו: יש לך תשובות?"

"תשמע, גרשון ידידי, הסורים לעולם לא ירשו שאתם תפגעו בריבונות סורית ובכוח הטילים שלהם, שבו הם רואים תעודת ביטוח אסטרטגית. ובוודאי לא שבע שנים לאחר סיום המלחמה, כשסוריה שוקמה בכסף ובאינטרסים סיניים, רוסיים ואיראניים, והמוני פליטים חוזרים אליה. אבל זו דעתי הפרטית."

"אהה. והלך הרוחות שם?"

"אתם לא מבינים מה זה כבוד ערבי. הם מרגישים על הסוס. חיי אדם הם לא בעיה בשביל מי שחיסלו חמש מאות אלף, פצעו שני מיליון והפכו אחד־עשר מיליון לעקורים ולפליטים, אפילו אם חלקם חזר לסוריה..." מרואן היסס, "הם יפתרו את הבעיה לבד, גם במחיר של עוד כמה אלפי הרוגים."

...טוב. גם אני חושב ככה. אבל אני חייב להישען על עובדות. מחר אעביר את המסר הזה הלאה, בעיקר לראשת הממשלה ולרמטכ"ל... "הבנתי, מרואן. ואם בכל זאת אנחנו נפתור את העניין?"

"אז אתם תגררו את האזור לעימות חדש, שבו גם אתם... כלומר אנחנו, נחטוף חזק..."

"אני מבין. טוב, ומה נשמע אצל ידידנו הפרופסור מדובאי?"

"הוא ניסה להתקרב אלי הפעם. היה מאוד נחמד. הוא נולד במחנה פליטים פלסטיני בלבנון, כך לפחות סיפר. אבל כשנפרדנו, לפני שכולם נסעו לנמל התעופה, זרק לי כשנכנס למונית: 'פרופסור, בסופו של יום, תצטרך להחליט ולבחור צד. אנחנו מחכים לך...'"

"אני מבין. טוב, מרואן, אתה שרוף אצלם."

"כן."

"תגיד לי משהו נוסף, דוק, מה חושבים אצלכם במרחב הערבי? העניינים רגועים מדי בשבועות האחרונים. יש סיבה לשלום הפתאומי שנחת באזור ואני לא חש בה?"

"שמע, גרשון, אנחנו חברים הרבה שנים. אל תערב אותי עם אנשים שלא חיים כאן, בסדר? אני לא 'המרחב הערבי', או־קיי?"

"סליחה, לא התכוונתי. באמת יש לי את כל הכלים להעריך ולשפוט. אבל ממך אני מבקש תמיד חוות דעת נוספת. אולי איפכא מסתברא מהדברים שאני שומע מאנשַי."

"מה זה ה'איפכא' הזה?"

"דעה הפוכה. בניגוד לקונצנזוס."

"אהה. הפוכה למה, גרשון ידידי?"

"למה שאומרים לי אנשַי."

"או־קיי. אז כבה בבקשה את כל ההצגה האלקטרונית שלך כאן."

"הכול כבוי. אין הקלטות, אין צילומים ואין האזנות סתר. דבר!"

"תראה, אני חושב שהחבר'ה מהצד הפלסטיני התעייפו. כיום הם שואפים להסתדר מבחינה כלכלית באמצעותכם, הישראלים, באמצעות הון זר או בכל דרך אחרת. קח לדוגמה את העיר החדשה רָוַואבּי. לכן העסק רגוע וילך ויירגע גם בעתיד."

"ובלבנון ובעזה?"

"עניין של זמן. כנראה איכשהו כולם מתחילים לקבל את עובדת קיומה באזור של ישראל חזקה שרובה יהודי. לכולם נמאס. גם אנחנו, ערביי ישראל, כבר מזמן הבנו את העיקרון ופועלים בהתאם. אתה יודע, לנו ולערבים בכלל יש גם שכל וגם סבלנות. זה שהפנמנו את המציאות, זה לא אומר שהפנמנו את הציונות," חייך. "ועוד דבר: אני בעצם התגלמות הישראליות העתידית. אולי לא היום, כנראה שגם לא מחר. אבל בתוך עשרות השנים הקרובות."

"מה זו ההצהרה הזאת, פרופסור?"

"תראה, ידידי, אני בן לאימא יהודייה חברת הקיבוץ שלך שהתאסלמה ועברה לכפר ערבי במשולש. אני ערבי גאה, ואני גאה גם בישראליות שלי. העירוב והמיזוג בין העמים בלתי נמנע. הוא ילך ויתגבר בכל כיוון שהסכסוך ילך אליו: מדינה אחת או היפרדות לשתי מדינות או לשלוש מדינות. הערבים אף פעם לא ייפרדו מהאחים שלהם, ואף פעם גם לא יסכימו לקבל את המצב שישראל תהיה מדינה יהודית בלבד."

"אז מה העתיד שאתה רואה, פרופסור?"

"תראה, גרשון, עם הזמן כל המרחב בין הירדן לים יהיה מעורב לגמרי. לנו, לערבים, יש במרחב הזה רוב כבר היום. בעתיד יהיה לנו רוב מוחלט. ההתבוללות בין היהודים לערבים תגבר. מבחינתי, זה יהיה אור בקצה מנהרת הסכסוך. אבל אז זו כבר לא תהיה 'מדינה יהודית' כמו שאתם כל כך רוצים." השתתק לאתנחתה. "השאלה הגדולה היא אם המדינה הזאת תהיה דמוקרטית, מוסרית וצודקת..." הוא שתה מעט מים והשפיל את עיניו. "הצרה היא שאלו תהליכים ארוכים, בלתי נמנעים ורוויי דם. הרבה דם, גרשון, ומשני הצדדים!" אגלי זיעה ביצבצו על קרחתו.

"וואו. איזה סטייטמנט, דוקטור, הרשה לי לא להביע את דעתי," הביט ישירות אל עיניו של הרופא. "אבל בקשר לענייננו ולשאלתי, 'מה פירוש השקט הזה' בשבועות האחרונים, אני בכל זאת לא שָקֵט. הדממה הזאת כאן ומסביבנו מדאיגה אותי. והפרשנות שלך, מרואן, לא מרגיעה."

"זה התפקיד שלך, גרשון. רק אל תהיה לי פרנואיד! תשמח שהרע ביותר כבר מאחורינו."

גרשון עצר את עצמו מלשאול, "מאין אתה יודע שהרע ביותר כבר מאחורינו?"

"מתי אתה פורש לאזרחות, גרשון?"

"בסוף השנה."

"נו, אז אולי חלק מהקרדיט לשקט הנוכחי ייזקף לזכותך. אני צריך לזוז. עשיתי מה שביקשת ואלה התוצאות."

"אני מקווה שעמֵי האזור יכירו לך טובה על 'פעילותך למען השלום', ולא רק בתחום הרפואה," חייך בציניות. "סע בזהירות, דוקטור. חושך עכשיו ועפולה רחוקה. אתה נוסע דרך כביש שש?"

"כן."

"נו, בלילה המראות שם יפים: כל השטח מכפר קאסם עד עפולה משני צדי הכביש רצוף מסגדים. כמו טילים ירוקים. אתם עושים חיים כאן..."

"גרשון! בלי שוביניזם." נתן בו מבט מתרה. "יש גם משהו אישי שרצית לדבר עליו, לא?"

"אהה, כן. דוקטור צימרמן הודיע לי שיש לי סרטן ערמונית. אני מודאג."

"וואלה?... המחלה הזאת, שיט... אבל אין לך על מה לדאוג. אתה נראה נהדר, אין לך כאבים פרט לגב ולצוואר, ולכאבים האלה יש הסבר. אני חושב שאין לך סיבה לדאגה. היום יודעים לטפל בזה טוב מאד..." השתהה, "חוץ מזה, לא פנית אלינו אלא לאיכילוב, אז אל תבוא אלי בטענות!" חייך אך מיד הרצינו פניו: "ואחרי הפגישה הבאה עם צימרמן דבר איתי!"

"בסדר. אבל הוא טוען שאיחרתי את המועד ושהעסק יצא משליטה."

"טוב. תראה לי את המסמכים."

"התיק עדיין אצלו באיכילוב. הוא אמור להעביר אותו לדליה."

"אההם, הבנתי. ידידי, זה ניתוח פשוט והחלמה קלה. אולי קצת כדורים ותצא מזה... אני רק אורתופד, אבל אם תרצה חוות דעת שנייה, אפנה אותך אל מנהל האונקו־אורולוגית שלנו," אמר, ובקולו הורגש חוסר ביטחון.

גרשון ניסה לשמור על קור רוחו למרות ניצני החרדה שעלו מבטנו. "אינשאללה, דוק. הלוואי, אז להתראות ושמור על עצמך. דִיר בָּאלַק!"

"להתראות. אָ גוּטֶע נַאכט הֶר קוֹמֶנדַנט! אָלעֶס גִיט!" צחק.

הוא הביט מרצין אל עיניו המחייכות של פרופסור מרואן סולטאני, ולבסוף פלט, "זַאי מִיר גֶעזוּנט גם אתה, יא חַבּיבּי, סע בזהירות." מנסה לשדר עסקים כרגיל.

שוב נפרדו בחיבוק. הפעם לזמן ממושך.

ואז שב בכבדות להרהוריו: ...הסורי עושה שרירים. השקט הזה לאחרונה חשוד בעיניי, וד"ר צימרמן הפיל עלי תיק. לפרופסור לאורתופדיה יש פרוגנוזה מדינית, וגם הפרופסור הסיני או מי שהוא לא יהיה מחכה לי. מעניין בשביל מה... אני וכולנו חייבים לשנות כיוון. ובכל התחומים...

"אז מַה־יֵּלֶד יוֹם, מר דוד גרוסמן?" שאל בנימה לירית בדרכו לשירותים.

מה לעשות?

"ערב טוב!"

דליה נכנסה בסערה, מחזיקה עוגה שנקנתה זה עכשיו.

"אין לך בית, דליה? קבענו אחרי שבע."

"אנחנו לא בעבודה עכשיו. ואתה הרי לא ממש יודע לארח. הזמנת את אדם, נכון? אז כדאי שהוא ירגיש בנוח אצלך. וחוץ מזה, אני רואה שהיו אצלך אורחים! אני מפנה את הספלים והצלחות ומארגנת את הסלון," הודיעה מבלי לחכות לאישורו.

"אדם תמיד מרגיש בנוח, ואני רואה שגם את. תודה על הכיבוד. מה הייתי עושה בלעדייך," הפטיר בחיוך מתחכם. "עבר עלי יום קשה, דליה."

"על זה נדבר בפעם אחרת. אבל קודם, קדימה! בוא נסדר פה קצת." הסתובבה אל מפלס המבוא, אוספת את ספלי הקפה.

"ואני לוקחת חצי מהעוגה ואת הקפה לשאולי ולגיא. אתה הרי לא מפנק את אלה ששומרים אותך חי."

הוא התרווח בכורסה וחיכה. גבו שידר מסר כואב ומאיים לרגלו השמאלית.

"המפקד, אדם בן־עמי הגיע במונית מתל אביב." שיגר שאולי הודעה אלקטרונית.

"גיא!" צעק גרשון לכיוון הכניסה, "תגיד לשאולי שזה בסדר!"

אדם נכנס עם בקבוק יין, לבוש בסוודר ימאים לבן, וזנב הסוס שלו מתנופף קלות על גבו.

"היי, גרש! מה קורה? יין זה בסדר או שאתה נוהג הלילה? תפסתי מונית ישירות אליך, ואפילו לא התקלחתי. בקשה שלך, המפקד, היא פקודה בשבילי!" חייך. הם לחצו ידיים והתחבקו. אדם נעלם למטבח וחזר עם מגש, ועליו כוסות היין ומחצית העוגה, כשדליה טופפת בעקבותיו.

"גרש, מה העניין? בשביל קצת יין להזניק אותנו? דבר!"

ודליה הוסיפה: "אני מקווה שאני לא מפריעה," בנימת האומללות השמורה לאירועים מיוחדים שבהם, כך קיוותה, תידרש עזרתה.

"או־קיי, חבר'ה, תודה שהגעתם בהתרעה כל כך קצרה. איתכם אני יכול לדבר ללא חשש. אני מבקש את עצתכם," פתח ותיאר בקצרה את אירועי החודש האחרון. השמיט את הפרטים ה'מסעירים' כפי שנהג לכנותם, לגם מהיין והביט באדם ובדליה חליפות, אינו יכול להיגמל מטון דיבורו הדידקטי. ואז סימן בפתיחת אצבעות ידו את לבטיו:

"אל"ף, האם לגלות לה את תפקידי?

בי"ת, האם להיפגש עם אביה? אם הוא אביה בכלל...

וגימ"ל, האם לדווח על הקשר בינינו, ולמי?"

את האצבע הרביעית, ביקורו אצל ד"ר צימרמן, שמר לעצמו.

"גרשון! מזל טוב! אז אתה ככה מאוהב לך בזמן האחרון בלי להגיד לי מילה? ועכשיו כשהסתבכת אתה בא לבקש ממני עצות?" ירתה דליה. "אבל מה, זה האופי שלכם. נצלנים. כשנחמה עזבה אותך עם התאומות לישיבה בירושלים והיית ממש על הקרשים, אל מי באת ליילל?" הפנתה את מבטה לאדם. "אלי!" הרימה את קולה. "וכשאני, שאוהבת אותך ממש, ביקשתי ממך אז להיות בת זוגך, אתה זוכר מה אמרת? לא! אתם אף פעם לא זוכרים. אבל אני, טיפשה שכמותי, ממשיכה ללכת איתך כל הזמן. טמבלית ועיוורת. אז שאני אציע לך מה לעשות עם איזו פרֵחה סינית שפגשת לפלאפל באמצע החיים שלך?" נתנה בו מבט מאשים.

"דליה! וואו! ואני לא ידעתי?" אדם ניסה להסתיר גיחוך.

"מה אתה יודע בכלל, אדם? מתחבא לך בכוך שלך, נעלם לחודשים בכל מיני נמלים ושוכח שהיית פעם ציוני וטייס קרב גאה," ירתה נעלבת.

"דליה, תירגעי. נדבר על זה פעם, טוב? אבל אם השיחה הזאת קשה לך, אני יכול להמשיך עם אדם לבד," ניסה לדבר ברכות.

"טוב! לי אין עניין בשכבניות שלך. אני הולכת לגיא ולשאולי לשתות קפה. תרדו על היין בלעדי. לא באתי לעבוד כאן!" סיננה בלחש ויצאה ברעש למטבח.

"אדם, אני מתנצל. לא הערכתי עד כמה הלָבה אצלה רוחשת עד היום. אני מעולם לא ראיתי בה בת זוג, כידוע לך. רק עוזרת מקצועית."

"יא אללה, מה שהולך אצלך! ואין על מה להתנצל, גרש. אם כי מצד שני, אתה קצת אטום למין הנשי, מה?"

"בלי הטפות מוסר, אדם. מה אתה חושב על מה ששאלתי?" הביט לתוך עיניו, מנסה לשדר את החשיבות שבתשובתו.

"תגיד, גרשון, עשית עליהם לפחות גוגל?"

"ברור שעשיתי. ואני גם מתכוון מחר להפעיל בדיסקרטיות את האמצעים שיש לי. אני לא איזה קיבוצניק תמים שאיבד את ראשו יחד עם בתוליו. אבל לפני שאירה בתותחים, אני מתייעץ."

"יופי! ומה מצאת?"

"על פי הבדיקה שלי, הכול מתאים. אין סתירות. אבל זה לא מחקר מקצועי."

"זה כבר מעורר חשד, אתה לא חושב שגם עליך הם עשו גוגל? אתה לא יודע שגם להם יש תותחים, עם קליבר לא פחות גדול משלך? תראה, גרשון, לדעתי, אסור לך להיחשף. אם אתה באמת שרוף עליה, תן לי לעזור. אני מוכן לצאת איתה ועם אביה לסיוריהם בארץ, אם היא תסכים, כמובן. סמוך עלי ועל האינטואיציות שלי. אחרי זה נוכל להתקדם. אל תירה בתותחים הכבדים בינתיים."

"יפה. תודה, אדם, בכל מקרה בתוך שבוע אקבל פרופיל וסיווג ביטחוני. זה יהיה לי קשה מבחינה אישית, אבל אסתדר. אני הראש, לא?"

"ברור. וכרגע זה לא ממש משנה אם הם יודעים מי אתה או לא."

"סביר. אז אני אתאם את צירופך לסיורים שלהם."

ואחרי הפסקה ארוכה הוסיף: "תגיד, אדם, אתה חושב שעלי לספר כבר לסגני או לראשת הממשלה שיש לי מישהי?"

"השתגעת, גרשון? חכה לסיווג הביטחוני של המערכת שלך קודם כול! אתה אמנם משרת את המדינה, אבל אתה גם גבר פנוי. הנהלים שלכם יחכו. מותר לך לנהל מערכת יחסים עם מי שאתה רוצה! עד שאתה לא תחליט מה ולאן אתה מתקדם, אל תדווח לאף אחד. בשביל זה אני פה." הוא לגם מכוסו. "אני בטוח שאתה לא מדבר על מה שאסור. אתה הרי מנהל פה את ביטחון המדינה."

אדם נתן בו מבט קשה והוסיף: "וגם דליה, אחרי שתירגע, תשוב לעזור כפי שהיא עוזרת לך כבר שלושים שנה. הרבה יותר ממה שאתה מוכן להודות." הוא הנמיך את קולו והתקרב לפניו של ידידו, ממתיק סוד: "תגיד, גרש, יש לך עורך דין טוב?"

"עורך דין? למה?"

"אל תהיה ילד, גרשון. לא מתאים לך. אני אצטט ברשותך את גבי גזית: 'לביטוח לאומי לא הולכים בלי לבנת פורן, ולרומן עם דיפלומטית סינית לא הולכים מבלי להתייעץ עם עורך דין...' אז יש מבין?"

...אדם קולע לתחושותַי וגם מדבר דברי טעם... הירהר אך שתק.

דליה חזרה לחדר המגורים ונראה כאילו שבה להתנהגותה הרגילה.

"הכול בשליטה, דליה?" קרא לעברה אדם.

"אדם, הציניות שלך לא מתאימה לי הערב. אני מקווה שגרשון נעזר בך. לי קצת קשה עם פעילויותיו 'החוץ משרדיות', שאולי גם חורגות מההתנהגות הנדרשת מראש מוסד. ככל שהשפעתי מגעת, ואני ממש מנסה לנטרל את רגשותיי, אין לו מה לרוץ ואין לו למי לספר. כלום." והחלה לסגור את הבקבוק ולסדר את הכוסות.

"אדם, בשבוע הבא, אחרי שתטייל איתם ותריח את הבושם שלה והאפטרשייב של אביה, עאלק, נהיה כולנו יותר חכמים. קפה מישהו?"

שלושתם ישבו במרפסת ושתו קפה מול הדשא החשוך.

"אדם, אתה זוכר את אותו עונג שבת לפני שבועיים אצלי?"

"איך אפשר לשכוח, גרש? אקזמפלרים כמו בני יונגרמן ופרופסור ספרן, שלא לדבר על כלבתו, לא פוגשים כל יום."

דליה התעוררה: "כלבתו? הנקניקייה הרעבתנית הקטנה שכל הזמן נועצת עיניים כאילו שכל העולם חייב לתת לה את העוגיות שלי?"

"דליה, היא אהבה גם את הבוטנים!" אדם צחק.

גרשון הפסיק אותם: "חברים, אני יצאתי בתחושות כבדות. לא למדתי משהו חדש, אבל הכיוון שאנחנו הולכים בו מעיק עלי, אך בתפקידי אני חייב להסכים ללא פקפוק עם הכיוון שנקבע מעלי. אני, כידוע, מה שנקרא מִשֹרת אמון."

"ועל זה אתה רוצה שנדבר עכשיו, לפני שדליה תקפיץ אותי הביתה לישון?" שאל אדם.

"חיובי. לכן אתם כאן."

"אז מה השאלה?" אדם נשמע קצת קצר רוח.

"השאלה היא אם ישנה איפשהו הצעה חדשה לפתרון הסכסוך. כזו שעוד לא שמענו עליה. לפחות אני."

"אני עוד בכלל לא לגמרי עיכלתי את מה שדיברתם שם," שחה דליה בשקט. "אתם דיברתם גבוהה־גבוהה. אני רק רוצה להגיד שאני שונאת כלבים. לי יש חתולה סיאמית."

"נו, דליה, כל הכבוד. את יכולה להתנדב גם לארגון תאומי־סיאם. אבל אם יש לך שאלות הבהרה במדע המדינה, אוכל להסביר לך יפה מאוד את התפתחות הציונות. אם תרצי, כמובן," אדם גיחך לעברה.

"לאט לך, אדם. אתה, אל תלגלג עלי! יורד בפוטנציה שכמוך..." התיזה לעברו, אבל המשיכה: "אולי אני רק אישה קטנה ופשוטה, וציונות היא מילה קצת גדולה עלי, אבל אני מרגישה מחנק. לא פיזי, אלא נפשי. מצבי בסך הכול טוב, אבל מצב רוחי האזרחי, נקרא לזה ככה, די בשפל..." הוסיפה בנמיכות קול.

גרשון החליט לעורר את השיחה ולחדד תובנות לעצמו: "דליה, אז מה מציק לך? את הרי חיה בסדר, יש לך דירה, ידידים, חיי תרבות והשכלה גבוהה. את הולכת לקונצרטים, מתנדבת, טסה לחו"ל, מחזיקה רכב וחתולה סיאמית. את חיה בדֶ'ה־סטארט־אפּ־נֵיישן שבה ההכנסה הממוצעת לנפש מהגבוהות בעולם. ובאופן אישי, את נמצאת ממש בשפּיץ, יחד עם הקברניטים המשיטים את הספינה הזאת," הישיר את מבטו אליה וירה: "אז איפה בעולם היית יכולה לחיות יותר טוב?"

"סלח לי, זו לא שאלה לעניין. מה הקשר? אני מוטרדת כמו רבים אחרים ממה שקורה יום־יום וממה שלקראתו אנחנו הולכים."

"תראי, הקמנו מדינה מכלום, קלטנו עליות, בנינו צבא אדיר והבסנו את אויבינו בכל המלחמות. בין לבין הקמנו ופיתחנו חקלאות, תעשייה, היי־טק, יישובים ומערכות חינוך ורפואה מפוארות. חיים פה שבעה מיליון יהודים. אנחנו חיים במדינה שאפשר להתגאות בה. אז על מה את מקטרת?"

"סליחה, גרשון," התפרץ אדם, "ניצחנו בכל המלחמות? לדעתי, מאז ששת הימים לא ניצחנו בשום מלחמה כי לא היו לנו שום מטרות להשיג פרט לשרידותנו. ומכיוון שכך, ובאופן שבו אנחנו והם מתנהלים, נגזר עלינו להמשיך להילחם שוב ושוב לפחות במאה השנים הקרובות. דרך אגב, כמו שבן גוריון חזה. הנצח גדול עלי..." לא היה אפשר לטעות בכעס שבקולו.

גרשון לא ענה, ובדממה שהשתררה ניסר זוג צרצרים שירי אהבה בדשא, ומקהלת כלבים ייללה במרחקים.

"אדם, תמתין רגע עם הניצחונות שלך," דליה חזרה לשיחה. "תגיד, גרשון, אתה רציני או עובד עלי? כל מה שאמרת ידוע לכולם. אני מדברת בהמשך לעונג השבת ההוא. אני מוטרדת ממה שניסחתם כל כך יפה: השבטים, המחנאות, הדמוגרפיה וכל זה. אבל מה שמדאיג אותי באמת הוא איך אנחנו, היהודים, מתנהלים: משליכים קשישים וניצולי שואה לצדי הדרכים, לא מאפשרים לצעירים להגיע לדירה, מסממים את עצמנו בטלוויזיה ריקנית, אלימים, גזענים, מתבהמים, נגררים אחרי מנהיגות פומפוזית, חלולה ומושחתת, שנמצאת בחקירה באזהרה 'לכאורה' כבר עשרים שנה, אם לא ממש בקלבוש. ובעיקר, מדינה בלי חמלה, בלי צדק וגם בלי מוסר. הדתיים הלאומיים שלנו, מתיישבי השטחים שמכירים את התנ"ך בעל פה, בזים בשטחים לערכי התורה עצמה. והמריבות הבזויות שלהם על הכותל ועל הגיור, כאילו שמיליארד סינים מבקשים להפוך ליהודים עאלק. לפעמים אני מרגישה שאני כבר לא שייכת למה שהולך פה! כמו שאמר פעם הסופר יעקב שבתאי: אני מרגישה גולה בארצי."

"דליה, בלי סיסמאות. דברי לעניין ובאופן תכליתי!" התפרץ שוב אדם.

"אני מדברת מאוד לעניין. אותי מדאיגים השסעים הפנימיים. לאט־לאט אנחנו מתרגלים אליהם. ויום אחד, כמו במחלה ממארת, כשצריך לגייס את כל הכוחות, מתברר שהגוף גם אכול וגם חלול. אתה מבין? ומתחת לכל השכבות של ההדחקה אני חיה בחרדה לקיום שלנו כאן כעם."

"נו, הרי פרופסור ליבוביץ' חזה זאת אחרי ששת הימים: 'הכיבוש משחית,' אמר. והוא אכן השחית." אדם הפך מהורהר: "כל כך הרבה מדברים על דעיכת הציונות, שהכול כבר עיסה אחת. השבטיות, העוני, התת־תרבות, פערי החינוך, הדיור, ההדתה, ההשחתה, החמדנות, האדישות, האלימות, הגזענות, הרדידות של ההנהגה מול הרפיסות של האופוזיציה וה'אתה־בחרתנו' המשיחי. אך מעבר לזה — שנאת האחים, רמיסת הצדק והתעלמות מהמוסר היהודי. זה הכיוון, והוא לדעתי דטרמיניסטי."

"איזה נאום! אתה לא ממש אופטימי, הא, אדם?" זרק גרשון.

"טוב, חברים. לי זה מספיק. את שירותי הערב לגרשון נתתי. אני נוסעת הביתה. אתה בא איתי, אדם?"

"דליה, אל תתרגזי. אבל אני עוד צריך את אדם כאן."

"יופי. אז תרכלו לכם בלעדי. רק אל תשכח, המפקד: אתה קם מחר בשש, ויש לנו יום עבודה עמוס כרגיל. אני מקווה שלא תתפרפר לי בצהריים. המדינה עדיין סומכת עליך. לילה טוב!" קמה ועזבה עם ספלי הקפה הריקים.

יללות הכלבים גברו, וסונטת הצרצרים עלתה לקרשצ'נדו עצבני, בלילה על הדשא.

וֶקטוֹר

"אדם, אם כבר נשארת, אתה יודע שאני מתלבט אם להמשיך בתפקיד."

אדם הסתכל בכוס היין הריקה שבידו, גולל אותה מצד לצד והניחה לבסוף לנפשה על השולחן.

"גרשון, אתה מוכן לשיחה רצינית של מבוגרים?"

"אם אנחנו כבר כאן..."

"או־קיי," פתח, "לדעתי, המהלך הציוני של ראשית המאה העשרים, לאחר הקונגרסים הציוניים באירופה, היה טעות היסטורית. הרצל ידע שחיים כאן ערבים, אבל חבריו חובבי־ציון הרוסים לא רצו לשמוע. היום, אחרי מאה עשרים ושבע שנים, אנחנו חשים בתוצאות."

"ומהן התוצאות, אדם?"

"אתה זוכר משיעורי האווירודינמיקה מה זה 'וֶקטוֹר'?"

"בטח: 'וקטור הוא גודל בעל נקודת מוצא, כיוון ועוצמה'!" דיקלם כשחקן, מחקה את המדריך טשרנוביץ שלימד לפני שנות דור את עקרונות התעופה בבית הספר.

"כל הכבוד. ואתה יכול להמשיל את הציונות לווקטור?"

"נו ברור, אדם, אל תעשה לי בחינות. ליהדות מזרח אירופה בסוף המאה התשע־עשרה היתה נקודת מוצא, החזון נתן להם עוצמה, והם בחרו בכיוון מעשי איך להיחלץ מהפּרעות, בדרך של הקמת חברה יהודית חופשית ואוטופית בָּאָרֶץ שממנה גורשו אבותינו לפני שמונים דורות."

"ניסוח לא רע, המפקד. ומה קרה לווקטור הזה?"

"נו מה?"

"אז אני אענה במקומך: הווקטור הציוני הביא ליצירתה של מדינת ישראל עם חזון וערכים כמנוסח במגילת העצמאות. אלא שמאז ששת הימים החזון התבדר והווקטור התברבר. נסוגונו מסיני פעמיים, מלבנון פעמיים ומעזה. עברנו מאה ושלושים שנות טרור, אינתיפאדות ומבצעי ענישה, אבל אנחנו חלוקים בעניין הכיבוש, ההתנחלות והשליטה בעם אחר."

"או־קיי, תמשיך."

"לדעתי, אנחנו ברגע ההכרעה האחרון: מדינה אחת או היפרדות לשתי מדינות, ואולי כבר החמצנו את האופציה השנייה. עוד נסיגה, פירוק התנחלויות, התכנסות בתוך גדר ההפרדה והקמת 'פלסטין' כזו או אחרת, עם או בלי חילופי שטחים, תביא ליצירת מדינת אויב, למלחמתנו בה ולמלחמת אזרחים בתוכנו. שלום היא לא תביא, כמו שלא הביאו היציאות מלבנון או מעזה. והרוב, כידוע, לא מוכן לתת לפלסטינים מדינה עצמאית. גירוש או טרנספר מרצון לא יקרו. ולכן הדרך שאנו הולכים בה חייבת להביא באופן דטרמיניסטי לסיפוח ולמדינת אפּרטהַייד. משם למדינת 'כל אזרחיה' עם ראש ממשלה ערבי, שבה היהודים יהיו מיעוט, הדרך סלולה. אנחנו והפלסטינים כמו תאומי־סיאם: לא ניתן להפריד בינינו, לא כלכלית ולא דמוגרפית."

"יפה. ומה הצעתך, אדם?"

"תגיד, גרשון, אתה עוד קורא ספרים?"

"לא כל כך בשנים האחרונות."

"חבל. קרא את שלום לקנאים של עמוס עוז. הוא מתאר שם בשפתו הבהירה את מה שאני מנסה להסביר לך בשפתי הדלה."

"אל תצטנע, אתה מדבר ברור מאוד. לצערי, אני חייב להאזין בלבד ולא לענות כל עוד אני בתפקיד... אני מבין שלגביך הסיטואציה כבר בלתי הפיכה."

"עדיין לא. רק ההיסטוריה בלתי הפיכה. העתיד, ובוודאי העתיד כאן, עדיין בהשפעתנו. אבל חכה, גרשון. עוד לא דיברתי על האיומים."

"איזה איומים?"

"האיומים על הציונות." אדם קם, אחז בכפית והחל מצביע בה, כביכול נותן תדריך לטייסיו לפני גיחה קרבית:

"אל"ף, השאיפה הפלסטינית לזרוק אותנו לים: הרצון שלהם להשתחרר מהכיבוש ולקבל שוויון מלא ועצמאות מדינית, ולא לחיות בתוך כלא ריבוני, מוסיף המון דלק לשאיפה שלהם. אין עם בהיסטוריה ששלט בעם אחר לנצח. אולי רק באמריקה ובקנדה, כי שם חוסלו האינדיאנים בטיהור אתני חסר פשרות. היה לנו מצב היסטורי במלחמת השחרור שזה אולי היה אפשרי, אבל הוא חלף לנצח. השאיפה הפלסטינית הזאת נשענת על אסלאם קיצוני: הטרור הפנאטי־דתי הזה עוד יגבה קורבנות רבים בדרך לחיסול התרבות שאנו מכירים, והאג'נדה הזאת נמצאת בלבבות פלסטיניים רבים. אל־קעידה ודאעש הם רק פּרוֹמו למרד־האסלאמי־הגדול, ה'אינתיפאדה־כּבִּירָה' שסופה להגיע."

"אז מה זה אומר לגבינו?"

"פה, גרשון, זה לא אמריקה. יהודים, קיצונים ככל שיהיו, לא יוכלו לעולם לבצע טיהור אתני־פלסטיני בכוח הצבא, ואף אחד גם לא יעז לתת פקודה שכזו. פה זה לא ספרטה. ולכן, אנחנו תאומי־סיאם לנצח."

"או־קיי. הבנתי. רואים, אדם, שלמדת את הסכסוך... סע הלאה."

"יפה. אז בי"ת, הפצצה הגרעינית האיראנית: לפני שהנכד שלך, שלום החמוד, יגיע לחופה, לחבר'ה האלה יהיו טילים, פצצות ונחישות לעשות בהם שימוש כדי למחות אותנו מעל פני האדמה. כמה שלא נגדיל את מערך ההגנה של טילי החץ, קלע־דוד וכיפת־ברזל, ובהוצאות אדירות, תמיד יהיו מספיק טילים שיכולים לשאת נשק גרעיני שיחדרו את המערך. אין מערך חסין. מספיקה פצצה אחת בשביל לחסל את הריבונות היהודית באזור. מעבר לכך, סוריה, שהפסיקה להוות עלינו איום קיומי, הפכה במלחמת האזרחים להמשכה הקרקעי של איראן. בגיבוי רוסי יושבים עכשיו משמרות־המהפכה בגבולנו הצפוני. איראן זה כאן! מספיק שהצפון־קוריאנים ישגרו על אמריקה איזו פצצת פלוטוניום קטנה, כדי שבמהומה שתיווצר האיראנים לא יפחדו לנסות את הכוח הגרעיני שלהם עלינו."

"כן. בעיה שעדיין לא מצאנו לה פתרון."

"אני ממשיך, גרש. גימ"ל, השסעים העמוקים בתוכנו: דיברנו על זה בעונג השבת ההוא עם פרופסור דניאל ספרן ובני יונגרמן. וגם עם דליה היום. תוסיף שנאת חינם, אובדן ערכים ובאין־חזון־ייפרע־עם, ותקבל קריסה פנימית. והקריסה הזאת יכולה לאפשר את המימוש של שתי הסכנות הראשונות."

"וואו, אדם. קצר, לעניין ומעורר למחשבות נוגות... אז מה בכל זאת?"

"תראה, כל הפתרונות כביכול, 'שתי־מדינות־לשני־עמים' או 'שלוש־מדינות־לשני־עמים' או 'מדינה־אחת־לכל־אזרחיה' או 'שני־עמים־מולדת־אחת', יביאו בסופו של דבר, ובתוך לא יותר משני דורות — לסיומה של הציונות לפי החזון של הרצל, בן גוריון ומנסחי מגילת העצמאות."

"למה?"

"גם על זה יש לי סיפור בשבילך: בימים ההם, כשהטענות נגד השירות באל־על איימו לפרק את החברה, ההנהלה הזמינה דיילת בכירה מחברת יוּנַייטד־אֵירלַיינס לטוס, לצפות ולדווח על הממצאים שלה. וככה היא טסה לה כמשקיפה חצי שנה. כשההנהלה התכנסה לשמוע את חוות דעתה, היא סיכמה אותה באנגלית צחה מול פניהם הנדהמות של המתכנסים, במשפט:

" Gentlemen; There is nothing wrong with your service. But, there is something wrong with your passengers!"

"כן," צחק, "כבר שמעתי את זה פעם. אנלוגיה לא רעה."

"תודה. ועוד דבר, שמעת פעם על 'מזימת־ההיתוך' הפלסטינית על כל השטח מהנהר לים?"

"לא באופן רשמי."

"זאת הנקודה העיקרית בתהליך הדטרמיניסטי: באופן פרדוקסלי, הרצון של הרוב־המתנחלי לספח את חבלי יהודה ושומרון, משתלב באופן מושלם בשאיפה של ערביי ישראל, הגדה ועזה ליצור כאן מדינה אחת בעלת רוב ערבי ושוויון זכויות, שבה 'נוּתַך' אלה באלה במהלך הדורות הקרובים. ואנחנו, במו ידינו, גוררים לשם את עצמנו ואת גורלנו!"

"אדם, אין לנו עם חלופי ולא מדינה חלופית, 'מדינה־ספֶּייר' כמו שאמר רבין, מנוחתו עדן. אז מה כן עושים?" שאל רטורית.

"אתה כמו כולנו, גרש, מקובע. צא קצת מהקופסה! יש עולם, יש חיים! לא הכול מתחיל ונגמר ב'עם־ישראל בארץ־ישראל'! העולם עבר שינויים טקטוניים: אוכלוסיות נאלצות לנדוד, אירופה, טורקיה וירדן קלטו שישה מיליון סורים, הנהירה מאפריקה לאירופה בים ובאוויר רק התחילה, והאסלאם הקיצוני מפחיד את המערב שלא יודע מה לעשות. אמריקה מנתקת מגע מהמזרח התיכון, רוסיה, איראן וטורקיה חילקו ביניהן את סוריה ועיראק, וההגמוניה האירופית־אמריקאית מתפוגגת. סין היא הכוח העולה!"

ואז קם ופנה אל הצרצרים שבדשא: "ומה אנחנו עושים? אנחנו ממשיכים לאונן חמישים ושבע שנים על שתי מדינות לשני עמים ומצפים שקלינטון מלווינסקי, או בוש מהבוש, או הכושי מהוואי או הדונאלד מהטוויטר או מי שזה לא יהיה הנשיא הבא שלהם, יצילו אותנו. וזה כשברור לכולם שאמריקה, שכבר לא צריכה יותר נפט מהמזרח התיכון, מלקקת את הפצעים שלה משתי המלחמות הכושלות שלה כאן, מנתקת מגע! לאמריקה כבר אין שום אינטרס ממשי כאן!" התחמם אדם.

"תמשיך."

"תראה, אם השאלה היא, איך משמרים את העם היהודי מבלי שיתבולל, זה עניין אחד. אבל אם אתה חושב, כמוני, שהטוב ביותר יהיה היטמעות והתבוללות, כפי שכבר קורה בעיקר בארצות הברית, והממשלה הקליריקלית שלנו בטיפשותה עוד גורמת למגמה הזו להתגבר, אז אנחנו מדברים על עניין אחר לגמרי."

אדם לגם מהיין, מילא את חזהו באוויר והמשיך: "כך או כך, הליכה עם הראש באדמה במובן הסְטִיכִי, כמו שאמרו פעם, וציפייה נאיבית לטוב, ישחקו בטווח הארוך לידיים של הדוגלים במדינת רוב ערבי: דמוקרטית במקרה הטוב, שטופת דם במקרה הרע, וסיום הווקטור הציוני בכל מקרה! יש מספיק פנאטים בשני הצדדים... אם הרצל היה מתעורר ובא לכאן עכשיו, בטח היה אומר: 'לא לכך התכוונתי.'"

"טוב. אז אלה החדשות הרעות. ומה עם הבשורות הטובות?"

"לפי הבדיחה הידועה, 'כרגע הכול בסדר.' אבל כמו שאתה כל כך אוהב לצטט את אלברט איינשטיין, לחזור על אותן השגיאות פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות אחרות, זה באמת טירוף מוחלט. כרגע המאזן לטובתנו, אבל הבועה הזאת עלולה להתפוצץ בפנינו, ולאו דווקא בעתיד הרחוק."

"ואיפה אתה עומד, אדם?"

"אני? אני הכרעתי. לי כבר אין ציפיות. ציפיות יש רק לכריות... התבוללות! בתי כבר לא יהודייה. אני מתכוון להצטרף למיליון הישראלים, בניהם ובני בניהם שעזבו, 'ירדו', אם תרצה. בשבילם החזון הציוני נגמר. אבל אתה, גרש, אתה רוצה להציל את הציונות. אז לך על זה! ובשביל זה יש לי חיזיון קטן גם בשבילך."

"חיזיון?"

"יותר כמו משהו עתידני..."

"נו, ספר!"

"חללית ענקית, סוג של תיבת־נוח־חייזרית, נוחתת ליד היכל מנורה מבטחים. כל הישראלים שרוצים עולים עליה. היא ממריאה בסערה השמימה וטסה אל כוכב הלכת ריסְטארט־טוּ בגלקסיית אורדוֹן. שם מוקמת מחדש הישות היהודית האוטופית, וללא הפרעה. 'אור לגויים' ממש... ואפשר לראות את האור הזה מטלסקופ החלל הַאבֶּל," חייך.

"קצת הרחקת לכת, לא?"

"העולם זז ואנחנו בצומת דרכים. אם לא נעשה משהו להיחלץ מהביצה שאנחנו שקועים בה, או שנטבע בה או שמישהו כבר יעביר אותנו לביצה אחרת. אבל ככה? בדשדוש אל מדינה דו־לאומית מתוך הרס האחדות הפנימית ומלחמות קיום אלימות, ואולי באופק מלחמת אזרחים? העסק אבוד." הרכין את ראשו, נעץ מבטו בידיו הוסיף:

"אני? אני עומד למשוך בידית כיסא המפלט שלי. הרכבת הציונית שלי כמו בשיר נגד הרוח שאתה כל כך אוהב:

"'...ואני לא יודע אם היא אמת או חלום, פעם היא גן־עדן ופעם היא רכבת אל הגיהינום...' דוהרת לתהום, והנהג מביט במראות במקום להביט קדימה ולשנות מסלול. אבל בקרונות — חגיגה! זוללים וסובאים ומשתלטים על עוד קרון ועוד קרון."

...אדם קיצוני וחד לשון, אבל לגמרי לא טיפש. עובדות הן עובדות... הירהר. ...איך אני אוכל להמשיך ולשרת את הממשלה הזאת כשדעותַי כדעותיו?...

בריזה קרירה החלה מנשבת.

במרחקים גוועו לאיטן יללות הכלבים, ובדשא הרטוב הצרצרים נדמו.

"אז מה עושים, אדם?"

"השאלה היא לא 'מה עושים', אלא 'מי אנחנו רוצים להיות', כמו שאמר ז'אן פול סארטר. עד מתי תהיה משרתם של האדונים, גרש? עד מתי תמתין כדי לצאת מהמאורה הנוחה שלך ולהפוך למנהיג? עוז לתמורה בטרם פורענות! כתב פעם יצחק בן־אהרון. זה הסיפור שלך, המפקד. אתה צריך להכריע!" סיים בשקט, מביט אל עיניו של ידידו.

...את הדיון וההכרעות שלי עם עצמי אעשה במועד אחר. כרגע יש לי את ד"ר צימרמן על הראש...

"שמע, בן־עמי, זה לא פשוט לקום מחר בבוקר ולהרגיש כי אני עם. אבל אני פורש בסוף השנה, ועד אז..."

"גרש!" אדם הפסיקו, "זה כן פשוט. אבל זה לא אומר שזה קל. דרוש פה מתאבד רציני. תחשוב על זה! אתה מהמעטים מאוד, המפקד."

"תודה, אדם," אמר והשתתק. "זה היה ערב ארוך. סע הביתה."

"כן. גם בשבילי. לילה טוב, גרש, טייק איט איזי."

"אשתדל. רגע, חכה! מתי אתה מגיע שוב לארצות הברית?"

"אמרתי לך, אני טס מחרתיים לבוסטון. אני מקבל שם אונייה שהקברניט שלה חולה. שלושה ימים פריקה וטעינה, דרומה לנוֹרפוֹלק וירג'יניה, העמסת ציוד ביטחוני והביתה!"

"עשה לי טובה."

"בקשה שלך היא פקודה בשבילי, המפקד!" הקיש בעקביו והזדקף בהצדעה הגרוטסקית האהובה עליו, זנב הסוס הלבקן שלו צונף בגבו, וחיוכו הציני מתרחב על פניו הבהירות.

"איך שאתה נוחת בבוסטון, תשכור מכונית, תעשה טיול לעיירה מנצ'סטר בקונטיקט, תברר לי מי גר ברחוב סיקמור אבניו שלושים ושלוש ותודיע לי."

"אני מבין שזה האבא או מי שלא יהיה שלה?"

"חיובי."

"יבוצע, גרש!"

"לילה טוב, אדם. שמור על עצמך!"

"גם לך יש ממה וממי להיזהר, המפקד, לילה טוב!"

חרמש ירח דק עלה במזרח, והדשא התכסה טל.

הדרקון השחור המתין בסבלנות בגובה עשרים מטר, נבלע באפלת הלילה. הוא עקב אחרי שאולי, שליווה את אדם למונית שמנועה פועל ואורותיה דולקים. בדממה המשיך לשייט אחריה עד לדירה בשדרות נורדאו פינת נחום הנביא. משם פנה דרומה ונחת חרישית מול הדגל האדום. חמשת כוכביו הזהובים זהרו באדישות באפלת הלילה התל אביבי.

17 במרץ 2024

ערב מול הים

"תגיד, ארנון, אני עובר על החוק?"

"לא. אבל אם לא תדווח מהר ותקבל את הסיווג הביטחוני שלה, אז בהחלט כן. אתה כבר ביחסים איתה איזה עשרים יום, לא?"

"כן. אז אני מסתבך, לדעתך?"

"בטח."

הם ישבו במרפסת במגדלי ארגמן, מהלך חמש דקות מהחוף, צופים מערבה. בגבם, במרחק שני קילומטרים וחצי, היה ניתן להבחין בין עצי האורן המאובקים בבתי משרדים. מפקדתו.

עורך הדין ארנון שגב, גבה קומה וחמוש בזקנקן כסוף, נעץ בו מבט ארוך, כאומד את כוחו של יריב לא מוכר.

הם הכירו עוד בקיבוץ. גם הוא היה ילד חוץ מתבגר ועזוב, ושררו ביניהם חיבה והערכה עוד מאז. כישרונו לזהות חולשה ופחד, חמדנות ושאפתנות הקנה לו יתרון מובהק בתיקיו הפליליים.

"היא גרה שתי קומות מעליך, בקומה עשר. עוד שעה אני אמור לפגוש אותה ואת אביה אצלה."

עורך הדין ניגב את משקפיו מול השקיעה והחזירם אל אפו.

הם ישבו בשקט ובהו באופק המחשיך לאיטו. שתי כוסות מים עמדו על השולחן לידם. ענני ערב החלו לכסות את השמים, היה חם והאוויר עמד. שמש אדמדמה גלשה לים, כבר לא מסנוורת. עוד מעט ותסתתר מעבר לצללית המלון הכהה הניצב על החוף מול רקיע מופז, ותשקע אל אופק אביך, בין שמים למים בגון פלדה אפורה.

...עוד יום עבר... אמר גרשון לעצמו. "ארנון, כחבר וכעורך דין, מה אתה מייעץ?"

ארנון שגב השהה את תשובתו, משחק בכוס שבידו.

"תגיד, גרשון, ואני מתנצל מראש, כמה זמן עבר מאז שאשתך זרקה אותך וחזרה בתשובה? ואני לא סתם שואל אותך. אתה מבקש ממני עצה, ואני חייב לדעת עם מי אני מדבר. מי זה הבן אדם שנקלע למצבך הנוכחי? אני יודע איך אתה מופיע בפני אחרים, אבל תן לי חלון קטן להציץ אליך. מי אתה בעיני עצמך?"

גרשון הופתע. לזה לא התכונן. "תראה, התגרשנו לפני הרבה שנים. התאומות היו קטנות. והיא לא זרקה אותי!"

"בסדר. אבל למה בחורה טובה מהקיבוץ אחרי עשר שנות נישואים בורחת מגבר נאה, שרמנטי, מוכשר ומצליח כמוך, ועוד אל מעבר להרי החושך, לישיבה בירושלים? מה, אלוהים נגלה אליה בחלום או שפשוט לא יכלה עוד לשאת את הקור הנושב ממך?"

"עזוב. אם זה הכיוון שלך, אז תודה על האירוח והמים. אני כבר אסתדר," ענה, לא מצליח להסתיר את כעסו ולא מוכן לחשוף את רגשותיו.

"טוב, גרשון, אז רק בשביל הגילוי הנאות כמו שאומרים, תדע לך שאני תמיד קינאתי בך. אלא שאתה היית סגור כזה, מתנשא. מרוב שהיית עסוק בעצמך כל הזמן, לא שמת לב כמה היו רוצים לאהוב אותך. אבל אתה לא נתת. תמיד הסתכלת על כולנו מלמעלה, ולא רק בגלל שהיית טייס. אבל עכשיו אתה מבקש את עזרתי, אז אשאל אותך אחרת, ואל תיעלב. אין לנו זמן לזה. אתה אוהב אותה? או שסתם קצת קר לך בנשמה, והאגו שלך מוחמא פתאום מיפהפייה סינית שצעירה ממך בעשרים שנה, שעושה לך הצגה קטנה פעם בשבוע? תגיד לי בבקשה את האמת."

גרשון שתק דקה ארוכה. רגשותיו סערו, אך פיו נשאר חתום. גילוי הלב הקטן והפתאומי הזה של ארנון הפתיע והביך אותו. ההלם מביקורו אצל ד"ר צימרמן עוד לא התעמעם, ורק לאיטו החל לשוב לעצמו.

לבסוף החל לדבר:

"תראה, ארנון, תודה על גילוי הלב. אבל לענייננו, זו הפעם הראשונה בחיי שאני יכול להגיד למישהי, 'אני אוהב אותך.' מעולם גם לא נהניתי כמו שאני נהנה איתה. וזה לא רק הסקס. זה לגעת בה, ללטף אותה, להסתכל עליה ולהריח אותה. וזה עוד הרבה יותר — אני חפץ ביקרה, אם אתה יורד לסוף דעתי. אתה הרי יודע עברית, לא כמו הצעירים של היום שיכולים לצלוח את כל חייהם עם מאה מילים, שלפחות חצי הן 'כאילו', 'סבבה' ו'כזה'," ניסה להתחמק מניסוח רגשותיו. "אני מאוד אוהב לדבר איתה. השפה שלה גורמת לי כל הזמן לחייך. כל כך נחמדה ה'היברו־סינגליש' הזאת שלה ואני מת עליה..." חייך ונעץ את מבטו באופק המאדים מעל לים האפור, המשקף את העננים שמעליו.

"ותראה... אני גם חושב עליה כמעט כל הזמן. כשאני איתה אני מרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם. הצבעים חזקים יותר, השמים כחולים יותר, האוכל טעים יותר והאנשים חביבים יותר. אתה מבין? ואולי כבר אין לי הרבה זמן."

"כן, כן, ברור! סימפטומים מוכרים של התאהבות," ענה בציניות לא מוסווית. "ולמה אין לך זמן? אתה נראה לי גבר במיטב שנותיו!"

"תראה, ארנון, כמו שד"ר צימרמן אמר לי, 'אנחנו לא מדברים כאן על שנים'..."

"מי זה צימרמן הזה?"

"אורולוג. יש לי סרטן ערמונית. מפושט וסופני."

"וואלה? לא ידעתי. אני מצטער."

"אין לך מה להצטער, זאת לא אשמתך וזה המצב. גם ככה כבר דיברתי יותר מדי. מלבדך כמעט אף אחד, כולל דליה ואדם, לא יודע."

שוב השתררה שתיקה.

ארנון הפנה את כיסאו אל גרשון ודיבר אליו לאט, כמהרהר: "שמע, הסרטן זה פצצה, אבל כרגע בוא נתעלם ממנה. דיה לצרה בשעתה. תראה, באופן רשמי אסור לי לייעץ לך. אתה מה שנקרא בּיג־שוֹט ואסור לך ולי להסתבך. אבל כחבר, הייתי אומר..." היסס רגע ולגם מעט מים. "תראה, היום זה עולם של תדמיות ותקשורת. ערכים הם כבר לא מטבע עובר לסוחר, ואתה כל כך 'איש של פעם', כל כך סיקסְטִיז, כמו שאומרים הצעירים. בעצם, עוד לא יצאת מהשומר הצעיר. ואתה בטוח שכולם כמוך: 'השומר־הוא־איש־אמת־ועומד־על־משמרה!' בחייך! היום כבר אין אנשים כמוך שם למעלה. 'שברו את השטנץ', כמו שאומר אדם, החבר הרב חובל שלך. אתה חייב לשחק איתם בכלים עכשוויים, ולא בערכי האתמול בקיבוץ."

"שמע, ארנון, אני באתי לשאול אותך אם להיפגש עם אביה של לי־לאן, ולא איך לדבר עם ראשת הממשלה או לנהל את 'המשרד'."

"אני יודע, תירגע. אבל אתה תמים בענייני נשים. נאיבי המאמין ב'חברות בונה'," הלעיג. "גרש! העולם זז משם מזמן, והסינים בראשו! אולי באמת עובדים עליך? אתה בטוח שהוא האבא שלה? רד מזה! אל תיפגש איתם. כשיחזרו, אם יחזרו, נדבר. ובכל מקרה, דווח למי שחייב לדעת. דרך אגב, מה סיפר עליהם אדם?"

"הם מאוד מצאו חן בעיניו. שניהם. אבל הוא לא הביא שום תובנה חדשה. לכן החלטתי להיפגש עם הפרופסור הסיני בכל מקרה. אשמור על התחת שלי, אל תדאג. וגם אדווח. מה כבר יש לי להפסיד? בכל אופן, אנסה לעמוד על טיבו ואולי גם על טיבם מכלי ראשון. מה הם אולי מנסים למכור דווקא לי."

"בסדר. הבנתי, אזרום איתך. אבל דע לך כי בתור עורך דין וחבר, זה למורת רוחי." הוא קם, התהלך במרפסת הקטנה, הניח את כוסו וחזר לשבת. "או־קיי, אני לא צריך ללמד אותך על האזנות, מצלמות או נשק. אבל שתוק ככל האפשר. תהיה חביב ומאופק. נסה להבין מי נגד מי. אל תתפתה לסמוך על אינטואיציה. תתרשם ושאל בחוכמה, אל תתחכם, תתחמק משאלות מביכות ותיצמד לסיפור שלך! ובקשר למה שסיפרת לי עכשיו, אעזור ככל שאוכל."

"תודה, ארנון. עזוב. תמשיך לחשוב עלי טובות."

"אבל אין כאלו!" צחק. גרשון חייך באיפוק של עצב מוסתר.

עורך הדין רוקן את כוסו לפיו והרים את מבטו אל זוג בזים שחגו ממעל לציד האחרון של היום, מחפשים טרף מסתתר בשדות החול ובצמחי הבר הגולשים אל החוף.

"הם לא טיפשים, גרשון, והם יודעים עליך כמה דברים. יכול להיות שהכול כמו שסיפרת ומצאת את אהבת חייך. אולי." השתתק והמשיך לעקוב אחר זוג הבזים המצפים לשעת הכושר. "ואולי לא..."

גרשון הקשיב ללא הגה.

"תנסה להבין את הקשר ביניהם ומה הם רוצים ממך. אל תתחייב לכלום עד שהיפהפייה שלך תחזור מסין. ו... שב בגבך אל הקיר. עדיין יש לך הרבה מה להפסיד."

ארנון הזכיר לו בעצותיו את המלט, כפי שלימדם בכיתה י"ב המחנך הוותיק טוּשק נֶריה. ומיד נזכר שוב בקולו המרעים בשיחות הקן מול המדורה הדועכת: "הלנצח נאכל חרב? עד מתי נחיה על חודי כידונים!?"

...את מי זה עניין בכלל אז, לפני חמישים שנה? אני רק רציתי שלא כל כך מהר יגיע השלום, כדי שעוד אספיק להיות טייס קרב... הירהר, מנסה לגשר בנפשו בין הנער הנלהב שאהב מטוסים למבוגר שעייף ממלחמות. אבל עכשיו הכול נראה לו דהוי ולא חשוב.

ארנון קטע את הרהוריו: "ומה שלום דליה שלנו בימים אלה?"

"כועסת. פתאום היא מקנאת. אבל ממשיכה לעבוד ביעילותה הרגילה."

"היא כועסת עליך בצדק. הרסת לה את החיים," חייך וקם ממקומו. "טוב, בהצלחה. אני פה לשירותך! גם בעניין ההוא."

"תודה, חברי המלומד!" ניסה לשמור על חוש הומור. "עזרת לי," וכשנבלע במעלית היורדת אל שומרי ראשו, מישש את אקדח הזיג־זאואר הקטן התחוב בחגורתו מתחת למעילו.

הלילה היה אפל וחמים. שלושתם חיכו בחניה ליד מכוניתם, מתחת למגדל עשרים ושתיים במתחם מגדלי ארגמן היוקרתי.

"שאולי, הכול ברור?"

"כן, המפקד."

"טוב. אז בוא נעשה חזרה: אתה מצלצל בפעמון, פותחת לך אישה סינית גבוהה ויפה. מה אתה אומר לה?"

"גוּד אִיבְנִינג, מיס. אַיי אֶם אוֹן בִּיהָף אוֹף מִיסטר ג'רי שְטארק. מֵי אַיי קָאם אִין?"

"יופי. על המבטא נעבוד בפעם אחרת. היא רגילה לאנגלית של ישראלים." אמר והמשיך לבחון את שומר ראשו בבגדיו האזרחיים: ז'קט כחול, חולצת תכלת, עניבה אפורה ומכנסי בז' אופנתיים. גם את האוזנייה הסתיר בכיסו. דעתו נחה למרות המתח שהיה שרוי בו.

"שאולי, שים לב, אני חוזר על התדריך: אנחנו שנינו עולים במעלית לקומה עשר. אני מחכה בחוץ בחדר המדרגות. אתה נכנס, מבצע סריקת חדרים ומתעכב בעיקר על איתור מצלמות ומיקרופונים, כולל במרפסת, כי שם אני ארצה לשבת איתם. אחר כך אתה מבקש מהם יפה להיבדק במגנומטר הזעיר שלך ומוודא שאין עליהם נשק. הם יודעים שתבוא כי עידכנתי אותה והם הסכימו. אז אתה מזמֶר לי: ירוק — הכול בסדר, אדום — משהו חשוד בעיניך. אומר יפה גוּד איבְנִינג ויוצא. אני נכנס רק אם אתה מאשר! אחר כך אתה ממתין לי בחדר המדרגות עם דלת פתוחה וקשר עין אל הכניסה לדירתה עד סוף הפגישה. לא נוכל להשתמש באוזניות. השימוש בזמיר רק לחירום ממש."

"ברור, המפקד."

"מה מספר הדירה, אתה זוכר?"

"שלושים."

"נכון. והשם על הדלת?"

"באנגלית: מיס יאנג. צ'יינִיז אֶמבָּסי."

"יופי. שאלות, שאולי?"

"הכול ברור, המפקד. בחייך, אל תהיה כל כך רציני, אנחנו כבר מכירים אותה המון זמן. דוֹנט פּאניק אֶנד פִיררר..."

"בלי בדיחות, שאולי, זה לא מתאים לי כרגע. בכל מקרה, אם אני לוחץ על הזמיר, שניכם פורצים לדירה." המתח ניכר בקולו, שנעשה מעט צרוד וגבוה. "תדווח על הפגישה אחורה רק כשאני מצלצל להם בדלת! אל תמסור שום פרט מזהה. תישמע רגיל ושלֵו. פגישת עבודה. ברור?"

"ברור שברור." שאולי חייך, וגיא הינהן באיטיות.

"המפקד?"

"כן?"

"אפשר לעשן סיגריה קודם?"

"בוודאי. קח את הזמן. אתה מזכיר לי נידון למוות המבקש בקשה אחרונה," חייך, מנסה לפוגג את המתח. עבור שניהם. ...אבל אני כבר נידון... עלתה מחשבה בליבו.

הוא הביט צפונה למלון מנדרין. זיהה את סמל ה'לב' באדום ניאון. הרים את מבטו לרקיע האפל, זיהה את קבוצת כוכבי הקסיופיאה, וממנה חיפש בשמים האפלים. לבסוף, כשזיהה מנצנץ חלושות את כוכב הצפון, חש שמחה כמוצא ידיד ותיק.

...התמצאות מרחבית קוראים לזה היום... אמר לעצמו בסיפוק.

אחר כך הסתובב אל הבניין והרים את מבטו במעלה קומותיו אל הקומה העשירית. מעט בצדה הימני של המרפסת החשוכה זיהה את חדר האורחים המואר שלה. ...יופי. אנחנו נשב במרפסת ושאולי בחדר המדרגות... צווארו החל לכאוב, ובכפות ידיו הרגיש עקצוצים. "פגיעה עצבית־צווארית מחורבנת," סינן לעצמו. גבו כבר החל משדר לרגלו את הכאב החד והמוכר. הוא התאווה לשבת אך ויתר. ריח עשן הסיגריה דיגדג בנחיריו.

"שאולי, תן כמה שלוקים. שלושים שנה לא נגעתי."

"המפקד??? רק שלא תתמכר לנו." שאולי צחק חרישית והגיש לו את הסיגריה הבוערת.

טעם העשן והניקוטין המתערבבים ברוק פיו הזכיר לו באחת את אביו, לפני יובלות. וכשהחזיר את שרידי הסיגריה, אמר בקול שנשמע צרוד וגבוה מהרגיל: "יאללה, שאולי. עולים! גיא, אתה ממתין כאן ברכב. אנחנו על הניידים."

"כן, המפקד!" השיב ממושב הנהג בסקודה הכסופה, אדיש לנימת הקול החריגה של מפקדו.

ריח בושם היסמין במעלית היה כבד. הוא זיהה אותו מיד.

...היא עלתה פה רק עכשיו או שריססה אותו במעלית לכבודנו?... שאל עצמו כשעלו בדרכם לקומה העשירית.

כשנגמרה הבדיקה ושאולי חזר לחדר המדרגות, יצא גרשון אל המסדרון, פסע ונעמד מהסס לפני דלתה, ואז העיף מבט חטוף מעבר לכתפו: מחדר המדרגות שדלתו פתוחה ראה את שאולי הקורץ אליו בחיוך ומרים את אגודלו לאישור.

״על החיים ועל המוות!״ אמר בליבו ולחץ בפעמון הכניסה.

לי־לאן פתחה את הדלת ונעמדה מולו מחייכת. לבושה בשמלה שחורה ובנעלי עקב אדומות, סרט סגול בשערותיה, ואודם השושנים השקוף על שפתיה הנאות. לא היה אפשר שלא להריח את בושם היסמין. ...תמיד כמו דוגמנית, גם בבית...

"גוד איבניניג, ג'רי. קָאם אין!" קראה אליו בשמחה.

הוא נכנס באיטיות, חיבק את מותניה והחל מקרב את פיו אל פיה.

ואז ראה אותו.

עומד באמצע חדר המגורים ומישיר אליו את מבטו. גבוה, בהיר, חנוט בחליפה אפורה, בחולצה לבנה ללא עניבה ובנעלי עור שחורות. שערו המלא והמאפיר גזום בקפדנות על פדחתו, ועל חוטמו הקטן משקפי ראייה יקרים ללא מסגרת. כך עמד וחייך, מביט אליו מבעד למשקפיו בעיניו המלוכסנות.

גרשון נישק לה קלות על שפתיה, נפנה לאחור וסגר את הדלת אחריו. ליבו הלם.

היא הסתובבה אל אביה וקראה: "ג'רי, מִיט מַיי דֶאד! דֶאד, מִיט מַיי ג'רי!"

גרשון פסע אליו כמצופה ממנו והושיט את ידו. הסיני הגבוה תפס אותה בשתי ידיו, הרכין אליו ראש כמנהג המזרח ואמר:

"ג'ואו יאנג. גוּד טוּ מִיט יוּ, סֶר." גרשון ראה את הרולקס היקר מציץ מחפת שרוולו, ואת טבעת הזהב הרחבה עם הדרקון הקטן על ידו השמאלית בעלת האצבעות הבהירות הארוכות. ...עדינות כשל פסנתרן... ציין לעצמו. נשב ממנו אד קטן של מי גילוח.

...פּוֹלו־רֶד?... ריחרח בלי הינד ראש. אחיזתן האיתנה של ידיו בידו היתה חמה ואמיצה, והוא החל להירגע.

"נַייס טוּ מִיט יוּ טוּ, סֶר," אמר בקול יציב, נמנע מלומר את שמו. "מֵי וִוי ספִּיק אִינגליש טוּנַייט?" שאל במבטא ישראלי.

"או יֶס, יֶס!" קראה לי־לאן שהצטרפה אליהם, חיוכה עדיין על פניה. גרשון ניתק מאחיזתו של ג'ואו, שהמשיך להביט בו. במבט מהיר סקר את החדר, מצניע את ספקותיו. שני ציורים סיניים של קני סוף ולהקת חסידות היו תלויים מעל הספה, וטלוויזיה ענקית ניצבה מולם. על שידה לבנה היו פזורים תקליטורים ישנים של מוזיקה קלאסית, ובראשם החמישית של בטהובן. ...נחמה בטח היתה אוהבת את זה... חלפה מחשבה במוחו. ...וגם אדם... הוא לא זיהה שום עין אלקטרונית או עדשת מצלמה חבויות, למרות שידע שלא כך מצניעים היום את השעשועים האלקטרוניים הללו. שם מבטחו בשאולי ופסע למרפסת כשג'ואו בעקבותיו. הלמות ליבו נרגעה כמעט לגמרי.

"אתם רוצים אור במרפסת?" שאלה לי־לאן באנגלית. הוא הפנה את ראשו לאחור, כשג'ואו ממשיך לסקור אותו. גרשון לא חש במבטו זרוּת או בחינה. להפך, מעיניו החומות זרם מבט מלטף שנעצר לבסוף בעיניו שלו.

"אני מציע שנשב בחוץ. הלילה חמים והנוף פה מרגיע, לא צריך אור אני חושב." ענה באנגלית. לימים, בביתו, היה חוזר ומשחזר בפעם המי־יודע־כמה את שיחתם בלילה ההוא, ואפילו תירגמהּ לעברית כדי לבחון אם היו רמזים שלא קלט בזמן אמת.

"אין בעיה, נראה יותר טוב החוצה..." מיהר ג'ואו להגיב.

"בירה זה בסדר או שאתם רוצים משהו אחר?" שאלה לי־לאן בקלילות, טופפת על עקבי נעליה האדומות למטבח, שמלתה מבליטה את מותניה הצרים.

ג'ואו הביט בו. "זה בסדר מבחינתך, מיסטר ג'רי?"

...הערב אינני נוהג, ומה כבר זה משנה. עוד מעט אולי כבר לא אהיה כאן... חלפה מחשבה מלנכולית של רחמים עצמיים, שהרשה לעצמו רק לעתים נדירות. "בשבילי זה בסדר. ואתה, פרופסור?" זרק מניה וביה, מחזיר מבט יציב אל הסיני ומתעלם מהשאלה המזלזלת כביכול באמינות שמו.

"מה שטוב לך טוב גם בשבילי. לילי, תשתי איתנו?"

...אהה, אז כך הוא קורא לה. נַייס. אני אאמץ את זה...

"לילי," ניסה בזהירות את שמה החדש "תוכלי להשמיע לנו את החמישית?"

"בוודאי. אין בעיה. בטהובן עם בירה! אני כבר מגיעה!"

הם נעמדו במרפסת ליד שולחן הזכוכית הנמוך, שעליו הניחה לי־לאן שלוש כוסות בירה ולידן פחיות גולדסטאר ובוטנים.

"אתה אוהב בוטנים, נכון, ג'רי?" חייכה באודם השושנים, חושפת את חניכיה הכהות מעל שיניה הלבנות, כשרוח הים מרפרפת בשער העורב שלה, ורחש הגלים הקטוע עולה מהחוף.

שלושתם הביטו בנוף הלילי והמשיכו לפטפט באנגלית, מגששים. גרשון העביר את מבטו מכוכב הצפון אל המקום המשוער של מפקדתו. כשזיהה את פנסי האנטנות האדומים במרחק, התיק את מבטו אל מעבר למעקה המרפסת, אל רחבת החניה שמתחתם. שם זיהה את הסופרב הדוממת, ומשמאלה, כמו חתול שחור מקופל זנב, רבצה הסוואנה.

החמישית של בטהובן התנגנה שוב ושוב במעגל סגור. התזמורת הלמה בקצב המוכר: 'טה־טה־טה טאאם, טה־טה־טה טאאם', שלושה אקורדים קצרים ואחריהם אקורד ארוך. ...כמו הסימן שלנו, הגורל... הירהר. ...עד עכשיו הכול מתנהל כמצופה, רק לא כריתת־הערמונית שלי ולי־לאן שאינה יודעת, וגם איננה שלי...

ג'ואו הסתכל סביב וקיבע את מבטו בחשכת הים שמעבר למלון מנדרין: "שקט פה. שלֵו, כמו במנצ'סטר קונטיקט. מלבד רעש הגלים. לנו אין ים," אמר חרש, מדבר אל עצמו.

"אני נורא אוהבת לשבת פה בלילה ולראות מטוסים מגיעים מהחושך, עם האורות החזקים האלה. הם בוודאי נוחתים בבן גוריון."

הם התיישבו והיא מזגה את הבירה. השיקו כוסותיהם בדממה, מרוכזים במחשבותיהם. אולי בגלל הלילה, אולי בשל גילו ראייתו שקַהָתה, ואולי בגלל צבעו הכהה של הדרקון השחור המרחף מולם בדממה, לא הרגיש בו — נועץ בהם את עיני מצלמותיו וקולט את להגם.

"אז איך היה בסיורים שלכם? אדם היה בסדר? עזר בהסברים?"

"הו כן, כן. בן אדם מקסים. אינטליגנטי. הרבה הומור. דיבר על מה שקורה פה. הרבה רעיונות וגם הרבה בדיחות. בחור טוב, חתיך."

לי־לאן המשיכה לתאר את השבוע בארץ ואת מסעותיהם לים המלח, לנגב, למנהרות הכרמל ולנמל חיפה, ואיך צפו בקו החוף מארובות חדרה דרומה לתל אביב, אשדוד ואשקלון ועד לעזה, כשהם עומדים בעיר רוואַבּי החדשה מול מודיעין. לאחר מכן הלכה לי־לאן למטבח והשאירה את הגברים של חייה להמשיך בפטפוטיהם.

"לילי סיפרה לי הרבה עליך," אמר באנגלית מושלמת. "אני חושב שהבת שלי," עיניו ברקו, "הבת שלי מאוהבת בך," צחק. "נו, סוף־סוף. היא אמרה לי שאם אתה מסכים, היא רוצה, איך אומרים בעברית — "מתייגֶר'ת?" ...כמעט בדיוק כמו שפתה של בתו... גיחך לעצמו. ...האיש הזה מתחיל למצוא חן בעינַי...

"מתגיירת."

"כן, כן. ככה אומרים את זה. ואתה חושב שהילד החדש, הנכד שלי, יחיה פה? היום לאנשים בגיל שלכם זאת לא בעיה. חמישים זה כמו שלושים של פעם, ואתה צעיר, מיסטר ג'רמיה."

גרשון נד בראשו בנימוס מעושה, אך שמח על המחמאה: "כבר לא כל כך, פרופסור."

השאלה נשארה תלויה באוויר, ובריזה קרירה החלה לנשב. קרעי עננים אפורים וחיוורים החלו להיערם, מסתירים לאיטם את הרקיע האפל מעליהם ומקרינים מעט אור חוזר מהעיר שלמטה.

ואז, ללא התראה, כשהוא עומד ומביט בעננים המתרבים וכאילו מדבר לעצמו, הפטיר ג'ואו בקול מונוטוני:

"מיסטר ג'רמיה, הרגת פעם בן אדם?"

השאלה הבוטה הפכה באחת את אווירת הלילה החמים והרוגע למאיימת ורווית סכנה.

...מה הוא שואל? מה זה? מי הוא באמת? מי ששואל שאלה כזו אולי הרג בעצמו פעם מישהו. מה ידוע לו?...

"למה אתה שואל אותי, פרופסור. אני נראה לך רוצח או משהו?"

"לא, לא, בוודאי שלא. רק חשבתי כי אתם בישראל כולכם הייתם בצבא, ועם כל המלחמות שלכם... ותהיתי מה ההרגשה."

חשדותיו של גרשון התעצמו. נשם שתי נשימות הרגעה בלתי מורגשות וענה: "מעולם לא. אני הייתי טייס צעיר. נפצעתי בתאונה וחזרתי נכה לקיבוץ. בשנים האחרונות משרד החוץ מעסיק אותי כבלדר דיפלומטי. די משעמם, הייתי אומר." ולעצמו הוסיף: ...באיזו קלות באים לי השקרים האלה אחרי כל השנים. אבל לפחות תצלומי החוליות המעוכות שלי אומרים את האמת...

"ברור, ברור," ענה מיד ג'ואו. "אין בעיה. סליחה על השאלה. אני מתנצל," חייך אליו כשעיניו המלוכסנות נותנות בו מבט יציב.

"זה בסדר. אל תדאג," אמר. אך ליבו העלה הילוך.

לי־לאן, שחזרה אליהם, הביטה בהם במבט מופתע, פוקחת את עיניה לרווחה, מביטה פעם בו ופעם באביה ולא אומרת דבר.

תופי־הדוּד מה״חמישית״ המשיכו לשאת בכבדות רועמת את בטהובן. צליליו העמוקים והמסתוריים שטפו את המרפסת ונמוגו בחלל הלילה, נבלעים במיקרופון הרגיש של הדרקון השחור.

הצעה שאפשר לסרב לה

לימים חזר גרשון שוב ושוב ברוחו אל ליל השבעה־עשר במרץ 2024, הלילה ששינה את חייו ואת חייהם של רבים מאוד.

"עוד בירה מישהו? קפה? ליצ'י?" ניסתה לי־לאן להפשיר את האווירה.

"אני אשתה קפה," אמר גרשון.

"בשבילי משהו חזק. יש לנו אולי ג'ין או סקוטש, לילי?" אמר ג'ואו וחזר לכיסאו. לי־לאן פנתה למטבחה בפנים חתומות.

היה אפשר לשמוע במרחק את רעמם החלש, העולה ויורד, של גלי הים.

ג'ואו הפר את הדממה:

"אני הרגתי פעם מישהו. עוד לפני שלילי נולדה. זאת היתה הסיבה שבסוף עזבתי את סין. סין של אז," אמר מבלי שנשאל. גרשון הביט בו בפליאה חשדנית. ...מה הוא זומם האיש הסימפתי ומעורר האהדה הזה? אני כבר קצת מחבב אותו. אולי ככה הם פועלים?...

"דאד! מעולם לא סיפרת לי!" הביטה בו לי־לאן מופתעת, כשקמטי שאלה מודאגים מעווים את פניה היפות.

"אהה, סיפור לא חשוב. הייתי ילד. גייסו אותי בכוח לצבא. נשלחנו לדכא מהומות של אוֹיגוֹרִים באוּרוּמצ'י, במדבר. דרך־המשי, אתם יודעים. היתה מהומה והם עלו עלינו. היינו רק חמישה, המפקד נבהל וכולם ירו. וגם אני," הפסיק לרגע. "ואחר כך השתחררתי ואת נולדת. חיכיתי לשעת כושר להסתלק, אבל היא הגיעה רק הרבה יותר מאוחר," הביט בה במבט יציב, אך לבסוף השפיל את עיניו. לי־לאן חיבקה אותו לרגע ארוך.

גרשון לא היה בטוח אם ראה דמעות. ...איזו הצגה! איזה שחקנים. זה אמיתי?... אלא שמשום מה לא חש בכל זיוף.

"טוב, מיסטר ג'רמיה שטארק, אני כאן לא רק בשביל בתי ונכדַי העתידיים. אני באתי כדי להציע לך הצעה."

"עצור, מיסטר יאנג. שום הצעות. אני עובד ממשלה!" מיהר לענות מבלי לחשוב.

"ג'רי, ג'רי, טייק איט איזי. רק אתה ואני פה. מתי אתה פורש?"

...או־קיי, הסיני חושף קלף... נשחק איתו קצת. איש לא יֵדע אם אשמיד את ההקלטה... ואז ענה: "בסוף השנה."

"נַייס. ומה תעשה מלבד נכדים בשבילי?"

"עוד לא החלטתי. אולי אחזור לקיבוץ, אלמד פסנתר ואכתוב שירים. לילי תאהב את זה," ענה בסרקסטיות מחויכת כרוצה לומר, "עד כאן!"

"או־קיי, ג'רמיה, הבנתי." שלף מכיסו דיסק־און־קי שחור, שדרקון אדום וזעיר מוטבע מצדו האחד, וסֶפּקוֹם כסוף מצדו האחר, והגישו לגרשון. "קח את זה. מתנה ממני."

"אסור לי לקבל מתנות." ...מה יש להפסיד?... מוחו פעל במהירות: ...ממני זה יעוף מחר למחלקה לזיהוי פלילי שלנו. הם כבר ימשיכו את החקירה. עליו ועליה...

"זאת לא ממש מתנה, אלא קובץ אינפורמציה. קח בבקשה."

גרשון אסף את האביזר האלקטרוני הקטן ותחבו לכיסו ככייס הממהר שלא להיתפס.

"תראה, ג'רי," המשיך ג'ואו במהירות כחושש לאבד רגע של חסד, "המצב שלכם בישראל אולי נראה לכם מזהיר כרגע, אבל השמים מתקדרים. כל סופה עלולה לחסל את החזון שלכם וגם אתכם. פשוטו כמשמעו!" הדגיש. "אני מאוד בעניינים, לא רק העסקיים, אלא בכל מה שנוגע למלחמה שלכם על האדמה, על הנרטיב, על הערכים ועל החזון שהביא אתכם לכאן. ולילי שלי עושה כאן עבודה נהדרת בשבילכם!"

לי־לאן חזרה עם הוויסקי והקפה והתיישבה בשקט לידם, מעבירה את מבטה ממנו אל אביה ובחזרה, ומהנהנת בהסכמה לכל משפט.

"בסין מעריצים אתכם, את הגניוס היהודי שלכם, אבל מודאגים! אתם לא מסכימים ביניכם על כלום, ובוודאי שלא עם הפלסטינים. באופן שאתם והם מנהלים כבר מאה ושלושים שנה מאבקי דמים, לא תגיעו לא לפתרון, ובוודאי שלא לשלום, אלא לעוד מאה ושלושים שנה של מאבק פוליטי ודתי שטוף דם. ועוד לא הזכרתי את האיומים עליכם מבחוץ: טהרן, חיזבאללה וכל השאר. חסר לכם מבוגר אחראי שינהל את העניינים כאן במשך תקופה ארוכה, וחסר לכם גם חזון חדש! לאמריקה השוקעת נמאס, אין לה אינטרס אמיתי כאן, והיא מתנתקת מהאזור. גם היהודים שם איבדו בכם עניין!" הרים את קולו. "אמריקה לא תוכל להיות בשבילכם לעד! משהו גדול חייב להשתנות כדי שאוכל להרגיש נוח עם בתי ונכדַי כאן," סיים נרגש.

...החניכיים והשיניים שלו, כמו שלה... ציין גרשון לעצמו. ...וגם אצבעות הידיים... אבל לאן הוא חותר? פוליטיקה? אני כבר בעניין של כריתת ערמונית רדיקלית, כימו, הקרנות, וכל השִיט!... פניו שידרו עצב מהול בכעס אך הוא אסף את עצמו:

"נו, ובמה אני הקטן יכול לעזור לך פרופסור?"

"תראה מיסטר שטארק, אנחנו בסֶפּקום, לבקשת הממשלה בבייג'ינג, הכנו עבורכם תוכנית לפתרון. אתה יודע שאני מאמין גדול בכלכלה ובאינטרסים גלובליים ולא רק באלוהים, וכך גם הם שם בבייג'ינג. לפני שהגענו לכאן, נפגשנו עם הקהילה האירופית, נשיא רוסיה, נשיא ארצות הברית, המצרים, הטורקים, הירדנים והסעודים, וכולם התלהבו! נפגשנו גם עם חמאס ופת"ח ושיכנענו אותם. אולי תתפלא, אבל גם האיראנים מוכנים לסייע. אבל רק אתם המפתח להצלחה. ובשביל זה אני צריך אותך!" סיים ונעץ בו את עיניו במבט יציב. אגלי זיעה זעירים נבטו על מצחו, גבותיו התרוממו קמעה, ופניו הבהירות שידרו החלטיות המצפה לתשובה.

"וכל זה מופיע בדרקון הקטן שנתת לי?" ...עוד חכמולוג הוזה שבטוח כי הוא חוזה, בא לבלבל לנו את המוח. האם הוא באמת יודע עם מי הוא מדבר?...

"כן. ועוד הרבה יותר. תקרא מחר במחשב שלך. פרופסור ספרן ואני עבדנו על התוכנית חודשים ארוכים בסודיות גמורה."

...ספרן? פרופסור דניאל ספרן? אז מה, הממזר הזקן וכלבתו הגרגרנית שותפים פה לאיזה מיזם חדשני, ודווקא אני מתאים להם? אהה, הוא לא סתם פיזר את רמזיו הסתומים כביכול על 'הרצל', 'אמריקה', 'כדורגל' וכל הבולשיט הזה. אז כנראה שהוא תיכנן את מהלך ניסיון הגיוס שלי למיזם, ואפילו לא חיכה שאפרוש קודם... למרות שעל פניו מטרתו אולי ראויה, אני עוד אתלוש לו את הביצים! ומה תפקידה של לי־לאן, אהובתי ה'תמה' בכל זה?...

גרשון החליט להמשיך במשחק העמדת הפנים כל עוד הסיני ממשיך, ולא הראה כל סימן של היכרות עם השם החדש. ...פוקר בקלפים גלויים עד הסוף... החליט.

"אנחנו רוצים להתחיל מלמטה, מיסטר שטארק. אחרי שנחוש את הדופק, ננסה לשכנע את הממשלה שלכם." לפתע איבד מעט משלוותו: "ואנחנו לא מאמינים שתוכלו להמשיך כך לאורך שנים!" בקולו הרם נשזרה דחיפות בטוחה בעצמה.

גרשון התחיל לאבד את סבלנותו: "ומי הם ה'אנחנו' שלכם, פרופסור?"

"אוהו, אנחנו זה הממשלה הסינית והמפלגה הקומוניסטית, בנק אוף צ'יינה והבנק לפיתוח אסיה, התעשייה והכלכלה הסיניות ומיליארד וחצי סינים שעומדים מאחורינו וחייבים לאכול. וכמו שאתם אומרים: 'מיליאר'ד סִינִין לא טועין!'" ניסה לפתע את כוחו בעברית. "ובעוד חמישים שנה, כשנהיה שלושה מיליארד, נזדקק להרבה יותר! לא יהיה לנו אם לא נדאג לכך כבר עכשיו!" אמר במבטא מנדריני נוסח שנגחאי באנגלית משובחת. "ואנחנו זה גם חברת סֶפּקום, שקיבלה את ארגון המיזם של המאה עשרים ואחת הזה."

אחר כך קם ממקומו, פנה אל גרשון, שילב את ידיו מול ליבו ובתנוחת התפילה הבודהיסטית ודיבר אליו בקול רם ויציב:

"ואנחנו רוצים, מיסטר שטארק, שאתה תעמוד בראש המפעל האדיר הזה מטעם מדינת ישראל!"

...מה הוא זומם, הסיני הזה?... אך בקול מאופק ובשליטה עצמית מושלמת, השיב: "ולמה דווקא אני? אין לי כישורים מיוחדים, אני לא שר או פוליטיקאי, וגם לטוס כבר אינני יכול."

"מיסטר שטארק, אנחנו, וגם לילי בתי ופרופסור ספרן, חושבים שיש לך את כל הדרוש. אל תצטנע. אתה עדיין לא כל כך גדול בשביל שתעשה מעצמך כזה קטן!" עמד מולו מרצין, מצמצם את אגודלו ואצבעו המורה להדגים את ה'קטן' שבדבריו.

...ממזר. יודע הרבה יותר ממה שמוכן לגלות...

"וואו, פרופסור, אני כבר קצת עייף. אולי נשתה עוד קפה, לילי?" חייך אליה. מתחמק מההצעה ומתַרְגל את השם החדש.

"מיד, מצטערת, שכחתי. היה פה כל כך מעניין!" עיניה זהרו אליו כאבני חן שחורות ומלוטשות כשקמה ללכת למטבח.

כלי נשיפה בודד עלה מהשקט הרגעי שבטהובן כפה על התזמורת ועל שלושת מאזיניו במרפסת, ששמעו מבלי דעת את החמישית.

...זה אבוב? קרן יער אנגלית? קלרינט?... הוא לא היה יכול לזהות. וכבר הצטער על שלא הקשיב בשיעורי המוזיקה לפני יובל, עם המורה ברוּכצ'יק תלם שהיה עוצם את עיניו, מתענג, ובטוח שכולם מרחפים כמוהו, כשהיה משמיע את החמישית מעל גבי תקליט ויניל עתיק וחורקני. ...כמה חבל. אני לא יכול לזהות את הכלי... מבלי משים התפוגגו לאיטם כאבי גבו, ואצבעות רגליו התעוררו מתרדמתן הכפויה.

לי־לאן חזרה עם הקפה, בקבוק ויסקי ושלוש כוסיות.

"פרופסור, תודה על הכבוד, אבל אין סיכוי. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הסינים שלך כבר תיכננו בראשית מלחמת העולם השנייה יישוב פליטים יהודים בדרום־מערב סין, ובסוף 2017 אירחתם ועידת 'מורעלי שלום' הזויים. אז מה, אתם ממחזרים רעיונות נפל ישנים?" חזר למציאות, נינוח וענייני. "תסביר לי את ההמשך במהירות, פרופסור. אני חייב לעוף. מתי אתם טסים לבייג'ינג?"

"מחר בערב. אֵייר־צ'יינה, טריפּל־סֵבֶן, מחלקה ראשונה."

...הלוואי עלי... "ומתי אתם חוזרים?"

"לילי תחזור בעוד שבועיים, ואני אמשיך משם הביתה. הערב אנחנו נפרדים, מיסטר שטארק, ואנחנו לא ממחזרים שום דבר, אנחנו מחדשים!"

הם השיקו כוסיות. גרשון מזג לספלו חצי כוסית ויסקי. ...זה עזר לי אז בתל השומר וזה יועיל לי גם הלילה. איש לא יידע, ושאולי נוהג הביתה...

האוויר החל מתקרר במרפסת, וגבו שב להציק. ...או־קיי. הם כנראה יודעים היטב מי אני. אבל כל עוד הם ממשיכים במשחק, גם אני ממשיך... "טוב. מה העניין, פרופסור, אני מוכן להקשיב!" חזר לקולו הסמכותי ושזר בו נימת דחיפות, כמו היה שוב במשרדו.

"בבקשה, ג'רי. אוכל לקרוא לך כך?"

"כן."

"באופן כללי אנחנו מציעים לכם, לאזרחי ישראל וגם לפלסטינים בעזה ובגדה המערבית, לחכור ולפתח את כל הארץ תוך הקפאת הסכסוך." ואז הרים את קולו: "למשך מאה השנים הבאות!" הוא קם ונעמד מול הים במחווה רטורית.

"תחשוב על מודל הונג קונג, ג'רמיה!" פנה אליו, "אנחנו מציעים לכם ולפלסטינים עסקת וִוין־וִוין סיטיואיישן שתפתור את המבוי הסתום שאליו נקלעתם ביישום הרעיון הציוני!" הוא כיחכח בגרונו, הרטיב אותו מעט בוויסקי מכוסו והמשיך:

"האינטרס הסיני שאנחנו מסייעים להגשמתו הוא ליצור בסיס רחב ויציב התומך בתוכנית הסינית הגדולה: ״דרך המשי החדשה״ או ״חגורה אחת דרך אחת״, הנשענת על שרשרת הנמלים החכורים לתקופות ארוכות מאוד, הנקראים ״מחרוזת הפנינים בנתיבים הכחולים״. אני לא ארחיב כאן, כי לילי שלי כבר הסבירה לך את העניין כשטיילתם לים," חייך. היה נדמה לו שאולי גם ראה צל של קריצת עין המכוונת אליו.

ג'ואו השתהה כאומד את השפעת דבריו על בן שיחו, והגביר את קולו כנואם: "ואתם בישראל חייבים לשנות את הכיוון ההרסני שאליו אתם הולכים בעיניים עצומות לרווחה. אתה מבין, מיסטר שטארק?"

גרשון ביקש להרוויח זמן: "סליחה, פרופסור, מה עניין הונג קונג כאן?"

"טוב, זה סיפור ארוך. אבל אזכיר לך: אנגליה חכרה מסין את הונג קונג, השקיעה כספים ובנתה ממשל ומדינה לתפארת באותן מאה שנים, כדי שתשמש בסיס אנגלי בים סין עבור האימפריה הבריטית. הונג קונג הוחזרה לסין כ'פנינת המזרח' באופן חלק. גם סין וגם בריטניה הגדולה נתרמו רבות מהחכירה ההיא. דמה לעצמך שכירת דירה, השבחתה והחזרתה לבעליה במצב טוב לאין שיעור, כשהשוכר או החוכר הוא גם המשקיע והמשביח."

"הבנתי. הכול ידוע. אבל הרעיון עדיין לא ברור לי, פרופסור. למה אתם כל כך טובים אלינו פתאום?" עכשיו כבר הביט בסיני בנחת והתחיל לגלות עניין בהצעתו המדהימה. ...אולי סוף־סוף מגיע רעיון חדש? אולי זהו הוִוין־וִוין סיטיואיישן? שובר השוויון שחסר לחזון הציוני?...

"כי אנחנו, מיסטר שטארק, חייבים אתכם במזרח הים התיכון כבסיס, כ־Hub לשיִט, לתעופה ולרכבות שלנו, כפי שהסברנו לך לילי ואני! אמנם שיקמנו את סוריה אחרי המלחמה שלהם, אבל עדיין אתם והפלסטינים סביבכם, זה הבסיס הלוגיסטי האמיתי שאליו אנחנו שואפים."

...אוכלי נבלות! כסף סיני ששיקם את סוריה ההרוסה, ״תוכנית מרשל״ למעוטי יכולת... אבל המשיך להקשות:

"ומה תיתנו לנו בתמורה?" מקולו נעדר עתה הלעג הציני.

"הקפאת הסכסוך והפקעתו מידיכם ומידי הפלסטינים למאה שנים. זה יאפשר פיתוח כלכלי מואץ לכם ולפלסטינים. ולכם, ליהודים, ניתן מדינה נוספת! ככה תשתחררו מהקצאת המשאבים האדירה למלחמותיכם הבלתי נגמרות, וסוף־סוף תוכלו להתמודד ברוחב לב וכיס עם הבעיות שיש לכם, כמו דיור, פערים, עוני, חינוך... אתה הרי יודע יפה מאוד על מה אני מדבר, ג'רי. וחוץ מזה, השטח שלכם כל כך קטן! הצפיפות בו לא תאפשר לכם קיום בעוד דור. פה אנחנו נכנסים לתמונה."

"ולפלסטינים?"

"לפלסטינים יהיה הרבה מאוד מה להפסיד אחרי הגשמת התוכנית, שתכלול מימוש של רוב שאיפותיהם הלאומיות!" ג'ואו חייך כמנצח בעימות קשה מול קהל עוין, שכמעט הצליח להפכו לאוהד. "אתם זקוקים לחזון חדש, ג'רמיה, ואנחנו מביאים לכם אותו!"

"וואו! נפלתם על הראש שם בבייג'ינג ובספקום שלכם?" ...מה עם האמריקאים? ומה עם הציונות וירושלים?... אלא שמוחו כבר רץ קדימה, משדר לגופו התרגשות גוברת.

"מיסטר שטארק, בשנת אלף תשע מאות ושתיים, כשהרצל שלכם פירסם את אלטנוילנד, אבותיך במזרח אירופה חשבו שהוא נפל על הראש. באלף תשע מאות ושבע־עשרה, כשחיים ויצמן דחף להשגת הצהרת בלפור, רוב היהודים חשבו שגם הוא נפל על הראש, ובארבעים ושמונה רוב היהודים בעולם ובישראל חשבו שבן גוריון נפל על הראש כשהכריז על עצמאותכם. ואם אשתמש בציטוט ממנו: 'אנחנו לא מציעים מה שהיהודים רוצים, אנחנו מציעים מה שהיהודים חייבים!'" אמר, ובקול רם הוסיף:

"העולם השתנה, ג'רמיה. כבר לא עורכים מרוצי מרכבות בקולוסיאום. היום טסים למאדים ויודעים שיש ביקום פי מיליארדי מיליארדים יותר גלקסיות מהמספר שניחשו בימיו של הרצל או אפילו בימי בן גוריון. הבעיות שלכם לא חייבות להיפתר רק פה, בישראל!" ואז רוקן באחת את שארית כוסית הוויסקי שלו, קם וגבו לגרשון ותלה את מבטו בעננים המכסים את אפלת השמים.

"אני מציע שנמשיך, מיסטר שטארק. מיד תבין הכול. רק שמור על ראש פתוח בבקשה."

"או־קיי, פרופסור. זמני מתקצר אבל תמשיך. רק שהעניין הזה עם קציר האיברים להשתלה עבור תושבי חוץ עשירים הוא מכשלה גדולה!" עצר להפסקה רטורית. "וגם הדיכוי בטיבט." ואז קם גם הוא ונשען על המעקה, פניו אל כוכב הצפון. "אף בן אדם רציני לא ידבר איתכם על מיזם אדיר כזה, אם לא תייצרו מצב שבו גם האמריקאים, גם כל העולם וגם אנחנו נוכל לחיות איתו."

"מיסטר ג'רמיה שטארק, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. כצעד בונה אמון, ממשלת סין מוכנה לשחרר מיד את כל מתרגלי הפאלון גונג ולבטל את עונשי המוות ברחבי המדינה."

"באמת? עד כדי כך זה חשוב לכם? ומאיפה תשיגו איברים להשתלות?"

לי־לאן שישבה שותקת כל העת התפרצה: "אני הכנתי תזכיר לשר החוץ שלנו על מערך השתלות מבוסס כרטיסי 'אדי' כמו אצלכם. אני חושבת שזה פתרון מבריק! בתאונות דרכים ובתאונות עבודה נהרגים בסין רבבות בשנה. גם אם יתרמו את איבריהם רק צעירים, נקבל את כל הדרוש, וסליחה על הביטוי," חייכה כמתנצלת. "אצלי ניצלה העין השמאלית בזכות השיטה שלכם," הצביעה על עינה בחיוך.

"אההם," פלט, "אכן הגיע הזמן... אם תרשו לי ביקורת קטנה על סין." אבל מיד המשיך לשאול: "והדיכוי בטיבט? תיתנו להם אוטונומיה?

"אם זה יהיה הגשר האחרון שעלינו לעבור, נעשה גם את זה. רמת־טיבט זה לא טיבט. היא סין! אין לה קשר עם טיבט והטיבטים החיים בה. לילי! תביאי בבקשה את המחשב. אני רוצה להציג לאורח את המצגת שהכנו. וגם קפה נספרסו גדול וחזק בשבילי בבקשה! ג'רמיה, אתה מעדיף הולוגרמות או הקרנה על הקיר כמו פעם?"

"הקרנה. אני מהדור הישן..." ענה גרשון בחיוך מצטנע.

"כן, גם אני. אני עדיין אוהב את מגע המקשים של מכונות הכתיבה הישנות. מקלדת זה הדבר הכי קרוב למקשים של פעם..." וכשהפעיל את המֶק הכסוף בדיבורו בלבד, החל שוב להרגיש כמרצה בעל שם, המוכן להגן על התזה שלו ולנצח כל קהל ספקן. והערב היו בקהלו הקטן לי־לאן, גרשון והדרקון השחור שכבר עמד לפרוש עקב התרוקנות מצבריו.

המֶק הפך בהבל פיו למקרן הנענה לקול אדוניו. על קיר המרפסת החלה המצגת, כשקולה של סִירִי הוותיקה מדבב את הכתוב: