הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
14 דירוגים
3.5 ממוצע
1
1
2
1
3
5
4
4
5
3
16
מועמדת מושלמת
קתי ויליאמס

מועמדת מושלמת

קתי ויליאמס

דרג ספר זה מתוך 5
14 דירוגים
3.5 ממוצע
1
1
2
1
3
5
4
4
5
3
16
39 
39 
גודל (עמ'): 208
מו"ל: שלגי

תקציר

לרפאל רוקי תמיד יש מישהי במיטתו, אך לעולם לא בלבו.

אלא שעכשיו הוא זקוק לרעיה הולמת. כשהוא פוגש את כריסטינה היא נראית ממש מועמדת מושלמת. יש לה מראה פשוט והיא לא תתפתה "לרעות בשדות זרים".

אבל כריסטינה ממש הרוסה כשנודע לה שהצעת הנישואים של רפאל הייתה מתוך צורך ונוחות בלבד. ואם לא די בכך, רפאל גם מבהיר לה שלמרות שנישואיהם אינם מבוססים על אהבה, הוא בהחלט מתכוון שהם יהיו נישואים שלמים מכל בחינה אחרת...

  • ISBN: 50-1688
  • גודל (עמ'): 208
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 01/12/2011
  • שם המחבר: קתי ויליאמס
  • תורגם ע"י: עמוס זלינגר

1

ביום בו רוב האנשים השפויים היו עושים כמיטב יכולתם כדי להימנע מלעלות על הכבישים, רפאל רוקי העדיף לוותר על המהירות והנוחות של הרכבת ובחר דווקא להוציא את מכונית הפרארי שלו אל אור השמש. לא לעתים קרובות יצא לו לנהוג בה, ומה הטעם להחזיק בבעלותו את כל עוצמת המנוע והמתכת הממורקת הזאת, אם היא רק סגורה תמיד בחנייה שלו בלונדון שם היא נשטפת ומצוחצחת פעם בשבוע על ידי תומאס, נהגו האישי, ואז זוכה לטפיחה אוהבת על מכסה המנוע וננעלת למשך עוד שבוע של חוסר תנועה?

הנסיעה לבית אמו שבמחוז האגמים תהיה הזדמנות מושלמת לנהיגה. הוא יוכל ללכת לאיבוד בעונג המוחלט של הימצאותו מאחורי ההגה של מכונית רבת עוצמה ותובענית ממש כמו סוס לא מאולף. מבחינת תחושת החופש שזה מעניק, דבר לא מתחרה בכלל בנהיגה כזאת, וזה היה חשוב לו ביותר, לאור לוח הזמנים העמוס והנוקשה של חיי היום-יום שלו. ניהול האימפריה של משפחת רוקי, כמו שהוא עשה מאז שאביו נפטר, לפני שמונה שנים, לא היה חווייה משחררת כלל וכלל. מלהיבה, כן, בהחלט. ממריצה ומספקת מאוד, כן. אך משחררת, לא.

ברגע שהוא עלה על הדרך הראשית, המכונית גמאה את המרחק בשקט וללא כל מאמץ. לשם שינוי, הוא כיבה את הטלפון הסלולרי שלו ושקע בהאזנה למוסיקה קלסית, כשהוא מודע מאוד לתנאי הדרך, אך לא מוטרד מהם יותר מדי. הימים האחרונים הותירו מעטה של שלג לאורכה ולרוחבה של הארץ, ולמרות ששלג לא ירד באותו הרגע, השדות, בעשותו את דרכו צפונה, היו עדיין מכוסים במעטה לבן.

בשום שלב לא עלה בדעתו שמכונית מהירה וכבישים חלקלקים יכולים להיות שילוב די קטלני. הוא היה בטוח לחלוטין ביכולתו לשלוט על הפרארי שלו, בדיוק כמו שהיה בטוח ביכולתו לשלוט בכל בחייו עד הפרט הקטן ביותר. זאת היתה גם כנראה הסיבה לכך שבגיל שלושים ושש, הוא כבר הפך לדמות אגדית בעולם העסקים, שם הטיל מורא בחוסר הרחמים שהפגין תמיד, ובאינטליגנציה המבריקה שלו.

לפעמים הוא חשב שגם נשים חוששות מפניו באותה הצורה, מה שהיה, לדעתו, עניין חיובי מאוד. קצת פחד לא הזיק מעולם לאף אחד, ומשתלם מאוד לדאוג מראש שהנשים יידעו מי מנהל את העניינים במערכת היחסים. אם בכלל ניתן לכנות רומנים של מקסימום חצי שנה מערכת יחסים. לאמו היתה דרך שונה לחלוטין להתייחס אליהם, וזה היה, לדעתו, מה שעומד מאחורי המסיבה הגדולה הזאת שלה. מין אירוע מאולתר של אחרי חג המולד, היא אמרה לו, רק כדי לרומם את רוחם של אנשים, כי אין שום חודש עגמומי כמו פברואר אם כי כמה מאולתר זה כבר יכול להיות כשצריך להזמין שירות קייטרינג עבור למעלה ממאה אנשים?

לא, אמו שוב לקחה על עצמה את תפקיד השדכנית, למרות שהוא שב ואמר לה שהוא לא פנוי לשידוך, שהוא אוהב את החיים שלו בדיוק כמו שהם. עד כמה שזה נגע לאמו שעדיין היתה במעמקי לבה איטלקיה מסורתית מאוד, אפילו אחרי שנים רבות כל כך של חיים באנגליה להיות לא נשוי וחסר ילדים בגיל שלושים ושש לא יכול להיות בשום פנים מצב רצוי לאף אחד. היא עצמה התחתנה כשהיתה בת עשרים ושתים, וילדה את רפאל בגיל עשרים וחמש, והיתה יולדת עוד כמה וכמה ילדים, אלמלא הגורל שהתערב ומנע את זה ממנה.

היא גם עמדה על כך שהוא יגיע למסיבה שלה, מה שלא בישר טובות, אבל הבן-אדם היחידי, בכל העולם כולו, שזכה לכבוד מרפאל, היתה אמו. וכך, הוא נהנה, לפחות לעת עתה, מהחוויה של הנסיעה לשם, אפילו שהיה ברור לו, שברגע שיגיע לשם הוא כבר ישתעמם עד מוות וכנראה שיהיה תקוע וייאלץ לנהל שיחות חולין אידיוטיות עם איזו נערה שכמעט בטוח שלא יהיה לה שום דבר במשותף אתו.

אמו לא השלימה מעולם עם הרעיון שרפאל בוחר את הנשים שלו כמעט רק בהתאם לאופן בו הן נראות. הוא אהב אותן גבוהות ובלונדיניות, מסבירות פנים ומעל לכל זמניות.

כל מה שנדרש היה אובדן ריכוז קטן שלו, בדיוק כשהגיע לעיקול בדרך הכפרית הצרה אשר הובילה אל האחוזה הענקית של אמו. הוא לחץ על הבלמים למראה המכונית שסטתה מהכביש ונתקעה בתעלה מלאה בשלג, והפרארי הסתחררה על מקומה ונעצרה בצווחת מחאה של הצמיגים רק כמה עשרות סנטימטרים ממכונית המיני האומללה והנטושה כפי שהתברר לרפאל כשיצא בסערה ממכוניתו, אשר חסמה באלכסון את כל הכביש.

הנאתו רבת הסיפוק נקטעה בבת אחת, אבל היה שם מישהו, עליו הוא היה יכול לפרוק את זעמו, המוצדק לגמרי. מישהו התרומם ונעמד מצדה השני של מכונית המיני ונעץ בו כעת מבט מבוהל. מישהי, בעצם. כמה אופייני.

"מה לעזאזל קורה פה? את בסדר?"

האישה יצאה מאחורי המכונית והסתכלה לעברו.

"נו?" תבע רפאל, ואז עלה בדעתו שמוטב לו להזיז את המכונית שלו, רק למקרה שמישהו נוסף יגיע מעבר לעיקול הזה. הכביש הזה היה נטוש תמיד, אבל לא היה שום טעם לקחת את הסיכון הזה.

"אני צריך להזיז את המכונית שלי," הוא אמר לאישה, שהיתה כנראה אילמת לגמרי.

כשהוא יצא שוב ממכוניתו החונה לבטח, הוא גילה שהיא שבה ונעלמה.

בכעס הולך וגובר, רפאל הקיף את חלקה האחורי של מכונית המיני ומצא את האישה כורעת לצדה ומחפשת משהו בעזרת האור שבקע ממסך הטלפון הסלולרי שלה.

"מצטערת," הגיעה התנצלות נחרדת מכיוונה. "אני באמת מתנצלת. אתה בסדר?" הצצה חטופה לכיוונו, ואחריה החיפוש של החפץ הנעלם שב והתחדש.

"יש לך איזשהו מושג כמה זה מסוכן מצדך להשאיר כאן את המכונית שלך?" הוא החווה בראשו בכעס אל מכונית המיני.

"ניסיתי להזיז אותה, אני נשבעת, אבל הצמיגים הסתובבו על המקום." היא הזדקפה, בוותרה בחוסר חשק על החיפוש שלה, ונשכה את שפתיה בעצבנות.

רפאל ראה עכשיו שזאת אישה שגובהה קצת מעל למטר ושישים, נמוכה וגוצה למראה, ולא היה בזה בכלל כדי להוסיף לסבלנות שלו. אם היא היתה יפה ותמירה, הקסם המולד שלו היה נכנס אולי לפעולה, אך בהיותה כמו שהיא, הוא רק הביט עליה מלמעלה, בהבעה של זעף ומורת רוח.

"אז החלטת להשאיר את המכונית כמו שהיא, ללא שום התחשבות בסיכון שזה גורם לכל מי שמגיע מעבר לעיקול, והתחלת לזחול סתם על הכביש?" קולו היה טעון בסרקזם, ורפאל שלא נודע מעולם בעודף סבלנות, היה כעת ממש על הסף של התפרצות מוחלטת.

"בעצם אני לא זחלתי סתם על הכביש. אני... אני שפשפתי את העיניים כדי להתעורר, ואחת מעדשות המגע שלי נפלה. נהגתי כל הדרך לכאן מלונדון, אני יודעת שהייתי צריכה לקחת את הרכבת, אבל רציתי לצאת לדרך מוקדם בבוקר, ולא רציתי להטריד אף אחד ולבקש שיסיעו אותי לתחנת הרכבת." היא הביטה אליו ברצינות. "הי, דרך אגב." היא הושיטה קדימה יד קטנה ללחיצה, והביטה באיש הזר.

הוא היה האיש הזר הכי יפה שהיא ראתה בכל ימי חייה. בעצם, הוא נראה כאילו יצא מהכריכה של איזה מגזין. הוא היה גבוה מאוד, מעל למטר ושמונים, ושערו הכהה סורק אחורה כך ששום דבר לא היה שם כדי להסיח את הדעת מתווי פניו היפים שנראו כאילו נחצבו בסלע. תווי פניו הזעופים.

כריסטינה לא יכלה למנוע את עצמה מלחייך חיוך של חוסר ישע, ללא שום רתיעה מהבעתו הלא ידידותית.

רפאל התעלם מהיד הפשוטה. "אני אזיז את המכונית שלך לעמדה פחות מסוכנת, ולאחר מכן, מוטב שאת תיכנסי למכונית שלי. אני מניח שאת בדרך לאותו מקום אליו אני נוסע. יש רק בית אחד בקצה הדרך הזאת."

"הו, אתה לא צריך לעשות את זה," אמרה כריסטינה בקוצר נשימה.

"לא, אני לא צריך, אבל בכל זאת אעשה, כי אני לא רוצה להתמודד אחר כך עם יסורי מצפון, אם את תנסי לנהוג כשאת לא מסוגלת לראות דבר ותתנגשי באיזה עץ." הוא הסתובב על מקומו, כשכריסטינה מוסיפה להתבונן בו, מוקסמת וסקרנית, בעשותו במומחיות רבה בתוך שניות, מה שהיא ניסתה לעשות במשך למעלה מחצי שעה ולא הצליחה.

"זה היה מדהים," היא אמרה לו כשהוא שב והתייצב לפניה, ורפאל הרגיש איך כעסו מתחיל לשכוך.

"לא ממש מדהים," הוא הפטיר, "אבל לפחות המכונית הארורה כבר לא עומדת במקום שבו היא מסכנת מישהו."

"אני יכולה לנהוג בעצמי עכשיו," נאלצה כריסטינה להודות. "זאת אומרת, יש לי זוג משקפיים בתיק. אני לוקחת אותם אתי תמיד, כי אני אף פעם לא יודעת מתי העדשות שלי יתחילו להציק לי. גם אתה מרכיב עדשות מגע?"

"מה?"

"לא משנה." היא הזדעפה מעט, כשחשבה באיחור על הופעתה החיצונית ועל מה שמחכה לה בהמשך.

"נו?" רפאל כבר ניצב ליד מכוניתו, כשדלת הנוסע פתוחה לרווחה, והוא מחכה לה שתפסיק להתמהמה לצד הדרך, בשעה שרוח עזה החלה לנשוב כדי להזכיר להם שהשלג עשוי להתחיל לצנוח שוב, ממש כל רגע.

כריסטינה עשתה כמה צעדים לכיוונו, כשהבעתה עדיין מהוססת ומפוחדת. "העניין הוא רק ש... טוב..." היא פרשה את ידיה והחוותה ברוב הבעה על כל גופה. "תראה אותי. בשום פנים אני לא יכולה להופיע שם כשאני נראית כך." היא כמעט לא הכירה את המארחת, מריה. היא פגשה אותה כמה פעמים, באיטליה, כשהתגוררה שם עם הוריה, לפני שעברה ללונדון, ומריה נראתה לה אישה די נחמדה. אבל היא בהחלט לא הרגישה מספיק קרובה אליה כדי לבקש ממנה שתעזור לה להתנקות מפני שאיכשהו עלה בידה לאבד את עדשת המגע שלה בדרך. כעת ידיה היו מלוכלכות מהחיטוט על פני הקרקע, הגרביונים שלה היו קרועים, והיא לא העזה כלל לחשוב על המצב של השיער שלה, שהיה פרוע וסורר גם ברגעים היותר טובים שלו.

"אל תהיי מגוחכת," אמר לה רפאל בביטול. הוא פתח עוד יותר את דלת המכונית שלו ונאנח בקוצר רוח. "ממש קפוא פה, ואני עומד ומנהל איתך שיחות ממושכות על ההופעה החיצונית שלך." בטוב לבו הוא החליט להימנע מלהזכיר את העובדה שממילא לא היה הרבה שהיא יכלה לעשות בקשר להופעתה החיצונית כדי לגרום לה להיראות סקסית או מושכת. היא היתה בנויה עדיין כמו כדור קטן ועגלגל, והרוח עוד עשתה לשערה דברים לגמרי לא מחמיאים. ידיה הקצרות והעבות לא יכלו לעשות הרבה כדי לשפר מה שהעניק לה מטען גנטי לא מרשים במיוחד.

ובכל זאת, היא נראתה כנטועה במקומה, במין שילוב כואב של בושה וחוסר החלטה, ומאחר שהוא הרגיש איך הולך ונעשה לו קר, ואיך סבלנותו פוקעת והולכת בהתאם, רפאל בחר בפיתרון היחידי שעמד לפניו.

"קחי את הדברים מהמכונית שלך, ואני מבטיח להכניס אותך מהכניסה האחורית. אני אקח אותך אל אחת מסוויטות האירוח שיש למעלה, ושם תעשי את מה שנדמה לך שאת חייבת לעשות."

"באמת?" האופן בו הוא תפעל את המכונית הקטנטנה שלה, ואיך שהוא תפס כעת פיקוד ומצא מיד פיתרון לבעיה המציקה של הופעתה החיצונית! כריסטינה לא יכלה שלא להעריץ את יכולותיו ואת ההתחשבות שהוא מפגין בעזרתו לה. נכון, הוא לא מפגין אהדה רבה במיוחד, אבל בהיחפזה להביא מהמיני את מעילה ואת תיק הנסיעות שלה, היא החליטה שזה מובן לגמרי. הרי בכל זאת, הוא וודאי נבהל זה עתה ממש עד מוות, כשהקיף את העיקול וכמעט התנגש במכונית שלה.

"תזדרזי." רפאל הציץ בשעונו וחשב לעצמו שהמסיבה כבר בוודאי בעיצומה. הוא הבטיח לאמו שיגיע הרבה לפני הזמן, אך כמובן שאילוצי העבודה הצליחו לכרסם בכל כוונותיו הטובות.

"נחמד מאוד מצדך," אמרה לו כריסטינה כשהוא נטל את התיק והמעיל מידה והשליכם אל תא המטען תא המטען הזעיר שאי אפשר היה ממש לראות בעין בלתי מזוינת.

רפאל לא זכר מתי בפעם האחרונה מישהו כינה אותו נחמד, והוא לא היה ממש בטוח שזה מוצא חן בעיניו, אבל משך בכל זאת בכתפיו ולא אמר דבר, רק התניע את מכוניתו, והמפלצת ניעורה מיד לחיים.

"איך אתה מתכוון למצוא את הדרך אל הכניסה האחורית?"

בשלב הזה, רפאל לא הרגיש שום רצון להתחיל לפרט באוזניה את הקשר שלו לבעלת הבית. היה ברור לגמרי שלאישה הזאת לא היה שום שמץ של מושג לגבי זהותו, והוא שמח בהחלט שכך זה גם יישאר. לפחות לעת עתה. הוא כבר נתקל בלא מעט נשים, במהלך חייו, שראו בעושר שלו מין גורם מעורר תשוקה. לפעמים זה היה משעשע. בדרך כלל זה היה סתם משעמם.

"לא אמרת לי את השם שלך," הוא אמר לה כדי לשנות נושא, וכשעיניו נשלחו לכיוונה, הוא ראה איך סומק עולה ומציף את לחייה, ואיך היא מביטה אליו בבושה ובתדהמה.

"כריסטינה. אלוהים, אני כל כך חסרת נימוס! אתה הצלת אותי לגמרי, ולי לא היה די שכל להציג את עצמי אפילו!" האם היא מלהגת? נדמה היה לה שכן, והיא עשתה מאמץ מודע לקחת את עצמה בידים ולהתחיל להתנהג בהתאם לעשרים וארבע שנותיה.

אלא שכל הניסיונות להיראות מתוחכמת התנפצו על חומת חביבותה הטבעית ומזגה הידידותי. היא פגשה המוני גברים במהלך חייה, מאחר שגדלה בעושר ובמותרות באיטליה, ולאחר מכן התגוררה אצל דודתה בסומרסט כשלמדה בפנימיה. אבל הניסיון שלה בכל מגע יותר קרוב איתם היה מצומצם מאוד, שלא לומר אפסי, וכך הציניות שמתפתחת מלב שבור ומערכות יחסים הרוסות, שמהוות עבור שאר הנשים רק חלק מתהליך ההתבגרות, נעדרה אצלה לחלוטין. היתה לה אמונה מוחלטת בטוב לבם של אנשים, ולכן היא לא נעלבה בכלל מתגובתו הנוקשה של רפאל ללהג שבקע מפיה.

"ואיך קוראים לך?" היא שאלה בסקרנות, וזנחה כליל את המאבק להימנע מלנעוץ בו מבטים.

"רפאל."

"ומאיפה אתה מכיר את מריה?"

"למה את כל כך מודאגת מהרושם שתותירי בכניסתך? את מכירה את האנשים שיהיו שם במסיבה?"

"טוב, בעצם לא... אבל... אני לא יכולה לשאת את המחשבה על כניסה לחדר מלא אנשים כשהגרביונים שלי קרועים והשיער שלי פרוע לגמרי." היא הביטה בידיה ונאנחה. "גם הציפורניים שלי במצב נורא, ורק אתמול עשיתי מניקור במיוחד." היא הרגישה איך הדמעות מתחילות לעלות בגלל הופעתה שנהרסה, ומיהרה לבלוע אותן באומץ. האינסטינקט שלה אמר לה שזהו גבר שלא יקבל בברכה את המראה של בחורה בלתי מוכרת שבוכה לו בקולי קולות במכונית.

אבל היא עשתה מאמץ כל כך גדול. בהיותה חדשה בלונדון, ועדיין ללא שום חברות אמיצה, המסיבה של מריה היתה משהו שהיא יכלה לצפות לו בקוצר רוח, והיא בהחלט ניסתה להתלבש כמו שצריך לאירוע שכזה. עד כמה שאמהּ התאמצה לאורך השנים, כריסטינה נותרה עדיין מלאת תחושת אשמה על כך שלא עלה בידה מעולם להתאים את עצמה למעמד הרם אליו היא נולדה. שתי אחיותיה, שהיו כבר בשנות השלושים שלהן ונשואות כעת, ניחנו ביופי טבעי שלא דרש מאמץ רב במיוחד. הן היו אופנתיות מאוד בצעירותן, ולאחר מכן הפכו לרעיות טובות מאוד, וכמובן שגם לאמהות מעולות.

ואילו היא, מאידך, לא הצליחה מעולם לעמוד בציפיות. היא גדלה כמו בן, התעניינה יותר בכדורגל ובמשחקים בגינה הענקית של הוריה, מאשר בשמלות ובאיפור ובכל ענייני הבנות הללו. לאחר מכן היא פיתחה עניין מיוחד בטבע, ובילתה רבים מאוד מימי הקיץ של נעוריה בהשתרכות אחרי הגנן שלהם, תוך שהיא שואלת אינספור שאלות על כל מיני צמחים, מתוך רצון לדעת מה יכול לגדול איפה ולמה. באיזשהו שלב במהלך הדרך, נדמה היה לה שאמא שלה וויתרה על המשימה שלה להפוך את בתה הצעירה לליידי אמיתית.

היו לה חששות אמיתיים בנוגע למצב שמלת הערב שלה.

"אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב שיעלה בידי למצוא עדשת מגע על האדמה," היא הודתה בעגמומיות.

"בעיקר עם כל ערימות השלג שעוד פזורות שם על הקרקע," משהו גרם לרפאל משום מה לציין.

"כן, בעיקר," אישרה כריסטינה. היא הביטה בברכיה. "גרביונים קרועים, ולא הבאתי זוג נוסף להחלפה. לך בטח אין איזה זוג מיותר באיזשהו מקום...?"

רפאל הציץ לעברה וראה שהיא מחייכת אליו. טוב, יכולת התאוששות טובה יש לה בהחלט, הוא נאלץ להודות בפני עצמו, וזה בנוסף לחוסר היכולת להפנים את העובדה הפשוטה שהוא בכלל לא מעוניין לבלות את שאר הנסיעה הקצרה שלפניהם בשיחה על מצב בגדיה והופעתה החיצונית.

"זה לא מסוג הדברים שאני לוקח אתי במסעותי בדרך כלל," הוא אמר ברצינות. "אולי לאמ אולי נמצא איזה זוג גרביונים, איפשהו בבית..."

"הו, למריה בטח יש מגירות שלמות מלאות בגרביונים. אבל אנחנו לא בנויות בדיוק אותו דבר, נכון? היא כל כך גבוהה ואלגנטית; אני, טוב, אני ירשתי את מבנה הגוף של אבא שלי. אחיותי הן בדיוק ההפך ממני. הן מאוד גבוהות וארוכות רגלים."

"וזה מעורר בלבך קינאה?" רפאל שמע את השאלה בוקעת מפיו.

כריסטינה צחקה. היה משהו מדבק ולא צפוי בצליל הצחוק שלה. משהו שבין צחקוק לבין שאגה רמה של צחוק בניגוד לרוב הנשים שחושבות משום מה שצחקוק חרישי הוא נשי ומתאים יותר.

"אלוהים, לא! זאת אומרת, אני מתה על שתיהן, אבל לא הייתי מחליפה את החיים שלי עם אף אחת מהן, אפילו לא לרגע. זאת אומרת, יש להן חמישה ילדים לשתיהן ביחד וחיי חברה מלאים כל כך! יש להן סעודות ערב כל הזמן, ומסיבות קוקטייל, והן הולכות עם לקוחות לתיאטרון או לאופרה. הן חיות די קרוב אחת לשנייה, ושתיהן נשואות לאנשי עסקים, אתה מבין, מה שמחייב אותן להיות מוצגות תמיד לראווה. אתה יכול לדמיין לעצמך לא להיות מסוגל לצאת אפילו מהבית בלי מעטה מושלם של איפור, ובלי כל האביזרים הנלווים?"

מאחר שהנשים עימן רפאל נהג לצאת לא יצאו אפילו מחדר המיטות בלי מעטה מושלם של איפור ובלי כל האביזרים הנלווים, הוא בהחלט היה מסוגל להבין את סגנון החיים הזה.

לפניהם, הבית של אמו הופיע במרחק, בית מידות כפרי רחב ידים מאבן צהבהבה, עם ארובות מתרוממות בגאווה מעל גגו, וחצר קדמית מלאה מכוניות, בדיוק כמו דרך הגישה הארוכה המובילה אליה מהשער. אפילו באפילה ניתן היה להעריך את החן והסימטריה של המבנה, והוא המתין לאנקת הפליאה הרגילה של אנשים בראותם אותו לראשונה, אלא שזאת לא נשמעה.

זה היה מפתיע למדי, מאחר שבעבר הוא כבר הביא, לא פעם, את אחת החברות שלו לבית ובערך בנקודה הזאת, כשהבית מתחיל להתגלות במלוא גודלו והדרו, כולן הביעו את התפעלותן, כאילו על פי איזה אות.

כשהציץ לכיוונה, רפאל ראה שכריסטינה מתעסקת במכפלת החצאית שלה, ושהבעת הזעף המהורהרת שבה והופיעה על פניה.

"יש פה ממש המון מכוניות," היא אמרה בעצבנות. "אני ממש מופתעת שאנשים רבים כל כך הופיעו, בהתחשב במזג האוויר." מופתעת ודי מבוהלת, היא לא אהבה אירועים חברתיים גדולים אפילו כשהיתה במיטבה, והמסיבה הזאת נראתה כמו אירוע ענקי ממש.

"אנשים פה עשויים מחומרים קשים מאוד," ציין רפאל. "בני לונדון זה כבר סיפור אחר לגמרי."

"ואתה מתגורר בלונדון?"

רפאל הינהן ומיהר להקיף את החצר הקדמית ולהפנות את מכוניתו במורד הדרך שלצד הבית, אל אחורי הבית, לכניסת השירות.

"אני חשבתי שאתה דווקא גר פה," אמרה כריסטינה בסתמיות. "חשבתי שבגלל זה אתה מכיר כל כך את הבית ואת צוות המשרתים." היא ניסתה להמשיך את המחשבה הזאת אל המסקנה ההגיונית שלה, אבל מוחה דילג קדימה כל הזמן, אל הבעיה של איך יעלה בידה להתנקות ולהיראות סביר בפני כל שפע הנוכחים בבית שלא לדבר על מריה, שהיתה נחמדה מספיק כדי להזמין אותה. לה חסרים אולי הגינונים החברתיים של אחיותיה, אבל גם לה היה ברור שלבייש את המארחת זה דבר שלא ייעשה בכלל.

הכניסה האחורית היתה, לשמחתה הרבה, הרבה פחות עמוסה. רק על פני צוות המשרתים היה עליהם לחלוף.

"עלי לומר לך שאני הבן של מריה." רפאל כיבה את המנוע והסתובב לכיוונה.

"באמת?" כריסטינה הביטה בו בשתיקה לרגע. היא חשבה לעצמה שמריה היא אישה נאה, נדיבה מאוד וכנה, ושלאנשים כנים ונדיבים יש בדרך כלל צאצאים כנים ונדיבים. היא שלחה אליו חיוך קורן, כי היה ברור לה, שלמרות יחסו שנראה אולי טיפה זועף, הוא איש נדיב כמו שהיא חשבה על פי התרשמותה הראשונית. "אמא שלך היא אישה נפלאה."

"אני שמח שאת חושבת כך. לפחות בנקודה הזאת אנחנו מסכימים." ובלי לתת לה זמן להגיב על ההכרזה הדו-משמעית הזאת, הוא יצא מהמכונית ומיהר לסייע לה לצאת, בעוד שגבר שהופיע כאילו משום מקום, נחפז לקחת את התיקים שלהם. משמעות הדבר היתה אחת: אמו הורתה למישהו לצפות לבנה המאחר, מה שהיווה מעט מטרד, מאחר שהוא היה כעת, בעל כורחו, האביר בשריון הנוצץ, שבא לעזרתה של העלמה הזאת במצוקתה, והיה צריך להעלותה כעת למעלה איכשהו, ולהכניס אותה לאחת מסוויטות האורחים אם יש אחת בלתי תפוסה, מאחר שהיתה לו הרגשה שאורחים רבים למדי יישארו ללון.

הוא החליף כמה מילים מהירות עם אריק, האיש שהיה אחראי מאז ומתמיד על כל תפעולו של הבית, עד כמה שהיה זכור לרפאל, ואז עשה לכריסטינה סימן.

באור הבוהק והאכזרי של המסדרון האחורי הוא נוכח לדעת שבעצם היא אינה האישה פשוטת המראה לגמרי שהוא דמיין לעצמו עד כה.

ברור שאף אחד לא יכנה אותה יפהפייה. היא היתה הרבה יותר מדי... הוא חיטט במוחו בחיפוש אחרי מילה הולמת, והסתפק לבסוף ב "חסונה"... לא שמנה בדיוק, אבל בעלת מבנה גוף מוצק. אישה שתתגלה כנראה כבעלת מהלומה עזה מאוד, בעת הצורך, אם כי הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו יצור תוקפני פחות ממנה. הבעת פניה היתה גלויה וחמימה, ולמרות שהיא נראתה עדיין מתוחה, הוא ראה שהיא בוודאי בחורה שתפרוץ בצחוק בקלות רבה מאוד.

והיו לה עיניים ענקיות, חומות ולחות למראה, כמו עיניו של גור ספנייל צעיר.

בעצם, חשב רפאל לעצמו, היא המקבילה האנושית של גור ספנייל צעיר. ההפך המוחלט לכלבות הגרייהאונד האדישות שהוא בוחר בדרך כלל. אבל לכל הרוחות, הבטחה זאת הבטחה, והוא הבטיח לעזור לה להתמודד עם הצרה הזאת, אליה היא נקלעה.

"בואי אחרי," הוא אמר פתאום, והחל להובילה החוצה מהמטבח, דרך סבך של חדרים אחוריים ומסדרונות, שהפרידו ביניהם לבין קולות הצחוק וההמולה שהעידו על המסיבה המתנהלת בחזית הבית.

הבית היה כמובן הרבה יותר מדי גדול בשביל אמו לבדה, אחרי מותו של אביו, אבל היא לא היתה מוכנה לדון בכלל באפשרות למכור אותו.

"רפי, אני עדיין לא מוגבלת. כשאתחיל להזדקק למעלונים על המדרגות, אז אשקול למכור את הבית." ובהכירו את אמו, היה ברור לו שהיום הזה לא יגיע לעולם. היא היתה בתחילת שנות השישים שלה, ומלאת אנרגיה בדיוק כמו שהיתה בתחילת שנות הארבעים שלה. ולמרות שהיו אגפים בבית שלא היו בשימוש כמעט, מרבית החדרים שלו היו מאוכלסים בתקופות שונות של השנה, על ידי חברים וקרובי משפחה שבאו לבקר.

רפאל הוביל את כריסטינה כעת אל אחד האגפים בהם נעשה פחות שימוש, ומיהר להכניסה אל סוויטת אירוח פנויה, שם היא עמדה והוסיפה להסתכל עליו במבט עגמומי.

"הו, בשם אלוהים, אישה." הוא ניער את ראשו והעניק לה מבט ישיר ומעריך.

"אני יודעת שאני מהווה מטרד," אמרה כריסטינה באנחה. "אבל..." ואז היא ראתה את הבעת פניו וסומק עלה בלחייה. "ברור לי שאין לי גזרה מושלמת..." היא גמגמה מרוב מבוכה. עלה בדעתה שגבר שנראה כמוהו, גבר שהופעתו המהממת יכלה לשבות את מבטה של כל אישה, יהיה בקשר רק עם נשים שנראות טוב בדיוק כמוהו כלומר לא אישה מאותגרת אופקית ואנכית, בת עשרים וארבע וחסרת כל ניסיון.

"עשיתי אינספור דיאטות," היא פלטה אל תוך השתיקה שהלכה והתארכה. "אין לך מושג כמה. אבל כמו שאמרתי, אני ירשתי את הגזרה של אבא שלי." היא צחקה, בקול גבוה טיפה יותר מהנדרש, ואז שקעה בשתיקה מבויישת.

"יש קרע בשמלה שלך."

"מה? הו, לא! אלוהים... איפה?"

לפני שעלה בידה להתכופף ולבחון את הבגד הבוגדני שלה, רפאל כבר היה לפניה, ואז, בכרעו כמו בתחינה, הוא הרים בידו פיסה רופפת של בד משי משמלת הטוניקה שלה, שעם כל ההדפס העמוס של פרחים לבנים ואדומים על רקע שחור, היתה אמורה להסתיר את הקרע הקטן. אבל לרוע המזל, אחיזתו בפיסת הבד גרמה לקרע להמשיך להתרחב, עד שאי אפשר היה שלא לראות אותו.

אבל מבעד לחרדה הנוראה אשר מילאה אותה, היא היתה מאוד מודעת גם למגע העדין של אצבעותיו שהתחככו ברגלה. מגע ששלח רעד עז ומרגש שהתפשט בכל גופה.

"את רואה?"

"מה אעשה?" היא לחשה.

הם הביטו זה בזה, ורפאל נאנח. "מה עוד הבאת איתך?" ממתי הוא נוהג לסייע לעלמות במצוקה בכלל?

"ג'ינס, סוודרים, מגפיים, רק למקרה שארצה לצאת לאיזה סיבוב בגינה. אני נורא אוהבת להסתובב בגינות מטופחות. אני ממש מכורה לזה. לאנשים הכי משעממים יש לפעמים פרצי יצירתיות שבאים לידי ביטוי דווקא באופן בו הם מעצבים את המדשאות שלהם. אני שוב מקשקשת, סליחה, סטיתי מהעניין... שהוא אין לי שום דבר אחר ללבוש..."

רפאל לא פגש מעולם אישה שאורזת רק את המינימום ההכרחי. למשך כמה שניות, הוא פשוט עמד שם המום ודומם, ואז אמר לה בחוסר רצון שהוא הולך לחפש משהו במלתחה של אמא שלו. היו לה די בגדים כדי להלביש את רוב נשות מחוז קאמבריה.

"אבל היא הרבה יותר גבוהה ממני!" קוננה כריסטינה. "וגם רזה!"

אלא שהוא כבר יצא מהחדר בצעדים גדולים, בהותירו אותה להתבוסס ברחמים עצמיים שהיו מאוד זרים לה.

הוא חזר כעבור כעשר דקות, נושא שלל מלבושים שונים, שהיו כולם בהירים מאוד, כלל לא מתאימים למישהי בעלת מבנה גוף קצת יותר מלא.

"טוב, אני לא יכול להשתהות פה יותר מדי. אז תתפשטי."

"מה?" עיניה של כריסטינה נפערו, והיא תהתה, לרגע אחד חולף, אם יתכן שלא שמעה אותו כמו שצריך.

"תתפשטי. אני הבאתי כמה... כמה בגדים סלחניים. אבל את תצטרכי למדוד אותם, ותצטרכי לעשות את זה במהירות. גם ככה אני די באיחור."

"אני לא יכולה. לא כשאתה נמצא פה... מסתכל..."

"אין לך שום דבר שלא ראיתי בעבר," הוא אמר, משועשע ממתקפת הצניעות הפתאומית שלה.

כריסטינה, מאידך, סירבה לוותר והוא המתין, בהביטו בשעונו, בזמן שהיא מדדה את כל הבגדים בחדר האמבטיה הצמוד.

היה ברור לו כמובן שהוא יכול להשאיר אותה להתמודד לבד. הרי זאת לא היתה הבעיה שלו בכלל. אך הוא מצא את עצמו נשאר בכל זאת, וכשהיא הגיחה לבסוף מחדר האמבטיה, הוא הסתובב אליה, מוכן מראש להגיד לה כל מה שהיא תרצה לשמוע. כל מה שיגרום לה לצאת אל המסיבה, מאחר שלו עוד היתה עבודה לעשות, והיה ברור לו שהוא יאלץ לנטוש כמעט מיד אחרי שיצטרף לקהל החוגגים.

הוא הסתכל לעברה, ובהה לפני שמלמל כנדרש, "נראה נחמד מאוד..."

לא לזה הוא ציפה בדיוק. נכון, היא לא היתה ממש תמירה, אבל היא גם לא היתה שמנה כמו ששמלתה המקורית גרמה לה להיראות. למען האמת, ניתן היה להבחין בקימורים, והחזה שלה היה שופע, ומרוסן בקושי על ידי הבד האלסטי הוורדרד. היו לה גוונים זהובים של מי שגדלה באקלים חמים יותר, וכתפיה, שנשארו חשופות בזכות השמלה חסרת השרוולים, היו מעוגלות אך מוצקות. לראשונה בדברי ימי האנושות, הוא חיפש בתחושה של מבוכה משהו להוסיף ולהגיד, עד שלבסוף דילג מעל למכשלה הזאת בכך שפתח לפניה את הדלת ופסע אחורה כדי להניח לה לצאת.

"תודה." כריסטינה שלחה אליו מבט של הכרת טובה כנה, ואז, באימפולסיביות מוחלטת, היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו בצניעות על לחיו.

זה היה כאילו היא ספגה לפתע זרם חשמלי. היא ממש הרגישה איך עורה התלהט, וזאת היתה הרגשה שלא דמתה לשום דבר שהיא הרגישה בחייה. היא התרחקה ממנו בערך בזמן שהוא התרחק ממנה, ואז יצאה מהחדר לפניו, כשהיא מקשקשת שוב, על איזה נושא בלתי מוגדר, רק בגלל שלא רצתה שהוא יראה כמה סמוקה ומבולבלת היא מרגישה.

זה היה כמעט בגדר הקלה לרדת אל קומת הקרקע ולהתקבל על ידי המולת הקולות שתאפשר לה רקע נוח כדי להיבלע בו.

אבל לא לפני שיעלה בידה להודיע על הגעתה למריה, שבדיוק הטריחה את עצמה בקשר למגש של משקאות שנישא בקול שקשוק על ידי מלצר צעיר ומבוהל מאוד למראה.

עכשיו כשהיא סוף-סוף היתה במסיבה, כריסטינה כבר יכלה להתחיל להתרשם מסביבותיה מהתמונות על הקירות, מממדיו האלגנטיים של הטרקלין הענקי, שגלש אל תוך חדר אורחים נוסף שהיה מלא אף הוא באנשים. אגרטלים ענקיים עם פרחים ססגוניים ומלאי חיים ניצבו על כמה מהשולחנות, והמזנון שהיה עשוי מעץ אלון נמתח לרוחב של שלושה מטרים לפחות. האווירה היתה מלאת אנרגיה וחיים, וניכר היה שהמוני הנוכחים שם נהנים מאוד. זקנים וצעירים, רזים ושמנים, גבוהים ונמוכים. היא חטפה כוס יין לבן ממגש חולף, ואז תפסה את מריה, שבדיוק עסקה במתן הוראות בקשר לתזמון הוצאת המזון, שלנסות לארגנו היה, לטענתה, ממש סיוט ובכל זאת, היא נראתה כנהנית מאוד להתמודד עם הסיוט הזה.

"השמלה הזאת?" מריה הרימה את גבותיה בתהייה.

כריסטינה ציינה לעצמה, ולא בפעם הראשונה, שמריה היא אישה יפהפייה ממש אלגנטית, בלי להיות כלל מאיימת, מיטיבה להתבטא, אך עדינה בדבריה. רפאל היה אולי טיפה קצר רוח וחם מזג, אבל כריסטינה הרגישה חמימות בלב כשנזכרה איך הוא עשה מאמץ מיוחד לסייע לה. איך הוא לקח אותה אל החדר הפנוי, איך חיטט בין הבגדים של אמו כדי להביא לה מבחר אותו תוכל למדוד, ובכך מנע ממנה את הבושה של מפגש עם שפע של אנשים לא מוכרים כששמלתה קרועה. וכשהיא נשקה לו בקלילות על לחיו! לבה שב ופירפר את הפירפור המשונה הזה בתוך חזהּ.

היא תהתה איפה הוא נמצא כרגע. איפשהו בחדר הזה, אלא שהוא נחטף על ידי מכרים, הרבה לפני שהיא הצליחה להגיע אל מריה. וזה החזיר אותה אל הנושא של השמלה, והיא פצחה כעת בהסבר נלהב לגבי מה שהביא אותה ללבוש את שמלתה של המארחת שלה. מריה, שראשה היה מוטה הצדה וחיוך קליל ריחף על פניה, הקשיבה לה עד הסוף ואז הבטיחה לה שהיא שמחה מאוד להשאיל לה את השמלה, מה גם שהיא נראית על כריסטינה פי אלף יותר טוב משנראתה עליה.

"אני לא הצלחתי למלא כראוי את החלק העליון שלה," היא התוודתה, מה ששיפר מיד את ביטחונה העצמי של כריסטינה. "ועכשיו, ספרי לי מה שלום הוריך..."

הן שוחחו במשך מספר דקות, ואז מריה לקחה אותה לסבב של היכרויות עם אנשים שאת שמותיהם כריסטינה התקשתה לזכור. ועד שמריה שבה ונבלעה בין החוגגים, וכריסטינה שקעה בשמחה בשיחה ערה על גננות, עם כמה מתושבי הסביבה, שנראו נלהבים בקשר לכל מה שקשור לסוגי אדמה וקומפוסט, בדיוק כמוה.

מצדו השני של החדר, רפאל הסתכל בהיסח הדעת לעברה, ואז יצא לחפש את אמו, שבוודאי עמדה לתת לו הרצאה קטנה על המעלות של הגעה בזמן. הוא תהה איך זה ישפיע על יכולתה לקבל את עזיבתו המוקדמת, לצורך ניהול שיחת וועידה בינלאומית שהוא קבע לעצמו לאחת-עשרה וחצי.

אבל לא, היא לא הזכירה כלל את האיחור שלו, ותוך שניות היה ברור לו למה זה.

"לא היתה לי שום ברירה," הוא רטן. "הבחורה הזאת פשוט ירדה מהכביש, והיא עוד ניסתה לחפש את עדשת המגע שלה על האדמה, למרות שלא היה לה שום סיכוי למצוא אותה." הוא תהה בינו לבינו כמה היא מצליחה לראות מכל מה שמסביב לה, ללא המשקפיים הנוראים שהיא סירבה להרכיב, ובחרה להישאר עם עדשה אחת בלבד ועם האפשרות להיתקל במשהו שביר ולנפץ אותו.

היא באמת היתה שופעת איברים בכל המקומות הנכונים, הוא חשב לעצמו בפיזור דעת, ושב לאתר אותה ולהתבונן בה במשך מספר שניות, תוך ריקון כוס של וויסקי וסודה.

"היא מותק של בחורה," אמרה אמו שעקבה אחרי מבטו. "אני מכירה את שני הוריה כבר די הרבה שנים. "הם הבעלים של רשת חנויות התכשיטים הזאת... אתה יודע איזו? הם מספקים יהלומים לכל האנשים הכי טובים... יש להם די הרבה השפעה, אם אתה יודע למה אני מתכוונת."

רפאל הקשיב לה רק למחצה, אבל עכשיו אוזניו התחדדו, בגלל נימת קולה של אמו, יותר מאשר בגלל הנושא עצמו, אם כי הוא קלט גם כמה מדבריה: לא חצופים כמו רוב האנשים העשירים... איטלקים, כמובן, מסורתיים מאוד בתפיסות שלהם, אבל לא במידה מעיקה... שמחים מאוד שבתם הצעירה בחרה לגור בלונדון... ואז, כאילו משום מקום, "רפי, היא תהיה מושלמת בשבילך, ובאמת שהגיע כבר הזמן שתתמסד..."