הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
38 

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
38 
38 
גודל (עמ'): 288
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

שטחה של אוניברסיטת תל אביב מיועד להפוך לשדה קידוחי נפט. רק מרצה אחד עקשן מנסה לעצור את פינוי הקמפוס, שכבר התחיל. שנה לפני כן ניסתה אשתו להביא להפסקת מלחמת לבנון השנייה. לא היה לה מה להפסיד.

האם אנשים רגילים כמו בני הזוג אילנה ונחום רוזן מסוגלים להתמודד עם כוחות פוליטיים, כלכליים וחברתיים שחולשים על גורלם ועל גורלנו? ואיך זה ישפיע על חיי המשפחה ועל הקריירות שלהם?

"מועד ב׳" מעמיד במרכזו את שאלת כוחה של חברוּת. שתי עלילות נפרשות בו ביד בוטחת ובתבונת נפש, ויחסי גומלין מסקרנים נגלים בין האישי והאינטימי לבין תהפוכות חברתיות שכולנו עדים להן.
בסגנון מאופק, חסכוני ובעל קצב רב־הבעה, טווה יוחאי אופנהיימר רומן ישראלי שובה לב ונוקב, שאת דמויותיו קשה לשכוח.

זה רומן שלישי מאת יוחאי אופנהיימר. קדמו לו "הקמע של דדה" (2016), שזכה להערכה רבה, ו"ברנר עשרים וארבע" (2017), שזכה לציון לשבח בפרס ברנר.

  • ISBN: 36258651
  • גודל (עמ'): 288
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 07/04/2019
  • שם המחבר: יוחאי אופנהיימר
  • זמין להשאלה: כן

1. נחום, קיץ 2007

דלת הבניין נדחפה ונחום נכנס פנימה.

"הלו," חזר על קול שאיננו שלו, "מישהו בבניין?"

המסדרון הִדהד. דלתות פתוחות. הקומה השנייה התאפללה כמו קומת הכניסה. ארון החשמל נעול. נע כמגשש. בחדר ראש החוג עדיין דלק המסך. תמונת הבנים עם כלב על החוף. הצעיר דומה לאמו, עדין, אפילו בשיער קצוץ.

לא יודע לאן זה מוליך, אבל כוס אֶמק, סינן.

דמיין בד ארוך משתלשל מחלונות ועליו, באותיות עבות, כאן שביתה. עכשיו הוא צריך מגפון, שרשרת בשביל נעילת הדלת מבפנים. אוכֶל.

"מה אתה מתנשף? אתה רץ עכשיו?" גיחך שוסטר לתוך הנייד. הוא היה צרוד בקיץ, בכל קיץ.

"מה רצית, שנעמוד דום?" ענה נחום. "אין כאן אף אחד, ומחר מגיעות המשאיות עם המפָרקים. אני לא מתכוון לצאת מכאן. אם היית מצטרף זה היה יותר מוצלח." עדיין בדק בחדרים.

"אין לי מה לעשות? מחרתיים אני בוורשה, בכנס של הפולנים. לא יכול לבטל אחרי ששילמו לי כרטיס."

"שוסטר," בעט בידיעון ישן, "בעוד שבוע לא יהיה לך לאן לחזור. בניין אחד לא ישאירו. לאן תחזור, לָאזבסטונים שהקימו לנו, או לספרייה סמינריונית שמאופסנת בתוך ארגזים?"

"הגילמן הזה הוא בסך הכול עוד מבנה הסתדרותי. תאמין לי, הייתי נשאר רק כדי לראות איך מורידים אותו. עשה לי טובה, נחום, תצלם את האירוע ותשלח לי. אני מבטיח שאני מסדר לך הזמנה להרצות בוורשה. מילה שלי." הרמקול השמיע צחוק יבש. "אתה איתי?"

"איתך, שוסטר." נשמע אמבולנס רחוק.

"הרבה זמן כבר לא דיברנו..." כמו שוקל את המילים. "מה שלומה?"

"מה נזכרת בה? באמת שאין לי זמן. אני חייב להצטייד. הבעיה שלא ייתנו לי להיכנס אם אני יוצא עכשיו מהשער."

"תגיד מה אתה צריך."

מאוחר יותר הם עמדו בחשיכה משני עברי הגדר. "איפה השגתָ מגפון?"

"יש איזו חנות באלנבי, איפה שפעם היה מוגרבי. אם אתה לא מחזיר אותו תוך עשרים יום מורידים לך מחיר של חדש. אבל תרגיש חופשי." ניידת באורות מהבהבים האטה. נחום השתופף לרגע.

"בטוח שזה מה שאתה רוצה, להחזיר את הגלגל אחורה?" נשימותיו של שוסטר.

"יותר חשוב מלהרצות אצל הפולנים."

"שְמע, גם אם הייתי רוצה להצטרף אליך, השער פה כבר נעול. אין אפילו שומר לדבר איתו."

"אין שום בעיה להרחיב את הפִּרצה בין הסורגים. אתה מכניס פה ג'ק ומסובב. לא צריך לטפס."

אבל שוסטר ידיו בכיסים. כמו מקפץ על בהונות.

השקית עטפה עוד שקית ובה שניצל בפיתה, תפוחים, ענבים רחוצים, בקבוק מיץ טרי, בגדים להחלפה, מסודרים בתיק, מברשת שיניים. עוד ועוד הסתכל.

איך חשב על פנס!

בראשית שנת הלימודים נכנס נחום לכיתה ריקה. ישבה שם אישה מבוגרת, אוחזת בתיק יד, עיניה עצומות. המסדרון התרוקן. קול המרצה שמעבר לקיר. אחרי דקות ארוכות השמיע כחכוח. פקחה את עיניה.

"האם את מהשיעור הקודם או מהשיעור הנוכחי?"

שאלה על מה השיעור הנוכחי.

"על השואה והגטאות, הארגון הקהילתי וחיי התרבות."

"אדוני מתעסק בגטאות, בקהילות; האם הוא מכיר את הלקסיקון שהגרמנים פרסמו עם שמות היהודים שנשלחו ברכבות, מהיכן יצאו, מתי ולהיכן הגיעו?"

"מכיר את הכרכים האדומים האלה, הם עומדים בספרייה. יש שֵם מסוים שרצית לבדוק?"

"את השם שלי."

היא לא מתלוצצת. "אוכל לחפש בשבילך."

"אחפש בעצמי, קרובי משפחה שעלי לבדוק. חבל על זמנו. הבעיה שלא מכניסים לספרייה בלי תעודת סטודנט."

ירדו במעלית. חצו את הרחבה. "למה לו להתעכב. ניפגש שם בכניסה." הסתכל על זרוע שמאל שלה.

יותר ספרניות מתלמידים. רצפה מצוּפּה בלעה את צעדיהם.

"באמת לא רוצה לגזול מזמנו."

"אני סיימתי לַשבוע, אין לי עוד שיעורים." הביטה בפיו. לא זכרה את שמו.

רפרפו על טורי השמות. יותר משני מיליון שמות, כך מצוין על הכריכה. אצבעה האטה. בחנה שוב את התאריכים, המקומות. נשענת אל המדפים הדלילים באזור הזה.

"האם תרצי לצלם את העמוד? תשבי לרגע בזמן שאני מצלם." הפריע לה בקריאתה.

הסתכלה לעבר בניין גילמן הרחוק כמו אל כוכב אחר.

אחר כך ליווה אותה לרחבה ומשם המשיכה. מיר זיינען דא (אנחנו פה), נזכר.

הקורס בוטל בגלל היעדר נרשמים, כך לשון המכתב. בשנת הלימודים הבאה תתבקש להציע קורס אחר במקומו. בכבוד רב, הדיקן.

נחום קיפל את הנייר.

"קורסים נוספים בוטלו. שתבינו, זו אפידמיה בכל האוניברסיטאות. אף ראש חוג לא תלה את עצמו עדיין, אבל המקצועות האלה נמצאים בנסיגה. תראו בירושלים מה קורה, אצלנו זה עוד כלום. יש תחומים שייעלמו."

"למי אנחנו עמלים?" שאלה יד שהורמה.

"זה כמו להפקיר פצוע," נחום נהם.

"למי אתה מתכוון," מצמץ הדיקן. "מיהו הפצוע?"

"הניצולים ומה שהם סוחבים. ועכשיו נגיד להם, מצטערים, אין לנו תלמידים ודוקטורנטים ולא יהיו לנו?"

הם יקומו ויֵצאו מכיתה ריקה, חשב. יחושו את שיפוע המדרגות, את קילוף המעקה.

"אולי השואה זה פאסֶה?" שמע. "אם אתה רוצה תלמידים תתחיל ללמד ג'נוסייד, נַכּבּה, זה מה שהולך היום. זוכר את הצעת החוק לבטל את יום השואה? היא לא עברה, אבל ברור שהשואה במשבר."

"שיבטלו," נהם נחום, והדיקן הגבוה ממנו הטה את גופו קדימה. "שיפרידו כבר את השואה מהמדינה, יחזירו לכל ניצול את השואה שלו. את זה אפשר לבקש?"

אבל נחום המשיך להופיע בימי רביעי בשתים-עשרה ורבע בכיתה. התעניין ברכבת שעברה לא רחוק מוורשה בדרכה לחֶלְמְנוֹ. "חלמנו? את בטוחה?"

"וזה עוד לפני שפינו אותם לגטאות," הצביעה על התאריך.

"מה פתאום לחלמנו? היו מקומות יותר קרובים. היתה אצל הגרמנים דיסאינפורמציה שעד היום מבלבלת חוקרים." ניסה לדמיין אישה בתוך קרון. גופים דחוקים, רק הראשים כל אחד לעצמו.

שם משפחה שמתחיל ב-L, אולי שם נעורים - כל מה שהוא יודע עליה. לא יכול להיות שעלתה על רכבת לחלמנו, אולי על רכבת אחרת.

מדי שבוע ביום רביעי שואלת על רכבות. מי מימן אותן, האם חזרו כל הדרך ריקות, האם היו שהצליחו להימלט או אפילו לעצור רכבת, להסיטה מדרכה, היכן נרכשו כל כך הרבה קרונות, ועל כמה בכלל אנחנו מדברים? אמרה, "מה מביא אותו אל הנושא הזה? גם אצלו מישהו סיפר בבית ולא יכול היה להפסיק?"

בסוף השיעור קם, נתמך בקצה השולחן. "אין צורך," ענה, "זה תכף יעבור." זכר שלא שאל לשמה.

המסדרונות ריקים. עוד מעט יופיעו סדקים בקירות כמו במבנה נטוש. עד הבוקר לא יכיר את העזובה, קילוף הטיח, החלודה על הידיות. אם לא יימלט עוד ימצאו את גופתו. מחרצן שבכיס יצמח תמר. נהגי דחפורים אפילו לא יבחינו בכך.

מדלת המעלית יצאה דמות צנומה, מאוד צנומה, שֹערה חפוף, כך נדמה לו. הציגה את עצמה. "טליה, לא כמו שאומרים הקריינים." שֹערה נאסף בתוך מקלעת פרחונית. לחצה יד. "הייתי צריכה להקדים ולומר שאני עיתונאית... לא ב'ידיעות' ולא ב'מעריב' (לא סגרו אותו בינתיים? שאל) אבל התפוצה לא פחותה, אם זה מה שמדאיג."

"לא מדאיג," נרתע נחום. "יש לנו, לצערי, דאגות אחרות."

"הבאתי ציוד צילום והצלם הבטיח להצטרף מאוחר יותר. אי-אפשר לדעת מה הם עלולים לעשות, אבל ברור שלא ייתנו להיכנס מחר, גם השערים נעולים."

"ואיך נכנסתְ?"

"עזרו לי, לא חשוב." הביטה במסך של הנייד. "מתארגנת הפגנה של תושבי השכונה. יפה שנזכרו. אלה, עד שלא ימצאו בולדוזרים ליד הכניסה לבית לא יזיזו אצבע, כאילו לא נוגע להם."

מקצועית, חשב. לבשה גם לחיַים, גבות, לא רק מכנס צמוד וסנדל גבוה, משופע. "איך נודע לך?"

"קיבלתי מסרון מפרופ' שוסטר. הוא הפיץ את הידיעה בין עיתונאים. לכל אחד בנפרד, שלא יעלו על כך מי שלא אמורים לדעת. עלולים עוד לפטרל סביב הגדר, לחסום דרכי גישה."

פרש את יריעת הבד. "השאלה מה לכתוב עליו."

"לא שביתה או שטות אחרת. תחליט, אתה ההיסטוריון."

"ומה זה נותן שאני היסטוריון?"

"לראות את הדבר בפרספקטיבה. זה לא עוד מאבק נגד עליית מחירים או כרישי הנדל"ן - מה שבעצמו חשוב. זה המדינה שאתה יוצא נגדה." הרימה את מבטה מהעדכונים, כאילו לבחון את השומע. "חוץ מזה הייתי תלמידה שלך," אמרה (מעולם לא ראתה את מצחו מקרוב, הקו שזולג לאורכו). "בשנה הראשונה. זוכרת את האולם ברוזנברג למטה, שאין בו חלון. הכיתה היתה רדומה. מי כבר נרשם להיסטוריה של עם ישראל?"

הציע שתיתן לו רעיונות. "מראש היסטוריוני קשה לחלץ איזו סיסמה מוצלחת."

אפילו המכנסיים שלו נמוכים מדי, לא מחזיקים את עצמם, או שזו רק הגזרה הישנה.

"יש לךָ אוכל, שתייה?"

"משהו מינימלי," השיב.

"הבאתי גזייה, אפשר לבשל עליה."

"לא התכוננתי לפיקניק," הודה. הצביע על התיק שמסר לו שוסטר. מברשת שיניים חדשה, שימורי טונה במים ועוד טונה במים ולוף בתיבול חריף ותירס ופותחן, כמו בצבא. "יודעת מה זה לוף?"

"איך לא. בינתיים נהייתי צמחונית אבל גם בצבא לא התקרבתי ללוף, רק בחילה זה עושה."

"אז בשביל מה הגזייה? אורז ואפונה?"

הסתכלה כמפענחת את לשונו. "אני רגילה לפיקניקים מהסוג הזה. יש לי ערכה קבועה, כולל החבר שהוא צלם ונלווה לאירועים. כשסגרו את המפעל לטקסטיל בערד הצטרפתי לשובתים. התמונה של מנהל המפעל בתוך המכונית שלו והמון עובדים סביבה - זה החבר שלי צילם. אפשר לחשוב על לינץ' של המון זועם אבל זה ממש לא היה ככה. הצילום מטעה ודווקא הוא יצר רושם שלעובדים יש כוח ושהם נחושים. גם כשפינו בנווה דקלים התנחלתי אצלהם ושם פינקו אותי, לא הייתי צריכה לפתוח קופסאות."

המברשת המשיכה למרוח על היריעה. "מה זה הכוכבים האלה?" שאלה.

"תכף נראה." לא מבזבז מילים כשהוא מכוּפף ושפתיו שמוטות.

שיער שמתפזר, היא אוספת אותו. מסירה את המכבנה הפרחונית, ואז בשתי ידיים מורמות. טליה זעפרני, נזכר פתאום ברשימת תלמידי שנה א'.

"איך אתה זוכר?"

"לזכור זה המקצוע שלי." לא הסב מבטו מהבד שהתמלא, רק פתח שפופרת שכתוב עליה צהוב וטפטף ממנה לתוך קווי הכוכב הגדול.

"אין כבר רעיונות אחרים?" כאילו התחרטה על המפגש עם המרצה לשעבר.

אמר שרעיונות אין לו כל כך, אבל הוא מקווה שזה יעבוד לא רע.

"על מי זה צריך לעבוד? על הצלמים שיגיעו לכמה דקות, על נציגי המשטרה, על מי? על אחראית התחנה לבריאות הנפש שבטח תרים גבה?"

"חכי, עוד לא השתמשתי בשחור."

"עוד תצייר לַכוכב שלך שפם!" רוממה את רוחו. הוא עצמו אף פעם לא גרם לתלמידותיו לצחוק.

"עם המצלמה המשוכללת שלך תוכלי לעשות פה כמה תמונות, את כל המסדרון הריק הזה," הפנה את ידו. "תַראי את החורים שהשאירו אחרי שעקרו את תיבות הדואר. אפילו את השלטים ליד הדלת פירקו. רק במזוזות לא נגעו. אמרו שלזה יש תקציב חדש וגם ככה הן כבר עשו את שלהן. מי שיראה את התמונות האלה לא יאמין שזה גילמן."

התחילה לקרֵב ולהרחיק, בדקה את התאורה. "אתה יודע כמו מה זה נראה?" שוב סקרה מסביב. "כמו מחלקה פסיכיאטרית נטושה." הראתה לו את המסך. "אפשר להצהיב את המסדרון עם פילטר ואז בכלל זה ייראה... עם הדלתות החצי-פתוחות האלה."

"לא נגזים," ביקש נחום. שתיתן לו תמונות, לא דימויים.

"אתה חייב לבוא עכשיו." לא הנמיכה את הקול כשדיברה בנייד, רק הפנתה גב. "קח מונית, לא תצטער." נדמה שהתעקש. הביטה לתקרה. לוחות שחלקם נטו ממקומם, פלורוסנטים הבהבו. "רכוש נטוש אומר לךָ משהו?" לא הוסיפה, רק "מאיפה שאני נכנסתי ותעשה את זה מהר." ניתקה. הביטה במרצה שמצייר פסים. במה הוא שקוע, חשבה.

הטלפון של נחום רטט והוא הרים את הקול. "עוד לא נסעתָ? אם לא נסעת אתה חייב להגיע לכאן. לא תאמין כמה תלמידים של החוג שמעו על הפינוי ובאו, החליטו להצטרף. התאחדות הסטודנטים מנסה לגייס תלמידים, מבטיחה לבטל את מועדי ב' אם לא יעצרו את הפינוי. מי חשב שהסטודנטים שלנו בנויים לכך. הקימו מאהל על הדשא, פרשו תאורת חירום עד סוראסקי. יש פה הפנינג לא נורמלי."

אבל השקט ברקע הסגיר אותו ושוסטר שאל, "תגיד, אילנה גם באה?"

"אם היא באה אז גם אתה תבוא? תענה לי קודם."

"יכול להיות," השתהה, ונחום חשב, אילנה בראש שלו, הפולני הגנב הזה.

אחר כך קיבל מסרון משוסטר: דיברתי עם אגודת הסטודנטים. יציעו לכולם להגיע מחר לאוניברסיטה כדי לפתוח שערים. לא יכולים יותר מזה. בהצלחה.

נחום חשק את שפתיו: פינוקיו. כמה שזה מתאים לו. אפשר לפרק אותו ולהרכיב מחדש ועדיין לא יכאב לו.

"היי, יותם," הגביר נחום את קולו.

ענה היי קצר. חסכן.

"אתה יודע מאיפה אני מדבר?" סיפר לו. "אתה יכול להבין את זה?"

"אין פה משהו מיוחד להבין."

בור ללא תחתית - נחום חשב. "תחזור לַסוף שבוע?"

"לא נראה לי." צירף כבר כמה מילים, לא רק אחת.

"רוצה לשמוע עוד?"

"בסדר," ענה קול של מתבגר. אבל הוא לא הוסיף דבר. "אני שומע," אמר יותם. "אבא?"

גרונו נמלא. "אמא תשמח אם תגיע, וגם אני... איך זה להישאר שם בשבת? הרבה נשארים או שחוזרים הביתה?"

"הרוב נשארים."

"וההורים באים לבקר?"

"לא משהו... אין כל כך זמן... גם אין מקום לשבת יחד, אז מוותרים."

"אני לא רוצה לוותר, יותמי." שנא, ממש שנא את השתיקה בטלפון. דיבורים ברקע. "שמעת?"

"כן." נתן לו להרגיש. כהוגן.

"אם נוח לך להיות בשבת בבית או אצל אמא, זה בסדר. אתה לא חייב להתחלק חצי-חצי."

בקצה המסדרון הופיע בחור גבוה. תיק תלוי על כתפו.

"שמע, יותמי, אני אצלצל אליך אחר כך. בסדר? תחשוב על מה שהצעתי."

צליל מנותק ענה לו.

"...בבוקר, כשאור שוטף את המסדרון, התמונות יותר חדות," הוסיף נחום כמו מארח.

טליה אמרה, "זה איימן, חבר שלי," והחבר מדד בעיניו את היד המושטת.

"זה רכוש נטוש בעינייך?" כאילו הסביר מי פה המורה.

היא ליטפה את זקנו שהיה קשה כמו תיל. "מה שתגיד."