הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
מועדון הניצולים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 39 

30 

במקום 39 

30 

גודל (עמ'): 240
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

"אמא‭ ‬נפרדה‭ ‬ממני‭ ‬בדמעות‭ ‬והבטיחה‭ ‬לחפש‭ ‬אותי‭ ‬אחרי‭ ‬המלחמה‭ .‬רציתי‭ ‬לבכות, אבל‭ ‬לא‭ ‬אמרתי‭ ‬כלום. רק‭ ‬נישקתי‭ ‬את‭ ‬מאמישוּ‭ ‬על‭ ‬הלחי‭ ‬וזחלתי‭ ‬אל‭ ‬מתחת‭ ‬לערימת‭ ‬הקש‭ ‬שלי‭…‬ הייתי‭ ‬משותק‭ ‬מכאב‭."‬

מיכאל‭ ‬היה‭ ‬הילד‭ ‬הכי‭ ‬קטן‭ ‬במחנה‭ ‬ההשמדה‭ ‬אושוויץ. ביום‭ ‬הראשון‭ ‬שם‭ ‬הוא‭ ‬הבין‭ ‬ברגע‭ ‬נורא‭ ‬אחד‭ ‬שבכי‭ ‬לא‭ ‬יעזור, ומאז‭ ‬לא‭ ‬בכה‭ ‬עוד. השיעור‭ ‬הזה‭ ‬וההתעקשות‭ ‬להסתכל‭ ‬תמיד‭ ‬קדימה‭ ‬עזרו‭ ‬להציל‭ ‬את‭ ‬חייו. אחרי‭ ‬עשרות‭ ‬שנים‭ ‬הוא‭ ‬מספר‭ ‬לבני‭ ‬נוער‭ ‬את‭ ‬סיפור‭ ‬ההישרדות‭ ‬המטלטל‭ ‬שלו‭ ‬שתחילתו‭ ‬בביתו‭ ‬החמים‭ ‬בכפר‭ ‬קטן‭ ‬בפולין‭ ‬וסופו‭ ‬באונייה‭ ‬גדולה‭ ‬המובילה‭ ‬אותו‭ ‬לאמריקה.

"במשך‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬לא‭ ‬דיברתי‭ ‬על‭ ‬מה‭ ‬שקרה‭ ‬לי‭ ‬במהלך‭ ‬המלחמה... אני‭ ‬לא‭ ‬אוהב‭ ‬לחשוב‭ ‬על‭ ‬דברים‭ ‬נוראים‭ ‬כאלה... אבל‭ ‬איך‭ ‬הייתם‭ ‬מרגישים‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬הייתם‭ ‬זוכרים‭ ‬איך‭ ‬אח‭ ‬שלכם‭ ‬נראה?"

"ספר‭ ‬שנועד‭ ‬לקוראים‭ ‬צעירים‭, ‬אבל‭ ‬התקווה‭ ‬והקשיים‭ ‬השזורים‭ ‬בו‭ ‬ִישבּוּ‭ ‬את‭ ‬לב‭ ‬הקוראים‭ ‬בכל‭ ‬גיל" (הניו‭ ‬יורק‭ ‬טיימס
)

"נוגע‭ ‬ללב‭ ‬ובלתי‭ ‬נשכח‭. ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אופטימיות‭ ‬נחושה‭ ‬ועל‭ ‬יכולת‭ ‬התאוששות‭ ‬מדהימה" (טיימס)

מייקל (‬מיכאל) ‬בורנסטין‭ ‬שרד‭ ‬את‭ ‬השואה‭ ‬מהרגע‭ ‬שהגרמנים‭ ‬התפרצו‭ ‬לביתו‭ ‬ב‮–‬1939‭ ‬ועד‭ ‬תום‭ ‬שבעה‭ ‬חודשים‭ ‬באושוויץ, שם‭ ‬תוחלת‭ ‬החיים‭ ‬הממוצעת‭ ‬של‭ ‬ילד‭ ‬היתה‭ ‬שבועיים. שש‭ ‬שנים‭ ‬אחרי‭ ‬השחרור‭ ‬הוא‭ ‬היגר‭ ‬לארצות‭ ‬הברית. מייקל‭ ‬בעל‭ ‬תואר‭ ‬דוקטור‭ ‬מאוניברסיטת‭ ‬איווה, ועבד‭ ‬במחקר‭ ‬ופיתוח‭ ‬פרמקולוגי‭ ‬במשך‭ ‬יותר‭ ‬מארבעים‭ ‬שנה. מאז‭ ‬צאתו‭ ‬לגמלאות‭ ‬הוא‭ ‬מרצה‭ ‬בפני‭ ‬תלמידים‭ ‬וקבוצות‭ ‬אחרות‭ ‬על‭ ‬קורותיו‭ ‬בשואה. דבי‭ ‬בורנסטין‭ ‬הולינסטט‭ ‬היא‭ ‬השלישית‭ ‬מבין‭ ‬ארבעת‭ ‬ילדיו‭ ‬של‭ ‬מייקל. היא‭ ‬מפיקה‭ ‬בחדשות‭ ‬NBC‭ ‬ו–‮ ‬MSNBCומתגוררת‭ ‬בניו‭ ‬ג‭'‬רסי. גם‭ ‬היא‭ ‬מבקרת‭ ‬בבתי‭ ‬ספר‭ ‬עם‭ ‬אביה, ובמשך‭ ‬שנתיים‭ ‬סייעה‭ ‬לו‭ ‬במחקר‭ ‬ובכתיבת‭ ‬הספר‭ ‬הזה. את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬שמעה‭ ‬כל‭ ‬חייה.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100872
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 17/03/2018
  • שם המחבר: דבי בורנסטין הולינסטט, מייקל בורנסטין
  • תורגם ע"י: אורטל אריכה
  • זמין להשאלה: כן

מייקל בורנסטין

זה אני בתמונה — הילד הקטן בחזית מימין. כילד בן ארבע הצלחתי לחמוק ממוות במפעל ההֶרֶג שיותר ממיליון יהודים נרצחו בו במהלך השואה. הייתי אחד הילדים הצעירים שיצאו בחיים ממחנה ההשמדה אושוויץ.

התמונה לקוחה מסרטונים שהצבא הסובייטי צילם אחרי ששיחרר את אושוויץ ב־27 בינואר 1945. בימינו אפשר למצוא בקלות קטעים מהסרטונים האלה ברשת. בתמונה אני עם קבוצה של ילדים, ואנחנו מראים לצַלָם את מספרי האסירים שקועקעו בזרועות שלנו כשהגענו למחנה. מתוך 2,819 האסירים שהרוסים שיחררו, רק 52 היו מתחת לגיל שמונה.

במשך זמן רב לא דיברתי על מה שקרה לי במהלך המלחמה. אנשים הניחו ששתקתי כי החוויה היתה טראומתית מדי. זה נכון — אני לא אוהב לחשוב על דברים נוראים כאלה. כשאנשים מבחינים בקעקוע שלי, B-1148, אני מזכיר את אושוויץ — אבל אף פעם לא מרחיב את הדיבור על המקום הזה.

אבל יש סיבה נוספת. תמיד ידעתי שיש לי סיפור לספר, אבל במשך שנים פחדתי לדבר, כי כל מה שאגיד יהפוך לחלק מההיסטוריה המתועדת של מלחמת העולם השנייה, ואני לא רוצה לסלף שום פרט. הזיכרונות שלי מהתקופה באים והולכים כמו סחרחרת של תמונות, קצתן חדות, קצתן מטושטשות. קורה לעתים שעולה בי זיכרון טראגי רחוק — והתמונה דועכת.

אנשים אמרו לי, "טוב שאתה לא זוכר." אבל איך הייתם מרגישים אם לא הייתם זוכרים איך אח שלכם נראה? במשך רוב חיי לא יכולתי לענות אפילו על השאלה הבסיסית ביותר: איך שרדתי שישה חודשים במחנה שנודע לשמצה בכך שילדים נהרגו בו ברגע שירדו מהרכבת? איך החמצתי את "מצעד המוות", שפינה את המחנה משישים אלף אסירים רק כמה ימים לפני שהכוחות הסובייטיים הגיעו?

סוף־סוף אני יודע.

לפני זמן לא רב טסתי לישראל לביקור במוזיאון "יד ושם", שבו שמור מסמך שמכיל את מספר הזיהוי שלי ממש. המסמך הזה נכתב ונשמר בידי חיילים מסודרים מאוד. ביום שקראתי בכתב יד מודגש את התיעוד שלי, ידעתי שההישרדות שלי מוכיחה שנסים אכן קורים בדרכים הקטנות והבלתי סבירות ביותר.

רוב חיי אפילו לא ידעתי שהתמונה הזאת שלי באושוויץ קיימת. בפעם הראשונה שהתחוור לי שאני אחד הילדים בסרטונים הסובייטיים האלה, הייתי המום. זאת היתה תגלית מקרית שאחלוק איתכם בסוף הספר הזה. לאחרונה גיליתי תגלית מטלטלת נוספת. יום אחד חיפשתי ברשת תמונה שלי מתקופת השחרור מאושוויץ. חיפשתי בגוגל וגיליתי את התמונה שלי בלי קושי רב. אחר כך לחצתי על הכפתור "בקר באתר" שהוצג ליד התמונה, והגעתי לאתר שהוקדש לטענות שהשואה היא שקר — שהיא מעולם לא קרתה! התמונה שלי שימשה באתר של אנשים שרצו לסלף את ההיסטוריה. מישהו הוסיף לתמונה שלי את הכיתוב שזאת הוכחה לכך שהיהודים שיקרו כשאמרו שהילדים נרצחו ברגע שירדו מהרכבת באושוויץ, שאושוויץ לא היה יותר ממחנה עבודה.

למרבה התדהמה, המוני אנשים באתר השאירו תגובות שמסכימות שאושוויץ לא היה מקום נורא כל כך. הם הצביעו על התמונה שלי ועל ילדים ניצולים נוספים כדי להראות כמה "בריאים" נראינו כולנו ביום שחרורנו. (למעשה, הסרטונים צולמו כמה ימים לאחר השחרור. נעטפנו בשכבות רבות של ביגוד מפני הקור, ובסרטון קצתנו לובשים גם מדים של אסירים בוגרים.)

סגרתי את המחשב בסלידה. הייתי מזועזע. הידיים שלי רעדו בזעם. אבל עכשיו אני כמעט מברך על התגלית הזאת. היא הבהירה לי שאם אנחנו הניצולים נוסיף לשתוק — אם לא נאזור עוז לשתף בסיפורים — הקולות היחידים שיישמעו יהיו קולותיהם של השקרנים והגזענים.

סוף־סוף שוכנעתי לדבר, אלא שאני לא סופר. אני מדען. אז פניתי לשלישית מבין ארבעת ילדי, דבי בורנסטין הולינסטט, מפיקת חדשות בטלוויזיה, שלא אחת אמרה לי שמוכרחים לתעד את הסיפור שלי. החלטתי להניח את העט בידה ולהנחות אותה בכתיבת הסיפור שלי כמיטב יכולתי.

סוף־סוף, בסיועה של דבי, אני מרפה מהסיפורים שאני וקרובַי שמרנו נעולים היטב בלב במשך יותר מחצי מאה. הגיע הזמן.

דבי בורנסטין הולינסטט

כשהייתי קטנה, לא הקדשתי מחשבה רבה למספר המקועקע בזרועו של אבא שלי. הוא היה חלק מעורו. הוא תמיד היה שם. לפעמים בקיץ, כששרוולים קצרים הם הכרח, זרים היו מבחינים ושואלים, "מאיפה זה?"

"אושוויץ. אני לא מהסביבה," הוא היה אומר וצוחק. ומיד היה מחזיר את תשומת לבו למה שעשה באותו הרגע. ובהצלחה למי שניסה לדלות ממנו מידע נוסף!

כשאחיותי, אחִי ואני הגענו כל אחד בתורו לכיתה ה', התחלנו גם אנחנו להפנות אל אבינו שאלות, והתוצאות היו טובות יותר רק במעט. אם לחצנו עליו, אולי היה חולק זיכרון אחד מחריד ושובר־לב. היינו מבקשים מידע נוסף.

"אני לא יודע, דבי," הוא היה אומר. "הייתי צעיר מאוד. אני לא תמיד יודע איך להבדיל בין מה שאני זוכר למה שאני חושב שאני זוכר." שמענו את התשובה הזאת לא אחת. כשהיינו מבקרים את אחד מבני דודיו, וסיפור היה נחשף. היינו שומעים אותו מדבר עם אימא שלנו ומגלים סיפור נוסף. קרובת משפחה מבוגרת לקחה לידה מיקרופון כדי לברך בחתונה משפחתית, ועוד חלק מהפאזל היה מתגלה. לאט־לאט, ובמקוטע, זכינו אנחנו ארבעת הילדים לאנקדוטות שנשזרו במרקם קיומנו. כמו הקעקוע בזרועו של אבי, רבים מהסיפורים האלה תמיד היו שם — מדוברים רק לעתים נדירות, אבל תמיד שם.

בשנות העשרים לחיי, כשנעשיתי כותבת בחדשות, עלה על דעתי להעלות על הכתב את כל הסיפורים של אבי. אך העיתוי עדיין לא התאים. "אני לא יודע, דֶבּ — אולי יום אחד," היה אבי אומר.

ואז לפתע, שבעים שנה אחרי ששוחרר מאושוויץ, נדהמתי לשמוע את אבי אומר, "את יודעת מה? אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה." ופירוש הדבר, כמובן, שאני כעת האדם שייאלץ לשאת על כתפיו את משא הדיוק והפרטים. אוי! במה הסתבכתי?

אך כשראיתי את האתר שהשתמש בתמונה של אבי כדי לסלף את ההיסטוריה — קיבלתי את הכוחות הדרושים למילוי המשימה. הלוואי שעל כל פורום שמגולל שקרים על השואה, יהיו מאות אחרים שיספרו את האמת.

מתוך רצון עז להשלים כל פרט שאבי התקשה לזכור, החלטתי לטפל בעניין כמו עיתונאית. הוא נכלא בגטו היהודי בעיירת הולדתם של הוריו, זַ'ארְקִי, פולין, ומשם הובל לאושוויץ. דיברתי עם מי שהכירו את קרובי אבי לפני המלחמה ואחריה. מוזיאונים ומרכזי גנאלוגיה מוושינגטון הבירה ועד ורשה סייעו באדיבותם לחשוף מסמכים שפיענחו תעלומות נוספות. הקשבתי להקלטות ישנות של סבתי סופי, ואט־אט כל שברי המידע שנחשפתי אליהם בילדותי התחברו לתמונה.

אבי הזכיר את הממצא המדהים מ"יד ושם" שפתר את התעלומה הגדולה ביותר בסיפור הישרדותו. מסמך שאפילו אוצרים במוזיאונים אמרו שהם נדהמו לגלות. אבל היו עוד לא מעט תעלומות. אסופה של עדויות שראתה אור בעברית גוללה סיפורים על ישראל בורנסטין, אביו של אבי, אדם שאבי תמיד הצטער שאינו זוכר טוב יותר, ובעיקר כשקראנו עדויות על מעשי הגבורה הלא ייאמנו שלו. את העדויות כתבו ניצולים מעיירת הולדתה הקטנה של משפחתי. במהרה תגלו מדוע כולם בז'ארקי הכירו את ישראל בורנסטין בשמו. אבי ואני אף עשינו שימוש ביומן שחלקה איתנו ברוב נדיבותה משפחתו של אחד מתושבי העיירה, שהסתתר בחברת קרובים בבונקר של אחד מבתי החווה. את היומן הזה הם שיתפו איתנו בפרטיות, והוא מכיל מידע רקע הכרחי על העיירה ועל היחס ליהודים בה לפני הפלישה ואחריה.

כעת, יותר משבעה עשורים אחרי שאבי יצא מאושוויץ מול מצלמות הצבא הסובייטי, סוף־סוף אפשר לספר את סיפורה של המשפחה בוודאות מנחמת לגבי עובדות הינצלותו. בזמן שאבי ואני נאבקנו לחשוף את הסיפור האמיתי של קורות המשפחה בשואה, הקפדנו שהספר הזה יהיה נאמן לאמת ככל האפשר. אך בעוד המאורעות שהוא מגולל עובדתיים לחלוטין, הספר מכיל גם בדיה: שיחות שנאלצנו להמציא, מחשבות ותחושות שייחסנו לאנשים, שמות מסוימים ששינינו וכמה פרטים פעוטים שהותאמו כדי להתוות לספר נראטיב.

לדוגמה, בסצנת הפתיחה של הסיפור אנחנו יכולים לומר בוודאות מוחלטת שחיילים גרמנים התפרצו לבית המשפחה רק שבועות ספורים אחרי הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939. אמנם אנחנו יכולים רק לשער השערה מושכלת מה היה צבע השמלה שסבתי לבשה ברגע הזה — או מה בדיוק אמרה או חשבה — אבל אנחנו יודעים שהחיילים, כמו חבורת שודדים פיראטית, דרשו כסף ולקחו לעצמם כל אוצר שנפשם חשקה בו. אנו יודעים גם שרגעים אחדים לפני שהחיילים הגיעו, הצליח ישראל בורנסטין להחביא כמה מחפצי המשפחה, ובהם חפץ אחד מיוחד. הוא לא נראה חשוב — אבל הוא סימל המון.