הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ מועדון הגמל - 1

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
4
מועדון הגמל 1: מועדון הגמל
44 

מועדון הגמל 1: מועדון הגמל


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
2
4
44 
44 
סדרה:‎ מועדון הגמל - 1
גודל (עמ'): 467
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

תיאוריות קונספירציה פרועות, קנוניות מסוכנות ותחבולותיה הזדוניות של הממשלה – כל אלה מעסיקים את חברי "מועדון הגמל". זו חבורה של ארבעה תמהונים מזדקנים, שאפילו בחלומותיהם הפרועים ביותר לא היו מעלים בדעתם שיהיו עדים לרצח מזעזע שיגרור אותם למזימה שמאיימת על עצם ביטחונה של ארצות־הברית.
זוהי מזימה שופעת תפניות מדהימות ותככים אפלים בקנה מידה בינלאומי, שמגיעים עד לפתחו של החדר הסגלגל ואף מעבר לו. עד מהרה משלב המועדון כוחות עם אלכס פורד, סוכן ותיק בשירות החשאי, שבניגוד לרצונו נאלץ להשתתף באחד המחזות המצמררים ביותר שהתרחשו על אדמה אמריקנית. אירוע כזה עלול לזרז את מלחמת יום הדין בין שני עולמות שונים, וכל מה שעומד בדרכה של האפוקליפסה הזאת הוא חמישה גיבורים בלתי צפויים.
במועדון הגמל מצייר דיוויד באלדאצ'י תמונה חיה ומפחידה של עולם שעומד בקרוב להיות עולמנו, ושל האנשים המעטים שיש להם סיכוי לעצור את ההידרדרות אל פי התהום...
דיוויד באלדאצ'י הוא מחברם של רבי המכר: "להציל את פיית", "שליטה מוחלטת", "משחק השעות", "שבריר שנייה", "הפרס הגדול" ו"האחרון הוא העומד", שיצאו בעברית בהוצאת מודן.
המשך קריאה
  • ISBN: 20-51806
  • גודל (עמ'): 467
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/05/2002
  • שם המחבר: דיוויד באלדאצ‘י
  • זמין להשאלה: כן
פרולוג השֶבִי סַבֶּרבֶּן החליקה במהירות על פני הכביש, עטופה באפלה השקטה של האזור הכפרי בווירג'יניה. עדנא אל־רימי בן הארבעים ואחת היה כפוף מעל ההגה וממוקד בדרך המתפתלת שלפניו. האזור שפע איילים, ולעדנא לא היה שום חשק לראות את הקרניים המדממות של אחד מהם מתנפצות אל השמשה הקדמית. ללא ספק, לאיש כבר לא היה כוח להדוף מתקפות. הוא הרים מההגה יד עטויה כפפה ומישש את האקדח שהחזיק בנרתיק תחת מקטורנו. בשבילו הנשק היה צורך ממשי ולא אביזר של נוחות. פתאום שמע קול מעל ראשו, ועיניו הופנו אל מחוץ לחלון. במושב האחורי ישבו שני נוסעים. האיש שדיבר פרסית נמרצת בטלפון נייד היה מוחמד אל־זווהירי, איראני שהגיע לארצות־הברית זמן קצר לפני מתקפת הטרוריסטים ב-11 בספטמבר. האיש שלידו היה אפגאני בשם גול חאן, שחי בארצות־הברית רק כמה חודשים. חאן היה גבר מגודל שראשו מגולח. הוא לבש מקטורן ציידים בצבעי הסוואה ובדק את המַקלע שלו באצבעות זריזות. אחר החזיר את המקלע למקומו וכיוון את מתג הירי לצרורות של שתי יריות. כמה טיפות גשם ירדו על החלון וחאן צפה בהן כשזלגו כלפי מטה. "נחמד, האזור הכפרי הזה," אמר חאן בפַּשְטוֹ, הניב שמוחמד דיבר בו ושעדנא כמעט לא הכיר. "הארץ שלי מלאה פגרי מתכת של טנקים סובייטיים. החקלאים חורשים סביבם." הוא השתתק ואחר הוסיף בהבעה של שביעות רצון, "ויש גם כמה פגרים אמריקניים." עדנא המשיך להציץ במראה האחורית. האיש שישב מאחוריו והחזיק את המקלע לא מצא חן בעיניו, בלי קשר לדתם המשותפת. הוא גם לא סמך לגמרי על האיראני. עדנא נולד בערב הסעודית והיגר לעיראק בילדותו. הוא לחם למען עיראק במלחמה הנוראה בין שתי הארצות, ועדיין רחש בליבו עוינות כלפי איראן. מבחינה אתנית היה מוחמד אל־זווהירי פרסי, ולא ערבי כמו אל־רימי. היה זה עוד שוני בין השניים שבגללו התקשה רימי לבטוח בו. מוחמד סיים לשוחח בטלפון שלו, ניגב כתם של לכלוך מעל אחת מנעלי הבוקרים האמריקניות שלו, הציץ בשעונו היקר, נשען אחורה על גב המושב, חייך והצית סיגריה. הוא אמר משהו בפרסית וחאן צחק. מפיו של האפגאני המגודל נדף ריח חזק של בצל. עדנא הידק את אחיזתו בהגה. מאז ומתמיד היה אדם זהיר, ולא מצא חן בעיניו היחס המזלזל של האיראני לעניינים רציניים. כעבור כמה שניות החזיר עדנא את מבטו אל הנעשה מחוץ לחלון. גם מוחמד שמע זאת בבירור. הוא פתח את החלון, הוציא את ראשו והסתכל כלפי מעלה על השמיים המעוננים. כשראה את נצנוץ האורות האדומים למעלה נבח משהו לעדנא, שהינהן ולחץ על דוושת הדלק. שני הגברים מאחור הידקו את חגורות הבטיחות שלהם. מכונית השֶבי דהרה על פני הכביש הכפרי המתפתל ונטתה חזק כל כך בכמה מהפיתולים, עד כי הגברים מאחור נאחזו ברצועות היד בעשר אצבעות. אלא שגם המכונית המהירה בעולם לא יכולה להשיג מסוק במסלול פתלתול. מוחמד, שדיבר שוב פרסית, הורה לעדנא לחנות תחת קבוצת עצים ולהמתין עד שיתברר אם המסוק ממשיך בדרכו. הוא המשיך בפרסית ואמר, "תאונת דרכים, עדנא? אולי זה מסוק רפואי לפינוי נפגעים?" עדנא משך בכתפיו. הוא לא שלט היטב בפרסית, ולעיתים קרובות חמקו ממנו הניואנסים בשפה זו. אלא שלא היה צריך להיות בלשן כדי לשמוע את הדחיפוּת בקולו של עמיתו. הוא הסיע את המכונית אל קבוצת העצים, ושלושת הגברים יצאו והשתופפו לידה. חאן הצביע על המקלע שלו ועל השמיים, ועדנא שלף גם הוא את אקדחו. מוחמד רק אחז בטלפון הנייד שלו והסתכל למעלה בעצבנות. לרגע היה נדמה שהמסוק נעלם, אבל אז סרקה אלומת אור את חופות העצים בדיוק מעליהם. המילה הבאה שאמר מוחמד היתה באנגלית, "שִיט!" הוא הינהן לעבר עדנא והורה לו להעיף מבט נוסף. העיראקי רץ שפוף עד שהגיע אל קצה שורת העצים ונשא מבט זהיר כלפי מעלה. המסוק ריחף מעליהם בגובה עשרים מטר. עדנא חזר אל בני לווייתו ודיווח להם על מה שראה. "יכול להיות שהם מחפשים מקום לנחות," הוסיף. "יש לנו אר־פי־ג'י באוטו?" שאל מוחמד וקולו רעד קלות. הוא היה רגיל להיות המוח שמאחורי מבצעים כאלה, ולא אחד החיילים מהשורה, שביצע את ההרג הלכה למעשה - ולעיתים קרובות מת בדרך. עדנא הניד בראשו. "לא חשבנו שנצטרך נשק כזה הערב." "שיט," אמר מוחמד שוב. "תקשיבו," לחש, "אני חושב שהם נוחתים." חופות העצים החלו לרעוד מהדף להביו של המסוק. עדנא הינהן אל חבריו. "זה בסך הכול מסוק של שני נוסעים. ואנחנו שלושה," הוסיף בתקיפות. הוא הסתכל על מנהיגו. "תוציא את האקדח שלך, מוחמד, ותהיה מוכן להשתמש בו. אנחנו לא נסתלק מפה בשקט. אנחנו ניקח איתנו כמה אמריקנים." "טיפש שכמוך," אמר מוחמד. "אתה לא חושב שהם כבר הזעיקו עזרה? הם רק ישגיחו שלא נזוז מפה עד שהתגבורת תגיע." "התעודות המזויפות שלנו בסדר," טען עדנא. "אי אפשר לקנות יותר טובות מאלה." האיראני הסתכל עליו כאילו היה מטורף. "אנחנו ערבים חמושים באזור של חוות חזירים בווירג'יניה. הם ייקחו ממני טביעת אצבעות ויידעו תוך שניות מי אני באמת. אנחנו אבודים," אמר בלחישה נוספת. "איך זה יכול להיות? איך?" עדנא הצביע על ידו של האיש. "אולי הטלפון הנייד הזה שאתה תמיד מדבר בו. הם יכולים לעקוב אחרי דברים כאלה. הזהרתי אותך כבר קודם בקשר אליו." "רצונו של אללה ייעשה," אמר גול חאן כשהעביר את המקלע שלו למצב אוטומטי, כנראה בהתאם לרצונותיו של האל. מוחמד הסתכל עליו כלא מאמין. "אם יעצרו אותנו עכשיו, לא נוכל להמשיך בתוכניות שלנו. לדעתך זה מה שהאל רוצה? באמת!" הוא השתתק ונשם נשימה עמוקה. "זה מה שאני רוצה ששניכם תעשו. מה שאתם חייבים לעשות!" הוא כיוון אצבע רועדת לעבר חופות העצים הרוטטות ואמר בקול תקיף, "אני רוצה שתעכבו אותם, בזמן שאני אנסה לברוח. לא רחוק מכאן, במרחק שמונה מאות מטר מערבה, יש עוד דרך. אני יכול לצלצל למרוואן שיבוא לאסוף אותי במכונית האחרת בדרך ההיא. אבל אתם חייבים לעכב אותם. אתם חייבים לעשות את זה!" עדנא הסתכל על מנהיגו במבט עגמומי. על פי הבעת פניו, אילו היה תרגום מילולי ל"השתפנות" בשפתו, עדנא היה ללא ספק משתמש בו. "לכו, עכשיו, סלקו אותם, זה הקורבן שלכם למען המטרה," קרא מוחמד והחל להתרחק משם. "אם נגזר עלינו למות כשאתה בורח, אז תן לי את האקדח שלך," אמר עדנא במרירות. "לך לא יהיה בו שום צורך." האיראני שלף את אקדחו והשליך אותו אל עדנא. חאן המגודל פנה לעבר המסוק וחייך. "מה דעתך על התוכנית הזאת, עדנא?" אמר מעבר לכתפו. "לירות לתוך מדחף הזנב שלהם לפני שהם יצליחו לנחות. בארץ שלי זה עבד טוב מאוד נגד האמריקנים. השדרות שלהם נשברות כמו גבעולים כשהם נוגעים בקרקע." הקליע פגע בו בעורף ושבר את שדרתו של חאן כגבעול, למרבה האירוניה. האפגאני המגודל צנח לארץ חסר רוח חיים. עדנא הסיט את אקדחו מקורבנו הראשון וכיוון אותו אל מוחמד, שהחל לרוץ ברגע שראה את המתקפה הבוגדנית הזאת. הוא לא היה קל רגליים, ומגפי הבוקרים שמצאו חן בעיניו לא נועדו לריצה. עדנא השיג אותו כשמוחמד נתקל בגזע עץ רקוב. מוחמד נשא את עיניו אל עמיתו, ועדנא כיוון אליו את האקדח שהיה שלו עד לפני כמה דקות. בעקבות זרם הגידופים בפרסית שיצא מפיו של מוחמד הגיעו תחינות בערבית, ובסופו של דבר באנגלית, "עדנא, בבקשה. למה? למה?" עדנא השיב בערבית, "אתה מוכר סמים, כך אתה אומר, כדי להרוויח כסף ולתמוך במאמץ. אבל אתה מבזבז יותר זמן על קניות של מגפי בוקרים יקרים ותכשיטים משאתה מקדיש לאִסלאם, מוחמד. איבדת את הכיוון. אתה עכשיו אמריקני. אבל זו לא הסיבה שאני עושה את זה." "אז תגיד לי למה!" צעק האיראני. "זה הקורבן שלך למען מטרה נעלה." עדנא לא חייך, אבל הניצחון נראה בבירור בעיניו. הוא ירה מטווח קצר ברקתו השמאלית של האיש, ושום תחינות נוספות בשום שפה לא נשמעו עוד מפי האיראני. עדנא הניח את האקדח בידו של מוחמד, ואחר כך עשה את דרכו במהירות בחזרה אל השטח הפתוח שבו נחת המסוק. אחת מדלתות הנוסעים היתה פתוחה. עדנא שיקר. למען האמת, זה היה מסוק לארבעה נוסעים. שני גברים יצאו ממנו. הם היו מערביים בעלי חזות קודרת שנשאו ביניהם משהו. עדנא הוליך אותם בחזרה אל גופתו של מוחמד, אחרי שעצר ולקח רובה ציד מהמכונית. החפץ שנשאו שני הגברים היה שק גופות. הם פתחו אותו. בתוכו היה גבר, שדמה מאוד לעדנא והיה לבוש בדיוק כמוהו. הגבר היה חסר הכרה, אבל עדיין נשם. הם השעינו אותו על עץ, סמוך למקום שבו שכב האיראני המת. עדנא נתן את הארנק שלו לאחד האנשים, וזה הכניס אותו לכיס המקטורן של האיש חסר ההכרה. אחר כך לקח השני את רובה הציד מעדנא, הניח אותו בידיו של מוחמד המת, כיוון אותו אל הגבר חסר ההכרה וירה בראשו, עד כי מחק חלק מפניו. תוך שניות הפך האיש החי לגווייה. עדנא היה מומחה בדברים כאלה, ולא מבחירה. וכי איזה אדם שפוי היה בוחר בייעוד שכזה? כעבור דקה כבר מיהרו עדנא ושני הגברים לעבר המסוק ועלו עליו, המסוק התרומם מייד באוויר. לא היו שום סמלים על צדדיו או על זנבו של המסוק, ואף אחד מהגברים לא לבש מדים. הם גם בקושי הסתכלו על עדנא בזמן שהוא התיישב באחד המושבים האחוריים וחגר את חגורת הבטיחות שלו, כאילו ניסו לשכוח את עצם הימצאו שם. עדנא כבר לא חשב על בני לווייתו המתים. מחשבותיו דהרו קדימה, לעבר תהילה גדולה בהרבה שציפתה לו. אם יצליח במשימתו, האנושות כולה תדבר על כך ביראת כבוד גם בדורות הבאים. רשמית היה עכשיו עדנא אל־רימי אדם מת. מעשית, מעולם לא היה ערכו רב כל כך. המסוק טס צפונה, לעיירה בְּרֶנֶן שבמערב פנסילבניה. כעבור דקה נרגעו שוב שמיה הכפריים של וירג'יניה, פרט לגשם דק שירד ושטף לאיטו את כל הדם. 1 הוא רץ מהר. קליעים נתקעו בחפצים סביבו. הוא לא ראה מיהו היורה, ולא היה לו נשק להשיב אש. האישה שעל ידו היתה אשתו. הילדה שעל ידה היתה בתם. קליע פגע במִפרק היד של אשתו והוא שמע אותה צועקת. אז פגע בה קליע שני, ועיניה של אשתו התרחבו קלות. לשבריר שנייה בלטו האישונים, ובישרו על המוות לפני שהמוח הספיק לקלוט זאת. כשנפלה אשתו, הוא רץ אל בתו הקטנה להגן עליה. אצבעותיו חיפשו את ידה, אבל החטיאו. הן תמיד החטיאו. הוא התעורר והזדקף. הזיעה ניגרה על לחייו עד שהגיעה אל זקנו הארוך, הסבוך. הוא יצק על פניו מעט מים מבקבוק, והניח לטיפות הקרירות לסלק את הכאב החם שהביא איתו הסיוט הלילי החוזר. כשקם מהמיטה נגעו רגליו בתיבה הישנה שהניח שם. הוא היסס לרגע ואז הרים את המכסה. בתוך התיבה היה אלבום תמונות בלוי. הוא הסתכל בזו אחר זו בתמונות המעטות של האישה שהיתה אשתו. אחר כך עבר לתמונות של בתו, תחילה כתינוקת ואז כפעוטה. לא היו לו תמונות נוספות שלה. הוא היה מוותר על חייו כדי לראות אותה, ולו רק לרגע, כאישה צעירה. לא עבר יום בחייו שבו לא שאל את עצמו מה היה קורה אילו... הוא הסתכל סביבו על הבית המרוהט בדלילות. מדפים מאובקים, עמוסי ספרים בנושאים שונים, החזירו לו מבט. ליד החלון הגדול שנשקף אל השטחים האפלים בחוץ עמד שולחן כתיבה ישן, עמוס מחברות מלאות בכתב ידו המדויק. אח שחורה עשויה אבן סיפקה את רוב החום הדרוש לו, והיה שם גם מטבח קטן, שבו הכין את ארוחותיו הפשוטות. חדר אמבטיה זעיר השלים את תנאי המחיה הצנועים שלו. הוא הציץ בשעונו, לקח משקפת משולחן העץ הרעוע שניצב ליד מיטתו ותיק גב בלוי משולחנו. הוא הכניס לתוכו את המשקפת וכמה מחברות ויצא. המצבות הישנות הזדקרו מולו, ואור הירח הזדהר מהאבן הישנה, הטחובה. כשירד במדרגות מהמרפסת הקדמית, עזר האוויר הצח לסלק את תחושת הצריבה שנשארה בראשו מהסיוט שרדף אותו, אבל לא את הצריבה מליבו. תודה לאל, היה לו לאן ללכת הערב, אם כי נותר עדיין זמן מה עד אז. וכשהיה לו זמן מיותר, הוא תמיד פנה למקום אחד. הוא עבר דרך שערי הברזל הגדולים. הכתובת על השערים הודיעה כי בית־הקברות הזה, ששמו הר ציון ומקומו בצפון־מערב וושינגטון הבירה, שייך לכנסייה המתודיסטית המאוחדת 'הר ציון' הסמוכה אליו. הכנסייה היתה שייכת לקהילה השחורה הוותיקה ביותר בעיר, שהוקמה בשנת 1816 על ידי אנשים שלא נהנו להתפלל בבית־תפילה שיש בו הפרדה גזעית, העומדת בניגוד לערכי השוויון של כתבי הקודש. החלקה בת שנים־עשר הדונמים שימשה גם תחנה חשובה במסלול המחתרתי שהוביל עבדים מהדרום אל הצפון החופשי בימי מלחמת האזרחים. בצידו האחד של בית־הקברות ניצב בית דמברטון, המטה הראשי של אגודת הנשים הקולוניאליות של אמריקה, ובצידו האחר עמד בית לבנים נמוך שנועד למגורים. במשך עשרות שנים הוזנח בית־הקברות ההיסטורי, מצבותיו קרסו ואדמתו כוסתה עשבי בר גבוהים. אז גידרה הכנסייה את בית־הקברות ובנתה את ביתו הקטן של השומר. לא רחוק משם השתרע בית־הקברות הגדול והידוע גבעת אלון, מקום מנוחתם של ידועי שם רבים. הוא, בכל זאת, העדיף את הר ציון ואת מקומו בהיסטוריה כשער המוביל אל החירות. כמה שנים לפני כן מונה לשומר בית־הקברות, והוא התייחס לעבודתו ברצינות רבה ודאג שהשטח ואתר הקבורה יישארו במצב טוב. הבית הקטן שהתלווה לתפקיד היה ביתו האמיתי הראשון לאחר שנים רבות. הכנסייה שילמה לו במזומן, בלי שום ניירת מטרידה. על משכורתו הקטנה גם לא נדרש לשלם מס הכנסה. למען האמת, הסכום שקיבל הספיק בקושי למחייתו. עם זאת, עבודה טובה מזו לא היתה לו מעולם. הוא הלך דרומה ברחוב 27, עלה על אוטובוס, וירד כעבור זמן קצר במרחק של רחוב או שניים מהמקום שהיה לו מעין בית שני. כשחלף על פני האוהל הקטן, שהיה שלו לפחות באופן טכני, הוציא את המשקפת מהשקית ומצילו של עץ השקיף לעבר הבניין שמעבר לרחוב. הוא לקח איתו את המשקפת שקיבל מהממשלה אחרי ששירת בגאווה את ארצו, לפני שאיבד לחלוטין את האמון במנהיגיה. בשמו האמיתי לא השתמש עשרות שנים. כבר מזמן הכירו אותו הכול כאוליבר סטון, שמו הבדוי שאימץ לעצמו במין התגרות חצופה. היתה בכך התייחסות לעבודתו האגדית של במאי הסרטים הנודע, שקרא תיגר על התפיסה ה"רשמית" של ההיסטוריה, שבמקרים רבים התבררה כבדיונית יותר מעובדתית. השימוש בשמו של הבמאי נראה לו הולם, היות שגם הוא, אוליבר סטון המדומה, התעניין באמת ה"אמיתית". הוא המשיך לבדוק מבעד למשקפת את המתרחש בבניין שמעולם לא חדל להקסימו. אחר כך נכנס סטון לאוהלו הקטן, ולאורו של פנס ישן רשם את מה שראה באחת מהמחברות שהביא איתו בשקית. הוא החזיק כמה מהן בביתו ועוד רבות אחרות במקומות מסתור שונים שהצליח למצוא. הוא לא החזיק דבר באוהל, היות שידע שנערכים בו חיפושים באופן סדיר. בארנק שלו החזיק תמיד את האישור הרשמי המאפשר לו להקים את אוהלו במקום הזה, ואת הזכות להפגין במחאה לפני הבניין שמעבר לרחוב. הוא התייחס לזכות זו ברצינות רבה. כשחזר החוצה עקב אחרי המאבטחים, שהיו חמושים באקדחים חצי אוטומטיים, החזיקו מקלעים ודיברו מפעם לפעם במכשירי הקשר שלהם. כולם הכירו אותו והתייחסו אליו בנימוס זהיר, כפי שנוהגים בדרך כלל באנשים שעלולים פתאום לתקוף. סטון השתדל מאוד לכבד אותם בכל עת. מן הראוי תמיד להתייחס בכבוד כלפי נושאי מקלעים. אוליבר סטון, גם אם לא השתייך לזרם המרכזי בחברה, לא היה מטורף. הוא יצר קשר עין עם אחד המאבטחים שקרא לעומתו, "היי, סטון, שמעתי שהפילו את הַמפְּטי דַמפְּטי, תעביר את זה הלאה." אחדים מהמאבטחים האחרים צחקו לשמע ההערה הזאת, ואפילו על שפתיו של סטון עלה חיוך. "רשמתי לפני," השיב למאבטח. הוא ראה בעבר את אותו אדם עצמו יורה במישהו שעמד קרוב אליו. למען ההגינות יש לציין כי אותו מישהו ירה בו ראשון. הוא הידק את מכנסיו הבלויים סביב מותניו הדקים, משך אחורה את שערו האפור הארוך, ועצר לרגע לקשור מחדש את השרוך שניסה ללא הצלחה להדק את נעלו הימנית. הוא היה גבר גבוה ורזה מאוד. החולצה שלבש היתה גדולה מדי ומכנסיו קצרים מדי. הנעליים, כן, הנעליים תמיד היו בעייתיות. "בגדים חדשים, זה מה אתה צריך," אמר קול נשי בחשכה. הוא נשא את עיניו וראה את הדוברת נשענת על פסלו של האלוף הצרפתי קומְט דה רושמבו, גיבור מלחמת האזרחים האמריקנית. אצבעו הקשוחה של רושמבו הצביעה על משהו שסטון מעולם לא ידע מהו. היה שם גם פְּרוּסי אחד, הברון סטוּבן, שעמד בצפון־מערב, ופולני, הגנרל שוסציושקו, ששמר על האגף הצפוני־מזרחי של הפארק רחב הידיים שסטון עמד בתוכו. הפסלים האלה העלו תמיד חיוך על פניו. אוליבר סטון אהב מאוד להיות מוקף במהפכנים. "בגדים חדשים, זה מה אתה צריך, אוליבר," חזרה ואמרה האישה וגירדה את פניה הכהות. "ותספורת גם. כן, אוליבר, הכול חדש צריך." "אני בטוח שאת צודקת," השיב בשקט. "אבל אצלי זה לא בעדיפות ראשונה, כנראה. למזלי, אף פעם לא הייתי גנדרן." האישה הזאת קראה לעצמה אדלפיה. את מבטאה הוא מעולם לא הצליח למקם בדיוק, אף על פי שהיה ברור שהוא אירופאי, כנראה סלאבי. היא לא גילתה אהדה כלפי הפעלים שלה, והיתה משתמשת בהם בעיקר בצורתם הבסיסית. היה לה גוף גבוה ורזה, ובשערה השחור והארוך זרקה שיבה. לאדלפיה היו גם עיניים שקועות, מהורהרות, ופה נוטה לרטון, אם כי סטון גילה כי לפעמים היא נעימת הליכות בניגוד לרצונה. היה קשה לאמוד את גילה, אבל היא ללא ספק היתה צעירה ממנו. על כרזה באורך שני מטרים שניצבה מחוץ לאוהלה נכתב: עובר הוא יצור חי. אם אינך מאמין בזה, תגיע ישר לגיהינום. לא היה הרבה עידון אצל אדלפיה. היא ראתה את החיים בקווים נוקשים של שחור ולבן. בעיניה, גוונים של אפור לא היו קיימים, גם בעיר שכנראה המציאה את הצבע. על השלט הקטן מחוץ לאוהלו של אוליבר סטון נאמר בפשטות: אני רוצה את האמת הוא עדיין לא מצא אותה, אחרי כל השנים האלה, אבל ידע שמעולם לא היתה עיר שקשה לגלות בה את האמת יותר מזו שבה עמד עכשיו. "אני ללכת להביא קפה, אוליבר. להביא לך? יש כסף לי." "לא, תודה, אדלפיה. אני חייב ללכת לאיזה מקום." פניה קדרו. "עוד פגישה יש לך? מה לצאת לך מזה? צעיר אתה כבר לא. אסור ללכת לך בחושך. מקום זה מסוכן." הוא הסתכל על המאבטחים החמושים. "בעצם אני חושב שדי בטוח כאן." "הרבה אנשים עם רובים אתה לומר זה בטוח? אני לומר אתה מטורף," השיבה בעצבנות. "יכול להיות שאת צודקת. תודה שאת דואגת לי," אמר בנימוס. אדלפיה, שהעדיפה תמיד להתווכח, חיפשה כל הזדמנות לחלוק על דבריו. הוא למד כבר מזמן לא לתת לאישה שום הזדמנות כזאת. אדלפיה הסתכלה עליו בכעס עוד רגע, ואז הסתלקה. בינתיים הסתכל סטון על שלט סמוך אליו שעליו נכתב: שיהיה לכם יום דין שמח! כבר זמן רב לא ראה סטון את האיש שהציב את השלט הזה. "כן, זה מה שיהיה לנו," מילמל, ואחר פנה להביט בפעילות פתאומית שמשכה את תשומת ליבו מעבר לרחוב. שוטרים ומכוניות משטרה התקהלו בקבוצות. סטון גם ראה שוטרים תופסים עמדות בצמתים השונים. שערי הפלדה השחורים והמרשימים שמעבר לרחוב, העמידים בפני דחיפה של טנק מסוג אם-1, נפתחו, וסַבֶּרבֶּן שחורה יצאה מתוכם באורות מהבהבים באדום וכחול. סטון, שידע מייד מה מתרחש, מיהר להגיע אל הצומת הקרוב. כשצפה מבעד למשקפת שלו ראה שיירה של כלי רכב, מהמשוכללים ביותר בעולם, יוצאת לרחוב 17. באמצע הטור המרשים הזה היתה הלימוזינה המיוחדת ביותר שנבנתה אי פעם. זה היה קדילאק מדגם די־טי־אֶס מצויד באמצעי הניווט והתקשורת העדכניים ביותר, שיכול לשאת שישה נוסעים בנוחיות רבה, במושבי עור כחולים בעלי גימורים מעץ. בלימוזינה היו מושבים מתכווננים אוטומטית ושולחן מתקפל, והיא היתה אטומה לגמרי ובעלת אספקת אוויר פנימית משלה, למקרה שהחמצן בחוץ לא יעמוד בדרישות. חותם הנשיא היה רקום במרכז המושב האחורי, וחותמים נשיאותיים נראו גם על הדלתות האחוריות מבפנים ומבחוץ. על הפגוש הקדמי מימין התנוסס דגל ארצות־הברית. הדגל הנשיאותי התנפנף על מוט בצידו השמאלי של הפגוש הקדמי, אות לכך שהעומד בראש אמריקה אכן נמצא במכונית. מבחוץ היתה המכונית מצופה מתכת חסינת כדורים, והחלונות היו עשויים זכוכית דחוסה בעובי של ספר טלפונים, ששום כדור אינו מסוגל לחדור דרכה. היו לה ארבעה צמיגים בעלי מנגנון תיקון עצמי והיא התהדרה בלוחיות רישוי בעלות שני אפסים. צריכת הדלק שלה היתה גבוהה, אבל מחירה - 10 מיליון דולר - כלל נגן תקליטורים של עשרה תקליטורים מתחלפים ומערכת שמע משוכללת. לרוע המזל, לאלה המחפשים מציאות, לא היתה הנחה על המכונית הזאת. היא נודעה בחיבה בשם ה"חיה". רק שתי חולשות היו לה, ללימוזינה הזאת: היא לא היתה מסוגלת לעוף וגם לא לצוף. אור בקע מתוך ה"חיה", וסטון ראה בתוכה את האיש המעיין בכמה ניירות, ניירות בעלי חשיבות כבירה, ללא ספק. אדון נוסף ישב לצידו. סטון נאלץ לחייך. הסוכנים מן הסתם משתגעים בגלל האור. אפילו במכונית משוריינת וחסינת כדורים אדם שפוי אינו מציג את עצמו כמטרה קלה כל כך. הלימוזינה האטה כשעברה בצומת, וסטון נעשה קצת מתוח כשראה את הגבר מביט לכיוון שלו. לרגע קט נוצר קשר עין בין נשיא ארצות־הברית, ג'יימס ה' ברֶנֶן, ובין האזרח חוקר הקונספירציות אוליבר סטון. הנשיא העווה את פניו ואמר משהו. האיש שישב לידו כיבה מייד את האור. סטון שוב חייך. כן, אני אהיה כאן תמיד. יותרמשניכם יחד. סטון הכיר היטב גם את מי שישב ליד הנשיא. שמו היה קַרטֶר גרֵיי, צאר המודיעין כביכול, נושא משרה ממשלתית חדשה שהעניקה לו שליטה איתנה על תקציב של חמישים מיליארד דולר ועל מאה ועשרים אלף אנשים מיומנים בחמש־עשרה סוכנויות המודיעין האמריקניות. ממלכתו כללה את תשתית לווייני הריגול, את המומחיות של אן־אס־אֵי, סוכנות הביטחון המרכזית, בפענוח צפנים, את הדִי־אַיי־אֵי, סוכנות המודיעין של הפנטגון, ואפילו את הסי־אַיי־אֵי המכובד, שפעם עמד בראשו. החבר'ה בלֶנגלי1 חשבו מן הסתם שגרֵיי יעדיף אותם ויכבד אותם. הוא לא עשה דבר מהשניים. היות שגריי גם היה בעבר שר ההגנה, הניחו שהוא יגלה נאמנות כלפי הפנטגון - שקיבל שמונים סנטים מכל דולר שהוקצה למודיעין. גם הנחה זו התגלתה כשגויה. גריי ידע, כמובן, היכן קבורות כל הגופות, והוא ניצל זאת כדי לכופף את שתי הסוכנויות כרצונו. סטון לא סבר שכוח רב כל כך צריך להיות בידיו של איש אחד, בן תמותה שאינו חסין בפני טעויות, ובוודאי לא אדם כקרטר גריי. סטון הכיר את האיש היטב לפני עשרות שנים, אם כי גריי מן הסתם לא היה מזהה עכשיו את חברו הוותיק. לפני שנים זה היה סיפור שונה לגמרי. נכון, מר גריי? המשקפת נקטפה לפתע מידיו, וסטון מצא לפניו מאבטח לבוש מדים וחמוש במקלע. "אם עוד פעם תכוון את המשקפת הזאת אל האיש, סטון, היא תוחרם. הבנת את זה? אם לא היינו יודעים שאתה בסדר, כבר עכשיו היינו לוקחים לך אותה." האיש דחף את משקפת השדה הישנה לידיו של סטון והסתלק משם. "אני רק מתרגל את זכויותי החוקיות," השיב סטון בקול שקט, כדי שלא יגיע לאוזני המאבטח. הוא מיהר לסלק את המשקפת שלו ולחזור אל הצללים. גם זאת ידע: אין להתווכח עם אנשים חסרי הומור הנושאים בידיהם כלי נשק אוטומטיים. סטון שיחרר נשיפה ארוכה. חייו התנהלו על חבל דק, יום אחר יום. הוא חזר אל אוהלו, פתח את תרמילו, ולאור הפנס קרא כמה סיפורים שקיבץ מעיתונים וכתבי־עת והדביק במחברותיו. תועדו בהם מעשיהם של קרטר גריי והנשיא ברנן: "צאר המודיעין מכה שוב", הודיעה כותרת אחת, "ברנן וגריי מהווים צמד דינמי", נאמר באחרת. הכול התרחש מהר מדי. אחרי כמה עיכובים ודחיות הכיר הקונגרס באופן דרמטי בקהילת המודיעין האמריקנית ובעצם הביע אמון מלא בקרטר גריי. בתוקף היותו השר לענייני מודיעין עמד גריי בראש מרכז המודיעין הארצי, שנקרא בקיצור אן־אַיי־סי. תפקידו החוקי של המרכז היה לשמור על ביטחון המדינה מפני מתקפות בתוך גבולותיה ומחוץ להם. ביטחון בכל אמצעי שיידרש היה אולי החלק העיקרי והלא־כתוב של התפקיד הזה. עם זאת, התקופה שהחלה עם כניסת המינוי של גריי לתוקף עמדה בסתירה לקורות חייו המרשימים. היא כללה סדרה של טרוריסטים שהתאבדו באזורים עירוניים וגרמו למספר ענקי של נפגעים, שני מעשי רצח של נכבדים זרים שבאו לביקור, ואחריהם מתקפה ישירה, ולמרבה המזל כושלת, על הבית הלבן. אף שבקונגרס נשמעו דרישות רבות להדיחו, ולמרות הפיחות שחל בסמכותו, זכה גריי לתמיכת הנשיא. ואם אפשר להשוות עמדות כוח בוושינגטון לאסונות טבע, הרי שהנשיא היה הוריקן ורעש אדמה בכפיפה אחת. ואז, לאט, אחרי הגאות הגיע השפל. תריסר מתקפות טרוריסטים שהיו אמורות להתבצע על טריטוריה אמריקנית סוכלו. טרוריסטים נהרגו ונלכדו בקצב הולך וגובר. קהילת המודיעין האמריקנית, שזמן רב לא הצליחה לסדוק את המעגלים הפנימיים של הארגונים הללו, החלה לבסוף לתקוף את האויב מתוך חוגיו הוא ולפגוע ביכולתו להכות בארצות־הברית ובבעלות בריתהּ. גריי קיבל, כמובן, את חלק הארי של השבחים על התוצאות האלה. סטון הציץ בשעונו. הפגישה עמדה להתחיל בקרוב. נוסף על כך, המרחק היה גדול, ורגליו, שבעזרתן הגיע לכל מקום, היו עייפות היום. הוא יצא מאוהלו והציץ לתוך הארנק שלו. הארנק היה ריק. ברגע זה נגלה לעיניו הולך רגל. סטון פנה אל האדון הזה בשעה שהרים את ידו ומונית נעצרה על ידו. סטון הגביר את קצב הליכתו והגיע אל האיש ברגע שנכנס למונית. בעיניים מושפלות וביד מושטת ביקש, "תוכל אולי לתת לי קצת כסף קטן, אדוני? רק כמה דולרים." המילים נאמרו בטון מתורגל ומכובד, שאיפשר לאותו איש לאמץ לעצמו עמדה פטרונית אם רצה בכך. אמץ לעצמך עמדה כזאת, חשב סטון, ותחסוך לי את ההליכה. האיש היסס אבל בלע את הפיתיון. הוא חייך ושלח יד אל ארנקו. עיניו של סטון התרחבו כששטר חדש של עשרים דולר הונח בכף ידו. "יברך אותך אלוהים," אמר סטון וסגר את ידו על השטר. סטון הלך במהירות, ככל שאיפשרו לו רגליו, אל תחנת המוניות הקרובה. במקרה רגיל היה נוסע באוטובוס, אבל כשעשרים דולר בכיסו החליט לנסוע ביחידות לשם שינוי. אחרי שהחליק בידו על שערו הארוך והפרוע וניסה לרסן גם את זקנו העיקש לא פחות, ניגש סטון אל המונית הראשונה בשורה. כשראה אותו הנהג הוא חבט בידו על מנעול הדלת וצעק, "לך מפה! עוף!" סטון הרים את השטר ואמר מבעד לחלון הפתוח למחצה, "התקנות מחייבות אותך לא להפלות נוסעים בשום צורה." מהבעת פניו של הנהג היה ברור שהוא מפלה נוסעים בכל צורה שנראית לו, ובכל זאת הוא בחן את הכסף בחמדנות. "אתה מדבר ממש טוב יחסית למישהו שגר ברחוב." הוסיף בחשדנות, "חשבתי שכולכם משוגעים." "אני ממש לא משוגע ואני לא גר ברחוב," השיב סטון. "בסך הכול אין לי כל כך הרבה מזל." "זה נכון לגבי כולנו, לא?" הוא פתח את הדלת, וסטון מיהר להיכנס ואמר לנהג לאן ברצונו לנסוע. "ראיתי את הנשיא נוסע היום," אמר הנהג. "די מגניב." "כן, מגניב," הסכים סטון בלי לגלות התלהבות רבה. הוא הסתכל מבעד לחלון האחורי של המונית על הבית הלבן ואחר כך נשען אחורה ועצם את עיניו. שכונהשמעניין לגור בה, ללא ספק. לנגלי, וירג'יניה, מקום מושבה של מפקדת הסי־איי־אֵי