הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
3
מוחות אפלים
37 

מוחות אפלים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
3
37 
37 
גודל (עמ'): 399
מו"ל: עם עובד

תקציר

בגיל שש עשרה, רובי דיילי היא אחת הנערות המסוכנות באמריקה.

רובי ניצלה מהמחלה המסתורית שהמיתה את רוב הילדים ובני הנוער באמריקה, אבל כמו רבים אחרים, היא נחלצה ממנה במצב נורא עוד יותר: יש לה יכולות על חושיות מפחידות, והיא אינה יכולה לשלוט בהן.

כשכוחותיה המבהילים של רובי מתגלים, הוריה כולאים אותה במוסך של הבית ומזעיקים משטרה. היא נשלחת לת'רמונד, "מחנה שיקום" ממשלתי נוקשה, שאינו
אלא כלא שאליו נשלחים בני הנוער ששרדו והוסגרו בידי קרוביהם המבועתים.

רובי נמלטת מת'רמונד בסיועה של מחתרת מסתורית. כשהיא בסכנת חיים היא חוצה את אמריקה הריקה מילדים, שבה כל בן נוער הוא פושע נרדף, ומנסה להגיע אל המקום הבטוח היחיד לבני גילה: איסט ריבר. בדרכה היא מצטרפת לחבורה של בני נוער שנמלטו ממחנה מעצר אחר. ליאם, מנהיגם האמיץ, מתאהב בה. אבל למרות כמיהתה אל ליאם, היא אינה יכולה להתקרב אליו בשל רגשות האשם שהיא נושאת והחשש שתפגע בו.

כשהחבורה מגיעה לאיסט ריבר מתגלה שלרובי נועד תפקיד מרכזי במאבק, אבל כוחות רבי עוצמה רוצים לנצל אותה ככלי למען מאבקם בשלטון. רובי עומדת בפני ברירה איומה, שפירושה ויתור על הסיכוי לחיים שיש בהם ערך.

  • ISBN: 32-22111
  • גודל (עמ'): 399
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 06/09/2020
  • שם המחבר: אלכסנדרה בראקן
  • תורגם ע"י: עידית שורר
  • זמין להשאלה: כן

1

הראשונה שמתה הייתה גרייס סאמֶרפילד.

הראשונה בשכבת כיתה ד' שלי, בכל אופן. אני בטוחה שאלפי ילדים ואולי אפילו מאות אלפים כבר מתו באותו אופן עד אז. לקח לאנשים הרבה זמן לחבר אחד ועוד אחד — או שהם לפחות מצאו את הדרך להסתיר מאיתנו את האמת גם הרבה אחרי שהילדים התחילו למות.

בסופו של דבר, כשהתגלה שילדים רבים מאוד מתים, בית הספר היסודי שלי אסר באיסור חמור על המורים והסגל לדבר איתנו על מה שנקרא אז "מחלת אֶוֶורהארט", על שמו של מייקל אוורהארט, שנחשב לילד הראשון שמת ממנה. מהר מאוד החליט מישהו באיזשהו מקום לתת למחלה שם מתאים יותר: "ניוון מוחי אידיופתי של הנעורים" — ובקיצור, נמא"ן. ומאז היא הפסיקה להיות המחלה של מייקל ונעשתה המחלה של כולנו.

כל המבוגרים שהכרתי הסתירו את מה שידעו מתחת לחיוכים ולחיבוקים מזויפים. אני עדיין הייתי שקועה בעולם שלי, עולם של שמש, של סוסי פוני ושל אוסף מכוניות המרוץ שלי. כשאני נזכרת בזה קשה לי להאמין שהייתי תמימה כזאת, שפספסתי כל כך הרבה רמזים. אפילו דברים גדולים, למשל שאבא שלי השוטר התחיל לעבוד יותר שעות ובקושי היה מסוגל להביט בי כשהוא כן בא הביתה סוף־סוף, ושאימא שלי הכריחה אותי לבלוע ויטמינים ולא הרשתה לי להיות לבד, אפילו לא לכמה רגעים.

מצד שני, הוריי בעצמם היו רק ילדים. לא היו לי בני דודים מתים שישמשו דגל אדום, ומכיוון שאימא שלי לא הרשתה לאבא שלי להכניס הביתה "שיטפון של זבל ובידור ריקני שמטביע את הנשמה" — המוכר בשם טלוויזיה — שידורי חדשות מפחידים לא זעזעו את עולמי. עובדה זו, לצד פיקוח הורי בדרגת סי־אַיי־אֵי על הגישה שלנו לאינטרנט, הבטיחו שאהיה עסוקה יותר בסידור חיות הפרווה שלי סביב המיטה מאשר בסיכוי שאמות לפני יום הולדת עשר.

ולכן גם הייתי לגמרי לא מוכנה למה שקרה בחמישה עשר בספטמבר.

בלילה שלפני כן ירד גשם, והוריי שלחו אותי לבית הספר בערדליים אדומים. בשיעורים דיברנו על דינוזאורים ותרגלנו כתב מחובר עד שגברת פּורְט שחררה אותנו בהבעת הקלה, כרגיל אצלה, לארוחת צהריים.

אני זוכרת בבירור כל פרט של ארוחת הצהריים באותו יום, לא כי ישבתי מול גרייס, אלא כי היא הייתה הראשונה, וכי זה לא היה אמור לקרות. היא לא הייתה זקנה כמו סבא. לא היה לה סרטן כמו לשרה, החברה של אימא. לא היו לה אלרגיות, היא לא השתעלה, לא הייתה לה פגיעת ראש — שום דבר. כשהיא מתה, זה ממש נפל עלינו מהשמיים, ואף אחד מאיתנו לא הבין מה קורה עד שהיה מאוחר מדי.

גרייס הייתה שקועה בדיון ער בשאלה אם זבוב נלכד בתוך קערית הג'לי שלה. היא סובבה אותה והגוש האדום רטט, התרומם וגלש מעבר לשפת הקערית. ברור שכולם רצו לחוות דעה ולקבוע אם זה זבוב או חתיכת סוכרייה שגרייס דחפה לשם. וגם אני.

"אני לא שקרנית", אמרה גרייס. "אני רק..."

היא השתתקה. קערית הפלסטיק החליקה מאצבעותיה ונתקלה בשולחן. פיה נפער ועיניה היו נעוצות במשהו מעבר לראשי. מצחה היה מקומט כאילו הקשיבה למישהו שמסביר משהו מסובך במיוחד.

"גרייס?" אני זוכרת שאמרתי. "את בסדר?"

בשנייה שעברה עד שעפעפיה ירדו על עיניה, הן התגלגלו אחורנית והבזיקו בלובן. גרייס פלטה אנחה ממש קלה, שאפילו לא העיפה את קווצות השיער החום שנדבקו לשפתיה.

אנחנו, שישבנו קרוב אליה, קפאנו, אבל חשבנו כנראה אותו דבר: שהיא התעלפה. שבוע או שבועיים לפני כן ג'וש פרסטון התעלף במגרש המשחקים, וגברת פורט הסבירה לנו שזה כי לא היה לו מספיק סוכר בגוף — משהו טיפשי שכזה.

אחת העובדות של הקפטריה מיהרה אל השולחן. היא הייתה אחת מארבע הגברות בעלות המצחיות הלבנות והמשרוקיות שהשגיחו בתורנות שבועיות בקפטריה ובחצר. אין לי מושג אם הייתה לה איזושהי הסמכה רפואית מלבד ידע קלוש בהחייאה, אבל היא בכל זאת הורידה את גופה השמוט של גרייס לרצפה.

לעיני הקהל המרותק הצמידה את אוזנה אל החולצה הוורודה הזוהרת של גרייס וניסתה להקשיב לפעימות לב אך לא שמעה אותן. אני לא יודעת מה הזקנה חשבה, אבל היא התחילה לצרוח, ופתאום הקיפו אותנו מצחיות לבנות ופנים סקרניים. רק ברגע שבֵּן צ'וֹ דחף את ידה הרפה של גרייס בנעל שלו, קלטנו שהיא מתה.

הילדים התחילו לצעוק. טֵס לא יכלה לנשום מרוב בכי. רגליים קטנות שעטו לעבר דלתות הקפטריה.

אני רק המשכתי לשבת באמצע בין הצלחות הנטושות, הסתכלתי בקערית הג'לי, והאימה הזדחלה והתפשטה בתוכי עד שהיה נדמה לי שידיי ורגליי קפאו לנצח. אם המאבטח של בית הספר לא היה בא ומוציא אותי על הידיים, מי יודע כמה זמן הייתי נשארת שם.

גרייס מתה, חשבתי. גרייס מתה? גרייס מתה.

ומכאן המצב רק הידרדר.

כעבור חודש, אחרי הגלים הגדולים הראשונים של מקרי מוות, פִרסמו המרכזים לבקרה ומניעה של מחלות רשימה של חמישה סימנים מוקדמים שיסייעו להורים לזהות אם הילדים שלהם נמצאים בסיכון לנמא"ן. עד אז, חצי מהילדים מהכיתה שלי כבר מתו.

אימא שלי הסתירה את הרשימה ממש טוב, ומצאתי אותה רק במקרה, כשטיפסתי על הדלפק במטבח כדי לחפש את השוקולד שהיא החביאה מאחורי מצרכי האפייה.

איך לזהות אם ילדכם בסיכון, היה כתוב בעלון. זיהיתי את הנייר הכתום־אדמדם: זה היה הדף שגברת פורט שלחה הביתה כמה ימים לפני כן עם התלמידים המעטים שנשארו לה. היא קיפלה את הדף פעמיים ושידכה אותו בשלוש סיכות, כדי שלא נקרא. להורים של רובי בלבד, נכתב מבחוץ והודגש בשלושה קווים. הדגשה בשלושה קווים הייתה חמורה. ההורים היו מענישים אותי בריתוק אם הייתי פותחת את זה.

למזלי, הדף כבר היה פתוח:

1. הוא/היא עצבני/ת ומסוגר/ת ו/או מאבד/ת עניין בפעילויות שנהנה/תה מהן לפני כן.

2. הוא/היא מגלה קושי חריג להתרכז או מרוכז/ת מדי במשימות ולכן מאבד/ת את תחושת הזמן ו/או מזניח/ה את עצמו/ה או אנשים אחרים.

3. מתגלות אצלו/אצלה תופעות של הזיות, הקאות, מיגרנות כרוניות, אובדן זיכרון ו/או התעלפויות.

4. הוא/היא נוטה להתפרצויות אלימות, התנהגות מסוכנת חריגה או פגיעה עצמית (כוויות, פציעות וחתכים בלתי מוסברים).

5. הוא/היא מפתח/ת התנהגויות או יכולות לא מובנות, מסוכנות או מזיקות.

אם בנכם/בתכם מגלה את אחד התסמינים שצוינו לעיל, יש לרשום אותו/אותה באתר NAMAN.GOV ולהמתין להודעה שתציין לאיזה בית חולים יש להביא אותו/אותה.

כשסיימתי לקרוא את העלון קיפלתי אותו בדקדקנות, החזרתי אותו בדיוק למקום שבו מצאתי אותו והקאתי בכיור.

סבתא התקשרה כמה ימים אחרי כן, וכרגיל אצלה הסבירה לי הכול ישר ולעניין. ילדים מתים בהמוניהם, כולם בערך בגילי, והרופאים עובדים על זה. אבל לי אין מה לפחד כי אני הנכדה שלה, ולא יקרה לי כלום. אני צריכה להיות ילדה טובה ולהגיד להורים אם אני מרגישה משהו מוזר, מובן?

המצב הידרדר במהירות ונהפך מרע למפחיד. שבוע אחרי שקברו שלושה מתוך ארבעת הילדים בשכונה, הנשיא נשא נאום לאומה. אימא ואבא צפו בשידור ישיר מהאינטרנט במחשב, ואני הקשבתי מעבר לדלת של חדר העבודה.

"בני עמי האמריקנים", פתח הנשיא גריי, "אנחנו ניצבים כיום נוכח משבר חמור, שמאיים לא רק על חיי ילדינו, אלא גם על עתיד האומה. אני מקווה בכל ליבי שתמצאו עידוד בידיעה שבעת מצוקה זו, אנחנו בוושינגטון שוקדים על פיתוח תוכניות לתמיכה הן במשפחות שנפגעו מן המכה המחרידה והן בילדים ששיחק להם מזלם ושרדו".

חבל שלא יכולתי לראות את הפנים שלו כשהוא דיבר, כי אני חושבת שהוא ידע — הוא היה חייב לדעת — שהאיוּם הזה, הקמט הזה בעתידה המפואר כביכול של האומה, לא היה קשור בשום צורה לילדים שמתו. בין שהם נקברו באדמה ובין ששרפו אותם לאפר, הם לא יכלו לעשות שום דבר, רק לרדוף כרוחות רפאים את זיכרונותיהם של האנשים שאהבו אותם. הם נעלמו. לנצח.

ורשימת הסימנים המוקדמים ההיא, זאת שהמורים קיפלו ושידכו ושלחו לבתים, הרשימה שפִרסמו בחדשות מאות פעמים בו־בזמן שבתחתית המסך הריצו את התמונות של המתים? הממשל לא פחד לרגע מהילדים שעלולים למות או מהחלל שהם ישאירו אחריהם.

הממשל פחדו מאיתנו — אלו שנותרו בחיים.