הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
0
מה זאת אמנות, לעזאזל?!

מה זאת אמנות, לעזאזל?!


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
1
0
35 
35 
גודל (עמ'): 254
מו"ל: לב ספרים

תקציר

אמנות גדולה אף פעם לא פשוטה.
היא דורשת מן האמן דרך נחרצת וברורה,
היא דורשת אי-ויתור ואמונה.
ולעתים אף ספגנות.
יש בה מן ההרואיות, ודאי, ודאי.
היא כמעין מלחמה.
ראשית פנימית, קיומית, שבין האמן לבין עצמו,
ואחר כך שבין האמן לחברה.
זו הבזה לאמנותו ולא מבינה אותה בנקל.

  • ISBN: 1037-181
  • גודל (עמ'): 254
  • מו"ל: לב ספרים
  • יצא לאור ב-: 24/03/2017
  • שם המחבר: דורון בראונשטיין
  • זמין להשאלה: כן

העולם על פי חוה

סינופסיס:

חוה בת ה-80, אישה ערירית, אסרטיבית, נחרצת בדעותיה, בנקאית לשעבר וחובבת אמנות באשר היא, חיה בשנתיים האחרונות במוסד רפואי בפתח תקווה.

דורון בראונשטיין מבקר אותה בכל יום שישי, אוכל איתה ארוחת ערב ומשוחח איתה על החיים - שלה ושלו.

*

חוה: אתה יודע, זה לא מה שזה נראה.

דורון: מה?

חוה: זה.

דורון: (מסתכל סביבו על הדיירים האחרים במחלקה היושבים לצדם) את מתכוונת... כאן?

חוה: אני מתכוונת - העולם.

דורון: אה... העולם. אני מבין.

חוה: אני חוששת שאתה לא מבין עוד כלום. וטוב שכך.

דורון: את חושבת שאני לא מבין כלום? תודה. (פאוזה. נאנח ומביט בחוה בעניין) את באמת חושבת שלא עברתי איזה דבר או שניים בחיי?

חוה: (מצחקקת) הוי, ילד. מה אתה כבר עברת?

דורון: סיפרתי לך.

חוה: אתה יודע מה אני עברתי?

דורון: טוב, חיית יותר.

חוה: יותר מדי... (נאנחת) ואני אגיד לך עוד משהו.

דורון: בבקשה.

חוה: בסופו של דבר, דורון, לא משנה מה שתעשה, היכן שתהיה - ועם מי. בסוף - הכל נגמר.

דורון: את זה אני יודע.

חוה: הכל נגמר...

דורון: אז... בשביל מה אנחנו בעצם...

חוה: חיים? עושים? (נאנחת קלות) זה מכוח המשיכה של הקיום. קמים בבוקר, ממלאים את היום, עובדים, חוסכים, קונים בית, מקימים משפחה, מתאכזבים...

דורון: מקימים משפחה?

חוה: בהחלט. יום אחד אתה תקים.

דורון: אולי. אני בספק. את לא הלכת בכיוון הזה.

חוה: זה לא יצא. אבל אני לא מתחרטת. ויש לי אחיינים, אל תשכח.

דורון: לא שכחתי.

חוה: האחיינים שלי הם כמו הילדים שאין לי.

דורון: אני לא בטוח שזה אותו דבר.

חוה: זה באמת לא אותו דבר. אחיינים זה רק אחיינים, ילדים זה ילדים.

דורון: לפעמים אני תוהה מה עדיף.

חוה: אחיינים.

דורון: את חושבת?

חוה: כשאין ברירה, אז אחיינים.

דורון: כשאבא שלי היה בבית אבות - חרא של בית אבות, אגב - הגיע לשם בגיל 67, חלה שם כמו שלא היה חולה בכל חייו כי נדבק מהדיירים האחרים - כל כך הרבה היו חולים בחורף של שנת 2015... - ומת שם בתוך ארבעה חודשים... אני זוכר שהייתי מגיע אליו בכל יום שלישי, יושב איתו, מדבר איתו, מביא לו משהו לאכול... אהבתי אותו בארבעה חודשים האלה יותר ממה שאהבתי אותו כל חיי, כל חייו.

חוה: אהבה... זה החרא של החרא.

דורון: מסכים איתך לגמרי. זה הליבה.

חוה: אני אוהבת את זה. "אהבה זה הליבה של החרא".

(שניהם מגחכים גיחוך מריר-מתוק)

דורון: אהבה פוצעת.

חוה: לא מותירה זכר מהאדם כפי שהוא היה לפני בואה.

דורון: את מזכירה לי עכשיו שיר של שימבורסקה.

חוה: נו, זאת משוררת... ויסלבה שימבורסקה זה... המקור של השירה. הליבה של השירה. לא כמו כל החרא שמסתובב היום בחוץ.

דורון: כל כלבה חושבת שהיא פאקינג משוררת.

חוה: ומה? כלבים לא חסרים?

דורון: כלבות, כלבים... בסופו של יום, אף אחד מהם לא משורר.

חוה: המילה הכתובה מקודשת, ספר זה דבר מקודש, זה מה שאנשים לא קולטים. אני קנאית לשפה העברית. זו שפה...

דורון: אני לא מבין עד עכשיו איך את לא כתבת.

חוה: אבל אתה הרי יודע שכתבתי.

דורון: ביקורות. במשורה. ולעצמך.

חוה: ביקורות ספרים זה גם כתיבה.

דורון: נכון. אבל מעולם לא פרסמת איזו אסופה של ביקורות.

חוה: אני לא מהמפרסמים.

דורון: חבל. דווקא יש לך מה להגיד.

חוה: אני אומרת לך.

דורון: ואני שומע.

חוה: לא. אתה מקשיב. מאזין. אתה טוב בזה.

דורון: תודה.

חוה: אתה יודע, דורון... יש משפחה שנולדים אליה ויש משפחה שמקימים, ואז, ישנה המשפחה שאתה יוצר.

דורון: מסכים בהחלט.

חוה: תודה שאתה בא אליי.

דורון: אני נהנה לבוא. אני לומד ממך.

חוה: ממני?

דורון: ברור. את מורה טובה.

חוה: אני כבר לא יודעת מה אני. פעם עובדת בנק, קצת אמנית, יוצרת בקרמיקה, מעצבת תכשיטים... והיום? תראה אותי, בין כל חולי הנפש האלה.

דורון: גם הם בני אדם.

חוה: נכון. אבל למה אני צריכה להיות איתם?

דורון: אולי את יכולה ללמד אותם משהו. ואולי... הם יכולים ללמד אותך.

חוה: אתה והשיעורים שלך בחיים... אתה יודע, לא כל אחד יכול ללמד אותך כמוני!

דורון: נכון. ועדיין, אפשר ללמוד מכל אדם.

חוה: (מצביעה אל עבר הדיירים האחרים במחלקה) אבל תראה אותם! הם לא בסדר בראש!

דורון: אני לא מכיר מישהו שהוא מאה אחוז בסדר בראש. כל אחד והדפיקויות שלו.

חוה: אבל אלה (שוב מצביעה אל עבר הדיירים האחרים במחלקה) יותר מאחרים. מה אני עושה פה בכלל? אני לא שייכת!

דורון: איפה היית רוצה להיות?

חוה: נו, מותק, אל תתחיל איתי עכשיו. אתה יודע טוב מאוד איפה.

דורון: אבל הדירה שלך מושכרת.

חוה: אבל היא שלי!

דורון: אבל נפלת בה. במשך ימים שלמים אף אחד לא ידע מה קרה לך.

חוה: נכון. נפלתי. אבל אחר כך קמתי.

דורון: אחרי כמה ימים. אחרי שפרצו לך לבית.

חוה: אני יכולה טוב מאוד לגור בבית שלי. ואם לא לבד, אז עם מטפלת.

דורון: אז קדימה. תעשי את זה.

חוה: אתה יודע שאני לא יכולה.

דורון: את לא בכלא.

חוה: אבל ככה אני מרגישה! בכלא! ב... גטו! תקרא לזה איך שתקרא... פה זה הגיהנום! אני גרה בצינוק!

דורון: תמיד יש תקווה.

חוה: אל תתחיל איתי עם הקלישאות שלך. אין לי מצב רוח לזה היום.

דורון: אבל... תמיד יש.

חוה: תמיד יש קושי. תמיד - סבל. תמיד יש שקרנים וגנבים וחולי כסף. תמיד יש שחיתויות. זאת מדינת השחיתויות. תאמין לי, אני עבדתי בבנק.

דורון: אני יודע.

חוה: הכל עבר דרכי!

דורון: אמרת...

חוה: פעם הייתי...

דורון: את עדיין.

חוה: לא. עכשיו אני בכלא. זהו זה. הכל נגמר.

דורון: אני לא יודע מה להגיד לך.

חוה: אז תשתוק. לא הכל זה מילים. מילה זה דבר קדוש ומקודש. כשאין לך משהו חכם להגיד, דורון, מוטב שלא תגיד דבר.

(דורון וחוה יושבים זה לצד זו ושותקים)

חוה: מה שלום אחותך?

דורון: בסדר.

חוה: איך אצלה בבנק?

דורון: בסדר.

חוה: מה היא בדיוק עושה שם, תזכיר לי?

דורון: את האמת, אני לא ממש יודע. משהו ניהולי, או פקידותי...

חוה: יחי ההבדל.

דורון: את צודקת.

חוה: אני לא תמיד צודקת.

דורון: לא?

חוה: לא. לפעמים אני גם טועה.

דורון: בכל מקרה, העברית שלך תמיד מעוררת בי השראה.

חוה: עשה לי טובה... (נוגעת בשערה) לא עשיתי שורשים מזמן, אני צריכה להוריד שפם ולעשות פדיקור...

דורון: כל מה שאת אומרת זה חיצוני.

חוה: וחיצוני זה לא חשוב?

דורון: הרבה פחות חשוב מפנימי.

חוה: הכל חשוב.

דורון: באותה מידה?

חוה: לא באותה מידה, אבל לכל דבר יש את המקום שלו בעולם. בעולם שלי.

דורון: "העולם על פי חוה". אני צריך לכתוב על זה שיר. אולי אפילו מחזה.

חוה: קדימה. תכתוב. תנציח את קיומי האומלל על פני האדמה הזאת.

דורון: את כבר מונצחת. ולא באומללות, אם יורשה לי.

חוה: אז במה?

דורון: על פי התפישה שלי... בכל אדם שפגשת, שבאת איתו במגע, במשפחה שלך, בעבודה שעשית בבנק, באמנות שיצרת...

חוה: האחיינים... כולם עסוקים בענייניהם. אין להם זמן לדודה הזקנה והטרחנית שלהם עכשיו.

דורון: את לא זקנה.

חוה: אתה לא יודע בת כמה אני.

דורון: אני משער.

חוה: אז אל! אני לא מדברת על הגיל שלי ולעולם לא אדבר.

דורון: מכבד.

חוה: וטוב שכך.

דורון: אז... יש משהו שאת צריכה?

חוה: לא, תודה. הבאת לי "לאשה", הבאת לי חומוס וסלט חצילים. לא צריך יותר.

דורון: והשיעול עבר?

חוה: קצת יותר טוב עכשיו.

דורון: יופי. אני רוצה שתהיי בריאה.

חוה: אתה יודע שאתה מצחיק?

דורון: אני? לא קראת לי רק לאחרונה "מלך המורבידים"?

חוה: אני לא זוכרת.

דורון: זה יתרון כשלא זוכרים.

חוה: אז איפה הייתי?

דורון: לא זוכר.

חוה: אה! בזה שאתה מצליח להצחיק אותי! אתה חושב שאני לא רוצה להיות בריאה?

דורון: לפעמים אני לא בטוח.

חוה: סליחה?!

דורון: מה ששמעת. לפעמים נראה לי שאת, איך לומר... נהנית מהמצב.

חוה: מאיזה מצב בדיוק? שאני פה? כלואה בתוך המוסד הזה בין כל הזומבים, חולי הנפש הסכיזופרנים המופרעים?

דורון: לא אמרתי את זה. אבל... זה שיש לך פריבילגיה להיות... פשוט את. וגם - בחופש. בלי המירוץ-עכברים שבחוץ.

חוה: רואים שלא הכרת אותי בגלגול הקודם שלי. כשהייתי בן אדם. כשעבדתי בבנק, כשגרתי בתל אביב, כשהייתי חיה.

דורון: את עדיין חיה.

חוה: הדגש הוא על עדיין. בקצב הזה אני לא בטוחה עד מתי זה יימשך.

דורון: את הולכת לחיות חיים ארוכים מאוד. יש לי הרגשה חזקה לגבי זה.

חוה: ארוכים זה לא בהכרח טובים. בין אורך לאיכות קיים הבדל תהומי.

דורון: את רואה? לא בכדי אני אומר לך שאת מורה טובה.

חוה: לא צריך להיות מורה טובה כדי לדעת את זה. אני לא מורה. אני אישה. אישה שקשובה לרחשי העולם.

דורון: את שוב מזכירה לי את שימבורסקה...

חוה: הוי, אתה והשימבורסקה שלך. סיפור אהבה לא נגמר.

דורון: זאת אומרת, מה שאמרת, שאת קשובה לרחשי העולם, זה מזכיר לי שיר שלה.

חוה: כל דבר יכול להזכיר כל דבר. כל דבר הוא סוג של רפרנס למשהו אחר. ככה זה בחיים. ככה זה גם באמנות.

דורון: את משפחה בשבילי, חוה.

חוה: (מביטה ברכות בדורון ומחזיקה בידו, לא אומרת דבר במשך כדקה ואז אומרת) אתה יודע, פעם, מזמן, בדיוק כמוך, גם אני האמנתי בתקווה. הייתי בטוחה... שהיא קיימת.

דורון: היא קיימת.

חוה: אמרת לי שזה היה משפט של אביך.

דורון: נכון. הוא נהג לומר "בכל מקום שיש בו חיים, יש תקווה".

חוה: הוי, האימה... אימת הקלישאות הבלתי נגמרות.

דורון: את מדברת על אבא שלי, אני מבקש.

חוה: נכון מאוד. אני מדברת עליו. על כל מה שהוא גרם לך ועדיין... כל האהבה שלך נתונה אליו.

דורון: אני אוהב אותו. ואני משחרר אותו.

חוה: הו! עכשיו אני מורה טובה!

דורון: אכן כן. לימדת אותי לשחרר את המתים.

חוה: כי מקומם לא עם החיים. החיים צריכים לחיות.

דורון: כשאת אומרת את זה זה נשמע קל.

חוה: זה באמת קל.

דורון: לא. זה לא קל בכלל. זה קר.

חוה: אתה חושב שאני אישה קרה?

דורון: ההיפך הגמור.

חוה: יש בי תכונות רבות. כמו אצל כל אחד.

דורון: קיים בך משהו אחר. משהו... שאני לא יודע איך בדיוק להגדיר אותו.

חוה: (בציניות) רגע אחד, אתה רוצה להגיד לי שאין לך איזה... שיר של שימבורסקה שיכיל את המחשבה שלך אודותיי? כולי פליאה.

דורון: טוב, תצחקי עליי. את לא תהיי הראשונה.

חוה: אם צוחקים עליך, זה סימן שאתה עושה משהו נכון.

דורון: אז אני במקום טוב. לפחות באמנות שלי.

חוה: על מה אתה עובד עכשיו?

דורון: על מחזה.

חוה: באיזה נושא?

דורון: ברשותך, אני אחריש.

חוה: מדוע?

דורון: אני מעדיף לספר על דברים רק אחרי שאני מסיים אותם, רק אחרי שהם יוצאים לפועל. את יודעת איך אני.

חוה: כמו שאמרת: כל אחד והדפיקויות שלו.

דורון: מעולם לא טענתי שאני לא דפוק.

חוה: אתה לא דפוק, מותק. אתה מורכב.

דורון: מורכב... הפוליטיקלי קורקט של הדפוק.

חוה: אני לא מסכימה לזה בכלל. אתה באמת ובתמים לא דפוק!

דורון: אם את אומרת...

חוה: אני אומרת שיש לך דפיקויות - כמו לכל אחד - אבל אתה לא דפוק, ואני יודעת טוב מאוד מה שאני אומרת!

דורון: אני דווקא חושב שאני דפוק לא קטן.

חוה: טוב, אתה יודע שאין לי בעיה להרים ידיים. אם אתה עצמך חושב ככה על עצמך - ויותר מכך - רוצה לחשוב ככה - מי אני שאומר אחרת?

דורון: אז את אומרת שאני מורכב.

חוה: זה מה שאני אומרת.

דורון: מורכב...

חוה: ועוד יותר מזה - אדם טוב.

דורון: לפני כמה ימים קראתי על מישהו שנדקר למוות בפתח תקווה על ידי אחיו.

חוה: נו, גם זה קורה.

דורון: אז זהו, שזה היה מישהו שלמד איתי ביסודי. מישהו שתמיד היה מפריע, מקלל.

חוה: ובסוף הוא נדקר על ידי אחיו.

דורון: למוות.

חוה: ככה זה. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.

דורון: לא שאני מאחל את זה לאף אחד.

חוה: אתה מבין את המשמעות של הדבר? הרי גם בלי להיות גאון גדול

דורון: (קוטע אותה ואומר בציניות על ה"מחמאה" שלה) תודה.

חוה: (ממשיכה כאילו כלום) אתה יכול להבין שאם אחיו הגיע למצב כזה - קיצוני שכזה - עד כדי כך שהוא דוקר למוות את אחיו, בשר מבשרו, כנראה שהאח הזה היה "תכשיט" לא קטן.

דורון: "תכשיט"... חוהל'ה, כבר אף אחד לא משתמש בביטוי הזה.

חוה: יופי. אז אני כן.

דורון: תמיד ללכת נגד הזרם...

חוה: רואים שאתה מכיר אותי.

דורון: במידה מסוימת. את עדיין, איך לומר... אניגמה בשבילי. מגלה טפח ומסתירה טפחיים.

חוה: אניגמה... את זה עוד לא שמעתי עליי.

דורון: אבל את כל היתר שמעת.

חוה: את כל היתר שמעתי עוד שמעתי. מה לא אמרו עליי... שלא תדע...

דורון: אני משער.

חוה: למה?

דורון: כי את... אדם כזה. או שאוהבים או שלא. אין באמצע.

חוה: אתה חושב שאני אדם קשה?

דורון: לא. לא הייתי אומר קשה. הייתי אומר...

דורון וחוה ביחד: מורכב. (ושניהם מחייכים)

דורון: יש בך הרבה יופי. אבל גם הרבה כוח.

חוה: וכשאת אישה... זה לא הולך ביחד?

דורון: זה יכול אולי לאיים על אנשים מסוימים. גם על גברים וגם על נשים. לי אישית אין בעיה עם זה, כמובן. את יודעת איך אני.

חוה: איך אתה באמת?

דורון: לא הבנתי.

חוה: הבנת טוב מאוד! אנחנו מדברים פה על מגדר! על נשים, על גברים! על מה שהחברה מצפה שנהיה. אז מה איתך?

דורון: מה איתי מה?

חוה: מה אתה אוהב?

דורון: אני עדיין לא מבין.

חוה: אתה שואל אותי למה אני לא התחתנתי ולמה אני לא הבאתי ילדים לעולם.

דורון: ואת עונה לי שזה לא יצא. תשובה באמת לא מתחמקת.

חוה: ואתה לא מספר לי כלום על עצמך!

דורון: מה יש לספר?

חוה: טוב, אם ככה אתה רוצה...

דורון: סיפרתי לך שהייתי נשוי במשך שמונה שנים לאישה יהודייה-אמריקאית כשגרתי בניו יורק. וונדי שמה.

חוה: טוב, אם ככה אתה רוצה, לי אין בעיה להמשיך את מסכת העמדת הפנים הזאת.

דורון: מסכת העמדת הפנים?! הכל בסדר היום, חוה? או ששמו לך סמים בקוואקר?

חוה: תמיד שמים לי סמים בקוואקר! זה לא חידוש!

דורון: מה את רוצה בדיוק לדעת עליי?

חוה: כלום.

דורון: לא, אני רציני. רק תשאלי.

חוה: (נאנחת, לוקחת נשימה) אתה אוהב גברים, דורון? או נשים?

דורון: אה, זה?

חוה: כן. זה.

דורון: מאיפה זה בא?

חוה: לא יודעת. מהדמיון הפורה מדי שלי.

דורון: זה משהו שמציק לך... כבר הרבה זמן?

חוה: זה לא מציק לי בכלל. אתה לא חייב לענות.

דורון: אין לי שום בעיה לדבר על זה, אם זה כל כך מטריד אותך.

חוה: לא מטריד ולא כלום. תאמין לי, בלילה אני ישנה כמו תינוקת.

דורון: אז את רוצה תשובה?

חוה: זה לא ממש חשוב לי.

דורון: ובכל זאת?

חוה: אם אתה מתעקש - אז כן. אשמח סוף סוף לדעת.

דורון: גם וגם.

חוה: (לרגע מתבלבלת מהתשובה) רגע אחד, זאת אומרת... גם גברים וגם נשים?

דורון: בדיוק.

חוה: זה קונספט קצת... איך לומר... יוצא דופן.

דורון: נולדתי ככה. כמו ציקלופ.

חוה: ואני חשבתי שאתה סתם הומו.

דורון: תודה.

חוה: אבל זה הרבה הרבה יותר מעניין, ללא ספק. (מביטה בו בעניין, מתעכבת מעט, כמו בוחנת אותו) זאת אומרת, אם אתה אומר את האמת.

דורון: ולמה שאני לא אגיד את האמת?

חוה: אני יודעת... כי הרבה יותר קל לחברה לקבל "ביסקסואל". הרבה יותר מאשר "הומוסקסואל", זה בטוח.

דורון: אז את עדיין חושבת שאני לא אומר את האמת?

חוה: אני חוששת, בחושיי המחודדים, שאתה קצת מעגל.

דורון: מעגל...?

חוה: מעגל.

דורון: את מכירה את התמרור הזה, "דרך ללא מוצא"? אז ככה אני מרגיש לפעמים בשיחות שלי איתך.

חוה: אנחנו לפעמים באמת הולכים במעגלים. אבל לפעמים, כמו עכשיו, נעצרים באיזו נקודה ומתמקדים בה.

דורון: כשאת אמרת לי - בפעמים הבודדות שדיברתי איתך על הנושא - שמעולם לא התחתנת כי זה "לא יצא", אף פעם לא חקרתי. הנחתי לך.

חוה: טוב, מה אגיד ומה אומר, אתה אמריקאי.

דורון: ישראלי-אמריקאי.

חוה: זאת רק אני העממית מירושלים.

דורון: אף פעם לא אמרתי שאת עממית. את הכל חוץ מזה.

חוה: הכל חוץ מזה... מעניין.

דורון: את מבינה למה אני מתכוון.

חוה: אני ממש לא מבינה למה אתה מתכוון.

דורון: זה מסובך.

חוה: אתה מתכוון שזה מורכב.

דורון: זה מורכב, זה מסובך, ו-זה דפוק.

חוה: חזרנו ל'דפוק'.

דורון: את יקרה לי, חוה. זאת האמת לאמיתה. אני לא רוצה לריב איתך.

חוה: אנחנו לא רבים. ואני יודעת שאני יקרה לך.

דורון: יקרה מאוד. את כמו... משפחה בשבילי.

חוה: לפני כמה רגעים אמרת שאני כמו מורה עבורך. "מורה טובה", אם לדייק.

דורון: גם זה.

חוה: אז אני... מורה שהיא גם משפחה? אני... המורה של המשפחה שלך?

דורון: די, נו. תפסיקי עם השטויות. ברצינות - את הרבה דברים עבורי.

חוה: אתה רוצה רצינות? אז הנה: למה אתה בא לכאן?

דורון: סליחה?

חוה: שמעת אותי טוב מאוד.

דורון: למה אני בא לכאן? מה זאת אומרת?

חוה: זה מוסד רפואי. לאנשים מבוגרים מאוד, חולים. באלצהיימר, סוכרת, סכיזופרניה... מה לא. אנשים קשים גרים פה.

דורון: גם אני איש קשה.

חוה: אתה אדם צעיר. ובריא. כל החיים עוד לפניך.

דורון: עכשיו מי מדבר בקלישאות...

חוה: תמחוק את זה. לא אמרתי את זה.

דורון: נמחק.

חוה: אז למה באמת?

דורון: כי...

חוה: אתה יכול לדבר. אני מחוסנת.

דורון: את מחוסנת?

חוה: מהכל. כשאין לבן אדם ציפיות, גם אין לו אכזבות. ככה זה. אז...?

דורון: או.קיי. (נאנח, לוקח נשימה) כי אין לך אף אחד.

חוה: (מתבוננת בו היטב, מהרהרת ומהנהנת במשך כחצי דקה) אז זאת הסיבה. רחמים.

דורון: לא רחמים.

חוה: אם לא רחמים אז... מה זה?

דורון: (מביט בה היטב במשך כמה שניות ארוכות) אהבה.

חוה: (בכעס) עוד פעם המילה המשוגעת הזאת?!

דורון: לא משוגעת בכלל. אהבה. והזדהות.

חוה: הזדהות... זה לפחות עדיף מאהבה. אתה מזדהה איתי?

דורון: אני מבין אותך. גם לי אין ילדים.

חוה: עדיין.

דורון: עדיין.

חוה: אתה עוד צעיר. וגבר. אתה תמיד יכול לעשות ילד.

דורון: אני כבר בן ארבעים.

חוה: הוא שאמרתי, ילד.

דורון: ארבעים זה לא ילד. אנשים בגילי נשואים עם שלושה ילדים. עם עבודה במשרה מלאה - נורמלית, לא כמו שלי - ומשכנתה.

חוה: אתה לא רגיל.

דורון: תודה.

חוה: זאת באמת מחמאה.

דורון: אני יודע. לכן אמרתי תודה.

חוה: אם מישהו מבחוץ היה שומע ורואה אותנו, מה אתה חושב שהוא היה מרגיש?

דורון: זר לא יבין אותנו.

חוה: אתה צודק.

דורון: ומה את חושבת... זאת אומרת, עליי?

חוה: עליך אני לא חושבת.

דורון: מקסים.

חוה: לך אני מחכה. מה אתה חושב שהפגישות האלה עושות לי?

דורון: מה שהן עושות לי.

חוה: לא בדיוק. אני אישה זקנה במוסד רפואי של חולי נפש.

דורון: זה לא מדויק. זה מוסד רפואי, נכון, אבל יש כאן גם הרבה מבוגרים. זה... כמו... מעין בית אבות.

חוה: כמו. זה מקום לחולי נפש.

דורון: במחלקה שלך יש לא מעט אנשים שסובלים מאלצהיימר.

חוה: וסכיזופרניה.

דורון: טוב, למי אין בימינו סכיזופרניה...? זה כמו הפרעת קשב וריכוז. זה כבר בנורמה.

חוה: בנורמה... מי שישמע...

דורון: גם פעם הבאה אני אביא לך חומוס וחצילים בטחינה.

חוה: תודה.

דורון: וסודה?

חוה: אין צורך בסודה. איך אתה ישן בלילה?

דורון: יותר טוב.

חוה: והפסקת עם הכדורים?

דורון: כמעט לגמרי הפסקתי עם ה'סטילנוקס'. מדי פעם אני שותה יין אדום לפני השינה. או אוכל שיבולת שועל. זה מרגיע אותי.

חוה: זה גם בריא. אבל כל הכדורי שינה האלה... זה דרעק אמיתי.

דורון: אז את חיה בלי כדורי שינה, ישנה כמו תינוקת בלילה, כמו שאת אומרת. ואת צמחונית... ממש חיה בריא.

חוה: כן... אני לא אוכלת מן החי. מאז שהייתי קטנה, כשחברה שלי שרה ביידיש שיר על שוחט שקם בבוקר לשחוט עגלים. מי יכול לעשות דבר כזה? מזעזע.

דורון: במשך שנים ארוכות הייתי צמחוני. ועכשיו... קרניבור-מפלצת.

חוה: אתה יכול לחזור לצמחונות, אתה יודע.

דורון: זה מהדהד בי כבר הרבה זמן. הכי הייתי רוצה להיות טבעוני.

חוה: אתה יכול. אתה מסוגל.

דורון: אני יודע. לא לאכול ביצים ומוצרי חלב, ובלי בשר ועוף... חלום אמיתי.

חוה: תהפוך את החלום למציאות. הכל אפשרי.

דורון: עכשיו מי מדבר בקלישאות...

חוה: הכל אפשרי זה לא קלישאה. זו עובדה.

דורון: או.קיי, אם את אומרת.

חוה: אתה רוצה לריב איתי, מותק?

דורון: כשאת קוראת לי מותק אני יודע שזה לא הולך לשום מקום טוב.

חוה: אתה טועה. ה'מותק' שלי הוא רב-משמעויות.

דורון: או.קיי. (פאוזה קצרצרה) מותק.

חוה: לא. זה לא עובד ככה. רק לי מותר לקרוא לך מותק. לך אין זכות.

דורון: אין לי זכות?

חוה: אין. אני הקשישה המופרעת. לי מותר הכל.

דורון: אני בן ה-40 המופרע.

חוה: ה-40 שנים שבינינו לא הולכות ברגל.

דורון: אז אני מבין שאת בת...

חוה: אני לא מדברת על הגיל שלי.

דורון: אני לא מבין את זה. את כל... תמצית ההסתרה הזאת.

חוה: אין פה שום הסתרה. קוראים לזה דיסקרטיות, עמימות. אם היית אישה היית מבין.

דורון: לפעמים אני מרגיש כאילו שאני כרומוזום אחד מלהיות אישה.

חוה: ראשית, אתה גבר. שנית, כרומוזומים זה בקשר לתסמונת דאון.

דורון: את יודעת הכל.

חוה: הכל!

דורון: איך ההרגשה, באמת, לדעת הכל?

חוה: נולדים עם זה. זה... ליבת הגאונות.

דורון: ליבת הגאונות... אהבתי...

חוה: אתה אוהב?

דורון: ברור.

חוה: אני מתכוונת: אתה אוהב מישהו?

דורון: כמובן. אוהב הרבה מישהוים.

חוה: אתה ממציא לי עכשיו מילים חדשות?

דורון: אליעזר בן יהודה, היר איי קאם!

חוה: יש לך מישהו?

דורון: כבר שנים שאין לי מישהו. לא בקטע של אהבה, של ביחד רומנטי. אבל אני עדיין מקווה שיום אחד הוא יגיע.

חוה: הוא יגיע. (נאנחת) או שלא.

דורון: לך היו אהבות?

חוה: מה אמרתי לך בתחילת הפגישה? הכל נגמר בסוף.

דורון: ואני עדיין לא מבין למה זה.

חוה: למה זה נגמר בסוף?

דורון: לא. זה דווקא ברור לי. אני מסכין עם זה. מה שלא ברור לי זה למה לעשות אם כלום לא נשאר?

חוה: בגלל זה יש לנו את האמנות. שיר של שימבורסקה נשאר לנצח. ציור של פול קליי גם. יצירה גאונית של שופן, של באך, של מוצארט, מלווה אותנו אינספור שנים.

דורון: נצח זאת מילה גדולה מדי. למען האמת, אני מתעב אותה.

חוה: נצח זה דבר נפלא! בדברים החשובים באמת. לא בזוגיות הצרה שבין שני אנשים. זה תמיד נגמר. או שנפרדים, או שאחד מבני הזוג מת. אבל יצירת אמנות טובה? זה ממשיך עד קץ הדורות.

דורון: אני מעדיף את מוצארט. את ולדימיר הורוביץ. את נורה ג'ונס.

חוה: את האחרונה אני לא מכירה. את שני הראשונים גם אני אוהבת.

דורון: בכל מקרה, אין דבר כזה נצח. יש רק רגע מתמשך.

חוה: לפעמים הרגע הזה זה כל מה שיש לנו.

דורון: כל הרגעים...

חוה: כל הרגעים...

דורון: נורא אקזיסטנציאליסטי מצדנו השיחה היום.

חוה: תמיד אנחנו עמוקים. רדידות זה כל העולם ואנחנו אי קטנטן, רפסודה עלי מים של שפיות.

דורון: אני חש אלייך אהבה, חוה.

חוה: נו, די עם זה כבר. אתה יודע שאני לא אוהבת.

דורון: אני יודע שאת יודעת שאת אוהבת מאוד. את פשוט לא אוהבת לדבר על זה, או להודות בזה.

חוה: אני לא בן אדם אוהב. נקודה. אני בן אדם מקבל, חומל, מבין. אבל לא אוהב. למה אתה חושב שלא התחתנתי ולא הבאתי ילד לעולם?

דורון: לא בגלל שאת אדם לא אוהב. בגלל שכמו שאמרת, זה לא יצא.

חוה: אמהות לאישה לעולם לא יכולה להיכנס לקטגוריה הצרה של "לא יצא". אל תיתן לאף אישה שמעולם לא הפכה לאמא מבחירה לעבוד עליך עם זה. אין "לא יצא". יש לא רציתי, יש לא הסכמתי להתפשר, יש פחדתי מאמהות, פחדתי לוותר על הקריירה, פחדתי להיות כמו אמא שלי... יש מיליון דברים. הכל, חוץ מ"לא יצא" מזורגג.

דורון: פחדת להיות כמו אמא שלך?

חוה: הוי, ילד. עכשיו אתה הולך להיאחז בזה?

דורון: לא. ממש לא... פשוט... אף פעם לא אמרת דבר כזה. מה היה באמא שלך שאת לא רצית להיות כמוה?

חוה: בדיעבד, הלוואי והייתי כמוה. שהייתי מתפשרת על גבר, על בעל. שהייתי יולדת ארבעה ילדים... אתה מבין, הייתה לי אמא נהדרת, הבעיה היא שהיא הייתה... איך לומר... כנועה.

דורון: כנועה?

חוה: יחסית אליי, בוודאי! ואני שונאת כניעות באשר היא. לאישה יש כוח. יותר מלכל גבר. כוח הסבל של אישה זה משהו בלתי יתואר. בגלל זה הילארי קלינטון הייתה צריכה להיבחר לנשיאות ארצות הברית ולא החרא הג'ינג'י הדוחה הזה, טראמפ!

דורון: טוב. טראמפ זה באמת זוועת עולם.

חוה: זוועה זאת לא מילה! חכה חכה, אנחנו בפתחה של מלחמת עולם שלישית...

דורון: לא הרחקת לכת קצת?

חוה: ממש לא! טראמפ ופוטין, צמד-חמד, ביחד יהרסו את כל מה שאנחנו מכירים. לא יישאר עולם עם שני הטמבלים האלה.

דורון: אז דיברת על אמא שלך.

חוה: כבר שכחתי מזה. בוא נתקדם.

דורון: למה? זה מתחיל להיות מעניין.

חוה: אמא שלי לא מעניינת.

דורון: גדלת בירושלים.

חוה: לאן אתה בדיוק חותר?

דורון: לשום מקום. אני פשוט מאמין שהעבר שלנו, והבנתו, מובילים להווה שלנו.

חוה: זה שלך?

דורון: לגמרי.

חוה: אז זאת קלישאה לא רעה. (נאנחת, לוקחת נשימה) אז ככה: אמא שלי הייתה אישה טובה, אבל כנועה, כאמור. אישה שגידלה ארבעה ילדים ואותי בכללותם. אבא שלי היה גבר ממוצע. ואתה יודע מה זה אומר.

דורון: אני יודע שזה לא נשמע טוב.

חוה: כי זה לא. גבר... מחפש חור. בכל לילה. לא אכפת לו איזה או לאן זה מחובר. זה תמצית הגבר באשר הוא.

דורון: נשמע קצת קיצוני.

חוה: האמת נשמעת קיצונית. תשאל את דונלד טראמפ.

דורון: רגע, את מחמיאה לו עכשיו?

חוה: לעולם לא תשמע ממני מחמאה על דונלד טראמפ! או על פוטין! או על ביבי!

דורון: הנה, הגענו לביבי...

חוה: בהתחלה דווקא חיבבתי אותו, תאמין או לא. היה בו משהו... אמריקאי כזה, זר, ממלכתי. בהתחלה חשבתי שיש לו סיכוי. אבל אז הגיע כל החרא. ואשתו... שאלוהים ישמור אותנו...

דורון: היא דווקא דיווה אמיתית בעיניי.

חוה: תחשוב שנית.

דורון: הנה. חשבתי. היא עדיין דיווה בעיניי. כזאת... גדולה מהחיים, חזקה, נשית...

חוה: אנחנו מדברים על אותה אישה כוחנית? על אותה השרה-שררה?

דורון: לגמרי.

חוה: טוב, אז אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אנחנו לא נצא מהמבוך הזה בחיים. אפילו לא בחתיכה אחת. ביבי ושרה - אאוט.

דורון: יצא לך לשמוע את הדיסק שהבאתי לך של מרסדס?

חוה: הוי, מרסדס סוסה... זאת זמרת...

דורון: לא ממש הכרתי אותה עד שסיפרת לי עליה. זאת אומרת, כמובן ששמעתי את השם, אבל לא הכרתי את המוזיקה.

חוה: המוזיקה... היצירה... האמנות... אין... אין כמו מרסדס סוסה...

דורון: היא באמת זמרת מיוחדת.

חוה: מאוד! היא, ושירלי בייסי... ו"החיפושיות"...

דורון: אליהם אף פעם לא התחברתי.

חוה: תגיד לי, אתה נורמלי?! איך אפשר לא להתחבר ל"ביטלס"? זאת הלהקה הכי הכי שהייתה אי פעם! הקצב שלהם, הסגנון, כל המוזיקה שהם עשו ביחד! זאת ה-להקה!

דורון: טוב, על טעם ועל ריח...

חוה: אתה מוזר. אין ספק בזה.

דורון: אני זקן, זה מה שאני. נשמה זקנה שהתגלגלה לגוף צעיר.

חוה: כבר לא כל כך צעיר.

דורון: תודה באמת.

חוה: אני רק אומרת.

דורון: כאמור, תודה.

חוה: אתה פשוט כבר לא ילד, זה הכל. זה בסדר. גם אני לא ילדה.

דורון: 80 ו-40.

חוה: אף פעם לא אמרתי לך בת כמה אני!

דורון: אז אני משער.

חוה: בפעם המי יודע כמה: אל! בכל אופן, מה שהייתי נותנת בשביל להיות שוב בת 40... לעבוד בבנק, לעשות אמנות, הכל רק לא להיות בחור-תחת הזה בין כל האלצהיימרים הדימנציים הארורים...

דורון: מסכנים. הם מתמודדים.

חוה: אבל למה אני צריכה להיות פה?! לי אין אלצהיימר! אני בסדר גמור!

דורון: אז מה את עושה פה באמת?

חוה: אין לי ילדים, זה מה שאני עושה פה. וכשאין לך ילדים ובמקום זה יש לך אחיינים ארורים ופעם אחת! - פעם אחת! - את נופלת בדירה שלך ברמת אביב ואחרי כמה ימים פורצים את הדלת ומגלים שנפלת, אז זהו זה, נגמר הסיפור. האחיינים הארורים זורקים אותך בבית אבות של חולי נפש ושלום על ישראל!

דורון: חשבתי שאת אוהבת את האחיינים שלך. שהם... כמו ילדים.

חוה: תקשיב לי טוב: תעשה ילדים. אחיינים זה חולירע.

דורון: אני לא חושב שאני רוצה ילד. זאת אחריות גדולה מדי. אני בקושי מגדל את עצמי.

חוה: נו, מה אתה רוצה?! החיים זה אחריות, הכל זה אחריות! קדימה! תיקח אותה בשתי ידיים לפני שיהיה מאוחר מדי!

דורון: אני מגיע הביתה.

חוה: זה לא הבית שלך. אין לך בית.

דורון: זאת דירה שאני שוכר. דירה גדולה. זה הבית שלי כרגע. אני שם את בילי הולידיי בקומפקט-דיסק, או את צ'רלי פארקר או את נורה ג'ונס. מבשל, מתרחץ.

חוה: הוי, לתקוע גרעפסים בבית משלך... איך אני מתגעגעת לתקוע גרעפסים בבית שלי... פה בין כל הגוויות המהלכות, מה אני אגיד לך, לא נעים...

דורון: ממתי את מתחשבת באחרים? יש לך גרעפס? קדימה, תתקעי.

חוה: (תוקעת גרעפס קולני) זה מספיק טוב לך?

דורון: זאת התחלה.

חוה: אני יכולה יותר. תן לי קצת זמן.

דורון: אני מופתע שאת יכולה לרדת כל כך נמוך.

חוה: בכל ליידי - גדולה ככל שתהיה - קיים גם שחקן כדורגל.

דורון: לא ידעתי.

חוה: אז הנה. עכשיו אתה יודע.

דורון: אז מה יהיה, חוה?

חוה: בקשר למה?

דורון: לכל. את אומרת שוב ושוב שבסוף הכל נגמר.

חוה: נכון.

דורון: אז למה אנחנו חיים? למה... כל זה?

חוה: שאלה טובה. להיות או לא להיות.

חוה ודורון ביחד: זאת השאלה.

דורון: שייקספיר היה ענק.

חוה: אנטישמי. לא היה כמו שיילוק שלו.

דורון: אנטישמי גאון.

חוה: כשאתה מדבר ככה אני מבינה עד כמה שאתה מופרע בשכל.

דורון: מעולם לא אמרתי שלא. אני מופרע. וגאון. בעצמי.

חוה: אז איך מתקדם המחזה הסודי שלך?

דורון: בסדר. למרות שלאחרונה אני שואל את עצמי בלי סוף למה אני כותב.

חוה: איזו שאלה מפגרת! למה בן אדם יוצר?! הוא יוצר כי הוא חייב!

דורון: זאת תשובה קצת מקושקשת.

חוה: אני זאת שבבית אבות! אל תגיד לי מקושקשת!

דורון: לא אמרתי שאת מקושקשת. אמרתי שהתשובה היא

חוה: (קוטעת אותו) תקשיב לי ותקשיב לי טוב! אני למדתי אמנות אצל הגדולה מכולן, ג'ניה ברגר! בזמן שעבדתי בבנק למדתי! אתה יודע מה זה עשה לי? מה זה נתן לי? היצירה... הוי, היצירה... חדווה שאין שנייה לה בכל העולם.

דורון: אני מת לזכות בהכרה! במשהו! פה ושם מישהו זורק לי איזה פירור. איזה בלוגר מפרגן, איזה עיתונאי כותב רשימה קצרה על איזה ספר שכתבתי, ועדיין! מי בכלל מכיר אותי?

חוה: דורון בראונשטיין יהיה יום אחד שם מוכר בכל בית בישראל!

דורון: ישראל לא מעניינת לי את התחת. אני רוצה את העולם.

חוה: אז מה אתה עושה פה? קדימה, תחזור לניו יורק שלך!

דורון: ניו יורק מסריחה! קור אימים בחורף, קשה, יקר, הייתי שם לבד כמו כלב!

חוה: אתה מזכיר לי את השיר "לונדון". חנוך לוין ידע משהו על בדידות...

דורון: כן... שיר יפה. אבל הבדידות של לונדון לא משתווה לבדידות המזוינת של ניו יורק. הייתי שם שבע שנים

חוה: וחמישה חודשים. אני יודעת. הסיפור הזה יצא לי כבר מכל

דורון: (משלים את המשפט של חוה) החורים. אני יודע. אני לא מאמין שחייתי שם אי פעם.

חוה: מה יש לא להאמין? אנשים חיים, מטיילים, רואים עולם. למה אנחנו חיים אם לא בשביל זה?

דורון: אז הנה. סיבה.

חוה: אתה מבין למה אני מתכוונת.

דורון: כן. יש סיבה לחיים.

חוה: החיים הם מקריים.

דורון: אני לא מסכים. לחיים יש סיבה. לכל אדם שקיים בעולם הזה יש סיבה.

חוה: אני בטוחה שזה מה שחושבים ברגע זה הפליטים המסכנים שבורחים מסוריה המופצצת לאירופה ומוצאים שערים נעולים.

דורון: את צינית?

חוה: אני הרבה יותר מזה. אני רציונלית. אף מדינה נורמטיבית לא רוצה בימים אלה פליטים סורים. לא עם כל הצרות של דאעש וכל הארגוני טרור שיש היום בעולם.

דורון: הם באמת מסכנים.

חוה: עשה לי טובה, אל תהיה לי עכשיו שמאלני.

דורון: את יודעת שאני לא. אני מרכז ימין.

חוה: (בציניות מצמידה את כפות ידיה זו לזו כמו לכדי תפילה) רק לא ביבי, בבקשה.

דורון: לא ביבי. ליברמן או יאיר לפיד.

חוה: אלוהים ישמור.

דורון: אני מחבב את שניהם, בדרכם.

חוה: אתה מעצבן אותי היום, אתה יודע?

דורון: ובדרך כלל לא?

חוה: בדרך כלל אני מחכה לפגישות איתך. הן... נקודות אור קלושות בין כל החרא הזה.

דורון: ממש... גחלילית של תקווה.

חוה: כן. סוג של.

דורון: את יודעת, חוה, יש עוד מקומות חוץ מהמקום הזה. אם את ממש סובלת, את יכולה לבקש מהאפוטרופוסית שלך להראות לך מקומות אחרים.

חוה: אני עובדת על זה. הבעיה היא שאני צריכה לעשות את הבחירה הנכונה. למצוא את המקום הנכון, עכשיו שהבית שלי מושכר...

דורון: אז את רואה מקומות אחרים? לדעתי דיור מוגן יהיה מצוין בשבילך.

חוה: אני רואה. כשיהיו חדשות אני אגיד לך.

דורון: יופי. ואל תדאגי. אני אמשיך לבוא לבקר אותך, איפה שלא תהיי.

חוה: מבטיח?

דורון: מבטיח.

חוה: (לאחר כמה שניות של הרהור) אני לא מאמינה לך. כולם שקרנים.

דורון: תודה רבה.

חוה: אתה יודע למה אני מתכוונת.

דורון: לא ממש.

חוה: עכשיו אתה יושב איתי פה, בחור-תחת הזה, ומבטיח גדולות ונצורות. כשאני אעבור, אתה תיעלם מחיי.

דורון: אני לא אחד כזה שנעלם. כל עוד את רוצה שאני אבוא, אני אבוא. כמו שאמרתי, אני רואה בך משפחה.

חוה: שוב משפחה? לא נמאס לך כבר מזה?

דורון: ממש לא. אם הייתי יכול לבחור הייתי בוחר בך.

חוה: אתה מביך אותי.

דורון: את? מובכת? ממש ימות המשיח.

חוה: אני אנושית הרבה יותר מכפי שאני נראית.

דורון: בתוך תוכי תמיד ידעתי את זה.

חוה: אז מה הלאה?

דורון: מה אמור להיות?

חוה: אני יודעת? מה איתך, עם זוגיות?

דורון: מקווה שישלחו לי משהו טוב מהשמיים. מאז ג'וש יבש.

חוה: ו... ג'וש נגמר מזמן?

דורון: מאוד. באוקטובר. 2007.

חוה: טוב, אז ג'וש זה היסטוריה ישנה ורחוקה.

דורון: ולדעתי - אם האינטואיציות הבריאות שלי לא מטעות אותי - הוא בגד בי על ימין ועל שמאל.

חוה: טוב, ככה זה גברים. בהמות יותר טובות מהם. אז אין לך מה לחכות. לך, צא, תכיר מישהו חדש.

דורון: אני מנסה. שמתי מודעה בשני אתרים באינטרנט. המדבר יותר רוחש ממה שקורה שם.

חוה: אינטרנט... מחשבים...

דורון: העולם היה יכול להיות הרבה יותר טוב, לדעתי, אם לא היו קיימים מחשבים.

חוה: אין מה לעשות. היום הכל זה מחשבים.

דורון: לא ולא. היום הכל זה אנשים. המחשבים הם רק כלי עזר. בכלל, אני לא מאמין שאת האחד שלי אני אכיר דרך מחשב. האחד שלי יגיע כשהוא צריך להגיע, לגמרי "במקרה".

חוה: "במקרה"?

דורון: "במקרה". הוא יבוא בששון ובעזוז. הוא יאיר את חיי ואת דרכי.

חוה: אתה צריך להאיר את חייך ואת דרכך בעצמך.

דורון: אני מאיר. אבל שותף טוב לחיים יכול לתרום לכך. לתת... מהאור שלו.

חוה: נו, טוב, אז אני מבינה שבתוך דקות ספורות התהפכת ומה שנקרא, "יצאת מהארון", אה? כבר לא ביסקסואל, כי אם הומו בכל רמח איבריך.

דורון: (מהרהר, משפיל ראש) אפשר לומר. כנראה שבתוך תוכי אני מעדיף מישהו על מישהי. (פאוזה קצרה, מהרהר) ומה איתך, חוה? לך הייתה פעם אהבה גדולה?

חוה: אחת?

דורון: יותר?

חוה: אהבות, ממה הן עשויות? מאנשים, נכון? אז אנשים זה ככה: באים והולכים. כל הזמן. גברים הם יצורים מאוד מאוד מאכזבים במהותם.

דורון: (בציניות) ספרי לי משהו שאני לא יודע...

חוה: ועכשיו אני כבר בגיל שלא מצפים בו לכלום. 80 זה הסוף.

דורון: אנחנו לא מגלים את הגיל, זוכרת?

חוה: מה זה כבר משנה, בגילי... להסתיר זה כבר קצת פתטי.

דורון: זה לא. ובכלל, שום גיל ושום מצב זה לא הסוף. הכל בסופו של דבר זה עניין של גישה.

חוה: אז כנראה שהגישה שלי מחורבנת.

דורון: זאת הבחירה שלך.

חוה: מותק, זאת לא בחירה. זאת ברירה. נראה אותך מחייך וחביב וטוב לב בגיל 80.

דורון: אני מקווה שזה אכן יקרה.

חוה: טוב, אני לא אהיה כאן בשביל לראות את זה.

דורון: (מצביע לשמיים) אז את תראי משם.

חוה: אתה והעולם הבא שלך...

דורון: ברור. כי אני יודע בוודאות שהוא קיים.

חוה: אתה יודע מה אומרים, כל עוד אף אחד לא חזר משם אז אי אפשר לדעת.

דורון: אני חולם בלי סוף על העולם הבא.

חוה: חלומות, אתה יודע, זה עדיין לא אומר כלום.

דורון: אני דווקא מאמין שזה אומר.

חוה: טוב, אתה פגאני, אנחנו כבר יודעים. אם היו אומרים לך של... גזר יש כוחות על-טבעיים, גם היית מאמין.

דורון: דווקא גזר?

חוה: אתה מבין את הכוונה.

דורון: את קצת מגזימה. (פאוזה קצרה) כרגיל.

חוה: סליחה? מה אמרת?

דורון: שאת

חוה: (קוטעת אותו) שמעתי אותך! מי שמגזים פה - בדרך כלל! - זה אתה. דרמה-קווין שכמוך!

דורון: אני?! דרמה-קווין?! מאיפה הבאת את זה?!

חוה: נלחץ מכל שטות, מלא בפארנויות וחרדות מיותרות... רואים שלא הניקו אותך...

דורון: ואותך כן?

חוה: על פי הסיפורים ששמעתי, אז כן. עד גיל שנתיים הונקתי.

דורון: אותי באמת לא הניקו.

חוה: אמא שלך הייתה אגואיסטית, זאת האמת לאמיתה. אם שלא מניקה את ילדיה לא ראויה להיות אם.

דורון: אמא שלי אדם נפלא.

חוה: (בציניות) מה זה? אני בטוחה!

דורון: את רוצה שאני אלך?

חוה: אתה מאיים? אתה יודע שאני לא מתרגשת מכלום.

דורון: מכלום?

חוה: מכלום. אם אני שורדת את הגיהנום הזה, את ה... חיים בצינוק שבו אני גרה, תאמין לי - מכלום.

דורון: את לא גרה בצינוק. יש לך את הפריבילגיה - ואת הכסף - לגור בחדר פרטי כאן. רוב הדיירים גרים שניים בחדר. חלק אפילו שלושה...

חוה: חולקים פלוצים וגרעפסים עם שותפיהם לחדר. גועל נפש.

דורון: את יודעת, חוה, אחד הדברים הכי מעניינים בך - אישיותית - זה ההבדלים הקיצוניים שלך בין גבוה לנמוך. לא רק בשפה, בהתבטאות, אלא בכל.

חוה: ואת זה אומר הפסיכולוג דה לה שמאטע דורון בראונשטיין.

דורון: שוב - תודה.

חוה: בבקשה. כשאתה מעצבן, אתה יודע, אני לא שותקת לך.

דורון: דווקא מוטב יהיה לך לשתוק לפעמים. השתיקה שווה

חוה: (קוטעת את דורון) תוסיף בבקשה לפרנואיד, לחרדתי וללא-מונק גם מלך מלכי הקלישאות!

דורון: מה עובר עלייך, חוה? באמת.

חוה: הנה, הפסיכולוג שוב משתחרר מהבקבוק...

דורון: לא. אני רציני. מה קרה שאת ככה? כזאת... אנטי פתאום?

חוה: אני מרגישה שנזנחתי. (נאנחת) זה מה שזה, מותק. מרגישה... שהעולם בכללותו זנח אותי.

דורון: אבל האחיינים והאחייניות באים לבקר, לא?

חוה: באים... במשורה...

דורון: ואני בא בכל שישי.

חוה: כן... וחוץ ממך?

דורון: העובדת הסוציאלית?

חוה: הבה נגילה? (כך חוה מכנה את העובדת הסוציאלית גילה)

דורון: כן. גילה.

חוה: אני לא סובלת אותה. חולת כסף, זה מה שהיא.

דורון: אז תגידי לאפוטרופוסית.

חוה: אמרתי! אתה חושב שאכפת לעורכת דין? כולם מושחתים, זה מה שזה!

דורון: את מגזימה קצת.

חוה: אני מגזימה?! ממש לא! כולם מושחתים! ככה זה במדינה שלנו!

דורון: טוב, את עבדת עשרות שנים בבנק, אני משער שאת יודעת מה שאת אומרת.

חוה: אתה רומז משהו? אל תדבר איתי ברמזים, זה לא הסגנון שלי. דבר איתי דוגרי.

דורון: אז הנה לך, דוגרי: בבנק לא מושחתים?

חוה: אני הראשונה שתעיד שבבנק הכי מושחתים! בעצם... אולי לא הכי, הרי ביבי ושרה-שלו הכי, וכל חברי הכנסת לדורותיהם... אבל בין הראשונים, זה בטוח.

דורון: את יודעת, חוה, אם כבר אנחנו מדברים ככה... את שוב ושוב אומרת שגילה, העובדת הסוציאלית, חולת כסף.

חוה: נכון. היא מרוויחה 80 ש"ח לשעה כשהיא איתי, באה שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם לשלוש שעות, לא מחתימה אותי אף פעם על דף שמאשר שהיא אכן הייתה איתי שלוש שעות, ובנוסף - כשאנחנו יוצאות, נניח למסעדה, אני משלמת עליה והיא לוקחת חשבוניות ומקבלת החזר מלא מהאפוטרופוסית. ועוד דבר: כשפגשתי אותה בפעם הראשונה - עם עורכת הדין מטעם האפוטרופוסית - היא אמרה שיש לה רכב, אבל היא לא מגיעה איתו, אז אנחנו לוקחות מוניות לכל מקום, והכל על חשבוני! אתה יודע כמה כסף זה יוצא?

דורון: אז זהו, ש... למען האמת, כבר הרבה זמן שאני רוצה לשתף אותך במשהו. התייעצתי עם כמה אנשים וכולם אמרו לי שאני לא צריך לדבר איתך על זה, אבל הלב שלי אומר לי שאני רוצה, שאני חייב.

חוה: כולי אוזן.

דורון: את... אף פעם לא שאלת אותי באיזה... הקשר, או... אם תרצי, קונסטלציה, אני עצמי מגיע לבקר אותך. אף פעם לא שאלת אותי אם אני מקבל תשלום על הביקורים שלי כאן, על הפגישות שלנו... אם אני מתנדב או מקבל כסף עבור זה. את יודעת הרי שאני קואצ'ר בהכשרתי...

חוה: העולם מלא שרלטנים...

דורון: ואת אומרת את זה בהקשר...

חוה: בשום הקשר. סתם, ממלמלת לעצמי.

דורון: אז ככה. (לוקח נשימה) גם אני מקבל כסף עבור הפגישות שלי איתך. מאותה עורכת דין ממשרד האפוטרופוסית שמטפלת בעניינייך.

(חוה מחייכת חיוך מבין)

גם אני... לא עובד בחינם. זה לא עושה אותי חולה כסף. זאת פשוט... את יודעת, העבודה שלי.

חוה: (עדיין מחייכת חיוך מבין) ואתה חושב שכל הזמן הזה לא ידעתי את זה? שאני איזו... אידיוטית שנולדה אתמול?

דורון: לא.

חוה: אתה באמת חושב שעורכת הדין לא עדכנה אותי על כך? והרי התשלום עבורך יוצא מכספי. מה השם שמופיע על הצ'ק שאתה מקבל?

דורון: השם שלך. מתחת לשם של משרד האפוטרופוסית.

חוה: בדיוק.

דורון: אז... אנחנו בסדר?

חוה: בסדר גמור. (פאוזה קצרה) הרבה כסף יוצא לך ממני בכל חודש, אה? (מחייכת)

דורון: לא מעט. אני מודה.

חוה: אז איך אני בתור... 'משכורת'?

דורון: אני לא רואה בך 'משכורת'. מעולם לא ראיתי. אני רואה בך אדם שעם הזמן הפך למשפחה שלי.

חוה: משפחה שמספקת לך בין 1000 ל-3500 ש"ח בחודש. תלוי במספר הפגישות שלנו.

דורון: משפחה. נקודה. בלי שום קשר לכסף.

חוה: תגיד, דורון.

דורון: כן?

חוה: (מהרהרת כמה שניות לפני ששואלת את השאלה, עדיין מחייכת) ואם זה היה בחינם?

דורון: בחינם?

חוה: כן. בחינם. נניח... שלא היה לי כסף. נניח... שהייתי לא רק ערירית אלא גם... קבצנית? אחת נטושה כזאת, אתה יודע, בלי פנסיה מכובדת של עובדת בכירה בבנק ודירה גדולה ברמת אביב שמושכרת? מישהי... בלי כסף בכלל? גם אז היית מגיע לבקר אותי? גם אז היית ה...'קואצ'ר' שלי?

דורון: (חושב לרגע, עוצם את עיניו) לא. לא הייתי זוכה להכיר אותך. לא הייתי יכול לפגוש אותך אפילו פעם אחת אם הייתי יודע מראש שאין לך - או למשרד שמייצג אותך - אפשרות לשלם לי. אין לי את הפריבילגיה הזאת, להתנדב, אני מודה. אני משלם שכירות לדירה שאני גר בה 3000 ש"ח בכל חודש, יש הוצאות לדירה, ארנונה, מים, גז, חשמל... אני קונה אוכל והכל יקר. סליחה, חוה, אבל זאת האמת.

חוה: לפחות אתה אומר את האמת. שזה לא בגלל העיניים היפות שלי או... הקסם האישי המרנין שלי (מגחכת מעין גיחוך מריר-מתוק) שבזכותם אתה מגיע לבקר אותי. שזה אך ורק הכסף שלי!

דורון: מצטער.

חוה: הוא שאמרתי: כולם מושחתים.

דורון: גם אני?

חוה: לא אמרתי את זה. אתה בסך הכל 'קואצ'ר' שצריך להתפרנס, לא? למזלי יש לי כסף... מה היה אם לא היה לי? איפה הייתי אז? מה עושים כל המסכנים שאין להם?

דורון: את צודקת. זה נורא.

חוה: אז... כמה אתה מרוויח לשעה? זה נכון מה שעורכת הדין אמרה לי?

דורון: זה קצת מביך.

חוה: למה מביך? כשאתה כותב חשבונית בסוף כל חודש ושולח בדואר למשרד של האפוטרופוסית אתה גם מובך?

דורון: תאמיני או לא, אבל די. זה אומנם המחיר המקובל לשעת קואצ'ינג - פחות או יותר - אבל עדיין, לפעמים זה נראה לי מוגזם למה שאני עושה.

חוה: 350 ש"ח לשעה, אה? לא רע בכלל...

דורון: עכשיו אני באמת מובך.

חוה: אל תהיה. זו אני שמשלמת לך את ההון הזה בכל חודש, לא? ואם אני לא מובכת...

דורון: אני לא יודע מה להגיד, חוה. סליחה?

חוה: תגיד תודה. זה הרבה יותר טוב.

דורון: אז תודה. תודה רבה.

חוה: בבקשה.

דורון: זה מוגזם? זאת אומרת, המחיר?

חוה: מה אתה חושב? זה המצפון שלך, לא שלי.

דורון: זה פחות או יותר המחיר המקובל לשעת קואצ'ינג, ואני כל פעם מחדש מתנחם בעובדה שאני מרגיש שאני תורם במשהו לאיכות החיים שלך. נראה שאת... נהנית לשבת ולשוחח איתי. וחוץ מזה, אם לא תתני לי את הכסף עבור... מה שנקרא, "שירותיי", אז מה תעשי איתו? תשמרי אותו בבנק? תחסכי מעצמך משהו שעושה לך טוב בשביל שתהיה באחד הימים עוד ירושה לאחיינים המסורים שלך?

חוה: אתה צוחק עליי עכשיו?

דורון: ממש לא. אני שואל. על פי הגישה שלי, כסף נועד לצאת החוצה, להתבזבז למען דברים שעושים לנו טוב. למה לשמור אותו בבנק? הרי אף אחד לא יחיה לנצח...

חוה: ואתה אומר את זה בהקשר שלי?

דורון: אני אומר את זה בהקשר של כל בן אדם על פני כדור הארץ.

חוה: וזה כולל אותי.

דורון: מן הסתם.

חוה: כסף צריך לדעת גם לשמור. למקרה חירום.

דורון: וזה... לא מקרה חירום? ה... כמו שאת קוראת לזה, 'גיהנום' הזה שבו את חיה? החיים ב'צינוק'?

חוה: כן... זה בהחלט סוג של מקרה חירום.

דורון: את יודעת, אני רוצה לשתף אותך במשהו. בעבר, פנתה אליי עובדת סוציאלית מאיזה בית דיור מוגן שבו אני לפעמים מעביר הרצאות קואצ'ינג וביקשה שאיפגש עם אחת הדיירות במקום באופן פרטי. אישה מקסימה בשם אהובה, ישישה סיעודית עם אלצהיימר. גם התשלום עבור הפגישות שלי איתה הגיע ממשרד האפוטרופוס שמטפל בענייניה - משרד אחר מזה שמטפל בך. בכל אופן, נפגשתי עם אהובה כמה פעמים. השמעתי לה מוזיקה קלאסית, קראתי לה, שוחחנו... אבל משהו בתוכי הרגיש לי שזה לא מספיק טוב. שמה שאני עושה לא ראוי לתשלום שאני גובה, וזאת בגלל האלצהיימר שלה שהוא ברמה כזאת שהיא לא ממש תיקשרה איתי, לפעמים אפילו נרדמה בזמן השיחה, וכו'. אז טלפנתי למשרד האפוטרופוס שמייצג אותה, דיברתי עם האחראית עליה ואמרתי לה שאני מרגיש שאני לא תורם מספיק לאהובה בשביל להמשיך ולהעסיק אותי ושאולי כדאי שהם יעשו עם הכסף שהם משלמים לי משהו יותר מועיל.

חוה: (בציניות) אתה ממש קדוש...

דורון: טוב, אם זאת התגובה שלך...

חוה: מה אתה רוצה שאני אגיד?

דורון: אולי שאני אדם הגון, איך שלא מסתכלים על זה? שאם הייתי איזה שרלטן גנב חולה כסף אז הייתי ממשיך להיפגש עם אותה אהובה ולשחק אותה שהכל בסדר רק כדי לגבות את הכסף בסוף כל חודש?

חוה: או.קיי.

דורון: וגם, איך שלא מסתכלים על זה - שאת חוה, לא אהובה.

חוה: ברוך השם...

דורון: שלך אין אלצהיימר. שאת מגלה עניין רב בשיחות שלנו. שאני מארח לך חברה. שנעים לנו ביחד...

חוה: מה אני אגיד, ממש הנהג של מיס דייזי...

דורון: מה את רוצה ממני היום?

חוה: כלום. אתה התחלת עם זה. אני, מצדי, תמיד ידעתי שאתה בא לכאן כי אתה מקבל כסף. אתה מכיר את השיר ההוא מ'קברט', נכון? "מאני מייקז דה וורלד גו ראונד"...

דורון: כן. מכיר.

חוה: אז זהו. שמאני באמת מייקז דה וורלד גו ראונד.

דורון: אני מאמין שהעולם עובד על טוב, חוה. על עשיית מעשים טובים ועזרה לזולת. על טוב ועל אהבה. גם על נדיבות. למה את חושבת שבחרתי ללמוד קואצ'ינג? לעשות הרצאות מוטיבציה, אופטימיות ודמיון מודרך דווקא בתחום של בתי אבות, קשישים ואנשים שמתמודדים עם מצבי קיצון, שעברו טראומה בחייהם?

חוה: הוא שאמרתי, כי אתה קדוש.

דורון: טוב, את בוחרת להיות צינית. אין לי מה להגיד על זה.

חוה: כן. אני צינית. כי אומנם אני יודעת שאתה באמת ובתמים אדם טוב, ונדיב, ונחמד, ועדיין, בלי לקבל כסף לא היית עושה את כל זה! בלי לקבל כסף לא היית בא לבקר אותי אפילו פעם אחת! אתה בעצמך הרי הודית בזה!

דורון: אבל לא ידעתי שעם הזמן אני כל כך אתחבר אלייך. כל כך... ארגיש אלייך... לא יודע... אהבה.

חוה: הרי כבר הסכמנו שאהבה זה הליבה של החרא.

דורון: אני לא יודע... לפעמים אני מרגיש שזה הבסיס הקיומי של כל אדם באשר הוא. הרי... נוצרנו מאהבה.

חוה: מותק, נוצרנו מסקס! אבא חרמן, אמא חרמנית, או ברוב המקרים: אבא חרמן ואמא ותרנית. נותנת לו לבצע בה את זממו כי רק ככה הכלב יילך מתישהו לישון ויניח לה לנפשה לעשות את מה שהיא באמת רוצה לעשות: לקרוא את הספר שמונח לה על השידה שליד המיטה.

דורון: תרחיש טראגי משהו.

חוה: תרחיש אמיתי! אלה החיים, מותק שלי! אישה ממוצעת לא רוצה סקס כל לילה! היא רוצה שיניחו לה לנפשה! גבר ממוצע יכול לעשות את זה אפילו עם עוגת שוקולד חמה עם חור!

דורון: את מציגה גברים כמו בבונים.

חוה: כי זה מה שהם! אתה לא תבין כי אתה לא גבר ממוצע.

דורון: בפעם האלף - תודה.

חוה: אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת. אתה ביסקסואל. אתה הומוסקסואל. אתה בעצמך אפילו לא יודע מה אתה!

דורון: מקסים. נורא כיף איתך היום.

חוה: (בציניות) למה רק היום? תמיד כיף איתי! גם אני הייתי רוצה לשבת עם עצמי שעה-שעתיים פעם בשבוע ולקבל על זה בין 350 ש"ח ל-700 ש"ח. מה רע?

דורון: אני יקר לך מדי?

חוה: אתה יקר נקודה.

דורון: אני מדבר על המחיר שאני גובה.

חוה: גם אני.

דורון: כי 'יקר' אפשר לפרש בעוד דרכים.

חוה: הבנתי. אתה בהחלט, במידה מסוימת, יקר לי, דורון. אני באמת מחבבת אותך. אתה חושב שנעים לי הלבד הזה בין כל הפגרים? (מביטה סביבה) זאת תינוקת בגוף של קשישה (מצביעה על מישהי), כבר לא יודעת איפה היא או מה היא, הדמנציה כירסמה לה כל תא בראש, ההוא (מצביעה על מישהו) צועק על כולם שהם 'טמבל' ו'דגנרט', והנה זאת (מצביעה על מישהי) שבטוחה שבעלה יחזור חי מהמלחמה - איזו מלחמה, רק היא יודעת... - בזמן שהוא מת כבר יותר משלושים שנה. מה אני אגיד לך, אני חיה בגן עדן עלי אדמות.

דורון: (מביט סביבו על היושבים במחלקה) יש כאן באמת הרבה אלצהיימר מסביב...

חוה: הרבה אלצהיימר, הרבה סכיזופרניה... באופן כללי - הרבה מחלות נפש למיניהן. אבל מי סופר...

דורון: ואת לא מרגישה שייכת.

חוה: למה שאני ארגיש שייכת? למי? לחולים פה? מה האבחנה שלי? זאת הבעיה, שאף פעם לא אמרו לי מה האבחנה שלי. נפלתי בבית שלי. או.קיי. את זה אני יודעת. פרצו לי לדירה. לקחו אותי לבלינסון ואז העבירו אותי לפה. למה? מה קרה? מי נגד מי?

דורון: את יכולה לחזור לדירה שלך.

חוה: שוב אני אומרת לך: הדירה שלי מושכרת.

דורון: אז את יכולה לחכות שהשנה תסתיים - זאת אומרת, שהשוכרים יסיימו את תקופת חוזה השכירות שלהם - ואז להגיד לעורכת הדין במשרד האפוטרופסות שאת רוצה לחזור לגור בדירה שלך. הפעם עם מטפלת צמודה שתהיה איתך 24 שעות ביממה, שתשים לב שאת לא נופלת שוב.

חוה: זה לא כל כך פשוט.

דורון: לפעמים נדמה לי שאת יכולה לפשט את זה אבל לא רוצה.

חוה: מה זאת אומרת?

דורון: כבר אמרתי את זה ואני אגיד את זה שוב: לפעמים נדמה לי שאת... איך לומר... קצת נהנית מהמצב.

חוה: תגיד לי, אתה בסדר בראש?

דורון: פחות או יותר, את יודעת, כמו כולם.

חוה: אז זהו, שנדמה לי שלא. אני רוצה לעזוב את המקום הזה, אבל הם לא נותנים לי.

דורון: מי זה 'הם'?

חוה: הם! עורכת הדין, גילה... אתה!

דורון: (בהלם מוחלט) אני?!

חוה: כן! אתה! אני לא מורגלת לזה! פגישות פעם בשבוע עם קואצ'ר שהפך עם הזמן לידיד!

דורון: לידיד...?

חוה: כן! אז מה? לאח?

דורון: לפעמים יש לי תחושה שעם הזמן הפכתי למעין... סוג של הילד שלך.

חוה: לא הגזמת בכלל!

דורון: טוב, חשבתי שאמרת שיש את המשפחה שנולדים לתוכה ואז יש את המשפחה שאנחנו יוצרים.

חוה: אני אומרת הרבה דברים. ואז משנה גרסאות. אתה יודע איך אני.

דורון: כן, יודע...

חוה: וחוץ מזה, מותק, אם היית ה'ילד' שלי, לא היית לוקח אגורה שחוקה בשביל לפגוש אותי. היית פשוט מגיע. כי היית רוצה.

דורון: אם אני אזכה בלוטו אני מבטיח להגיע בחינם.

חוה: אם תעבוד קשה לא תצטרך לזכות בלוטו. אבל מה לעשות שאתה לא אוהב לקום בבוקר ולצאת לעמל יומך כמו שכולנו עשינו כל חיינו.

דורון: אני לא אדם של בוקר.

חוה: הוי, תעשה לי טובה! בן אדם נורמלי קם בבוקר, מתרחץ, אוכל משהו ויוצא לעבוד. אתה קם באחת בצהריים!

דורון: במקרה הטוב...

חוה: במקרה הטוב! ואז עושה טובה שהולך לתת איזו הרצאה מול זקנים סיעודיים באיזה חור! זה לא עבודה, זה לא חיים!

דורון: אבל אני נרדם רק באמצע הלילה.

חוה: טוב, אין לי כוח להיכנס לוויכוח הזה שוב. אתה לוקח כדורי שינה, נכון?

דורון: אמרתי לך, עם ה'סטילנוקס' כמעט הפסקתי לגמרי. רק כשאין ברירה אני לוקח. הפסיכולוגית שלי לשעבר אמרה לי שאם אני לא נרדם שאקח כדור. אבל אני מעדיף קודם לנסות לשתות כוסית יין אדום או לאכול קצת שיבולת שועל ולנסות ככה להירדם. אני יודע שזה פחות ממכר.

חוה: כדורי שינה זה סמים לכל דבר. וההגדרה הזאת "הפסיכולוגית שלי לשעבר" גורמת לי לתהות: אתה הקואצ'ר שלי? אם לך בעצמך יש פסיכולוגית לשעבר?

דורון: מה הבעיה פה? מותר לכל אדם להיפגש עם פסיכולוג. זה מסאז' לנפש. זה לא אומר שיש לי בעיות.

חוה: (בציניות) לא! לך?! מה פתאום! אתה הבן אדם הכי שפוי שאי פעם פגשתי!

דורון: הוי, חוהל'ה... די.

חוה: אתה יודע שאיש לא יכול להגיד לי די.

דורון: ממש הילארי רודהם קלינטון.

חוה: מה הקשר אליה עכשיו?

דורון: סתם. יצא לי.

חוה: אז שלא ייצא. אני זו אני. היא זו היא. עם כל הכבוד.

דורון: עם כל הכבוד וההפסד הצורב ביותר בתולדות הבחירות האמריקאיות לנשיאות בעת המודרנית.

חוה: סמוך עליה, היא תצא מזה. היא אישה חזקה. ובעוד 20 שנה יזכרו אותה ולא אותו.

דורון: את באמת חושבת ככה?

חוה: אני בטוחה.

דורון: ואיפה אנחנו נהיה בעוד 20 שנה?

חוה: איפה נהיה מחר, תשאל.

דורון: הנה, אני שואל.

חוה: והנה אני עונה: לא יודעת מה יהיה בעוד דקה.

דורון: שנהיה אופטימיים?

חוה: איך אני יכולה להיות? אחרי מה שרינת עשתה לי...

דורון: שוב רינת?

חוה: תמיד היא הייתה אגואיסטית. גם כלפי אמא שלה, אחותי. אז מה אני אגיד?

דורון: זכותך להגיד מה שאת רוצה. בכל זאת, את הדודה שלה.

חוה: המהירות שבה היא השכירה את הדירה שלי, העבירה אותי ככה לטיפול של האפוטרופוסית... בלי אפילו למצמץ...

דורון: כנראה היו לה כוונות טובות.

חוה: היא ראתה כסף בעיניים, זה הכוונות הטובות שלה.

דורון: את חושבת?

חוה: בטוחה. והאפוטרופוסית הזאת... זאת אחת הבעיות הגדולות במדינה שלנו, החוק הזה שהעבירו בכנסת שכשמישהו שאין לו ילדים כבר "לא כשיר" - במרכאות, כמובן - לחיים נורמטיביים, אז הוא מיד מועבר לטיפול של אפוטרופוס. אבל זה לא חוקי!

דורון: אמרת שזה חוק שעבר בכנסת.

חוה: וכל מי שיושב בכנסת הוא מושחת עד לעצם האחרונה בגופו, כמה פעמים אני צריכה לחזור על זה?! זה מתחיל במושחת הגדול מכולם, ראש הממשלה שלנו, ועובר עד אחרון חברי הכנסת.

דורון: אז את רוצה להשתחרר מכבלי האפוטרופוסית?

חוה: כן. ואני רוצה שתקנה לי ספר שיצא לאחרונה בנוגע לאפוטרופוסים בישראל.

דורון: מאה אחוז. איך קוראים לו?

חוה: אני לא יודעת מה השם של הספר.

דורון: זה בסדר. אני אחפש. את אומרת שזה ספר חדש בנוגע לאפוטרופוסים בארץ?

חוה: בדיוק.

דורון: מאה אחוז. אני מבטיח לחפש.

חוה: אני כל כך מאוכזבת מרינת. תמיד היא הייתה אגואיסטית...

דורון: אמרת.

חוה: את אסי אני דווקא אוהבת.

דורון: האחיין?

חוה: כן. בחור מיוחד. רגיש.

דורון: אז אחיינים זה לא ילדים.

חוה: לא. זה שונה לגמרי.

דורון: את יודעת, לפעמים דווקא... מדגדג לי לעשות ילד.

חוה: לעשות זה החלק הקל. לגדל... פה מתחילים הקשיים.

דורון: שאת, מן הסתם, ויתרת עליהם.

חוה: כן. עשיתי את הבחירות שלי בחיים.

דורון: גם האחיינים שלי מאכזבים. כבר עכשיו.

חוה: זה לא רק אחיינים, או ילדים. זה בכלל אנשים. בכל מקום ובכל מצב. בכל זמן נתון. תשמע לי, דורון: כשאין לך ציפיות, אין לך אכזבות.

דורון: אבל זה כשלעצמו מאכזב בעיניי. ה... חוסר ציפייה הזה מכלום, מאף אחד. איזה חיים אפשר לחיות ככה?

חוה: (מהרהרת) חיים של אינסוף הגנות. של... שיריון.

דורון: ואז מה?

חוה: ואז כלום. אז - זה. בגיל 80 - או קצת לפני - לוקחים לך את הדירה ברמת אביב שעבדת עבורה כמו חמורה כל חייך, בעבודה קשה, בבנק, את כל החסכונות שלך לוקחים, את כל הכסף, האחיינים שחשבת שיש להם איזו מידה של חיבה כלפייך זורקים אותך לכלבים, לאיזה חור נידח עם חולי נפש ואלצהיימר, זורקים לך איזו עצם בדמות גילה, הידועה יותר בכינויה הבה נגילה, עובדת סוציאלית נכלולית חולת כסף שבאה שלוש פעמים בשבוע לבקר אותך כאילו שהיית איזה... כלב נטוש, ו...

דורון: ו...

חוה: (פאוזה קצרה) ואז אתה.

דורון: ואז אני.

חוה: הומו טוב לב, בן 40, קצת מוזר - חייבים להודות - שאיכשהו, בדרך-לא-דרך... נכנס לי ללב.

דורון: נכנס לך ללב?

חוה: (מהנהנת לאישור)

דורון: משפחה... יש את זו שנולדים לתוכה ויש את זו שאנחנו יוצרים.

חוה: בוחרים.

דורון: בוחרים.

חוה: תביא לי את הספר על האפוטרופסות בפעם הבאה?

דורון: אני אביא.

חוה: תביא לי חומוס וסלט חצילים?

דורון: (מהנהן לאישור)

חוה: אתה צריך ללכת עכשיו, נכון?

דורון: (מהנהן לאישור)

חוה: תודה על הביקור.

דורון: תודה על השיחה. על השיעור.

חוה: (מגחכת גיחוך מריר-מתוק) שיעור... מעולם לא הייתי מורה. בנקאית, כן. אמנית, קצת. אבל לא מורה. ...לא מורה. לא אמא. לא רעיה. לא... אהובה.

דורון: אהובה מאוד, חוה.

חוה: זנוחה, דורון. מישהי נשכחת מלב שהעולם כולו מזמן זנח.

דורון: (אוחז בכף ידה של חוה) את לגמרי לא זנוחה. אני איתך.

חוה: (מביטה קדימה, לא אל דורון, כף ידה עדיין נתונה בכף ידו) אהבה... זה הליבה של החרא.

דורון: ויסלבה שימבורסקה חשבה אחרת.

חוה: שימבורסקה היא כבר לא חלק מהעולם הזה. לה יש מזל.

דורון: אבל אנחנו כאן.

חוה: עדיין. לעת עתה.

דורון: זה החיים, חוה. זה.

חוה: ...אולי.

דורון: כן. בוודאות. זה החיים.

חוה: אם הכל בסוף נגמר, אז כנראה... זה כל מה שיש. מישהו שמחזיק לך את היד ב'גיהנום', בסוף פגישה, בדרך ל'צינוק'.

דורון: חברות חדשה לקראת הסוף.

חוה: חברות חדשה... עם זה אני יכולה לחיות בשלום. תגיד, שימבורסקה לא כתבה על זה שיר?

דורון: על חברויות חדשות? היא כתבה על זה הרבה.

חוה: היא ידעה מה שהיא אומרת, שימבורסקה. אתה יודע, איך שלא מסתכלים על זה, היא הייתה משוררת נהדרת.

דורון: (מביט אל עבר חוה. מדבר אומנם על המשוררת ויסלבה שימבורסקה אך בעצם מתכוון בכל לבו אל חוה) אני חושב שהיא קודם כל, לפני הכל, הייתה אדם נהדר.

חוה: אתה באמת חושב... שהיא הייתה אדם נהדר?

דורון: כן, חוה. (פאוזה קצרצרה) אני בטוח.

(שניהם נאנחים אנחה קלה, מביטים קדימה, עדיין כפות ידיהם נתונות זו בזו)