הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
מהלכת בדרכה

מהלכת בדרכה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 49 

39.2 

במקום 49 

39.2 

מו"ל: ידיעות ספרים, משכל

תקציר

"ההלכה", כתב ביאליק, "היא מעשה יצירה... אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים ואורחות חיים" (מתוך המסה 'הלכה ואגדה'). מעבר להכרת המקורות ההלכתיים, על מורי ההלכה לחיות את המציאות ולפלס בתוכה את ההדרכה המוסרית והערכית המתאימה. זו עיקרה של מנהיגות, והדברים נכונים לנשים ולגברים כאחד. אמנם, מעמדה של אישה כפוסקת הלכה טרם הוסדר והוכר, אך בפועל צומחות כאן מנהיגות ומדריכות הבקיאות בספרות ההלכה. המציאות מורה שאישה הלומדת את שפת ההלכה בצורה מקיפה, שיטתית ומעמיקה, זוכה להערכת הציבור, וזו באה לידי ביטוי בסמכות שמעניקים לה הפונים אליה, לקבל את עצתה. כך נוצרת מציאות מבורכת שבה נשים לוקחות חלק בלימוד, בפסיקת הלכה ובעיצוב התמודדותה עם אתגרי התקופה.

מהלכת בדרכה הוא סנונית ראשונה ומשמעותית בתהליך זה. הספר מכנס מעט מהשאלות ההלכתיות שהופנו אל מלכה פיוטרקובסקי אשת הלכה בולטת, ומהתשובות שהיא השיבה עליהן. נושאי הספר לקוחים מהחיים ומקיפים נושאים רחבים כגון נשים וקיום מצוות, כיבוד הורים, טיפול בחולה, אמירת קדיש על ידי נשים, תכנון ילודה, אתגרי הקיום בארץ, הנהגה ועוד. הספר מוגש באופן ידידותי ופורש בפני הקוראים את הרקע לשאלה, את מורכבותה ואת הדילמה הניצבת במרכזה. גם המקורות ההלכתיים והרעיוניים מובאים באופן בהיר ונגיש בתוספת דברי הסבר. מהלכת בדרכה הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו.

מלכה פיוטרקובסקי היא אישה מאמינה שומרת מצוות, נשואה ואם לחמישה ילדים, גרה ביישוב המעורב תקוע. בעלת תואר שני בתלמוד, לומדת ומלמדת תלמוד והלכה, קרוב לשלושה עשורים, במסגרות שונות ברחבי הארץ. זה למעלה מעשור היא משיבה תשובות הלכתיות לשואלים ולשואלות, מכל זרמי החברה הישראלית. מלכה מעורבת בפעילות גופים חברתיים: ממקימות 'פורום תקנה' – לטיפול בפגיעות מיניות ושותפה פעילה בו, חברת הוועדה הציבורית של ארגון 'מבוי סתום' לליווי עגונות ומסורבות גט, 'מעגלי צדק' - לתיקון חברתי ועוד. כמו כן, היא חברה בוועדת סל התרופות של משרד הבריאות.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624975
  • מו"ל: ידיעות ספרים, משכל
  • יצא לאור ב-: 24/09/2014
  • שם המחבר: מלכה פיוטרקובסקי

פרק א'

נשים לומדות תורה

אסור? מותר? רצוי? מצווה?1

"לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה!"

(הרב זלמן סורוצקין, שו"ת מאזניים למשפט, א, מב)

דרכה של שאלה

פרק זה, המהווה מסד לכתיבת הספר כולו, לא נכתב כשאר הפרקים כמענה לשאלה הלכתית שהופנתה אלי. כתיבתו היא בבחינת מילוי חובה ישנה, בראש וראשונה לעצמי כמו גם לתלמידותי האהובות במהלך שנים ארוכות, לציבור לומדי התורה, ולכל המעוניין לפתוח צוהר להבנת דין לימוד תורה על ידי אישה והשתרשרותו במהלך הדורות.

הורתו של הפרק בצורך ובחובה שראיתי לעצמי להשיב לטענה שהוטחה בי כלומדת גמרא, כאילו אני עושה דבר המנוגד להלכה (גישה שגם בתקופתנו הִנָה נחלת רבים), שהרי נקבע: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" (ירושלמי, סוטה ג, ד). כבר לפני שנים תהיתי ביני לביני: הייתכן שהלימוד שבו אני משקיעה כוחות גוף ונפש, זמן ואנרגיות, לימוד המהווה בעבורי מקור מחויבות והשראה, לעיצוב דרכי האמונית הלכתית, נאסר עלי?!

כמי שמבקשת בכל בוקר בתפילת שחרית: "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה", למדתי, אספתי וערכתי את המקורות המרכזיים בדין לימוד תורה על ידי נשים, מתקופת תנאים ועד ימינו אנו. מהמקורות המצוטטים בחלק הרביעי של הפרק, נסיק שמבחינה הלכתית, אישה הלומדת משנה, גמרא והלכה איננה פועלת בניגוד להלכה, אלא עושה דבר רצוי, ולדעת חלק מהפוסקים אף הכרחי, המאפשר להתמודד עם האתגרים האמוניים-מעשיים הנובעים מהמציאות שבה אנו חיים.

בתחילת כל שנה (משנותי הראשונות כמורה לתלמוד, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20) הקפדתי ללמוד עם הלומדות עמי גמרא את התשתית ההלכתית ללימודנו המשותף, זאת משתי סיבות עיקריות:

א. כדי שהן תדענה שעיסוקנו בדברי תורה לא רק שאיננו מנוגד להלכה, אלא להיפך הנו זכות גדולה שזכו בה, שלא היתה נחלת אמותיהן וסבתותיהן, להיחשף למקורות חכמים וְלהעמיק בהם, וּבכך לעשות את המותר והרצוי.

ב. משעיסוקנו הונח על אבני היסוד של ההלכה, שאפתי, קיוויתי והתפללתי להתפתחותו של שיח ציבורי הרואה בחיוב לימוד תורה רחב ומעמיק של נשים, שיהיה בכוחו לעודד תהליך חשוב זה, לפתח אותו, להרחיבו ולהעמיקו, כדי שלציבור הנערות והנשים יהיו הכלים לבחון ולעצב את דרכן הרוחנית-הלכתית.

אשרינו שזכינו, שכארבעה עשורים לאחר תחילת התהליך, נשים רבות ברחבי הארץ והעולם זוכות ללמוד ולהעמיק, כל אחת בתחום הקרוב ללבה: תורה, משנה, גמרא, הלכה, מחשבה וחסידות - לימוד היוצר שינויים הגותיים ומעשיים שעל אודותם יורחב בסיכום הפרק.

כאמור, בפרק זה נעיין במקורות המהווים תשתית לפסיקת ההלכה בסוגיית לימוד תורה על ידי נשים, מפסוקי התורה ועד ימינו אנו, תוך סקירה וניתוח של התהליכים ההיסטוריים-חברתיים שהתרחשו במהלך הדורות, וגרמו לשינויים משמעותיים בהכרעות הפוסקים בשאלת האפשרות ההלכתית שהנשים תעסוקנה בדברי תורה.

הפרק נחלק לארבעה חלקים:

חלק א': השתלשלות דין לימוד תורה לנשים בתקופת תנאים ואמוראים.

חלק ב': דעות הפוסקים בדין לימוד תורה לנשים בימי הביניים עד סוף המאה ה-19.

חלק ג': תיאור האתגרים החינוכיים-לימודיים-רוחניים של הנשים מסוף המאה ה-19 ואילך, והקמת רשת מוסדות "בית יעקב" במזרח אירופה על ידי הגב' שרה שנירר. מעקב אחר תולדות חייה, פועלה, פסקי ההלכה שליוו את מפעלה, והשינוי הדרמטי שחוללה בתהליכי חינוכן ואופי לימודיהן של נשות ישראל, במזרח אירופה בתחילת המאה ה-20.

חלק ד': תיאור אופי חינוך הבנות בתקופה שאחרי השואה, ייסוד מוסדות "בית יעקב" בארץ, התפתחות לימוד התורה בקרב נשים בחברה הציונית-דתית, והשינויים שחלו בהלכה ויישומה בעקבות השתלבות הנשים בלימוד גמרא והלכה.

בסיום הפרק תיבחן מציאות דורנו, שבה קיים ציבור גדול של נשים לומדות אשר חלקן משמשות בתפקידי מפתח בזכות הידע הרב שצברו, וההערכה העמוקה שלה הן זוכות בשל כך מגדולי תורה וממנהיגים רוחניים. נשים, אשר רבות מהן, כל אחת בדרכה הייחודית, תורמת תרומה משמעותית לעיצוב החברה, וזוכה בכך להגדיל תורה ולהאדירה.

חלק א': השתלשלות דין לימוד תורה לנשים בתקופת תנאים ואמוראים

בערוב ימיו פותח משה את דברי הסיכום והפרידה שלו מעם ישראל בהצבת היעדים הבסיסיים של עבודת ה' (דברים י, יב-יג):

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ".2

לאחר פירוט יסודות האמונה בקב"ה מתאר משה את כלל חובותיו של כל יהודי, ואותן הוא מבקש משומעיו, שיקפידו למסור לדור הבא אחריהם ומדור לדור (דברים יא, יט):

"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".

בספרי (קובץ מדרשי ההלכה לספר דברים) מדייק ר' יוסי בן עקיבה בלשון התורה ודורש (ספרי דברים, מו):

"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" - בניכם ולא בנותיכם.

הגמרא (בבלי, קידושין כט ע"ב),3 בהסתמכה על מדרש ההלכה שבו נקבע שהאב פטור מללמד את בתו תורה, מסיקה שמי שאין חובה ללמדו - לא חייב ללמוד בעצמו, וכן לא חלה עליו החובה ללמד אחרים. כך שמשום שהאב פטור מללמד את בתו תורה (בניכם - ולא בנותיכם), היא איננה חייבת ללמוד בעצמה, וממילא היא פטורה מלהורות לאחרים, כך שחובת הוראת התורה לבנים חלה רק על האב, והאם פטורה ממנה.

השאלה העולה היא: מה משמעות פטוּר האב מחובתו ללמד את בִּתוֹ תורה? האם חל עליו איסור ללמדה? או אולי, איסור כללי, על כל גבר ללמד נשים תורה? האם מותר ללמדן אם הן חפצות בכך? או אולי אפילו רצוי/מצווה, אך אין זו חובתו של האב? האם אסור לאישה ללמוד לבד? או שאם רצונה בכך, מותר לה ואף רצוי שתעשה זאת?

גדולי התנאים התייחסו לשאלות אלו.

במשנה (סוטה ג, ד), שבה מתוארת השקיית המים המאררים את האישה הנחשדת בסטייה, נכתב:

אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין...

אולם יכול להיות שגם במקרה שבו האישה יודעת היטב שהיא חטאה, המים לא יפעלו את פעולתם הצפויה בגופה. המשנה מסבירה שתגובת הגוף לשתיית המים עשויה להתעכב, לא משום שהאישה לא חטאה, אלא בשל הזכויות שיש לה:

אם יש לה זכות היתה תולה לה: יש זכות - תולה שנה אחת, יש זכות - תולה שתי שנים, יש זכות תולה - שלש שנים, מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה - כאילו לומדה תפלות.

ר' פנחס קהתי, פרשן המשנה, מסביר את הזכות שיש לאישה שבגינה תגובת הגוף מאחרת לבוא:

כגון שטרחה להביא את בניה לביה"ס, לקרוא מקרא ולשנות משנה, או שהמתינה לבעלה כשיצא לעיר אחרת ללמוד תורה, זכות זו היתה תולה לה, לסוטה שנטמאה, כלומר היתה דוחה לה את עונשה, שיהא תלוי ועומד, ולא ייפרעו ממנה אלא לאחר זמן... יש זכות תולה שנה אחת - דוחה פורענותה לשנה אחת. יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים - הכל לפי השתדלותה וטִרחתה בתלמוד תורה של בניה ובעלה...

על בסיס העיקרון שהוסבר, ממשיך קהתי ומפרש את מחלוקתם של בן עזאי ור' אליעזר:

מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה - כלומר: ראוי לו ללמדה תורה. שאם תשתה ולא יבדקוה המים אף על פי שנטמאה, תדע שהזכות תולה לה ולא תוציא לעז על המים, שאין בהם ממש...

ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תִפְלוּת - דברים תפלים, פריצות, שמתוך התורה היא מבינה ערמימות, ועושה דבריה בהצנע (רש"י, ברטנורא). ויש מפרשים: שמתוך הבנתה בְּיֶתֶר מִגִדְרָה, היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה, והיא סבורה שהשיגה ומראה את חכמתה לכל.

על סמך הפסוק (משלי ח, יב): "אֲנִי-חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה [וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא"] והמדרש: כיון שנכנסה חכמה באדם - נכנסה עמו ערמומית (בבלי, סוטה כא ע"ב), מעלה ר' אליעזר את החשש שאם הבנות תלמדנה תורה, הן תמצאנה דרכים שליליות לפיתוח מידותיהן הרעות. הסבר נוסף לדעתו הוא שאין הנשים מסוגלות להבין את עומקה של תורה, כך שהבנתן הלקויה עלולה לגרום נזק.

לעומת ר' אליעזר, בן עזאי מחייב כל אב ללמד את בתו תורה, אך אין הוא רואה את מטרת הלימוד ביצירת זיקה עמוקה יותר בין האישה לבוראה, ואפילו לא כדי שהיא תדע טוב יותר אילו מצוות עליה לקיים וכיצד. לשיטתו, החובה נובעת מההנחה שכאשר האישה תבגוד בבעלה, ולמרות זאת, המים המאררים לא יחוללו בגופה את שתוֹאַר בתורה, היא תדע, שלעתים פעולת המים מתעכבת לא משום שלא חטאה, אלא רק בשל זכויותיה, ב"השתדלותה וטִרחתה בתלמוד תורה של בניה ובעלה", וכך היא לא תוציא לעז על כך שאין במים ממש.4

דעת בן עזאי מוצגת כמנוגדת לדעת ר' אלעזר בן עזריה, בסוגיית התלמוד הירושלמי (סוטה ג, ד), שבה נעיין בליווי פירוש קרבן העדה:

ובן עזאי דלא [דעתו איננה] כרבי לעזר בן עזריה, דתני: מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא, שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו את רבי יהושע בבקיעין. [קרבן העדה: והקבילו פני ר' יהושע בעיר ששמה בקיעין, ויום טוב היה, שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.] אמר להן: מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? ואמרו לו:

הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים. [קה"ע: ואין לנו לדבר בפניך.]

אמר להן: אפילו כן - אי איפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום, מי שבת שם?

[קה"ע: היום בבית המדרש לדרוש.] אמרו לו: רבי לעזר בן עזריה. ומה היתה פרשתו? "הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (דברים לא, יב) ומה אמר בה? [מה חידש ר' אלעזר בנוגע למצוות הקהל?]

הואיל והאנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע. [קה"ע: כדי שידעו לקיים המצווֹת, אבל ללמוד אין לנשים לבוא, וזהו דלא כבן עזאי, דאמר אף הנשים ילמדו.] הטף למה בא? אלא ליתן שכר למביאיהן. אמר להן: אין הדור יתום, שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

כך מוסברת הסתירה בין דעת ר' אלעזר בן עזריה לדעת בן עזאי בדברי בעלי התוספות (בבלי, סוטה כא ע"ב, ד"ה: בן עזאי):

...אנשים באו ללמוד, נשים לשמוע, ונראה דפירוש: דמצווה לשמוע הנשים [שמצוות הנשים לשמוע], כדי שידעו לקיים מצווה, ולא משום שידעו שזכות תולה...

הנשים צריכות לשמוע את קריאת הכהן הגדול, כדי שתדענה איזו מצווה ובאיזה אופן עליהן לקיימה, ולא כהסברו של בן עזאי: "כדי שתדע שהזכות תולה לה". בהמשך להעמדת הסתירה בין דעות שני החכמים, מתואר בירושלמי מקרה שאירע:

מטרונה שאלה את רבי לעזר: מפני מה חט אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב (שמות, לה כה): "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ". אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה?! אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים!...

אישה עשירה (ככל הנראה, חכמה ויודעת מקרא...) שאלה את ר' אליעזר בן הורקנוס: מדוע, אף שכל עם ישראל חטא בחטא של עבודה זרה בעובדם לעגל הזהב, לא קיבלו כל החוטאים את אותו עונש, אלא חלק נענשו בהריגה בסיף, חלק במגיפה והשאר בהדרוקן?5

על פי ר' אליעזר, חוכמת האישה היא בעיקרה חוכמת המעשה, הניכרת בכל הקשור למלאכת הטווייה והאריגה. אין זו דרך חשיבה שבכוחה להתמודד עם לימוד עיוני, מופשט, רחב ועמוק כלימוד התורה. לכן הוא מסרב נחרצות לענות על שאלתה, הנובעת מעיון בפסוקי התורה.

המטרונית העשירה היתה כנראה תורמת גדולה למשפחת בן הורקנוס, כיוון שבנו של ר' אליעזר שואל את אביו בתמיהה: האם שווה להפסיד הפסד רב - תגובתה הטבעית והצפויה של האישה, ובלבד "שלא להשיבה דבר אחד מן התורה"?! על כך עונה ר' אליעזר לבנו את תשובתו הנחרצת: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים!" מה פשר תגובתו החריפה של ר' אליעזר? האומנם עדיפה שריפת התורה ובלבד שלא לזכות את נשות ישראל במקור חיזוק למחויבות ונאמנות לקב"ה?

בעל פירוש קרבן העדה (ירושלמי, סוטה שם, ד"ה: ישרפו) מסביר, שניתן להסיק מדברי ר' אליעזר שלדעתו: "אסור ללמוד בתו תורה". לשיטתו, רק מי שיש לו היכולת להבין את התורה לאשורה, רשאי ללומדה. כך שאם ההנחה היא שאין דרך החשיבה של האישה מתאימה ללימוד העיוני, לא רק שאין כל רווח בלימוד שלה, אלא שעלול להיווצר ממנו הפסד גדול. כאשר בנו תוהה על סירובו לענות למטרונית, מבהיר לו ר' אליעזר, שלא איש כמוהו יוותר על עקרונותיו בשל הפסד ממון.

יש לשים לב, שמיד אחרי הגדרתו את אופי החוכמה הנשית, מצטט ר' אליעזר פסוק שיש בו כדי לחזק את ההגדרה שנתן: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות לה, כה).6 זאת ועוד, דווקא הפסוק המחזק את גישתו, מבטא את כוח אמונתן הייחודית של נשות המדבר, המתאמצות בכל דרך לתרום את תרומתן לבניין המשכן, ובכך לבטא את מסירותן לקב"ה. הייתכן שנשים שאש האמונה וקרבת האל יוקדת בלבן, יוציאו דברי תורה לדברי הבאי?!

מסכם המאירי, על אתר, את הסיבה שבגינה אין ללמד נשים תורה:

שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה והיא סבורה שהשיגה, וּמקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל, ובתלמוד המערב [בירושלמי] אמרו דרך גוזמא: 'ישרפו דברי תורה אל ימסרו לנשים'.

לסיכום, במקורות התנאיים ניתן למצוא את דעת בן עזאי, ר' אלעזר בן עזריה ודעתו של ר' אליעזר בן הורקנוס. בן עזאי סובר שיש ללמד נשים תורה "שאם תשתה תדע...", ור' אלעזר בן עזריה רואה חשיבות בשמיעת הנשים את פרשת הקהל, כדי שתדענה לקיים את המצוות שהן מחויבות בהן. מולם ניצב ר' אליעזר בן הורקנוס, שככל הנראה סבור שלא רק שאסור ללמד נשים תורה, אלא שמי שיעשה זאת עלול לגרום לשיבוש הכתוב בה.

בגמרא - למדו האמוראים ממדרש ההלכה בספרי, שהאב פטור מללמד את בתו תורה, אך לא ניתן ללמוד מפטור זה על יחסם של חכמים בתקופת התלמוד לשאלת האיסור או ההיתר לנשים ללמוד מיוזמתן בעזרת אביהן, אדם אחר, או באופן עצמאי.7

על בסיס מקורות אלה, נעמיק בהבנת דרך השתלשלות פסיקת ההלכה בעניין שאלת דין לימוד תורה לנשים בימי הביניים, מהמאה ה-12, תקופתו של הרמב"ם, ועד למאה ה-19, עם התעצמות תנועת ההשכלה והתרחבות תופעות החילון וההתבוללות בקרב יהודים בארצות השונות.

חלק ב': דעות הפוסקים בדין לימוד תורה לנשים בימי הביניים עד סוף המאה ה-19

הרמב"ם, בחיבורו ההלכתי משנה תורה (הלכות תלמוד תורה, א, א), קובע על בסיס הסוגיה במסכת קידושין:

נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן - אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

בדומה לפטור שנלמד בגמרא, גם מפסק הרמב"ם לא ברור האם הכוונה המעשית של המילה "פטורים" היא לא חייבים אך מותר להם, או אסורים. ניתן לקבל תשובה מסוימת לשאלה זו, בפסיקתו של הרמב"ם בהלכות תשובה (י, ה):

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עליו פורענות - הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצִוַוה בה - הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ - אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה, בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

הרמב"ם קובע מפורשות: "לעולם יעסוק אדם בתורה...". הוא אינו משתמש במילה "איש" אלא "אדם".8

בנוסף, בהמשך ההלכה הוא כותב: "לפיכך, כשמלמדין... את הנשים...". מכך יש להסיק, שבהלכה זו מצדד הרמב"ם בלימוד תורה לשמה, על ידי איש ו/או אישה. אולם בהלכות תלמוד תורה (א, יג) מתייחס הרמב"ם ישירות לאפשרות שאישה תלמד תורה (בהוראת גבר או באופן עצמאי) וכותב:

אישה שלמדה תורה יש לה שכר - אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נִצְטַוֵית, וכל העושה דבר שאינו מצוּוה עליו לעשותו - אין שכרו כשכר המצוּוה שעשה, אלא פחות ממנו. ואע"פ שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו לִמְדָה תִפְלוּת, במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תִפְלוּת.

מקביעת הרמב"ם בראש ההלכה: "אישה שלמדה תורה [באיזו שהיא דרך...] יש לה שכר", מובן שלא רק שהלומדת לא עברה על איסור, אלא היא עשתה דבר רצוי, מבורך ומוערך, שהרי היא מקבלת שכר על כך. אולם, לכאורה בניגוד לזה, כותב הרמב"ם בהמשך ההלכה: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד".

החשש הגדול הוא שבדלות מחשבתן, תשתמשנה הנשים בתוכני לימודן למטרות שליליות. אולם גם בעניין קביעה זו מחלק הרמב"ם בין שני מצבים: לכתחילה, לא ילמד האב את בתו תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, אך בדיעבד, אם האב לימד את בתו תורה שבכתב - אין זה נחשב שלימדהּ תִפְלוּת. מפסק הרמב"ם עולות שלוש שאלות מרכזיות:

א. מדוע כאשר אישה לומדת תורה באופן עצמאי, היא עושה דבר רצוי, שעליו היא מקבלת שכר, אולם "צוו חכמים, שלא ילמד אדם את בתו תורה" ואם הוא עושה זאת "כאילו למדה תפלות"?

ב. מה ההבדל המהותי בין תורה שבכתב, שאותה אפשר ללמד נשים בדיעבד, לזו שבעל פה, שאפילו בדיעבד לא רצוי ללמדן?

ג. מדוע דווקא תורה שבעל פה, שבה נלמדים פרטי ההלכות, לא ראוי שנשים תלמדנה, אם יש עניין שהן תדענה כיצד לקיים את המצוות שבהן הן חייבות?

על שאלות אלה נענה מתוך העיון בדבריהם של פוסקי ימי הביניים. בעיקרון, רובם אימצו את פסיקת הרמב"ם, אולם על בסיס קביעת ר' אלעזר בן עזריה, שנשים חייבות להשתתף במעמד הַקְהֵל, כדי שהן תדענה את הדינים השייכים להן, הם הכריעו שעל הנשים ללמוד את פרטי קיום המצוות שהן חייבות בהן. ר' יהודה החסיד, בעל ספר חסידים (שיג), אחז בגישה זו:

חייב אדם ללמד את בנותיו המצוֹות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאישה תורה, כאילו מלמדה תִפְלוּת - זהו עומק תלמוד וטעמי המצווֹת וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאישה ולקטן, אבל, הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת, איך תשמור שבת?! וכן כל המצוות.

מסביר החיד"א, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, בעל פירוש "ברית עולם" לספר חסידים, שם:

חייב אדם ללמד בנותיו - אין זה מצד חיוב תלמוד תורה, אלא שידעו הדינים, וכשהן בקיאות, אינן צריכות עוד ללמוד.

גם המהרי"ל, ר' יעקב מולין, פוסק בספרו (שו"ת המהרי"ל, קצג, קצט), שיש ללמד את הנשים אך ורק את פרטי המצוות שהן חייבות לקיים, ולא דבר מעבר לכך, כדי שלא יהיה האב כ"מלמדה תפלות":

והלא כל מצווֹת עשה שלא הזמן גרמא חייבת בו, וכל מצווֹת לא תעשה כמעט, ואיך ידעו אם לא ילמדו?!

וללמוד לנשים אעפ"י שצריכות לקיים כל 'לא תעשה' ו'עשה' נמי שלא הזמן גרמא (קידושין כט ע"א), מכל מקום אין ללמדה, דהוי כמלמדה תפלות...[ודמי להאי [ודומה לזה] שאסרו ללמוד לתלמיד שאינו הגון (חולין קלג א)] ...ואי משום דידעו לקיים המצווֹת, אפשר שילמדו ע"פ הקבלה השוֹרשים והכללות...

בדומה לכך, כותב ר' יצחק מקורביל בהקדמתו לספרו עמודי הגולה (הידוע בכינויו: ספר מצוות קטן), המונה ומפרט את כל מצוות התורה:

וגם כתב עוד לנשים המצוות הנוהגות להן, תועיל להן הקריאה והדקדוק בהן, כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים.

ר' יעקב לנדא, בעל ספר האגור, מצטט את דברי ר' יצחק מקורביל וכותב (הלכות תפילה, ב):

וכל שכן לדברי הסמ"ג [צריך להיות: סמ"ק] שהנשים חייבות ללמוד הדינין השייכין להן.

ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך (יו"ד, רמו, ו), מאמץ את פסק ההלכה של הרמב"ם ככתבו וכלשונו, אך הרמ"א מוסיף:

הגה: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור, בשם סמ"ג) ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומכל מקום, אִם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה, חולקת שכר בהדייהו [עִמהם]. (הגהות מיימוני, פ"א דת"ת וסמ"ג)

נמצאנו למדים שפוסקי ההלכה בתקופת הראשונים פוסקים עקרונית כרמב"ם, שלא ראוי שאב ילמד את בתו תורה עיונית. אולם, שלא כמוהו, הם מדגישים שיש ללמד את הנשים את הדינים השייכים להן, ואין הם מזכירים את האפשרות ללמדן תורה שבכתב, אפילו לא בדיעבד.

הפוסק שיוצר את השינוי בפסיקת ההלכה, הוא ר' יהושע פאלק, בחיבורו על ספר הטור (פרישה יו"ד, רמו). הוא מדייק דיוק חשוב בלשון הרמב"ם, ובכך פותח פתח לאישה החפצה ללמוד תורה, לעשות זאת:

מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת וכו' - אבל, אם למדה לעצמה, אנו רואות שיצאו מהרוב, ולכך כתב [הרמב"ם] לעיל, שיש לה שכר, ורצה לומר: אם למדה תורה על מכונה, שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללומדה, דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי, כי הוא אינו יודע מה שבליבה.

לשיטתו, כשניכר שיש לאישה רצון עז ומוטיבציה גבוהה ללמוד תורה, כדוגמת אשתו9 - מותר לה ללמוד בהתאם לכישוריה, אולם לא ראוי שהאב ילמדהּ בעודה קטנה, משום החשש שהיא אינה מוכשרת דיה ו/או שאין בה הרצון הפנימי ללמוד, ולכן תוצאות הלימוד עלולות להיות שליליות.

בתקופה שבה הוא חי רואה ר' יהושע פאלק, בעיני רוחו את הנשים שכדאי שתלמדנה תורה, ומעודד בדרכו הייחודית את המגמה הזו שהלכה והתחזקה, עד למפנה שהתרחש בתחילת המאה ה-20 בהתייחסות הפוסקים ללימוד תורה של נשים.

במאה ה-19 החלו נושבות בעולם רוחות תנועת ההשכלה, האמנסיפציה, החילון וההתבוללות, אשר גרמו לשבר אמוני-רוחני-דתי, בעיקר בקרב יהודי מרכז אירופה ומזרחה. מי שידעה לזהות את המצוקות הרוחניות של בני דורה ובעיקר בנות דורה, וּבפועלה המבורך נתנה להן מענה, היא הגב' שרה שנירר - התופרת מקראקוב, אשר בדמותה ובשינוי הדרמטי שחוללה נתמקד בחלק הבא.

חלק ג': שרה שנירר, אפיוני תקופתה, אישיותה ומפעל חייה - ייסוד מוסדות "בית יעקב"

בטרם נתאר את תולדות חייה ומפעלה של שרה שנירר, יש להכיר את מאפייני התקופה שבה היא חיה ופעלה, וּבעיקר את ההוויה הדתית-רוחנית שעמה היא ראתה צורך להתמודד. צבי שרפשטיין בספרו "גדולי החינוך בעמנו" (עמ' 226),10 פותח את הפרק המתמקד בשרה שנירר בתיאור האווירה החינוכית והחברתית שבה גדלו הבנים והבנות היהודים בסוף המאה התשע-עשרה וּתחילת המאה העשרים:

חינוך הבנות בפולין בכלל ובגאליציה בפרט היתה בעיה כאובה וטראגית בחיי ישראל. אדוקי פולין הבדילו בין חינוך הבנים לחינוך הבנות הבדל חותך: את בניהם הקדישו לה' ואת הבנות לחיי הסביבה. הבנים היו חובשי בית המדרש, מצמצמים חייהם בד' אמות של הלכה, מנועים מהגיון ומדעת לשון המדינה ואפילו מידיעת ספר עברי, אִם אינו מקודש בקדושת המסורת, ועוסקים בגמרא, בתפילה ובסיפורי מעשיות של חסידות. ...והבנות - אחיותיהם של הבחורים, היו היפוכם הגמור: לבושות לפי האופנה האחרונה... חניכות בתי הספר הכלליים, מדברות פולנית מצוחצחת ושקועות בעולמו הרומאנטי - הלאומי של יוליוס סלובאצקי ואדם מיצקביץ. ...אם כי בנות אלה היו שומרות מצוות בבית, הרי לבבן היה רחוק מההווי האורתודוכסי. הן בָּזוּ לְחַייִם אלה והתביישו בהוריהן ובאחיהן - לפני מכריהן הצעירים שלא מבני ברית. כך היו הבן והבת שני עולמות רחוקים...

עדות אישית למתואר בספרו של שרפשטיין, ניתן למצוא בספרה של פולה היימן, "האשה היהודיה בסבך הקידמה",11 המצטטת את דבריה של פועה רקובסקי - מחנכת ופעילה ציונית, שהקדישה את חייה לשתי מטרות מרכזיות: חינוך יהודי לבנות ועידוד יישום הרעיון הציוני:

לנשים היהודיות היה חסר ניצוץ היהדות, שאותו נטע בנערים ה'חֵיְדֶר' היהודי הפשוט, על אף חסרונותיו.

ביומנה, מתארת שרה שנירר את תחושתה, מול הוויית חייהן של בנות דורה (אם בישראל, עמ' 24):12

נתברר לי אז כי הליקוי העיקרי נעוץ בזה שבנותינו יודעות מעט מאוד על עברנו המפואר, וזה מרחיק אותן מן העם ומסורתו. אילו היה להן מושג ראוי ורחב, על גבורתם העילאית של אישי ונשי האומה הגדולים - כי אז היו פני הדברים אחרים לגמרי.

שרפשטיין מתאר את התהליך שהוביל להקמת מוסדות בית יעקב על ידי שרה שנירר, כנתינת מענה למציאות שהיא חוותה:

לְרִיפוּיוֹ של פצע זה, נוצר בית הספר החדש לבנות האדוקים בשם: 'בֵּית יַעֲקֹב', בו נתחנכו חינוך יהודי חרדי, לא על פקודה בעלמא ועל פי שיגרה, אלא מתוך התלהבות של אמונה, מתוך רצון מאורגן לבנות את 'בֵּית יַעֲקֹב', על יסודות הדת, המוסר היהודי, וכל המידות הטובות שבנות ישראל בעבר הצטיינו בהן.

שרה שנירר נולדה בראש חודש תמוז תרמ"ג (1883) בקראקוב, פולין, למשפחה מהמעמד הבינוני-נמוך. אביה של שרה היה כהן, חסיד של האדמו"ר מבעלז וּמצאצאי הש"ך - שפתי כהן. אמה היתה מצאצאי הב"ח - ר' יואל סירקיש. משפחתה של שרה היתה מהמשפחות הוותיקות בקראקוב, שהיתה ידועה בנתינת צדקה ובעשיית מעשי חסד בקהילה. כבר בצעירותה נחשפה שרה למקורות התנ"כיים, התנאיים והאמוראיים, ביושבה על יד אמה, שהיתה קוראת בשבתות בקול מתוך הספר "צאינה וראינה". שרה הקשיבה לקריאתה מוקסמת וסקרנית, והאזינה לאביה בְּרֹב קשב בעת שהיה לומד משנה וגמרא בקול. לאביה היתה ספרייה יהודית עשירה והיא קראה ספרים רבים מתוכה. לאחר שמונה שנות לימוד נאלצה שרה לפרוש מהלימודים בבית הספר ולהיחלץ לעזרת הוריה בפרנסת המשפחה. כך החלה לעבוד כתופרת מקצועית, המקבלת הזמנות מנשים בקהילתה.

לאורך שנות לימודיה הצטיינה שרה בלימודים כלליים ובלימודי שפות, אך עיקר מעייניה היו נתונים לתחומי היהדות, שאותם שאפה ללמוד באופן מקיף ומעמיק. אף שזכתה לכינויי לעג מפי חברותיה, לא נפלה רוחה. בשבתות ובשעות הלילה המאוחרות נהגה ללמוד לבדה מתוך ספרים שונים: "צאינה וראינה", "מנורת המאור" והספר "חוק לישראל". בשבת הקפידה שרה לקרוא בפרשת השבוע ובספר "נחלת צבי".13 ביומנה היא מתארת (אם בישראל, עמ' 22):

בעונג מיוחד הייתי מבלה את יום השבת ליד ה'צאינה וראינה'. מידי שבת בשבת הייתי עוברת על פרשת השבוע, על ההפטרה, ועל 'נחלת צבי', בלעדי כל אלה, לא היתה שבת בשבילי כלל וכלל. ...מימיי לא הרגשתי תענוג גדול יותר מאשר ללמוד ולקרוא בספרי קודש יהודיים. ...נפש יהודייה לא תשבע מלימודי חול, רק לימודי קודש ישביעו את רעבונה. אני מסופקת מאוד אם איזו סטודנטית מאושרת לפעמים במידה כזו, כפי שאני מאושרת כאשר אני קוראת בספרי הקודש שלנו.

שרה - אישה חכמה ולמדנית, הבקיאה היטב בתנ"ך ובתולדות ישראל, בעלת ידיעה רחבה בספרות המדרשים ואגדות חז"ל, השולטת בפולנית וגרמנית (לימים עודדה גם את תלמידותיה ללמוד שפות זרות) וּמכירה היטב ספרי לקסיקונים בשפות שונות, היתה בעלת הכרה דתית עמוקה ביותר, שהתבטאה בהקפדה שהקפידה על מצווה קלה כחמורה, כולל תפילה במניין בכל שבת ושבת, בכל מזג אוויר. שרה לא חדלה מלחשוב על דרכים אפשריות להתמודדות עם נטישת הדת וערכיה על ידי הצעירים והצעירות היהודים, ורצתה בכל מאודה לגרום לבנות לשוב אל חיק התורה והמצוות (שם, עמ' 39):

רוח ההשכלה נושבת ברחוב היהודי, הרצאות תעמולה ללימודי חול, כובשים את ליבן של הבנות הצעירות. אילו היה לי העוז לכך, כי אז הייתי מרימה קולי וצועקת חמס נגד העוול הנעשה, הייתי מסבירה להם כי אין בכוחם של לימודי חול, לכבות את להט הנשמה היהודית, אשר רק לימוד התורה מסוגל להשביעה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שנת תרע"ד (1914), בהיותה בת 31, עברה משפחתה של שרה מקראקוב לווינה יחד עם עוד אלפי פליטים יהודים מגליציה. בני משפחת שנירר גרו ברובע השישי של וינה - אזור מגורים של גויים. בית הכנסת הקרוב למקום מגוריהם, היה בית הכנסת של הרב ד"ר פלש,14 איש תנועת "תורה עם דרך ארץ" - התנועה שייסד הרב שמשון רפאל הירש (על דמותו והגותו ראה הרחבה בהמשך הפרק).

שרה שנירר הגיעה בפעם הראשונה לבית הכנסת של הרב פלש בשבת חנוכה - ב' טבת, תרע"ד 1914. בשבת זו נשא הרב פלש דרשה על חשיבות כוחן האמוני של הנשים היהודיות במהלך ההיסטוריה. בדרשתו, התמקד הרב בסיפור יהודית בת יוחנן כהן גדול, שבכורתה את ראשו של הולופרנס, שר צבא יוון, תרמה תרומה משמעותית לנס ניצחון המכבים על היוונים. בעת שנשא את הדרשה, הרים הרב פלש את עיניו אל עבר הקומה העליונה, שבה שכנה עזרת הנשים, וכיוון את דבריו אליהן, תוך שהוא יוצר קשר בין הסיפור ההיסטורי ותפקידן המשמעותי בתחילת המאה ה-20, בעיצוב המשפחה היהודית, בשימורה ובטיפוחה. שרה שנירר התרשמה עמוקות מדרשתו של הרב פלש:15

הרב שרטט את תמונתה של יהודית הגיבורה. לאור דמותה, העריך את האישה ואת הנערה היהודית בתקופתנו, ועודד ללכת באורחות נשי ישראל, גדולות הרוח של ימי קדם. אין מילים בפי לתאר את הרושם הכביר שדרשתו עוררה בי. אמרתי לנפשי: 'מי ייתן וכל הנשים והבנות העבריות מקראקוב תשמענה מי אנחנו ומי היו אבותינו... אילו הבנות היו שומעות את הרב הזה - בוודאי שהן היו מתחזקות באמונתן הדתית.

לימים, כשתיארה שרה את השתלשלות הדברים שהובילו אותה להקמת "בית יעקב", היא כתבה ביומנה (אם בישראל, עמ' 16):

עוד בהיותי צעירה לימים, חשבתי רבות על התהום השוררת בין האם והבת וניסיתי למצוא פשר הדבר. רק בהיותי בימי המלחמה בווין [וינה] ובשומעי את דרשתו מלאת ההתלהבות של הרב פלש, הבינותי, שהסיבה היחידה היא, שלנערה היהודייה אין אפשרות לשמוע, אפילו מילה אחת משפיעה בעד תורתינו הקדושה. מאז שמעתי את ההרצאה הראשונה מפי הרב ד"ר פלש, נעשיתי אורחת קבועה באותו בית הכנסת. לא הייתי מתחשבת בשום הפרעה ומכשול, לא בכפור החזק ביותר ולא במהומות הקשות ביותר, שהיו מתרחשות לעיתים תכופות בימי המלחמה. ככל שהרביתי לשמוע את הרצאותיו ושיעוריו של הרב פלש ניקרה יותר ויותר במוחי השאלה: איך משמיעים את כל הדברים הללו באוזניהן של בנות ישראל שבפולין.

על פי תיאורה של שרה ביומנה באחרית ימיה, היכרותה עם הרב פלש ודרכו הדתית-רוחנית-ערכית הובילה אותה להחלטתה להקים את מפעל חייה: "בבית הכנסת של הרב פלש עמדה עריסתה של תנועת 'בית יעקב'".

בטרם נמשיך את תיאור השתלשלות מעשיה של שרה שנירר, כדאי לשים לב לסמליות הרבה, בכך שהנטעים הרכים להקמת מפעלה החינוכי העצום, ניטעו בלבה דווקא בשבת חנוכה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. חג זה הנו חג המסמל את ניצחון הרוח על הכוח וניצחון האמונה על האלילות, שבאו לידי ביטוי בגבורת העם היהודי והתגברותו, בהנהגת החשמונאים, על הקמים עלינו לכלותינו פיזית ונפשית. בהיכרותה עם הרב פלש ודרכו הייחודית, נוכחה שרה לדעת שקיימת דרך אשר בה ראוי לילך, כדי להשיג את יעדיה, והקימה רשת חינוכית שנועדה לתת מענה לאתגרי התקופה הסוערת והמורכבת, המאפיינת את דורה.

בגמרא (בבלי, שבת כג ע"ב) מצאנו:

"הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים...". מפרש רש"י על אתר:

בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה - בא אור דתורה.

יכול להיות שלא מקרי הוא, שהשבת שבה מדליקים את שני הנרות גם יחד - נר שבת ונר חנוכה - הציתה בשנירר את הרצון להביא את "אור דתורה" גם לבנות ישראל (בניגוד להבטחה בגמרא לבנים ת"ח...), על ידי הקמת מוסד לימודי-חינוכי-תורני-ערכי המיועד במיוחד להן, מוסד הנצרך כל כך בעידן של השכלה, חילון והתבוללות. בנוסף, באותה שבת התרשמה שרה עמוקות מהדמות שעמדה במרכז דרשתו של הרב פלש, יהודית בת הכהן, אותה היא העריצה, ושלימים כתבה עליה מחזה שהועלה בידי חניכותיה. אם בבת כהן שנפשה נוהה אחרי לימוד תורה והנחלתה לבנות דורה עסקינן, אי אפשר שלא להיזכר בפסוק המתאר את תפקידי הכהנים (דברים לג, י):

"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ".

אולי מתוך מודעות לייחוסה המשפחתי, הרגישה שרה שהחובה של הוראת תורה והנחלת המסורת היהודית לבנות דורה, מוטלת דווקא על שכמה כבת כהן, אשר ייעודו הוא (מלאכי ב, ז):

"כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא".

יכול להיות שמכל אחת משלוש הסיבות הללו ומכולן גם יחד, מתעורר בשרה שנירר הרצון העז לייסד מוסד שיחזק את רוח הבנות, בשבת שבה זוכר ומזכיר העם היהודי את התמודדותו הפיזית והרוחנית עם היוונים בתקופת החשמונאים.

בעקבות התמדתה של שנירר בשיעוריו של הרב פלש, היא מבקשת ממנו שימליץ לה על ספרים שכדאי לה לקרוא, כדי להמשיך לחזק, להרחיב וּלהעמיק את אמונתה ואת ידיעותיה. הוא ממליץ לה על חיבורים שונים וביניהם הספר "אגרות צפון", שכתב הרש"ר הירש, שבו הוא מתאר את עיקרי גישתו. הספר כתוב כחליפת מכתבים בין בנימין - צעיר יהודי המתלבט בנוגע לנאמנותו לדרך התורה והמצוות - לבין חברו הטוב נפתלי, השומר אמונים למסורת.16

סחה לי פעם שרה שנירר, עליה השלום... כי רק הספר הזה [אגרות צפון] השפיע עליה לייסד את 'בית יעקב'.

כך מעיד הרב ד"ר יצחק ברויאר, שהכיר את שנירר באופן אישי.17 הרב שמשון רפאל הירש היה הַמנהיג והוגה הדעות של יהדות גרמניה ואבי האורתודוכסיה החדשה במערב אירופה במאה ה-19. הוא ראה עצמו יהודי באמונתו הדתית וגרמני בלאומיותו ותרבותו. הוא התנגד בכל לבו לרפורמה, אך סבר שיש להקים מוסדות תלמודי תורה לבנים שבהם ילמדו גם לימודי חול, כדי שיוכלו להתערות בחברה ולהתמודד עם אתגרי תקופתם. הוא הקים בית ספר יהודי בפרנקפורט שסיסמתו: "תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב), שבו למדו את תחומי היהדות השונים, אך גם עברית, חשבון וּמדעי הטבע. היהדות החרדית במזרח אירופה התייחסה אל הירש ואל דרכו החינוכית באמביוולנטיות ובחשש, אולם עקב ממדיה העצומים של ההתבוללות בקרב יהודי אירופה, היו שבחרו לאמץ את דרכו, בתקווה שהיא תביא לעצירה של מנוסת הצעירים מדרך התורה והמצוות וממערכת הערכים היהודיים.

כאמור, שרה הושפעה עמוקות מדרכו של ר' שמשון רפאל הירש, מגישתו לחיים יהודיים בעולם של השכלה ותרבות, וּמדרכו הייחודית בהסברת ערכי היהדות ומצוותיה. על פי ספריו עיצבה שנירר את דרכה החינוכית וקיבלה את הכלים לעיבוד ולהסבר של שורשיה של הדרך היהודית, לתלמידותיה. שנירר סברה שגישת האורתודוכסיה החדשה בגרמניה יכולה לשמש הוכחה לכך, שנאמנות לדרכה של היהדות האורתודוכסית אינה עומדת בסתירה להוויית החיים בעולם המודרני. יהודי יכול לחיות חיי תורה ומצוות תוך עבודת ה' באמת ובאמונה, כאשר הוא מעורב בתרבות ובתהליכי היצירה של החברה המערבית. שרה שאפה "לייבא" את הגותו של הירש ודרך התמודדותו עם שינויי המציאות גם ליהדות החסידית בפולין, וּלהנחיל אותה שם כדרך חיים.

בשנת תרע"ז (1917), עם סיום מלחמת העולם הראשונה, חוזרת שנירר לקראקוב ומנסה ללמד קבוצה ראשונה של כארבעים בנות גילאי 16-17 "פרקי אבות". בשיעור הראשון היא מתמקדת בהוראת חכמים: עשו סייג לתורה (משנה, אבות א, א). הצעירות מקשיבות לה כשהבעת שעמום על פניהן וכל גופן משדר חוסר עניין. שרה אינה מתייאשת, ולאחר ניתוח כישלונה היא מגיעה למסקנה שעליה להתחיל את תהליך החינוך עם בנות צעירות יותר, שתהליך לימודן המשותף יקנה שֶׁבת בלבן, בבחינת "גירסא דינקותא" (אם בישראל, עמ' 28):

יש להתחיל בילדות הפעוטות, שתיל רך אפשר להטותו בנקל לכל צד... מן ההכרח ליצור בתי ספר חרדיים לְבָנוֹת, אשר בהם תתחנכנה בנות ישראל ברוח ישראל סבא.

ביומנה היא מתארת את פעולותיה מרגע שנבט בה רעיון הקמת בית הספר (שם, עמ' 29):

לאחר שהרעיון לייסד בי"ס חרדי לבנות, נצמד בי מבלי להרפות, ניסיתי להתייעץ בנידון עם אחי, שהתגורר אז בצ'כיה. בתשובתו הראשונה צחק לי: "למה לך להיכנס בריב עם המפלגות?" כאשר כתבתי לו שהחלטתי נחושה להוציא לפועל את רעיוני, השיב לי: "בואי למרינבד, מקום בו נמצא כעת הרבי מבעלז18 ונשמע מפיו, אם מסכים הוא לדבר או לאו" ...כשבאתי למרינבד הלכתי מיד עם אחי, אל הרב זצ"ל. אחי, שהיה שם כבן בית מובהק, כתב בפתק אל הרב: "היא רוצה להדריך ולחנך את בנות ישראל בדרך היהדות והתורה". אז שמעתי מפיו הקדוש של הרב, את המילים: "ברכה והצלחה", אשר השפיעו עליי כסם חיים מופלא ונסכו בכולי מרץ רענן. ברכתו של הצדיק הגדול החדירה בי את הבטחון המלא בהתגשמות שאיפותיי!

שרה החליטה לשתף בחזונה אישיות תורנית נוספת, וּפנתה אל האדמו"ר מגור.19 בסיוע אחותו, מסרה לו שרה את הרעיון שלה בכתב, והוא תמך בחזון להקים בית ספר יהודי לבנות. התלהבותם של שני האדמו"רים וברכת הדרך שקיבלה מהם, נסכו בה ביטחון לקדם את הרעיון שלה באופן מעשי.

בית הספר הראשון של "בית יעקב" נוסד בסוף חודש תשרי, שנת תרע"ח (שלהי 1917) בקראקוב, ובו למדו כ-25 בנות גילאי 13-14 בחדרון קטן. שרה לימדה את כל תחומי הלימוד: דת - ברכות, תפילה וכד', מידות טובות - דרכי התנהגות, חריצות וכד', עברית, יידיש, כתב רש"י, תולדות ישראל ומלאכת יד.

שנירר בחרה את הַשֵם "בית יעקב" למוסד שהקימה, מתוך נבואת אחרית הימים של ישעיהו הנביא (ב, ב-ה):

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: ...בֵית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'":

מפרש בעל פירוש מצודת דוד:

בית יעקב - הנביא מזרזם לומר: הואיל וכן יהיה, נלכה נא באור ה', רצה לומר באור התורה והמצווה, כי יש תִקְוָה.

זהו המסר שרצתה שנירר להעביר לציבור הבנות היהודיות בתקופתה. כדרך הנביא השואף לזרז את בני עמו, לקיים תורה ומצוות מתוך עולם רוחני עשיר וּמבוסס, כך שאפה שנירר להדביק את חניכותיה ברוחן האמונית של אמותינו, שעל פי המתואר במדרש זכו לכינוי בית יעקב". הפסוק: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג) נדרש במכילתא (קובץ מדרשי הלכה לספר שמות):

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - אלו הנשים; וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - אלו האנשים. דבר אחר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים; וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - ותדקדק עמהם ואמור להם. (מכילתא דר' ישמעאל, יתרו מסכתא דבחדש, פרשה ב)

רש"ר הירש - מוֹרָהּ הרוחני של שרה, בפירושו לפסוק זה (ד"ה: כה תאמר), מדגיש גם כן את החשיבות הגדולה של הנחלת התורה לנשים דווקא, המהוות נדבך מרכזי שעליו בנויה המשפחה היהודית, כך שבחיזוקן הרוחני תתחזק המשפחה ויתחזק עם ישראל כולו בהתמודדותו עם שינויי העתים ואתגרי התקופה:

במאמר הזה גילה ה' את רעיון היסוד של עבודת ה': כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב - רעיון יסוד זה, יש לקרבו אל לבו ואל הבנתו של 'בֵית יַעֲקֹב' דהיינו המשפחה, ובמיוחד הנשים שהן עמודי התווך של חיי המשפחה.

דברים אלה תואמים את שכתב רש"ר הירש בחיבורו ספר חורב (פרק עה):

גם בנות ישראל חייבות לא פחות בלימוד תורה שבכתב ובלימוד הדינים שעליהן לקיים אותם בחייהן, כבת - נערה, אם ועקרת בית. פעמים רבות שבדברי ימי עמנו, הצילו בנות ישראל את הרוח וחיי טהרה בישראל עד כדי כך, שאפילו גאולת ישראל ממצרים בזכות נשים צדקניות היתה. תופעה כזאת יכולה לחזור ואמנם שוב תשוב, ורוח ישראל סבא תקום לִתְחִיָה מתוך לִיבָּן של בנות ישראל כשרות.

על חשיבות לימוד התורה באופן שיטתי ומעמיק של הנשים דווקא, לשם הצלחת תהליך השיבה אל המקורות, כותב רש"ר הירש בפירושו לסידור התפילה (בביאורו לקריאת שמע):

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם - לימוד מקיף יותר משינון, ולכן קושרת ההלכה את הדרשה: "בְּנֵיכֶם ולא בנותיכם" - לכתוב זה בלבד. עובדה היא, שרק השכלה תורנית גבוהה ולידיעה מדעית של חוקי התורה, אין להוביל את הנשים, בהיות רכישת השכלה כזאת ומסירתה מדור לדור, בעיקר תפקידו של הגבר היהודי. אמנם, אותה הבנה של ספרותינו היהודית ואותה מידה של ידיעה, מביאות לידי נאמנות אמיתית לתורה וליראת ה', שהיא תנאי לקיום קלה כחמורה של המצוות, ידיעות אלה שייכות להשכלת הרוח והלב של בְּנוֹתֵינוּ כמו בנינו.

בהתאם לחזונו, פועלת שרה שנירר במרץ רב, כך שתוך זמן קצר עולה מספר תלמידותיה מ-25 ל-80. מטרותיה בהקמת רשת המוסדות גובשו שלב אחר שלב בהגותה (אם בישראל, עמ' 44):

מטרתם של בתי הספר של 'בֵית יַעֲקֹב' היא, לקיים את התורה בקרב מין הנשים ולהלהיב בתוכנה את רוח בנותינו... ודבר זה אפשר להשיג לדעתי, רק ע"י בתי ספר יהודיים אמתיים, לבנות נאמנות לעם ישראל ומסורתו... יש לתת לבנות הרבה רוח, הרבה התלהבות לקיום המצוות והרבה מידות טובות, השאיפה היא לחנך את הבנות לאמונה בבורא עולם, לקיום מצוותיו ולהכרת תולדות עם ישראל, דרך לימוד ועיון בתורה, ובדרך זו לשמור על המסורת היהודית כנגד הסכנה המאיימת מבחוץ.

אמנם רשת בתי הספר נוסדה במזרח אירופה, אך שנירר הביאה כוחות הוראה גם ממערבה ובעיקר מגרמניה. היא שכנעה מורות ומורים האמונים על דרכו של רש"ר הירש, לחבור למשימת חייה. שילוב זה של חינוך יהודי מסורתי כפי שהיה נהוג במזרח, עם השכלה תורנית רחבה, המלווה בהתמצאות בתרבות האירופאית, היה ככל הנראה אחת הסיבות לכך, שבפועל למדו ב"בית יעקב" בנות מחוגים יהודיים שונים: חסידים, ליטאים, בנות ממשפחות משכילות אמידות וממשפחות מעוטות יכולת ועוד.

מעבר לברכת הדרך שקיבלה מגדולי האדמו"רים, שאפה שנירר לזכות לגיבוי הלכתי לשינוי שחוללה, בנוגע ללימוד תורה של נשים. מי שנענה לשאיפתה היה "החפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המתייחס בספרו ליקוטי הלכות (סוטה, כא) למקורות התנאיים שמהם הובן שאין זה רצוי שאב ילמד את בתו תורה:

המלמד את בתו תורה [כאילו למדה תפלות] ...נראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שקבלת האבות היתה חזקה מאוד, אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו בו אבותיו, וכמאמר הכתוב: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" (דברים לב, ז). בזה היינו יכולים לומר שלא תלמד הבת תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. כעת בעוונותינו הרבים, קבלת האבות נתרופפה מאוד מאוד וגם מצוי שאינה במקום האבות כלל. בפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים - בוודאי מצוָוה רבה ללמד אותן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון: מסכת אבות וספר 'מנורת המאור', כדי שתאומת אצלן עִנְיַין אמונתנו הקדושה, אם לא כן, עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת חס וחלילה.

פסיקתו הברורה והחדה של ה"חפץ חיים", שיש לעודד נשים ללמוד תורה ולסייע להן בכך ככל שניתן, במטרה ליצור אצלן זיקה למקורות המסורת והרוח של העם היהודי, היתה משמעותית ביותר. שכן עד לזמנו, רווחה הגישה ההלכתית הרואה בשלילה לימוד תורה של אישה, בבחינת: כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות (משנה, סוטה ג, ד).

פולה היימן מצטטת בספרה את המחנכת פועה רקובסקי (שהוזכרה לעיל),20 הכואבת את גודל המחיר ששילם העם היהודי בשל הגישה המסורתית שאין ללמד נשים תורה, גישה שהחלה להשתנות עם הכרעתו ההלכתית של החפץ חיים:21

מה יקר המחיר אשר עמנו שילם, בעד אותה השקפה נושנה מנוונת וחסרת טעם. אילו לא החזיקו אבותינו ואבות אבותינו בשיטה נושנה זו, אילו הבינו רבנינו ומנהיגינו הרוחניים, כי לימוד תורה אינו יודע מטבעו הבדלי מין מה הם, וכי הבנות בדיוק כמו הבנים, מן הדין שתתחנכנה על יסוד תורתנו ותרבותנו ועל אורחות המוסר שלנו - כמה אלפים מן האמהות היהודיות היינו מצילים מתהום ההתבוללות ובאמצעותן גם את הבנים היהודים, אשר אבדו לתנועת השחרור שלנו [הציונות] בשל החינוך של אותן האמהות.

רקובסקי כואבת את הַחֶסֶר הרוחני המהותי שנוצר מכך שלא הוענק לבנות חינוך יהודי שורשי, הכולל לימוד תורה, מקורות חז"ל, דברי הגות ועוד, חֶסֶר שגבה מחיר של נישואי תערובת, התבוללות מואצת, חינוך לוקה בחסר של הילדים, שחיקת הכמיהה ההיסטורית לארץ ישראל ועוד ועוד.

מעבר לפסק העקרוני שכתב "החפץ חיים" בקובעו: "מצווה רבה ללמד אותן [את הנשים] חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל" - בשנת תרע"ח (1918) מתפרסמת הערכתו לבית הספר "בית יעקב", שהוקם זה לא כבר:22

באשר שמעתי שהתנדבו אנשים יראים וחרדים לדבר ה', לייסד בערים בתי ספר ללמוד בהם תורה ויראת שמיים, מידות ודרך ארץ זו תורה, לילדות בני ישראל - אמרתי לפועלם הטוב יישר חילם ומעשה ידיהם יכונן, כי עניין גדול הוא ונחוץ בימינו אלה, אשר זרם הכפירה, רחמנא ליצלן, שורר בכל תוקפו והחופשיים מכל המינים אורבים וצודים נפשות אחינו בית ישראל, וכל מי שנגעה יראת ה' בלבבו - המצווה ליתן את בתו ללמוד בבי"ס זה. וכל החששות והפקפוקים מאיסור ללמד את בתו תורה - אין בו שום בית מיחוש, בימינו אלה. ואין כאן המקום לבאר באריכות כי לא כדורות הראשונים דורותינו, אשר בדורות הקודמים היה לכל בית ישראל מסורת אבות ואמהות... מה שאין כן בעוונותינו הרבים, בדורותינו אלה, ועל כן בכל עוז רוחנו ונפשנו, עלינו להשתדל להרבות בתי ספר כאלו, ולהציל כל מה שיש בידינו ואפשרותנו להציל.

בסוף שנת תרע"ח (1918) פונה שרה שנירר ל"אגודת ישראל" - ההסתדרות העולמית של היהדות החרדית שנוסדה בשנת תרע"ב (1912) כדי לסייע ליהודים חרדים בחוץ לארץ לחיות בדרכם - ומבקשת שיפרשו את חסותם על המוסד שהקימה. ראשי "אגודת ישראל", לאחר שבחנו את בקשתה, מחליטים להיענות לה בחיוב, תוך שהם מבטיחים לדאוג לתקציב שממנו ימומנו עלויות התפעול של בית הספר. ואכן, משנת תרע"ט (1919), דואגת ה"אגודה" למימון שוטף של הוצאות מוסדות בית יעקב. פרישת החסות הכלכלית של אגודת ישראל מאפשרת לשנירר להתפנות מעט מהדאגה לתפעול השוטף של מוסדותיה, לטובת כתיבת חומרי לימוד שונים כדוגמת: רעיונות לפרשות השבוע לתלמידות הבוגרות, ספר שאלות ותשובות על נושאים שונים ביהדות - חגים, תפילות, תרי"ג מצוות - וספרי לימוד נוספים.

מספר התלמידות בבית יעקב הולך וגדל. בשנת תרפ"ג (1923) משרבו התלמידות ושרה שנירר מבינה כי אין היא יכולה ללמד את כולן את כל תחומי הידע, היא בוחרת את המעולות מביניהן ומעניקה להן הכשרה להוראה. שנירר מקימה את בית המדרש הראשון למורות בקראקוב. בשנותיו הראשונות מקבלות בו כ-50 בנות את הסמכתן להוראה מדי שנה בשנה. משמתבסס בית הספר בקראקוב, מכתתת שנירר רגליה ברחבי פולין ועוברת מעיר לעיר ומקהילה לקהילה, בניסיונותיה לשכנע את פרנסי הקהילות להקים עוד ועוד סניפים של מפעלה החינוכי.

כך למעשה בנתה שרה שנירר את רשת בתי הספר שלה, כאשר בחלקם, הוקמו גם מסלולי הכשרה להוראה, שבהן למדו תלמידותיה המצטיינות הוראה, כדי שתוכלנה לשמש מורות, מחנכות ומנהלות בבתי הספר הקיימים ובאלו העתידים להיפתח.

שנירר שלחה את טובות חניכותיה לערים ועיירות ברחבי פולין, והן הפכו למנהיגות המקומיות, בתפקידן כמנהלות בית הספר בית יעקב המקומי. מוסדות נוספים של הרשת נפתחו בארצות מזרח אירופה: לטביה, צ'כוסלובקיה, רומניה, הונגריה ואוסטריה, ולאחר מכן גם בארה"ב ובארץ ישראל.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הלך וגדל בהתמדה מספר התלמידות בבתי הספר, שהוקמו בזה אחר זה. על פי הדו"ח הרשמי של מרכז בית יעקב, שפורסם בשנת תרצ"ג (1933), למדו והתחנכו בבתי הספר של הרשת כ-28,310 תלמידות ב-219 מוסדות ברחבי אירופה. בשנת תרצ"ז (1937) (כשנתיים לאחר מותה של שרה שנירר), נמנו כ-38,000 חניכות ברשת מוסדות בית יעקב ב-250 בתי ספר.

אחת מאבני הדרך בהתפתחות מפעל חייה של שרה שנירר, היתה ההחלטה שהתקבלה בכינוס השלישי של אגודת ישראל, חשוון תרפ"ט (1929):23

הכנסיה [האסיפה] מאשרת שתנועת 'בֵּית יַעֲקֹב' הוכיחה, שהיא הפתרון היחידי לשאלת חינוך הבנות, המהווה בעיה קשה וכאובה. על כן דורשת הכנסיה מכל החרדים בפולין, לתמוך בכל כוחותיהם בבתי הספר האלה. הכנסיה מכירה שיסודה של התנועה היא מורה דתית משכלת, על כן תדרוש הכנסיה מכל החרדים לדתנו בפולין, לתרום לבניין הסמינריון סכומים מסוימים, ולהשתדל אצל הקהילות, שיקציבו תמיכה הראויה לטובת המוסד העיקרי הזה.

בהתאם להחלטה זו בנתה אגודת ישראל בשנת תר"צ (1930) בקראקוב בניין גדול וּרחב ממדים ששימש כבית המדרש למורות. חנוכת הבית נערכה ברוב עם בשנת תרצ"א (1931), בעת שהוכשרו להוראה במוסד כ-120 בנות גילאי 16 עד 18.

ד"ר שמואל ליאו דויטשלנדר, מווינה, מבקר ספרות ומומחה לפילוסופיה של החינוך, עמד לימינה של שרה וניהל את מוסדותיה המסועפים בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהיותו איש אקדמיה ורוח, חיזק ד"ר דויטשלנדר את מגמתה של שרה, לחנך את הבנות בהתאם לערכי היהדות, תוך חשיפתן לתרבות ולתחומי ההשכלה המערב אירופאית. מגמה זו תאמה את אישיותה ואורח חייה של שנירר, בהיותה חכמה בתורה וּמשכילה בתחומי התרבות האירופית, שכבשה באותה תקופה את לבותיהן של הצעירות היהודיות. בדרכה הייחודית שכנעה שנירר את האמהות, שלא לחשוש משילוב של לימודי קודש עם לימודים כלליים, ובהכירה היטב את העולם התרבותי שבו גדלו הבנות, היא יצרה מסילה ללבבות חניכותיה.

בשנת תרצ"ג (1933) החליף הרב יהודה לייב אורליאן - חסיד גור ופעיל באגודת ישראל - את ד"ר דויטשלנדר בתפקידו והפך למנהל הרשת. שינוי זה נתן את אותותיו בדרך החינוכית-לימודית של מוסדות הרשת בהמשך דרכה, ובבתי הספר למדו התלמידות יותר ויותר את התחומים התורניים ורכשו פחות השכלה כללית ותרבותית.

נוסף על רשת ענפה של בתי ספר, הקימה שרה שנירר שתי תנועות נוער: "בתיה" - תנועה המיועדת לילדות מגיל 10 עד גיל 16, שמנתה בשנת תרצ"ז (1937) כ-20,000 חברות, ו"בנות אגודת ישראל" - תנועת נוער לבנות מגיל 16 ומעלה, שמנתה באותה שנה 14,672 חברות. לדעת שנירר, את החינוך הפורמלי בבית הספר חייב להשלים חינוך בלתי פורמלי: יצירת תא חברתי חווייתי של בנות בגילים שונים, המחולקות בהתאם לשכבת גילן, שבכוחו לחזקן בהתמודדותן עם אתגרי התקופה. החניכות יזכו לדוגמה אישית ממדריכותיהן, והן תחווינה בתנועה חוויות חיים חיוביות שאותן תישאנה בלבן בהמשך חייהן כנשים בוגרות.

חברות התנועות נהגו להתאסף לוועידות שבהן דנו בענייני דיומא, ולערוך "פגישות" שבהן למדו שיעורי ערב ביהדות. בנוסף, הן היו מתקבצות מדי שבת לשיחות חיזוק, ובחודשי הקיץ יוצאות לְחַוֹות של "לימוד עיוני".

שנירר היתה המנהיגה הרוחנית גם של תנועות הנוער, מנהיגות שהתבטאה בעבודתה הצמודה עם צוותי המדריכות, ביחסה האישי לחניכות ובמיוחד לאלו שנזקקו לעזרה, ובביקוריה התכופים במחנות הקיץ ובימי הפעילות. היא שקדה על כתיבת מחזות שבהן השחקניות - חברות תנועות הנוער - העלו על נס את נשות המופת של העם היהודי, כפי שנתגלו במהלך ההיסטוריה היהודית (כדוגמת המחזה שכתבה על יהודית, גיבורת חנוכה). ניתן להתרשם ממשמעות תנועות הנוער בעבור החניכות מתיאורו של צבי שרפשטיין:24

עד קום האגודה, היתה בת החרדים בודדה, תלושה, חיה חַיֵי בית, מדוכאת ברגש הנחיתות ונושאת עיני קנאה, אל הנערה היהודייה המודרנית, החיה חיי חברה מעניינים. כחברה להסתדרות 'בנות אגודת ישראל', מצאה לה את הביטחון, את ההרגשה שהיא חלק מֵחֶבְרָה גדולה וְגָדְלָה בה ההכרה העצמית, שיש לה תעודה בחיים.

כאמור, שנירר הקפידה על הענקת יחס אישי לתלמידותיה,25 היא התייחסה אליהן כבנותיה ממש,26 והן היו קשורות אליה בקשר אמיץ וקרוב. תלמידות רבות כתבו לה מכתבים שבהם שיתפו אותה בהתלבטויותיהן האישיות ביותר. היא הקפידה לענות להן במהירות האפשרית. בראש מכתבי תשובותיה היא פונה בדרך כלל אל המכותבת בתואר "יקירתי, אחותי ברוח". החניכות שזכו ללמד ב"בית יעקב" או לעמוד בראש אחד המוסדות, היו מחכות בקוצר רוח לביקור שלה במוסדותיהן, דבר שהיה חשוב לה ביותר. יום בואה של שנירר היה יום חג. הבנות והצוות החינוכי היו מקבלים את פניה בשירה, ריקודים ושמחה גדולה.

בהיותה חולה בערוב ימיה סעדו אותה תלמידותיה הנאמנות, שאותן ליוותה לאורך השנים, וטיפלו בה במסירות אין קץ עד לרגעיה האחרונים. בהיותה בת 52 חלתה שנירר ונותחה, אולם לא זכתה להחלים. בכ"ו אדר תרצ"ה (1.3.1935), בערב שבת בין השמשות, עוד הספיקה שרה שנירר ברגעיה האחרונים להדליק נרות שבת, ומיד לאחר מכן מסרה נשמתה לבורא.

אלפי גברים, נשים וטף השתתפו בהלווייתה, בעיר הולדתה קראקוב, וגדולי הרבנים נשאו את דברי ההספד בבית כנסת הרמ"א.27 בבית הקברות הוקצה מקום מיוחד לקברה.28 נשים רבות באו להשתטח על קברה כעל קברה של אחת מאמות האומה. במכתבה "רצוני האחרון", שאותו כתבה ביום ג' פרשת לֵךְ לְךָ - ז' חשוון תרצ"ה (כשלושה חודשים וחצי לפני פטירתה), פונה שנירר אל אלפי תלמידותיה, ולאחר שהיא מבקשת מפורשות (אם בישראל, ריא):

שלא תתלו למען השם את תמונתי, כלומר את תצלומי בשום מקום, לא בביה"ס ולא בבית.

היא מתארת את מטרת חייה, המטרה שאליה שאפה ואשר לה הקדישה את מרב כוחות גופה ונפשה:

אדיר כל חפצי הוא, כי בנותיי יישאו אותי תמיד בְּלִבַּן, וכל אימת שיעלה רעיון נפסד לעבור עבירה כלשהיא, תבוא תמונתי אשר בלב, ותזכיר: "אסור לי לעשות זאת!". ואתן - כל שאר בנותיי ברוח... שקודנה על עצמכן, למדנה בחשק דינים, על מנת לקיימם לכל פרטיהם וְדקדוקיהם, וּרכושנה מידות טובות, וה' יתברך יצליח את עבודתכן ותהיו תמיד מאושרות באושר רוחני עילאי.

באיגרת שכותבת שרה שנירר לתלמידותיה, כחודשיים לפני פטירתה, היא מדגישה:29

פונה אני אליכן בנותיי היקרות, הקרובות והרחוקות, ובייחוד אל אלה העוזבות את ספסלי בתי הספר, ויוצאות אל העולם הגדול, להדריך את בנות ישראל ולהקים בתים בישראל. מובטחני שאתן מבינות יפה את תפקידכן הנעלה... תפקידכן יהיה לנטוע נטיעות קדושות, בנשמות הילדים הטהורים והתמימים, עליכן יהיה לקדש נשמות אלו, זכרו את גורל הדור הצעיר, את גורל ישראל סבא... חזקו ואמצו. לא להתעייף ולא להתייגע, לא מחמת צרות חומריות, התקיפות והתכופות ולא מחמת חוסר הצלחה... אני גומרת את מאמרי בפסוקים הידועים לכן, והשגורים על לשוני (אותם פסוקים שהקפידה לשנן עם תלמידותיה, השכם והערב): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה". (תהילים ק, ב), "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט". (תהילים טז, ח) "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'..." (תהילים קיא, י) "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה" (תהילים צ, יב). "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ..." (תהילים יט, ח).

ה' ישמור צאתכן ובואכן מעתה ועד עולם. ה' יקשיב לתפילותינו וישלח לנו את גואל הצדק ואת הגאולה השלמה, אמן!

שלכן - שרה שנירר.

חשוב לציין שחלק מחניכותיה של שרה עמדו במבחן הקשה מכול, בתקופת השואה שפקדה את יהודי אירופה כארבע שנים לאחר מותה. על כך מעיד ד"ר הלל זיידמן בספרו "יומן גטו וורשה" (עמ' 214):30

היהודים האדוקים... לעיתים קרובות גילו מסירות נפש להצלת האחרים, בייחוד מהללים את המעשים הטובים, של המורות והתלמידות מבתי הספר של 'אגודת ישראל' - 'בית יעקב'.

בעדות זו ובעדויות רבות נוספות ניכרת התנהגותן הערכית של המכונות "בנותיה של שרה" בתקופת החושך של העם היהודי, ודבקותן בקב"ה ובמצוותיו, לעתים עד לכדי מסירת נפשן. זאת, בהתאם לדרך חינוכן ולציפיותיה של מורת דרכן: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'".

בתום מלחמת העולם השנייה, עם חורבן קהילות רבות באירופה, הריסתם של בתי הספר שהקימה שנירר בדי עמל וּמותן של אלפי ילדות, נערות ונשים מקרב חניכותיה, החלו ניצולים ופליטים חרדים, שייחסו לדרכה החינוכית הייחודית את הצלתן של אלפי בנות מפנייה לדרך החילון והתבוללות, להקים בארצות שאליהן הם הגיעו, בתי ספר שנשאו את השם "בית יעקב". מוסדות כאלה קמו בארה"ב, בדרום אמריקה, בישראל ועוד.

את הרושם שהותירה שנירר על מי שנחשף לאישיותה ופועלה, מתאר שלמה הרמתי, בספרו: "מחנכים יהודים בתפוצות" (עמ' 83):

שרה שנירר היא דמות כמעט אגדית, בזרם החינוך של 'בֵּית יַעֲקֹב', בכל יום שנה למותה, עורכות התלמידות והמורות, בכל בתי הספר עצרת לזכרה, כפי שנוהגים לעשות לאחר מותו של אדמו"ר. ואמנם היא ראויה לכך, שהרי יזמה והקימה רשת של בתי ספר לחינוך בנות חרדיות ברוח האמונה היהודית הצרופה, ומוסדות אלה, הקיימים עד היום, הן בתפוצות והן בישראל, הם עדות חיה לפועלה החינוכי המבורך והמפואר.

לאחר מותה ועד ימינו נכתבו ונכתבים ספרים ומאמרים על אישיותה, פועלה ודרכה החינוכית של שרה שנירר. מעניין הוא שאישה אמיצה ומיוחדת זו, שגישתה החינוכית התבססה על חיזוק התא המשפחתי וביצור מעמדה של האם כמחנכת וכעיקר הבית - לא היתה נשואה. ביומנה מתארת שנירר את אירוסיה (אם בישראל, עמ' 36): "בשעה טובה ומוצלחת התקיימו האירוסין שלי...". אולם לא ידוע האם האירוסין הגיעו לכלל נישואין, או שהיא התחתנה והתגרשה, אך ברור שהיא לא זכתה לילדים משלה. למרות זאת, התקבלה שנירר בקרב ציבור אורתודוכסי וחרדי רחב כמודל לחיקוי בעבור רבבות תלמידות בכל רחבי מזרח אירופה, בהיותה סמל ומופת לאישה מאמינה, עובדת ה' בכל רמ"ח איבריה המצויה בהוויות העולם, המציידת את חניכותיה בכלים ראויים להתמודדות עם אתגרי התקופה.

יואל שוורץ, בספרו: "מהפכת חינוך הבנות בדורנו" (הוצאת קסט-ליבוביץ', ירושלים, תש"ס, עמ' 93) מספק הסבר תיאולוגי ל"יתרון" ערירותה של שרה שנירר:

יתכן מאוד ואילו זכתה במשפחה משלה, היא לא היתה מסוגלת להקריב את עצמה למען הכלל, כפי שעשתה בפועל. מצאנו בהיסטוריה של הדור האחרון, כמה וכמה אישי סגולה שלא זכו לילדים משלהם ועקב כך, הם היו פנויים יותר לפעול למען הכלל, וייתכן מאוד שלכן סובבה ההשגחה העליונה את הדברים בצורה כזו, שיהיו פנויים לעסוק למען הציבור - ותלמידיהם, הם הם בניהם!

יש להניח שאת המשפט האחרון מבסס שוורץ על המסורת הכתובה בספרי (קובץ מדרשי ההלכה לספר דברים) (לד):

[ושיננתם] לבניך - אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים... וכשם שהתלמידים קרויים בנים - כך הרב קרוי אב.

וּבתלמוד (בבלי, סנהדרין יט ע"ב):

כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", וכתיב (שם, ב): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-אַהֲרֹן" [רש"י: ולא הוזכרו בני משה שם]. לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.

בסיום הפרק אודות שרה שנירר, מסכם שרפשטיין את פועלה (שם, עמ' 243), בהתבססו על שנכתב בתלמוד הירושלמי (שקלים ב, ה):

"אין עושין נפשות [מצבות] לצדיקים - דבריהם הם זכרונן" - היא האישה היחידה בתולדותינו, שזכתה לתנועה חינוכית ולהשפעה עצומה בעמנו - בחייה ולאחר מותה. מבחינה זו היא האחת בדורה וּבדוֹרֵנוּ!"

חלק ד': חינוך הבנות בדור שלאחר השואה - המחצית השנייה של המאה ה-20 ואילך

החלק האחרון בפרק זה יתמקד במעקב אחר השינויים ההולכים ומתהווים בפסיקת ההלכה, בנוגע לנשים החפצות בלימוד תורה באופן רחב ומעמיק, על מגוון התחומים הכלולים בכך: תורה, משנה, גמרא, הלכה ואגדה. כמו כן תתואר מציאות לימוד התורה בקרב נשים בארץ בדורות שלאחר החותם הייחודי שהטביעה שרה שנירר במפעליה החינוכיים.

"אין לנו לקפח את זכותן הגדולה של מוסדות בית יעקב, להן זכות ראשונים בחינוך הבנות" - כך התבטא הרב משה צבי נריה זצ"ל, מראשי הוגי הדעות החינוכיים של הציבור הציוני-דתי, מייסד ישיבות בני עקיבא ואבי האולפנות, בשיחה שנתן בחוג מחנכים.31 הוא שאף להעניק לחניכותיו במערכת החינוך שהקים לבנות, חינוך יהודי שורשי המתבסס על לימודי יהדות הנלמדים באופן מקיף ומעמיק, תוך חשיפתן לעולם הדעת וההשכלה הכללית, זאת כדי שתפתחנה דרכי התמודדות עם האתגרים הרוחניים שאפיינו את המציאות בארץ באמצע המאה ה-20.

במובנים מסוימים, המשיך הרב נריה בחזון החינוכי שיישם באולפנות לבנות, את רוחה החינוכית ודרכה המעשית של שרה שנירר. בתארה את התפתחות האוריינות בקרב נשות חסידות גור, כותבת פרופ' תמר אלאור בספרה "משכילות ובורות" (עמ' 84):32

נשים יהודיות הלומדות באופן ממוסד ומסודר, הן תופעה בת 75 שנים. הדין היהודי פוטר את הנשים מלימוד תורה... אין הדין אוסר על הנשים את הלימוד ולכן, במשך ההיסטוריה היהודית כולה, היו נשים שלמדו תורה... אולם תהליך המיסוד של 'חברת הלומדות' החל רק ב-1917 והוא נמצא עדיין בעיצומו.

השינוי המשמעותי ביכולתן של נשים ללמוד חל כאמור בשנת 1917, עת הוקם בית הספר הראשון בזרם בית יעקב בעיר קראקוב שבפולין. הדמות המרכזית שחוללה שינוי זה, היא שרה שנירר (1883-1935). לאחר שהיא מתארת את תהליך התפתחות הקמתה של רשת המוסדות עד לשנות השואה, כותבת פרופ' אלאור (עמ' 86-87):

מלחמת העולם השנייה קטעה את תהליך ההתמודדות של יהודי מזרח אירופה בשינויים שחלו סביבם, והעמידה אותם בצורה אכזרית מול מציאות חדשה: השינוי המשמעותי שחל באפשרויותיהן של נשים להתחנך לפני השואה... שינה כיוון. עד לאותו זמן היה האיום האיכותי על קיומה של חברה יהודית אורתודוכסית באירופה (שהפכה לפלורליסטית ודמוקרטית יותר) - גורם מסייע ל'מהפכה' זו. החברה החרדית היתה חייבת להידרש למצבן התרבותי של הנשים, בשל התעצמות המפגשים בינה לבין סביבה שֶאִפְשֶרָה שינוי. מיסוד הלמדנות בא לאחר מעשה, כמענה להרעה שחלה במעמדה של האורתודוכסיה.

בתארה את השבר הרוחני שפקד את הדור שלאחר השואה, מנתחת פרופ' אלאור את השינוי שהתחולל בקרב ראשי מוסדות בית יעקב, במיוחד בארץ (שם):

לאחר השואה עסקה היהדות החרדית באיסוף שבריה. מצומצמת להחריד בהיקפה, בלי מוסדות הדת והלמדנות שנחרבו באירופה, ניסתה לפענח את האסון שעבר עליה ולקומם את עצמה פיזית ורוחנית. מוסדות 'בֵּית יַעֲקֹב' בישראל שעסקו עד אז בהבניית מערכת תרבותית שתעמוד בפרץ הציונות ובעיקר, במתחרה הקרובה ביותר מתוכה - בתנועת 'המזרחי', התארגנו לקלוט את פליטות השואה... קשייה של החברה האורתודוכסית אל מול התקומה הציונית, המכה הנוראה שקיבל מושג ה'גלות' בשואה, ובעיות ההסתגלות של העולים החדשים החרדים בישראל - יצרו יחד, איום משמעותי על קיום החברה... תחושת החולשה הכללית, התבטאה בניסיון עיקש לחזק את חינוך הבנות.

בנתחה את המשמעויות של השבר הרוחני שחוותה החברה החרדית בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, מצביעה פרופ' אלאור על מאמצים גדולים וניכרים של מנהיגי הציבור החרדי בארץ לחזק את חינוך הבנות. זאת מתוך ההנחה שעמדה ביסוד פועלה של שרה שנירר, שככל שהנשים תהיינה נחושות ועקביות באמונתן הדתית ובהשתדלותן בקיום מצוות, כך יתחזקו יסודותיו הרוחניים של הבית היהודי המסורתי ותתחזק החברה היהודית בארץ כולה. אחת העדויות למגמה זו היא תיאורו של הרב אברהם יוסף וולף - המייסד והמנהל של סמינר בית יעקב בבני ברק,33 את היעד שאליו יש לחתור (שם, עמ' 83):

אם נצליח להשריש לתלמידות שתכלית הלימודים לשאוף להידמות לאימותינו שלא למדו - סימן שהצלחנו בחינוך הבנות.

מה מובנה של הכרזה זו? כיצד מוגדרת המטרה שיש לשאוף אליה? האם זו שאיפה ריאלית?

על פי הרב וולף, מטרת לימוד הבנות וחינוכן היא לעבוד את הקב"ה מתוך פשטות, תום ותמימות, כפי שעבדוהו דורות רבים של נשים יהודיות שקדמו להן, בטרם נשבו רוחות ההשכלה, החילון והשוויון בעולם בכלל, ובקרב הציבור היהודי בפרט. הרב וולף סבר שדווקא לאור שינויי העתים והאתגרים הרוחניים שמציב העידן המודרני, לא ניתן יהיה להגיע להרמוניה דתית פנימית בלבותיהן של בנות דורו, ללא תהליך של לימוד תורה בצורה חווייתית שיביא להפנמת ערכיה, על ידי יצירת מהלכים חינוכיים מעצבים ואווירה רוחנית מנתבת.

לעניות דעתי, יש בהכרזתו של הרב וולף פרדוקס מובנה: המטרה הנעלה שאליה הוא שואף בדרכו הייחודית, היא להגיע לתמימות בעבודת ה', אולם תמימות זו מקורה בקיום מעשי, יומיומי של כלל המצוות, ללא לימוד, חקירה ודרישה בנוגע למקורן, דרכי התהוותן וכד'. דרך זו אכן מאפיינת חלק מהאנשים החיים בדרך תורה, אשר מקיימים את המוטל עליהם כ"מצוות אנשים מלומדה". אלא שהרב שואף להשיג מטרה זו, דווקא בדרך ההפוכה! לשיטתו, הדרך היחידה להשיג את המטרה הנכספת, היא על ידי הקניית ידע, מיומנויות לימוד ופיתוח דרכי חשיבה, שיאפשרו לחניכות להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניהן - אתגרי האדם המאמין בדור שלאחר השואה, עם הקמת המדינה. בהתאם לכך, מתארת פרופ' אלאור את הדימוי שנוצר למפעלה המתחדש של שרה שנירר כאן בארץ (שם, עמ' 89):

בית יעקב מצטייר בתקופה זו, כמעין מקלט רוחני וחברתי הבא לגונן על המתחנכות, ולהבהיר להן את צדקת הדרך.

הרב וולף התעלם מהסיכון המובנה הקיים בדרך שבחר. בכוחם של תהליכי למידה לעורר ספקות, שאלות ותהיות אמוניות וּמעשיות, אשר התשובות על חלק מהן מורכבות וסבוכות (אם בכלל קיימות...), במיוחד בדור שבו הועמדה האמונה הדתית במבחן הקשה של מאורעות השואה. הספק המתעורר לנוכח המטרה שאליה כוונו ראשי "בית יעקב", בייסדם את מוסדותיהם בארץ בשנות ה-50, הוא: האם אפשר לצפות שב"דרכי הדעת" תגיע בת דורנו לתמימות דתית, תוך התעלמות מהחוויה הקיומית, שעשויה לחוות מי ששואפת למציאת מענה לקושיותיה. האם אין תהליך זה כרוך בהכרח, בתחושה של: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח)?!

בתארה את הדרך המעשית שבה בחרו ראשי החינוך החרדי להגיע ליעדיהם, כותבת פרופ' אלאור (שם, עמ' 90):

נראה, אם כן, שהאיום החברתי - תרבותי שנוצר ערב מלחמת העולם השנייה, יצר אפשרות חדשה לחינוך הנשים. התכנים שהוטבעו בחינוך זה הסתמכו על נושאים מתחום הדת, אך נוספו אליהם נושאים מאיימים מן התרבות המתחרה. כך קרה גם בשנות הארבעים והחמישים בישראל. מעבר ללימודי הקודש ולימודי החול הרגילים (חשבון, טבע, אנגלית וכדומה), תוגבר המעשה החינוכי במסרים אנטי חילוניים, אנטי לאומיים וסותרי מודרנה.

כדי להבין את המורכבות שתוארה, נתאר את גישת פוסקי ההלכה השונים לדרכים החינוכיות והלימודיות שהתהוו בעבור הבנות במחצית השנייה של המאה ה-20, תוך בחינת התייחסותם למשמעות לימוד התורה של נשים במציאות המאתגרת, שבה נושבות רוחות המאיימות על הנאמנות לדרך התורה והמצוות. בניתוח דברי הפוסקים נתמקד בשאלות הבאות:

א. מה היתה גישתו של כל פוסק בנוגע לאפשרות ההלכתית של נשים ללמוד תורה באופן שיטתי, רציני ומעמיק?

ב. מה הם נימוקי הפוסקים לגישתם ההלכתית (האוסרת או מתירה לימוד תורה על ידי אישה)?

ג. אילו תחומים יש ללמד נשים במסגרת לימודי היהדות וּבאיזה אופן? אילו תחומים אסור ללמד נשים וּמדוע? מה עשויות/עלולות להיות ההשלכות החיוביות והשליליות, לדעת כל אחד מהפוסקים, בנתינת היתר לנשים, או בהטלת איסור עליהן "לעסוק בדברי תורה"?

"תכונת האישה שאיננה יכולה להשיג ולהבין הנקודה האמיתית שבתורה"

בראשית העיון בדברי הפוסקים השונים שחיו במאה ה-20, נבחן את דעותיהם של אנשי ההלכה הסבורים שעקרונית, יש לאסור על נשים ללמוד תורה באופן שיטתי ומעמיק, אך מודעים לרוח התקופה וליוזמה שקמה וצלחה, להקים בתי ספר שבהם ילמדו התלמידות את מקורות היהדות.

האדמו"ר מקלויזנבורג, ר' יקותיאל יהודה הלברשטם, כתב איגרת בשנת תשל"ג (1973), שבה הוא מתייחס לפסק של ה"חפץ חיים" (שצוטט להלן), המתיר ואף מעודד נשים ללמוד תורה (משכילות ובורות, עמ' 98):

תמה אני ולא אדע, שיהיה מי שיהיה, אף אם גובה ארזים גובהו, שיאו עד לשמים יעלה, שיוכל לסטות כלשהוא מפסק ברור בש"ס ובשו"ע ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו'... ואיך אפשר חס וחלילה לעשות מתפלות, גדר לאמונה קדושה ופרישות?!

אף שהאדמו"ר עוטר ל"חפץ חיים" תוארי כבוד, הוא תמה על היתרו לנשים ללמוד תורה, ודוחה היתר זה מכול וכול. במקדו את פסיקתו, כותב האדמו"ר מקלויזנבורג בסוף איגרתו:

יש לצעוק ככרוכיא על לימוד בנות ישראל, חקירת פילוסופיא או ספרי קבלה, ומכל שכן בזמן נידתן וזיבתן, ומכל שכן שנערים מורים ילמדון, וזה ברור לאמיתה של תורה וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו האמת למקומה.

להבנתו, אין בשינוי העתים כדי לערער על פסקיהם של חכמים בדורות הקודמים, האוסרים על נשים ללמוד תורה, מהטעם המהותי, שהלימוד העיוני מנוגד לטבע ברייתן ולאופי שכלן, ולכן לדעתו תוצאותיו יהיו בהכרח שליליות.

הרב שמואל הלוי וואזנר, בעל השו"ת שבט הלוי, צידד בתפיסה ההלכתית של האדמו"ר מקלויזנבורג ושלל מאותו הטעם את האפשרות ההלכתית שנשים ילמדו תורה. באיגרת שכתב אל ר' ישראל פולק, עורך העיתון "מרוה לצמא" (עיתון נפוץ למשפחה החרדית), רואה הרב וואזנר צורך גדול לחזור ולסכם בפני קוראי העיתון את דברי הפוסקים בשאלה הנדונה (שו"ת שבט הלוי, ו, יו"ד, קנ, עמ' קמז-קמח):

תכונת האישה שאיננה יכולה להשיג ולהבין הנקודה האמיתית שבתורה, ולכן הן מוציאות דברי תורה להבליהם. ודע ודבר פשוט הוא, דלאו דווקא האב לבתו, או בביה"ס אסור ללמד לנשים תורה שבע"פ, אלא גם האישה לעצמה, באופן פרטי אסורה שתבטח בעצמה, שהיא מהמיעוט שאינם בגדר מלמדים תפלות. אלא שאם למדה דיעבד ועלתה לה [הצליחה להבין היטב את שלמדה], שהיא בעלת שכל טוב, ואינה מרוב הנשים שמוציאות דברי תורה להבליהם, ואז מקבלת שכר כאינה מצווה ועושה.

אי אפשר להתעלם מהסתירה הפנימית הקיימת בדברי הרב וואזנר: אם לאישה אסור להורות היתר לעצמה ללמוד, היתר הנובע מביטחון ביכולותיה השכליות (ואולי גם הרגשיות), ומתוך כנות פנימית, המעידה שהמוטיבציה שלה ללימוד טהורה ודעתה מכוונת להתלמד - איך יכול להיווצר מצב שהרב מזכירו, המתואר בתחילת פסק הרמב"ם, שאישה תלמד בכל אופן ואף תקבל שכר על כך?! אתמה.

בהמשך דבריו מתאר הרב וואזנר את ההשלכות המעשיות של תפיסתו ההלכתית:

אין כל היתר ללמוד עם הבנות תנ"ך עם המפרשים העמוקים, אלא פושטי העניינים עם מוסרי חז"ל, או הלכות פסוקות [הלכה למעשה, לדעת מה לקיים וכיצד]. ...גם פשוטי הדברים עדיף ללמוד בע"פ ולא מתוך הספר... וידעתי שרוב בתי הספר לבנות בדורנו, אין עומדים בזה ומפריזים על המידה ונגד כהלכה, וכבר אמרתי פעם למחנך הדגול ר' אברהם יוסף וואלף זצלה"ה [מייסד סמינר בית יעקב, שהוזכר], כי התורה היא נצחית ואם אמרו 'כמלמדם תפלות', כך הוא בכל הדורות, וגם אם מתירים זה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", כי לולא זה היו הבנות עסוקות בגרוע ממנו - מכל מקום... הדבר פשוט, שהריעותא [המצב הרעוע] של: 'כאילו מלמדם תפלות' תִצְמַח בין מוקדם בין מאוחר, ודבר תורה וּגזירתם [של חכמים בדורות הקודמים, שנשים לא תלמדנה תורה], לא ישתנה לעולם.

הפוסקים שינו את ההכרעה ההלכתית הקדומה, בהתאם לרוח התקופה ומתוך רצון לתת כלים לבנות בהתמודדותן עם האתגרים האמוניים העומדים לפתחן - אולם אסור היה להם לעשות זאת! משום, שאין ספק שרק רעה תצמח מנשים לומדות, וכך יוכח שהשינוי שהתרחש בפסיקת ההלכה, בטעות יסודו. חרף דעתו השלילית של הרב וואזנר על נשים לומדות תורה, הוא מכופף עצמו בפני הפוסקים שקדמו לו אשר תמכו בהקמת רשת בית יעקב, כדוגמת הרבי מבעלז, הרבי מגור וה"חפץ חיים":

...כיוון שנהגו גאוני צדיקי הדורות בבתי הספר לבנות, לפי מצב הדורות וראו תיקון גדול בזה - שוב קשה לעמוד על זה, שלא ללמוד.

הרב משה פיינשטיין ממשיך מגמה זו בפסיקתו. בשנת תשל"ו (1976), בתשובה לשאלה שנשאל בדבר לימוד משניות על ידי בנות בבית ספר תיכון, הוא משיב (שו"ת אגרות משה, יו"ד, ג, פז):

הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות וּלנערות, שנקראו בשם בית יעקב וכדומה, שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עימהן משניות. הנה הרמב"ם פ"א מהלכות ת"ת הי"ג פסק כר' אליעזר בסוטה כ, ע"א, שאין ללמד לבנות תורה, אך הוא מחלק שכאילו מלמדה תפלות - הוא בתורה שבע"פ, ובתורה שבכתב - אינו כמלמד תִפלות, אף שלכתחילה גם זה אין ללמד.

על כל פנים משניות שהוא תורה שבע"פ - צִוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תִפלות, ולכן צריך למונעם מזה ורק פרקי אבות, משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות, יש ללמדם בהסבר, לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות.34

נעבור לעיון בדברי הפוסקים המתייחסים לאבחנתו של הרמב"ם, הנותן לנשים היתר בדיעבד ללימוד תורה שבכתב. בניגוד לרמב"ם, בחרו פוסקים אלה להרחיב את יריעת לימוד הנשים ככל שניתן, כולל לימוד תורה שבעל פה, במטרה לבסס את עולמן הרוחני.

"לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה"

הרב זלמן סורוצקין מעמיד את הצורך והחשיבות ללמד נשים גם תורה שבעל פה, כִּפרי של שינויי העתים, כאשר נוצרה מציאות המחייבת בהכרח "לצייד" כל יהודייה במטען רוחני, כמה שיותר עשיר, רחב ועמוק (שו"ת מאזניים למשפט, א, מב):

לא כימים הראשונים הימים האחרונים: בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל ע"פ ה'שולחן ערוך', ואפשר היה ללמוד את כל התורה מן הניסיון, וממילא לא היה צורך ללמד את בנות ישראל תורה מן הספר. אבל עתה, בעוונותינו הרבים, יש בתים אשר אין זכר בהם להרבה מִצְוֹות ולחוקי התורה, ובת ישראל שבאה מהבתים האלה ללמוד בבית ספר דתי, הרי היא כמעט כנכרית שבאה להתגייר, שמן ההכרח ללמדה תורה כדי שתדע את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה. לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה, וּמצווה רבה לייסד בתי ספר לבנות, ולהשריש אמונה טהורה בלבן וידיעת התורה והמצווה. בלימוד התורה שבעל פה צריך להתיישב, ועל תורה שבכתב אין שום פקפוק, ובפרט בדור תהפוכות זה. רק בתורה שבעל פה בעיון ובפלפול אמרו "כל המלמד את בתו תורה...", אפילו תורה שבעל פה מותרת האישה ללמוד - המסקנא האחרונה בלא קושיות ופירוקים.

הרב בן ציון פירר סובר כרב סורוצקין, אולם מעלה שיקולים נוספים, כבדי משקל, לחשיבות עידוד הנשים ללימוד תורה שבעל פה. בתשובתו לשאלה שנשאל לגבי תחומי הלימוד הרצויים לבנות (נועם ג, עמ' קלא), הוא כותב:

אם בדורות חכמי התלמוד, היה לימוד התורה על ידי הנשים שכרו יוצא בהפסדו, הרי ברור שבדורותינו האחרונים, לימוד תורה על ידי נשים, הפסדו יוצא בשכרו. וזה משני טעמים: היום אין שאלה אם תלמד הבת תורה או גם תורה לא תלמד, היום השאלה היא: אם תלמד הבת תורה או שתלמד דברים אחרים שאינם של תורה. כי בולמוס הרדיפה אחרי עץ הדעת, אחזה בכל בני האדם אנשים כנשים, ומי הוא האיש אשר יקום ויעצור זרם אדיר זה? רבי אליעזר אמר: כל המלמד את בתו תורה - מלמדה תִפְלוּת, באה הגמרא והוסיפה את המילה 'כאילו'. הבת בימינו, אם אין היא לומדת תורה, הרי היא לומדת במקום זה תִפְלוּת ממש. וברור שאם יש לנו לבחור בין תִפְלוּת ממש, ובין 'כאילו מלמדה תִפְלוּת' יש לבחור בַּשֵנִי. בדורותינו החיוב של לימוד התורה על ידי הנשים, עולה בהרבה על השלילה, כי במקום אמונה זכה וצרופה, שמקנה המאור שבתורה ללומדיה, מלעיטים את הבת בכל מיני אמונות תפלות, של תִפלות ודעות כוזבות... וספר לימוד של תורה, דוחה הרבה ספרים של לימוד תִפלות המתחרים בו. בין אם הדבר לרוחנו או לא, עובדה היא שאת מקום ה'מלמד' [ב'חַיְידֶר'] ירשה מורה. מורה זו מוסרת את התורה לידי הבנים והבנות שבבית הספר היסודי. ואם לא נלמד את הבת תורה בבית הספר, הרי שהמורה החופשית תירש מקומה של המורה הדתית, והיא תמסור לבנים בבית הספר היסודי, את התורה המזויפת מתוכה. זאת ועוד, לימוד תורה לשם ידיעה בלבד, הוא שאסרו חכמים ולא לימוד תורה לשם קיומן של מצוֹות. כי ידיעה שהמעשה תלוי בה הכרחית היא וגם רצויה. אם כן, היום שהמורה היא שמקנה את ידיעות התורה, בבית הספר גם לבנים, הרי שבידיעתה תלוי קיומן של מצוות על ידי הבנים. וממילא שכל הדינים שווים אצלה כיום - בין אלה ששייכים לה כאישה, ובין אלה ששייכים לה כמורה לבנים. זה הוא כנראה שיקול דעתם של גדולי התורה בשני הדורות האחרונים, שהתייחסו בחיוב ללימוד התורה לבנות, לא רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל פה, כמו המשנה, דינים ועוד".

בדומה לרב פירר, גם הרב חיים דוד הלוי עומד על השינוי הדרמטי שהתרחש במעמדן האישי של הנשים ובתחומי עיסוקיהן במאה ה-20. לאור שינוי מהותי זה, יש לדעתו לצקת תכנים תורניים במוסדות החינוך לבנות (שו"ת עשה לך רב, ב, נב):

שאלה: האם בזמנינו מותר ללמד בנות דתיות תורה שבע"פ. ...לעת כזאת כאשר העולם מלא תִפלות ונחוץ להעמיק בלימוד התורה, גם לבנות, במיוחד לאלה שלומדות לימודים אחרים ברמה גבוהה...

תשובה [בעקבות ציטוט דברי הפוסקים שקדמו לו, כותב הרב הלוי]: ...אוסיף גם את הנימוק שהזכרת בדברי שאלתך: 'בזמנינו', ו-'במיוחד לאלה שלומדות לימודים אחרים ברמה גבוהה', כי נראה שבזמנים הראשונים, כאשר היתה האישה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה שכולה חכמה... תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת, ולא התירו ללמדן אלא דינים הנחוצים להן בלבד, אבל בזמנינו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה יגרעו דברי תורה?! ולכן, בנות הרוצות ללמוד תורה שבע"פ בבתי ספר תיכוניים, שעצם לימודן שם מוכיח על בגרות שכלית ורצון ללימוד וידע - מותר ללמדן תורה, שהיא סם חיים לעוסקים בה, וקיום מצוותיו, שנועדו "לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו, כד).

הרב חיים דוד הלוי מסמיך את ההיתר ללימוד תורה שבעל פה על הדיוק שדייק ר' יהושע פאלק בדברי הרמב"ם, "מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד". אולם, מי שיצאה מכלל הרוב, שניכר בה שדעתה אכן מכוונת להתלמד (למשל: מי שבחרה ללמוד בבית ספר תיכון שבו לומדים תורה באופן רציני ומעמיק) - מצווה ללמדה את תחומי היהדות השונים, ובכך להקנות לה "סם חיים".

האדמו"ר מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, אינו רק מרחיב את ההיתר ללימוד, אלא אף מחווה דעתו על התהליך החיובי, ההולך ומתפתח, שבו יותר ויותר נשים זוכות ללמוד תורה. בשיחת ההתוועדות שנתן (פרשת אמור, ערב ל"ג בעומר, תש"ן), אמר:

ומזה מובן גם בנוגע ללימוד תושבע"פ (נוסף על לימוד ההלכות הצריכות להן), שכיון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות, לימודים שונים שעל ידן 'נכנס בהן ערמומיות' - הרי לא זו בלבד שמותר ללמוד תושבע"פ, אלא יתירה מזה, על פי טעם הלכה זו עצמה, צריך ללמדן תושבע"פ, לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה [תהליך המשא ומתן התלמודי], שמטבע האדם (איש או אישה), שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה. ...שע"י זה יש באפשרותן, לסייע ולהוסיף בתלמודם של בניהן וגם בתלמודם של בעליהן. שנוסף על חלקן וזכותן בלימוד התורה של בעליהן, יכולות לעזור ולסייע, ע"י ההתעניינות וההשתתפות בלימוד עצמו. ולהעיר שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים - אע"פ שההיתר, ויתירה מזה - הצורך, בדורות האחרונים, בלימוד תושבע"פ לנשים הוא מצד ירידת הדורות... התוצאה בפועל ממש, תהיה הסיבה איזו שתהיה, היא לטובה - שע"י זה נתווסף יותר בלימוד התורה. ויש לומר שהטעם שזכינו להוספה בלימוד התורה של נשים, בדורות האחרונים, דווקא... כיוון שבסוף זמן הגלות מודגשת יותר ההכנה לזמן הגאולה... שבאותם הימים תרבה הדעה והחכמה.

האדמו"ר מלובביץ', הבוחן את תהליך לימוד התורה של נשים, קובע על סמך המציאות שבה נשים רבות לומדות בעמקות, מחשבה וכישרון, שלא רק שהדבר ראוי, אלא מדובר בתהליך רצוי ומבורך. לדעתו, מטרת הלימוד בזמננו איננה רק הנחיצות המעשית (אם היא לא תלמד, איך תדע לקיים מצוות השייכות לה?!), אלא כעין ברכה מאת הקב"ה, שנוספו ל"עולם לימוד התורה" כוחות רבים וטובים, שבדרך לימודן יש כדי להגדיל תורה ולהאדירה.

הרב אליעזר יהודה וולדנברג מוסיף על דברי האדמו"ר מלובביץ', בצטטו בתשובה שכתב את אבחנתו החשובה של ר' מאיר אוירבך, בעל החיבור אמרי בינה, בין שני סוגי שכר שמקבל יהודי בקיימו מצווה (שו"ת ציץ אליעזר, ט, ג):

מה ששואל על פסקו של הרמב"ם בפ"א מה' תלמוד תורה הי"ג וטור ויו"ד סי' רמ"ו סעי' ו': דאסור ללמד תורה שבע"פ לנשים, וגם תורה שבכתב אסור ללמדן לכתחילה... וכדי ליישב הדברים, מבאר [בעל אמרי בינה] באריכות, שהשכר על פעולת מצוָוה, כפול הוא: שכר סגולי ושכר גמולי. ואם כן לפי זה, יש מקום לחלק בכזאת גם בנוגע בלימוד תורה של נשים, ולומר: דשכר סגולי אמנם ליכא [אין] להן בזה, בהיות שאינם מצוּוים על הלימוד... דשכר סגולי שייך רק למי שמצוּוה ועומד על כך, דאזי דבק השכר הסגולי בפועל הטוב, ומושך על עצמו שפע אלוקי וחיות רוחני... אבל שכר גמולי, שפיר [יפה, טוב] יש גם לנשים בלימוד תורה, דזהו תשלום שכר עבור עשיית טוב, וכאילו כביכול עבור עשיית עבדות לה', בהיות שלומדת בכוונה כדי לדבק בתורתו, ובכדי לדעת הדרך אשר תלך בה והמעשה אשר תעשה, לטוב לה בזה ובבא. ויש לומר דזהו איפוא גם כוונת הרמב"ם, במה שכתב דיש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, והיינו דאין לה אמנם עבור כן שכר סגולי, אבל שכר גמולי - שפיר יש לה. מכל האמור התבררה לנו שפיר, ההלכה של לימוד תורה לנשים, שבכתב ושבע"פ וברכתן על כך, וכן ישוב המנהג בזה, באופן שמנהגן של ישראל תורה.

מבהיר הרב וולדנברג שאישה הלומדת תורה אמנם אינה מקבלת את השכר הסגולי - הניתן רק למי שצוּוה במצווה מסוימת ומקיים אותה כנענה לצו האלוהי - אולם היא מקבלת שכר גמולי - השכר שמקבל מקיים מצווה, המקיימה אף שלא צווה בה, זאת כגמול על רצונו הפנימי לעשות מעבר לחובתו, כדי להגיע לדבקות בקב"ה ובדרכיו. בנוסף, הוא מתייחס באופן עקיף לטענה שאין אפשרות לחדש היתר ללימוד תורה של נשים, לאחר שפוסקים במהלך הדורות לכאורה אסרו זאת, בקובעו בסיום תשובתו שהמציאות שהפכה רווחת, שנשים לומדות תורה, הנה בבחינת מנהג מקובל ראוי ורצוי, שיש להמשיכו, לעודדו וּלהתייחס אליו באופן מחייב, בהתאם לקביעה ההלכתית: מנהג ישראל - דין הוא.

"באותה מידה אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא"

הפתח להיתר ללמד בנות תורה שבכתב (לפחות בדיעבד...), נלמד כבר בדורות קדומים מלשונו של הרמב"ם, כאמור. אולם בפועל, במהלך ההיסטוריה היהודית, מעט מאוד נשים זכו ללמוד תורה בצורה עיונית ולהגיע להישגים משמעותיים בלימודן.35 השינוי הדרמטי התחולל, כאמור, בעקבות יוזמתה של שרה שנירר, שזכתה לברכת הדרך של גדולי האדמו"רים, ו"החפץ חיים" - גדול פוסקי ההלכה בתקופתו, בקביעתו שיש ללמד את המתחנכות במוסדות שהוקמו, תורה שבכתב ושבעל פה, כדי להעמיק את הכרתן הדתית וזיקתן לקב"ה ולתורתו. כך תיאר זאת הרב יחיאל יעקב וינברג (שו"ת שרידי אש, ב, לט):

בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי שכל אחד מישראל היה מלא תורה ויראת שמים, וגם האוויר בכל עיר ועיר מישראל, היה מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל, שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה, וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן. אבל עכשיו, נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים, או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כוחותינו בחינוכן של הבנות... לאושרנו, עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת, ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של 'בֵּית יַעֲקֹב', היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.

ההצלחה הגורפת של התהליך שיזמה והובילה שרה שנירר בקרב הציבור, והעידוד שקיבלה ממורי ההוראה בזמנה, מוכיחים כאלף עדים שיוזמתה היתה הכרחית מבחינה רוחנית וחינוכית, והשלכותיה ותוצאותיה ניכרות בע"ה עד ימינו.

מגמה זו הלכה והתפתחה, כאשר פוסקי ההלכה נתנו נימוקים שונים לפסקיהם, המדגישים את החשיבות של הענקת מטען רוחני-תורני עשיר לבנות ישראל. אולם, פרט לרבי מלובביץ', שראה חשיבות בלימוד של נשים גם את ה"משא ומתן" שהוביל לפסיקת ההלכה, כמעט שלא נדונה שאלת האפשרות של נשים ללמוד גמרא - לימוד המתמקד בחתירה להבנת מהותן, אופיין ודרך פסיקתן של ההלכות השונות. בתשובה לשאלה שנשאל: "מורה המלמדת בתיכון, ספר ויקרא... אם רשאית לעיין בגמרא על היסודות ולהביאן בפני תלמידותיה"? עונה הרב יוסף קאפח על השאלה ומרחיב תשובתו בהתייחסו לשאלה ההלכתית העקרונית בנוגע ללימוד גמרא על ידי נשים:36

נראה ברור שרשאית היא לעיין כרצונה ולהעניק מידיעותיה לחניכותיה, כי כל האיסור אינו אלא על האיש ללמדה, אבל שהיא תלמד מעצמה - אין שום איסור או מניעה כלל, וכן כתב ה'פרישה' בהדיא [בפירוש, בגלוי]. וגדולה מזו, יש מי שכתב שגם אין איסור על כל גבר, ללמד לנשים גם תורה שבע"פ, אלא האיסור הוא רק על האב ללמד את בתו, ודיינו כלשון המשנה: "המלמד את בתו", וכך הוא לשון הרמב"ם ויתר הפוסקים שנמשכו אחריו... והטעם ברור כפי שכתב הרמב"ם: "מפני שרוב הנשים", ואישה החושקת ללמוד שיעור בגמרא, הרי כבר יצאת מכלל הרוב, וכדמשמע מדברי ה'פרישה', ומכאן תשובה לשאלתכם, בנערה המתעקשת לשמוע שיעור גמרא, שאין לעכב בעדה, ודברים של טעם הם.

הרב קאפח משיב בצורה נחרצת וברורה, שמותר למורה לתנ"ך החפצה לעיין בגמרא, כדי להעשיר את הוראתה, לעשות זאת. בסיום דבריו הוא מדגיש, שכל אישה החפצה ללמוד תלמוד באופן שיטתי ומעמיק, יש ללמדה. זאת בהתאם לגישתו ההלכתית, שלא רק שהיא אינה עוברת על איסור, אלא להיפך - היא עושה דבר רצוי וחיובי. מדבריו ניתן להסיק לכאורה, שאין מניעה הלכתית שגבר ילמד נשים תלמוד, בתנאי שבחירתן האישית ללמוד תחום זה נובעת מרצונן הפנימי הכן והאמיתי.

בארה"ב, בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, נשים שהגדירו עצמן אורתודוכסיות השואפות להקפיד על מצווה קלה כחמורה, הביעו את רצונן העז ללמוד גמרא. חלקן רצו ללמוד "לשמה" - כדי לדעת, וחלקן, נוסף על לימוד "לשמה", שאפו ללמוד, כדי ללמד את דור הבנות הצעירות ולחשוף אותן למקורות חז"ל ולתשתית המחשבתית של פסיקת ההלכה. בעקבות זאת, הוקמו בארה"ב מוסדות שונים שבהם זכו הנשים ללמוד תלמוד. דוגמה לכך היא בית המדרש "דרישה", שבו הנשים לומדות מגוון תחומים ביהדות וגם לימודי תלמוד באופן שיטתי רציני ומעמיק. חלק מנשים אלו עלה ארצה, וכך החלה לנבוט גם כאן מוטיבציה גבוהה של נשים ללמוד גמרא, מתוך הכרה בחשיבות העליונה שיש להיכרות עם עולמם של חכמי המשנה והתלמוד.

בהתאם לרוח התקופה מסכם הרב אהרון ליכטנשטיין, בתשובה לשאלה שנשאל, את גישתו ההלכתית בדין לימוד תורה של נשים, תוך שהוא מתמקד בשאלת לימוד הגמרא על ידן:37

שאלה: עד כמה יש ללמד תורה לנשים. בהתחשב במקום שתלמוד תורה תופס בהשקפת עולמנו, זוהי הנקודה הבולטת ביותר, שבה אנו מוצאים הבדל משמעותי בין איש לאישה: פטור האישה מתלמוד תורה. השקפת ההלכה היא שכל מה שנוגע לממד הרחב של המאמץ האינטלקטואלי, להשתלטות על התורה, הוא מעיקרו יותר גברי והאישה פטורה, אף שהיא יכולה ללמוד.

תשובה: לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות, גם עם מקורות תושבע"פ, בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות ומדוע יגרע חלקן דווקא לגבי תורה?! ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים', שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לַגֵר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה. כלומר, ברור שצריך לספק לבת חינוך וידע, שיאפשרו לה אמונה שורשית וחזקה, ועמידה בכבוד אל מול פני המציאות. הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב ורבות מגיעות לאוניברסיטה ושם ולא רק שם, אלא בחברה בכלל, באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות, כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת...

אפשר להוסיף עוד מעט יותר. שלמצוות תלמוד תורה יש שני קיומים:

א) לימוד תורה לשמה - הדגש הלימודי; ב) לימוד תורה לשם המצווה, שגם הוא חלק מהמצווה עצמה. לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית, זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת, עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל. לעניין לימוד תורה לנשים, יש אספקט נוסף, והוא, חובת המשך מסורת ישראל, כמתואר בתורה (דברים ד, ט-י): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" וכו'.

לאישה - כמחנכת הדור הבא, צריך שיהיה מה להעביר ולשם זה היא זקוקה הן לידע, והן לזיקה נפשית - שתרצה להעביר את המסורת הלאה. לשם כך רצוי להעמיק את הלימוד שהרי כך בהחלט מתעמקת אף הזיקה הנפשית, האכפתיות. כשלומדים דבר היטב, זה מפתח זיקה נפשית. יש דברים שיודעים אותם כללית, אבל לא מרגישים אותם מבחינה חווייתית, לכן אינם חודרים לתודעה.

למשל, יש ללמד מצוות התלויות בארץ, אשה צריכה לדעת מעשית, כיצד להפריש תרומות ומעשרות, אבל אין להסתפק בכך. אותה בחילה שישנה מאכילת חזיר, צריכה להיות גם מאכילת טבל וזה לא קיים, טבל דאורייתא חמור יותר מאכילת חזיר, אבל אין אותה בחילה. מדוע? חסר יידע, פשוט לא למדו טוב וזה לא חדר לתודעה ולנפש. ולכן, צריך להגביר את הלימוד של התורה שבעל פה. ...וכאשר מלמדים צריך ללמד לעומק. אם מלמדים, למשל, ספר ויקרא צריך ללמד כמו שצריך. גם רש"י כמובן, ורש"י מביא מתושבע"פ. אי אפשר לומר שללמד לבנות רש"י - כן, ומשנה - לא, כשרש"י בעצמו מצטט הרבה משניות. העובדה שמשנה מסוימת מסתננת לתלמידה דרך רש"י, אינה משנה את מעמדה. אי אפשר ללמד על קצה המזלג - או שלומדים, או שלא לומדים.

באותה מידה אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא. מבחינה מעשית זה קצת קשה, משום שאין מוטיבציה לכך בקרב הבנות. חסר רקע חברתי ובעיקר חסרה השאיפה לעסוק בכך במלוא התנופה בעתיד. צריך להבין שבלימוד גמרא השלבים הראשונים הם קשים ואינם מושכים את הלב. מי שרואה זאת כהכנה לקראת לימוד אינטנסיבי בעתיד - זה דבר אחר, אבל עבור מי שנשאר בשלבים הראשונים זה קשה. כיוון שאי אפשר להתעלם מהמציאות החברתית הקיימת, הרי ברור שאין סיכוי שמלוא היקף הלימוד יתפתח גם אצל הבנות. אני לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה, בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ומקום האישה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שווה. אבל, אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו וליהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי [הרבנית אסתי רוזנברג - ראש בית המדרש לנשים בקיבוץ מגדל עֹז] וכך חונכה אשתי [הרבנית ד"ר טובה ליכטנשטיין - בת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק],38 וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו. הלימוד המעמיק תורם הרבה לחינוך הבת ליראת שמיים ולחיי תורה, כדי שההלכה תהיה חלק מֵהַוַוי חייה, שתיגש לרב לשאול שאלה וכיו"ב. אבל הלימוד אינו הכל. ישנם דברים נוספים התורמים בחינוך: השיחות חשובות מאוד, האווירה בתוך ביה"ס תורמת, יש צורך ליצור הזדהות עם ערכים של תורה, מה שחז"ל קראו "גברא רבא", אישיות חיה שהבת רואה לנגד עיניה, אדם שהתורה היא בעצמותיו, אדם שאפשר להזדהות איתו. צריך לכרוך את כל הדברים יחד, הלימוד אינו ידע גרידא, תורה והלכה, מוסר אישי ואמונה, הכל קשור זה בזה.

דבריו של הרב ליכטנשטיין נכתבו לקראת סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. זכינו לראותם מתקיימים במציאות, שבה יותר ויותר נשים צעירות מגלות רצון "לצלול" אל תוך "ים התלמוד", לנסות להכיר וּלהבין את הוויית בית המדרש בתקופת התנאים והאמוראים ואת דרך המשא ומתן התלמודי, וּלהיחשף לשורשי התרבות היהודית בלימודן את מקורות חז"ל. פסיקתו המפורטת של הרב ליכטנשטיין, שלפיה אישה החפצה ללמוד גמרא, לא רק שאיננה עוברת על איסור הלכתי, אלא מקיימת את הרצוי והראוי לתקופתנו, מהווה תשתית הלכתית מוצקה ואיתנה המאפשרת לנשים לפסוע בשבילי המשנה והתלמוד.

ראוי להדגיש, שפסק הרב ליכטנשטיין בסוגיית לימוד תורה לנשים - דבר שלכאורה נאסר עליהן בעבר אך הותר בדורות האחרונים - תואם את גישתו בנוגע לַקשר שיש לשאוף אליו, בין ההלכה הקיימת והמציאות המתהווה.39

השאלה היא, באיזו מידה רוצים להנציח את המצב ההתחלתי הקיים בהלכה, או לשנות אותו בדרכים הלכתיות לגיטימיות, בהתחשב בהתפתחויות ההיסטוריות. זו שאלה השקפתית שאינה מיוחדת רק לבעיה שלנו, אלא לעוד הרבה שאלות, כגון: שביעית, היתר עסקה ועוד. כשאנו עוקפים את ההלכה, בכלים הלכתיים כמובן, האם יש לומר שההלכה רצתה אז כך, והיום היא רוצה אחרת? או שההלכה דורשת אותו דבר גם היום ואנחנו לא מסוגלים לעמוד בזה?...

לבעיית שינוי או תיקון מעמד האישה, אם ניתן לבנות חברה בריאה ושלמה יותר, מתחשבת בערכי תורה והלכה - יש לטעון, שמה שהיה פעם התאים למצב של אז, והיום יש מקום להתייחס למציאות של היום, ולא לדבר בחלל ריק. אי אפשר לחזור למצב של פעם, זה לא ריאלי. אי אפשר להחיות את התמימות הפשטנית שהיתה לאישה אז. מכאן שצריך להחליף את ה'צאינה וראינה' במשנה חולין, ללמד נשים יותר ולתת להן תוכן חיים, שהוא קרוב יותר לגבר, כדי שהנשים תפקנה תועלת מן המציאות הקיימת.

מאין באנו ולאן פנינו מועדות? - סיכום ועוד

בסקירתנו את המקורות מתקופת תנאים עד ימינו, מצאנו שבדברי תנאים ואמוראים נלמד פטור לנשים ללמוד וללמד תורה. אולם לא ברור, האם משמעות הפטור היא שאין הנשים חייבות ללמוד, אך הרוצה בכך - תבוא עליה הברכה, או שמדובר באיסור מפורש על הנשים שתלמדנה תורה בכל דרך. מדברי הרמב"ם, בפסיקותיו בנושא הלכתי זה, ניתן להסיק שאישה הלומדת תורה באופן עצמאי, עושה דבר רצוי ומבורך, שעליו היא זכאית לקבל שכר כמי שאינה מצוּוה ועושה, אולם "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד". לכתחילה, באופן אקטיבי, לא רצוי שאב ילמד את בתו, אך הרמב"ם עצמו מסייג את ציווי החכמים בקובעו שאב שבדיעבד לימד את בתו תורה שבכתב, "אינו כמלמדה תפלות".

במהלך ימי הביניים, חלק מהפוסקים הכריעו שאין לנשים ללמוד תורה כלל, אולם אחרים פסקו שאישה חייבת ללמוד את ה"דינים השייכים לה". בסוף המאה ה-16 דייק ר' יהושע פאלק דיוק חשוב בלשונו של הרמב"ם, שממנו נפתח פתח לנשים החפצות מעומק נשמתן ללמוד - לעשות זאת, ולזכות בשכר. להבנתו, התנגדות הרמב"ם להוראת אב תורה לבתו, נובעת מההנחה "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד". כך שאם אישה, מצד עצמה, רוצה ללמוד, קובע הרב פאלק, רצונה מעיד על היותה יוצאת דופן, בכך שדעתה מכוונת להתלמד. לכן, רצוי שתלמד, כי כנראה היא לא תוציא דברי תורה לדברי הבאי.

בתחילת המאה ה-20 זיהתה הגב' שרה שנירר את הנתק העמוק בין בנות ישראל במזרח אירופה למקורות היהדות (כפי שתיארה ביומנה). לתחושתה, נתק זה הוא הגורם המרכזי להתרחקות הבנות מדרך התורה ומהיעדר תחושת מחויבות פנימית שלהן לקיום מצוותיה.

בעקבות חוויה מטלטלת שעברה, עת שמעה את דרשתו של הרב פלש וחשה את ההשפעה הגדולה של דבריו על נפשה, החליטה שנירר למצוא את הדרך להעשיר את בנות דורה הצעירות בידע רחב ככל שניתן של חמשת חומשי התורה, מקורות חז"ל, פרשני המקרא, הוגים ולימוד "דינים השייכים להן". לשם כך הקימה את מוסדות בית יעקב, שבהם למדו התלמידות לימודי קודש, חול, השכלה כללית ותפילה, זאת בברכת אדמו"רי החסידויות הגדולות באותה תקופה ובגיבוי פסקים הלכתיים.

מספר הלומדות במוסדות בית יעקב הלך וגדל בהתמדה. תרמו לכך פרישת חסידות גור את חסותה הכלכלית על המוסדות, פסיקת ה"חפץ חיים", המעודדת את ההורים לשלוח את הבנות ללמוד ב"בית יעקב", ניסיונם הטוב של ההורים ה"נחשונים", בראותם את בנותיהם הלומדות ב"בית יעקב", מתחזקות בנאמנותן לדרך התורה ומצוותיה, ואישיותה הכריזמטית של שרה שנירר, אהבתה לתלמידותיה ודאגתה להן. נוסף על מסגרת הלימודים, הקימה שנירר בתבונתה ורגישותה גם תנועות נוער לתלמידותיה הצעירות והמתבגרות, והחוויות שהן חוו נטעו בלבן זיקה עמוקה לערכים היהודיים שהציבה שנירר כאבני היסוד של דרך חינוכה. רוב התלמידות נספו בתקופת השואה, דבר שגרם כמובן לסגירת רוב מוסדות הרשת, לאחר שעמדו לעתים קרובות במבחנים מוסריים-הלכתיים-קיומיים קשים מנשוא, בעזרת כוחות הגוף והנפש שנבעו מהאמונה שנטעה שרה שנירר בלבן.

בעקבות פסיקת ה"חפץ חיים" בתחילת המאה ה-20, אחזו יותר ויותר פוסקים בגישה, שלא רק שאין איסור ללמד נשים תורה, אלא שזהו צו השעה שיש להיענות לו באופן מיידי. פוסקים שונים התבטאו בצורה ברורה בעד לימוד הנשים, תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, ולקראת סוף המאה ה-20 גברו קולות הפוסקים המעודדים נשים ללמוד את כל אחד ואחד מתחומי היהדות לעומק, כאשר חלקם מדגישים את החשיבות הרבה של רכישת מיומנות לימוד התלמוד וההלכה.

בנוגע לתיאור השינויים המשמעותיים שחלו בפסיקת ההלכה ובמציאות הנוהגת בפועל בתחום לימוד תורה של נשים, כותב פרופ' יהודה לוי במאמרו "דעת הרמב"ם על תלמוד תורה לנשים" (המעיין, תשרי תשנ"ד):

איך אפשר ליישב את ההלכה ברמב"ם ובשו"ע... עם המעשה שהוא לכאורה ההיפך? שמעתי אומרים, שאמנם ההלכה אוסרת לימוד תורה לנשים, אבל גדולי התורה ראו צורך השעה ללמד, ולכן נהגו כך להלכה. לעניות דעתי, גישה זו איננה נכונה!... אך פשר הדבר פשוט, כי לא מצאנו בשום מקום שחז"ל אסרו תלמוד תורה לנשים! ואין דברי ר' אליעזר, אלא דברי עצה. לפי זה, כבר אין פלא שנשים יקבלו שכר, על עשיית דבר שנאסר עליהן, כי לא נאסר כלל!

הרי כתב הרמב"ם מפורש: "ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה", משמע לכאורה שהיה לו בדברי חז"ל, מקור האוסר תלמוד תורה לנשים. אבל אחרי העיון נראה שאין הדבר כן. כי, הרמב"ם משתמש בביטוי: 'ציוו חכמים' בחיבורו, לא לתקנת חכמים, אלא דווקא לעצה טובה. והא לכם מספר דוגמאות שכתב... ובכל אלו ברור לכל מעיין, שמדובר בעצות טובות ולא בתקנות חז"ל. ...כל הנ"ל הוא לגבי לימוד נשים ביוזמת האב או שלוחו, מאידך, כתבו הפוסקים, שאישה הרוצה מעצמה ללמוד - אין מניעה בדבר.

ברוח דברים אלה שולבו לימודי התלמוד, כאמור, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 בבית הספר פלך בירושלים, שבראשו עמדה באותה עת פרופ' אליס שלוי.40 כך זכיתי בתחילת שנות ה-80 לרכוש את הכלים ללימוד גמרא ולפתח את מיומנות העיון במקורות חז"ל, ממורַי שלימדוני בשנות התיכון. לימים, לאחר סיום לימודי התואר הראשון, זכיתי לחזור וללמד גמרא ב"פלך" - המקום שפיתח וטיפח את נטיית לבי העמוקה ללמוד את מקורות חז"ל.

פרופ' שלוי שילמה מחיר אישי על החזון שניסתה לממש. התעקשותה לְזַכּוֹת את תלמידותיה בלימוד רחב ומעמיק של מקורות היהדות לסוגיהם השונים, גרמה לעתים ל"השחרת" דמותה על ידי המתנגדים לדרכה, משום שדבר זה עדיין לא היה מקובל בזרם החינוך הממלכתי-דתי (פרט לבתי הספר של הקיבוצים הדתיים).41 בחינת התהליך המתמשך שהחל לפני קרוב לארבעה עשורים, תעיד שראייתה ארוכת הטווח של פרופ' שלוי והיכולת שלה לתרגם את החזון למציאות מעשית, היוו סמן דרך ומטרה שיש לשאוף אליה גם בבתי ספר נוספים.

במהלך שנות ה-80 וה-90, בתי ספר תיכוניים דתיים רבים לבנות הכניסו למערכת הלימודים את לימודי התלמוד, במטרה להקנות מיומנות בסיסית של לימוד גמרא, עד להענקת אפשרות בחירה ללומדות להיבחן בחינת בגרות בגמרא.42

כהיענות לפניות הורים, החלו הבנות ללמוד גמרא גם בחלק מבתי הספר היסודיים, כאשר כל מוסד חינוכי - יסודי או תיכוני - מעצב את תוכנית הלימודים שלו בהתאם לאופיו החינוכי-תורני. אולם חרף החשיבות הגדולה בעינַי שבפני כל בת ייפתח צוהר ללימוד התלמוד (אפילו צוהר קטן, בסיסי וראשוני), ישנם עדיין מוסדות חינוך רבים, יסודיים ותיכוניים השייכים לזרם החינוך הציוני-דתי, שבהם נפקד מקומו, וזאת בעיקר בשל ההתנגדות לגישה ההלכתית הרואה בחיוב לימודי תלמוד של נשים.

מגמה זו של חיזוקו ועיבויו של החינוך התורני, שניתן לבנות בחלק מהמוסדות, הובילה להקמת המדרשות לבוגרות מערכת החינוך הממלכתית-דתית. המדרשה בקיבוץ עין הנצי"ב, התוכנית לבנות ישראליות במדרשת לינדנבאום, בית המדרש הגבוה לנשים בקיבוץ מגדל עֹז, בראשות גב' אסתי רוזנברג (בת הרב ליכטנשטיין, ראה עמ' 69 לעיל), מדרשת נשמת בראשות הרבנית חנה הנקין ועוד.

במרכז תוכנית הלימודים במדרשות אלה עומדת רכישת מיומנות לימוד התלמוד. הלומדות מעיינות ברצף סוגיות גמרא שנבחרו ממסכת מסוימת. בתהליך הלימוד הן מתנסות בלימוד עצמי מונחה בחברותות, ולימוד קבוצתי עם מלמד או מלמדת הקבוצה. בנוסף, זוכות התלמידות להיחשף למגוון רחב ועשיר של מקורות היהדות: תנ"ך, משנה, הלכה, מחשבה וחסידות.

בהמשך, הוקמו מדרשות רבות לבנות, כאשר כל אחת מהן מתמקדת בלימוד תחום מסוים שנבחר בהתאם למגמה החינוכית של הצוות המוביל כל אחת מהן. יש מדרשות שבהן ההתמקדות היא בעיון בכתבי הרב קוק, בעוד שבאחרות מושם דגש על לימודי מחשבה, חסידות, תנ"ך או הלכה. במדרשות המגוונות יש תוכניות שונות לבוגרות תיכון, בוגרות שירות צבאי או לאומי, ותוכניות המשך שעניינן הרחבת הידע שנרכש והעמקתו. חלק מבוגרות המדרשות פונות ללימודים אקדמאיים בתחומי היהדות, במטרה לחקור תחום מסוים שבו הן בחרו, או ללימודי הכשרה להוראה בתחומים אלה, כמחנכות וכמורות של הדור הבא. בשנים האחרונות נוספו בחלק מבתי המדרש לנשים תוכניות שונות ללימוד הלכה, לאו דווקא בתחומים השייכים באופן ישיר לעולמן של נשים.

פרופ' תמר אלאור, בספרה "בפסח הבא - נשים ואוריינות בציונות הדתית" (הוצאת עם עובד, תל אביב, 1998) חוקרת את תופעת הקמת המדרשות, התחזקותן והתרחבותן. היא מבססת את מחקרה על ראיונות אישיים של שש מתלמידות המדרשה באוניברסיטת בר אילן, שבהם הן מתארות את עולמן הרוחני-פנימי ואת המוטיבציה שלהן להעמיק בלימודי היהדות. השם שבחרה פרופ' אלאור לספרה, נלקח ממשפט שאומרת מירי - אחת המרואיינות, בריאיון שנערך עמה, כתשובה לשאלה: למה את לומדת? (עמ' 172-173):

"לא ייתכן הרי שבפסח הבא אדע על החג בדיוק את מה שידעתי עליו בפסח שעבר".

ניתוחה של פרופ' אלאור שופך אור על התהליך הפנימי המתרחש בעמקי לבה, נפשה ומחשבתה של הבת הלומדת, ואותו היא מבטאת כסוג של חזון לעתיד לבוא:

מדוע מוצאת מירי לנכון לנסח כך את תשובתה לשאלתי: "אז למה את לומדת?". כיצד הגיעה להגדרה רעננה כל כך של לימוד דתי? הרי הסיבה לקיום מצוות חג הפסח, איננה תלויה כלל ועיקר במה שאדם יודע על החג, או בפער בין מה שידע עליו בשנה שעברה לעומת שנה זו. מירי יודעת זאת, כמובן, אולם היא מדברת על עצמה: אישה הקרבה לגיל שלושים, העומדת לסיים תואר שני בתלמוד באוניברסיטה ולומדת במקביל במדרשה. מירי כאחת מן הנשים ופסח כמשל, חוברים לציור ברור של אישה משכילה, העומדת לפני הצורך לבצע שלל פעולות קשות ומעצבנות, משום שהיא דתית.

טרם ביצוע הפעולות, אשר אין ספק שמירי תבצע אותן, היא מבקשת לראות עצמה, כמי שבין היפוך המגרות של השנה שעברה, לכיסוי השיש בנייר כסף השנה - קרה לה משהו, הרי לא ייתכן שלא. מירי מבקשת לתאר את הזמן שעבר בין הכשרת הבית הקודמת לזו העכשווית, כזמן של התפתחות. פעולות ההכנה לחג וקיומו כהלכתו, לא השתנו, קיבעונם הוא מהותם, אולם מירי נמצאת בתנועה, לה קרו דברים במהלך השנה הזו, והיא מקיימת את המצוות ממקום רחב יותר.

נדמה שרק כך יכולה אישה כמו מירי לראות את עצמה עושה את אותו הדבר בדיוק - עושה אותו אחרת. הדרך אל אותה אחרוּת והאפשרות לאותה השתנות תלויים בדבריה של מירי בלימוד.

חשוב להדגיש שבמקביל למסגרות המתוארות, נשים רבות חברו למעגלי לימוד שונים ומגוונים, שיעורים תורניים לנשים בכל הגילים מתקיימים במקומות רבים בארץ, ובתי המדרש לנשים פועלים במהלך שעות היום והערב. כמו כן, מתקיימים שיעורי תורה, הלכה ומדרש, שבהם משתתפות נשים רבות מהארץ ומהעולם, כדוגמת שיעוריה של הרבנית ימימה מזרחי.

מעבר להרחבת הידע של הלומדות והעמקתו, כאמצעי לעבודת ה' וקיום תורתו, ומעבר להתפתחותן האישית כנשים עצמאיות וכאמהות, אשר בכוחן לחבור להווייתו של בן זוגן ולהעניק מפירות לימודיהן לבני משפחתן, תוך יצירת אקלים רוחני בביתן - כניסת הנשים ל"אוקיינוס" המקורות היהודיים ויכולתן לשוחח ב"שפה הלמדנית" הניבה פירות נוספים:

בראש וראשונה - יותר ויותר נשים שזכו ללמוד תורה לשמה, משמשות מחנכות, מורות ומנהלות במוסדות חינוכיים שונים. הרקע התורני שהן רכשו ואופיין האישי הופכים אותן לדמויות חינוכיות, אהובות על חניכותיהן, ובמובנים מסוימים מודל לחיקוי. אשרי הבנות הזוכות בשנות לימודיהן בבית הספר היסודי והתיכון לפגוש דמות חינוכית של אישה עובדת ה', המחויבת מתוך הכרה דתית עמוקה להליכה בדרך התורה, ובמקביל חיה בעולם המודרני, מצויה בתחומי ידע שונים, צורכת תרבות והשכלה, תוך התמודדות מתמדת עם האתגרים הניצבים בפני האדם המאמין בן דורנו.

בנוסף, בשנים האחרונות קמו גופים שונים שבהם פועלות נשים באמצעות הידע התורני הרחב שהן רכשו, ככלי סיוע לזקוקים לעזרה. דוגמה לכך היא המכון להכשרת טוענות רבניות, והתוכנית להכשרת יועצות הלכה בדיני טהרת המשפחה.43

בתקווה וכתפילה לעתיד שבו נזכה להמשך התהליך המבורך של נשים העוסקות בדברי תורה, ולהרחבת השפעתו החיובית בסוגיות חיי הפרט והציבור במדינת ישראל, נתבשם מדבריו המרגשים של ר' ברוך הלוי אפשטיין בחיבורו תורה תמימה על התורה (דברים יא, יט, אות מח), בהתייחסו למדרש ההלכה שבו פתחנו את עיוננו: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם - בניכם ולא בנותיכם.

...והנה ראינו להעתיק כאן בסוף העניין מספר עתיק יומין, יקר המציאות, הנקרא: 'מעיין גנים' [שו"ת], ומחברו ר' שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג), מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנידון היתר תלמוד תורה לנשים וזה לשונו בהמשך הדברים:

"ומאמר חכמינו: 'כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר, אם זך ואם ישר פועלה, דוודאי כי האי גוונא, איכא למיחש [כגון זה יש לחשוש], שרוב הנשים דעתן קלות, מבלות זמנן בדברי הבאי, וכרובן כן חטאו מקוצר רוח.

אמנם, הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה - מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קודשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמיים יסייעוך!".


1.. גרסתו הראשונה של הפרק פורסמה בספר: מאמונה למעשה - שבעים שנה לתנועת 'אמונה', עורכת: ד"ר לילך רוזנברג-פרידמן, הוצאת אמונה, תשס"ו-2006.

2.. יש לתהות על לשון הפסוק: תשובת משה לשאלה מה ציפיית הקב"ה מהמאמין בו, מתחילה במילים: "כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ..." כאילו מדובר במשימה פשוטה וקלה, אולם לאחר פתיח זה נכתב פירוט "משימות חיים" אמוניות-רוחניות-מעשיות מורכבות. לשאלה זו ניתנו תשובות על ידי פרשנים והוגים, אך תקצר היריעה במסגרת זו לתאר את ההסברים השונים.

3.. כל הציטוטים בספר מתוך המשנה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, משנה תורה לרמב"ם והשולחן ערוך הובאו מתוך המהדורות המקובלות: משנה - עם פירוש ר' פנחס קהתי, הוצאת היכל-שלמה, ירושלים, תשל"ח; תלמוד בבלי - דפוס וילנא, הוצאת טל-מן; תלמוד ירושלמי - דפוס ונציה, רפ"ג; רמב"ם משנה תורה, הוצאת ח' וגשל, ירושלים, תשמ"ב; שולחן ערוך - הוצאת מורשה, ב"ב.

4.. יש להעיר שהסיבה שבגינה קובע בן עזאי ש"חייב אדם ללמד את בתו תורה", תמוהה בעיני. האומנם רק בשל מקרים מסוימים של נשים הבוגדות בבעליהן ומספר מצומצם יותר של מקרים שבהם המים המאררים לא יפעלו את פעולתם על כל נשות ישראל ללמוד תורה?! הרי היה אפשר להסביר לאותן נשים מסוימות הנחשדות בסטייה רק את הנושא הזה, ובכך למנוע מהן להוציא לעז על המים?!

5.. הסבר שאלת המטרונית הוא על פי פירוש פני משה לתלמוד הירושלמי.

6.. יכול להיות שהתלמוד מוסיף, לאחר הכרזתו של ר' אליעזר, את המילים: "דכתיב: וְכָל אִשָּׁה"... אבל יש מקום להשערה שר' אליעזר הוא המצטט את הפסוק באוזני האישה (שהרי רק אחרי זה כתוב: וכשיצתה אמרו לו תלמידיו...) כדי להוכיח את צדקת גישתו. בנוסף, משאלת התלמידים ניתן להסיק ששאלת המטרונית משמעותית וחכמה בעיניהם, משום שאפילו הם - גדולי התנאים באותה תקופה - לא הצליחו להשיב עליה וביקשו מענה מרבם.

7.. בסיכום דעות התנאים והאמוראים בסוגייתנו, יש להזכיר את ברוריה, בתו של התנא ר' חנינא בן תרדיון ואשת התנא ר' מאיר, שהצטיינה בלמדנותה ובחוכמתה. תקצר היריעה במאמר זה מלתאר את למדנותה ולנתח את המקורות על אודותיה. להלן רשימת מקורות המוכיחים את הערכת חז"ל להישגיה המרשימים: בבלי, ברכות י ע"א: בבלי, עירובין נג ע"ב, נד ע"א: תוספתא, כלים (ב"מ) א, ו: תוספתא, כלים (ב"ק) ד יז: בבלי, פסחים סב ע"ב. חשוב לציין שההישגים המרשימים של ברוריה השפיעו על הכרעתם ההלכתית של פוסקים מסוימים בשאלת לימוד תורה עצמאי של נשים. חלקם הכריעו בחיוב (עיין שו"ת בנימין זאב, קיג. ושו"ת טוב עין, ד), אולם פוסקים אחרים, לאור פירוש רש"י במסכת עבודה זרה יח ע"ב, על שבערוב ימיה נתפתתה ברוריה לתלמיד של ר' מאיר בעלה, הכריעו ש"מקרה ברוריה" מעיד על הסיכון שעליו התריע ר' אליעזר במשנה: שהמלמד בתו תורה מלמדה תפלות - דברים תפלים, פריצות. וּמכאן ההוכחה שאין ללמד נשים תורה ואסור להן ללמוד לבדן (עיין שו"ת מהרי"ל, קצט).

8.. על סמך התיאור בספר בראשית (ה א-ב): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם", נראה שמהבחירה במילה אָדָם ניתן לפתוח פתח לעידוד לימוד תורה גם של נשים, הנכללות בהגדרה.

9.. אשתו של ר' יהושע פאלק, מרת ביילה, היתה ככל הנראה חכמה ולמדנית, זאת על פי עדות בנה (בהקדמתו לחיבור אביו, דרישה ופרישה). הבן מתאר את אמו כאישה יראת שמים המקפידה על קלה כחמורה, שזכתה להערכה רבה של חכמי דורה על למדנותה. ראה הרחבה על דמותה, למדנותה והתקדימים ההלכתיים שיצרה, בפרק העוסק באפשרות ההלכתית שנשים תשמשנה פוסקות הלכה.

10.. כל הציטוטים בחלק זה, שבו מתוארים תולדות חייה ומפעלה של שרה שנירר, לקוחים מהספרים שציוניהם הביבליוגרפיים ברשימה מטה: גרינפלד רוזנבאום, יהודית (תרגום מאנגלית ח' רנד), שרה שנירר: סיפורה של תנועה דגולה, הוצאת בית חינוך לבנות באר מרים, בני ברק, תשמ"ב; הרמתי שלמה, מחנכים יהודיים בתפוצות, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, תל אביב, תשס"ג, פרק ז': שרה שנירר - מייסדת רשת החינוך בית יעקב; ויסמן, דבורה, חינוך בנות דתיות בירושלים בתקופת השלטון הבריטי: התמסדותן והתגבשותן של חמש אידיאולוגיות חינוכיות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ד; פרידמן מנחם, "האישה החרדית", בתוך: יעל עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשנ"ה; פרידנזון יוסף, "בתי ספר לבנות 'בית יעקב' בפולין", בתוך: צבי שרפשטיין (עורך), החינוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו יורק: הוצאת עוגן, 1957; רוטנברג יחזקאל (עורך), אם בישראל: ספר זיכרון לשרה שנירר, בני ברק: הוצאת נצח, תדש"ם; שרפשטיין צבי, גדולי החינוך בעמנו, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשכ"ד, עמ' 226-243; שוורץ יואל, מהפכת חינוך הבנות בדורנו - תולדות מרת שרה שנירר ע"ה ומפעלה, הוצאת קסט-ליבוביץ', ירושלים, תש"ס. Debora R. Weissman, Bais Yaakov, A Womens Educational Movement in the Polish Jewish Community: A Case Study in Tradition and Modernity, M.A. Thesis, New-York University 1977.

11.. היימן פולה, האישה היהודיה בסבך הקידמה, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 1997, עמ' 73.

12.. כל הקטעים המצוטטים מיומניה של שרה שנירר, צוטטו מהספר: אם בישראל: כתבי שרה שנירר, רוטנברג יחזקאל (עורך), בני ברק: הוצאת נצח, תשל"ה.

13.. כל ספר מספרים אלה מסודר על פי סדר פרשיות השבוע וכתוב בשפה השווה לכל נפש (כולם בעברית פרט ל"צאינה וראינה", הכתוב ביידיש). נשים שנפשן חפצה בתורה, היו קוראות בהם ולומדות מהם, במיוחד במהלך השבת.

14.. בהיותו נמנה עם חניכי התנועה שהקים הרש"ר הירש - "תורה עם דרך ארץ", השתדל הרב ד"ר פלש בדרשותיו בבית הכנסת שלו להנחיל לשומעיו את התפיסה המשלבת חיים יהודיים על פי התורה עם רכישת השכלה כללית והשתלבות בתרבות המקומית.

15.. מתוך: הרמתי שלמה, מחנכים יהודיים בתפוצות, עמ' 77.

16.. כך הגדיר יצחק היינמן את הנמענים של ספרי רש"ר הירש, במבוא שכתב לספר אגרות צפון, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ו, עמ' 1: את רוב כתביו ולחם ביכורים זה בכלל, הקדיש לאלה ששאלת היהדות בוערת בלבם.

17.. תיאור התרשמותה של שרה מספרי הרש"ר הירש הם מתוך: רוטנברג, יחזקאל (עורך). אם בישראל, חלק ב', עמ' מב.

18.. אדמו"ר חסידות בעלז, ר' יששכר דב רוקח, חי בפולין, בין השנים 1854-1927.

19.. האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, החשוב בין אדמו"רי פולין בתקופתה. חי בין השנים 1866-1948. בנו של ר' יהודה אריה לייב אלתר, בעל ה"שפת אמת".

20.. ראה את המקור המצוין בהערה 11.

21.. שם, עמ' 53.

22.. פרידמן מנחם, "האישה החרדית", יעל עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ה, עמ' 280.

23.. שרפשטיין צבי, גדולי החינוך בעמנו (ראה את המקור המצוין בהערה 10) עמ' 233.

24.. שם, עמ' 241.

25.. דוגמה לתכתובת אישית חמה בין שרה לאחת מתלמידותיה ראה: אם בישראל: כתבי שרה שנירר, עמ' 58-65.

26.. על היותה ערירית ראה הרחבה בהמשך הפרק.

27.. על פי סוגיית הגמרא (בבלי, מגילה כח ע"ב) נפסק להלכה שבבית כנסת מספידים רק "הספד של רבים", משמע הספד של נפטר אהוב ומוערך, שברור שיגיעו רבים ללוותו בדרכו האחרונה. העובדה שבהלווייתה של שרה שנירר השתתפו מאות אנשים ונשים ושאת ההספדים נשאו גדולי הרבנים בבית הכנסת הגדול והמפורסם בפולין בית כנסת הרמ"א, מעידה כאלף עדים על ההערכה העצומה והאהבה שהיא זכתה לה בחייה מכלל הציבור וּמנהיגיו התורניים, לאישיותה הייחודית ולמפעל חייה החדשני.

28.. במקום שבתקופת השואה הפך להיות חלק ממחנה העבודה פלאשוב.

29.. שרפשטיין צבי, גדולי החינוך בעמנו, עמ' 236-238.

30.. זיידמן הלל, יומן גטו ורשה, תל אביב, תש"ו.

31.. שיחת הרב נריה שוכתבה והתפרסמה במאמר: "לדרך חינוכן של בנות האולפנות" בספר: האישה וחינוכה, רוזנפלד בן-ציון (עורך), הוצאת אמנה, כפר סבא, תש"ם, עמ' 64.

32.. אלאור תמר, משכילות ובורות - מעולמן של נשים חרדיות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג 1993. הציטוטים הם מעמ' 83 עד עמ' 100.

33.. הרב וולף - חניך האורתודוכסיה החדשה בגרמניה, תלמיד בית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר, שלאחר עלייתו לארץ הושפע ממשנתו התורנית של ה"חזון איש", ר' אברהם ישעיהו קרליץ (1879-1953), מנהיג הציבור החרדי בארץ, הקים את מוסדו בבני ברק תחת השפעת הלוך הרוחות בחברה זו.

34.. יש לציין שבמוסדות בית יעקב נוהגים כפסק הרב פיינשטיין: הבנות לומדות פשט תורה שבכתב, ואינן לומדות תורה שבעל פה, פרט לפרקי אבות - קובץ משניות שאינן בעלות אופי הלכתי מובהק, אלא קיבוץ דברי גדולי התנאים, שאופיים הדרכות חיים לפרט ולכלל.

35.. במהלך ההיסטוריה היהודית היו נשים שהוכרו כלמדניות, אולם הן היו בודדות, מיוחדות ויוצאות דופן. ראה הערות 6, 9, שבהן מוזכרת ברוריה, אשת התנא ר' מאיר, ומרת ביילה, אשת ר' יהושע ולק (פאלק), שזכו להערכת חכמי דורן על למדנותן וידיעותיהן. היו כמובן נשים יחידאיות נוספות במהלך ההיסטוריה היהודית שזכו ללמוד, אולם כאמור הן היו היוצאות מן הכלל.

36.. הרב יוסף קאפח, "חינוך הבת ללימוד תורה", בתוך: רוזנפלד בן ציון (עורך), האישה וחינוכה, כפר סבא תש"ם, עמ' 32-33.

37.. הרב אהרון ליכטנשטיין, "לימוד תורה לנשים", בתוך: ספר הפנינה - ספר זכרון לפנינה רפל, בעריכת דב רפל, הוצאת בני חמד, ירושלים, תשנ"ט 1989, עמ' 207-209.

38.. מיכאל הלינגר, עבודת מ"א: תלמוד תורה של נשים לאור המקורות, עמ' 74, מצטט את דבריה של הרבנית ד"ר טובה ליכטנשטיין שסיפרה לו, כי בשנת 1938 ייסד אביה ישיבה בעיר בוסטון שבארה"ב ובה למדו בנים ובנות תלמוד. כמו כן מסר הרב סולובייצ'יק שיעור בתלמוד ב"סטרן קולג'" ושיעור תורני בלילי שבת בקהילת מוריה בניו-יורק, ובשיעור השתתפו בקביעות גם נשים.

39.. הרב ליכטנשטיין, "בעיות יסוד בחינוכה של האישה". האישה וחינוכה עמ' 158-159 (הערה 65). (הדברים נרשמו על פי שיחה שהתנהלה בדרך של שאלות ותשובות.)

40.. פרופ' אליס שלוי נולדה בשנת תרפ"ו (1926) באנגליה. פרופ' אמריטוס לספרות אנגלית. ממייסדות "שדולת הנשים" ויו"ר השדולה בשנותיה הראשונות. משנת תשל"ה (1975) ניהלה פרופ' שלוי בהתנדבות את בית הספר פלך בירושלים - תיכון תורני ניסויי לבנות - במשך כחמש-עשרה שנים. כלת פרס ישראל לשנת תשס"ז-2007. בבית הספר יישמה פרופ' שלוי את דרכה החינוכית: עיצוב בת בוגרת שתשכיל לבחור את ייעודה העצמי בחיים, בחירה שתנבע מלימוד מקורות היהדות לסוגיהם השונים באופן רחב ומעמיק, רכישת השכלה כללית וּפיתוח רגישות לצרכים חברתיים ומצוקות הזולת.

41.. זו אחת הסיבות לכך שהדרך החינוכית שנהגה בבית הספר פלך, נחשדה בחתרנות לא ראויה, שהתבטאה לדעת המבקרים במגמות דתיות חדשניות דאז... (כדוגמת השאיפה לשוויון מסוים בבית הכנסת בין הנשים לגברים) ובניסיונות לקעקע את הממסד הרבני. דימוי זה יצר קשיים בהפעלת בית הספר והשפיע רבות על מעמדו בקרב חובשי הכיפות הסרוגות.

42.. אחד התהליכים המדגימים את התפתחותו המואצת של תהליך לימוד התורה של נשים, הוא השינוי שעברו מפקחי המחלקה לתורה שבעל פה במשרד החינוך. אם בשנות ההוראה הראשונות שלי (סוף שנות ה-80, כאמור), קשה היה למפקחים במשרד לקבל את העובדה שבנות מסוגלות ללמוד גמרא, להבין את הסוגיות, לאהוב את תחום הלימוד הזה ולסיים בהצלחה את בחינת הבגרות בגמרא, ובנוסף, היה להם אמון די מוגבל ביכולתה של אישה להיות מורתן בתחום זה - הרי שלאחר שנים מעטות, בהיווכחם ביחס הרציני, החוקר, המעמיק ותאב הדעת של התלמידות, המפקחים תמכו בי, עודדוני לכתוב תוכניות לימודים מיוחדות בגמרא והלכה המתאימות לצרכיו ויכולותיו השכליות הגבוהות של ציבור הלומדות, וליוו את עבודתי במסירות. זאת ועוד, משסיימתי את כתיבת תוכניות הלימודים הייחודיות ללומדות גמרא והלכה, המליצו המפקחים לבתי ספר ברחבי הארץ ללמדן. לעניות דעתי, אחד הגורמים שהביאו להתפתחות לימודי התורה של נשים, הוא העידוד שהתהליך זכה לו מהממונים על הוראת התחום במשרד החינוך.

43.. הרחבה בעניין המסלולים האלה ראה בחלק האחרון של הפרק הבא, המתמקד בהכשרת נשים כ"דוברות הלכה".