ביקורות
התקצירים בפתיחת כל פרק יזכירו לכם את "שלושה בסירה אחת" ולא בכדי...
שפריץ פון סתמבור, גנב חסר מצפון וישר כמו סרפנטינות, מקבל הזדמנות שניה ממש רגע אחרי שתלו אותו.
עתה עליו להוכיח ללורד ראש העיר ולקצין המבחן הקשוח שלו שימצא אותו גם אם יברח לקצה העולם ויעשה ניתוח פלסטי מקיף, שהוא ראוי לאמונם.
המשימה: לנהל את הדואר. פשוט לכאורה, האין זאת? ובכן – לא בכרך המהולל אנק-מורפורק!
הקשיים שנערמים במהירות של טורנדו הם הזויים, מצחיקים ופרועים, וסר טרי פראצ'ט זצ"ל מתאר אותם בפירוט קומי ובהומור הייחודי האופייני לו.
ספר נוסף בסדרת עולם הדיסק, שבה הסדר לא חשוב וההיגיון הוא בגדר המלצה בלבד!
פתיח 9000 השנים
ציי המתים שייטו סביב העולם בנהרות תת-מימיים.
איש כמעט לא ידע עליהם. אבל קל להבין את התאוריה.
זו התאוריה: הים, בסך הכול, הוא במובנים רבים רק צורה רטובה של אוויר. וידוע שהאוויר דחוס יותר ככל שמנמיכים, וקל יותר ככל שמגביהים עוף. לפיכך, כשספינה שסוּפה טלטלה אותה טובעת ושוקעת, היא חייבת להגיע לעומק שבו המים שתחתיה צמיגיים בדיוק די הצורך לבלום את צלילתה.
בקיצור, היא מפסיקה לשקוע ובסופו של דבר צפה על משטח תת-מימי, מחוץ להישג ידן של הסערות, ועם זאת גבוה מעל קרקעית הים.
שוררת שם שלווה. שלוות מוות.
יש ספינות פגועות שעדיין יש להן חיבל; יש אפילו כאלה שנותרו להן מפרשים. לרבות מהן עדיין יש אנשי צוות, מסובכים בחיבל או קשורים אל ההגה.
אבל המסעות נמשכים, בלי מטרה, בלי נמל באופק, כימתחת לפני האוקיינוס יש זרמים, לכן ממשיכות ספינות המתיםעל צוותן השלדי בהפלגתן סביב העולם, מעל ערים טבועות ובין הרים שקועים, עד שהריקבון והרכיכות הקודחות אוכלים אותן עד תום.
מדי פעם צונח עוגן עד לשלווה הצוננת והחשוכה שלמישור המצולות, מרים עננת טין וטורד את השלווה בת מאות השנים.
עוגן אחד כמעט פגע באנחמאראד, שישב וצפה בספינות נסחפות הלאה, הרחק מעליו.
הוא זכר זאת, כי זה היה הדבר המעניין היחיד שקרה בתשעת אלפים שנה.
פתיח החודש
הייתה איזו... מחלה שהנקשים לקו בה. היא הזכירה את המחלה המכונה “קדחת הזיות” שתוקפת מלחים התקועים שבועות בספינות שאין רוח במפרשיהן תחת שמש קופחת, והחולים בה מאמינים פתאום שהספינה מוקפת בשדות ירוקים ופוסעים המַימה מעל הסיפון.
לפעמים, הנקשים חשבו שהם יכולים לעוף.
היו כשלושה-עשר קילומטרים בין מגדלי האיתות הגדולים, ואם נמצאתם בראשם הייתם כחמישים מטרים מעל המישורים. אם תעבדו שם למעלה זמן רב מדי בלי כובע, כך אמרו, המגדל שאתם נמצאים בראשו ייעשה גבוה יותר והמגדל הקרוב ייעשה קרוב יותר ואולי תחשבו שאתם יכולים לקפוץ מהאחד לאחר או לרכב על המסרים הבלתי נראים השוצפים ביניהם, או שתחשבו שאתם מסר. אולי, כך אמרו אחרים, כל זה אינו אלא הפרעה במוח שנגרמת בשל הרוח בחיבל. איש לא ידע בוודאות. לאנשים שפוסעים אל האוויר בגובה חמישים מטרים מעל הקרקע רק לעתים רחוקות יש במה לדון לאחר מכן.
המגדל התנודד קלות ברוח, אבל זה היה בסדר. היו הרבה עיצובים חדשים במגדל הזה. הוא אחסן את הרוח כדי להפעיל את מנגנוניו, הוא התכופף במקום להישבר, הוא פעל יותרכמו עץ מאשר כמבצר. אפשר היה לבנות את רובו על הקרקע ולהניף אותו למקומו בתוך שעה. הוא היה מלא חן ויופי. והיה ביכולתו לשלוח מסרים במהירות גבוהה עד פי ארבעה מהמגדלים הישנים, הודות למערכת התריסים החדשה והאורות הצבעוניים.
לפחות, כך יהיה אחרי שיפתרו כמה בעיות עקשניות...
האיש הצעיר טיפס בזריזות אל ראש המגדל. רוב הדרך הוא היה אפוף ערפל בוקר אפור שנדבק אליו, ולבסוף הגיח אל אור שמש מרהיב והערפל נפרש תחתיו עד לאופק, כמו ים.
הוא לא שם לב לנוף. הוא מעולם לא חלם לעוף. הוא חלם על מנגנונים, ואיך יגרום לדברים לפעול טוב יותר מאשר בעבר.
ברגע זה הוא רצה לגלות מה תוקע שוב את מנגנון התריסים החדש. הוא שימן את המסילות, בדק את המתח בכבלים והתנדנד באוויר הצח כדי לבחון את התריסים עצמם. לא אמורים לעשות את זה, אבל כל טכנאי קווים יודע שזאת הדרך היחידה לעשות את העבודה כמו שצריך. בכל אופן, זה בטוח לחלוטין אם –
נשמעה נקישה. הוא הסתכל לאחור וראה את הטבעת של חבל הבטיחות שלו נחה על הגשר, ראה את הצל, חש בכאב הנורא באצבעותיו, שמע את הצרחה וצלל...
...כמו עוגן.
