הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
מדריך לגידול ילד
אלדר גלאור
20 

מדריך לגידול ילד

אלדר גלאור

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
20 
20 
גודל (עמ'): 327

תקציר

אב מגדל את ילדו על הר ביישוב אקולוגי, אי שם בצפון. האם קיבלה עבודה במרכז הארץ והיא נעדרת מהבית. הילד גדל בין מטעי זיתים, צמחי תבלין, קידות שעירות וגינת ירקות, אולם החיים על ההר אינם פסטורליים כמו הנוף המקיף אותו. האב והילד מתמודדים עם אתגרים רבים.
מתוך האבנים המסותתות שמשמשות את האב לבניית הבית והסטודיו שבו הוא כותב, בוקעת היסטוריה פוליטית שמרעידה את הקרקע; רוחות מזרחיות שמנשבות על ההר בעוצמה מהוות רקע חיצוני למאבק של האב לגדל ולחנך את בנו לקראת אתיקה חדשה, שמתכתבת עם שורות מתוך רומן החניכה הראשון, הלוא הוא "אמיל" של ז'אן ז'ק רוסו.
אלדר גלאור מציג את המורכבות האינסופית של גידול ילדינו באופן ישיר, כן ובלתי אמצעי, ומעמיד את המציאות לבחינה מדוקדקת דרך מבטו האותנטי, החקרני והמסקרן. הוא שואל מהו חינוך ומהי טובת הילד, איך שומרים על רוחו הייחודית בתוך המסגרת, וכמה גבוה אנחנו יכולים לאפשר לו לעוף. הפרוזה הדוקומנטרית האינטנסיבית של גלאור מורכבת משכבות גועשות של חומרי מציאות שדוחקים זה את זה ונמצאים בקונפליקט תמידי. מדריך לגידול ילד לוקח אותנו למסע חינוכי מאתגר, מרגש ומעורר מאין כמותו. מסע של אבא ובן.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7628-16-4
  • גודל (עמ'): 327
  • יצא לאור ב-: 21/01/2015
  • שם המחבר: אלדר גלאור
  • זמין להשאלה: כן

סתיו

1

אמיל רוצה שאני אהיה זקן שצועק "אל תהרוג אותי" והוא יהיה גיבור־על שהורג אותי. בקרוב הוא יהיה בן חמש. קרני שמש אחרונות מבצבצות דרך שיח היסמין ששתלתי במרפסת המערבית. בסתיו הבתים הלבנים של הכפר הדרוזי ירכא נצבעים בארגמן. רוח קרירה נכנסת מהחלון הגדול שמשקיף אל הים.

"לא עכשיו", אני אומר, אבל הוא לא מוותר.

"אני זקן, אל תהרוג אותי", אני צועק.

אמיל מכוון אליי אקדח לייזר דמיוני וקורא: "פיו, לייזר, הרגתי אותך". אני מת לכמה שניות, אבל קם לתחייה.

"עוד פעם", הוא דורש.

אני שוב צועק והוא שוב הורג אותי. בפעם החמישית אני לא קם. כעבור כמה שניות הוא מצווה: "קום", אבל אני נשאר לשכב על השטיח בעיניים עצומות. הוא מטלטל אותי ופוקד עליי לקום. אני לא זז. אני שומע אותו הולך אל החדר שלו. אני שומע דברים נופלים. הוא חוזר עם ערכת רופא מפלסטיק שקניתי לו ב"מלך הצעצועים". הוא מתחיל לבדוק אותי. אני מרגיש את הסטתוסקופ על הלב. הוא נותן לי זריקה אל תוך האוזן. אני רוצה לצעוק שזה כואב, אבל מתאפק. אחרי עוד כמה שניות הוא אומר שנמאס לו מהמשחק. אני עדיין לא זז. עוברות עוד כמה דקות שבהן הוא כנראה חושב מה עליו לעשות, ואז נשכב לצדי. אני שומע את הנשימות המתוקות שלו בצמוד לאוזן שלי. אני פוקח את העיניים. הוא מתבונן בי עם העיניים החומות הנהדרות שלו. אני מנסה לחבק אותו והוא מתחמק. אני מסביר לו שזה היה בצחוק, אבל הוא לא עונה. הוא מתרומם והולך לחדר שלו.

בלילה אני שומע אותו בוכה. אני מזנק מהמיטה ורץ לחדר שלו. הוא מחבק אותי חזק ואומר שיש לו חלומות מאוד רעים. הוא שואל אם הוא יכול לישון איתי במיטה. אני אומר לו שכן.

ג'בר הטרקטוריסט מגיע מוקדם בבוקר. אני מתכנן לבנות היום טרסה מבולדרים שתתמוך בצלע הדרומית של ההר. אמיל עדיין ישן. אני מכין לג'בר קפה שחור. הוא לוגם שתי לגימות ואומר שהקפה שלי חרא.

"מה אתה רוצה לעשות היום?" הוא שואל.

אני אומר לו שאני רוצה לבנות טרסה בגבול הדרומי של האדמה, ושייסע להביא אבנים גדולות. אני מעיר את אמיל ומכין לו שוקו וסנדוויץ'. אני מאיץ בו שישתה כבר את השוקו.

הגן ממוקם ליד הדואר של היישוב. מדרגות מאבן מסותתת מתפתלות בין טרסות שבנויות מאבני לקט מקומיות ומובילות אל מבנה סטנדרטי שנבנה בכספי המועצה המקומית. אני נותן לו נשיקה ומבקש ממנו לעלות לבד. אמיל לא זז.

"ג'בר מחכה לי", אני מאיץ בו. בקצה המדרגות אני מבחין בסייעת של הגן. היא תימנייה חסרת גיל, שופעת חום ואמפתיה ובימי שישי מכינה לילדים ג'חנון, שאמיל אומר שהוא הג'חנון הכי טעים בעולם.

"נו, לך", אני אומר. הוא נכנס לגן. הסייעת מחבקת אותו. הוא מתמסר לחיבוק. אני נוסע בחזרה אל ג'בר.

מתחת לבית שלנו נטוע מטע זיתים. כמה עשרות מטרים מתחתיו עובר ואדי שבחורף הופך לנחל שזורם בכוח אל הים. סוחר הקרקעות הדרוזי, שדרכו קנינו את האדמה, סיפר שההר שלנו מכונה "המונֶה", שזה מחסן תבלינים בערבית, ובכפרים הדרוזים מסתובב סיפור על אוצר מטבעות זהב שמוסתר במקום כלשהו על ההר, ובוואדי, לא רחוק מהאדמה שלנו, רצחו פעם גבר ואישה דרוזית שנָאַפָה.

ג'בר הטרקטוריסט ליווה אותנו מהיום הראשון. הוא פרץ בפטיש של ה־JCB את השביל שמוביל אל האדמה. הוא היה שם כשהמנוף הוריד את צריף העץ. אמיל היה אז בן שנתיים. במשך השנים הוא הביא בכף הקדמית של הטרקטור עשרות רבות של בולדרים משדות האבנים ובנה איתם את הטרסות. הוא חפר בכף האחורית של הטרקטור שמכונה בּום את בור הספיגה ואת הבורות לעצים, ולימד אותי איך מבדילים בין עץ זית סורי לעץ זית נבאלי, ואיך לוכדים את תולעי סס הנמר שמכרסמות את הגזע של הנבאלי, ואיך מחממים את הקצה של צינור הארבעה צאל כדי שיצליח להשתחל אל הצינור הנגדי.

ג'בר מגיע כמה דקות אחריי עם שני בולדרים בכף הקדמית של ה־JCB. הוא מניח אותם בעדינות במטע הזיתים מתחת לבית. אני עולה על הטרקטור, ואנחנו נוסעים ביחד אל שדות האבנים. ג'בר לא מפסיק לקלל את אבא של אשתו, שהוא הבעלים של הטרקטור וג'בר עובד אצלו כשכיר. אבא של אשתו ירש מאבא שלו כמה עשרות דונמים של מטעי זיתים ששוכנים בתוך תחום היישוב האקולוגי שבו אנחנו גרים. הוא הקים חברה לעבודות עפר ועכשיו הוא הבעלים של משאית גדולה להובלות, הטרקטור הזה ומכבש קטן להידוק מצעים. בשנים האחרונות מחירי האדמות ביישוב האקולוגי נסקו עקב ביקוש הולך וגובר של הורים צעירים שנמלטים מהמרכז ומבקשים לגדל את ילדיהם בטבע.

אבא של אשתו הפך לאדם עשיר, אבל ג'בר לא יזכה ליהנות מכך. החקיקה האזרחית והשוויון בין המינים לא שינו את מעמדן של הנשים בעדה הדרוזית. ג'בר ייאלץ לעבוד לנצח על הטרקטור ולהתבונן מרחוק בעושר שיעבור לאחיה המפונק של אשתו.

הוא שואל אם יש לי מאה אלף שקלים להלוות לו.

"למה אתה צריך?" אני שואל.

"אני שונא את החיים שלי", הוא עונה.

אני אומר לו שאני מוכן להלוות לו את הכסף בתנאי שהוא יקנה טרקטור ויתחיל לעבוד כעצמאי. ג'בר מתעצבן עליי ואומר שאני לא מבין כלום.

אמיל מעריץ את ג'בר הטרקטוריסט, אבל בכל פעם שג'בר מציע לו לעלות על הטרקטור הוא נצמד אליי. לפני כמה שבועות לקחתי אותו לאבו סנאן, לשחק עם הילד של ג'בר. הבית הבריק מניקיון. בדרך חזרה אמיל שאל למה הבית שלנו כל כך מלוכלך. באותו לילה, כשהשכבתי אותו לישון, הוא שאל אם הבית של ג'בר כל כך נקי בגלל שהוא דרוזי. אמרתי לו שהאישה של ג'בר לא עובדת ומשקיעה את רוב הזמן הפנוי שלה בניקוי של הבית. אמיל שתק לרגע. אני משער שהמחשבה על אמא שלו שכן עובדת והוא בקושי רואה אותה חלפה לו בראש. אחרי כמה שניות הוא שאל, "למה היא לא עובדת?"

אמרתי לו שאני לא יודע.

בצהריים המקטע הראשון של הטרסה מוכן. ג'בר כבר רותח. זה בדרך כלל קורה באותה שעה. בעוד כמה דקות, בתזמון מדויק, אבא של אשתו יתקשר אליו במירס ומיד יתחילו הצרחות, וכמו שהן יתחילו בפתאומיות כך הן גם ייגמרו, אבל ג'בר יהיה מותש. הוא יניח את היד על הלב ויטען שהעולם הזה דפוק. בזמן שייוותר עד לסופו של יום העבודה הוא יהיה מכונס בעצמו ויהיה מסוכן לבקש ממנו משהו. אני מנצל את הרגעים האחרונים לפני ההתפרצות ומבקש ממנו להביא עוד אבנים לטרסה, ונוסע לקחת את אמיל מהגן.

הגננת עומדת בכניסה. היא מחייכת אליי חיוך מאולץ ואומרת שאמיל משחק עם אחת הילדות בארגז החול. לפי החיוך המאולץ אני משער שמשהו קרה. אני מנסה לחמוק החוצה, אבל הגננת קולטת אותי וחוסמת את המעבר.

"אנחנו צריכים לדבר", היא קובעת.

היא שותקת כמה שניות ומתבוננת בי במבט מאשים ואז מדווחת שהיום היא ניסתה ללמד את הילדים מחרוזת שירים לכבוד ראש השנה ואמיל שיבש בכוונה את המילים של השירים והיא נאלצה לשלוח אותו לחדר השקט.

"אמיל רגיש לרעש", אני מנסה, אבל הגננת מיד מגיבה בכעס. שירים של ראש השנה הם לא רעש ואם הוא לא אוהב לשיר אז הוא לא חייב לשיר, אבל לשבש את המילים ולמנוע מכל הילדים לשיר את השירים זה כבר עניין אחר, ומלבד זאת היא חושבת שזו רק דוגמה לבעיה יותר חמורה. לאמיל יש בעיית תקשורת. הוא לא יודע איך לנהל מערכות יחסים דיאלוגיות עם ילדים אחרים ולפעמים הוא אומר לילדים דברים כל כך נוראיים שגורמים להם לבכות, והיא לא מבינה מאיפה הדברים האלה יכולים להגיע.

היא מתכוונת לאירוע שהתרחש בשבוע שעבר. אמיל איים על יאיר, שהוא ילד שמנמן ולא כריזמטי, שהוא יקצוץ לו את האיברים ויכניס אותם אל תוך חבית מלאה בחומצה. יאיר התחיל לבכות. בערב אבא שלו התקשר. הוא התלונן שהילד חזר מהגן מבועת ולקח לו שעות להרדים אותו, וביקש ממני לדבר עם אמיל.

אני שואל את הגננת מה היא מציעה.

הגננת מתאפקת. אני משער שהיא היתה רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא אומרת. היא מציעה שנערוך פגישה משותפת עם הפסיכולוגית של המועצה.

אני אומר לה בסדר.

אמיל שוכב בלי חולצה בתוך ארגז החול. ילדה עם תלתלי זהב ועיניים חולמניות מלטפת לו את הגב בקליפה של גזע אלון. העיניים של אמיל עצומות. אני מחליט לתת לו להתענג עוד כמה דקות.

התחלתי לכתוב על אמיל באותו זמן שבו יעֵלה קיבלה את העבודה במרכז. הורים חווים את הילדות בצורה פרגמנטרית. כמה דקות בבוקר ועוד כמה דקות בערב לפני השינה. באותן דקות ספורות הם אמורים להשלים פערי מידע ולבנות את תמונת המציאות של הילד. ילדים תמיד היו חומר גלם שצריך ללוש אותו ולעצב ולהתפלל שיֵצא ממנו משהו טוב, אבל עקב שינויים מבניים במודל התעסוקה ובחלוקת הנטל בין הגבר לאישה, ריבוי של תיאוריות חינוכיות ובעיקר תשומת לב מוגזמת, גידולם הפך בשנים האחרונות להיות עסק מורכב למדי. מעבר להתמודדות עם הסכנות והחרדות הוא גם מצריך קבלת עשרות החלטות מדי יום. מערכות היחסים שהילד מנהל עם העולם הפנימי שלו ועם העולם החיצוני משתנות כל הזמן ודורשות תחזוקה מתמדת.

אמיל יושב על הספה בסלון ובוהה באוויר. השעה ארבע. לפני כמה דקות הוא סיים לצפות בפרק בסדרה "מלך הדינוזאורים". מדובר בזוועה אסיאתית רעשנית במיוחד, המספרת את עלילותיהם של שלושה ילדים, מקס, רקס וזואי, המשתייכים לחבורה סודית שמטרתה לאסוף את כל הדינוזאורים הלכודים בתוך קלפים קסומים, ולמנוע משודדי הדינוזאורים האכזריים ששייכים לצוות אלפא להשתלט עליהם וליצור בעזרתם ממלכה של דינוזאורים בעולם המודרני.

"משעמם לי", הוא אומר.

אני לא מתייחס.

הוא שוב אומר שמשעמם לו.

"מה אתה רוצה לעשות?" אני שואל.

הוא מהרהר כמה שניות ואז אומר שהוא רוצה לשחק עם יואב בבקוגן החדש שקניתי לו ב"מלך הצעצועים".

בקוגנים הם כדורי פלסטיק מגנטיים. כשזורקים אותם על הרצפה הם נפתחים והופכים לדמויות זעירות של לוחמים. הבקוגנים מבוססים על סדרת טלוויזיה קנדית־יפנית, שעוסקת בעולמות וירטואליים הנקראים ניתיה, גנדליה וסטרויה, שהם עולמות מקבילים לכדור הארץ שמורכבים משישה יסודות: אש, אדמה, אור, חושך, מים ואוויר. העונה הראשונה מתמקדת בסטרויה, שכמעט נחרבת בגלל נאגה הרשע, דבר שמאיים גם על קיומו של כדור הארץ ומאלץ את גיבורי הסדרה לצאת ביחד עם הבקוגנים שלהם למלחמה. בשלב זה לאמיל יש רק את דראגו, שהוא הבקוגן הכי מורכב מהבחינה המוסרית. בשבועות הקרובים הוא יצליח לסחוט ממני גם את פריאס שמייצג את הטוב ואת דיאבלו שמייצג את הרע ואת אקווימוס שהוא שיבוט דיגיטלי ואת טריסטן ואת רדיזן ועוד כמה עשרות לוחמים.

"נו", אמיל מתעצבן.

"אי אפשר", אני אומר ומוסיף שיואב בן עשר.

"אז מה", אמיל מתבונן בי בתמיהה.

אני מנסה להסביר לו שיואב גדול ממנו בחמש שנים ובטח כבר לא מתעניין בבקוגנים, אבל אמיל מתעקש לא להבין את המשמעות של פער הגילים. אני מאבד את הסבלנות ואומר שיואב לא יכול להיות חבר שלו, ושיתחיל להיות יותר נחמד לילדים בגיל שלו. אמיל מתחיל לבכות. הוא מאשים אותי בכך שאין לו חברים, ואני מטיח בו שאין לו חברים בגלל שהוא מתנהג לא יפה אל הילדים בגן. הוא שותק לכמה שניות ואז קובע שזה לא נכון.

"של מי אתה חבר בגן?" אני שואל.

"של יאיר", הוא משקר.

"אני יכול להתקשר לאבא שלו", אני מציע. אמיל לא עונה. הוא זורק לעברי מבט זועם והולך לחדר שלו.

אחרי התקרית שבה אמיל איים על יאיר שהוא יקצוץ לו את האיברים ויכניס אותם אל תוך חבית מלאה בחומצה, שאלתי אותו למה הוא לא אוהב את יאיר. אמיל ענה שהוא כל הזמן מזיע ויש לו ריח של גבינה לבנה והוא בחיים לא יהיה חבר של ילד עם תלתלים. שאלתי אותו מה הבעיה עם תלתלים. הוא לא ענה.

אני מתקשר לאמא של יואב לשאול אם אמיל יכול לבוא לשחק עם יואב בבקוגן. היא שואלת את יואב. הוא אומר שכן.

הדרך אל הבית שלהם עוברת בין מטעי זית. שורות של עצי ברוש מפרידים בין החלקות. עץ עוזרר קוצני וכמה עצי שקד ושיחים של אלות מסטיק שגדלות לגובה במקום לצדדים נטועים לאורך הדרך. בנקודה מסוימת, לא רחוק מהשביל שמוביל אל הבית שלהם, יש בריכה טבעית מאבן עם חבצלות מים. בלילות הקיץ אפשר לראות שם להקות של חזירי בר שמגיעים לשתות. הבריכה מוצלת בזכות עץ תות ענקי שאבא של יואב נטע. לפעמים אני מחביא לאמיל ממתקים בין השיחים שמקיפים את הבריכה ומספר לו שפיית הממתקים השאירה לו אותם.

כשאנחנו מגיעים, אבא של יואב מכין את הגג לקראת החורף. אני יושב עם האמא במרפסת. הבית החל כצריף רעוע שהאבא בנה. עם השנים נולד יואב ואחריו נולדה אחותו הקטנה ולצריף נוספו שני חדרים. על אחד מקירות המרפסת תלויות לייבוש צמות של שום ואלומות של טימין וזעתר וציטרה סגולה, שהאבא אוסף בשבילים. על הרצפה מונחים ארגזים עמוסים בפול ובלוביה. אמא של יואב נאנחת ואומרת שנמאס לה לבשל כל יום פול ולוביה, אבל אבא של יואב לא מרשה לה לקנות ירקות שלא גדלים בגינה. היא מספרת שהילדה חזרה היום מבית הספר בוכה. אחת הילדות בכיתה אמרה לכל הבנות שלא יתקרבו אליה כי השיער שלה מפוצץ בכינים. אבא של יואב צועק מהגג שהילדה מהכיתה צודקת ושצריך למרוח לאחות של יואב נפט על השיער. אמא של יואב שותקת ואז מסננת בשקט שהוא לא מרשה לה להשתמש בחומרים כימיים ממניעים אקולוגיים, אבל האמת היא שהוא מתקמצן לקנות חומר בבית מרקחת.

יואב מלמד את אמיל איך לזרוק את הבקוגן כמו שצריך ומלהיב אותו בסיפורים על בקוגנים נוספים שאמיל לא שיער בכלל שהם קיימים. התשוקה לפלסטיקים לא במהרה שוככת. בעוד כמה שבועות אמיל יבלה מול הפלזמה בבית של הסבתא שלו ויצפה בעשרות פרקים של הסדרה ברצף.

אני אומר לו שאנחנו הולכים.

"לא", הוא עונה בנחרצות.

אני לא מגיב.

"אנחנו לא הולכים!" הוא קובע.

אני מתרומם.

"זה לא פייר", הוא מעביר הילוך. "תמיד כשאתה גומר לשתות את הקפה ולעשן את הסיגריה אנחנו הולכים".

אני לא מתכוון להיכנס לוויכוח מיותר שיכול להימשך דקות ארוכות וסביר להניח שייגמר בבכי. אני אומר לו שהשמש כבר שקעה ובקרוב יהיה חושך ואני הולך הביתה, ואם הוא רוצה הוא יכול להישאר. לרגע הוא מופתע מהאפשרות שנפתחה בפניו, אבל אז שואל בחשדנות אם אני אבוא לקחת אותו.

"לא", אני עונה. "תחזור לבד". אני נותן לו נשיקה על הראש ומתחיל ללכת בשביל הצר שמרוצף באבני לקט שטוחות. משני צדדיו של השביל נטועים עצי שסק ובקצה שלו גדל חרוב ענקי, שאבא של יואב אומר שהוא עץ מבורך ובעונה הוא סוחט מהחרובים שלו דבש. אני נעצר בקצה השביל וממתין. אמיל עדיין עומד על המרפסת ולא יודע מה להחליט. עוברות עוד כמה שניות עד שהוא צועק, "חכה לי". באמצע הדרך הוא מבקש ממני להרים אותו על הידיים, כי הרגליים שלו כבר עייפות.

בלילה אני משכיב אותו לישון. לפני שאני יוצא מהחדר הוא תופס לי את היד ושואל אם באמת התכוונתי להשאיר אותו לבד.

אני מחבק אותו ואומר שלעולם לא אשאיר אותו לבד.

2

הפגישה עם הפסיכולוגית של המועצה מתקיימת אחרי כמה ימים. בצהריים אני מגיע לקחת את אמיל מהגן. הפסיכולוגית כבר שם. הגננת בוחנת אותי בפליאה, ואז שואלת אם גם יעלה תגיע.

"לא", אני עונה ומתעלם מחוסר שביעות הרצון שלה. "היא בעבודה", אני מתרצה ומסביר.

אמיל מושך לי ביד ושואל למה אנחנו לא הולכים. אני מבקש ממנו לשחק כמה דקות בחוץ. הוא מתבונן בי בחוסר הבנה, אבל יוצא בצייתנות.

במדריך שווֵיצרי לגידול ילדים, שמצאתי לא מזמן על מדף הספרים המשומשים בדואר של היישוב, כתוב: "האדם הוא פרא אציל, ורכישת הרגלים ומיומנויות חברתיות משחיתה את הנפש הטהורה".

התזה של הגננת מטעם המועצה המקומית שונה לחלוטין. היא מאמינה שלאמיל יש בעיות בתקשורת דיאלוגית בגלל שהוא לא מגיע באופן סדיר לגן.

הפסיכולוגית מאזינה לסיפורים של הגננת על שיבושי המילים בשירים של ראש השנה, ועל הפעמים שבהן אמיל מחליט שהוא מישהו אחר ואז אי אפשר לתקשר איתו, אלא אם פונים אליו בצורה הנכונה, וגם על האיומים והשימוש בשפה איומה, ועל הפעם ההיא שבה אמיל ביקש מאחד הילדים לעצום את העיניים ואז נתן לו סטירה.

הפסיכולוגית לא מגיבה ורק רושמת הערות בבלוק הכתיבה שלה.

אני מחליט להתעלל קצת בגננת. אני אומר לפסיכולוגית שהיציאה של אמיל משלב המראה והכניסה אל השלב הסימבולי היתה מאוד מורכבת. אני מבחין ש"שלב המראה" והמילה סימבולי כבר מלחיצים את הגננת.

הפסיכולוגית שואלת איך זה בא לידי ביטוי.

אני מספר לה על החברים הדמיוניים של אמיל, ביצה סרוחה, איתרע, אסתרא מוות ועשרים ואחד, שכל אחד נולד ברגע מסוים וממלא פונקציה ייחודית בעולם הפנימי של אמיל, ועל התקופה שבה הוא לבש כמו כל הילדים רק חולצות של ספיידרמן, עד היום שבו הוא ראה את הסרט ספיידרמן 3, שבו נוזל שחור מהחלל החיצון משתלט על החליפה של ספיידרמן, ואז, עד סוף הסרט, הוא הופך להיות רע, ועל כך שעד גיל שלוש אמיל התעקש ללבוש רק טייצים ושמלות, ושמאז שאני זוכר אותו הקטגוריות לא ממש ברורות לו.

הגננת כורה אוזן. הפסיכולוגית מהנהנת ולעתים מחייכת ותוך כדי רושמת בקלסר הצהוב.

"מאיפה הוא הביא את השמות המוזרים האלה?" היא שואלת בחצי חיוך. אני עונה לה שאין לי מושג, ואז מציין שאמיל מאוד רגיש לרעש והרבה פעמים הוא פשוט זקוק לשקט.

עניין הרעש מסקרן את הפסיכולוגית, אבל גם מרתיח את הגננת. היא מתפרצת ואומרת שאין שום רעש בגן ואמיל פשוט לא מגיע באופן סדיר לגן וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.

הפסיכולוגית עונה לה בנעימות אבל גם בתקיפות שבשלב הזה היא לא חושבת שנכון יהיה לקבוע שיש כאן בעיה. היא פונה אליי ואומרת שזאת בטח תקופה מאוד מבלבלת עבור אמיל. היא שואלת ברגישות אם חל שינוי משמעותי בבית. אני עונה לה שבבית הכול בסדר והשינוי היחידי שהתרחש הוא שאמא שלו התחילה לעבוד במרכז והוא רואה אותה הרבה פחות ממה שהוא היה רגיל.

הפסיכולוגית בוהה בי לרגע ואז מהנהנת ורושמת עוד משהו בקלסר, ותוך כדי אומרת שרגישות לרעש מאפיינת ילדים עם יכולות למידה גבוהות ושואלת אם הייתי רוצה לעשות לו אבחון. אני עונה מיד שאני לא רואה שום צורך באבחון. הפסיכולוגית מתבוננת בי בתמיהה ואומרת שאבחון יוכל לעזור בהמשך הדרך, אבל זאת החלטה של ההורים.

בדרך חזרה אמיל שואל מי זאת היתה האישה הזאת. אני אומר לו שהיא פסיכולוגית.

"מה זה?" הוא שואל.

"זה כמו רופא של הנפש", אני עונה.

אמיל שותק לרגע ואז שואל בחשדנות אם דיברנו עליו. אני אומר לו שכן.

"למה דיברתם עליי?" הוא שואל.

אני מחליט לא להסתיר ממנו ואומר שהגננת לא מרוצה מההתנהגות שלו, ושהיא היתה רוצה שהוא יבוא כל יום לגן וישיר שירים ויתנהג בכבוד לילדים אחרים ובטח שלא יאיים לקצוץ להם את האיברים הפנימיים.

למחרת בבוקר אני מעיר אותו. הוא שואל אם הוא יכול להישאר בבית. אני אומר לו שכן. אני מכין לו שוקו. אחר כך אנחנו נוסעים אל העיר העתיקה של עכו לפגוש את המנהל האמנותי של התיאטרון האחר. אמיל חגור במושב האחורי. הוא שואל אם אני אקנה לו משהו. הוא מתכוון לבקוגן. אתמול, כשנסענו לקניות ב"מרכז המזון", איימתי שיותר אני לא אקח אותו לסיבובים אם הוא ימשיך לדרוש ממני בקוגנים. הוא קצת נלחץ ושאל איפה הוא יהיה כשאני יוצא לסיבובים. אמרתי לו שהוא יהיה בגן.

הוא שוב שואל אם אני מתכוון לקנות לו משהו.

"לא", אני אומר.

"למה?" הוא שואל בכעס.

"ככה", אני עונה.

הוא מתחיל לבכות. הוא אומר שזה לא פייר שתמיד כשהוא רוצה משהו ואין לי מה להגיד אני אומר ככה.

אני מניח לו לבכות. אחרי כמה שניות הוא מפסיק ושוב שואל לאן אנחנו נוסעים.

"אתה יודע לאן אנחנו נוסעים", אני עונה.

"אבל מה אנחנו הולכים לעשות שם?" הוא שואל בייאוש.

אני אומר לו שאני צריך לפגוש מישהו ואז לקנות ניאגרה חדשה לשירותים.

"ומה אחר כך?" הוא שואל.

"אחר כך נקנה דגים ונחזור הביתה".

אמיל שותק למשך כמה שניות. אחר כך הוא מודיע שאם אני לא קונה לו בקוגן הוא לא יהיה הבן שלי יותר. אני אומר בסדר.

"מה בסדר?" הוא שואל. התקווה שהוא ניצח במאבק ניצתת.

"בסדר שלא תהיה הבן שלי יותר", אני עונה.

המנהל האמנותי של התיאטרון האחר מרתיח מים בכף חשמלית, מוסיף שתי כפות קוואקר אל הכוס ומתחיל לערבב. מעל שולחן העבודה שלו בנויה קשת מושלמת מאבני כורכר מסותתות. אחד השחקנים הערבים באנסמבל מחליק כִּיף לאמיל ושואל אותו אם הוא רוצה ללכת בתוך הנִקבה החדשה שנחשפה לא מזמן מתחת לאולמות האבירים. ברור שאמיל רוצה.

המנהל האמנותי כבר חצה את גיל שישים. הוא נמוך ונמרץ ומקריח וסובל מבעיות חמורות של קשב וריכוז. תיאטרון במהותו הוא מדיום בלתי אמצעי שמצריך חוסן נפשי עקב עיסוק בלתי נדלה בנפשות מעונות. עכשיו הוא נובר בעיסת הקוואקר ותוך כדי שיחה איתי עונה בהיסח הדעת לטלפונים וצופה בסרטונים ביוטיוב וחותם על מסמכים שהמזכירה מכניסה לו מדי כמה רגעים, ובמקביל זורק רעיונות חזותיים למחזה החדש שהוא מציע לי לכתוב עבור התיאטרון. הדמות הראשית אמורה להיות גמד, "אמיתי", המנהל האמנותי מדגיש, שייצג את גלגוליו השונים של הצבר. הגמד יהיה לבוש כמו מריו, הדמות ממשחקי המחשב, ובמהלך המחזה יעבור תמונות ומסכים וקשיים ומאבקים שיהיו מבוססים על ההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא רוצה סצנת פתיחה שמתרחשת במסיבת יום העצמאות בחצר של אחד הטייקונים, שבה הגמד בוקע מתוך רחם קולקטיבי, וסצנת סיום שבה הגמד נלכד ברשת דייגים ועולה השמַימה. הוא אומר שבאמצע אני יכול לשזור כל מה שאני רוצה. הוא בוחן אותי וברגע של בהירות מתריע באצבע שכדאי שזה לא יצא כמו המחזה הקודם שלי. הפרויקט עתיד להיות ממומן על ידי מכון גתה וכנראה יהיה קו־פרודוקציה עם תיאטרון גרמני, והם לא יתמכו בהצגה אנטי־ציונית.

"אני לא אנטי־ציוני", אני אומר.

בכניסה אל סמטאות השוק הערבי בעיר העתיקה ממוקמת בסטה של סרטים צרובים. אמיל מיד מבחין בסרט "האביר האפל". הוא תופס אותו בכף היד הקטנה שלו ולא מסכים לשחרר. אני מסביר לו שזה סרט של גדולים, אבל הוא לא מוותר. אני קונה אותו, למרות שאין סיכוי שאני אתן לו לצפות בו. אני קונה גם את "עידן הקרח 2" ואנחנו ממשיכים אל הבסטה של הדגים. אמיל בוחן את ארגזי הקלמרי והשרימפ ואת הסרטנים שמונחים על מצעי הקרח, ואז שואל את המוכר הערבי אם יש לו דגי טונה. המוכר אומר לו שכן. אמיל שואל אותי אם אנחנו יכולים לקנות אחד. בדרך חזרה אני שואל אותו למה דווקא דג טונה. הוא לא
עונה.

אחר הצהריים אמא של דניאל מתקשרת. היא בדרך לקניות ושואלת אם דניאל יכול לבוא אל אמיל עד שהיא חוזרת. אני אומר לה שכן. דניאל גדול מאמיל רק בכמה חודשים, אבל משויך לשנתון שמעליו ועלה בתחילה השנה לכיתה א' במוסד ממלכתי. אחרי כמה דקות הם מגיעים. דניאל מחזיק שקית מלאה בקוגנים. אמא שלו מחזיקה תינוק ונראית מותשת. הילדים הולכים לחדר של אמיל. היא אומרת שהיא זמינה בנייד ונוסעת. אני נשכב על הספה בסלון וקורא את הביוגרפיה החדשה על ויליאם שייקספיר.

התזה של הביוגרפיה מוכיחה את הקשר ההדוק בין חוויות הילדות של ויליאם ובין המחזות הגדולים. אבא שלו, ג'ון שייקספיר, היה יצרן כפפות. היה לו מעמד חברתי גבוה בסטרטפורד, העיירה שבה ויליאם גדל. בשלב מסוים ג'ון מאבד את כל מה שיש לו, כנראה עקב צריכת אלכוהול מופרזת, שימוש אסור בצמר גנוב והתעקשות על האמונה הקתולית. באותם ימים של רנסנס דתי באנגליה מבתרים כופרים ומשפדים את ראשיהם על עמודי ברזל בכניסה אל העיר. "המלך ליר" כנראה קשור לפשיטת הרגל של האב ג'ון. המלך האהוב, שבטיפשותו מחלק לבנותיו את הממלכה, מאבד את כל מה שיש לו. "בן כפוי טובה מכאיב יותר מהכשת צפע", מקונן האב האומלל.

במדריך השוויצרי לגידול ילדים כתוב שילדים מטבעם הם יצורים כפויי טובה, שמרוכזים רק במילוי הצרכים המידיים. המדריך קובע שעל ההורה מוטלת החובה להקנות לילד שליטה עצמית, איפוק והכרת תודה.

הוויכוחים המתישים שמלווים את סחיטת הבקוגנים של אמיל, שבקרוב יתחלפו בגוגוסים ואחר כך בבלייד בליידים ובקלפי סופרגול ובעוד כמה סוגים של פלסטיקים — נמאסו עליי. אני מתכוון לשים להם סוף.

אני מפסיק לקרוא ומאזין לשיחה של הילדים. דניאל אומר משהו על הבולבול שלו ואמיל עונה לו משהו על הבולבול שלו. אני מניח את הספר על הספה ומתקרב בשקט לחדר. דניאל מבקש מאמיל שיכניס את הבולבול שלו אל תוך הפה שלו. אני נכנס במהירות לחדר. שניהם עירומים. אני מבקש מדניאל להתלבש ומלביש את אמיל.

אחרי שדניאל הולך אני רוחץ את אמיל טוב באמבטיה, ואחר כך מכין לו את מה שהוא הכי אוהב, חביתה, קוטג' ומלפפון. אני יושב מולו ומתבונן איך הוא אוכל. אני חושב שהוא כועס עליי. אני אומר לו שהפיפי הוא מקום פרטי ושרק לו מותר לגעת בו. אמיל שותק ואז שואל מתי אמא מגיעה הביתה. אני אומר לו שהיא תחזור רק מחר. הוא מאוכזב, אבל בוחר לא להגיע אל שלב המחאה והשאלות המתריסות והפנים המיוסרות, ורק שואל אם הוא יכול לישון איתי במיטה.

אני אומר בסדר.

באותו ערב, ארבעה ערבים פורצים אל אחד הבתים ביישוב. הבית ממוקם בכניסה לוואדי. בקצה הוואדי יש מבצר שנבנה במאה השמונה־עשרה על ידי דהאר אל־עומר ונקרא קלעת ג'דין. משמעות השם היא מצודת הגיבורים. היום קוראים לו מבצר יחיעם. הבית נבנה בידי מתיישב שכבר שנים ארוכות לא חי ביישוב. במשך תקופה ארוכה הוא עמד ריק, ורק לאחרונה הושכר לזוג צעיר עם תינוקת בת שבעה חודשים. הגבר מתעסק בדיקור סיני. הוא נוסע שלוש פעמים בשבוע לקליניקה בתל אביב ודוקר, בעיקר מתמודדים בתוכניות ריאליטי. על האישה אין לי מידע, מלבד העובדה שהיא היתה לבד בבית ובדיוק רחצה את התינוקת כשאירעה הפריצה. למזלו של הגבר הוא לא היה בבית. אם הוא היה בבית זה היה נגמר אחרת. או שהוא היה עושה שטות הרואית, כמו לנסות להתגבר על ארבעה ערבים חמושים ואז השוד המזוין היה הופך לטרגדיה, או שהוא לא היה עושה שטות הרואית, אבל היה נכנס ללופ מזוכיסטי עם הגבריות שלו והיה לוקח לו הרבה זמן לצאת ממנו.

הערבים דחפו את האישה בכוח על הרצפה. התינוקת נשארה לבד בגיגית הרחצה. הם לקחו מחשב נייד, סמרטפון ושבע מאות שקלים במזומן ואמרו לה לשבת על הרצפה חצי שעה בלי לזוז.

בבוקר אני מביא את אמיל לגן. בדואר של היישוב אני פוגש את חבר שלי המוזיקאי שעובד על אלבום חדש. הוא מספר לי על הפריצה. שנינו מסכימים שעדיף להיות בסיטואציה ולפחד מאשר לא להיות בסיטואציה ולהרגיש אשם. בדרך חזרה יעלה מתקשרת. היא שואלת איך היה הבוקר. אני מספר לה על הפריצה. היא שותקת רגע ואז אומרת שהיא מסכנה ומזל שהוא לא היה בבית.

אני מתקשר לג'בר הטרקטוריסט, שסיפר לי שלכל דרוזי יש בבית סליק עם נשק שנגנב מהצבא. הדרוזים לא סומכים על אף אחד שיגן עליהם. ג'בר עובד עם הטרקטור בכניסה לקיבוץ בית העמק. אני שואל אותו אם הוא יכול להשיג לי אקדח. הוא אומר רק רגע. אני שומע אותו צורח במירס על אבא של אשתו ושומע גם את הצרחות של אבא של אשתו. הצרחות נקטעות בפתאומיות וג'בר חוזר אליי. הוא שואל אם אני רוצה אבנים.

"איזה אבנים", אני שוכח את עניין האקדח.

"אבנים חבל על הזמן", הוא עונה.

אני נוסע לבית העמק. לפני הכניסה לקיבוץ נטוע יער ברושים, וליד השער החשמלי, שלא מזמן התקינו, שוכן קבר עתיק מאבנים מסותתות. צמוד ליער הברושים חפור בור ענקי. הטרקטור וג'בר למטה. הוא מסמן לי לרדת מהצד. אחרי כמה דקות אני בקרקעית הבור. אני שואל אותו מה מתכננים לבנות כאן. הוא לא יודע. אני בוחן את ערמת אבני הריצוף המסותתות שהיו קבורות באדמה. הן בגדלים שונים. יש אבנים באורך של מטר וברוחב של שלושים סנטימטרים ויש אבנים מרובעות לגמרי.

"אתה רוצה אותם?" ג'בר שואל.

יש בערמה מספיק אבנים כדי לרצף את הסטודיו שאני בונה לעצמי, אבל אם אני אגלה התלהבות המחיר יעלה. ג'בר, ששולט ברזי המשא ומתן ומבין היטב את השתיקה, מיד אומר שהוא יכול למכור את האבנים האלה גם באלפיים שקלים. אני עדיין שותק. ג'בר מאבד את הסבלנות. "תשלם כמה שאתה רוצה".

בצהריים אני נוסע לקחת את אמיל מהגן. הילדים משחקים בחצר "מי מפחד מהדוב הגדול". הגננת עומדת בצד ומשגיחה. אני שואל אותה איך היה היום, והיא עונה שלאמיל היה יום מקסים.

בדרך חזרה אני שואל אותו איך היה בגן. "משעמם", הוא עונה ושואל מתי אמא חוזרת.

"היא תגיע מאוחר", אני אומר. אמיל שותק רגע ואז שואל למה בעצם אמא צריכה לעבוד כל כך רחוק מהבית שלה. אני מסביר לו שמרכז המבקרים שהיא האוצרת שלו נמצא באשקלון, שנמצאת כמעט בקצה השני של המדינה, והפרויקט שהציעו לה כל כך עניין אותה שהיא לא יכלה לסרב להצעה. הוא מהרהר באינפורמציה ואז שואל אם לדעתי הפרויקט שלה יותר מעניין מלהיות עם הבן שלה.

"לא", אני צוחק.

אחר הצהריים אמא של אלון מתקשרת. בשבת אלון יהיה בן שש. היא שואלת אם נבוא. אני שומע את החשש בקול שלה ומיד אומר לה שכן. אלון סובל מנזלת כרונית בצבע ירקרק ומאמא חד־הורית שמגוננת עליו יתר על המידה. אבא שלו הוא זרע אנונימי בלי מחויבות הורית. אף אחד ביישוב לא יודע בוודאות איך הוא הגיע אל הרחם שלה, אבל הספקולציות, שנתמכות בעיניים הכחולות ובמבט החיוור של אלון, אומרות שמדובר בזיון חד־פעמי, או באקט של צדקה מאחד המתנדבים הצעירים שמגיעים מאירופה ושוהים במשך תקופה ביישוב האקולוגי. בשנה האחרונה אמיל ואלון היו קרובים, אבל לאחרונה חל ביניהם ריחוק מסוים, שרק ילך ויתעצם לאחר שאלון יגלה את הפוטנציאל האדיר שטמון ברגליו, ואת העובדה שהמבט החיוור והנזלת הירוקה והאמא שמגוננת יתר על המידה לא מונעים ממנו לכבוש גולים מרהיבים.

אמיל לא אוהב כדורגל ובאופן כללי לא אוהב משחקי כדור. נראה שיש לו בעיה עם דברים עגולים, שבאה לידי ביטוי גם בסירוב התמוה שלו ללמוד לרכוב על אופניים. ייתכן שהכדורגל יהיה הגורם שיוביל לנתק המוחלט בין אמיל ובין אלון, וייתכן שיהיו עוד גורמים לכך.

בלילה יעלה ואני עומדים ליד ערמת האבנים המסותתות שג'בר הטרקטוריסט שפך לא רחוק מהכניסה לסטודיו. אמיל ישן. הוא ניסה להישאר ער עד שהיא תחזור, אבל נשבר. יעלה מחבקת אותי מאחור. הפטמות שלה זקורות מהרוח הצוננת. היא מספרת על התימני בן המאה שגר בשכונת מג'דל בעיר העתיקה באשקלון, בבית ערבי שננטש ב־48', וכל כך התרגש מתשומת הלב ומהעניין שהיא גילתה בו, שהוא נתן לה במתנה בקבוק ערק שהוא מזקק לבד; ועל שני הפקידים מהחברה הכלכלית של אשקלון, שלבושים בקלווין קליין ומדיפים ריח של אפטר שייב צרפתי, שלא הצליחו להבין מדוע המסגד, שבסמוך לו עומד להיות מוקם מרכז המבקרים, הוא מוצג מוזיאלי, ולמה הגירוש של תושבי מג'דל ב־48' לעזה חייב להיות חלק מהנרטיב ההיסטורי.

הכלב השחור מרחרח את האבנים המבריקות לאור הירח. בצהריים אני ואמיל שטפנו את העפר והלכלוך שהצטבר עליהן בכל אותן שנים ארוכות של המתנה מתחת לקיבוץ בית העמק.

"כמה שילמת לג'בר?" היא שואלת.

"שמונה מאות", אני אומר.

"זה כלום בשביל אבנים כאלה", היא אומרת. "מה חשבת לעשות איתן?"

'"לרצף את הסטודיו".

"אתה לא הולך לעשות את זה לבד", היא חצי שואלת. "תיקח מישהו שיעזור לך".

3

החורף מתקרב. העצים כבר עומדים בשלכת. בקרוב ירד הגשם הראשון. מיד אחריו יגיע מסיק הזיתים. אני מבקע גזעים. אמיל יושב על אבן מתחת לעץ החרוב שנטענו ביחד כשהוא היה בן שלוש. עצי חרוב אוהבים את האדמה הלבנה. העץ כבר בגובה של כמה מטרים ומצל על רחבת הכניסה שמרוצפת באבני ג'ת צהבהבות. עץ האלון ששתלתי לידו גדל לאט, אבל צמיחתו מסבה הרבה הנאה. ביקוע גזעים בגרזן הוא עבודה שדורשת מיומנות רבה. הנפה לא נכונה של הגרזן תשנה את הזווית שבה הוא פוגע בגזע ועלולה לגרום לפגיעה בגב התחתון.

אמיל שוב לא הלך היום לגן. הוא טוען שכל כך משעמם לו שלפעמים הוא מרגיש שבא לו לחסל את הגננת. זאת השנה השלישית שהוא הולך לגן של המועצה. בשנה הבאה הוא אמור לעלות לכיתה א'. בשנה שעברה התחיל לפעול ביישוב בית ספר אלטרנטיבי. עד היום לא שקלנו לשלוח אותו לשם. למרות הזיכרונות הקשים שאנחנו סוחבים ממוסדות החינוך שאליהם נשלחנו בילדות, ולמרות שכבר ברור שרוח מעוותת מהיסוד שורה על מוסדות ממלכתיים, עדיין יש משהו בעיוות שמשרה תחושת ביטחון.

לפני כמה ימים הגיעה הסבתא של אמיל לביקור בהר. לאחרונה היא מרבה לבקר, אולי כדי לחפות על ההיעדר של יעלה. היא הביאה לאמיל ספר של המיתולוגיה היוונית ומארז של שלושה בקוגנים עם אקדח מפלסטיק שיורה אותם על הרצפה. לי היא הביאה ספר על הסיבות שהובילו למהפך הפוליטי ב־77' ואמרה שלא כל התחלואים בחברה הישראלית נעוצים בכיבוש ובמפעל ההתנחלויות.

אמיל חיבק אותה והתרפק עליה ואמר לה שהיא הסבתא הכי טובה בעולם. אחר כך הוא אמר לה שהגן הוא המקום הכי משעמם בעולם וסיפר לה שאתמול איימתי עליו בסכין.

זה נכון. כבר כמה שבועות הוא אומר שבא לו למות. זה קורה לו ברגעים שבהם הוא לא מקבל את מה שהוא ציפה לקבל ומגיע מהר מדי למבוי הסתום. לפני כמה ימים חייל מהיישוב ירה לעצמו כדור בראש. הוא היה בן תשע־עשרה. אומרים שבגיל שבע־עשרה הוא כבר קרא את ניטשה וגם צפה יותר מדי פעמים בסרט "ללכת עד הסוף". התאבדות של ילד היא טרגדיה משפחתית, אבל גם טראומה קהילתית. ההורים ביישוב נכנסו לפאניקה והעיפו מהמדפים את ניטשה והסתירו את הג'וינטים עמוק בארון. אני חושב שהתאבדות של ילד היא גזרת גורל ואי אפשר לצפות אותה או למנוע אותה, אבל החלטתי לגדוע את כיוון החשיבה הזה שמוביל אל המילים: "בא לי למות".

המתח החל להיבנות בצהריים. בדרך הביתה מהגן הוא שאל אם הוא יכול ללכת לחבר. אמרתי לו שכן. אחרי ארוחת הצהריים התקשרתי אל כל השמות שמופיעים ברשימת החברים המצומצמת שלו, אבל אף אחד מהם לא רצה להיפגש איתו. אפילו יאיר, הילד הלא כריזמטי עם התלתלים והריח של הגבינה הלבנה, ואלון, הילד עם הנזלת הקיומית, אמרו שהם לא רוצים. לא סיפרתי לו את האמת. רק אמרתי שהוא חייב להיות יותר נחמד אל ילדים בגיל שלו. הוא התעצבן והאשים אותי בכך שאין לו חברים. עניתי לו שאין לו חברים וגם לא יהיו לו חברים כל עוד הוא מתייחס בזלזול לילדים. הוא שתק רגע ואז אמר שיואב חבר שלו. החלטתי לא לרחם עליו והודעתי לו שיואב גדול ממנו בחמש שנים והוא לא יכול להיות חבר שלו. אמיל התבונן בי במבט זועם ואמר שיש לו כאבים בלב ושבא לו למות. אמרתי לו בסדר גמור. הלכתי למטבח, לקחתי סכין גדולה, תפסתי אותו בכוח בזרוע ואמרתי לו שאם הוא רוצה למות אז הנה הסכין. הוא נבהל. הוא תפס את הפנים בשתי הידיים והיה לו מבט מבועת. כששחררתי אותו הוא נמלט אל החדר שלו, נשכב על המיטה וכיסה את עצמו בשמיכה. ייתכן שהתגובה שלי היתה קיצונית, בדיעבד אני מודה שזה לא היה מתוכנן, אבל אני משוכנע שמעכשיו הוא לא יעז יותר להגיד "בא לי למות".

הסבתא לא הגיבה לסיפור, אבל הבחנתי שמשהו עבר לה בראש. כשאמיל הלך למקלחת היא אמרה שאמיל הוא לא ילד רגיל וכנראה הילדים בגיל שלו משעממים אותו, ושָאלה למה אי אפשר להעביר אותו לבית הספר האלטרנטיבי. עניתי לה שהוא עדיין קטן ולא בשנתון, אבל הסבתא ביטלה את עניין הגיל ואמרה שמבחינה שכלית אמיל יכול לשים בכיס הקטן כל ילד בכיתה א', ואז קיבלה את המבט הנחוש בעיניים ואמרה שאם צריך להיאבק בשביל להכניס אותו לשם אז ניאבק, והיא כבר מדברת עם בייגה שהיה פעם שר החינוך וגם היה מגיע למסיבות השירה בציבור, שמאז שנות השבעים הם היו עורכים כל שנה בחצר של הבית. צחקתי ואמרתי לה שבית הספר האלטרנטיבי עדיין לא מוכר על ידי משרד החינוך ובכלל פועל בלי רישיון, ולא נראה לי שבייגה יוכל לעזור כאן.

אמיל שואל אם זה קשה לבקע את העצים.

"כן", אני עונה.

"אני יכול לעזור לך?" הוא שואל.

"כן, תיקח את כל החתיכות שכבר ביקעתי ותסדר אותן בערמה ליד דלת הכניסה".

"בסדר", הוא עונה ומתחיל לעבוד במרץ. כשאנחנו מסיימים אני מזיע. העצים המבוקעים יספיקו לחודש הראשון של החורף. אמיל שואל מה עושים עכשיו. אני אומר לו שעכשיו אנחנו נוסעים לשחות בברכה המחוממת של קיבוץ עברון ואחר כך לאכול חומוס בכפר יאסיף.

בדרך חזרה אנחנו עוצרים לקנות אוכל לכלב השחור בחנות החיות של דוקטור ציאניד. הדוקטור יושב מאחורי שולחן הקבלה וצופה דרך המסך של הקופה הרושמת בסרטונים של אחמד טיבי שמשתלח בדמוקרטיה הישראלית.

הנחת המוצא של מרבית הווטרינרים היא ששבועת היפוקרטס חלה גם עליהם והיא מקרינה את אמות המידה הרפואיות גם על חיות המחמד. הנחת המוצא הזאת מבוססת על החשיבות שבני אדם מעניקים לחיות המחמד שלהם, אבל גם על הבושה שלהם לבקש ברגע האמת את הזריקה. דוקטור ציאניד לעומתם הוא סוציאליסט עם רגישות גבוהה לקשיי הקיום, והוא לא מהסס להציע המתת חסד כשהוא מבחין שההוצאה הכספית גבוהה מהערך הרגשי שמיוחס לחיה.

אמיל ניגש אל הכלוב של הקקאדו הלבן שמדי פעם צורח שמות של כפרים פלסטיניים. האשליה שאני עומד לקנות לו ציפור מתחילה להירקם אצלו בראש. בעוד כמה דקות הוא לא יצליח להתאפק וישאל אם אני יכול לקנות לו תוכי.

אני מתיישב מול הדוקטור. הוא מכין קפה בפינג'אן מעל גזייה קטנה שממוקמת בין הרגליים שלו. מעבר להיותו קומוניסט אדוק, הדוקטור גם מאמין באמונות טפלות. לפני כמה שבועות סיפרתי לו שבמשך כמה ימים הרגשתי חולשה. הדוקטור הציע לי להביא כמה דליי מים מהים ולשפוך אותם בכניסה לבית. באותה הזדמנות הוא גם טען שהקיבוצים בגליל המערבי בונים הרחבות לַבנים על אדמות חקלאיות שנגזלו ב־48', ושאל מתי שמעתי בפעם האחרונה על הרחבות לבנים במגזר הערבי.

אני מספר לו על אבני הריצוף המסותתות שהיו קבורות מתחת לקיבוץ בית העמק. הדוקטור שותק. הוא מערבב לאט לאט את הקפה ומוזג אותו בזהירות אל שתי כוסות חרסינה קטנות.

אני אומר שקיבוץ בית העמק יושב על האדמות של הכפר הערבי כּויכּאת, שנחרב ב־48', ושקיימת אפשרות שהאבנים האלה היו פעם חלק מהכפר.

הדוקטור לוגם מהקפה ושואל מה אני מתכוון לעשות עם האבנים.

"עדיין לא החלטתי".

"אל תשתמש באבנים", הוא אומר. "הן יכולות להביא מזל רע".

אמיל ניגש אליי. הוא מושך לי בשרוול של החולצה. הוא יודע שאני לא אוהב שהוא עושה את זה, אבל הוא לא יכול להתאפק. הוא מצביע על הכלוב של התוכים ומתבונן בי במבט מתחנן. אני מיד אומר שאין סיכוי. הדוקטור, שכבר מודע לריטואל, מתרומם. הוא אומר לאמיל שיבוא אחריו. הם הולכים אל האקווריום הגדול שנמצא בחלק האחורי של החנות. הדוקטור שולה שני דגי זהב עם הרשת ומכניס אותם לתוך שקית ניילון ארוכה. הוא מושיט את השקית לאמיל, מלטף לו את הראש בחיבה ואומר שהדגים במתנה.

כשאנחנו מגיעים הביתה, הרכב של הפקח הצ'רקסי מטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כבר ממתין בחניה. הפקח נולד וגדל בכפר ג'וליס. זה כפר דרוזי, אבל גרות שם כמה משפחות צ'רקסיות. הצ'רקסים הם מוסלמים סונים שהגיעו מאזור הקווקז, אבל מקפידים על הפרדה מוחלטת בין דת ללאום ומקיימים יחסים טובים עם היישוב היהודי עוד מימי תחילת ההתיישבות. ג'בר הטרקטוריסט, שמכיר את כל הפקחים של הוועדה המקומית, אישר שהפקח הצ'רקסי בסדר, אבל הציע לא לסמוך על שום פקח.

אני בונה את הסטודיו ללא היתר בנייה. קרוב לוודאי שמישהו הלשין עליי, אחרת הפקח לא היה מגיע לצלם. הוא מתעכב עוד כמה דקות בתוך הרכב ואז יוצא ממנו בקלילות. אני אומר לו שכרגע הוא דורך על אדמה פרטית ושהוא צריך לתאם איתי מראש לפני שהוא מגיע לכאן. הפקח רק מחייך, מרים את הגבות ועושה תנועה ביד שפירושה, "אני מצטער, אבל אני רק עושה את העבודה שלי". אני שואל אותו אם הוא רוצה לשתות קפה. הוא אומר שכן. הוא מתיישב על הספסל הארוך במרפסת המערבית, שבניתי משאריות של עצים על פי דגם שראיתי בקטלוג של איקאה. המרפסת משקיפה אל הוואדי המשופע במטעי זיתים שנחרשו לאחרונה לקראת המסיק. בשמים חגות ציפורי טרף. בקרוב ירד הגשם הראשון. הציפורים ינדדו דרומה. אני נכנס פנימה, ממלא את הקומקום ומניח אותו על הגז. אמיל שואל אם חבר יכול לבוא אליו.

"מי?", אני שואל. הוא שותק לרגע ואז אומר, "יואב". אני שומר על איפוק ואומר שישחק עם עצמו עד שהפקח ילך ואז אני אתקשר. אני מוציא החוצה את הקפה עם צלחת של תמרים ושקדים ואגוזי ברזיל. הפקח שותה את הקפה בשתיקה וממתין. הוא מצפה ממני לבקש ממנו לא לצלם היום את הסטודיו ולחכות עד שאגמור לבנות אותו. זה לא ישנה את המצב העובדתי, אבל זה יכול לשפר את המצב המשפטי, כשהתובע של הוועדה המקומית יגיש נגדי כתב אישום בגין בנייה לא חוקית. הפקח הצ'רקסי לא מושחת וגם לא מדובר במעטפה עם מזומנים שאני אמור להציע לו, אלא רק באיזה כוח מופשט שהוא יצבור על חשבוני.

אחרי כמה שניות של שתיקה הוא אומר שיש לי כאן נוף יפה. אני עונה לו שבשקיעות של ספטמבר הבתים הלבנים של ירכא נצבעים בארגמן. הפקח מהנהן ואחרי כמה שניות שואל מה זה ארגמן. אני אומר לו שארגמן זה סוג של אדום. הוא שוב מהנהן ואז מוציא מצלמה דיגיטלית מהכיס.

אנחנו יורדים במדרגות שמובילות אל הסטודיו. את המדרגות בניתי מאבני לקט שג'בר הביא משדה האבנים שנמצא בחלק הצפוני של היישוב. מדובר באבנים לבנות בגדלים משתנים שלוקח הרבה זמן להתאים ביניהן. הפקח נעצר ליד ערמת האבנים המסותתות. הוא מתכופף ובוחן אותן מקרוב. פקחים של הוועדה לתכנון ולבנייה לא מתעסקים בעתיקות. אם היה כאן פקח של רשות העתיקות הוא היה מתחיל לשאול שאלות.

הפקח מתרומם ואומר שהאבנים יפות. אני לא עונה. אנחנו נכנסים לסטודיו. המבנה בגודל של כשלושים ושישה מטרים מרובעים. הגג בנוי מקורות של חמש־עשרה על חמש ומצופה בלוחות של עשר על שתיים. הוא נתמך על ידי קורות עץ מסיביות, בעובי של חמש־עשרה על שבע. הקיר הצפוני בנוי מבולדרים שג'בר הניח. את הפוגות בין הבולדרים מילאתי בטיח ובחלוקי נחל שאספתי בוואדי. הקיר הדרומי בנוי מבלוקים. במרכז הקיר השארתי פתח גדול לחלון שדרכו אפשר לראות את הוואדי. על החלק התחתון של הפתח כבר הנחתי אדן מאבן מסותתת, עם עיטורי ערבסקות על הדופן. נותר לי רק להושיב עליו את החלון שקניתי אצל סוחר ברזל באזור התעשייה של נצרת, ואז הסטודיו יהיה אטום. החלון בנוי מפרופיל בלגי, כנראה משנות החמישים. סוחר הברזל סיפר שהוא פירק אותו מאיזה מנזר שנסגר. סוחר האבנים מכפר יאסיף שממנו קניתי את אדן החלון לא ידע להגיד מה המקור שלו. בתחקיר שערכתי התברר שעיטורי הערבסקות תואמים עיטורים שנמצאו בעתיקות באזור קיבוץ עברון. הקיבוץ נקרא על שם היישוב המקראי עברון, ששכן בנחלת שבט אשר. לא רחוק מהקיבוץ עוברת אמת המים לעכו מהתקופה העות'מאנית, ויש שם שרידי כנסייה עם רצפת פסיפס מהתקופה הביזנטית.

הפקח שואל מה אני מתכוון לעשות כאן.

"זה סטודיו", אני עונה.

הוא מתבונן בי בתמיהה ושואל מה זה סטודיו.

"סטודיו זה מקום שבו יוצרים אמנות", אני עונה.

הפקח מהנהן ושואל אם יש בזה פרנסה.

"בקושי", אני עונה.

הוא שוב מהנהן ושואל כמה זמן ייקח לי לסיים את הבנייה. אני אומר לו שעד סוף החורף אני אגמור את הכול. הוא אומר בסדר ואנחנו יוצאים. הוא מעיף עוד מבט בערמת האבנים המסותתות ונוסע בלי לצלם.

בערב אני חופף לאמיל את השיער. אני מקרצף לו את הגוף בספוג ליפה שקטפתי היום מהשיח שטיפס על הברושים שנטעתי לאורך הגבול הדרומי של האדמה שלנו. אני שוטף אותו במים חמים ואז עוטף אותו במגבת לבנה גדולה וסוחב אותו על הידיים למיטה. לפני שאני מלביש אותו אני מדגדג אותו קצת בבטן התינוקית שעדיין לא נכנסה. הוא מתגלגל מצחוק ומתחנן שאפסיק. אחר כך אני מכין לו את מה שהוא הכי אוהב, חביתה, קוטג' ומלפפון. אני נכנס איתו למיטה שלו ומקריא לו כמה סיפורים מתוך המיתולוגיה היוונית. אני מגיע אל הארוחה המפלצתית שטנטלוס מבשל עבור האלים. אולי זאת טעות לקרוא לו לפני השינה סיפור על אבא שמבשל את הילד שלו בקדרה. אחרי הסיפור אני אומר לו לילה טוב ומכבה את האור.

הוא שואל אם נשאר קצת זמן לשאלות.

אני אומר לו שכן.

השאלה הראשונה היא מי עשה את הזרע הראשון, והיא חוזרת כמעט בכל ערב בווריאציה שונה. מי עשה את האדם הראשון? מי עשה את הברזל הראשון? מי עשה את משב הרוח הראשון ואת קרני השמש הראשונות ואת הזית, התרנגולות והחיטה. אני מסביר לו שיש דברים שאנחנו לא יכולים לדעת, והתשובות עליהם תלויות במה שאנחנו בוחרים להאמין, ושיש אנשים שבוחרים להאמין שאלוהים עשה את הזרע הראשון, ויש אנשים שבוחרים להאמין שהזרע הראשון פשוט תמיד היה שם. אמיל מהרהר בשתי האפשרויות ואז אומר שהוא מעדיף להאמין באלוהים, אבל לפני שהוא בוחר הוא צריך לדעת מי עשה את אלוהים. אני אומר לו שמי שבוחר באפשרות של אלוהים, בוחר גם להאמין שאלוהים הוא כל כך עוצמתי שהוא הצליח לעשות את עצמו.

"איך?" הוא שואל.

"זה סוד", אני צוחק. "זה הסוד הכי שמור בעולם. אלוהים הרי לא רוצה שכל אחד ידע אותו, כי אז לא יהיה אלוהים אחד".

אמיל מהרהר בפתרון האלטרנטיבי של אחת הסוגיות הכי מורכבות בפילוסופיה המערבית, ולפני שתעלה עוד סוגיה פילוסופית מורכבת אני משנה את כיוון השיחה ושואל אם הוא זוכר שמחר בבוקר אנחנו הולכים לבקר בבית הספר האלטרנטיבי. הוא מתבונן בי בתמיהה ואומר, "ברור שאני זוכר", אבל אז מוודא שאני זוכר שזה רק ליום אחד ניסיון ואם הוא לא ירצה הוא יוכל להישאר איתי בבית. אני מדגדג אותו בבטן ואומר, "ברור שאני זוכר", והוא מחבק אותי בכל הכוח ומלטף לי את הפנים בשתי כפות הידיים החמימות שלו ואומר שאני האבא הכי טוב בעולם.

בשבועות האחרונים הוא כמעט לא הלך לגן. הוא עזר לי לבקע עצים ולהזיז אבנים ולתקן נזילות ולמרוח סיליקון על החלונות ונסע איתי לקניות ולסידורים וגם בילה מול "מלך הדינוזאורים" כשאני כתבתי את המחזה עבור התיאטרון האחר. למרות הדרישה של המנהל האמנותי שבמרכז המחזה יהיה הגמד, שהוא דימוי לצבר שעם השנים והמלחמות הלך ונשחק, אני מעניק את התפקיד המרכזי לארבע האמהות של אותו גמד, והשאלה המרכזית היא כיצד הן מצליחות להתגבר על האינסטינקט האימהי ושולחות אותו שוב ושוב למלחמה.

לפני כמה ימים יעלה קטעה את הרצף. היא טענה שאני צריך זמן ושקט לכתוב ואמיל זקוק למסגרת ולחברים. לי לא היה אכפת להמשיך עוד קצת את החינוך הביתי, אבל ידעתי שהיא צודקת. בוקר אחד, במקום לצאת לעבודה, היא הלכה לבקר בבית הספר האלטרנטיבי וחזרה משם נפעמת מהאווירה ומצוות המדריכים ומשיטת החינוך ובעיקר מכך שהמנהלת אמרה לה שהיא פחות מתייחסת לגיל הפורמלי ולשיטת השנתונים שעל פיה משרד החינוך פועל, ויותר לבשלות הרגשית של הילד, והציעה שאמיל יבוא לבקר. "הוא חצה איזה סף של מודעות עצמית", יעלה טענה. "הוא כבר לא יכול ללכת לגן הדפוק של המועצה ולשיר מחרוזת שירים לכבוד ראש השנה ולגזור חנוכיות מבריסטול".

בבוקר אני ואמיל נוסעים לבית הספר האלטרנטיבי. בקצה היישוב יש שביל כורכר צר שמתפתל בין סבך של קידות שעירות ואלות מסטיק שמעולם לא נגזמו. בקצה השביל ממוקם מבנה שמוקף בחורש טבעי. לא רחוק מהמבנה זורם פלג מים שניתן לשמוע את הנביעה שלו. אמיל נצמד אליי ושואל אם אני מתכוון להשאיר אותו כאן לבד. אני מרגיע אותו. סמוך למבנה, מתחת לעץ חרוב עתיק, יושבות שלוש בנות, קצת יותר גדולות מאמיל, עם מדריכה שמלמדת אותן לתפור. בקצה השני של הרחבה, בנגרייה מאולתרת, אחד המדריכים בונה שרפרף עם ילד וילדה יחפים שנראים כבני שמונה. המבנה המרכזי של בית הספר מופרד לשני חללים גדולים. חלל אחד מיועד לקבוצת הילדים הקטנים, וחלל שני לילדים הגדולים. בחלל מרכזי שמגשר בין שני החללים יש מטבחון קטן ושולחן ארוך מעץ גס, שמשמש את הילדים בתור שולחן אוכל. לא רחוק מהמבנה שוכן אוהל מונגולי. קוטרו כשישה מטרים. האוהל מוקף עצי אלון סבוכים ואלות אטלנטיות וקטלבים עם גזע אדמדם וכלילי החורש שבאביב פורחים בסגול. המנהלת של בית הספר האלטרנטיבי לוחצת לאמיל את היד ואומרת שהרבה ילדים צופים בהצגה באוהל ושואלת אם הוא רוצה להצטרף. אמיל שואל אותה על מה ההצגה, והיא אומרת שהיא על ילדה שאיבדה את הרצון. שנינו ניגשים אל האוהל. הילדים יושבים בחצי מעגל. זוג שחקנים, שאחר כך אני אבין שהם ההורים של אחת הילדות, נמצאים בעיצומה של סצנה שבה הגיבורה מבינה שהרצון שלה הלך לאיבוד בבית ספר של משרד החינוך.

הנחת המוצא שעומדת מאחורי התפיסה החינוכית של בית הספר האלטרנטיבי היא שתחושת הרצון החופשי של הילד תפרח במרחב מופשט. הטענה היא שמרחב מופשט, בלי מחברות ומטלות והישגים שנמדדים במספרים, יאפשר לילד לבחור את מה שהוא רוצה ללמוד. המרחב המופשט מקבל ביטוי בכמה תחומים. הראשון הוא שלילה מוחלטת של תיאוריית ההתפתחות הקוגנטיבית של פיאז'ה ומעבר לתפיסה רב־גילית, שמבטלת את הקישור הממלכתי בין הגיל של הילד ובין הכיתה שבה הוא לומד. נקודה נוספת בתהליך ההפשטה היא העובדה שאין צלצולים שמבדילים בין השיעורים ובין ההפסקות. המנהלת של בית הספר האלטרנטיבי אומרת שניתן להתייחס אל פרק הזמן שבו הילדים שוהים בבית הספר כאל הפסקה אחת גדולה, או כאל שיעור אחד שמתמשך ברצף על פני כל היום. תלוי בנקודת המבט של המתבונן.

לעומת הזמן והמרחב הממלכתיים, שמחולקים בצורה בינארית לכיתות לימוד וחצר משחקים ולשיעורים ולהפסקות, בבית הספר האלטרנטיבי כל פינה בחצר הגדולה ובטבע שמקיף אותו ובחלל המרכזי יכולה לשמש גם זירת לימוד וגם זירת משחק.

במוסדות חינוך ממלכתיים, הורים הם האויב המוצהר של המערכת. תפקידו של ההורה להעיר את הילד מוקדם בבוקר, להכין לו את הסנדוויצ'ים, לדאוג שהוא יעלה להסעה, ואז לשכוח ממנו עד הרגע שבו הוא חוזר הביתה. פעם בשנה הוא מוזמן לפגישה חטופה עם הגננת, ואחר כך עם המחנכת, ועוד פעם אחת למופע סיום רב־משתתפים מלווה בכוריאוגרפיה פרימיטיבית של המורה לריתמיקה שמותיר טעם רע בפה. לעומת זאת בית הספר האלטרנטיבי מנוהל על ידי עמותת הורים שמקיימת פעם בשבוע מעגל הקשבה ומקבלת החלטות במשותף. הורים רשאים לשהות במשך כל שעות היום במרחב הבית ספרי ואף להעביר סדנאות לילדים על פי הכישורים שלהם.

בצהריים יעלה מתקשרת. היא שואלת איך היה. אני אומר לה שטוב ומעביר לה את אמיל. הוא אומר שהיה לו כיף בטירוף והמנהלת מאוד נחמדה וכבר יש לו מלא חברים ושלא חייבים לעשות כלום בבית הספר הזה אם לא רוצים ושבחיים הוא לא ילך יותר לגן הדפוק של המועצה.

אחר כך אנחנו מדברים. היא שואלת אותי מה אני חושב.

אני אומר שהמנהלת נראית דלוקה על הדרך החינוכית שלה ושאר המדריכים נראים כמו סטארט־אפיסטים לפני הנפקה.

"אני אוהבת אנשים שדלוקים על העבודה שלהם", היא צוחקת.

בלילה אני קורא את המדריך השוויצרי לגידול ילדים. אמיל מכורבל בשמיכה לצדי. בחוץ הכלב השחור נובח. המדריך טוען שבתי ספר ציבוריים הם מקומות נתעבים שמשחיתים את הטוב שטבוע בילדים. החברה מבקשת לדכא את חוש הצדק ואת המוסר הטבעי כדי שילדים יוכלו להשתלב ביתר קלות בתוך שורותיה המנוונות. המדריך ממליץ ללמד את הילד פילוסופיה כבר בגיל הרך ולחשוף אותו לתנועת הגלגל המסתורית, זאת שאינה נגלית לעין המנוונת.

באמצע הלילה אני פוקח עיניים. אמיל שוכב מולי. העיניים שלו פקוחות. הוא מתבונן בי ממש מקרוב. אני שואל אותו מה קרה. הוא אומר שהוא מתגעגע לאמא. אני אומר לו שגם אני מתגעגע אליה ושמחר היא תחזור. בחוץ יורד הגשם הראשון. אני מתרומם ואומר לו לבוא. שנינו נעמדים ליד חלון חדר השינה שמשקיף מערבה. "אתה מריח?" אני שואל.

"את מה?"

"את הריח של החורף".

הוא מרחרח כמה שניות ואומר שכן.

אני סוגר את החלון. אנחנו חוזרים למיטה. אני מחבק אותו. "אני אוהב אותך", אני לוחש לו באוזן. אנחנו נרדמים מחובקים.