הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1
מדע רע

מדע רע


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1

במקום 54 

43.2 

במקום 54 

43.2 

גודל (עמ'): 547
מו"ל: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג

תקציר

מדע רע, רב-המכר השנון של בֶּן גוֹלְדֵייקֶר, חושף את האמת מאחורי רופאים שרלטנים, סטטיסטיקות מטעות, עיתונאים מפיצי-אימה וחברות תרופות ציניות. מאז 2003 הוא חושף מידע מדעי מפוקפק, ולעיתים מוטעה לחלוטין, בטור הפופולרי שלו בגרדיאן.

בספר פוקח-העיניים הזה הוא חושף את האמת מאחורי פרסומי קוסמטיקה מטעים, ויטמינים חסרי תועלת, הומאופתיה, ניקויי רעלים למיניהם, ועוד. ובינתיים, החתולה (המתה!) שלו מקבלת תעודת תזונאי מורשה, בובת ברבי זוכה לניקוי רעלים, ו"מומחים מחזיקי-דוקטורטים-בהתכתבות" נחשפים.

גולדייקר לוקח אותנו למסע, לעיתים מצחיק ולעיתים מדכא, מטריד וחשוב מאין כמוהו לחשיפת המדע הרע שאנו נחשפים אליו מדי יום, ולחשיפת הרמאים והשרלטנים שמפיצים אותו.

  • ISBN: 3624407
  • גודל (עמ'): 547
  • מו"ל: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג
  • יצא לאור ב-: 25/03/2016
  • שם המחבר: בן גולדייקר
  • תורגם ע"י: עדי מרקוסה הס

פרק 1

חומר

אני מבלה הרבה זמן בדיבורים עם אנשים שלא מסכימים איתי - אני יכול אפילו להרחיק לכת ולטעון שזה בילוי הזמן החביב עלי - ושוב ושוב אני פוגש אנשים שלהוטים לשתף אחרים בהשקפות שלהם על מדע אף-על-פי שלא ערכו בחייהם אפילו ניסוי אחד; אף פעם לא העמידו רעיון למבחן בעצמם, במו ידיהם; אף פעם לא ראו בעיניהם תוצאות של מבחן כזה; ואף פעם לא חשבו ברצינות מה המשמעות של תוצאות כאלה לגבי הרעיון העומד למבחן. לאנשים כאלה "מדע" הוא מיקשה אחת, משהו מסתורי, סוג של סמכות, לא שיטה.

הפרכת הטענות המוקדמות, הכביכול-מדעיות והמגוחכות בדבר המדע, היא דרך מצוינת ללמוד את יסודות המדע, מפני שהמדע מרבה לעסוק בהפרכת תיאוריות, אבל גם מפני שהֶעְדֵר ידע מדעי בקרב רוקחים ומשַווקים של תרופות פלא, כמו גם בקרב עיתונאים, מאפשר לנו להעמיד במבחן כמה רעיונות פשוטים. מאחר שהידע המדעי שלהם הוא זניח, הם מסתמכים - לצד טעויות בסיסיות בשיקול-דעת - גם על מושגים כגון מַגְנֶטיזם, חמצן, מים, "אנרגיות" ורעלים: מושגים שלקוחים מתוכניות לימודי מדעים בחטיבת הביניים, שאת כולם אפשר למצוא ביסודות הכימיה של המטבח הביתי.

ניקוי רעלים ותיאטרון האיכְס

אתם בטח משתוקקים שהניסוי הראשון שלכם יתעסק במשהו מגעיל באופן אותנטי, ולכן בואו נתחיל בניקוי רעלים (detoxication, שמקובל לכנות בקיצור detox). המוצר ששמו המסחרי הוא אַקְוָוה דיטוֹקְס (Aqua Detox) הוא אמבט לכפות הרגליים, אחד ממוצרים דומים רבים שנמכרים באנגליה. הוא זכה לקידום מכירות חף מכל ביקורת בכמה מאמרים מביכים ביותר בעיתונים האנגליים טלגרף, מירור, סאנדיי טיימס, במגזין GQ ובכמה תוכניות טלוויזיה. הנה טעימה לדוגמה מן המירור:

שלחנו את אלכּס לקבל טיפול חדש שנקרא אַקְוָוה דיטוֹקְס, המשחרר טוֹקסינים (רעלים) מהגוף ממש מול העיניים. אלכּס אומר: "אני מניח את כפות הרגליים בקערת מים, ומירְקָה, התֵרַפּיסטית, שופכת טיפות תמיסת מלח לתוך יחידה מְיַינֶנֶת, שתוַוסֵת את השדה הבּיוֹ-אנרגטי של המים ותעודד את גופי לשחרר טוֹקסינים. בשעה שהטוֹקסינים משתחררים, המים משנים את צבעם. כעבור חצי שעה המים נעשו אדומים... היא משכנעת את קארֶן, הצלמת שלנו, לנסות את הטיפול. יוצאת לה קערה מלאה בועות חומות. מירְקָה מאבחנת גודש של הכבד ובלוטות הלימפה - קארן צריכה לשתות פחות אלכוהול ויותר מים. וַאוּ, אני מרגיש ממש צדיק לעומתה".

האמונה שמשדרות החברות שעומדות מאחורי המוצרים האלה ברורה מאוד: הגוף שלכם מלא "טוֹקסינים", מה שזה לא יהיה; כפות הרגליים מלאות ב"נקבוביות" מיוחדות (שאותן גילו מדענים סינים קדומים, לא פחות). אתם מכניסים את כפות המים שלכם לאמבט, הטוֹקסינים נשאבים אל מחוץ לגוף, והמים נעשים חומים. האם הצבע החום של המים מופיע בגלל טוֹקסינים, או אולי כל זה בכלל רק הצגה?

דרך אחת לבחון את הדבר היא לנסות אותו בעצמכם, ללכת לטיפול אַקְוָוה דיטוֹקְס באיזה סְפָּא, מכון יופי, או כל מקום אחר מהסוג הזה שאפשר למצוא באינטרנט, ופשוט להוציא את כפות הרגליים מהאמבט ברגע שהתֵרַפּיסטית יוצאת מהחדר. אם המים יקבלו צבע חום בלי שכפות הרגליים שלכם טובלות בהם, זה סימן שלא הרגליים שלכם, וגם לא הרעלים שלכם צבעו את המים בחום. זה נקרא ניסוי מבוקר: כל שאר הפרטים זהים בשני המצבים, וההבדל היחיד ביניהם הוא העובדה שכפות הרגליים שלכם נמצאות או לא נמצאות בתוך המים.

לשיטת הניסוי הזאת יש חסרונות. (ויש כאן גם לקח חשוב: לעיתים קרובות אנחנו צריכים לשקול את התועלת ואת ההשלכות המעשיות של צורות מחקר שונות; חשיבות העניין תתברר בפרקים הבאים.) מנקודת מבט מעשית, הניסוי של "רגליים בחוץ" כרוך במעשה עורמה, דבר שעלול לגרום לכם אי-נוחות. נוסף לזה, הוא יקר: טיפול אחד באַקְוָוה דיטוֹקְס עולה יותר מאשר הרכיבים הדרושים להתקנת מיתקן דיטוֹקְס משלכם, מודל מושלם של הדבר האמיתי. הרכיבים שיידרשו לכם הם:

מצבר של מכונית

שני מסמרים גדולים

מלח בישול

מים חמים

בובת בַּרְבּי אחת

מעבדה אַנָליטית שלמה (לא הכרחי)

אל תנסו את זה בבית!

בַּרְבּי

דיטוֹקְס

מסמרים

מים חמים +

מלח

מצבר

של מכונית

קערת רחצה

בניסוי הזה משתמשים בחשמל ובמים. בעולם של ציידי הוּריקנים וחוקרי התפרצויות ווּלקניוֹת, אין לנו ברירה אלא לקבל את העובדה שכל אחד מציב לעצמו את רמת הסבילות שלו לסיכונים. אתם בהחלט עלולים לגרום לעצמכם מכת חשמל לא-נעימה אם תבצעו את הניסוי בבית, הוא עלול בקלות לגרום לקֶצֶר, והניסוי כולו לא בטוח, אבל במובן מסוים הוא רלוונטי כדי שתוכלו להבין את החיסון המשולש, את ההוֹמיאוֹפּתיה, את הביקורת הפּוֹסט-מודרנית של המדע, ואת העַוולוֹת של תאגידי התרופות. ובכל הרצינות: פשוט, אל תבנו את המיתקן.

כי אם כן תבנו את מיתקן הדיטוֹקְס של בַּרְבּי, ותפעילו אותו (כלומר, בלי להכניס את כפות הרגליים שלכם), תראו שהמים מקבלים צבע חום בגלל תהליך פשוט מאוד שנקרא אֶלֶקְטְרוֹליזָה: ביסודו של דבר, אֶלֶקְטְרוֹדוֹת הברזל מתכסות חלודה, והחלודה החומה מגיעה למים. אבל קורה שם עוד משהו, שאולי אתם קצת זוכרים אותו משיעורי הכימיה בבית-הספר. במים יש מלח. השם המדעי של מלח הבישול הוא נתרן כלוֹרי: בתמיסה, המלח מתפרק ליוֹנים, ויוֹנים של כלור מסתובבים חופשיים במים. ליוֹנים האלה יש מטען שלילי (ליוֹני הנתרן יש מטען חיובי). החיבור האדום במצבר המכונית שלכם הוא "אֶלֶקְטְרוֹדה חיובית" והוא "גונב" אלקטרוֹנים מיוֹני הכלור השליליים שלכם שמסתובבים במים, ואלה נהפכים לגז כלור חופשי.

אם כן, אמבט הדיטוֹקְס של בַּרְבּי משחרר לאוויר גז כלור, וכך קורה גם באמבט כפות הרגליים של אַקְוָוה דיטוֹקְס; ואנשים שהשתמשו בו שילבו באלגנטיות את ניחוח הכלור אל תוך סיפור ההתנסוּת שלהם: אלה - כך הם מסבירים - הכימיקלים; זה הכלור שיוצא מהגוף שלנו, הכלור שמגיע מאריזות הפלסטיק של המזון שאנחנו אוכלים, ומכל השנים של שׂחייה בבריכות עם כלור. "היה מעניין לראות איך הצבע של המים משתנה, ולהריח את הכלור שמשתחרר מהגוף שלי", אומר אחד שהשתמש במוצר המקביל אֶמֶרַלְד דיטוֹקְס. ובאתר אחר מישהו אומר על אחד המוצרים האלה: "בפעם הראשונה שהיא ניסתה את Q2 (אנרג'י-סְפָּא), השותף שלה בעסק אמר שהעיניים צרבו לו מכל הכלור הזה שנפלט ממנה, כל מה שנשאר מן הילדות ותחילת ההתבגרות שלה". רק לחשוב על כל הכלור הזה שהצטבר לכם בגוף לאורך שנים - ממש מפחיד.

אבל יש עוד משהו שאנחנו צריכים לבדוק. האם יש במים טוֹקסינים? כאן אנחנו נתקלים בבעיה חדשה: לְמה הם מתכוונים ב"טוֹקסין"? הרבה פעמים הצגתי את השאלה הזאת ליצרנים של מוצרי דיטוֹקְס, אבל הם לא ממהרים להשיב. הם מנפנפים בידיים, הם מדברים על סגנון החיים המודרני המלחיץ, הם מדברים על זיהום, על ג'אנק-פוּד, אבל הם לא אומרים לי אפילו שם אחד של כימיקל שאני יכול למדוד ולזהות. "איזה רעלים הטיפול שלכם מזקק מהגוף?" אני שואל. "תגידו לי מה יש במים, ואני אבדוק את זה במעבדה שלי". אף פעם לא קיבלתי תשובה.

אחרי הרבה התחמקויות והתפתלויות מצידם, בחרתי בשני כימיקלים בצורה אקראית למדי: קְרֵיאָטינין ואוּרֵיאָה. אלה הם תוצרים שכיחים של פירוק חלבונים בתהליך חילוף החומרים בגוף, והכליות מסלקות אותם עם השתן. הלכתי לטיפול אמיתי של אַקְוָוה דיטוֹקְס, לקחתי דגימה מהמים החומים והשתמשתי באמצעים האַנָליטיים המתוחכמים של בית החולים סנט מרי בלונדון כדי לצוד את שני ה"טוֹקסינים" הכימיים האלה. לא היו שום טוֹקסינים במים. רק המון ברזל חלוד, חום.

לנוכח מימצאים כאלה, מדענים אמיתיים נוהגים לעשות "רגע, חושבים", ולארגן מחדש את הרעיונות שלהם ביחס למה שמתרחש באמבט כפות הרגליים. אנחנו לא באמת מצפים מהיצרנים שיעשו את זה, אבל מה שהם אומרים בתגובה למימצאים האלה הוא מעניין מאוד. התגובות שלהם מעצבות דפוס שנפגוש אותו שוב ושוב בעולם הפּסֶאוּדוֹ-מדע: במקום להתייחס לביקורות, או לאמץ את המימצאים החדשים במסגרת מודל חדש, הם מזיזים את קו המטרה ונסוגים באופן נחרץ לעמדות שאינן ניתנות לבדיקה.

כמה מהם מתכחשים עכשיו לטענה שבאמבט יוצאים מהגוף טוֹקסינים (מה שיגרום לי להפסיק למדוד אותם), ובמקום זה טוענים: הגוף שלך מקבל איכשהו את המידע שהגיע הזמן לשחרר את הרעלים בדרך הרגילה - תהיה הדרך הזאת מה שתהיה, ויהיו הרעלים מה שיהיו - אבל בצורה מוגברת. כמה מהם מודים שהמים באמת נעשים קצת חומים בלי שכפות הרגליים שלכם יטבלו בהם, אבל "לא באותה מידה". רבים מהם מסַפּרים סיפורים ארוכים על "השדה הבּיוֹ-אנרגטי", שלדבריהם אי-אפשר למדוד אותו - אלא רק לפי השיפור בהרגשה שלכם. כולם מדברים על זה שהחיים המודרניים נורא מלחיצים.

יכול בהחלט להיות שזה נכון. אבל אין לזה שום קשר לאמבט כפות הרגליים שלהם, שכל-כולו הצגה אחת גדולה: והצגה זה המוטיב המשותף לכל מוצרי "ניקוי הרעלים", כפי שנראה כשנמשיך אל האיכְס החום הבא.

נרות אוזניים

נרות האוזניים "הוֹפִּי" נקראים על שם שבט אינדיאני שלפי סיפורים שמעולם לא אומתו נהג להשתמש בהם. טוב, אולי תחשבו שהם מטרה קלה מדי לניגוח, כי הרי רק פּתאים יאמינו בשטות כמו נרות אוזניים הוֹפִּי, ובכל זאת: היעילות שלהם עדיין זוכה לשבחים בעיתונים אינדיפּנדנט ואוֹבּזרוור וגם בבּי-בּי-סי - אם נזכיר רק את הרציניים מבין אמצעי התקשורת הנחשבים. ומאחר שהאנשים בגופים האלה הם הספקים הסמכותיים של מידע מדעי, אני אתן לבּי-בּי-סי להסביר איך שפופרות השעווה החלולות האלה ינקו את גופכם מרעלים:

הנרות פועלים על-ידי התאדוּת המרכיבים שלהם מרגע שמדליקים אותם, וגורמים בכך לזרמי הסעה של אוויר חם לעבר חלל האוזן הקדמית. הנר יוצר פעולת יניקה מתונה המאפשרת לאדים לעסות בעדינות את עור התוף ואת תעלת השֵמַע (התעלה שמובילה מפתח האוזן אל עור התוף). ברגע שמניחים את הנר באוזן, הוא יוצר איטום שמאפשר לשעווה ולגורמי זיהום אחרים להישאב אל מחוץ לאוזן.

ההוכחה מגיעה כשאתם פותחים את הנר החלול ומגלים שהוא מלא בחומר שעוותי חום-כתום מוכר, שחייב מן הסתם להיות שעוות אוזניים. אם מתחשק לכם לבדוק את זה בעצמכם, מה שיידרש לכם זה אוזן, אטב כביסה, כמה חתיכות של מֶרֶק שְמָשוֹת ("שְפַּכְטֶל"), רצפה מאובקת, מספריים, ושני נרות אוזניים. אני ממליץ על המותג OTOSAN בגלל הסיסמה המנצחת שלו: "האוזן היא השער אל הנשמה".

אם תדליקו נר אוזן אחד ותחזיקו אותו מעל מישטח מכוסה אבק, לא תגלו שום ראָיָה שקיימת איזושהי פעולת יניקה. אבל לפני שאתם אצים לפרסם את המימצא שלכם בכתב-עת אקדמי, כדאי שתדעו שמישהו כבר עשה זאת לפניכם: מאמר שהתפרסם ב-1996 בכתב-העת הרפואי Laryngoscope הסתייע בציוד יקר למדידות של עור התוף, וגילה - כמוכם - שנרות אוזניים לא מפעילים שום כוח יניקה. כך שאין אמת בטענה שרופאים מבטלים כלאחר-יד טיפולים אלטרנטיביים בכלל בלי לבדוק אותם. בָּדְקוּ.

אבל מה אם השעווה והטוֹקסינים נמשכים אל תוך הנר באיזושהי דרך אחרת, יותר אֶזוֹטֶרית, כפי שטוענים הרבה פעמים? בשביל זה תצטרכו לעשות משהו שנקרא ניסוי מבוקר, המשווה את התוצאות של שני מצבים שונים: במצב אחד מתקיימים כל תנאי הניסוי, ובמצב השני מתקיימים כל תנאי הניסוי פרט לאחד; זהו מצב ה"ביקורת". המרכיב היחיד שנעדר מן הביקורת הוא רק זה שאתם מעוניינים לבחון. בשביל זה דרושים לכם שני נרות.

שׂימוּ נר אחד באוזן של מישהו, לפי הוראות היצרן, הַדליקוּ והשאירו אותו באוזן עד שיפסיק לבעור (אבל זהירות! במאמר אחד הוזכרו 21 מקרים של פגיעה חמורה משעווה לוהטת שזלגה אל עור התוף במהלך טיפול בנרות אוזן). את הנר השני הַדקוּ לאטב כביסה והַציבוּ אותו זקוף על חתיכה שטוחה של מֶרֶק שְמָשוֹת. זוהי הבקרה בניסוי שלכם. ההיגיון של הביקורת הוא פשוט: אנחנו חייבים לצמצם למינימום את ההבדלים בין הניסוי לבקרה, כך שבעצם הם שונים זה מזה רק בגורם אחד - הגורם שאותו אתם חוקרים. במקרה הנוכחי מדובר בשאלה: "האם האוזן שלי היא זו שמייצרת את האיכְס החום-כתום?"

עכשיו קחו את שני הנרות שלכם ופִתחוּ אותם בסכין. בנר שהיה באוזן תמצאו חומר שעוותי חום-כתום; גם בנר הביקורת שעמד על השולחן תמצאו חומר שעוותי חום-כתום. יש רק שיטה אחת שמאפשרת לזהות משהו בתור שעוות אוזן: קחו כמות קטנה בקצה האצבע וגעו בה בזהירות בקצה הלשון. אם לניסוי שלכם יהיו אותן תוצאות כמו לניסוי שלי, הטעם של שתי הדגימות יהיה הטעם של שעוות נר.

האם נר האוזן מסלק שעווה מהאוזן שלכם? אי-אפשר לדעת, אבל מחקר שפורסם בכתב-עת מדעי עקב אחרי הרבה אנשים שעברו טיפול מלא בנרות אוזניים, ולא מצא שום הפחתה בכמות שעוות האוזניים שלהם. בצד הידע המועיל שלמדתם על שיטת הניסוי המדעי, יש משהו משמעותי יותר שהייתם אמורים להפיק: זה אומנם יקר, מייגע, וגוזל הרבה זמן, לבדוק כל גחמה מצוצה מהאצבע וכל תרופת פלא של "מטפלים" מפוקפקים, אבל אפשר לעשות בדיקות כאלה, ויש אנשים שעושים אותן.

מדבקות דיטוֹקס ומחסום המיטרד המיותר

אחרונות-חביבות בסיפורי הדיטוֹקס החוּם-איכְס יהיו מדבקות כף הרגל לניקוי טוֹקסינים. המדבקות האלה זמינות ברוב חנויות מזון הבריאות הבולטות, וגם נמכרות על-ידי דיילות של חברת הקוסמטיקה Avon במכירה מדלת לדלת. (בישראל הן נמכרות בשם "מדבקות תדר" ומופיעות באתרי אינטרנט רבים.) הן נראות כמו שקיות תה שצד אחד שלהן עשוי רדיד דק, ואתם אמורים להדביק אותן לכף הרגל בעזרת הפס הדביק שבקצוות לפני שאתם הולכים לישון. כשאתם מתעוררים למחרת בבוקר, אתם מוצאים בתוך שקית התה הדבוקה לכף הרגל שלכם פיסת רפש חומה מדיפה ריח מוזר. הרפש הזה - ועכשיו אתם כבר שמים לב שיש כאן דפוס חוזר - אמור להיות "טוֹקסינים" (רעלים). אבל זה לא מה שהוא. בשלב זה אתם ודאי יכולים לחשוב בעצמכם על ניסוי שיוכיח את הדבר. הנה אוֹפּציה אחת: אם תיקחו את אחת השקיות האלה ותתיזו עליה קצת מים, ואחר-כך תעמידו עליה ספל של תה חם ותחכו עשר דקות, תראו שמתחיל להיווצר בה רפש חום (בחרסינה של הספל אין שום טוֹקסינים).

ניסוי הוא רק דרך אחת לקבוע אם אפקט נִצְפֶּה - הרפש החום - קשור לתהליך נתון. אבל אתם יכולים לבדוק את הדברים גם בלי ללכלך את הידיים. כשתבחנו את רשימת המרכיבים במדבקות האלה, תראו שהם תוכננו בצורה קפדנית ביותר.

הדבר הראשון ברשימה הוא "חומצה פּירוֹליגְנוֹאית" (Pyroligneous Acid), שבאנגליה מכירים אותה בשם העממי "חומץ עץ" (wood vinegar). זהו חומר נוזלי שלאחר הייבוש מופיע כאבקה כהה, והוא סוֹפֵחַ מים בקלות רבה, כמו אותן שקיות קטנות שמכניסים לאריזות של מוצרים אלקטרוניים, הסופחות לחות ושומרות שהמוצר יישאר יבש. אם יש לחות בסביבה, חומץ העץ יספח אותה ויהפוך לעיסה חומה חמימה למגע.

מהו המרכיב העיקרי הנוסף, שקיבל את התואר המרשים "פּחמימה שעברה הידרוֹליזה"? פּחמימה, במקרה זה, היא שרשרת ארוכה של מוֹלֶקוּלוֹת סוכר מחוברות זו לזו. למשל, עמילן הוא פּחמימה, ועל-ידי פעולת האֶנְזימים בגוף שאחראים לעיכול הוא מתפרק בהדרגה למוֹלֶקוּלוֹת סוכר זמינוֹת לספיגה. תהליך הפירוק של מוֹלֶקוּלת פּחמימה לַסוכרים הבודדים שמרכיבים אותה נקרא "הידרוֹליזה". כך שכפי שבוודאי הצלחתם לפענח בעצמכם, הרָכיב "פּחמימה שעברה הידרוליזה", עם כל הצלצול המדעי של שמו, אינו אלא "סוכר". וסוכר, כידוע, נעשה דביק כשהוא בא במגע עם זיעת הגוף.

האם יש במדבקות האלה עוד משהו? כן. יש בהן אמצעי מיוחד שניתן לו את השם "מחסום המיטרד", עוד מוטיב חוזר שמאפיין את הגילויים המתקדמים של הבלים שנסקור כאן. קיימים סוגים שונים שלו, והם מצויים בכמויות עצומות, ורבים מהם מציגים מיסמכים ארוכים להפליא, מלאים וגדושים במדע, כדי להוכיח שהם פועלים: יש בהם דיאגרמות וגרפים, והם נראים מדעיים-כזה לכל דבר ועניין; אבל חסרים להם היסודות ההכרחיים של ניסוי מדעי. יש ניסויים, כך הם אומרים, המוכיחים שמדבקות דיטוֹקס עושות משהו... אבל הם לא אומרים לכם מָהם הניסויים האלה, או מָהן השיטות שבהן נערכו - הם מציעים רק גרפים מהודרים המראים "תוצאות".

אבל להתמקד בשיטות פירושו לפספס את הנקודה החשובה ב"ניסויים" האלה: כל העניין בהם זה לא השיטות, אלא רק התוצאות החיוביות, הגרף, ומראית-העין של מדעיוּת. אלה הן המצאות פיקטיביות שמתחזות למשהו מתקבל על הדעת ונועדו להרתיע עיתונאים חקרנים בגלל המאמץ הדרוש כדי לבדוק אותן - זהו מחסום המיטרד - וגם זה מוטיב חוזר שנשוב ונגלה איך הוא מופיע בדרכים מתוחכמות יותר, במחוזות מתקדמים יותר של המדע הרע. אתם עוד תתאהבו בפרטים.

אם זה לא מדע, אז מה זה?

בתוכנית ריאליטי בשם "אֶקְסְטרים דיטוֹקס של סֶלֶבּריטיז" ששודרה בבּי-בּי-סי ניסו לגלות אם שתיית שתן, הליכה בשיווי-משקל על סף תהום והרמת משקולות באמצעות האשכים אכן משנות לתמיד את חייהם של הידוענים שהשתתפו. אלה אולי הקצוות האבּסוּרדיים של אופנת הדיטוֹקס, אבל הם קצה הקרחון של שוק גדול הרבה יותר, של גלולות נוגדי חימצון, של שיקויים, ספרים, מיצים, "טיפולי חמישה ימים", צינורות במעלה הישבן ותוכניות טלוויזיה משמימות, שאת כולם נשפד כאן, בעיקר בפרק מאוחר יותר על תזונה. אבל יש משהו חשוב שקורה כאן עם דיטוֹקס, ואני לא חושב שמספיק להגיד "זה הכל שטויות".

תופעת הדיטוֹקס מעניינת מפני שהיא מייצגת את אחד החידושים הכבירים ביותר של משַווקים, גוּרוּאים של סגנון חיים, ומרַפּאים אלטרנטיביים: המצאה של תהליך פיזיולוגי שלם חדש לגמרי. במונחים של בּיוֹכימיה בסיסית של גוף האדם, "ניקוי רעלים" הוא מושג חסר שחר. לא תמצאו את "מערכת ניקוי הרעלים" של הגוף בשום ספר לימוד רפואי. נכון בהחלט שהמבּוּרגרים ובּירה משפיעים לכם באופן שלילי על הגוף בגלל הרבה סיבות; אבל הרעיון שהם משאירים בגוף מישקעים מסוימים, שאפשר לסלק אותם בשיטות ספּציפיוֹת - מעין מערכת פיזיולוגית של "ניקוי רעלים" - הוא המצאה שיווקית.

אם תתבוננו בתרשים זרימה של חילוף חומרים, אותה מפה ענקית שמראה את המיקום של כל המוֹלֶקוּלוֹת בגוף שלכם, תראו שם פירוט של איך מזון מתפרק למרכיבים שלו, איך המרכיבים עוברים לאחר הפירוק כל מיני שינויים והופכים לאבני הבניין של שרירים, עצמות, לשון, מיצי מרה, זיעה ושערות, אשפה מגוּונת שמפורקת בכבד ומסולקת על-ידי הכליות בשתן, וגם עור וזרע ומוח וכל מה שעושה אתכם למי שאתם. יהיה לכם קשה למצוא שם משהו שאפשר לזהות אותו כ"מערכת ניקוי רעלים".

מאחר שאין לו שום משמעות מדעית, הרבה יותר קל להבין את ה"דיטוֹקס" כתוצר של תרבות. כמו עוד המצאות כביכול-מדעיות מוצלחות, המושג "ניקוי רעלים" מערבב בכוונה שׂכל ישר עם פנטזיה בריאותית הזויה. במובנים מסוימים, המידה שבה אתם מוכנים "לקנות" את הרעיון הזה משקפת את עוצמת הצורך שיש לכם להכניס דרמה לחיים שלכם, או במונחים פחות שיפוטיים - עד כמה אתם נהנים מטקסים פולחניים. כשאתם או אני עוברים תקופות של בילויים, שתייה, מחסור בשינה והפרזה באכילת ג'אנק-פוּד, אנחנו בדרך כלל מחליטים, אחרי כמה זמן, שאנחנו צריכים קצת מנוחה. אז אנחנו נשארים יותר בבית, ישֵנים יותר, קוראים בשקט, אוכלים יותר סלט מאשר בדרך כלל. דוגמניות וסלבּריטיז, לעומת זאת, עושים "דיטוֹקס".

אני חייב להבהיר עניין אחד מעֵבר לכל ספק, מפני שהנושא הזה שב ועולה בעולמו של המדע הרע. אין שום פסול ברעיון של אכילה בריאה ובהימנעות מכל מיני גורמי סיכון שמזיקים לבריאות, כמו שתייה מוגזמת של אלכוהול. להפך. אבל הדברים האלה הם לא הסיפור של תנועת ניקוי הרעלים: כאן מדובר ברעיון של בריאות בסגנון ניקוי מהיר, שמתוכנן מלכתחילה לפעול בטווח קצר, בשעה שגורמי הסיכון הבריאותיים האמיתיים קשורים לסגנון חיים ומשפיעים על הגוף לאורך כל שנות קיומו. אני אפילו מוכן להסכים שיש אנשים שמנסים ניקוי רעלים בן חמישה ימים ותוך כדי כך נזכרים (או בכלל לומדים) מה זה לאכול ירקות, ועל זה אין לי שום ביקורת.

מה שלא בסדר זה להעמיד פנים שלטקסים האלה יש איזשהו בסיס מדעי, או אפילו שהם חדשים. כמעט בכל דת או תרבות יש טקסים של טיהור או התנזרות כאלה ואחרים, כמו צום, שינוי בדיאטה, טבילה, או כל צורה אחרת של פעולה התערבותית, ורוב הטקסים האלה נעטפים באיצטלה כלשהי של הוֹקוּס-פּוֹקוּס. הם לא מוצגים כמשהו מדעי, מפני שמקורם בעידן שקדם להופעת המונחים המדעיים בחיינו, ובכל זאת: יום כיפור ביהדות, רמדאן באיסלאם, וכל טקסי הפולחן הדומים בנצרות, בהינדוּאיזם, בדת הבּהאית, בבּוּדהיזם, בג'איניזם - כולם עוסקים (בין השאר) בטיהור ובהתנזרות ממשהו. הפולחנים מהסוג הזה, כמו שיטות ניקוי הרעלים, הם מפורטים ומדויקים באופן שרירותי ומוגזם לחלוטין - לדעתי גם בעיני חלק מהמאמינים. הצומות במסורת ההינדוּ, למשל, אם מקפידים על כל פרט בדרך שבה מבצעים אותם, נמשכים מן השקיעה ביום הקודם ועד ארבעים ושמונה דקות לאחר זריחת השמש ביום המחרת. כך בדיוק!

טיהור וגאולה הם מוטיבים קבועים כל-כך בטקסי פולחן, מפני שיש בהם צורך ברור, חובק עולם: כולנו עושים מעשים שאנחנו מתחרטים עליהם, כתוצאה של הנסיבות האישיות שלנו, ופולחנים חדשים מומצאים בתגובה לנסיבות חדשות. באַנְגוֹלה ובמוֹזַמבּיק נוסדו פולחני טיהור והתנקות לילדים שנפגעו במלחמות, בעיקר ילדים שגויסו כחיילים. אלה טקסים מרַפּאים, שבהם הילד נצרף ומטוהר מחטא ומאשמה, מן "המגע המזהם" של מלחמה ומוות (מגע מזהם הוא מֶטאפוֹרה מוכרת בכל התרבויות, מסיבות ברורות). כך גם הילד זוכה להגנה מפני התוצאות של הפעולות שעשה בעבר, כלומר ממעשי תגמול של הרוחות הנוקמות של אלה שאותם הרג. כך נוסחו הדברים בדו"ח של הבנק העולמי משנת 1999:

לטקסים האלה של התנקות והיטהרות שעוברים הילדים-החיילים יש מראית-עין של מה שאנתרוֹפּוֹלוֹגים מכנים "טקסי מעבר". פירוש הדבר שהילד עובר שינוי מעמד סמלי, ממישהו שהתקיים במציאות שבה כללים מקודשים מוּפָרים או מוּשעים (בהריגה, במלחמה), למישהו שצריך לחיות מעתה בעולם שבו שוררים כללים התנהגותיים וחברתיים של שלום, והוא חייב לדבוק בהם.

אני לא חושב שאני מגזים. ב"עולם המערבי המפותח", כפי שאנחנו קוראים לזה, אנחנו מחפשים גאולה וטיהור מן הצורות הקיצוניות יותר של הפינוק החומרני שלנו: אנחנו גודשים את עצמנו בסמים, באלכוהול, במזון גרוע ובפינוקים אחרים, אנחנו יודעים שלא נכון לעשות את זה, ואנחנו כמהים להגנה טקסית מפני התוצאות - ל"טקס מעבר" פומבי המציין את שיבתנו לכללי התנהגות בריאים יותר.

אופן ההצגה של הדיאטות ושל טקסי הטיהור האלה היה תמיד תוצר של הזמן והמקום שבהם התקיימו; ועכשיו, כשהמדע הוא מסגרת ההסבר הדוֹמיננטית שלנו לעולם הטבעי ולעולם המוסרי כאחד - הסבר לטוב ולרע - טבעי שנצמיד את הגאולה שלנו לאיזה צידוק שהוא עצמו ממזר פּסֶאוּדוֹ-מדעי. כמו חלק נכבד מדברי ההבל במדע הרע, הכאילו-מדע של ניקוי רעלים הוא לא משהו שעושים לנו זרים נצלנים תאבי-בצע: זהו תוצר תרבותי, מוטיב חוזר, ואנחנו עושים אותו לעצמנו.