הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
2
3
מבחן המרשמלו
39 

מבחן המרשמלו


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
2
5
2
3
39 
39 
גודל (עמ'): 308
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

מראים לילד סוכריית מרשמלו ונותנים לו לבחור: או שתאכל אותה עכשיו, או שתחכה ותוכל ליהנות משתיים בהמשך. מה הוא יעשה? וכיצד זה ישליך על התנהגותו בהמשך חייו?
"מבחן המרשמלו" של וולטר מישל, שהפך כבר לניסוי איקוני בתחומו, הוכיח כי היכולת לדחות סיפוקים היא קריטית לחיים של הצלחה וסיפוק. שליטה עצמית אינה מנבאת רק ציונים גבוהים יותר במבחנים פסיכומטריים, תפקוד טוב יותר ברמה החברתית והקוגניטיבית ותחושת ערך עצמי גבוהה יותר, אלא עוזרת לנו להתמודד עם מתח, לחתור אל יעדינו בצורה אפקטיבית יותר ולהתמודד עם רגשות כואבים. אך האם כוח הרצון הוא תכונה מולדת או נלמדת? בספרו החדש ופורץ הדרך מסכם פרופ' מישל עשרות שנים של מחקרים מרתקים ומשתמש בדוגמאות מהחיים כדי לחקור את כוח הרצון, ובתוך כך הוא מזהה את המיומנויות הקוגניטיביות והמנגנונים המנטליים המאפשרים אותו. הוא מראה כיצד אפשר ליישם את כוח הרצון באתגרי היומיום - כשאנחנו מנסים לשמור על המשקל או להפסיק לעשן, להתגבר על שברון לב, לקבל החלטות חשובות ולתכנן את הפנסיה. בזכות השלכותיו העמוקות על בחירותינו בהורות, בחינוך, במדיניות ציבורית ובטיפוח עצמי, "מבחן המרשמלו" ישנה את הלך החשיבה שלנו על מי אנחנו ומה נוכל להיות. פרופ' וולטר מישל, הנחשב לאחר הפסיכולוגים המשפיעים ביותר במאה העשרים, מכהן כנשיא הכבוד של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה מ-1994 ועד היום. הוא כתב יותר ממאתיים מאמרים מדעיים, חיבר את הספר פורץ הדרך בתחום חקר האישיותPersonality and Assessment ("אישיות והערכה") והיה אחד ממחברי הספר Introduction to Personality ("מבוא לאישיות"), שיצא לאחרונה במהדורה שמינית. פרופ' מישל זכה בתואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה העברית ב-2010; נבחר לחבר באקדמיה הלאומית למדעים ובאקדמיה האמריקנית לאמנויות ולמדעים, וזכה בפרסים רבים על תרומתו המדעית יוצאת הדופן, ביניהם: פרס המדען המצטיין מטעם האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, המחלקה לפסיכולוגיה קלינית לשנת 1978; פרס על תרומה מדעית מצטיינת מטעם האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לשנת 1982; פרס המדען המצטיין מטעם האגודה לפסיכולוגיה חברתית ניסויית לשנת 2000; פרס גרומאייר לפסיכולוגיה ב-2011 וכן פרס לודוויג ויטגנשטיין ב-2012. הוא מתגורר בניו יורק.
המשך קריאה
  • ISBN: 99-2005
  • גודל (עמ'): 308
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 23/01/2016
  • שם המחבר: וולטר מישל
  • תורגם ע"י: גיא הרלינג
  • זמין להשאלה: כן

לאפשר שליטה עצמית

חלק א‘ מתחיל בשנות השישים, במקום שתלמידי ואני כינינו אותו חדר ההפתעות, בגן טרום־החובה בינג שבאוניברסיטת סטנפורד, שם פיתחנו את השיטה שהפכה למבחן המרשמלו. התחלנו בניסויים שנועדו לבחון מתי ואיך מתפתחת אצל ילדי גן היכולת להפעיל ריסון עצמי במידה מספקת כדי לחכות לשתי חתיכות המרשמלו שהם להוטים לקבל, ולא להסתפק באחת ברגע זה. ככל שהשקפנו יותר מבעד לחלון התצפית החד־כיווני, כך נדהמנו יותר ממה שראינו, ומן הניסיונות של הילדים לשלוט בעצמם ולחכות. הצענו להם סוגים שונים של דרכים פשוטות לחשוב על הממתקים, וההצעות הקשו עליהם מאוד או הקלו עליהם מאוד לעמוד בפיתוי. בתנאים מסוימים הם הצליחו להמשיך לחכות; בתנאים אחרים הם צלצלו בפעמון רגעים ספורים אחרי שהנסיין יצא מהחדר. המשכנו במחקרינו במטרה לזהות את התנאים הללו, כדי לראות מה הם חושבים ומה הם עושים על מנת שיוכלו לשלוט על עצמם, רצינו לנסות להבין איך הם עוזרים לעצמם להקל את קשיי השליטה העצמית — ואיך הם מכשילים את עצמם.

זה נמשך שנים רבות, אך בהדרגה התפתח מודל שתיאר את אופן פעולתם של המוח ושל התודעה בשעה שילדים ומבוגרים נאבקים בפיתויים ויכולים להם. איך אפשר להשיג שליטה עצמית — לא בהתאפקות, לא בסירוב, אלא בשינוי הלך החשיבה שלנו — בכך נעסוק בחלק א‘. כבר בגיל צעיר יש בינינו כאלה שהם טובים יותר בשליטה עצמית, אבל כמעט כולנו יכולים למצוא דרכים שיעזרו לנו להשיג אותה. חלק א‘ מראה לנו כיצד.

מצאנו גם שאת שורשי השליטה העצמית אפשר לראות כבר בהתנהגותם של פעוטות. אם כך, האם השליטה העצמית, על כל צורותיה, מחווטת מראש במוחנו? אני חותם את חלק א‘ בתשובה לשאלה זו, לאור הממצאים האחרונים בתחום הגנטיקה שמשנים מן היסוד את ההשקפות הקיימות בנוגע לשאלת התורשה מול הסביבה. להבנה החדשה הזאת יש השלכות כבדות משקל על האופן שבו אנחנו מגדלים ומחנכים את ילדינו, וגם על האופן שבו אנו חושבים עליהם ועל עצמנו. לכל אלה אגיע בפרקים הבאים.

פרק 1

בחדר ההפתעות של אוניברסיטת סטנפורד

בבית הספר הנודע לרפואה על שם רנה דקארט בפריז, הרחובות שמול שדרת העמודים המרשימה שבכניסה הומים סטודנטים, שמעשנים בשרשרת מתוך חפיסות סיגריות המכריזות באותיות צרפתיות של קידוש לבנה: העישון הורג. הבעיות שנוצרות כשאנשים אינם מסוגלים לרסן סיפוקים מיידיים לטובת תוצאות עתידיות, אפילו כשהם יודעים שהם אמורים לעשות זאת, מוּכרות היטב. אנחנו רואים אותן בילדינו ובעצמנו. אנחנו חוזים בכישלונו של כוח הרצון בכל פעם שהחלטות כֵּנות לשנה החדשה — להפסיק לעשן, ללכת בקביעות לחדר הכושר, להפסיק לריב עם האדם האהוב עלינו ביותר — מתפוגגות עוד לפני סוף ינואר. פעם נפל בחלקי העונג להשתתף בסמינר בנושא שליטה עצמית, לצִדו של חתן פרס נובל לכלכלה תומס שלינג. הוא סיכם את הדילמות שיוצרת חולשת הרצון כך:

כיצד עלינו להתייחס לצרכן הרציונלי הזה, שכולנו מכירים אותו וחלקנו אפילו רואים אותו במראָה, ושמתוך תיעוב עצמי מועך את הסיגריות שלו בפח האשפה ונשבע כי הפעם הוא רציני, ויותר לא ייתן לסרטן הריאות סיכוי להפוך את ילדיו ליתומים, וכעבור שלוש שעות כבר משוטט ברחובות ומחפש חנות פתוחה כדי לקנות סיגריות; שאוכל ארוחת צהריים עתירת קלוריות בידיעה שיצטער על כך, באמת מתחרט על כך, לא מבין איך איבד שליטה, מחליט לפצות על כך בארוחת ערב דלת קלוריות, אוכל ארוחת ערב עתירת קלוריות בידיעה שיתחרט על כך, ואכן מתחרט על כך; שיושב דבוק לטלוויזיה בידיעה שמחר יתעורר מוקדם, שטוף זיעה קרה, ויגיע לא מוכן לישיבת הבוקר שהקריירה שלו תלויה בה במידה רבה; שהורס את החופשה בדיסנילנד כאשר הוא יוצא מהכלים למראה ילדיו העושים את מה שידע שיעשו כשהחליט לא לצאת מהכלים כשיעשו זאת?1

עם כל הוויכוחים על טבעו ועל עצם קיומו של כוח הרצון, בני אדם משתמשים בו ללא היסוס. הם מתאמצים לטפס על האוורסט, כובלים את עצמם לשנים של הימנעות מדברים שונים ושל אימונים קפדניים כדי להגיע לאולימפיאדה או להיות כוכבי בלט, אפילו נפטרים מהתמכרויות קשות לסמים. יש הדבקים בדיאטות קפדניות או מוותרים על טבק אחרי שנים שבהן הדליקו סיגריה בסיגריה; אחרים נכשלים בכך אף על פי שיצאו לדרך עם אותן כוונות טובות. ואם נבחן את עצמנו היטב, איך נסביר מתי ומדוע מאמצי השליטה העצמית שלנו צולחים ומתי לא?

לפני שהגעתי לסטנפורד כמרצה לפסיכולוגיה ב־1962, ערכתי בטרינידד ובהרווארד מחקר בנושא קבלת החלטות, שבו ביקשתי מילדים לבחור בין פחות ממתקים עכשיו לבין יותר ממתקים אחר כך, או בין פחות כסף עכשיו לבין יותר כסף אחר כך (אני דן במחקר הזה בפרק 6). אך כל קשר בין ההחלטה הראשונית שלנו לדחות את הפיתוי לבין היכולת שלנו לדבוק בה לנוכח פיתויים חמים הוא קצר מועד וקל לניתוק. כשאני נכנס למסעדה אני יכול לקבל החלטה, נחרצת אפילו, ״בלי קינוח הערב! אני לא אוכל קינוח כי אני חייב להימנע מכולסטרול, מהתרחבות האגן, מתוצאות גרועות בבדיקת הדם הבאה...״ ואז עוברת עגלת הקינוחים והמלצר מסנוור אותי במוס השוקולד, ועוד לפני שהספקתי לשקול את העניין לעומק, המוס כבר נמס לי בפה. זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, עד שהתחלתי לתהות מה צריך לקרות כדי שאדבוק בהחלטות הנאצלות שזנחתי שוב ושוב. מבחן המרשמלו הפך לכלי שמטרתו לבחון כיצד בני אדם הבוחרים בדחיית סיפוקים מצליחים לעשות את הצעד הבא, כלומר לחכות ולעמוד בפיתוי.