הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
3
17
מבזק לוהט

במקום 35 

26.3 

מבזק לוהט


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
3
17

במקום 35 

26.3 

במקום 35 

26.3 

גודל (עמ'): 304
מו"ל: יהלומים

תקציר

איתן הראל
אני לא גבר של אישה אחת. אני גם לא מתכוון להיות. אני כתב מבריק שלא בוחל באמצעים כדי להשיג את מה שאני רוצה, בין שזו אישה יפהפייה ובין שזו חדשה מרעישה. עכשיו, בעקבות השערורייה האחרונה שבה הסתבכתי ובגללה נאלצתי לעזוב את מקום העבודה שלי, אני מבין שאין לי ברירה ושעליי להשתנות.

לילי גרייפר
אני אישה של גבר אחד. מעולם לא חשבתי שהתא המשפחתי הקטן שבנינו יעבור טלטלה שתפרק אותנו, אבל הייתי עיוורת. הבועה שבה חייתי התפוצצה בפניי ביום שבו סיפר לי שהוא עוזב את הבית, שיש לו מישהי אחרת. ניסיתי לשקם את חיי ולחזור לשגרה, לקריירה המצליחה שטיפחתי במשך שנים, אבל דבר לא הכין אותי לכתב החדש, שמצליח להוציא אותי מדעתי ולסבך אותי במה שעלולה להיות השערורייה הבאה...

מבזק לוהט מאת ג'ואנה לין הוא רומן עכשווי, שנון ויפהפה שחושף את הקורא לנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית החדשות ומוכיח שיש סיכוי נוסף לאהבה גם כשכבר נראה שהכול אבוד.
זהו שם עט של הסופרת, שיודעת היטב כיצד נראים החיים מעברה השני של עדשת המצלמה.

  • ISBN: 1285-77
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: יהלומים
  • יצא לאור ב-: 05/01/2020
  • שם המחבר: ג'ואנה לין
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

אני נושמת נשימה עמוקה ומייד לאחריה אחת נוספת. את מכירה את המקום, לילי, פשוט תמשיכי ללכת. הדלת מסתובבת ואני נכנסת אל הלובי הגדול.

צעדיי מהדהדים בחלל כשאני חולפת על פני השומרים ונעמדת מול שעון הנוכחות. אני שולפת מהתיק את כרטיס העובד ותוהה אם הדלת תיפתח. לא הייתי פה כל־כך הרבה זמן.

אני מעבירה את הכרטיס ושומעת את הצפצוף המוכר, שמכריז כי הדלת נפתחת. נראה שהכול מתנהל בדיוק כמו שזכרתי, אבל עדיין, הלב שלי פועם במהירות. אני צועדת בדרך המוכרת ומגיעה למעליות. הכול סביבי כמעט ריק לחלוטין וברור לי שזה מפני שעדיין מוקדם מדי, לפחות לרוב האנשים.

אני ממתינה למעלית ואיתי ממתין גבר נוסף. הוא מחווה בידו ומאפשר לי להיכנס לפניו ואני מודה לו בניד ראש ולוחצת על הכפתור המורה עשרים ושלוש. הגבר מחייך וממהר להיכנס אחריי תוך שהוא לוחץ על הכפתור שעליו חרוט המספר שבע. הוא מביט בי, אך אני לא טורחת להתייחס אליו. עקצוץ של התרגשות עובר בגופי. המקום הזה מוכר כל־כך, אבל חצי שנה זו תקופה ארוכה. אין לי ספק שכולם ינעצו בי מבטים, אבל בכוונתי לשמור על קור רוח. האם עדיין יש לך את זה, לילי? אני תוהה, אבל מייד מטלטלת את ראשי ומזכירה לעצמי שבמערכת הזאת אין מקום לחוסר ביטחון, אלא רק לכוח ולעוצמה.

המעלית עוצרת והגבר מכחכח בגרונו כמנסה למשוך את תשומת ליבי, אבל אני עוצמת את עיניי ונאנחת עד שהוא מוותר ויוצא. זה לא הזמן למחוות ידידותיות, לשאלות חקרניות או לכל דבר אחר. עליי להיות מרוכזת וממוקדת. אני מציצה בבבואתי במראה ורואה אישה בת שלושים וחמש, בעלת עיניים ירוקות גדולות ועצמות לחיים גבוהות, אבל משהו בי שונה והמבט שבעיניי נראה כבוי.

אני מיישרת את החליפה השחורה שלבשתי ואת החולצה הוורודה המכופתרת מסאטן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לבשתי בגדים יפים וייצוגיים. כבר התרגלתי לטייץ ולחולצת טי. עדיין יש לך את זה, את האינסטינקטים, את הזריזות. תירגעי, חולפת המחשבה בראשי ואני מזדקפת ומחייכת בדיוק כשנשמע הצפצוף שמכריז על כך שהגעתי לקומה העשרים ושלוש. דלתות המעלית נפתחות ואני צועדת על מרצפות השיש הגדולות ויודעת שאלה רגעים אחרונים של דממה, כי ברגע שאתקרב לדלתות הזכוכית הראשיות ואעביר את הכרטיס, הכול ישתנה באחת.

את מוכנה לחזור, לילי. יותר מוכנה מזה כבר לא תהיי.

אני נעמדת ליד הדלת ונושמת נשימה עמוקה. רעד קל חולף בגופי ותחושה עדינה של פחד כמו לופתת את גרוני. הדלתות נפתחות ובדיוק כפי שצפיתי, השקט המוחלט מתחלף בהמולה המטורפת, המוכרת כל־כך. הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר.

אומנם ההמולה עדיין עמומה, נשמעת מרחוק, אך ככל שאני מתקדמת לאורך המסדרון, היא הולכת וגוברת, גורמת לדופק לפעום בעוצמה בחזי. סוף סוף אני מגיעה לדלתות ההזזה הגדולות שמובילות לדסק החדשות. הן נפתחות לכיווני ואז מערכת החדשות, שהיא מעין כאוס מוחלט, כמו מכה בי במלוא עוצמתה.

הרעש של המון האנשים שמתרוצצים מצד לצד, הקור המקפיא של המזגנים, הריח האהוב של השטיח הישן המכסה את הרצפה מקיר לקיר. אני שואפת את הריח המוכר והפחד שלפת את גופי מתחיל להתנדף בעוד שריריי מתרפים והמתח שאחז בי מתחיל להתפוגג. דסק מערכת חדשות 'הגל' היה עבורי כמו בית שני בעשר השנים האחרונות וגם אם לא הייתי פה הרבה זמן, זו עדיין תמיד אותה התחושה. מרגע שחצית את הסף ונכנסת אל החלל הפתוח, קשה שלא להרגיש בכך שזה כנראה המקום הכי מרגש ומשוגע בעולם.

"אתם לא מבינים מה קרה!" תחקירנים רצים בין השולחנות, ידיהם עמוסות דפים.

"לשלוח לשם צוות צילום מייד!" אחת המפיקות צועקת בטלפון.

"זה ייכנס!" מישהו אחר צועק.

"זה לא ייכנס, אין זמן!" מישהי עונה.

הכוורת הפועמת הזאת מזמזמת ברעש קבוע שמורכב מצעקות של עורכים לא מרוצים, מכתבים שהולכים הלוך ושוב ומדברים באוזנייה, מצלצולי טלפון שלא פוסקים אף פעם ומהתראות חוזרות שנשמעות מהמחשבים. אני מביטה בקירות המלאים במסכים שמציגים ערוצים מכל העולם ועיניי נפערות בשמחה. אני מרגישה את האווירה המתוחה והיא כמו אוויר צח לנשימה. התנהלתי כמו מתה במהלך החודשים האחרונים, אבל הרעש וההמולה ששוררים פה גורמים לי להרגיש כאילו מישהו חיבר אותי כרגע למכונת החייאה.

את הדרך לעמדת המחשב שלי אני עושה בין שולחנות רבים. הם פזורים בחלל הגדול, יוצרים מבוך שלא קל לחצות ומחלקים אותו לדסקים השונים. פה מתגודדים אנשי הדסק לענייני פלילים, בפינה הרחוקה נמצאים הכתבים של הדסק לענייני ערבים, ביניהם אפשר להבחין באנשי דסק הצרכנות, ליד החלונות הגדולים ממוקם דסק החוץ ובמרכז החלל דסק הדיגיטל. בכל העמדות יושבים אנשים מוכרים, שמרוכזים בעבודותיהם ובקושי מרימים את ראשיהם.

אני מסתכלת לשולי הדסק, שם נמצאות הקשביות של כל המחלקות. כל קשבייה היא חדרון מלא מסכים שעליהם משודרים ערוצים מכל רחבי העולם. אני חולפת על פני קשביית דסק הערבים ועל פני קשביית דסק חוץ ולראשונה מזה זמן רב השפתיים שלי מתעקלות מעלה ואני מחייכת.

הקשבים עדיין יושבים במקומותיהם, עוברים על העדכונים היומיים. התחקירנים עדיין שקועים במחשבים שלהם, העורכים עדיין מתקתקים במקלדות במהירות. המקום הזה פועם בדיוק באותו הקצב. יש שיחשבו שזה טירוף, אבל לי זה תמיד הרגיש כמו השקט שבעין הסערה ואני כל־כך שמחה לחזור.

אני מגיעה אל השולחן שלי, שבדסק לענייני פנים, ולהפתעתי הגדולה אני מתחילה לשמוע מחיאות כפיים. אני מסתכלת סביבי ורואה שכל אנשי המערכת עצרו לרגע והרימו את מבטיהם אליי. ברגע שהם קולטים מי נמצאת מולם, הם מצטרפים למחיאות הכפיים, שהולכות ומתפשטות בחלל הפתוח. מזמן לא הייתי כאן וכולם יודעים מה עברתי, אבל לקבלת פנים מרגשת כזאת לא ציפיתי.

"ברוכה השבה, היית חסרה לנו מאוד," אומר דותן, העורך הראשי, שקם מכיסאו שבמרכז החדר וצועד בצעדים גדולים וגמלוניים עד שהוא מגיע אליי ולוחץ את ידי בחום.

"תודה," אני מחייכת, מופתעת וקצת מסמיקה. "תודה לכולכם."

הם מרגשים אותי מאוד, המבטים החמים והתומכים שאני מקבלת מכל עבר.

"אני שמח שחזרת," דותן אומר בשקט, עיניו החומות והחדות מנצנצות. כולם חוזרים מייד לעסוק בענייניהם, סדר היום יכול להיעצר רק לחצי דקה, לא יותר.

"תודה, עכשיו אני ממש שמחה שחזרתי," אני מחייכת במבוכה.

"עבודה היא התרופה הכי טובה," הוא מחייך וקורץ בשובבות.

דותן הוא גבר בן חמישים, גבוה מאוד ומקריח, שמכור לעבודה ולא ממש אכפת לו איך הוא נראה, אם המכנסיים מתאימים לחולצה או אם הגרביים שלו תואמים זה לזה. כמה שהתגעגעתי אליו, לשקט הבטוח שהוא מקרין.

"בכל מקרה, לילי," דותן אומר וטופח קלות על כתפי במען מחווה חברית. "כל דבר שתצטרכי, כל דבר שקורה, אני כאן."

כבר למעלה משתים־עשרה שנה שדותן הוא העורך הראשי של מהדורת 'הגל'. עבדו תחתיו מיטב הכתבים והוא נלחם כדי לשדר חשיפות מטורפות. הוא עורך מעורר השראה, שתמיד נותן גב, מכור לעבודה שנמצא במערכת בערך שמונה־עשרה שעות ביממה. פלא שאשתו לא עזבה אותו עדיין, אני חושבת בשמץ של מרירות ואז מבריחה את המחשבה. לא. אני לא ארשה לעצמי להיות אישה ממורמרת. עליי להתרכז במחשבות חיוביות, וכמה שרק שאפשר.

"אני ממש מעריכה את זה, דותן. תודה שהתייצבת לצידי בתקופה הקשה ונתת לי חופשה ארוכה."

"את המפיקה הכי טובה שלי וחשוב לי שתהיי מאושרת ושתמשיכי להיות איתנו. כל אחד צריך לפעמים חופשה ארוכה." הוא מחייך ומפנה את תשומת ליבו אל הנייד שלו, שמצלצל.

"תודה," אני לוחשת וממשיכה הלאה, אל השולחן שלי, אך באופן מפתיע דותן אוחז בידי ומושך אותי בעדינות אליו.

"אז רציתי לעדכן אותך, לילי, שאני מעביר אותך לדסק החוץ."

"מה?" אני שואלת ומצמצמת את עיניי. דותן מסתכל על הנייד שלו, שממשיך לצלצל, ואז חוזר להביט בי. אני יודעת שהשיחות איתו תמיד קצובות בזמן כי אין לו רגע דל.

"דסק החוץ, לילי. מה ששמעת."

"דותן, מה פתאום דסק החוץ?" הלחיים שלי מאדימות. "זה הדסק הכי משעמם שיש. אתה יודע שאני צריכה אקשן, פלילים, זירות," אני אומרת כאילו הוא לא מכיר אותי כבר שנים.

"לילי, לילי," הוא אומר בטון מרגיע. "אני יודע מי את, לא שכחתי לרגע, תאמיני לי." הוא מניח יד מרגיעה על כתפיי. "זה לא חייב להיות משהו קבוע. אבל לאור כל מה שעברת לאחרונה, אני חושב שיהיה לך דווקא נחמד לעסוק בתחום סימפטי יותר מהבלגנים במזרח ירושלים."

"אני אוהבת את הבלגנים במזרח ירושלים - "

"אני מודע היטב לדברים שאת אוהבת, אבל בכל זאת, אולי כדאי שתשקלי את תחום החוץ?" דותן מגרד בראשו. "ההתנהלות שם אחרת, רגועה יותר, ועכשיו, כשאת צריכה לארגן מחדש את חייך, אולי זה לא רעיון רע כל־כך."

על אף שאני לא אוהבת להודות בזה, דותן כנראה צודק ואולי הוא אפילו קצת הקדים אותי. הייתי כל־כך עסוקה בענייניי האישיים ולא עבדתי הרבה זמן כך שלא חשבתי לעומק כיצד העבודה האינטנסיבית שלי תשתלב בחיי עכשיו, כשאני גרושה עם שתי בנות קטנות.

"תתחילי ותראי איך הולך לך שם," הוא מבחין בבהלה שעל פניי ומייד ממשיך, "את תהיי עדיין, כמו תמיד, אחראית על הכול, אבל אני רוצה שתתמקדי בעיקר בדסק החוץ ותנסי. חוץ מזה, כתבת החוץ שלי, נטלי שחורי, מזייפת לאחרונה ביותר מדי דברים ואני ממש צריך מישהי שתעמיד אותה במקום ותעשה סדר בדסק. יש שם בלגן שרק מישהי כמוך תדע להשליט בו סדר ולשלוט בו ביד רמה. אנחנו חייבים להרים את עצמנו, בטח ובטח לנוכח התחרות הקשה מ'התדר', שפשוט מכסחים אותנו ומקדימים אותנו כמעט בכל ידיעה," את סוף המשפט הוא כבר אומר בכעס מהול בזעם. אני נאנחת ונאלצת להסכים. אולי הוא צודק. אולי אני צריכה לקחת את הזמן ולא לצלול פנימה מייד ולעבוד כמו משוגעת, אלא לתת לעצמי שנייה להתאקלם ולראות איך אני מסתדרת. אולי דותן עושה לי פה טובה, נותן לי הזדמנות לשעות עבודה נורמליות יותר.

"חשבתי שהעמדה שלך תהיה שם." הוא מצביע על שולחן גדול, שניצב בסמוך לחלון ונמצא באזור של דסק החוץ. "סידרתי לך את השולחן עם הנוף הכי טוב ובנוסף, תוכלי להשקיף ולאיים על כולם, בדיוק כמו שאת אוהבת." הוא לוחץ בעדינות את כתפיי ועונה לנייד שלו, שלא הפסיק לצלצל לרגע. "את תקבלי גם את קרן!" הוא קורא ופונה ללכת ואני מחייכת, יודעת שדותן לא טועה לגבי סיפורים חדשותיים איכותיים וגם לא לגבי העובדים שלו. נכון שהייתי מוכנה להישאב בחזרה לטירוף שבדסק הפלילים, למציאות הארצישראלית, אבל גם דסק חוץ מתפרק הוא אתגר.

אני הולכת לעמדה החדשה שלי ומניחה את התיק על השולחן הגדול. כמה מפיקות וכתבים ניגשים אליי ואני מחבקת אותם בזה אחר זה. הדופק שלי מואץ ואני מתרגשת להיפגש עם כולם ולהתעדכן. אני שמה לב שהם רגישים אליי ולא שואלים שאלות אישיות או מנסים לחטט. אולי הם אפילו מגזימים קצת, כמו מהלכים על קליפות ביצים.

זה בסדר, זה בטח יעבור עם הזמן, אני מנסה להרגיע את עצמי ולפתע מבחינה בטורנדו קטן של תלתלים קופצים ושל צמידי מתכת מצלצלים, שחוצה את הדסק בדרכו אליי.

קרן אהובתי. המפיקה המהממת שלי. היא רק בת עשרים וחמש, אבל נחשבת עילוי תקשורתי ועליי להודות שכמוה עוד לא ראיתי. ברגע שהשתחררה מהצבא היא התקבלה למערכת החדשות הטובה בארץ ואין ספק שהיא עושה חיל.

"לילי! התגעגעתי אלייך!"

"גם אני אלייך, אהובה שלי," אני אומרת ומחבקת אותה חזק. קרן היא בחורה דקיקה ושזופה, שנוהגת ללבוש מעט מאוד. שיערה השחור מתולתל וארוך והוא קופץ לכל עבר בכל פעם שהיא זזה או מפטפטת.

"אז, אין לך מושג כמה דברים השתנו בזמן שלא היית פה!"

אני מרגישה הקלה כשאני מבינה שגם היא לא מתכוונת לשאול אותי על הנעשה בחיי הפרטיים. דווקא ציפיתי שתשאל, בגלל הקרבה בינינו, אבל נראה שהיא לגמרי עסוקה בעולמה שלה ומה לעשות, הדור הצעיר שקוע בעצמו ולפעמים זה דווקא טוב.

"אז תשמעי, חגי יוצא עם לוטם, שלומי קודם סוף סוף ועכשיו הוא צלם בכיר, דורי התחיל לביים עריכות ופשוט סיוט לעבוד איתו, הוא כזה נאד נפוח – " שצף הדיבור שלה לא מפסיק ואני מצליחה רק להשחיל מדי פעם "לא נכון!" או "די, אני לא מאמינה," או "לגמרי."

"את חייבת לעשות סדר בדסק החוץ. פשוט חייבת. נטלי שחורי היא בלתי אפשרית, ממש איומה! מאז חשיפת הסיפור על השגריר הרוסי, האף שלה פשוט בשמיים. אבל בואי, זה כבר היה לפני חמישה חודשים, זמן שנחשב נצח בעולם שלנו, אז מי בכלל זוכר לה את זה?"

"היא אימצה התנהגות של טאלנט1?" אנחנו הולכות לכיוון המטבחון ואני מופתעת לגלות שהצלחתי לשאול שאלה שלמה.

"כן, אבל בהגזמה. היא חושבת שכולנו צריכים להגיד תודה על האפשרות לנשום את אותו אוויר שהיא נושמת ובינינו, חוץ מהסקופ ההוא על השגריר, היא לא הביאה דבר ולא עשתה כלום. כולם מדברים על זה שהיא עושה הרבה בעיות, לא מגיעה מוכנה, לא מעלה רעיונות, משגעת את העורכים ועושה הכול ברגע האחרון כך שהם בקושי מספיקים לעלות לשידור. אה, וגרוע מכך – כל הזמן יש לה פיצוצים עם דותן; ויכוחים וצעקות שאת פשוט לא מאמינה. אני כל־כך שמחה שתיישרי אותה – "

הדברים שהיא אומרת מדליקים אותי. אם יש משהו שאני אוהבת לעשות זה ליישר אנשים.

"ומילא אם זה היה רק זה," היא ממשיכה במרץ, "אני לא יודעת אם ראית, אבל המתחרים מאיימים עלינו. את יודעת את מי הם החזירו מחו"ל כדי להיות אחראי על חדשות החוץ?"

"ברור שאני יודעת את מי הם הביאו, את איתן הראל בכבודו ובעצמו."

אומנם הייתי עסוקה בבעיות אישיות בחצי השנה האחרונה, אבל על איתן הראל אין צורך להסביר כשמדובר בתעשייה שלנו ובכלל, לא נראה לי שיש בישראל מישהו שלא יודע במי מדובר.

האל היווני, שעשה חיל בארצות הברית ככתב רשתות זרות, הוא הרכש האחרון של 'התדר'. הראל עזב את ישראל לפני כמה שנים. הוא בנה קריירה מרשימה והצטיין בהשגת סקופים בלעדיים, אבל הוחזר באורח פלא לישראל. לא ברור אם אלו געגועים למולדת או תחושת מיצוי ובדידות בחו"ל שהניעו את העילוי הזה לשוב למחוזותינו, ייתכן שזו פשוט משכורת מנופחת ש'התדר' הציעו, אבל עובדה שזה השתלם להם. הם לא מפסיקים להפתיע בידיעות בלעדיות כמעט כל שבוע, כנראה הודות לקשריו הענפים של הראל.

"נעשו כמה החלטות נבונות מאוד במערכת 'התדר' בחודשים האחרונים ואנחנו פה בינתיים משלמים מחיר כבד," קרן אומרת ומעווה את פניה.

כן, לצרף מישהו כמו איתן הראל למערכת חדשות זו בהחלט החלטה נבונה. אין ספק שהוא מביא איתו יותר ממקצועיות, וזה עוד לפני שמתייחסים לעובדה שהוא פשוט גבר יפהפה. הוא בן ארבעים ושתיים ונראה כמו אליל. טוב, אולי אני קצת מגזימה. הוא לא כזה מושלם, אבל אולי הקסם טמון בכך שיש לו מראה של אל יווני עם חספוס ים תיכוני. יש לו פנים גבריות נועזות, עיניים כחולות גדולות, שיער שחור וגלי וזיפים שמעטרים בעדינות את קו הלסת החזק שלו. והקול שלו, הקול הרדיופוני, הסמכותי והסקסי, שבו הוא מדבר באנגלית, באיטלקית ובצרפתית. אף פעם לא נתקלתי בו וזה, ככל הנראה, מפני שבשנים האחרונות עבד בחו"ל. מאז חזרתו ארצה אני עוקבת אחר הכתבות שהוא משדר ועוברת על הטוקבקים שנכתבים עליהן. זה מדהים שרוב הנשים מתעלמות מתוכן הדברים שהוא מפרסם ומתייחסות רק למראה שלו וזה מעצבן אותי לראות את התגובות, שאם היו נכתבות על כתבת ולא על כתב, היו נחשבות הטרדה.

איתן הראל, לשמוע אותך מדבר איטלקית... זה פשוט הפך אותי לשלולית. אתה מושלם.

איתן, אני פנויה להרפתקאות ואתה מוזמן ליצור איתי קשר בפרטי.

איתן הראל, תעשה לי ילד. לא בצחוק, אני רצינית לגמרי. פשוט תעשה לי ילד.

מדי פעם יש איזה גבר שכותב:

איתן, רק בזכותך אשתי רואה חדשות. אני לא יודע אם זה טוב או רע.

זה פשוט מגוחך.

"בקיצור, חכי שנטלי תגיע היום," קרן מחזירה אותי ממחשבותיי.

"איך נטלי קשורה?" אני צוחקת.

"היא טיפוס עלוב. אישה שהייתי מתביישת להציג ככתבת. אני לא מאמינה שהיא זו שאיתה אנחנו אמורים להביס מישהו כמו הראל." היא מגלגלת עיניים ונאנחת. "היא לא כמו שהייתה כשעזבת. תצטרכי להתקשר אליה מיליון פעם כדי שהיא בכלל תטריח את התחת שלה להגיע בזמן למערכת."

אם יש משהו שאני לא סובלת זה כתבים עצלנים שסיגלו לעצמם תכונות של דיווה. לא נראה לי הגיוני שכל האנשים שעובדים במערכת הזאת קורעים את התחת משעות הבוקר המוקדמות כדי שהחדשות יוגשו באופן מושלם בזמן שיש כאלה שמרשים לעצמם להתנהג בחוסר אכפתיות. זו לא התנהגות מקובלת, בטח לא כשיש תחרות עם 'התדר'. טוב, זה יהיה אתגר מעולה, להתמודד מול כתב כמו איתן הראל. אולי בסופו של דבר יש חיים בדסק החוץ.

אני מתיישבת בכיסא, מדליקה את המחשב ועוברת על העדכונים היומיים. אני לוגמת מהקפה שלי ותוך כדי עוברת במהירות על מגוון אתרים, קוראת את הכותרות הראשיות. בעבודה מהסוג הזה, הזמן טס וזה מעולה לאישה כמוני, שידועה במזג הסוער שלה, מה שמכונה 'פתיל קצר'. למעשה, אין לי סבלנות לשבת רגל על רגל במשרד. אני חיה מאדרנלין, מהידיעה שברגע שמשהו קורה – אני צריכה לתאם כתב שיישלח לשטח, להיות אחראית על המידע שיביא משם, לבדוק מי יכול להעביר מידע נוסף, מי יוכל להגיב, מי יכול להעביר לי מידע שלאחרים אין, כמו צילומים בלעדיים ממצלמות האבטחה ועוד. אני זו שמשיגה מספרי טלפון חיוניים, שהולכת רחוק ומטרטרת את כולם בשביל להשיג סיפור ואפילו יורדת לשטח, אם צריך.

אני לוגמת שוב מהקפה, שכבר התקרר, ותוך חצי שעה קמה להכין כוס נוספת ואז עוד אחת, מופתעת לגלות שאין לי צורך בהכנה מוקדמת או בהסתגלות מחדש ומרגישה כאילו מעולם לא עזבתי, עד שבשלב כלשהו אני נזכרת שאולי כדאי גם לצאת להתאוורר או לפחות ללכת לשירותים.

כשאני מסיימת את ענייניי, אני שוטפת ידיים ומסתכלת על בבואתי. לראשונה מזה זמן רב מופיע ניצוץ של שמחה בעיניי הירוקות, כזה שמזמן לא ראיתי בהן. עצמות לחיי הגבוהות נראות סמוקות מעט, במן גוון ורדרד, וכל זה בזכות ההמולה במערכת. כן, אולי אוכל לחזור לעצמי. כן, העבודה עושה לי טוב. אני מתבוננת במראה ומיישרת את כתפיי. אולי לא הכול נגמר, אולי בסופו של דבר אתאושש לחלוטין ולא אשאר אישה כבויה, שמסתובבת בפנים עצובות ולא מוצאת את עצמה. אני מחייכת לעצמי. הגוף שלי כבר נראה זקוף יותר וזה רק לאחר שעות ספורות במערכת.

את תמצאי את עצמך שוב, לילי. את עוד תראי.