הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
לשיר, סיפור אהבה: סיפור חייה (השירי) של רעות

לשיר, סיפור אהבה: סיפור חייה (השירי) של רעות


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
30 
30 
גודל (עמ'): 224
מו"ל: פרדס

תקציר

בקצה הדרומי של עיר אחת, באזור של מוסכים, בתי מלאכה זעירים ומאורות של זימה, בצמוד לחורשה עלובה, שפנס בודד מאיר אותה באור קלוש, ניצב מועדון הרעוּת – המועדון הטוב בעיר לשירת המונים, שירה בציבור. אל המקום הזה מגיעים אנשים לשיר – נשמות שמחות, עצובות, בודדות, בוגדות, חולות ובריאות. במקום הזה קמים לתחייה רחל, נעמי שמר, נתן אלתרמן, שאול טשרניחובסקי ואהוד מנור, ונשמעים שיריהם של יוצרים רבים שעוד חיים בינינו. הם נפגשים פעמיים בשבוע, מכנה אחד לכולם: אהבת השירה בציבור וזמרת הארץ הזו. זוהי שירה המתגעגעת לימים אחרים ולערכים אחרים שהיו פה בעבר ואולי עדיין ישנם, שירה המתגעגעת לאהבה.


אל המקום הזה הגיעה גם סימה השרמנטית, ששירתה מכשפת, והחלה מיד במלאכת הכיבוש והכישוף. האם תצליח במשימתה?


במבואה של המועדון ניצב דוכן שכולם מכנים אותו "הפניה" ועליו נחקקו באותיות קידוש לבנה מילות שירה של פניה ברגשטיין "ניגונים" – "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי, / ניגונים מזמורים שכוחים..."
הדוכן הזה שכנע את הבאות והבאים לחתום על כרטיס לתרומת איברים. הדוכן הזה ראה רבות – את סיפורם של רעות וחנן, סיפורי אמת ושקר, עצב ושמחה, בגידה וחברות. האם יימצא לב מתאים לאביה של רעות, היודע היטב שרק לב של אוהב שירה יתאים לגופו? האם סימה תצליח במשימה? האם המלאך השומר על רעות יצליח להגן עליה מפני מבקשי רעתה? ויש אורח לרגע: דוקטור לספרות חסידית, עב בשר וגדל לב, שמטלטל את חייה של רעות ופותר תעלומה משפחתית. סיפור על אהבה ועל שירים, ללא שירונים, ללא שריונים, שתחילתו ידועה וסופו פתוח.

  • ISBN: 978-1-61838-846-9
  • גודל (עמ'): 224
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 29/06/2017
  • שם המחבר: יוסי ריבלין
  • זמין להשאלה: כן

פתיחה

"אילִי לא מתעורר." זה מה שתתבשר עוד רגע קט רעוּת ברטל־שָׁר. כתם חצי שקוף של הבל פה הצטבר על שמשת החלון והעכיר את חומת הברושים שבחוץ. היא עמדה צמוד לחלון ושרה חרש שיר של מלאכים. המילים היו מוכרות, מילים של בלדה ישנה ואהובה, אבל הלחן, הוא היה נשגב, מעורר לחיים, לא מוכר. והכתם יצר צורה יפה כניגון שלו. "אם זר קוצים כואב / זה מה שאת אוהבת / אלך אל המדבר / ושם אלמד לכאוב"** שרה לעצמה וחשה איך לאט־לאט היא צוברת כוח, מחלימה ומתחזקת. זה היה כבר אחרי ארוחת הבוקר המשמימה, שהיא כמעט לא נגעה בה, ואחרי שהאחות היותר נחמדה הגיעה עם עגלה קטנה ועליה כדורי הבוקר. היא הגישה לה שני כדורים בשני צבעים. כדור בכל כוס. וגם כוס מים. "בלעי," היא פקדה ברכּוּת נוקשה. אחר כך שלפה פנס כיס קטן, וביקשה מרעות שתפתח את הפה. האחות סרקה את חלל הפה של רעות, לוודא ששום כדור לא הוסלק במעלה החניכיים או בצִדן. האחות התנצלה בפניה שאלו הן ההוראות. רעות פרצה בצחוק. בלי הומור היא הייתה מתה. ביום שהגיעה ניסתה להחביא כדור פסיכיאטרי אחד במעלה החניכיים ונתפסה והושמה בצינוק של קירות ספוֹג לכמה שעות, שלא תוכל להטיח את ראשה בחוזקה. האחות הלכה ורעות חזרה אל החלון, מנסה להתעלם מקולות צעקה שבקעו מאחד החדרים הסמוכים. שרה לעצמה את השיר שהוא רק שלה, מתענגת על המילים, מתענגת על המנגינה. שיר מחיה נפש ומחיה געגוע וזיכרון. "ואם שירים אהבת / רק שכתובים באבן / בין הכפים אגור / ובסלעים אכתוב." חלל החדר נמלא בצלילי קולה. קולה עמוק, צלול כים אזמרגד. כיף של מילה, כפים, חשבה לעצמה. "הוא כנראה אהב אותי, / האיש הזה."

עוד אחות מגיעה. הפעם זו החמוצית, הפחות נעימה, האחות הממונה על האגף כולו. היא נעצרת. רעות לא מבחינה בה וממשיכה לשיר את השיר בלחנה הסודי. האחות מכירה את המילים ומוקסמת מהלחן שלא שמעה כמותו מעולם. זה מעלה אצלה חיוך נדיר. אחר כך היא אומרת: "יש בחוץ אחת, יוכי, שבאה לבקר אותך. את יכולה לפגוש אותה לזמן קצר." רעות עטתה על עצמה חלוק שהביאה מהבית רגע לפני שבאו לקחתה, ויצאה לחצר. חברתה יוכי, אישה חרדית נאה, המתינה לה שם, אוחזת שני סלים. סל בכל יד. בפנים היו כריכים טעימים, קוגל של תפוחי אדמה וכיסוני בשר, חצילים מטוגנים, כבד קצוץ, חלה, שתייה, עוגה וקומפוט. רעות לא אכלה אוכל כזה טעים כבר זמן רב. אוכל משיב חיים. אוכל מרפא נפש וגוף. הסתערה על האוכל כאסירה שלא ראתה אוכל ימים רבים, אוכלת בידיים ללא כל גינוני נימוס, טועמת מהכול. פתאום היא חשה רעב.

אחרי שרעות אכלה בבולמוס־מה מהמטעמים, יוכי ארזה חזרה את השאריות לקופסאות הפלסטיק ואמרה לה "קחי, קחי, שיישאר אתך, אולי יאפשרו לך לאחסן את זה באיזה מקרר קטן ויהיה לך לאחר כך." רעות אמרה שאין צורך. יוכי שלפה קופסת סיגריות תוצרת חוץ, פתחה אותה מהר, שלפה ממנה סיגריה והגישה לרעות. הוציאה קופסת גפרורים, הציתה גפרור והגישה לקצה הסיגריה שלה. רעות מילאה את ריאותיה, מתענגת על העשן ועל הניקוטין. אחר כך יוכי שלפה מתיקה שקית נייר ובפנים נחו כחצי תריסר בקבוקוני לכה. היא בדקה שאיש לא מפריע להן ואמרה לה "יאללה תעיפי את הכפכפים." היא תחבה עיגולי צמר גפן בין אצבעות רגליה של רעות ומרחה במיומנות מפתיעה לכה על ציפורני אצבעות רגליה. כל ציפורן בצבע אחר. שמחה התפשטה על פניה של רעות. שמחה ראשונה זה כמה ימים, שאת מספרם המדויק לא יכלה לקבוע בוודאות.

כשסיימה, הרצינה יוכי והביטה על רעות. היא אמרה־שאלה "את יודעת שאילי נכנס לניתוח?!" רעות חייכה חיוך קטן של סיפוק, "יופי... אני מקווה שיהיה לו בהצלחה. הוא רמז לי שהוא שוקל לעשות את הניתוח הזה. אני שמחה, זה יעשה לו טוב."

יוכי עדיין נותרה עם פנים רציניות. "זה לא כל כך יופי. מצבו לא טוב. הוא לא מתעורר מהניתוח."

"איך את יודעת?" נבהלה רעות.

"התקשרתי הבוקר לשאול לשלומו. הרופאים לא יודעים מה יש לו. הוא לא מתעורר."

רעות הביטה לצדדים באִטיות. הכדורים עמסו על צווארה כבדוּת כלשהי. כבר ארבעה ימים שהיא כאן, מאושפזת במוסד הזה. למעשה, לפני יומיים אמרו לה שהיא כבר לא על תקן של מאושפזת בכפייה. ברגע שתרצה ללכת היא תוכל לעשות זאת, ועד כה היא טרם חשה רצון אמִתי לעזוב. רעות הביטה על יוכי ואמרה לה: "ניסע."

"לאן?" שאלה יוכי כמעט בצעקה.

"לאן?! אליו, לבית החולים."

יוכי אמרה בטון אימהי במבטא יידישאי קל: "נו ברצינות, רעותי, את לא יכולה לנסוע אליו עכשיו, את עוד עם פיג'מת בית חולים וחלוק וכפכפים, ויכעסו עלייך אם תברחי. לא בורחים ככה מבית חולים ועוד מבית חולים פסיכיאטרי. מה את פסיכית?"

"את יודעת שכן, אפילו עם קבלות. אני פסיכית במנוסה, כמו בבדיחות בכיתה ה', זוכרת?"

"אני מזכירה לך שאת ואני לא ממש היינו באותו בית ספר ובאותה שיטת חינוך. אצלנו לא הרשו שום בדיחות."

"אז ברוכה הבאה לבית המשוגעים. מותר לי לצאת."

"רעות, הוא גוסס."

"גוסס בתחת שלי," אמרה בזחיחות מענגת, "בואי עכשיו, כן. איך שאני ככה... בואי ניסע, אני חייבת לו את זה. לא סתם הוא רצה שאדע."

"את בטוחה? אולי תתלבשי קודם?"

"לא, בואי ניסע. עכשיו! אין זמן."

אומרים שמראה כזה ססגוני לא נראה מעולם במגרש החניה של המוסד הפסיכיאטרי שבעיבורי העיר ירושלים. חרדית נאה לבושה בגדים ארוכים, אפורים, עם פאה מודרנית, ואישה נוספת אף היא בעלת מראה כללי נאה, אם כי ידעה ימים יפים יותר בהרבה מאלו הנוכחיים, לבושה חלוק מעל פיג'מת בית חולים וכפכפים שמבצבצים מהם ציפורני ארליקנו,*** ממהרות אל תוך סובארו סטיישן לבנה, חבוטה ועמוסת מדבקות בשבחו של אבינו שבשמים. בתוך שניות הרכב נעלם מחניית הכורכר, מותיר אחריו ענן לבן של אבק. הן נסעו לבית החולים שבו מאושפז במצב קשה דוקטור אילי קמינסקי, חוקר ספרות מהאוניברסיטה העברית, שאינו מתעורר מהניתוח שאליו נכנס. האם יתעורר אי פעם?

יוכי נהגה במהירות לעבר בית החולים, מופתעת, ואפילו נדהמת קצת, מתגובתה המהירה, העניינית וההחלטית של רעות. לא מתאים למי שנמצאת בטלטלת חייה, עין הסערה. היא אמנם ידעה על דאגתה של רעות לכל אחד, לכל אדם, אבל לא ציפתה לתגובתה. הייתה מודעת לטוב לִבה, אבל לא הייתה לגמרי מודעת לקשר המיוחד שנקשר בין רעות לאילי, דוקטור אילי קמינסקי, המכונה במועדון בכינוי "השמן".

** "כמו בלדה", מאת נתן יונתן, לחן גידי קורן.

*** דמות מהקומדיה דל'ארטה, שבאופן מסורתי לבושה בבגד משובץ בצבעים שונים.