הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
2
0
לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים
44 

לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
3.8
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
1
5
2
0
44 
44 
גודל (עמ'): 403
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

למה אנחנו נמנעים מעשיית מה שאנחנו רוצים או צריכים לעשות?

למה ילדינו נמנעים ממיצוי יכולותיהם?

ומה יעזור לנו לקפוץ למים?

תופעת ההימנעות מהתמודדות עם משימות ואתגרים, הפכה לנפוצה בתקופתנו. כולנו מוצאים את עצמנו לעיתים נמנעים מעשייה, בלי להבין למה. נראה שיש ביכולתנו לבצע מטלות קטנות שנדחו, להיטיב עם עצמנו ואחרים, ולחתור להגשמת מטרות, אבל איננו עושים זאת. וכשההימנעות חמורה, אדם אף נמנע מעמידה במשימות החיים הבסיסיות.

לקפוץ למים מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים מסביר מניעים להימנעות, ומזמין אתכם למסע נפשי אמיץ ומרפא לגמילה ממנה. בחוכמה מפוכחת ואמפתית בו זמנית, מציגה אנאבלה שקד את המחירים הגבוהים של ההימנעות, ואת ההיגיון הרגשי לבחירה בה.

מהו הנוגדן לאותה התמכרות להימנעות?

לקפוץ למים מציג מודל תיאורטי לבניית גשר בין הימנעות לעשייה, בשילוב תרגילים שנועדו להתניע אותנו מתוך תחושת שייכות חברתית. וזאת, בהתבסס על הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר, וכתבי ממשיכיו, רודולף דרייקורס וזיוית אברמסון.

הספר כולל גם הדרכה להורים של צעירים או בוגרים נמנעים, המתקשים לקחת אחריות על חייהם. הדרכה זו תתמקד בהפסקת פינוק, חסות יתר וביקורת, והחלפתם בעידוד תחושת השייכות ופיתוח שיתוף הפעולה אצל צאצאים הנמנעים מלקפוץ למים. 

ד"ר אנאבלה שקד – פסיכותרפיסטית אדלריאנית בהבעה ויצירה, מייסדת בית–הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר, מומחית להדרכת הורים, ומרצה בארץ ובעולם בנושאי התפתחות אישית, זוגיות, הורות ועוד. 

  • ISBN: 2001535391
  • גודל (עמ'): 403
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 11/02/2019
  • שם המחבר: אנאבלה שקד
  • זמין להשאלה: כן

1

הולדת הפחד מכישלון

"אנחנו נעשים חופשיים כשאנחנו מפסיקים להיות מודאגים מכישלונותינו"

רודולף דרייקורס

התקרבות והימנעות

כל בעלי החיים נעים בשני כיוונים: לקראת או הרחק.4 כולם חותרים להתקרב לכל מה שעשוי להבטיח הישרדות, המשכיות או הפקת עונג, ומנגד, שואפים להתרחק מסכנה, כאב או הפסד. כשבעל חיים נדרש לבחור בין השגת מטרה לבין הימנעות מסכנה, ברוב המקרים ברירת ההימנעות תנצח. השמירה על החיים מקבלת עדיפות גבוהה יותר משובע, עונג או העמדת צאצאים ובמקרה של בעלי חיים, קשת המצבים האפשריים מצומצמת למדי.

אצל בני אדם פועל אותו מנגנון, אבל לעומת בעלי החיים, בפני בני אדם עומדים בדרך כלל הרבה יותר מצבים, רובם קריטיים פחות, שבהם הם נדרשים לבחור אם להתקרב או להימנע. כך מצבי הסכנה ומושאי התשוקה מורכבים הרבה יותר. האדם מבקש להשיג מטרות נוספות על הגנה, הזנה, הזדווגות והולדה; למשל קשר ואינטימיות, תחושת מסוגלות, הצלחה כלכלית, הכרה, הערכה, תחושה רוחנית, הגשמה עצמית ועוד. כמו כן לאדם, בהשוואה לבעל החיים, יש גם יותר דברים שהוא עלול לאבד.

בעלי חיים עלולים לשלם בחייהם על נטילת סיכונים, כמו במקרה של מאבק אלים על ההנהגה של הקבוצה, או במקרה של ניסיון להשיג אוכל באזור החשוף לעיני טורפים. המחיר שבני אדם משלמים על טעויות הוא על פי רוב נמוך יותר, ונע בין פגיעה רגשית לבין הפסד זמן או כסף. אבל במקרה שיש לאדם שאיפות גבוהות, הוא ישלם תוספת מחיר מכאיבה במיוחד, שהיא הירידה בתחושת הערך שלו, או במילה אחת - השפלה.

על פניו נראה שבני אדם יצאו נשכרים בנוגע למחירים האפשריים של נטילת סיכונים, שכן על פי רוב הם לא משלמים בחייהם כשהם נכשלים. אבל זה לא לגמרי מדויק. אדם שנכשל עלול להרגיש שהוא לא ראוי ושחייו לא שווים. מחשבה כזאת מתבטאת במשפטים כגון "בא לי למות", או "רציתי שהאדמה תבלע אותי", שנאמרים לעיתים לאחר עשיית טעות. גם אם אין סכנה שיוצאו להורג בגלל עשיית טעות, נראה שהרבה אנשים מרגישים שזכות הקיום שלהם מוטלת בספק כשהם נכשלים.

הקשר בין כישלון לאובדן תחושת הערך העצמי

על פי הגישה האדלריאנית, כל אדם שואף להרגיש שייך לחברה. שייכות היא התחושה שאנחנו אהובים, רצויים ונחוצים, שיש לנו מקום וערך, באופן המאפשר יצירת קרבה ומשמעות. השאיפה להשתייך היא המקור למוטיבציה של אדם להתקרב או להימנע. כל מחשבה, התנהגות או רגש, משקפים את האסטרטגיות האישיות שאדם בוחר על מנת להשיג תחושת שייכות וערך.

"אפס", "לוזר", "אידיוט", "מפגרת"; זו דוגמית ממבחר המילים שהרבה מאיתנו משתמשים על מנת להגדיר מישהו, כולל עצמנו, שנכשל. הרגשות הנחווים בעקבות כישלון יכולים להיות בושה, השפלה, כאב, אשמה, עלבון ופחד. התגובות הנפוצות לאחר כישלון נעות בין חפירה והצטדקות לבין זהירות יתר, הסתגרות ונסיגה.

אנא היזכרו לרגע בטעות או בפשלה שעשיתם לאחרונה. כשזה קרה, מה הייתה המחשבה הראשונה שלכם? האם חשבתם משהו כמו "אופס, טעיתי", "מעניין, לא ציפיתי לתוצאה הזו", או "לא שמתי לב לנתון הזה"? או שהמחשבה הייתה דומה יותר ל"איזו מפגרת אני, איך לא עניתי לו?", "איזה אידיוט, איך יכולתי לא לשים לב לנתון הזה", או "מה חשבתי לעצמי?"

ומה הרגשתם? האם הרגשתם מייד חמלה ואהבה כלפי עצמכם, או רגשות קצת פחות נעימים, כמו בושה ופחד? ומה עשיתם? האם מייד ניסיתם להבין מה השתבש ולתקן או שהייתם צריכים פסק זמן לאסוף את השברים?

טעויות וכשלים הם תופעות שכיחות ובלתי נמנעות בהתחשב בכך שאנחנו יצורים לא מושלמים. אם כך, נשאלת השאלה, איך זה שכישלון הוא מקור לאומללות ולפגיעה בתחושת הערך והביטחון העצמי של רבים כל כך? התשובה לשאלה זו נעוצה במשמעות שרובנו מייחסים לכישלון, התפיסה שלפיה כישלון הוא סימן או אף הוכחה לפחיתות הערך שלנו. אם כישלון מעיד על הנחיתות וחוסר הערך שלנו, רק טבעי הוא שנפחד מפניו ונעשה הכול על מנת להימנע ממנו. כך "אפסיותנו" לא תיחשף לאחרים, ואף לא לעצמנו.

מכיוון שטעויות הן תופעה יום־יומית בחיי בני האדם, ומכיוון שאף אחד לא חף מטעויות, היינו צריכים ללמוד כבר מזמן להתייחס אליהן כדבר רגיל וצפוי. כך היינו יכולים לשמור על שלוות נפש ולהפנות משאבים רגשיים ופיזיים לתיקון הטעות וללמידה, שכן אלה שתי העשיות המועילות לשקוע בהן לאחר עשיית טעות. כמה נעים היה לו יכולנו "פשוט" להתבונן בסקרנות על הסיטואציה; היינו מתפנים להבין מה לא עבד, להסיק מסקנות, לתקן את הטעות במידת האפשר או לפצות במידת הצורך, דהיינו לשאת באחריות ולהימנע מעשיית אותה טעות בפעם הבאה.

מדוע זה לא פשוט בכלל? מדוע אנחנו מרגישים בושה ופחד בעקבות עשיית טעויות? התשובה לשאלות אלה היא, שבחברה שבה אנחנו חיים, כישלון והצלחה נתפסים כמדדים לערך האדם, במקום כמדדים לאיכות הביצועים שלו ברגע נתון. דוגמה לתפיסת הצלחה וכישלון כמדד לערך של אדם היא צורת הערכת תלמידים הנהוגה במערכת החינוך.

מה המשמעות של הציונים שניתנים במוסדות ההשכלה? הרעיון המקורי היה ליצור כלי פשוט להערכה של מידת ההבנה והשליטה של התלמידים בחומר מסוים שנלמד, ולהשתמש במידע הזה על מנת לשפר את דרכי ההוראה. אבל ציונים איבדו מזמן את משמעותם כאמצעי לתיאור המציאות ברגע נתון, ונתפסים על ידי כולם, תלמידים, הורים ומורים, כמדד לקביעת היכולת או האינטליגנציה של תלמידים באופן קבוע.

רן, סטודנט לפסיכותרפיה במכון אדלר, סיפר פעם שבכיתה ד' הגיע עם אביו לאסיפת הורים. המורה דיווחה לאב במורת רוח, שבנו קיבל 50 בחשבון. האב הסתכל עליו בגאווה ואמר לו בחיוך אוהב ובלי טיפת ציניות: "אז אתה כבר יודע חמישים אחוז מהחומר". עבור רן זה היה אירוע מכונן. הוא הסיק שלמידה היא תהליך הדרגתי ומצטבר, ושהוא כבר נמצא באמצע הדרך. הוא הבין שערכו מובטח ואינו תלוי בהצלחה, ומה שקובע בחיים זו המוכנות להמשיך להשקיע וללמוד למרות הקושי, ולהשלים את החסר.

למרבה הצער, התגובה של אביו של רן היא נדירה ושונה מאוד מהתגובות של הורים, מורות ומורים על ציונים נמוכים. רוב התגובות שילדים שומעים דומות יותר לתגובות האלה: "לא התאמצת מספיק" - ומכך עלול להסיק תלמיד שהוא עצלן; "מה כל כך קשה בחשבון של כיתה ד'?" - מכך עלולה להסיק תלמידה שהיא טיפשה; "זה מה שקורה כשמשחקים כל היום במחשב" - ומכך עלולים להסיק ילדים שאי אפשר לסמוך עליהם.

בחברה התחרותית שבה אנו חיים, כמעט כל פעולה נתונה למתן הערכה או ציון כזה או אחר. במצב דברים כזה כל עשייה אנושית היא מבחן, וכל ציון הוא מדד לערך שלנו. לכן גם כישלונות "לא גורליים" נחווים כהשפלה ומלווים בכאב עז. ואילו במקרים קשים יותר, של אכזבה או עצב הנובעים מדחייה, פיטורין, בגידה, גירושין או מחלה, מתווסף כאב מייסר הרבה יותר של פגיעה עמוקה בתחושת הערך. הדוגמה הבאה מתארת כיצד מצב שאינו בשליטה של אדם עלול לגרום לירידה בתחושת הערך שלו.

אורלי, בת שלושים ושמונה, עברה טיפולי פוריות במשך תקופה ארוכה. לאחר ניסיון הפריה נוסף שלא הצליח, היא אמרה למטפלת שלה, שמה שהכי כואב לה זו תחושת הכישלון שלה כאישה. מתעוררת כאן השאלה, איך זה שהעצב שמורגש בעקבות היעדר היריון כשמשתוקקים לילד אינו מה שהכי כואב? האם אינו מספיק? הרי אורלי, כמו כל אישה אחרת, לא שולטת על תפקוד מערכת הרבייה שלה. איך היא יכולה להיות כישלון? ביום אחר, לאחר ביוץ מוצלח במיוחד, היא הרגישה גאווה גדולה. כולם החמיאו לה ואמרו לה "את תותחית". שוב נשאלת השאלה, כיצד ביוץ, תופעה שהיא מחוץ לשליטתה, יכול להפוך אותה לבעלת ערך?

אנחנו רגילים להגדיר את האחרים וגם את עצמנו על פי ההצלחות ועוד יותר על פי הכישלונות שלנו. לכן קשה לנו לראות את האבסורד שבייחוס ערך או חוסר ערך לתופעות או למאפיינים מולדים או לכאלה שאינם בשליטתנו. הדוגמה שהובאה רומזת על גודל הטרגדיה הטמונה בחיבור שבין חוסר יכולת או כישלון לערך האדם. לייחוס זה יש השפעה הרסנית על החוויה הרגשית שלנו, ועל הבחירות, ההחלטות והפעולות שלנו, או במילה אחת, על המוטיבציה שלנו.

תרגיל

בפעם הבאה שתעשו טעות, אני מזמינה אתכם להתאמן בלומר לעצמכם משפטים מעודדים או מנחמים. לאחר מכן אפשר לעצור על מנת להסיק מה למדתם מהאירוע ועל מה אתם סולחים לעצמכם. תגובה מעודדת לעשיית טעות מפרידה בין מעשה שצריך לתקן או לשפר לבין הערך של אדם. ערך האדם אינו נתון בספק גם כשהוא טועה.

הולדת הפחד מכישלון

כמעט כולנו למדנו לפחד מכישלון. אבל היכן למדנו זאת?

כשתינוק עושה את צעדיו הראשונים, הוא כושל ונופל שוב ושוב. תגובת המבוגרים לכשלים אלה היא בדרך כלל עידוד ונחמה - "לא נורא", "לא קרה כלום", "תנסי שוב", "קדימה, אתה תכף מצליח". הטון שבו נאמרים מסרים אלה הוא ידידותי ואופטימי. לא לועגים לביצוע בינוני, לא כועסים, לא מתאכזבים, לא אומרים "אתה כנראה טיפש גמור אם אתה לא מצליח להתייצב על שתי הרגליים".

אבל זמן לא רב אחר כך, סביב גיל שנתיים, התגובה של המבוגרים משתנה. כועסים על ילד ששבר או לכלך. צועקים על ילדה שנפלה: "אמרתי לך לא לרוץ!" ובהמשך, בגן חובה או בתחילת הלימודים בבית הספר, כבר ימצאו הורים או מורים שיגידו על ילדה: "היא לא תהיה ריאלית", או על ילד: "אין לו קואורדינציה" או "אין לו שמיעה מוזיקלית". אמירות אלה הן מגוחכות כמו לומר לתינוק שלומד ללכת שניכר שהוא לא טוב בזה ולכן עדיף לו לחזור לזחול. אבל בחברה שלנו הן לא נשמעות מופרכות, ולא נתקלות בתמיהה או במחאה נחרצת מצד המאזינים.

מה ההבדל בין תינוק שקם עשרות פעמים מנפילה עד שהוא לומד ללכת, לבין ילד בכיתה ה' שמוותר על שאיפות לימודיות או מוזיקליות? ההבדל הוא שבכיתה ה' הילד כבר הפנים את משמעותו של כישלון. האומץ הטבעי של תינוקות להתנסות והיכולת שלהם לקבל מכה ולהמשיך מתחילים להתערער סביב גיל שנתיים באותם מקרים שבהם התגובה של המבוגרים לטעות, לנפילה או לכישלון הופכת לשיפוטית.

ודאי הבחנתם שבפעמים הראשונות שצועקים על פעוטות הם קופאים במקום. הם מופתעים ומבוהלים, ואז מתביישים, נעלבים או כועסים. אני מאמינה שאלה הרגעים שבהם בהכרה או בנפש של הילד נוצר קשר הרה גורל בין כישלון לאובדן אהבה, שייכות וערך. אני נכשל משמע אני לא שווה מספיק, אני לא בסדר. כשנוצר הקשר כישלון–אובדן ערך, אנחנו מתחילים לחשוש מחוויה אנושית יום־יומית ובלתי נמנעת. כישלון הופך להיות דבר נורא שיש להימנע ממנו.

מה גורם לאדם להטיל ספק בערכו, להרגיש שהמקום שלו בעולם לא בטוח? התשובה לשאלה זו היא, שאף על פי שרוב ההורים חשים כלפי הילדים שלהם אהבה ללא תנאי, הם מבהירים להם היטב, במעשים ובמילים, מתי הם מרוצים מההתנהגות או מהבחירות שלהם, ומתי לא. ילדים לא יכולים לעשות הפרדה בין אישור או גנאי של התנהגות או בחירה מסוימת שלהם, לבין אישור או גנאי שלהם עצמם. הם לא יכולים להבין שכשהורים כועסים, הם עדיין אוהבים אותם בכל ליבם, מפני שבאותו רגע הם לא רואים ולא מרגישים את אהבתם.

הורים מרוצים מחייכים, מחבקים, מתפעלים, משבחים ומספרים לבני משפחה ולחברים מה הילד המהמם שלהם אמר או עשה. הורים לא מרוצים מקמטים את גבותיהם, מרימים את הקול, קוראים לילד בשמו המלא ולא בשם החיבה שלו, מכנים את הילד בשמות תואר שליליים, מנופפים באצבע המורה, וכדומה.

תגובה לא נחמדה להתנהגות לא נאותה היא לא רק טבעית אלא גם הולמת. זו הדרך שבאמצעותה מועברות לדור הבא הדרישות של החברה והתרבות. כך ילדים לומדים מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, מה מקובל ורצוי ומה לא מתקבל על הדעת.

לאחרונה משודרת בטלוויזיה פרסומת ובה רואים ילד שמתארח אצל חבר ומצייר על הקיר. בעלת הבית קופצת ומתריעה בלחץ, אך אימו של הילד ממהרת להשתיק אותה כדי שחס וחלילה לא תסרס את הילד המחונן והיצירתי, ומעודדת אותו להמשיך: "יופי יואבי". זו לא תגובה הולמת לציור של ילד על קיר, אמנותי ככל שיהיה.

בעולם מושלם, הורים מושלמים היו מגיבים להתנהגות כזאת בצורה מושלמת: הם היו ניגשים לילד בזריזות אך בלי לחץ כשבידיהם דפי ציור, מרחיקים אותו בעדינות מהקיר ומסבירים באסרטיביות אך בחיבה: "אנחנו מציירים רק על דפים". וכשהילד היה מסיים את היצירה על הדף, היו אומרים לו בחיוך: "ציירת יפה, עכשיו ננקה את הקיר ביחד".

אבל העולם לא מושלם, ותגובה נורמלית של הורים סבירים היא לצעוק בבהלה מהולה בכעס, ולנתק את הילד מהקיר במשיכת יד לא עדינה במיוחד תוך כדי הוצאת הטוש מידו. ואם זו לא הפעם הראשונה שהוא מצייר, או יותר נכון מלכלך את הקיר, ויש להורים הרגשה שהוא עושה דווקא, התגובה תהיה חריפה עוד יותר.

אדלריאנים מאמינים שמתוך התנסויות רבות, ילדים מסיקים מסקנות על העולם, על החיים ועל עצמם. למעשה מרגע הלידה, ילדים מתחילים לגבש לעצמם תפיסת עולם, שהיא לא מודעת ואף לא מנוסחת במילים. לזה אדלר התכוון כשאמר שהאדם יודע יותר ממה שהוא מבין. המסקנות שהילד מסיק בילדות המוקדמת הופכות להיות המשקפיים שבאמצעותם הוא רואה את עצמו ואת העולם.

חוויות שליליות או לא נעימות בילדות משפיעות על הסקת מסקנות ילדים יותר מאשר חוויות חיוביות. הסיבה לכך היא, שהעדיפות הראשונה של האדם היא שמירה על הקיום, ולשם כך עליו ללמוד מהר ככל האפשר מה מסכן אותו וכיצד להימנע מסכנה.

כל המסקנות מוסקות מהתנסות אישית של אדם אחד, הילד עצמו, באינטראקציה עם מספר מצומצם של אנשים, בני משפחתו. ולמרות זאת, אנחנו חיים את חיינו כאילו המסקנות הסובייקטיביות שגיבשנו בילדותנו הן אמת אובייקטיבית ומוסכמת על כולם. דניאל כהנמן, בספרו 'לחשוב מהר לחשוב לאט', הסביר שכשאדם מאמין שהמסקנה שלו משקפת את האמת, הוא נוטה לשים לב ולהאמין לעדויות שתומכות במסקנה שלו. למשל, ילד שחושב שאוהבים את אחותו יותר, ישים לב לכל מה שהיא מקבלת ויפרש את זה כסימן לאפליה כנגדו. הוא לא ישים לב לכל המקרים שבהם הוא מקבל דברים שהיא לא מקבלת.

תנאים של חיבה

תחושת שייכות חשובה לאורך כל החיים, אך בילדות היא עניין של חיים ומוות. הקיום הפיזי של תינוק תלוי בשייכות שלו להוריו או למישהו שדואג לו ומגן עליו. לכן, מתוך כל המסקנות שילד מגבש לעצמו בתחילת חייו, החשובה והמשפיעה ביותר היא "מה יבטיח את השייכות שלי?" או במילים אחרות, אילו תנאים צריכים להתקיים על מנת שירגיש שייך ובעל ערך?

כל אדם מסיק בילדותו המוקדמת מי הוא צריך להיות ומה עליו לעשות (או לא לעשות) כדי שיהיה לו מקום בעולם. מרגע שהמסקנה גובשה, אדם ירגיש שייך ובעל ערך רק כשהתנאים האלה מתקיימים. התנאים שאדם מציב לעצמו יכולים להיות צרים או רחבים, גמישים או נוקשים.

למשל, ילדים יכולים לגבש תפיסה שלפיה יש להם מקום וערך רק אם הם מצליחים בלימודים. רעיון כזה, "אני שווה בתנאי שאני תלמיד טוב או תלמידה טובה" נפוץ בחברה המערבית, הרואה בהשכלה דבר חשוב. הורים נוטים להביע שביעות רצון כשילדיהם מצליחים בלימודים, או לפחות משקיעים בהם, ולהביע מורת רוח כשהם מזלזלים בהם או נכשלים. יחד עם זאת, בעיני ילד אחד הפירוש של "להיות תלמיד טוב" יכול להיות לא להיכשל, ובעיני ילד אחר, להצטיין.

תיאור מקרה

שחף פנתה אליי לטיפול בגיל עשרים וחמש, כשהיא סובלת מחרדה וממחשבות ופעולות כפייתיות. היא קיבלה טיפול תרופתי שמיתן את הסימפטומים אבל לא העלים אותם, ולפני פנייתה אליי הם אף התעצמו. החרדה המרכזית שלה הייתה להיכשל בלימודים. מהו כישלון מבחינתה? לקבל ציון שהוא פחות ממאה. שחף סיפרה לי זיכרון ילדות מכיתה א': המורה העירה לה על עבודה שעשתה, או על ציון שקיבלה (היא לא זכרה במדויק). בכל מקרה, שני הוריה, בנפרד וללא תיאום ביניהם, הגיבו לאירוע באכזבה ובביקורת.

אירוע חד־פעמי לא מעצב תפיסת עולם שלמה, אבל הזיכרון הזה מייצג באופן מדויק את המסקנה של שחף על החיים, שהוסקה בשנים הראשונות לחייה מתוך התנסויות רבות. התנאי לשייכות ולערך ששחף גיבשה לעצמה הוא הצטיינות יתרה. היא הסיקה שאסור לה להיכשל ואפילו לטעות, ומאותו רגע בחרה להשקיע את כל כולה בלימודים. היא כמובן יכלה להסיק מסקנות אחרות, כמו למשל שלא כדאי להשקיע בלימודים, כי ממילא היא לא תוכל להצטיין, וכי כל עוד היא לא משקיעה, אי אפשר לדעת אם היא חכמה או לא.

בתחילת הטיפול, היא לא הייתה מוכנה לעבוד על הגמשת התנאי שלה. היא רצתה בכל מאודה לממש אותו. היא רצתה ממני רק דבר אחד, טיפים שיעזרו לה לקבל מאה בכל מבחן ובכל עבודה. היא הגיעה אליי מדי פעם לכמה פגישות, כשנכשלה (כלומר קיבלה פחות ממאה) או כשרמת החרדה שלה הייתה בלתי נסבלת. נדרשו כמה שנים עד שהייתה מוכנה להסכים לשנות את התפיסה שערכה אינו תלוי בציונים שלה, ושמטרת הלימודים אינה הצטיינות אלא רכישת ידע ומיומנויות, ולא פחות מכך גם הנאה ממפגשים עם בני גילה.

אברמסון הבחינה, שהסיבות המרכזיות המובילות אנשים להגיע לטיפול הן חוסר הצלחה בהגשמת התנאי שלהם להרגשת ערך, או מחיר יקר מדי שהגשמת התנאי מתחיל לגבות מהם. שחף הגיעה לטיפול משתי הסיבות גם יחד. רוב הזמן היא קיבלה את הציון שאליו שאפה, אבל לא תמיד. אך גם כשהשיגה את מטרתה וקיבלה מאה, המחיר שהיא שילמה על ההצטיינות היה גבוה מדי: היא חייתה בחרדה מתמדת, ורק לעיתים רחוקות מאוד נהנתה מלמידה או חשה שמחה. היא סבלה מבדידות כי לא היה לה זמן לחברים, ומהתקפי זעם שמהם התביישה ושפגעו במשפחתה. אם שחף הייתה בוחרת בהימנעות במקום בחתירה להצטיינות, הייתה סובלת לא פחות. בשני המקרים הדימוי העצמי שלה היה נמוך.

הבריחה הגדולה

באחד מפרקי הסדרה הקומית 'משפחת סימפסון', הילד בארט חזר הביתה מבית הספר והראה לאביו את התעודה שלו. הומר האב הסתכל על התעודה ואמר לו באמפתיה: "או־קיי, נכשלת. מה אנחנו לומדים מזה? לעולם אל תנסה שוב!" סצנה זו משקפת את הדיאלוג הפנימי של מי שחווה השפלה, אמיתית או מדומיינת, בעקבות כישלון. הימנעות היא אסטרטגיה מתוחכמת לשמירה על תחושת הערך.

כדי להימנע מההשפלה בעקבות כישלון אנחנו מתחילים לשחק משחק הגנתי. האסטרטגיה היא זהירות יתר: צמצום הפעילות שלנו לתחומים שבהם נהיה מוגנים מפני כישלון. חלק מאיתנו מאבדים את האומץ לנסות ופונים לדרכים צדדיות, לא מועילות, להשגת הרגשה טובה, כגון התחמקות והתמכרות.

שמעתי לא פעם אנשים שמתרצים את אי העשייה שלהם בפחד מהצלחה. פחד מהצלחה הוא דבר נדיר מאוד, ויכול להתעורר רק לאחר שהצלחה מוכחת הביאה לתוצאות שליליות. כך למשל, הפסיכולוג אבי מרדלר הבחין, שישנן בנות המצטיינות במדעים בחטיבת הביניים, אבל מגלות שהצלחה בלימודים פוגעת בפופולריות שלהן, בעיקר בקרב הבנים. לכן בתיכון הן "פתאום" נכשלות במקצועות אלה.

לעומת מקרה זה שבו ההצלחה הביאה לתוצאות שליליות, הרי ישנם נמנעים המספרים לעצמם סיפור מופרך, ולפיו אילו היו עושים ודאי היו מצליחים בצורה יוצאת דופן, ובעקבות ההצלחה היו מגיעות בעיות קשות. אבל אדם שמתרץ את אי העשייה שלו בפחד מהצלחה, וזאת בלי שהצליח קודם, למעשה נותן לעצמו מחמאה שלא הרוויח.

בכל מקרה, אם אדם מרגיש צורך לשמור על הערך שלו זה סימן שהוא חש שהערך שלו בסכנה. הוא מתקבל לעבודה נוספת שיעסוק בה במשרה מלאה במשך כל חייו: הגנה על תחושת הערך שלו.

כל אחד מאיתנו מחובר, באופן מטפורי, למכשיר שמודד את תחושת הערך שלו עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כולנו חשים, בכל רגע נתון, את התנודות בתחושת הערך, גם את הקטנות ביותר. עלייה בתחושת הערך מעוררת תחושה טובה, וירידה בתחושת הערך מעוררת תחושה רעה. תהיתם פעם מהם מצבי רוח? רוב מצבי הרוח הם הביטוי הרגשי שלנו לתנודות ב"מד תחושת הערך" הדמיוני שלנו.

בספרו 'לחשוב מהר לחשוב לאט' כתב כהנמן שמצב רוח טוב הוא סימן לכך שאדם מעריך שהסביבה בטוחה, ומצב רוח רע הוא סימן לתחושה של איום כלשהו, ועל כן אדם צריך לעמוד על המשמר. האיום המרכזי שאנו חווים כל הזמן הוא איום על היוקרה, הסטטוס או הביטחון בשייכות שלנו. אדם שמתמקד יותר בעניין שלפניו ופחות בערך שלו יפעל בצורה עניינית ומועילה כשנרשמת אצלו ירידת ערך, במקום להניח למשימה ולהתרכז בערכו.

כמה דוגמאות: רוני לא שואלת שאלה בשיעור כי היא חוששת שאחרים יחשבו שהיא טיפשה. אף שהוא שולט בחומר הנלמד, יצחק לא מצביע בכיתה כי הוא לא בטוח לחלוטין שהתשובה שלו נכונה (לאחר שמישהו אחר עונה, הוא אומר בשקט לחברו: "אני ידעתי את זה"). חני לא רוקדת במסיבה כי היא בטוחה שיצחקו עליה. עוז לא הולך לפגישת מחזור כי הוא חושש לפגוש אחרים שלדעתו הצליחו יותר ממנו. ורה לא הולכת לאותה פגישה כי השמינה. ולדימיר לא יוצא מהבית בגלל פצעון. דניאלה לא מספרת לחברים ולמשפחה שלה שפוטרה מהעבודה. רינת מעלה לפייסבוק תמונות מדהימות מחופשה נוראה. לכל הפעולות האלה יש אותה מטרה: שמירה על תחושת הערך.

על מנת להתרחק מכישלון צריך להתרחק מהחיים. נראה שכל דבר, כולל החמצה של חוויות ואפשרויות, עדיף על ההרגשה שאנחנו לא מספיק טובים. כל אחד מאיתנו מוצא את ההימנעות של האחר מגוחכת ומיותרת: "הרי אין ממה להתבייש... אף אחד לא מושלם, לכולנו יש בעיות", אבל את שלו יחשיב ויחווה כאובייקטיביות וכמוצדקות.

תרגיל

נהלו במשך כמה ימים, או כמה שעות, "מד תחושת ערך". ציירו קו (כמו גרף של א־ק־ג) המציין כל תנודה בתחושת הערך. פרטו מה קרה כשנרשמה עלייה או ירידה בתחושת הערך, מה חשבתם על מה שקרה, מה הרגשתם, מה עשיתם או מה החלטתם. תרגיל זה יעזור לכם לגלות מהם התנאים שלכם לתחושת ערך עצמי ועד כמה אתם עסוקים בערך שלכם. כמו כן תוכלו לבחון אם התנאים האלה סבירים, או שיש לכם ציפייה לא מציאותית, כמו למשל להיות תמיד בסדר, למצוא חן בעיני כולם או לפעול בצורה מושלמת.

כישלון מוצלח

החיים הם אוסף של חוויות שמתרחשות בזמן הווה ומצטברות לשיעורים ולזיכרונות. בסופו של דבר חייהם של אנשים פעילים מלאים בכישלונות ובאכזבות. שימו לב, שמילת המפתח כאן היא מלאים. "עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי", נכתב בכתובת גרפיטי על קיר בניין גדול בתל אביב. מי שעושה חווה, לומד, משכיל ומשיג משהו, גם אם זה משהו חלקי או משהו שונה ממה שקיווה להשיג.

אביא דוגמה מחיי אלפרד אדלר. כשהיה אלפרד בן ארבע הוא מצא את אחיו הצעיר רודולף מת במיטה שחלקוּ, ושנה אחר כך, כשהוא עצמו חלה בדלקת ריאות קשה, נשקפה סכנה ממשית לחייו. אדלר החליט שכשיגדל יהיה רופא על מנת להיות מצויד היטב במאבק מול המוות האורב בפתח.

בספר 'אדלר כפי שאנחנו זוכרים אותו' מספר אחד מידידיו, שאדלר שיתף אותו במטרתו הראשונית - להפוך לרופא כדי להביס את המוות. "נכשלתי", הוא אמר, אך לאחר כמה דקות הוסיף, "...אבל בדרך גיליתי את הפסיכולוגיה האינדיווידואלית, ואני חושב שזה היה שווה". כך כישלון יכול להיות תחנה רבת־ערך בדרך לגילוי משמעותי.

כישלון אובדן ערך

הקישור בין כישלון (או הצלחה) לערך האדם ומכאן לתחושת הערך שלו אינו טבעי ואינו נכון, ועלינו לבטל אותו. כשאנחנו מצליחים לנתק או אפילו להחליש את הקשר בין כישלון לערך העצמי, התסריט הגרוע ביותר במקרה של כישלון משתנה לחלוטין, מהתרסקות להפסד. כישלון הוא "רק" אובדן של אנרגיה או משאבים, או בקיצור - באסה.

כישלון איננו עדות לחוסר ערך, אלא לכך שאין לנו עדיין את הידע או המיומנות הנדרשים לביצוע דבר־מה, או לבחירה במטרה שאינה מתאימה לנו. כשנכשלים, הדבר היחיד הרלוונטי לעשותו הוא לנסות שוב, לשנות את האופן שבו עשינו את הדבר, או לעשות משהו אחר. שכן לפעמים כישלון מעיד על חוסר התאמה או חוסר כישרון מוחלט של אדם לביצוע מעשה מסוים. במקרה זה, הוא יכול לבחור תחום אחר לעסוק בו.

קולגה שלי סיפרה לי שכשהם גרו בארצות הברית, בנה בן החמש חזר יום אחד מהגן ואמר לה בהתלהבות: "היום למדתי איך אומרים כישלון באנגלית". "איך אומרים?" שאלה האם בסקרנות, והוא ענה "Good try" (ניסיון טוב). ואילו החוקרת קרול דווק סיפרה בהרצאתה בטד על "הכוח באמון באפשרות להשתפר", ששמעה על קולג' בשיקגו שבו סטודנטים שנכשלים בקורס מקבלים את הציון: "עדיין לא". המילה עדיין משקפת תפיסה שהחיים, ובתוכם הלמידה, הם תהליך. הכול יכול להשתנות, וזה תלוי בעיקר בגישה של הלומד. הייתה לי פעם מטופלת שעבדה בחברה שעוסקת בחשבונאות. היא הרגישה מושפלת בכל פעם שהממונה עליה גילתה טעויות בגיליונות שהגישה. "בסוף הם יגלו שאני לא שווה", היא אמרה בייאוש. עניתי לה שהדבר הגרוע ביותר שיכול להתגלות "בסוף" הוא שהיא אינה מתאימה לביצוע עבודה מסוג זה. כאשר כישלון אינו נתפס כבעל זיקה להערכה עצמית, אנחנו עלולים להרגיש אכזבה וצער, אך לא בושה ופחד.

מה ההבדל בין הרגשות האלה? אכזבה וצער הם ביטויים של אֵבל בעקבות אובדן של אנרגיה, זמן ומשאבים שהושקעו ולא הניבו את התוצאה המקוּוה, או גרמו נזק באיזשהו אופן. אכזבה וצער הם אמנם רגשות לא נעימים, אך הם לא מייסרים כמו השפלה ובושה, כי הם לא קשורים לתחושת הערך שלנו. כשאנחנו מנתקים את הקשר בין כישלון לערך העצמי, כישלון חוזר להיות מה שהוא: ניסיון שלא הניב את התוצאה הרצויה, חוויה לא נעימה אך גם לא נוראה. אפשר להגדיר כישלון כהחמצה נועזת. הצלחה, אמר וינסטון צ'רצ'יל, היא "לנוע מכישלון לכישלון... בהתלהבות". כדי לא לאבד את ההתלהבות בעקבות כישלון, עלינו לראות בו משוב על ביצוע ולא מדד לערך שלנו. לאחר מכן, כל מה שנדרש הוא ללמוד מהניסיון ולנסות שוב.

דוגמה להתייחסות כזאת לטעויות אפשר למצוא במערכות הניווט הלווייני שכולנו משתמשים בהן כיום. כיצד מערכת הניווט מגיבה לטעויות שלנו? אנחנו אולי אומרים לעצמנו "איזה אידיוט אני", אבל המערכת עושה את הדבר היחיד הרלוונטי לעשותו לאחר שנעשתה טעות: חישוב מסלול מחדש.

להחזיר את האומץ

אומץ הוא מרכיב חיוני בבחירות בהתמודדות אקטיבית מול משימות, בעיות ואתגרים, מפני שכשאנחנו עושים אנחנו נחשפים לסכנה. מכיוון שבבסיס ההימנעות יש אובדן אומץ, dis-couragement, אקטיביות דורשת את השבתו, en-couragement. לא משנה מתי אדם איבד את אומץ הלב שלו ובאיזו מידה, תמיד ניתן להשיב אותו. ישנן דרכים שונות ויעילות להשבת האומץ. אתמקד כאן בשתיים: עידוד (עצמי או מטעם הזולת), והסטת מיקוד מתחושת הערך למשימה שלפנינו ולתרומה האפשרית שלנו.

אדלר האמין שכל התנהגות מכוונת להשיג מטרה. כולנו רוצים, בסופו של דבר, להרגיש תחושה של שייכות וערך. כולנו רוצים לדעת שאנחנו אהובים ורצויים, שאנחנו מסוגלים, ראויים ומשמעותיים, ושהקיום שלנו משנה. כל תנועה נפשית ופיזית מיועדת לעזור לנו להרגיש תחושת שייכות, או במילים אחרות, כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים ועושים הוא חלק מהאסטרטגיה שלנו למצוא מקום בעולם. על פי גישה זו, אדם נמנע אינו עצלן, אלא מי שבחר בנסיגה כאסטרטגיה שמאפשרת לו להגן על תחושת הערך שלו, ובהתאם גם על השייכות החברתית שלו.

אם נסתכל על הימנעות כאסטרטגיה יצירתית להשגת תחושת שייכות, נוכל להבין את מי שבחר בה במקום לבקר או לגנות אותו. לכל אסטרטגיה להשגת שייכות יש היגיון כלשהו, ולכל אחת יש רווחים ומחירים.

כל עוד האדם לא מאמין בעצמו הוא לא יכול לראות אלטרנטיבה טובה יותר, וימשיך להעדיף עצירה על השפלה. מכיוון שהחברה מתקיימת בזכות שיתוף הפעולה והתרומה של כל חבריה, מנקודת מבטה הימנעות היא אסטרטגיה מזיקה וצריך להוקיע אותה. גם אם יש צדק בעמדה זו, התגובה של החברה להימנעות אינה אפקטיבית. ביקורת וגינוי לא עוזרים לנמנע להשתתף במלאכת החיים, אלא להפך. תגובות כאלה מקטינות את תחושת השייכות שלו ומגבירות את רגשי הנחיתות שלו וכך מגדילות את נטייתו להימנע.

אדלריאנים מציעים לא לשפוט אנשים כאילו שהם לא בסדר, אלא להסתכל על האסטרטגיה שגיבשו כשגויה מפני שמחירה גבוה מדי, גם להם וגם לחברה. בתוך ההנחה שכל אסטרטגיה היא יצירה טמונה ההנחה שיש לאדם כוח יצירתי שבו יוכל להשתמש על מנת ליצור אסטרטגיה אחרת. זה הגיוני לבחור בנסיגה כשיש איום. באותה מידה זה יהיה הגיוני לחזור להשתתף אם האיום יוסר, או אם האדם ירגיש שהוא חזק דיו להתעמת איתו.

בחברה שבה לא מסוכן להיכשל, ובה כל אדם מרגיש בעל ערך כפי שהוא בכל מצב, לרוב כל אחד בוחר בחתירה אקטיבית ומועילה לקראת שייכות. זאת הבחירה הטבעית של בני האדם. בחוברת 'הורים־ילדים ומה שביניהם' בעריכת זיוית אברמסון, מגדיר אחי יותם עידוד ככל דבר שעוזר לאדם לשפר את הערכתו העצמית.

בבסיס העידוד מצויים שני מרכיבים חשובים ליצירת חיים טובים – חיוביות וקבלה. חיוביות היא הנטייה לראות את הטוב; לזהות בכל סיטואציה את מה שעובד, את מה שיפה, מועיל, מקדם או מאפשר. חיוביות אינה נאיביות, כי אין בה התעלמות, הכחשה או הדחקה של ההיבטים השליליים של דברים או מצבים. חיוביות היא בחירה מודעת להתמקד במה שיש או במה שיכול להיות, במקום במה שפגום, מה שרע ומה שחסר.

קבלה חשובה מאחר ששייכות היא צורך קיומי. זה קריטי שלכל אחד יהיה בחייו לפחות אדם אחד שאוהב, מקבל ומעריך אותו כפי שהוא. הרב קרליבך אמר, שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו. אדם כזה יכול לתת משוב או להגיד מה מפריע לו או לאחרים בלי לתת לאחר את הרגשה שהוא לא טוב דיו. אדם יהיה בר מזל אם האנשים האלה יהיו הוריו. עבור הרבה אנשים, סבות וסבים הם הדמויות שמהם קיבלו אהבה ללא תנאי. אילו הייתה לאדם דמות מעודדת בילדותו, התחושה שהוא בסדר, שהוא אהוב ורצוי, מסוגל ומשמעותי, יכולה להיות חזקה ויציבה. היא פועלת כמו חיסון לכל החיים המחזק את העמידות של האדם מול נסיבות קשות.

אפשר לפגוש דמויות מעודדות מאוחר יותר בחיים. הן עשויות להיות מדריכות, מורים, מפקדות, חברים, בני ובנות זוג ומטפלים. למי שלא יכול להיזכר בדמות מעודדת בעבר שלו, ולא מזהה בסביבתו אנשים שעוזרים לו להרגיש ראוי ושווה בכל מצב, רצוי לפנות לטיפול פרטני או קבוצתי. אחת התוצאות של כל טיפול מוצלח היא שיפור בתחושת הערך והביטחון העצמי של המטופל או המטופלת.

באותה מידה שחשוב למצוא דמויות מעודדות בחיים, מומלץ לשמור מרחק מאנשים שבאופן קבוע פוגעים בתחושת הערך והביטחון העצמי שלנו, וללמוד להגיב בצורה אסרטיבית ואפקטיבית לאמירות או להתנהגויות של שיפוט או ביקורת שאינן ענייניות. פעם, בתגובה להערה שלי על כמות האוכל שבחר לשים על הצלחת שלו, אופיר בני ענה לי: "אימא, יש לי הפרעת אכילה. כשאנשים מעירים לי איך וכמה לאכול, זה מפריע לי".

כמו רבים מבני דורי, גדלתי באווירה שבה התקשורת העיקרית בין הורים ומורים לילדים הייתה ביקורת. באותה תקופה חשבו שהדרך הטובה ביותר לגרום לאדם להשתפר היא להצביע על כל מה שלא בסדר אצלו. ביקורת מתמשכת גורמת לילדים להטיל ספק בעצמם ובערכם, לשאול אם הם טובים מספיק ואם ניתן לאהוב אותם כפי שהם.

אני זוכרת שפעם, כשהייתי בכיתה ג', זמזמתי לעצמי בקול ג'ינגל מפרסומת טלוויזיה. אבי העיר לי, "חבל מאוד שאת לא יכולה לדקלם את חומר הלימוד כפי שאת יודעת לזמזם את המנגינה המטופשת הזאת". הרגשתי בושה על הזמזום הטיפשי שלי. באותו רגע העוּבדות, כמו למשל שהישגיי בבית הספר היו טובים מאוד ושאהבתי ללמוד, לא שינו דבר. גם לא עלה בדעתי הרעיון שאילו היו מלחינים את השיעורים של בית הספר בג'ינגלים מטופשים אך מידבקים, זה ודאי היה עוזר לזכור אותם בקלות רבה.

התרופה לביקורת היא עידוד. ישנם ספרים רבים שנועדו לעודד אדם לקבלה עצמית באמצעות חשיבה חיובית, בהם למשל אלה של לואיז היי, המסייעים לרבים. היא עבדה כל חייה על מנת לעזור לאנשים לאהוב את עצמם כפי שהם, בעיקר באמצעות אמירת משפטים מאשרים. הרבה אנשים, ואני בהם, נחשפו לראשונה לחשיבות התפיסה החיובית של אדם את עצמו בעזרת ספרה 'אתה יכול לרפא את חייך' וההקלטות שלה, שאותן ניתן למצוא היום ביוטיוב. עם זאת חשוב להבחין בין הסתכלות חיובית על עצמנו כאנשים ראויים ואהיבים ((lovable, אשר מעודדת את רוחנו ומכוונת אותנו לעשייה, ובין חשיבה חיובית מופרזת, אשר מעודדת אותנו להערכת יתר של יכולותינו, ודומה יותר לחלום בהקיץ.

הערכה עצמית יכולה לנבוע מעידוד, אבל גם מהתמקדות במשימות. ברגע אחד אדם יכול להיות ממוקד בעצמו או במשימה שלפניו. ככל שאדם משוחרר מעיסוק בערך העצמי שלו, הוא פנוי להתפתח, להשיג את המטרות שלו ולהגשים את עצמו. הוא חופשי לבחור מי הוא רוצה להיות ומה הוא רוצה לעשות. החשש מכישלון מבוסס על פחד מפגיעה בתחושת הערך העצמי, ומוביל לשאלות כגון "האם אני אצליח?", "מה הם יחשבו עליי?" או "איך הייתי?" מי שאינו פוחד לאבד את תחושת הערך העצמי שואל את עצמו "האם זה נחוץ?", "האם זה ראוי?" או "האם שווה לנסות?"

בספר 'חמש החרטות הנפוצות של הנוטים למות', ברוני וֵר מצאה, שהדבר המרכזי שאנשים מתחרטים עליו בסוף חייהם הוא שהם לא היו נאמנים לעצמם. במילים אחרות, כל מי שמקדיש את חייו לשמירה על תחושת הערך שלו ירגיש בסופו של דבר הפסד גדול מאוד ותחושת חרטה.

סיכום

החיים הם תנועה אין־סופית לקראת התגברות, התפתחות ושליטה (mastering). האדם חותר להגשים את הפוטנציאל הטמון בו כשהוא מצויד ביכולת להתגבר על המכשולים שניצבים בדרכו. יש מכשול אחד שקשה מאוד להתגבר עליו, והוא הפחד מאובדן תחושת שייכות וערך. הפחד מאובדן תחושת ערך עלול לגרום לייאוש, שהוא אובדן האומץ להסתכן בכישלון. אובדן האומץ עלול להוביל לנקיטת זהירות יתר ולצמצום תחומי הפעילות של אדם לאזורים שבהם יהיה מוגן מסכנת הגילוי שאינו שווה דיו. הימנעות אפוא היא אסטרטגיה יצירתית לשמירה על תחושת הערך.

הקשר בין כישלון לאובדן שייכות וערך נוצר בילדות המוקדמת עקב תגובות שליליות של החברה לטעויות ולכשלים. תגובות שליליות אלה מתורגמות על ידי הפעוט כאובדן שייכות ואהבה. הקשר בין כישלון לאובדן ערך מתחזק בעקבות ביקורת, ובעקבות השימוש בשיטות הערכה כמו ציונים על מנת להעריך את היכולת של אדם במקום לתאר את רמת הביצועים שלו ברגע נתון.

עיסוק יתר בתחושת הערך מסיט את תשומת הלב והאנרגיה של האדם מהתמודדות עם משימות החיים לשמירה בכל מחיר על תחושת הערך שלו בכל רגע. עידוד ומיקוד במשימה יכולים להשיב את האומץ של אדם לחתור באופן אקטיבי לקראת מילוי משימות החיים.