הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
לפני שמש
44 

לפני שמש


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
44 
44 
גודל (עמ'): 333
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

מאנו, צ'לנית בעלת שם עולמי, ודויד, כתב מגזינים המבקש להיות סופר, עומדים לבלות את חופשת הקיץ שלהם בריביירה האיטלקית. בני הזוג מותירים מאחור את דירתם הנאה בפריז, מוכנים להתמסר לתענוגות הגוף והקיץ. אבל כשגופת אישה מתגלה במלון שבו הם שוהים, צל מוטל לא רק על החופשה אלא אף על חייהם הזוגיים. שבילי הדם מצטלבים עם כל צעדיהם, ודמות מסתורית שָבה ומגיחה באתרי הנופש שבהם שוהה הזוג. האפלה מתגברת סביב, ולשאלה מי הקורבן ומי הרוצח אין תשובה פשוטה. 

ב"לפני שמש" יוצר איתמר בן כנען עלילת מתח מתעתעת, בוטה לעתים, ששורה עליה אווירה פילם-נוארית. מאנו ודויד עומדים בעין הסערה, וחיי הנישואין הופכים לזירה דרמטית של חשדות ושקרים. בין השפע המוחצן, המותרות והדקדנס, נגלים גם פני האימה.


המעברים החדים שבין ארוטיקה, יופי ואכזריות מוארים על ידי הסגנון המלוטש והעיצוב המוקפד שניכר בכל תג ברומן; מן התפאורה המדוקדקת ומקומה המרכזי של האופנה בחיי הדמויות ועד שפתו היוצאת דופן.


איתמר בן כנען הוא שם העט של איתמר הנדלמן סמית. הוא סופר, עיתונאי ואיש תרבות, וזה ספרו השישי. הרומן "לפני שמש" הוא הבשל והעמוק ביותר מכל ספריו עד כה.

המשך קריאה
  • ISBN: 10-279019
  • גודל (עמ'): 333
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 11/06/2017
  • שם המחבר: איתמר בן כנען
  • זמין להשאלה: כן

1

איש גבוה בחליפת פשתן בהירה, מרכיב משקפי שמש כהים, הפחיד את דויד פוֹזֶן. האיש עמד בקצה המזח, גבו אל אגם אַנֶסי. דויד פוֹזֶן ואשתו מאנוּ ישבו בסוכת עץ צבועה ירוק־עד, מקורה גג רעפים אדומים. על הגמלון שבחזית סוכת העץ נכתב "דוּאַן" באותיות של קידוש לבנה, שֵם הכפר שבו עצרו דויד ומאנו לארוחת צהריים. סוכת העץ, שדמתה לבקתה אלפינית, שימשה לתיירים בדואן מחסה מהשמש הקופחת או מהגשם בשעה שהמתינו לסירת המעבורת שתישא אותם על פני האגם אל העיר אנסי, "ונציה של האַלפּים". מהסוכה נמתח מזח העץ, נתמך בסמוכות שאיבדו לפני זמן רב את צבען המקורי וברבות השנים התכסו ירוקת צמיגית. קטע המים הקרוב למזח היה ירוק־בקבוק, בניגוד לכחול העז של פנים האגם. האיש הגבוה ניצב כטריז ביניהם לבין האגם והרי האַלפּים הצרפתיים שמסביב, מפריד בינם לבין הטבע.

"רואה את השלג בפסגת ההר?" שאלה מאנו, מצביעה באצבעה המורה לעבר פסגתו הטרשית של הר לה טוּרנֶט, שכמו הציצה מאחורי מגבעת פַּנַמה של האיש הגבוה.

"כן," אמר דויד ושלח את ידו, מנמיך בתנועה עדינה את זרועה של מאנו, "אני רואה. אבל אולי אל תצביעי?"

"למה לא?" היא שאלה, ובהרות אדמדמות נזרקו בלחייה.

"מה זאת אומרת, למה לא? כי האיש הזה, בחליפת הבז', יחשוב שאנחנו מדברים עליו."

"איזה איש, דויד?" שאלה מאנו והוסיפה, "ולמי אכפת בכלל. תחשוב שרק לפני יומיים היינו עדיין בבית, ועכשיו אנחנו פה. תמיד קשה לי להתרגל למעברים האלה. זה לא מוזר בעיניך?"

"כן," אמר דויד, אך לא נשמע משוכנע במיוחד. למען האמת עברו במוחו מחשבות דומות מאוד לאלו של מאנו, עד שהבחין באיש הגבוה שהפחיד אותו.

רק יומיים קודם לכן ישבו במרפסת דירתם ברוּ פוּבוּר פּוּאַסוֹנְיֶיר, לא רחוק מגבעת מוֹנמַרטר, שתו קַמפּארי אשכוליות אדומות והאזינו, לראשונה יחד, לאלבום האולפן האחרון של מאנו, "מאלי לנצח", שהקליטה בשיתוף פעולה עם נגן הקוֹרָה המאליאני, אַלבּוּלקַאַדְרי סַאַקוֹ. מאנו חזרה ואמרה שהיא לא מאמינה שלמחרת הם סופסוף יצאו לחופשה, במיוחד אחרי השנה המתישה שעברה עליהם. היום היה חם, אבל רוח ערבית נשבה והעניקה להם אשליה של קרירות.

"אתה סתם צוחק עלי," אמרה מאנו בקול מעט מתיילד, משפילה את מבטה. "בעיניך אני יותר מדי נלהבת."

"אני לא צוחק עלייך אף פעם, מאנו," אמר דויד, כורך את זרועו סביב כתפיה. "גם אני עדיין מנסה לעכל את המקום הזה. את העובדה שיצאנו לחופשה סופסוף."

"לא יודעת, נשמעת מנותק. כאילו אתה לא באמת רואה אותי. כאילו משהו מטריד אותך." מאנו השעינה את לחיָיהּ על כתפו.

"מה פתאום," אמר ונשק לה על מצחה. הוא רצה להסיט את השיחה אל מחוזות אחרים וסיפר לה שקרא באחד העלונים לתיירים שחולקו בבית המלון שעל פי האגדה של הכפריים המקומיים, תיבת נוח נחתה ממש כאן, על פסגת הר לה טורנט.

"באמת?" אמרה מאנו, "חשבתי שזה היה איפשהו בטורקיה, לא? אולי היו כמה תיבות. אחת לכל אתר תיירות. אבל דויד, אנשים תמיד יחפשו איזה הקשר היסטורי או דתי שיצבע את החיים שלהם בצבעים מעניינים יותר, יעניק להם איזו משמעות."

דויד חייך אליה. "את צודקת. אגדה כזו מעניקה ליומיום הקשר גדול מהחיים. תראו אותי, אני לא סתם תקוע פה באמצע שומקום, תיבת נוח הייתה פה. אלוהים היה פה... בכל מקרה, לפי לוח הזמנים כאן," אמר, מצביע על שלט התלוי על הקיר הפנימי של סוכת העץ, "המעבורת תגיע רק עוד חצי שעה. שנלך רגע לראות את שרידי התיבה, או אולי את השאטוֹ של הכפר?"

"בטח. עדיף שנלך קצת ברגל לפני שנעלה חזרה לסירה. אתה יודע שאני יכולה להיות רגישה במצבים כאלה ועשויה לחטוף בחילה."

"אני יודע," הוא אמר.

"אז בוא נלך. רק שלא נאחר למעבורת וניתקע כאן," אמרה מאנו.

רק שעה חלפה מאז שסעדו באוֹבֶּרְג' דֶה רוֹזֶלְט, מסעדת הדגים הסמוכה. אולי בשל אווירת החופשה אכלו בארוחת הצהריים יותר מתמיד, ועדיין הרגישו את כובדן של המנות הראשונות ואת דג הפֶרָה השלם שאכלו עד תום. דויד נזכר בתנועותיו הטקסיות של המלצר, ששלה בעבורם את הדג מתוך שכבה עבה, גלילית, של מעטה מלח גס.

"ההליכה תיטיב אתנו. ותפסיקי לדאוג בקשר למעבורת. יש עוד אחת שיוצאת בחמש עשרים וחמש."

"אתה צוחק, נכון? מה נעשה בכפר הקטן הזה עד חמש וחצי בערב?"

"אני באמת צוחק, מאנו. לא נאחר למעבורת, ואולי כדאי שתפסיקי, רק לרגע, להיות הבת של אבא שלך. תיהני מהחופש. מהחיים."

"אתה רשע," אמרה מאנו, ומיד הוסיפה חיוך קל שניכר בזוויות השפתיים הדקות, אות וסימן שהיא לא מתכוונת באמת לדברים שאמרה. דויד לקח את כף ידה של מאנו בידו. הם קמו מספסל העץ המוארך הנסמך על קיר הסוכה, ובשעה שיצאו החוצה אל גדת האגם נתן דויד מבט אחרון לעבר האיש שעורר בו פחד. האיש עדיין היה שם.

הם הלכו לאורך גדת הנהר, על אם הדרך העולה חזרה לעבר מסעדת אוברג' דה רוזלט, מקווים להספיק ולהיכנס ולו לרגע קצר לתוך בית האחוזה של הכפר דואן. זאת הייתה טירה ימי־ביניימית צרפתית קלאסית, כמו אחיותיה בחבל בּוּרגוֹן או בעמק הלוּאַר. הטירה נבנתה לאורכו של חצי אי. בעבר הרחוק היה זה אי של ממש, אבל שנים של מלחמות פנים־אירופיות וביצורים הפכו אותו ללשון יבשה צרה, כזו המחוברת לגדה המערבית של האגם רק בדרך עפר קצרה. משני צדיה הצלו עצי תאשור ואורן קורסיקאי.

מאנו ודויד צעדו על גדת הנהר, לאורך הכביש הראשי. שמש אלימה עלתה בשמים מעליהם, ודויד אמר למאנו שחבל שלא לקחה איתה כובע.

"יש לי קרם הגנה," זקפה את פניה היפים לעומתו, "ובעצם אני נהנית מהשמש. רק חבל שלא לקחנו אתנו בקבוק מים מהמסעדה." אחרי הרהור הוסיפה, "הדרך לשאטו ארוכה יותר מכפי שהיא נראית."

"כן," אמר דויד והגביה מעט את כובע הקש שחבש. בגב כף ידו מחה אגל זיעה ממצחו. "לא יודע אם נספיק לראות הרבה, אבל מה זה משנה? תראי כמה יפה כאן. כמו גלויה מחיים אחרים."

"חיים אחרים? אֵילו בדיוק?" שאלה מאנו, והוא ראה שהיא מחייכת.

"את יודעת... חיים, כמו אלה, אחרים."

אמירי העצים הצלו על דרך העפר. מאנו ודויד האטו את צעדם, נהנים מהקרירות העולה מן המים ועוברת בין צמרות העצים. רק כשהתקרבו ראו ששער הסורגים הכהה של השאטו היה סגור. שלט מתכת מלבני קטן הכריז כי המקום סגור בפניהם. "שטח פרטי. הכניסה למבקרים אסורה."

"אוף," אמרה מאנו, ולדויד היה נדמה שהיא עומדת לרקוע ברגלה מרוב אכזבה.

"באמת מעצבן. אבל אולי נספיק להגיע לטירה של אנסי? את רוצה לשבת קצת על החוף שראינו בדרך?"

"אני לא רוצה לאחר את המעבורת. בוא נחזור."

"אבל יש לנו עוד יותר מעשרים דקות."

"לא נורא, נחכה קצת. העיקר שאנחנו ביחד, לא?"

"כן, אבל..."

"מה? למה אתה מתחמק מלשבת בסוכה הקטנה הזו? תמיד אמרנו שגם הציפייה היא חלק מהחופשה," אמרה מאנו והניחה את כף ידה על זרועו.

"את יודעת שאני לא אוהב לחכות."

סירת המעבורת כבר נקשרה לחלקה העליון של אחת מסמוכות המזח עד שחזרו מאנו ודויד אל מעגן האיסוף. תיירים אמריקאים ומשפחה מוסלמית גדולה שנשותיה לבשו ג'ילבּאבּ, ראשיהן עטופים בחִג'אבּ בהיר, ירדו באיטיות מהסירה אל המזח. דויד חיפש בעיניו אך לא ראה את האיש הגבוה, ורווח לו מעט. הוא הוציא זוג כרטיסים מכיס מכנסי הצ'ינוֹ הקלים שהקפיד ללבוש רק בחופשות הקיץ שלהם, והציג את הכרטיסים בפני הבקרית. הוא ומאנו טיפסו אל הסיפון הצבוע לבן ואדום.

בסירת המעבורת הארוכה היו שלושה אזורי ישיבה: האזור האחורי והאזור הקדמי היו חשופים לשמש וגם לרוחות ולרסיסי מים, ואילו במרכז הסירה נתחם אזור ישיבה מקורה. הבקרית עמדה לצד עמדת ההיגוי והציעה משקאות קלים מתוך מקרר זכוכית. דויד הציע שישבו באזור המקורה, שכן שמש אחר הצהריים הייתה חזקה במיוחד.

"אבל הכי כיף להיות עכשיו בשמש," התנגדה מאנו במשיכת כתף, "להריח את המים, לראות את כל הנוף מסביב. כאן הכול דרך זכוכיות."

"את יכולה לצאת החוצה, מותק. אני מעדיף לשבת בפנים," אמר והתיישב על כיסא פלסטיק לבן בשורה הראשונה של אזור הישיבה המרכזי.

"אבל אני רוצה להיות אתך," אמרה מאנו והתיישבה לצדו. ברגע שהתיישבה צלצל הטלפון הסלולרי של דויד. "מי מתקשר אליך עכשיו? זה אמצע הקיץ. כל העולם בחופש."

"אני יודע," אמר דויד. הוא שלף את הטלפון הסלולרי מתוך הכיס החיצוני של תרמיל הגב ובחן את המספר שהופיע על הצג. "אני מצטער, מאנו, אבל אני חייב לענות. זה העורך שלי."

"מ'מוֹנגוֹלפְיֶיר'?" שאלה מאנו, מעווה את פניה בהפגנתיות. "תגיד לו שאתה בחופשה, ושעצרנו באַלפּים בדרך לריביירה האיטלקית, ושתדברו כשתחזור לפריז בסוף הקיץ." אבל דויד לא אמר שום דבר. הוא ענה לשיחה ונופף מולה את ידו בביטול, מהסה אותה.

"היי, מה שלומך? אתה יודע איפה אתה תופס אותי..." אמר דויד, ומאנו קמה בתנועה חדה.

"אני יוצאת," קראה, ודויד הנהן בראשו לאות הסכמה. מאנו היכתה קלות על ברכו, מסמנת לו שיאפשר לה לעבור ולצאת אל החרטום. דויד זע באיטיות והעביר את כף ידו הפנויה במורד גווה של מאנו ומטה אל אחוריה, ואצבעותיו השתהו ברווח הקטן שנוצר בין המכנסיים לאגן, מנסות לגעת בעור החשוף.

"אל תעשה את זה. יש כאן ילדים. ובכלל, לא בטוח שהתחת הזה יחכה לך, אתה יודע," אמרה מאנו בלחישה, והלכה והתרחקה ממנו בעיכוס מודגש.

מאנו יצאה אל אזור הישיבה הנמתח מן החרטום. כל מקומות הישיבה היו מאוכלסים. היא ראתה תיירים אסייתים, ערבים, אמריקאים, סקנדינבים וצרפתים. רובם צילמו ללא הפסק, במצלמות מקצועיות או במצלמות של מכשירי טלפון ניידים. ליד מקום עומדה של מאנו ישבה משפחה בלונדינית מאוד, שוודית או נורווגית. זוג עם שלושה ילדים. אב המשפחה החזיק מוט פלסטיק ארוך, כמי שנושא לפיד, ומאנו נזקקה לרגע או שניים כדי להבין שמדובר באביזר צילום חדש שהיא לא מכירה. ילדיו של האיש הקימו שאון רב, אבל הוא לא אמר להם דבר, כל הווייתו מצטמצמת ברגע זה אל המצלמה.

"מֶרְד," סיננה מאנו בשקט וצעדה לעבר קצה הסיפון. היא נעמדה זקופה, פונה אל מי האגם הצלולים, סחופי הרוח, שנפרשו סביב. רוח חזקה הצליפה על פניה. מאנו השיאה את כף ידה והצמידה למצחה, להצל על העיניים שלא התרגלו לנהרת אור השמש גם מאחורי המשקפיים כהי העדשות שהרכיבה. היא מילאה את ריאותיה באוויר נקי וחשבה כמה קשה למצוא אוויר שכזה בערים הגדולות. שעה ארוכה הביטה בנוף המשתנה, בהתה בחופי הימה שאִלְפָּאות בגדלים שונים נעו לאורכם. היא בהתה בכפרים הקטנים הפזורים לאורך הגדה המערבית של האגם, בבקתות העץ האלפיניות שנימרו את הגבעות מסביב ובהרים שהשתרעו מאחוריהן. היא חייכה למראה כתמי שלג שנראו על פסגות רכס הרי הווֹז' הנמתח כל הדרך מאנסי לשַמבֶּרי.

האוויר והמראות סחררו את מאנו. היא סבה על צירה, משעינה את גבה כנגד המעקה, מבטה פונה אל פנים הסירה. עכשיו יכלה לראות את דויד. הוא עדיין דיבר בטלפון, שקוע בענייניו. אחרי רגע הוא הבחין במבטה ונופף לעברה, מסמן לה בידו הפנויה שתחזור ותתיישב לצדו. מאנו התעלמה מהמחווה. דויד חזר ונופף, מסמן לה שהוא תכף גומר את השיחה. מאנו רק משכה בכתפיה. דויד מיהר לנתק ונופף במכשיר הטלפון הדומם כמו שמנופפים בדגל לבן. מאנו לא זעה ממקומה. דויד הניע את שפתיו בלי קול, אומר, "נו, בואי כבר, בואי לכאן."

היא חזרה והתיישבה לצדו. דויד הניח את כף ידו על ירכה דרך בעלות, אצבעותיו חופנות את הבשר שמתחת למכנסי הג'ינס הצמודים, שהגיעו רק עד אמצע השוקיים.

"את כועסת עלי?" שאל דויד, לא מרפה את אחיזתו בפנים ירכה. "אני מצטער, הייתי חייב לענות. זה לגיליון ספטמבר. את יודעת שזה חשוב."

"יכולת להגיד לו שתדברו מאוחר יותר," אמרה. "רציתי שנהיה שותפים לחוויית השיט, ועוד דקה כבר נגיע לאנסי."

"אני יודע. אני מצטער. אבל זו פרנסה. וזה לא שאני יכול להתנהג כמו פרימדונה. אלה זמנים קשים, ואני צריך לעשות מה שהעורכים רוצים."

"על מה אתה מדבר? הילדים האלה מעריצים אותך."

"אני ממש לא בטוח שזה נכון. וזהו, מעכשיו אני סוגר את הטלפון."

היא הביטה בו במבט מלוכסן.

"לא, אני רציני לגמרי," אמר דויד והוציא את הטלפון מהכיס הקדמי של תרמילו, מדגיש בתנועות תיאטרליות שהוא מכבה את המכשיר. "עכשיו את מאמינה לי?"

"כן," אמרה מאנו. הם התנשקו באיטיות. כשלשונותיהם התנתקו, פס שקוף ודק, כמעט בלתי נראה, נמתח בין שפתיו לשפתיה.

"מה הוא רצה, האיש הזה שדיבר אתך?" שאל דויד, מוחה מעט רוק משפתיו בגב זרועו.

"איזה איש, דויד?" שאלה מאנו, משעינה את ראשה על כתפו. "לא דיברתי עם אף אחד."

"האיש הזה שעמד לידך על הסיפון, זה בחליפת הפשתן."

"אה, לא יודעת. בכלל לא שמתי לב שמישהו עמד לידי. בטח סתם שאל אותי משהו לא חשוב. הילדים האלה הרעישו בלי סוף, וההורים שלהם לא אמרו להם שום דבר. חוצפה."

"הם דווקא נראים חמודים," אמר דויד.

"לא," אמרה מאנו. "הם מעצבנים וחסרי חינוך. זה שהם בלונדינים לא עושה אותם בהכרח חמודים. ילדים מהסוג הזה גורמים לי לחשוב שאולי אנחנו בכלל לא רוצים ילדים."

"כבר אמרתי לך בעבר, מאנו," אמר דויד בשקט, "טוב לי עם החיים שלנו כמו שהם עכשיו."

"יופי."

"אז את בטוחה?"

"בטוחה במה?" התבלבלה.

"שהאיש הזה לא אמר לך שום דבר?"

"מה זאת אומרת?" מאנו התנתקה מכתפו, מפנה אליו את מבטה. "אתה נשמע מאוד חשדן כשאתה מדבר ככה, אתה יודע?"